כניסה

מִשְׁלֵי יג

גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א בֵּן חָכָם מוּסַר אָב וְלֵץ לֹא־שָׁמַע גְּעָרָה׃

רַשִׁ״י בן חכם מוסר אב. מקרא קצר הוא בן חכם שואל ואוהב מוסר אב וי"א בשביל מוסר האב הוא חכם: ולץ. לא שמע גערה שאינו מקבל תוכחות:
אִבְּן עֶזְרָא מוסר אב - שיסרהו אביו, כי ידע שיקבל המוסר בהיותו חכם. ובן לץ - לא ישמע גערת אביו, כי איננו רוצה ליסרו בגלל ליצנותו וידע כי לא יקבלהו, או לא יאבה לשמוע לאשר ייסרהו.
רַלְבַּ״ג בן חכם. הנה, הסיבה בבן שיהיה חכם הוא מוסר האב שהקנהו אותו בקטנותו, כי המוסר הוא מיישיר אל השגת החכמה; והסיבה שיהיה לץ ולא יפנה להשתדל בהשגת החכמה והשלימות הוא מפני שלא שמע גערה מאביו, כמו הענין באדניה בן חגית, ש"לא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית":
מְצוּדַת דָּוִד בן חכם. אם נראה חכמה באדם בוודאי שמע מוסר האב ולזה נתחכם ואם נראה שהוא לץ בוודאי לא קבל גערת האב שהוכיחו:

ב מִפְּרִי פִי־אִישׁ יֹאכַל טוֹב וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים חָמָס׃

רַשִׁ״י מפרי פי איש יאכל טוב. משכר תורתו יאכל טוב בעה"ז והקרן קיימת לעוה"ב: ונפש בוגדים חמס. וחפץ בוגדים חמס כמו אם יש את נפשכם (בראשית כג) אל תתנני בנפש צרי (תהלים כז):
אִבְּן עֶזְרָא מפרי, יאכל - עומד במקום שנים וכן הוא מפרי פיהו יאכל איש טוב, שישולם לו שכר טוב. ונפש בוגדים יאכל חמס - מיד חומס, או החמס שיעשו.
רַלְבַּ״ג מפרי פי איש. ודבורו בחכמה יאכל טוב המדבר בעצמו כי בהוציאו הדברי' בפיו תשלם לו יותר החקיר' בהם וכ"ש שיאכל טוב מפרי שכלו אשר ממנו מקור הדבור ומוצאו ואולם נפש בוגדי' יהי' פריה חמס כי כל מחשבת נפשם והתבוננותם הוא בעשיית החמס ולא זכר פיהם כי הם מעלימים כוונתם כמו שקדם עם שזה ג"כ הוא מהפלגת החלוף הנפלא אשר בין הבוגדים והחכמים:
מְצוּדַת דָּוִד מפרי. מפירות דברי התורה ישבע טוב בעוה״ז והקרן שמור לעוה״ב ונפש בוגדים תשבע גמול החמס:

ג נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה־לוֹ׃

רַשִׁ״י נוצר פיו שומר נפשו פושק שפתיו. פותח שפתיו לדבר תמיד כל רוחו מן ותפשקי את רגליך (יחזקאל ט״ז:כ״ה) ל' רחב:
אִבְּן עֶזְרָא נוצר פיו - מדבר רעות, אז ישמור נפשו מצרה. פושק - פותח מן: ותפשקי רגליך. פירוש: פותח שפתיו לדבר אשר לא נכון - מחתה תבא לו.
רַלְבַּ״ג נוצר. מי שהוא נוצר פיו ושומ' אותו מלדב' הוא שומר נפשו מכמ' רעות וצרות כי הדבור סבה פעמים רבות להגעת הרעו' ולא ידע האדם איך ינצל מהם בשלימות אם לא בשתיקה ומי שהוא פותח שפתיו לדבר במה שאפשר לו להשמט ממנו יגרום לעצמו פעמים רבות שבירה וחתת:
מְצוּדַת דָּוִד נוצר פיו. מלדבר דבר הנאסר: פושק. המרחיב שפתיו לדבר כל העולה על לבו היא לו למחתה:
מְצוּדַת צִיּוֹן פושק. ענין פתיחה והרחבה כמו ותפשקי את רגליך (יחזקאל ט״ז:כ״ה): מחתה. ענין שבר:

