מדרש תנחומא ו

א שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים תִּתֵּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, בְּכָל עִיר וָעִיר. לִשְׁבָטֶיךָ, אֲפִלּוּ עִיר שֶׁכֻּלָּהּ מִשְׁפָּחָה אַחַת, מַנֵּה לָהּ דַּיָּנִין. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁצְּדָקָה עוֹשִׂין עִם שְׁנֵיהֶם. עִם הַזַּכַּאי, שֶׁנּוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ. וְעִם הַחַיָּב, שֶׁמּוֹצִיאִין גֶּזֶל מִתַּחַת יָדוֹ. דָּבָר אַחֵר, מִשְׁפַּט צֶדֶק, בִּזְמַן שֶׁעוֹסְקִין וְדָנִין בְּצֶדֶק, הֵן עוֹשִׂין צְדָקָה עִם הַבְּרִיּוֹת וּמַצִּילִין אוֹתָן מִן הַפֻּרְעָנֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח וְגוֹ' (תהלים פה, יב). בַּזְּמַן שֶׁדִּין אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח, אָז צֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף (שם), הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה צְדָקָה עִם הַבְּרִיּוֹת וּמַצִּיל אוֹתָן מִפֻּרְעָנֻיּוֹת וּמִיִּסּוּרִין, וְטוֹבָה בָּאָה לְעוֹלָם.