שולחן ערוך, אורח חיים יח

סָעִיף א

א (א) להרמב"ם וכו' - ומ"מ מותר לצאת לר"ה בליל שבת בטלית עם הציצית ולא הוי משוי שהם נוי הבגד ותכשיטיה: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) להקל - היינו דוקא לענין ברכה אבל אסור ללבוש כסות של לילה ביום בלא ציצית וכן כסות של יום בלילה משום ספק. ומ"מ נראה דהש"ץ הלובש טלית בלילה א"צ לבדוק הציצית דבכגון זה בודאי נוכל לסמוך על חזקתן שמכבר: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) ג"כ ליום - פי' גם ליום ואפילו גם מיוחד ללילה וכ"ש ליום לבד: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) תפילת ערבית - ובתענית צבור כשלובשין טלית במנחה יסיר את הטלית כשיגיע לברכו מאחר דעכשיו אין לובשין הטלית אלא למצות ציצית אם יהיה עליו יראה כאילו סובר דלילה זמן ציצית הוא. ומ"מ הש"ץ לפני העמוד אם אין הולך במלבוש העליון שאין כבוד הצבור בכך פשיטא דלא יסיר הטלית מעליו: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) ובליל יו"כ - וכל העובר לפני התיבה צריך להתעטף. ובל"ח כתב דאף האומר קדיש יתום לפני התיבה יתעטף מפני כבוד הצבור ואין מברך עליו: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) יתעטף - להדמות למלאכים שמעוטפים לבנים ולכך לא יסירו בלילה עד אחר תפילת ערבית של מוצאי יוה"כ: ש"ע סָעִיף א

ז (ז) בעוד יום - אבל אם איחר להתעטף עד לילה שוב לא יברך דשמא הלכה כהרמב"ם ומשמע מדברי המ"א בסק"ד דאפילו בין השמשות מותר לברך עד צה"כ וטעמו דהלא בציצית לא כתיב יום רק וראיתם אותו משמע כל זמן שנוכל לראות וכן פסק בעל דרך החיים ובספר מטה אפרים ראיתי שמחמיר בזה. אך אם זה גופא הוא מסתפק אם כבר הגיע בין השמשות נראה דבודאי יוכל לברך דבלא"ה דעת התוספות והרא"ש דכסות יום חייב בלילה והגר"א בביאוריו מצדד ג"כ לשיטה זו עי"ש: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ח (ח) בהם ציצית - מפני שעיקר תשמישן בלילה וכסות לילה מיקרי אך לפ"ז לא היה פטור רק להרא"ש אבל להרמב"ם דכסות לילה חייב ביום חייב וי"א עוד טעם לפטור משום דלא חייבה התורה רק דרך מלבוש או דרך עיטוף לא דרך העלאה בעלמא ויש חולקין וס"ל דאפילו אם יציע תחתיו בגד של ד' כנפות חייב בציצית וכ"ש דרך העלאה ע"כ הכריע המ"א דיעשה קרן אחת עגולה ויצא אליבא דכו"ע. אכן משמע מדבריו דאין להחמיר בזה רק בסדין של צמר אבל לא בשל פשתן או שאר מינים ועיין הטעם בפמ"ג: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ט (ט) משיכיר וכו' - והוא הזמן דמשיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו המוזכר לקמן בסימן נ"ח לגבי ק"ש [ב"י בסי' נ"ח בשם הרא"ש דחד שיעורא הוא עי"ש ובביאור הגר"א בענינינו]: ש"ע סָעִיף ג

י (י) וכן נוהגין - עיין בביאור הגר"א שפסק כדעת השו"ע ובפמ"ג כתב אם השעה דחוקה המיקל להניח מע"ה ואילך אין גוערין בו ועכ"פ לכתחלה בודאי נכון מאד להמתין מלברך עד שיכיר בין תכלת ללבן וכן נראה דעת הא"ר. ובדיעבד נראה דאפי' אם בירך קודם עמוד השחר לא יחזור ויברך דשמא הלכה כהרא"ש דכסות יום בלילה חייב: ש"ע סָעִיף ג

יא (יא) ימשמש בו - ר"ל בציציותיו: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א ולהרא"ש. ע' ברא"ש שהקש' דא"כ למה מקרי מ"ע שה"ג הואיל וחייב גם בלילה ע"ש והע"ת לא ע"ש: כתב הב"ח אפי' היה טלית עליו יסירנו כשמתחילין ברכו מאחר דעכשיו אין לובשין הטלית אלא למצות ציצית אם יהיה עליו יראה כאלו סובר לילה זמן ציצית הוא וכ"מ סי' ל' ס"ד: ש"ע סָעִיף א