ד מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן׃

רַשִׁ״י מתאוה ואין נפשו עצל. מתאוה נפשו לכל טוב ואין: ונפש חרוצים תדשן. ישרים האוכלים יגיע כפיהם זהו משמעו לפי פשוטו, ולפי משלו לעתיד יראה בכבוד ת"ח ויתאוה ולא ישיג לו:
אִבְּן עֶזְרָא מתאוה - מאכל. ואין נפשו - של עצל ואין לו מאומה. ונפש חרוצים - המתנודדים. תדושן - תשבע דשן.
רַלְבַּ״ג מתאוה. הנה נפש העצל מתאוה הקנינים או החכמות ולא תמצא כי בעצלתו תמנעהו מקנינים ואמנם נפש הזריזים הוא מהגדולה שבסבו' אל שיקנה האדם אלו השלימיות והקנינים:
מְצוּדַת דָּוִד נפשו עצל. נפשו של עצל היא תתאוה לכל ואין לה כי לרוב עצלותו לא ישיג דבר אבל נפש הזריזים תדושן כי ישיגו תאותם ברוב הזריזות:
מְצוּדַת צִיּוֹן חרוצים. זריזים: תדשן. ענין שומן:

ה דְּבַר־שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר׃

רַשִׁ״י דבר שקר ישנא צדיק. הצדיק שונא דבר שקר אבל הרשע מקבלו: יבאיש ויחפיר. את הבריות בכך:
אִבְּן עֶזְרָא דבר שקר - דבר עדות שקר. יבאיש - ישנא הצדיק כדבר באוש וכמוהו להבאישני, כלומר יכלים הצדיק.
רַלְבַּ״ג דבר שקר. הנה הצדיק ישנא דבר שקר כי אהבת השקר הוא סבה להמנע השלימיות כמו שקדם והרשע יאהב מאד דבר שקר עד שכבר יבוש בו ויחפיר פעמים רבות ועכ"ז לא יעזבהו:
מְצוּדַת דָּוִד ישנא. הצדיק שונא לקבל דבר שקר ולה״ר אבל הרשע מקבל הוא מיד וימאס את הנאמר עליו ויחפיר אותו:
מְצוּדַת צִיּוֹן יבאיש. ר״ל ימאס כדבר הנבאש: ויחפיר. ענין בושה כמו וחפרה הלבנה (ישעיה כד):

ו צְדָקָה תִּצֹּר תָּם־דָּרֶךְ וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת׃

רַשִׁ״י ורשעה תסלף חטאת. כמו חוטא ועל שהוא רשע גמור קוראהו חטאת ומשמעותה את החוטא תסלף רשעתו תקלקל אותו ותשפילהו, כל סלוף קלקול וכשלון הוא כמו אולת אדם תסלף דרכו (לקמן יט) ותבוא עליו רעה:
אִבְּן עֶזְרָא תצור תם - איש תם דרך. ורשעה תסלף חטאת - איש חטאת ותעותהו.
רַלְבַּ״ג צדקה. הנה תכונת הצדקה אשר לאיש צדיק תשמור תמימות הדרך אשר יכוון בענין ענין כי הוא מתישר בדרך התם מפני תכונת הצדקה אשר הוא חזק בה ואמנם תכונת הרשע אשר לו הוא בהפך כי היא מעותת ומסלפת החטאת אשר הוא דורך אליו באופן שיבצר ממנו מה שיזם לעשותו כי זה ראוי שימשך לו מפני רשעתו עם שהש"י מפר מחשבות הרשעי' תמיד להציל האנשים מידם כמו שזכרנו בביאורנו לספר איוב:
מְצוּדַת דָּוִד צדקה. הצדקה עצמה תלמד זכות ותצור את התם דרך זה הנותן צדקה בתמימות לא להתיהר: ורשעה. הרשעה עצמה תוליך את בעל החטאת בדרך מעוקל להכשל בה:
מְצוּדַת צִיּוֹן תסלף. עניינו מעוקל ומעוקם כמו סלף בוגדים ישדם (לעיל יא):

