שולחן ערוך, אורח חיים קיח
א הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ, חוֹתֵם בָּהּ מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט; וּמֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים חוֹתֵם הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט. הַגָּה: מִיהוּ אִם אָמַר מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר, וְלֹא אָמְרוּ שֶׁיַּחֲזֹר אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁכָּל הַשָּׁנָה אוֹמְרִים הָאֵל אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (הר"י ספ"ק דִּבְרָכוֹת וְטוּר וְהַגָּהוֹת מִנְהָגִים), (וְע"ל סִימָן תקפ"ב).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) מלך אוהב וכו' - ואם אמר בכל השנה המלך המשפט או האל המשפט יצא: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) המלך המשפט - בשני ההי"ן ויזהר בזה כי י"א דלא יצא ומ"מ בדיעבד אם אמר מלך המשפט לא יחזור: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) א"צ לחזור - עיין באחרונים דמסקי דאם נזכר תוך כדי דבור מעת אמרו ומשפט אומר המלך המשפט ג"כ ואם לאחר כ"ד שוב לא יאמר ואין מחזירין אותו: ש"ע סָעִיף א
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א אין צריך לחזור. וכ"פ ב"ח ומט"מ ושל"ה דלא כלבוש שכתב שנוהגין לחזור דהרי בהג"מ כתב דא"צ והוא היה בקי במנהגים ובד"מ סימן תקפ"ב כתב כענין זה כתב הרשב"א בתשובה סי' ל"ה: ש"ע סָעִיף א
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א הסכים לרמ״א דלא כט״ז. והפר״ח הסכים לט״ז ועיין ר״מ פ״י מתפלה יע״ש. והרוצה נדבה אין מוחין בידו. אם אמר כל השנה המלך הקדוש המלך המשפט דעת הפר״ח בתקפ״ב דיצא דיעבד יע״ש. ואם אמר כל השנה האל המשפט יצא ובפר״ח כאן משמע אפילו לכתחלה יע״ש ומיהו אין לשנות ודיעבד יצא: כתב א״ר כאן אות ב׳ משם הרד״א על הצדיקים וחסידים (ופליטת סופריהם וגירי הצדק) ד׳ מדרגות כי צדיק עדיף שלא חטא מעולם וחסיד שחטא ועשה תשובה וז״ש דוד שמרה נפשי כי חסיד אני והקשה דמשמע בש״ס דחסיד עדיף מצדיק ובר״מ ס״ס אהבה אות י״ג על החסידים וצדיקים יע״ש. והנה י״ל צדיק מעיקרא משמע שלא חטא אבל חסיד הוא שורשו תוספת כמ״ש הקונקורדנסיוש בשורש חסד שפירושו תוספת (יהיה) טוב או רע. ובעל תשובה צריך לתוספת כי צריך סייגים וגדרים יותר מצדיק וכן חסיד גמור עושה לפנים משורה וז״ש שמרה נפשי כי חסיד אני כי הבריא א״צ כ״כ שמירה כמו החולה שיתרפא וא״ש הטעם ואי״ה בספר המגיד יבואר עוד. תהלים פ״ו ב׳ יע״ש בר״מ. המעיין ברד״א משמע דל״ג זקני ופליטת. ובר״מ ס״ס אהבה ג״כ ד׳ כתות וב״י כלומר יע״ש ואלו גרס זקני א״צ כלומר אלא דמ״ב תיבות ליתא כ״א דגרס זקני יע״ש ובספר המגיד אי״ה אבאר: ש"ע סָעִיף א