ב ובליל יה"כ יתעטף. בב"ח כתב הטעם להדמות למלאכים, וכת' הלבוש סי' תקפ"ה /תקפ"א/ אין לו' י"ג מדות בלא עטיפה ול"נ דכל עובר לפני התיבה צריך להתעטף כדאמרי' מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כש"ץ, ובל"ח כתב דאף האומר קדיש יתום יתעטף מפני כבוד צבור: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג סדינים כו'. כתוב בהג"מ דלהרמב"ם שסובר כסות לילה ביום חייב א"כ הסדינים חייבים בציצית ורבינו אליה היה עושה להם ציצית כו' עכ"ל, ומנהג פשוט שלא להטיל בסדינים בין שהם פשתים או צמר עכ"ל ב"י וטעמא לא ידענא למה יפטרו של צמר ובס' יראים כתוב ג"כ שחייבים, ובמרדכי כתוב איתא בספרי כסות פרט לסדין, ונ"ל שאין חייבים בציצית כלל אלא אותן שהן דרך לבישה ואשר תכסה בה נמי משמע דרך מלבוש ואפי' דרך העלאה שחייב בכלאים הדעת נוטה לפטור דלא אתקש אלא ללבישה וכרים וכסתות נמי משמע בספרי דממעט מאשר תכסה בה ולא הודה לו ר' ע"ש בתוס' עכ"ל, ולדידי' צ"ל הא דאיפלגי בית שמאי ובית הלל בסדין בציצית היינו כשמתעטף בו כמו שעשה ר"י בר אלעאי, ובתו' דף מ"א כתבו דגבי ציצית אין לחלק בין הצעה ללבישה, ונ"ל דבסדין של צמר יעשה קרן א' עגולה לפטור מציצית אליב' דכ"ע: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ד מעלות השחר. ונ"ל דה"ה בערב עד צאת הכוכבים: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א ולהרא״ש עמ״א והם ד״ת מנחות מ״ב ד״ת משום ואור״ת כסות יום חייב בלילה וכסות לילה פטור ביום ומ״ע שהז״ג שהיום גורם (ליחוד) להמלבוש יע״ש ועמ״ש בט״ז מ״ש הב״ח להסיר הטלית כו׳ מ״מ הש״ץ לפני העמוד אם אין הולך במלבוש רא״ק וכדומה שאין כבוד הציבור כך פשיטא דלא יסיר הטלית במערב ועא״ר אות ב׳ בשם ל״ח המנהג להתעטף בטלית לומר קדיש יתום משום כבוד הציבור ומ״ש מסי׳ ל׳ ס״ד הוא דאפילו מתפלל מעריב מבע״י עשאן לילה לענין זה דאין לברך על טלית אח״כ וה״ה שיש להסירו וזה טעות ונתכוין לאות ו׳ שם ולאות כ׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף א