ז יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב׃

רַשִׁ״י יש מתעשר ואין כל. מראה עצמו עשיר, ד"א יש אדם שהוא מתעשר בסופו ואין לו כלום בתחילתו, ויש שהוא בא לידי עניות מממון גדול, ד"א מתעשר בגזל עניים וסוף אין לו כלום ויש מתרושש. ע"י שפיזר ונתן לאביונים והון רב מוכן לו:
אִבְּן עֶזְרָא יש, כופר - שנים דבקים. מתעשר - שיעלה בעושר ולא היה לו כל מאומה. ומתרושש - שישוב רש והיה לו ממון רב ואין לזה מעלה על זה, כי העשיר אם יתפש בעבור ממונו - יתן עושר כופר נפשו, אבל רש לא ישמע גערת שוטר ונוגש.
רַלְבַּ״ג יש מתעשר. יש מן האנשים מי שהוא מראה עצמו עשיר ואין לו שום קנין ויש מהם שמראה עצמו עני ויש בביתו הון רב וכן הענין בחכמה כי יש שמראה עצמו חכם מזולת היותו כן ויש שמראה עצמו בלתי חכם ולו חכמה גדולה והנה יבאר זה החכם כי המתרושש והון רב ישובח יותר כי בזה הוא ממלט עצמו מכמה סבות באות ומתגלגלו' על העשיר וזה שהרש לא שמע גערה משום אדם:
מְצוּדַת דָּוִד יש. ר״ל לפעמים ימצא המתעסק להתעשר ואין לו כל מאומה והמתעסק להעני את עצמו ישיג בזה הון רב, כי המרבה הון בגזל יעני והממעיט ההון בצדקה יעשיר:
מְצוּדַת צִיּוֹן מתרושש. מל׳ רש ועני:

ח כֹּפֶר נֶפֶשׁ־אִישׁ עָשְׁרוֹ וְרָשׁ לֹא־שָׁמַע גְּעָרָה׃

רַשִׁ״י כפר נפש איש עשרו. עשרו של אדם הוא כופר נפשו שעשה ממנו צדקה: ורש לא שמע גערה. ובלבד שלא ישמיע גערה לרש שנותן לו ואינו מכלימו, ד"א כפר נפש איש עשרו, תורתו: ורש. בדברי תורה לא שמע גערה אינו יודע לסור מן הרעה לפי שלא נזהר, ומ"א על מחצית השקל מדבר שהטיל הכתוב על כל ישראל והשוה בו דל ועשיר שאין הרש שומע גערה וכלימה מן העשיר לאמר לו חלקי גדול מחלקך בקרבנות צבור:
רַלְבַּ״ג כופר נפש. אך העשי' יש לו שונאי' רבי' מפני חמדם עשרו והוא ישים כופר נפשו ויתן להם ממונו ויפייסם ובהיות הענין כן הנה המתעשר ואין כל יביא על עצמו הרעו' והגערות ואין לו ממון ישימהו כופר נפשו וכן יקרה בושת למתעשר ואין כל בדברי החכמה ואמנ' למתרושש והון רב לא יגיע לו כי אם כבוד:
מְצוּדַת דָּוִד כופר. מהעושר יוכל איש לפדות נפשו כאשר יתן ממנו לדל וזהו כאשר הרש לא שמע גערה ולא הכלימו בעת הנתינה:
מְצוּדַת צִיּוֹן כופר. פדיון: גערה. צעקת נזיפה:

ט אוֹר־צַדִּיקִים יִשְׂמָח וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ׃

רַשִׁ״י ידעך. לשון קפיצה שהשלהבת קופצת ונכרתת:
אִבְּן עֶזְרָא אור, ישמח - דרך משל, כי כשזורח ידמה כאילו הוא שמח כמו ישיש כגבור ואור צדיקים כאור העולם הבא, או אור תשועה, כענין: אור נגה עליהם והיתה אורה. פרוש אחר: יתכן להיות האור והנר רמז לנשמתם האצולה מאור השם, ודימה נפש הצדיק לאור השמש הזורח ונפש הרשע לנר, שאין לו העמדה ויכלה. ואמר: ישמח כענין תגל נפשי. ונר רשעים ידעך - שתמות נפשם בלא עתם והוא נכון, כענין נר אלהים נשמת אדם.
רַלְבַּ״ג אור צדיקים. אור לצדיקים ישמח תמיד במושגיו אשר נתעצב בהם ושבשכל נקנה ותכלית זאת השמח' תהיה אחר הפרד מהחומר ואמנם לב הרשעים שהוא לקחת בו התחבולות והערמות לעשות ממנו הרשע הנה הנר ההוא נפסד ונדעך:
מְצוּדַת דָּוִד אור. נשמת הצדיק תשמח בגן עדן אבל נשמת הרשע תהיה כבויה ולא תאיר:
מְצוּדַת צִיּוֹן ידעך. ענין ניתור וקפיצה וזהו כבוי הנר כי השלהבת קופצת מהפתילה וכן ידעך נרו (לקמן כ):