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (ס"ק א) א"צ לחזור כו' דלא כלבוש שכ' שנוהגים לחזור והטעם כ' הלבוש דניהו דאוהב צדק' ומשפט דומה קצת לתואר המלך המשפט. אלא דאוהב צדקה ומשפט משמעו דהצדקה עיקר והמלך המשפט משמעו דהמשפט עיקר וכמ"ש הט"ז או כפי' השני של הט"ז ומש"ה (גרידא) לא היה מחויב לחזור. אלא די"ל אוהב צדקה ומשפט. לא שהוא ית' כ"י עושה משפט אלא אוהב אם אנחנו ב"י עושים צדקה ומשפט. כת' דא"צ ואם אמר בשאר ימות השנה המלך המשפט כתב הפר"ח בסי' תקפ"ב דא"צ לחזור ל"מ לדעת רמ"א פה דס"ל אם אמר מר"ה עד יה"כ מלך אוהב צדקה ומשפט דא"צ לחזור. א"כ לדידיה אוהב צדקה ומשפט והמלך המשפט דא ודא אחת ושוין בפירושיהם ודאי דא"צ לחזור אם אמר בשאר ימות השנה המלך המשפט אלא אפי' לדעת החולקים על רמ"א. מ"מ אם אמר בשאר ימות השנה המלך המשפט א"צ לחזור דהאמרינן בר"ה כמאן מצליני' האידנא כל ימות השנה אקצירי ומריעי (דהיינו על החולים. דהא כבר יצאה הגזרה בר"ה ויה"כ) כר"י דאמר אדם נידון בכל יום. וא"כ כל יום ראוי לומר המלך המשפט דהא אדם נידון בכל יום והחילוק שבין ר"ה ויה"כ לשאר ימות השנה. ע' במ"א ס"ס תקצ"א: ש"ע סָעִיף א
ט״ז
סָעִיף א
א המלך המשפט. מן הראוי לומר המלך השופט. תירץ הר"ר מנוח שא"ל כן דלשון זה הוא משמע שהוא עצמו הוא המשפט כמו שאנו אומרים הוא החכמה הוא המדע שא"ל עליו ית' חכם ומבין שנראה שהוא קונה החכמה והבינה מאחר עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
ב מיהו אם אמר כו'. בטור כתב כאן בשם אחיו ה"ר יחיאל שהיה קשה לו מ"ש מלך אוהב צדקה ומשפט מהמלך המשפט לענין שצריך לחזור לראש אם שכח וכתב אח"כ בשם מחזור ויטרי דגרס בגמ' כל השנה אומר האל הקדוש האל המשפט ולפ"ז שפיר יש שינוי בהמלך המשפט שמזכיר בה מלכות לפי שעכשיו יושב על המשפט לדון כל העולם ומראה עצמו מלך על המשפט וי"א כל השנה מלך אוהב צדקה ומשפט דגבי משפט שייך לומר מלכות טפי משאר ברכו' כו' ועפ"ז כ' רמ"א כאן שא"צ לחזור אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט וכ"ה דעת הר"י והג"מ אבל הטור עצמו כתב בה' ר"ה שצריך לחזור ושם עיקר הדין וכ"כ התו' והרא"ש בספ"ק דברכות ונ"ל דיש חילוק אפי' בנוסח מלך אוהב צדקה ומשפט דבכל השנה אין המשפט עיקר אלא הצדק' עיקר ולכך הקדימו צדקה למשפט אבל מר"ה עד יה"כ המשפט עיקר ולכך לא מזכיר צדקה. ועוד נ"ל דיש הפרש ביניהם דהיינו שיש חילוק בין הזמנים דוגמ' לדבר ב"ד של מטה דיש לה יום מוגבל לישיבת ב"ד שיושבים מעצמם אבל בשאר הימים אין יושבים אא"כ באים בני אדם ומבקשים שישבו וידונו ביניהם כ"ה בב"ד שלמעלה דבכל השנה אין יושבים לדין אא"כ מבקשים ממנו ית' מחמ' שיש קטרוג של מד"הד וע"ז אמר בכל השנה מלך אוהב צדקה ומשפט דהיינו שהוא אוהב המשפט ע"פ המעורר אותו לקיים משפט כרצון המעורר משא"כ בר"ה וי"כ הוא ית' בעצמו הוא המשפט מצד עצמו וכמ"ש ברסי' זה בשם ב"י בשם הר"ר מנוח שהמלך המשפט היינו שהוא המשפט ויתכן פי' זה עפ"ז מ"ש: ונראה להלכה כיון דקי"ל במידי דספיקא שמתפלל דרך נדבה כדאיתא בסי' קי"ז ס"ד בענין שיש ספק בברכה וא"צ לחדש בה דבר כ"ש כאן שרוב הדיעות ס"ל כן כמ"ש ב"י בה' ר"ה נעשה כן לצאת ידי כל הדיעות ונכון לעשות כן להתפלל שנית דרך נדבה אם לא אמר המלך המשפט כנלע"ד. וכ' בטור סי' קי"ט מי שטעה וחתם מלך אוהב צדקה ומשפט בין ר"ה לי"כ חוזר לברכת השיבה והיינו קודם שעקר רגליו אבל לאחר שעקר רגליו חוזר לראש כ"כ סימן תקפ"ב: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א המלך המשפט עט״ז הר״ר מנוה הביאו הכ״מ פ״ב מה״ת הח״י פי׳ ההפרש בין מלך אוהב צדקה ומשפט ובין המלך המשפט א׳ אוהב ברואיו שיעשו צדקה ומשפט או המלך המשפט הוא עצמו המשפט וא״ש למי שלא אמרו המלך השופט. ועיין אות ב׳ עוד הפרש יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ב מיהו עט״ז הנה נתן ג׳ הבדלים א׳ כהר״ר מנוח אוהב ברואיו או מעין זה אוהב מי שמעורר שיעשה בו משפט. ב׳ בכל השנה צדקה עיקר. הג׳ המלך המשפט הוא עצמו המשפט. והנה אם אמר בר״ה ויו״כ מלך אוהב משפט והשמיט צדקה לטעם ב׳ יצא ולב׳ טעמים לא יצא בו ואם אמר מלך המשפט בלא ה״א משמע בב״י תקפ״ב בשם א״ח בשם הראב״ד דחוזר והיינו טעמא כי בר״ה ראוי לומר המלך המשפט בשני ההין אע״פ שלא שייך ב׳ ההי״ן ידיעת כמבואר (עיין בצהר התיבה ובשאר ספרי דקדוק) כאן מרמזין המלך הידוע אדון כל הוא המשפט בעצמו (בדפוס ברלין א״ב נדפס המלך המשפט וט״ס וכפי הנראה) ובחידושינו ברכות י״ב ב׳ כתבנו על פירש״י המלך המשפט כמו מלך המשפט כמו נושאי הארון הברית כו׳ ולא פי׳ כן על המלך הקדוש אלא דל״ת דהפרש בין מלך אוהב כו׳ ובין המלך המשפט הוא בעצמו המשפט וא״כ מלך המשפט לא יצא לז״א דאין כן ויש שאר הפרש כו׳ שוב ראיתי בפר״ח תקפ״ב כתב בפשיטות מלך המשפט יצא ועא״ר שם ה׳: הא דמסיימין האל הקדוש ובר״ה המלך הקדוש פירש״י ז״ל המלך מראה מלכותו לשפוט העולם ובא״ר תקפ״ב א׳ אל חסד ור״ה דין. ופרישה הקשה מ״ש ברכה זו דהאל הקדוש אומרים המלך כו׳ והנה י״ל כשהקב״ה עושה דין מתקדש שמו א״ש. והוא ז״ל תי׳ דבחתימת שאר ברכו׳ נזכר הפעולה חונן הדעת ניכר ונזכר שהוא אדון כל משא״כ האל הקדוש מתואר הוא עצמו יתברך לבד לכן אומרי׳ המלך יע״ש ועמ״ש אי״ה במ״א עוד מדינים אלו: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א לחזור. כ"כ מ"א וב"ח ומט"מ ושל"ה. ולבוש כתב דנוהגין לחזור. וטורי זהב העלה דצריך לחזור ולהתפלל שנית בתורת נדבה דיש חילוק אפי' בנוסח מלך אוהב צדקה ומשפט דכל השנה אין המשפט עיקר אלא הצדקה ולכן הקדימו למשפט אבל מראש השנה ועד י"כ המשפט עיקר ולכן לא הזכירו צדקה ע"ש ועיין סי' תקפ"ב. אם בכל השנה אמר המלך הקדוש או המלך המשפט א"צ לחזור עי' כנה"ג סי' זה וסי' ק"ח וכ"כ הע"ת ע"ש ולפי טעם הט"ז נ"ל דיחזור ויתפלל שנית בתורת נדבה: ש"ע סָעִיף א
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)