ב ובליל עמ״א ולכאורה משמע מ״ש באות א׳ בשם הב״ח שיש לחסיד הטלית הוא ליחיד לא לש״ץ המתפלל אפילו מעריב בזמנו בלילה י״ל שיתעטף טלית מפני כבוד הציבור ומ״ש וכמו קדיש יתום אפי׳ בלילה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג סדינים עמ״א. ור״י בר אלעי בשבת כ״ה ב׳ היה מתעטף דבהעלאה לא מיחייב בציצית (ט״ס ר״י ב״ב) ומ״ש מתוס׳ מנחות מ״א א׳ ד״ה תכלת (דף מ׳ ב׳) כתבו דאין לחלק בציצית בין הצעה ללבישה ומשמע דאפילו להציע תחתיו ביום כסות המיוחד ליום אסור. ומ״ש יעשה קרן א׳ עגול בצמר אבל פשתן אין להקפיד די״א דאין עושין לפשתן כלל ציצית עיין סי׳ ט׳ ס״ו ושאר מינין י״ל דכמה פוסקים סוברים והם מדרבנן. איכא ס״ס שמא פטורים מ״ה ושמא הלכה כסות המיוחד ללילה פטור ביום וכל שיש ב׳ ספיקות מ״ה אף בדרבנן רק ספק א׳ שפיר דמי עי״ד סי׳ ק״י בזה: בספר חמד משה מסופק כסות המיוחד לאשה אם מתעטף בו איש אי רשאי בלא ציצית והביא תוס׳ דמנחות מ״א שהביאו ספרי אמר ר״י ב״ב ביחוד בטלו חכמים כסות אשה מציצית ולא חייבו אלא מפני שבעלה מתכסה בו יע״ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ד מעלות עמ״א. היינו אף ביה״ש י״ל דמברך עליו עיין ריש פסחים בתמים דעים להראב״ד דמש״ה נקיט אור לי״ד שיש עדיין אור ועד צ״ה יטמא הוא לענין זה וראיתם אותו ועוד דהוי ס״ס שמא הלכה כרא״ש ושמא יממא וא״צ. ומיירי שעדיין לא התפלל מעריב דאל״ה הוי כתרתי דסתרן אהדדי וא״ר אות ה׳ לא פי׳ כן. והנה מרמ״א לכאורה דוקא דיעבד אם לבשו כבר מברך בע״ה אבל לכתחלה יש להמתין מללבוש עד שיכיר ובלבוש כתב מאימתי מברך עליהם משיעלה ע״ה שהרי לא כתיב בהו יום מיהו י״א שלא לברך לכתדלה עד שיכיר בין תכלת ללבן הנה סתם כדיעה א׳ וכהר״ב ומשמע לכתחלה יוכל ללבוש מע״ה ולברך ומ״ש דלא כתיב בהו יום דאי כתיב יום הוי כמו קרבנות אע״ג דיעבד כשירים מע״ה לכתחלה החמירו מנץ החמה. וא״ר ה׳ החמיר ופי׳ בלבוש דאפי׳ אם לבשו כבר י״א כי׳ יע״ש. בחורף אם השעה דחוקה המיקל להניח מע״ה ואילך אין גוערין אותו ואי״ה בה׳ תפילין אבאר זמן משיכיר בין תכלת שבה אימתי הוא ובחידושינו ראש יוסף במסכת ברכות כתבנו מזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א (ס"ק א) ולהרא"ש כו' הואיל וחייב גם בלילה ותי' הרא"ש כיון דעכ"פ כסות המיוחד ללילה פטור וא"כ שפיר מקרי זמן גרמא דהא הזמן גורם החיוב דהיינו לענין יחוד דבעי' שיהיה מיוחד ליום. כ' הב"ח אפי' היה הטלית עליו בשעת מנחה כגון בער"ח או בת"צ: וכ"מ סי' ל' ס"ד דחיישי' להכי גבי תפילין וה"ה גבי ציצית: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ב) ובליל כו' להדמות