י רַק־בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה וְאֶת־נוֹעָצִים חָכְמָה׃

רַשִׁ״י רק בזדון יתן מצה. מחלוקת: ואת נועצים. ועם המתיעצים תלין חכמה:
אִבְּן עֶזְרָא רק בזדון - בעבור זדון שיזיד איש על רעהו, יתן המזיד מצה ומריבה, כלומר הזדון גורר המצה. נועצים - שיעצו שלא יעשו בזדון עמהם חכמה ואת כמו ועם.
רַלְבַּ״ג רק בזדון. האיש ההוא מתחבר באנשי זדון הנה יקנה מהם תכונה לחרחר ריב עם האנשים ומי שימצא תמיד את האנשים הנועצים יקנה מהם חכמה, או ירצה בזה מי שתכונתו לחרחר ריב לא ימצא רק באנשי זדון כי זאת התכונה ממה שתישירהו אל הזדון ומי שהוא איש חכמה ימצא את נועצים כי דרך החכמה לקחת עצה בדברי' מזולתם כדי שישלם להם העצה:
מְצוּדַת דָּוִד רק בזדון. מי שמעשיו רק בזדון והרשע הוא יתן מריבה בין בני אדם, ועם אנשים העושים מעשיהם בעצה ובמתון עמהם תמצא החכמה כי לא תבוא מריבה על ידם:
מְצוּדַת צִיּוֹן מצה. ענין מריבה כמו הן לריב ומצה תצומו (ישעיהו נ״ח:ד׳):

יא הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל־יָד יַרְבֶּה׃

רַשִׁ״י הון מהבל ימעט. עושה גרסתו חבילות חבילות ימעט שישתכח ממנו מעט מעט:
אִבְּן עֶזְרָא מהבל ימעט - בגזלה ובגנבה לא יצלח. וקובץ על יד - בעבור טורח יד, הוא ירבה הונו. וכן: ויברך ה' אותך לרגלי, בעבור טורח רגלי.
רַלְבַּ״ג הון מהבל ימעט. הנה ההון מתחבר מדבר שהוא הבל וימעט מאד כאילו תאמר שאוצר התבואה יתחבר מעפר כשיתחבר מהם דבר מופלג ולזאת הסבה מי שהוא קובץ אלו החלקי' המעשיים על ידו חלק אחר חלק ירבה לו הון וזאת הערה טובה למי שישתדל בשלימות הקנין מפני שלא יבוזה חלק מהקנין מפני קטנו אבל יקחהו ויאספהו אל הדומים לו כי בזה האופן ישיג ממנו הרבוי:
מְצוּדַת דָּוִד הון מהבל. הון הבא מהבל ר״ל לא מיגיע כפים כ״א מגזל וחמס ההון ההוא ימעט בכל עת ולא תתקיים אבל הקובץ הון על יד ר״ל עם מלאכת היד ההון ההוא יתרבה:
מְצוּדַת צִיּוֹן על יד. ביד וכן עמדתם על חרבכם (יחזקאל ל״ג:כ״ו) ומשפטו בחרבכם:

יב תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה־לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה׃

רַשִׁ״י תוחלת ממשכה. מבטיח עצמו על חבירו ואינו עושה: מחלה לב. מביאה חולי ללב, ואין מחלה זה שם דבר כמו (שמות כ״ג:כ״ה) והסירותי מחלה מקרבך אלא כמו (ויקרא י' י"א) מעלה גרה: ועץ חיים תאוה באה. מסורס הוא כלומר תאוה באה הרי הוא כעץ חיים תוחלת שהוחיל הקדוש ברוך הוא לישראל וצפה שישובו והם לא שבו סוף באה להם למחלת לב וכשתאותו באה שהם עושין רצונו עץ חיים היא להם:
אִבְּן עֶזְרָא מחלה - מפעלת פירוש מי שתוחלתו נמשכה שהשם ימשכנה ולא יוכל להשיג התוחלת, תתן חולי ללב המוחיל. ועץ חיים - וכעץ מרפא כן תאות המתאוה כשתבאהו. ויתכן שהוא הקובץ על יד.
רַלְבַּ״ג תוחלת. הנה התוחלת והתקוה שימשך זמנה ויאריך ולא הגיע מה שקוו אליו היא מחליאה הלב כי הוא תמיד עם זה התוחלת ואולם התאוה שתבא בקלות יתערב לבעל התאוה כאילו היא עץ חיים:
מְצוּדַת דָּוִד תוחלת. המייחל לדבר מה והיא נמשכת ומתאחרת לבוא היא לו לכאב לב וכאשר באה התאוה היא לו לעץ המגדל חיים וירופא מכאב הלב:
מְצוּדַת צִיּוֹן מחלה. מלשון חולי ומכאוב:

