שולחן ערוך, אורח חיים לא
א בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עַצְמָם אוֹת וְאִם מְנִיחִים בָּהֶם אוֹת אַחֵר, הָיָה זִלְזוּל לָאוֹת שֶׁלָּהֶם.
ב בְּחֹל הַמּוֹעֵד גַּם כֵּן אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין מֵהַטַּעַם הַזֶּה בְּעַצְמוֹ שֶׁיְּמֵי חֹל הַמּוֹעֵד גַּם הֵם אוֹת: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחֹל הַמּוֹעֵד חַיָּב בִּתְפִלִּין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ) וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל גְּלִילוֹת אֵלּוּ לַהֲנִיחָם בַּמּוֹעֵד וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם אֶלָּא שֶׁאֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם בְּקוֹל רָם בב"ה כְּמוֹ שְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה:
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) ויום טוב - ויו"ט שני נמי בכלל לדידן בני חו"ל: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) אסור להניח - ואפילו בטלטול י"א ג"כ דאסור אם לא לצורך גופם או מקומם כשאר כלי שמלאכתו לאיסור וי"א דכדי שלא יפלו או שלא יגנבום נמי מותר לטלטלם ממקום למקום ובמקום הדחק יש להקל ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) שהם עצמם אות - בין הקב"ה ובין ישראל שנאמר כי אות היא ביני וגו' ויו"ט ג"כ מיקרי אות דבפסח מצרים כתיב אות והוקשו כל מועדי ה' בפ' אמור: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) אות אחר - דהיינו תפילין דכתיב בהו והיה לך לאות על ידך: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) היה זלזול - וגם עובר משום לאו דבל תוסיף והוא שהניחן לשם מצוה אבל במניחן שלא לשם מצוה אין בו משום בל תוסיף וגם משום זלזול אין בו אם לא שמניחן בפרהסיא דאז אסור מדרבנן ויש מחמירין בכל גווני אם לא שמונחים בבזיון כגון המוצא תפילין בשבת בשדה מותר ללובשם ולהכניסם לעיר דרך מלבוש כמו שיתבאר לקמן בסימן ש"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו (ו) גם הם אות - בפסח אכילת מצה ובסוכה ישיבת הסוכה והי"א ס"ל כיון שמותרין בעשיית מלאכה מן התורה ליכא אות: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) להניחן במועד - וחליצת התפילין צ"ל בחוה"מ קודם הלל. ועכשיו נהגו איזה אנשים לסלקן אחר קדושה של תפילת י"ח ומ"מ צריכין ליזהר לכוין לשמוע חזרת התפלה: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) שאין וכו' - פי' משום דיש מניחים ויש שאינם מניחים או אין מברכים יש לברך בחשאי כדי שלא לבוא לידי מחלוקת וכן לא ילך בהם בר"ה לבהכ"נ והאחרונים הסכימו לדעת הט"ז דיותר טוב להניחן בלי ברכה כי הברכות אינן מעכבות וספק ברכות להקל ובפרט שהגר"א ז"ל כתב שאין לדעת הי"א עיקר בש"ס ועכ"פ לענין ברכה בודאי יש להחמיר. גם קודם ההנחה יחשוב בדעתו אם אני מחוייב אני מניחן לשם מצוה ואם לאו אין אני מניחן לשם מצוה ובזה יצא ידי כו"ע