למלאכים. להיות שהס"מ מעיר לפניו ית' יש לך עם בארץ כמלאכים לובשים לבנים ומתעטפים לבנים הרי שמזכיר הס"מ גם עיטוף: וכ' הלבוש סי' תקפ"א א"ל יג"מ כו' דהאמרי' בר"ה אר"י כו' מלמר שנתעטף הקב"ה כש"ץ כו' כשאמר ה' י"ג מדות. משמע דש"ץ יש לו להתעטף כשאומר הי"ג מדות: ול"נ דכל כו' כדאמרינן מלמד כו' מדאמר כש"ץ משמע דש"ץ בכל ענין שעובר לפני תיבה צריך עיטוף דאי ר"ל כש"ץ כשאומר הי"ג מדות דמשמע כאשר הוא מנהג הש"ץ להתעטף והא עדיין לא היינו יודעים השלש עשרה מדות וא"כ עדיין לא היה המנהג להתעטף ואי ר"ל ע"ש העתיד ור"ל כש"ץ האומר עכשיו יג"מ הוא דוחק וגם הוה ליה לפרש כש"ץ בשעה שאומר שלש עשרה מדות. ובל"ח כ' ריש הלכות ציצי': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג (ס"ק ג') סדינים כו' וטעמא לא ידענא דהא אנן מחמירין כדעת הרמב"ם והרא"ש וכסו' המיוחד ללילה אי לבשה ביום מטיל בו ציצית לצאת דעת הרמב"ם אלא שאינו מברך עליו לצאת דעת הרא"ש. א"כ ניהו דשל פשתן פטורים דקי"ל בהא כב"ש וכדלעיל ס"ס ט' וע"ש בהרב"י. אבל סדין של צמר ראוי לעשות בה ציצית: ואפילו דרך העלאה שחייב בכלאים. ר"ל כשהן דרך חימום כדאיתא ביו"ד סי' ש"א. וציצית הוקש לכלאים דכתיב ל"ת שעטנז גדילים תעשה לך: אלא ללבישה. ר"ל מה שהוא דרך מלבוש דהא בהאי קרא דמקשינן ציצית לכלאים לא הוזכר כ"א לבישה והעלאה בכלאים מקרא אחריני נפקא דכתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך: ולדידיה צ"ל כו' בסדין בציצית. במנחות דף מ"א ובשבת דף כ"ה ופליגי אי שרינן כלאים דהיינו תכלת שהוא צמר בסדין שהוא פשתן ת"ל שאינו חייב כלל בציצית. וא"כ ודאי דאסור. כשמתעטף בו. ר"ל לדעת הרא"ש מיוחדים לעיטוף: כמו שעשה ר"י בר אלעאי. בשבת דף כ"ה ע"ב וז"ל שם בע"ש היו מביאים לו עריבה מלאה מים חמים ורוחץ כו' ומתעטף ויושב בסדינים המצוייצים כו': ובתוס' מנחות דף מ"א כו' בין הצעה ללבישה. והוא היפוך מהמרדכי דאפי' בהצעה דליכא איסור תורה בכלאים כדאי' בי"ד סי' ש"א אפ"ה חייב בציצית: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ד (ס"ק ד) מע"ה. ונ"ל דה"ה בערב עד צאת הכוכבים. ר"ל כיון דהגה' רמ"א זאת נובעת ממרדכי פרק ב' דמגילה ושם מבואר הטעם וזה לשונו כיון דלא כתוב ביה יום בהדיא אלא וראיתם אותו ובראיה תליא מילתא ומעלות השחר שרי לכתחלה וכן עמא דבר עד כאן לשון המרדכי. א"כ כיון דבראיה תליא הוא הדין די"ל ג"כ בערב עד צאת הכוכבים: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א להרמב"ם כו'. ומ"מ מותר לצאת לר"ה בליל שבת בטלית עם ציצית ולא הוי משוי שהם נוי הבגד ותכשיטיה: ש"ע סָעִיף א