יג בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם׃

רַשִׁ״י בז לדבר יחבל לו. הבוזה אחד מד"ת סוף מתמשכן עליו: וירא מצוה הוא ישולם. יקבל שכר, ומדרש תהלים דורש בז לדבר יחבל לו על דוד שאמר לפני הקב"ה רבונו של עולם מה הנאה בשוטים שבראת אמר לו חייך סוף שתצטרך לשטות כשבא לפני אכיש להשתגע ויורד רירו על זקנו וגומר (שמואל א כ״א:י״ד):
אִבְּן עֶזְרָא בז לדבר - המוסר יחבל וישחית לעצתו. וירא מצוה - כי הירא מן השם - הוא ירא ממצותו. ישולם - ישב בשלום.
רַלְבַּ״ג בז לדבר. מי שהוא בז לדבר רע שהוא נכון לבא עליו ולא ישתדל לקחת עצה עליו הנה ישחת ויחבל בעבורו ולזה אין ראוי לאדם שיקל בשום דבר ויתעצל מפני זה לקחת עצה עליו ואולם האיש הירא מצות השם לשמרם בלב ולעשות הוא לבדו יעמוד בשלום עם היותו בז לדברים הנכונים לבא עליו מפני היותו בוטח בש"י:
מְצוּדַת דָּוִד בז לדבר. המבזה מה ממצות ה׳ הוא חובל בעצמו אבל הירא מן המצוה ומגדל מעלתה ישולם לו שכר גם בעבור זה:
מְצוּדַת צִיּוֹן יחבל. מל׳ חבלה ומכה:

יד תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת׃

רַשִׁ״י תורת חכם מקור חיים. שהיא מלמדתו לסור ממוקשי מות:
אִבְּן עֶזְרָא תורת - שהיא מורה לסור ממוקשי מות והפשעים הם המוקשים.
רַלְבַּ״ג תורת חכם. היא לו מקור חיים כי ממנו תוצאות חיים הנצחיים ובה ג"כ מקור חיים להסירו ממוקשי מות כי בעבורה יהיה מושגת מהש"י:
מְצוּדַת דָּוִד מקור. הוא כמקור הנובע חיים כי תלמדו לסור מהמוקשים המביאים את המיתה והם העונות:

טו שֵׂכֶל־טוֹב יִתֶּן־חֵן וְדֶרֶךְ בֹּגְדִים אֵיתָן׃

רַשִׁ״י ודרך בוגדים איתן. קשה לו ולאחרים:
אִבְּן עֶזְרָא שכל - שישכיל לעשות טוב השכל יתן חנו בעיני השם ורואיו. ודרך בוגדים איתן - וחזק דרכם שהמשכיל לא יוכל להשיבם, מדרך הבגידה בשכלו.
רַלְבַּ״ג שכל טוב. השכל הטוב אשר למשכיל יתן חן לשאר האנשים לדרוך בדרכיו מצד ערבות הדרך ההיא ואולם דרך הבוגדים הוא איתן שיקשה ללכת בו כמו שן סלע ומצודה ולזה אמר איתן מושבך ושים בסלע קנך:
מְצוּדַת דָּוִד שכל טוב. השכל הטוב שיש לאדם הוא יתן אותו לחן בעיני כל ועכ״ז דרך הבוגדים הוא חזק מאד ולא יועיל בעל השכל עם שכלו ורב חנו להסירם מדרך ההוא:
מְצוּדַת צִיּוֹן איתן. ענין חוזק כמו איתן מושבך (במדבר כד):