דאף להסוברים דחוה"מ אינו זמן תפילין אינו עובר על בל תוסיף כיון שאינו מכוין בהנחתם לשם מצוה ודאי וכ"ש שאין לחוש בזה לאיסור זלזול של אות חוה"מ דזה ג"כ אינו אלא במתכוין לשם מצוה כנ"ל. ותפילין דר"ת אין להניחם בחוה"מ [פמ"ג] עוד כתבו האחרונים [והובאו בארה"ח ע"ש] דאין נכון שבהכ"נ אחת קצתם יניחו תפילין וקצתם לא יניחו משום לא תתגודדו. ומי שאין מניח תפילין בחוה"מ שמתפלל בבה"מ שמניחין תפילין יש לו ג"כ להניחן ובלי ברכה וצבור שנהגו להניח תפילין אין להם לשנות מנהגם: ש"ע סָעִיף ב
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א בשבת וי"ט אסור. ואם הניחן בשבת לשם מצוה עובר משום בל תוסיף (רשב"א סי' ס"א) ע' בעירובין דף צ"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב בח"ה ג"כ אסור. והמניחן בחול המועד אינו עובר משום בל תוסיף כיון שאינו מכוין להוסיף (סמ"ק) פי' שעושה משום ספקא שמא ח"ה חייב בתפילין ע"ש בעירובין ועסי' תרס"ח עמ"ש סי' כ"ט וססי' כ"ה: ש"ע סָעִיף ב
ג גם הם אות. בפסח אכילת מצה ובסוכ' ישיבת הסוכ' והי"א ס"ל כיון שמותרין בעשיית מלאכ' ליכא אות: ש"ע סָעִיף ב
ד בקול רם. ונ"ל שלא לילך בהם בר"ה רק יניחם בבה"כ: ש"ע סָעִיף ב
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א בשבת עמ״א הניחם בכוונה עובר ב״ת הא שלא בכוונה אין עובר שלא בזמנה בעי כוונה ומש״ה התירו לקמן בש״א וש״ח המוצא תפילין להלבישם יע״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב בח״ה עמ״א דמספק אין עובר ב״ת ובתרס״ח אות ב׳ וכ״ט דאם מניחן שלא לשם מצוה אין מזלזל בחותם המלך וא״כ יניח ויתנה אם חייב הריני מניחן לשם מצוה וא״ל אין אני מניחן לשם מצוה ובכ״ה אות ל״א לחלצם קודם הלל: ש"ע סָעִיף ב
ג גם עמ״א ועמ״ש בט״ז אות א׳ מזה: ש"ע סָעִיף ב
ד בקול רם עמ״א שלא לילך ברה״ר לביה״כ כמו בחול בסימן כ״ה דכל מה דאפשר למעט ושלא לזלזל באות חה״מ שפיר דמי ובא״ר אות ג׳ חולק ואין מוכרח גם הנשים שלא יאמרו חול גמור הוא ויעשו מלאכה וביה״כ הכל יודעין עט״ז בסימן ל׳ אות ו׳ כה״ג יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (ס"ק א) בשבת כו'. ע' בעירובין דשלא בזמנו לא עבר על בל תוסיף אלא כשמתכוין למצוה. ועמ"ש מ"א סי' תרנ"א סקכ"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב (ס"ק ב) בחה"מ כו' פי' שעושה משום ספיקא כו' לפ"ז עכצ"ל שאינו מברך עליהן דאי מברך עליהן איך א"ל דעושה משום ספיקא הא אינו רשאי לברך מספק דהוי ספק ברכה לבטלה וע' בט"ז סק"ב: ש"ע סָעִיף ב
ג (ס"ק ד) בקול רם. ונ"ל שלא ילך כו' וטעם הדברים מפני המחלוקת כ"מ שאפשר להצנע יעשה. ועבט"ז: ש"ע סָעִיף ב
ט״ז
סָעִיף א