ב ולהרא"ש וכו'. טעמו מדאמרינן בגמ' דאין לעשות סדין בציצית גזיר' משום כסות לילה ולא אמרי' שמא יתכסה בה בלילה. ש"מ דכסות המיוחד גם ליום אין לחוש אם לובשו גם בלילה ועיקר החשש מחמת כסות המיוחד ללילה לחוד שבו לא הותר כלאים לגמרי משא"כ בכסות המיוחד גם ליום כיון שהותר בו פעם א' כלאים הותר לגמרי: ש"ע סָעִיף א

ג מיוחד ג"כ ליום. אבל על המיוחד ללילה לא יברך ביום ולאפוקי מרמב"ם: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א להרמב״ם עט״ז. והם דברי הר״מ ז״ל בפ״ג מהלכות ציצית ה״ח ופי״ט מה״ש ה״ך יע״ש. ואם נפסק מציצית בכסות יום בלילה להר״מ א״צ להסיר מעליו ולהרא״ש צריך להסיר מעליו: שאלה אם נפסק ציצית מכסות המיוחד ליום ועשה בו ציצית בלילה אם רשאי למעבד כן או לאו וציצית שעשאן בשבת אם הם כשירים או לאו: תשובה יראה דכשר אף אם עשאן בלילה ולא הוי תולמ״ה אף דכסות יום בלילה פטור להר״מ דוגמא לדבר אין מחוסר זמן לבו ביום וזמן ממילא קאתי ולא הוי תולמ״ה ולא דמי לבעלת ג׳ שאין חייבת כלל ואין ראוי כלל לציצית. וכסות בת ד׳ כנפות שהיה בו כלאים בשפה שלו ועשה ציצית ואח״כ חתך הכלאים ממנה י״ל דהוי תולמ״ה כיון דבעת עשייתן לא קרינן בה אשר תכסה בה עתה שאין לנו כלאים ואפי׳ נאמר מ״ה מותר כלאים עתה רק מדרבנן (עיין פתיחה) מ״מ מדרבנן הוי תולמ״ה: ואם עשה ציצית בשבת אם בשוגג עשה י״ל דכשרים הם אף לדעת המרדכי בסי׳ י״ג דבשבת מותר לילך בבגד בת ד׳ כנפות בלא ציצית וע״ש מ״מ לא הוי תולמ״ה ועדיף מאם עשה ציצית בלילה דכשר וכדכתיבנא אבל אם עשה בזדון בשבת בהא איכא לעיונא והפרש יש עשאן ביום השבת מבואר דינו באה״ע סימן קכ״ג ס״ב וס״ה בהג״ה בזדון בשבת הגט בטל מ״ה ועב״ש שם אות ה״א אלא דודאי מבני ישראל לא ממעטינן מומר לכ״ה דבכלל בני ישראל הוי וקידושיו קידושין רק לקרבן לאו שב מידיעתו וכותב שלא לשמה וא״כ כאן בסימן י״ד ס״ב תלאן בלא כוונה כו׳ א״כ יש לומר דפסולים הם אבל ביה״ש של ע״ש י״ל דהוי ס״ס ושל מ״ש י״ל איתחזק איסורא (עא״ח סימן שמ״ב במ״א וי״ד ק״י) ואי קשיא למאן קאמר לה להר״מ כשרים בסימן י״ד ולרא״ש ושאר פוסקים הא תו״ש ד״ת (עיין א״ח סימן רס״א) י״ל דמומר לחלל שבתות דוקא ביום השבת לא בתו״ש ואי״ה בה״ש יבואר זה. עיין סוף הסימן מזה: עוד רגע אדבר שנסתפקתי אם ייחד כסות ללילה ועשה בו ציצית דפטורה אז ואח״כ נמלך וייחדה לכסות יום אי הוי תולמ״ה הואיל ובעת שעשאו היתה פטורה או דלמא כיון דלאו מחוסר מעשה לא הוי תולמ״ה וצ״ע כעת: ש"ע סָעִיף א

ב ולהרא״ש עט״ז עב״י דהר״מ פ״ג מציצית ה״ז כתב כסות פשתן אין מטילין בה ציצית גזירה שמא יתכסה בלילה ובגמרא אמרו (מנחות מ״ם ב׳) גזירה משום כסות לילה אלמא סובר הר״מ דה״ה כסות יום בלילה נמי אין חייבת וגמרא אמר יותר חששא כסות לילה לא הותר בו בשום פעם והרא״ש יש לו הוכחה מגמרא דאמר כסות לילה ש״מ הכל תלוי בכסות: ומ״ש כיון שהותר פ״א כ״ה ברא״ש עב״י וקשה דלר״ת ורא״ש לא מטעם הותר כ״א דכסות יום חייבת בלילה ולתי׳ שני שם דכסות יום ביום לבד חייבת א״ש ועיין תוס׳ מנחות מ״ם ב׳ ד״ה משום וד״ה תכלת במ״ש ר״ח סותר פירוש שלמעלה ועיין בה״ז שם ויש ליישב קצת אע״ג דיש לו כסות המיוחד ללילה בת ד׳ כנפות רשאי לילך בכסות יום בלילה בכלאים ולא חשיב אפשר לקיים שניהם עתוס׳ פרק אלו נערות מזה: ש"ע סָעִיף א

ג מיוחד עט״ז. עב״י כתב הלכתא כר״מ ועוד ספק ברכות להקל והא כסות לילה ביום נמי ספק עיין בעט״ז כאן ואם נאמר דעת הר״מ כר״ת כתיב הב׳ (ע״ב) והוא דעת שלישית כמ״ש הר״ב כאן דוקא כסות יום וביום וז״ש הר״מ ז״ל שמא יתכס״ה בלילה ובגמרא כסות לילה היינו ביום (כי בזה אין כ״כ הכרע אם סובר הר״מ כן עב״י ותבין) א״ש ספק ברכות לקולא. עיין ב״י בשם מהרי״א טליתות שלנו שהן רק למצות ציצית לא למלבוש לא חשיב כסות המיוחד ליום (ונ״מ אם נפסק ציצית בלילה אי רשאי לילך כך) והב״י דחה זה דכסות המיוחד ליום חשיב ולרא״ש צריך ציצית בלילה כה״ג יע״ש וכן הלכה: מ״ש באות א׳ אם הטיל ציצית בשבת בשוגג כשירים הם הציצית ולא אמרי׳ כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עביד לא מהני ע׳ חושן המשפט סי׳ ר״ז ור״ח במקח הנעשה באיסור בשבת ע׳ סמ״ע שם כיון דאין במקח איסור כ״א הזמן לא חשיב לא תעביד ושוחט בשבת יוכיח בשוגג עיין מה שכתב בפריי בי״ד מזה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א להקל. דהיינו דוקא לענין ברכה. אבל ציצית צריכין להיות. ע"ת: ש"ע סָעִיף א