טז כָּל־עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת׃

רַשִׁ״י כל ערום יעשה בדעת. מעשהו כגון דוד יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה וגומר (מלכים א א׳:ב׳): וכסיל יפרוש אולת. זה אחשורוש ויפקד המלך (אסתר ב׳:ג׳) יודעים היו שלא ישא לכולם ומי שהיה לו בת הטמינה:
אִבְּן עֶזְרָא כל ערום - שהערמה בלבו יעשה מעשהו בדעת. וכסיל יפרוש אולתו - לפני אחרים. פירוש אחר: יעשה בעבור דעת, כלומר יעשה ערמה ללמד דעת.
רַלְבַּ״ג כל ערום יעשה בדעת. לזה ישיג המבוקש ואולם הכסיל יפרוש אולתו על כל דרך אשר ילך בה באופן שלא ילך בשום חלק מהדרך לפי הראוי ולזה ימנעו ממנו מבוקשיו:
מְצוּדַת דָּוִד כל ערום. מעשה הערום המה בדעת וכוונה מיוחדת ואם כי לא יבינו כל אבל הכסיל פורש אולתו למען יכירו הכל כי אולת הוא:
מְצוּדַת צִיּוֹן יפרוש. מל׳ פרישה ושטיחה:

יז מַלְאָךְ רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא׃

רַשִׁ״י מלאך רשע יפול ברע. כגון בלעם שאמר לו הקב"ה לך עם האנשים והרשיע להשיא לבלק עצה רעה לכך נפל בחרב: וציר אמונים מרפא. זה משה רבינו:
אִבְּן עֶזְרָא מלאך רשע - אם הוא רשע - הוא יפול ברע. ואמונים - שם דבר, כלומר ציר אמונות מרפא לשולחים אותו.
רַלְבַּ״ג מלאך רשע. מי שהוא שליח האיש הרשע יפול ברע וישחת מפני זה הרשע אשר הוא בעליו ואולם מי שהוא שליח איש אמונים לא די שלא יפול ברע אבל הוא מרפא לזולתו לשמרו מהרע אשר על כן שלחהו שולחו:
מְצוּדַת דָּוִד מלאך רשע. שליח רשע המשנה מדברי משלחו לרעה הוא בעצמו יפול בהרעה ההיא אבל ציר מאנשי אמונים ירפא עוד את דבר השליחות אם יראה בדבר חולשה מצד מה ירפאנה במתק הלשון:
מְצוּדַת צִיּוֹן מלאך. ענין שליח כמו מלאך שלוח אליהם (יחזקאל כ״ג:מ׳): וציר. גם הוא ענין שליח כמו וציר בגוים שולח (עובדיה א׳:א׳):

יח רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר וְשׁוֹמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד׃

רַשִׁ״י ריש וקלון. דלות וקלון באים על פורע מוסר:
אִבְּן עֶזְרָא ריש וקלון - שיקלוהו אחרים שניהם יבאו לאיש שיפרע מוסר מלשון מפרע. ושומר תוכחת - שיוכיחוהו. יכובד - שיכבדהו השם, כענין: כי מכבדי אכבד.
רַלְבַּ״ג ריש וקלון וגו'. מי שהוא שומר תוכחת יכבדוהו האנשים בעבור נועם תכונותיו עם שזה יביא' להתחכם ובחכמה ישיג הכבוד כאמרו כבוד חכמים ינחלו:
מְצוּדַת דָּוִד ריש. עניות ובזיון מעותדים לבוא על המבטל המוסר אבל השומר בלבו דברי התוכחות יכובד מן הבריות:
מְצוּדַת צִיּוֹן פורע. ענין בטול:

יט תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע׃

רַשִׁ״י תערב לנפש. כשבאה תאותו לו לאדם היא ערבה לנפשו ולכך תועבת כסיל לסור מרע לפי שערב להם למלא תאותם: נהיה. הוה, דבר אחר תאוה נהיה הקב"ה מתאוה שיעשו ישראל רצונו ובהיות תאותו באה ערבה לו ותועבת רשעים שיסורו מרעתם למלאות תאותם:
אִבְּן עֶזְרָא תאוה נהיה - דבק בעליון. וכן הוא מי שהתאוה לשמור התוכחת ונהיתה, כאשר התאוה תערב לנפשו ותנעם לו. ותועבת כסילים - מי שהוא סור מעשות רע, סור פעול:
רַלְבַּ״ג תאוה נהיה. תאות האיש הנהיה ונחלה שלא נמשך אליה תערב לנפש המשכל' כשהיא גברה על הנפש המתאוה וזה בעינו הוא דבר נתעב אצל הכסילים ר"ל כי תועבת כסילים סור מרע:
מְצוּדַת דָּוִד תאוה נהיה. כאשר נשברה תאות האדם בענייני הגוף אז תערב לנפש המשכלת כי אז תשכיל אבל הרשעים דבר תעוב הוא להם כאשר המה סרים מן הרע מחסרון התאוה כי יותר יחפצו שיתאוו לעבירה ויעשוה:
מְצוּדַת צִיּוֹן נהיה. ענין שבירה כמו נהיתי ונחליתי (דניאל ח): תערב. ענין מתיקות כמו וערבה לה׳ מנחת (מלאכי ג׳:ד׳):