א שהן עצמן אות. פי' מצד מצות שתלוים בם לא מצד איסור מלאכה שבהם ומ"ה גם בח"ה אין להניחם והי"א ס"ל דוק' מצד איסו' מלאכה הוא אות של י"ט ושבת ומ"ה בח"ה חייב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב וכן נוהגים וכו'. נראה דמ"מ מי שמניחן בלא ברכה בח"ה שפיר עביד כיון דקי"ל בכל דוכתא ברכות אינן מעכבים והזוהר מפליג מאוד בעונש הנחתן בח"ה והרא"ש עצמו כתב במסקנתו והמברך לא הפסיד ש"מ שאין חיוב לברך והוא לא ראה ס' הזוהר וכ"פ בהג"מ פ"ד מתפילין בשם סמ"ק דיש להניחן בלא ברכ' כי אין עובר על בל תוסיף אלא במתכוין להוסיף כנ"ל: ונ"ל עוד דהמניחן בח"ה יש לחולצן קודם הלל ומכ"ש קודם קריאת התורה שהם באים בשביל המועד ומורים על עיקר האות משא"כ בר"ח שאין הטעם משום אות אלא משום קדושת כתר ע"כ החולצן חולץ קודם מוסף כמ"ש סי' כ"ה כנלע"ד נכון והמנהג שכתב רמ"א שאין מברכין בקול רם הוא תמו' דכלפי שמיא מי מחלקי' בין סתר לגלוי: ש"ע סָעִיף ב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א שהן עט״ז. מחלוקת י״א הוא מ״ד ס״ג דאות מצה וסוכה ומ״ד ס״ל איסור מלאכה דוקא וי״ל עוד מ״ד ס״ל חה״מ מ״ה אסור בקצת מלאכות ומ״ד ס״ל מן התורה מותר רק מדרבנן אסור בחוה״מ עסי׳ תק״ל מ״א א׳ ועא״ר אות ב׳ דהזוהר לשיטתיה דחה״מ מ״ה אסור יע״ש מה שהקשה א״ר א׳ מיו״ד רס״ה (בש״ך כ״ד) דאין לחלוץ תפילין עד אחר המילה דנקרא אות ותפילין אות אדרבה מזלזל באות המילה י״ל דאנו בחול מניחין תפילין אע״ג שיש לנו אות מילה כמ״ש לבוש בסי׳ כ״ט דשני עדים בעינן ודי בכך ובשבת יש מילה ושבת והם דברי סמ״ג ואבודרה״ם הביאותיו שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב וכן עט״ז. הסכים שלא לברך בחה״מ ועוד דאי מברך נראה מתכוין למצוה ושמא אין מחויב ועובר נמי בל תוסיף משא״כ כשאין מברך ומניח מספיקא לא שייך בל תוסיף כל שעושה מספק עמ״א אות ב׳. ומ״ש לחולצן קודם הלל עכשיו נהגו לסלקן אחר קדושה של תפלח י״ח ומ״מ צריך לכוין לשמוע חזרת התפלה. ויראה תפילין ר״ת אין להניחם בחה״מ כי הזוהר מפליג בעונש ודי בתפילין דרש״י וס״ס נמי הוי שמא הלכה חה״מ פטור ושמא הלכה כרש״י: והנה שבת אות היא ביני וביניכם ותפילין והיו לאות על ידך פי׳ עי״ז אנו עבדיו ית׳ דעבד נושא חותם המלך הלכך בשבת יש אות אחר וי״ט אע״ג דלא כתיב אות שבת אקרי אבל חה״מ לא איקרי שבת עי׳ רש״י מנחות ל״ו ב׳ שהן עצמן אות דכתיב אות היא וזה בשבת (שמות ל״א י״ג י״ז) ואני ההדיוט הכותב לולי דמסתפינא הייתי אומר מה דכתיב (ראשית א׳ י״ד) והיו לאותות ולמועדים אותות היינו ימים טובים נקראו אות ומועדים היינו ראשי חדשים דר״ח נמי מועד אקרי וע׳ הלכות ר״ח סי׳ תי״ט יע״ש בטור ולבוש וא״ש והיו המאורות לאותות לי״ט שנקראים אותות ולמועדים ר״ח ורש״י פירש כשהמאורות לוקין כו׳: מ״ש הט״ז ברכה בחשאי א״ר תירץ מפני המחלוקת שי״א לברך וי״א שלא לברך כמו בשכמל״ו דאומרים בחשאי כו׳ יע״ש והלבוש תירץ דצריכין אנו להורות שיש אות בח״ה קצת יע״ש בלבוש: אם רשאי להפסיק בח״ה בין ש״י לש״ר עסי׳ כ״ה במ״א אות י״ז יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א אסור. היינו אם מניחן לשם מצוה ואז עובר משום בל תוסיף. מ"א ועיין ע"ת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אסור. עיין בכסף משנה שכ' ונחלקו מפרשים בחה"מ יש מהם אומרים דבכלל י"ט הם ואין מניחין בהם תפילין וי"א שמניחין וכן נראה מדברי רבינו שכ' בפ"י משביתות יו"ט כותב אדם תפילין לעצמו וכו' ע"ש. וצ"ע שהוא ז"ל כ' להיפך שם בפ"י משביתות י"ט וז"ל אין לו מה יאכל נראה שטעמו מפני שהוא סובר שאין מניחין תפילין בח"ה דבכלל י"ט הוא עכ"ל. הרי שכ' בדעת הרמב"ם שאין מניחין תפילין בח"ה הפך מ"ש כאן בהלכות תפילין וצ"ע יד אהרן. ועיין ע"ת: ש"ע סָעִיף ב