ב ג"כ ליום. פירוש גם ליום ואפי' גם מיוחד ללילה ומכ"ש ליום לבד. שכנה"ג וע"ת: ש"ע סָעִיף א

ג תפלת ערבית. ובתענית ציבור כ' הב"ח דיסיר את הטלית כשיגיע לברכו. וכנה"ג כ' עד לאחר ערבית עיין בשיורי כנה"ג ועיין סי' למ"ד ס"ק ג'. כתב בכתבי מהרא"י מי ששכח או הזיד ולא נתעטף בציצית כל היום. אחר שיתפללו ערבית יתעטף בלא ברכה: ש"ע סָעִיף א

ד ובליל י"כ. וכל העובר לפני התיבה צריך להתעטף. ובל"ח כתב דאף האומר קדיש יתום יתעטף מפני כבוד הציבור ואין מברך עליו: ש"ע סָעִיף א

ה בעוד יום. ולא יסירו בלילה לפי שדומין למלאכים מעוטפים לבנים ב"ח. ועי' יד אהרן: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ו סדינים. ר"ל בין של פשתן או של צמר. וכ' ב"י וטעמא לא ידענא למה יפטרו בשל צמר ע"ש. וכתב המ"א דבסדין של צמר יעשה קרן אחת עגולה לפטור מציצית אליבא דכ"ע ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א א להרמב"ם. וכן פי' רש"י במנחות מ' ב' ובשבת כ"ה ב' לא פי' כן: ולהרא"ש כו'. מדאמר בכל המקומות בשבת וזבחים ומנחות שם ושם כסות לילה ועיין תוס' דקדושין ל"ד ד"ה תפלין כו' והר"ן כתב שם שאינו חייב אלא כסות יום ולובשה ביום אבל בירושלמי דקדושין שם לא משמע כן וז"ל הירושלמי שם ואיזהו מ"ע שלא הז"ג אבידה ושילוח הקן מעקה וציצית ר"ש פוטר הנשים מן הציצית שהיא מ"ע שהזמן גרמא א"ל ר"ש אין אתם מודים לי שהיא מ"ע שהזמ"ג שהרי כסות לילה פטור מן הציצית אר"א טעמא דרבנן שכן אם היו מיוחדות לו ליום ולילה שהיא חייבת בציצית ואם כדברי הר"ן אכתי בלילה פטור ועיין ר"ן שם וודאי שהיא מכרעת כתוס' ורא"ש: או ליום כו'. ירושלמי פ"א דקדושין וספרי הביאו תוס' מ' ב' סד"ה משום מ"א א' סד"ה תכלת ומשם ראיה לפי' הרא"ש: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב סדינים כו'. הרא"ש וכשיטתו אבל להרמב"ם חייב כמ"ש הג"מ שם ולפי' תוס' בשל פשתן פטור אבל לא קי"ל כן כמש"ל סי' ט' אלא במרדכי כ' בשם ספרי כסותך פרט לסדין ונ"ל משום דאין חייב אלא דרך לבישה דכתיב אשר תכסה וכמ"ש בספרי כסותך פרט לסדין כסותך פרט לכר ועמ"א דפלוגתא דב"ש וב"ה בדרך לבישה כמו ההיא דר"י בר אלעי דשבת ודרב קטינא סרבלא בסיתוא כו': ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ג ס"ג מאימתי כו'. מ"ג ב' כיון שנתחייב במצוה כו' ור"ל בזה הזמן דאז נתחייב בק"ש ותפלין. וע' רש"י שם ד"ה כיון וכ"ד המרדכי והג"ה ואם לבשו כו' וכ' הטעם דכתיב וראיתם אותו בזמן ראיה ודברי הרמב"ם וש"ע עיקר דתפלין מנא ידעינן אלא ע"כ מלימוד הנ"ל כיון שנתחייב במצוה זו כו' וכמ"ש בירושלמי והביאו תוס' שם ד"ה בין וראיתם אותו מן הסמיך ואזדא סברא דמרדכי דכתיב וראיתם כו' דאדרבה משם מוכח להיפך: ואם כו'. ל"ו א' וע' תוס' ד"ה וכשיגיע כו': ש"ע סָעִיף ג