כ הלוך [הוֹלֵךְ] אֶת־חֲכָמִים וחכם [יֶחְכָּם] וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ׃

רַשִׁ״י הולך את חכמים. יחכם, ורועה כסילים המחבר לו כסילים להיות לו רעים: ירוע. ירוצץ:
אִבְּן עֶזְרָא ורועה - מלשון רעך. ירוע - ישבר.
רַלְבַּ״ג הולך את חכמים. מי שהוא רודף את חכמים ורודף חברת' הנה הוא יחכם בלא ספק ממה שילמד מחכמתם של צדיקי' ישלים השם שכר טוב והיא הטובה הגדולה ר"ל החבמה ומי שהוא הולך את כסילים ורודף חברתם ישבר וישחת:
מְצוּדַת דָּוִד יחכם. כי ילמד מהם: ורועה. המחבר עצמו לכסילים להיות לו לרעים ישובר וירוצץ עמהם כי ילמוד מהם וגמולו ישיב לו:
מְצוּדַת צִיּוֹן ירוע. ענין שבירה ורציצה כמו תרועם בשבט ברזל (תהילים ב׳:ט׳):

כא חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה וְאֶת־צַדִּיקִים יְשַׁלֶּם־טוֹב׃

רַשִׁ״י חטאים תרדף רעה. אדם רשע רשעתו רודפתו עד השמדו:
אִבְּן עֶזְרָא תרדף - פועל יוצא, כלומר הרעה שיעשו החטאים, היא מסבבת שירדפו אחריהם. ואת צדיקים - שיעשו הצדק, השם ישלם להם שכר טוב.
רַלְבַּ״ג חטאים תרדף. הנה הרעה תרדף החטאים ותבא אליהם אל המקום שהם בו וההפך בצדיקים כי השם יתברך ישלם טוב את הצדיקים מצד השגחתו עליהם והטוב ההוא ירדפם ויבא אליהם במקום שהם בו:
מְצוּדַת דָּוִד תרדף רעה. הרעה שעושים החטאים היא תרדף אותם עד השמדם כי תקטרג עליהם: ואת צדיקים. הזכות שעם הצדיקים הוא ישלם להם שכר טוב כי יליץ טובה עליהם:

כב טוֹב יַנְחִיל בְּנֵי־בָנִים וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא׃

רַשִׁ״י טוב ינחיל. את זכותו ואת ממונו לבני בניו אבל חוטא אינו מנחיל לבניו כי צפון חילו וממונו לצדיק כמו שכתוב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן:
אִבְּן עֶזְרָא טוב - איש טוב יעזוב נחלה לבני בניו. וצפון - השם יצפון לצדיק ממון החוטא, כענין: רשע יכין וצדיק ילבש.
רַלְבַּ״ג טוב ינחיל בני בנים. האיש הטוב ינחיל נכסיו לבני בנים לא לבניו לבד ואולם החוטא לא ינחיל נכסיו גם לבניו כי קנינו צפון ושמור להיות לאיש צדיק:
מְצוּדַת דָּוִד טוב. איש טוב: ינחיל. נחלתו אף לבני בניו אבל עושר החוטא הוא צפון לצדיק ואפילו לבניו לא ינחיל:
מְצוּדַת צִיּוֹן וצפון. ענין הסתרה: חיל. עושר:

כג רָב־אֹכֶל נִיר רָאשִׁים וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט׃