ג בקול רם. וכ' ט"ז תמוה הוא כלפי שמיא מי מחלקינן בין סתר לגלוי ע"כ שפיר להניחם בלא ברכה. וכ"פ בספר תמים דעים סי' מ' שלא יברך עליהם ובל"ח כתב הטעם שרבים חולקים שלא לברך בחה"מ ואותן שראו להעמיד על הדין ולברך הנהיגו לברך בחשאי כדי שלא יבואו לידי מחלוקת זכר לדבר בשכמל"ו: וכתב המ"א שלא ילך בהם ברשות הרבים רק יניחם בבה"כ (ובספר אליהו רבה חולק עליו דכיון דמניחין בב"ה ברבים מה לי בהליכתן ברה"ר) כ' בכתבי מהרא"י סימן ק"ז וב"י הביאו סי' כ"ה דאותו המניח תפילין בח"ה בלא ברכה אפ"ה אסור לדבר ולהשיח בין תפילין לתפילין ע"ש והיינו שיחת חולין. אבל קדיש או קדושה מותר לאותן המניחין בחה"מ בלא ברכה ועיין מ"א בסי' כ"ה ס"ק ט"ו וס"ק י"ח ודו"ק. והמחבר יד אהרן כ' דאשתמיט להרב מ"א דברי מהאר"י אלו הואיל וכ' דהמניח בחול המועד בלא ברכה רשאי לענות ע"ש ולא דק דחילוק יש בין להשיח שיחת חולין או לענות קדיש וקדושה. ותמוה בעיני האיך עלה על דעתו שאשתמיט מהמחבר מ"א דברי מהרא"י הא המ"א הביאו בס"ק ט"ו ע"ש ואדרבה ממנו אישתמיט מ"ש מ"א בס"ק ט"ו וק"ל. וע"ל סימן כ"ה ס"ק י"א: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א א אסור. לשון המחבר ומדברי מדרש הנעלם הוא כמ"ש בס"ב וכ"כ הרא"ש בהלכות קטנות בשם ספר העתים אבל הרמב"ם והטור לא כ' אסור אלא לאו זמן תפילין הן וכמש"ל סי' כ"ט דאין איסור לדעת הטור ועיין סי' ש"א ס"ז: מפני כו'. כר"ע וכנ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב סעי' ב בחול המועד כו'. ר"ל במצה וסוכה וכ"כ בהלכות גדולות וספר העתים בשם הגאון וכ"ה בז"ח נ"א ג': וי"א כו'. כמ"ש במ"ק י"ט א' דאי להניחן לאחר המועד מ"ל לעצמו מ"ל לאחרים אבל אין ראיה מזה כלל דר"מ ור"י לטעמייהו דאית להו בפ' בתרא דעירובין דשבת ויו"ט זמן תפילין הן וכמ"ש במ"ק שם וכן הרא"ש בה"ק דחה ראיה זו וכן תוס' דמנחות ל"ו ב' ד"ה יצאו כו' וע' תוס' דמ"ק י"ט א' ד"ה ר' יוסי כו' ובעירובין צ"ו א' ד"ה ימים ומירושלמי שהביאו תוס' במ"ק שם ושם אין ראיה כלל דשם אליבא דמ"ד שבת זמן תפילין כדקאמר שם מתניתין פליג' עלה דרב כותב אדם תפילין כו' לעצמו ופריק שם מתניתין אליביה דרב ומתניתין רבי יהודה היא דקאמר כותב כו' דס"ל שבת ויו"ט ז"ת הן וע' נ"י שם בסוגיא דשם ואין לדעה זו עיקר כלל דמה שהביאו תוס' בעירובין שם משמעות קצת מסוגיא דספ"ק דביצה גבי משלחין כלים בין תפורין כו' וקאמר לאתויי תפילין כו' ע"ש ליתא דט"ס במתניתין דבירושלמי פ"ק דמס' ביצה מפורש להדיא במתני' אע"פ שאין לצורך המועד וכן צ"ל במתני' הנ"ל וא"כ אין משמעות כלל בסוגיא הנ"ל ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)