רַשִׁ״י רב אוכל ניר ראשים. ראיתי במסורת הגדולה רב אוכל שלשים ושלשה רב קמצין וזהו חטף קמץ ומחובר עם אוכל במקף ואוכל ראיתי שם נקוד פתח (ר"ל סגול שהוא פתח קטן) וטעמו לעילא כמו את כל אוכל השנים הטובות (בראשית מ״א:ל״ה) ולפי נקודתו זה פתרונו הרבה תבואה באה לעולם על ידי ניר אנשים דלים כלומר הרבה תורה יוצאה על ידי תלמידים שרבותיהם למדין מהם מתוך פלפולם שמפלפלים בהלכה: ויש נספה. ויש הרבה מהם שהם כלים מן העולם בשביל לא משפט שאינן נוהגין כשורה, ולענין התבואה יש תבואה לוקה בשביל בעליה שאינו מוציא מעשרותיה ומתנות עניים כמשפט, ורבותינו פירשו במסכת חגיגה, ויש נספה על שלוחו של מלאך המות שמחלף שם בשם וממית את שלא הגיע זמנו אבל אם כן הוא אין ענין סוף הפסוק לראשו:
אִבְּן עֶזְרָא ניר ראשים - יתכן להיותו שם פועל מן: נירו לכם ניר כמו: רב אוכל יהי לראשים, בעת שיזרעו ויעבדו את האדמה, כענין: עובד אדמתו ישבע לחם. ויש איש נספה - בעבור שאינו יודע משפט, נירה וזריעה, כמו: ויסרו למשפט, שהוא מדבר על ענין הזריעה.
רַלְבַּ״ג רב אוכל. הנה רב אוכל ימצא בעבור חרישת העניים כי הם יתעמלו בחרישה ולזה יהיה האוכל לבעלי השדות אשר לא עמלו בו וכמו כן יש מן האנשים שיהיה נספה ברע בזולת משפט כי הוא לא עשה הדבר אשר בעבורו הוא נספה וזה יקרה הרבה או יהיו הרצון בזה כשימצא רב אוכל הנה הוא ניר העניים וחרישתם כי מפני הרבוי ימצא להם בשפע בלקיטתם בשבלים ומה שידמה לזה ולזה יגיע להם טוב במשפט אך בחסד ובזה ימצא איש נספה בלא משפט כמו שקדם:
מְצוּדַת דָּוִד רב אוכל. הרבה מאכל בא לעולם ע״י חרישת העניים החורשים בשדה תבואה והנה העשירים אשר לא עמלו בו יאכלום וכ״כ יש מי אשר נאסף מכל העולם בלא משפט מות כי לא עשה דבר אשר יומת בעבורו ונתפס הוא בעון אחר:
מְצוּדַת צִיּוֹן ניר. ענין חרישה כמו נירו לכם ניר (ירמיה ד): ראשים. מלשון רש ועני: נספה. ענין מיתה כמו אני נאסף אל עמי (בראשית מט):

כד חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר׃

רַשִׁ״י חושך שבטו. סופו ששונא את בנו שרואהו בסופו יוצא לתרבות רעה: שחרו מוסר. תמיד לבקרים מיסרהו:
אִבְּן עֶזְרָא שחרו - ייסרהו בכל שחר.
רַלְבַּ״ג חושך שבטו. מי שהוא מונע שבטו מהכות בנו ליסרו הוא שונאו כי מפני זה יהיה באין מוסר ומי שהוא אוהבו שחרו מוסר בקטנותו לחנכו במוסר על פי דרכו:
מְצוּדַת דָּוִד חושך. המונע מבנו שבט מוסר הנה לשנאה תחשב כי סופו יצא לתרבות רעה וימות בעונו: ואוהבו. האוהב את בנו מייסרו בעת השחר ר״ל בילדותו עת יוכל לנטותו לכל אשר יחפוץ:
מְצוּדַת צִיּוֹן חושך. מונע: שחרו. עניינו ימי הילדות שהוא בתחילת הימים והושאל מל׳ שחר הבקר וכן הילדות והשחרות הבל (קהלת י״א:י׳):

כה צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר׃

רַשִׁ״י לשובע נפשו. דומה שיהא שבע (סא"א ונכתב תחתיו): תחסר. אינו דומה: שיהא שבע:
אִבְּן עֶזְרָא צדיק אוכל - עד שתהיה שבעה. תחסר - מאכל שלא תהיה שבעה.
רַלְבַּ״ג צדיק אוכל. הנה האיש הצדיק אוכל לשובע נפשו כי מפני דבקות הש"י עליו ימצא לו מזונו עם שהוא ג"כ זריז בהמצאת המזון הראוי בסבות הראויות ואמנם בטן רשעים תחסר כי הם סומכים על חמסיהם שיביאו מהם לחמס ולזה תחסר בטנם:
מְצוּדַת דָּוִד לשובע. אינו חפץ במעדנים ורק בדבר המשביע את הנפש אבל הרשעים יתענגו באכילת מעדנים מתוקים וערבים ותמיד בטנו חסרה כי רווחא לבסימא שכיחא ויוכל עוד למלאותה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.