א לַיְלָה לָאו זְמַן צִיצִית, הוּא דְאִמְעִיט מֵוּרְאִיתֶם אוֹתוֹ. לְהָרַמְבָּ"ם כָּל מַה שֶּׁלּוֹבֵשׁ בַּלַּיְלָה פָּטוּר אֲפִלּוּ הוּא מְיֻחָד לַיּוֹם, וּמַה שֶּׁלּוֹבֵשׁ בַּיּוֹם חַיָּב, אֲפִלּוּ מְיֻחָד לַלַּיְלָה. וּלְהָרֹא"שׁ כְּסוּת הַמְיֻחָד לְלַיְלָה פָּטוּר, אֲפִלּוּ לוֹבְשׁוֹ בַּיּוֹם. וּכְסוּת הַמְיֻחָד לְיוֹם אוֹ לְיוֹם וְלַיְלָה חַיָּב, אֲפִלּוּ לוֹבְשׁוֹ בַּלַּיְלָה: הַגָּה: וּסְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל עַל כֵּן אֵין לְבָרֵךְ עָלָיו אֶלָּא כְּשֶׁלּוֹבְשׁוֹ בַּיּוֹם וְהוּא מְיֻחָד גַּם כֵּן לְיוֹם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי) וְאַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יוֹם הוּא אֵין לְבָרֵךְ עָלָיו (פִּסְקֵי מהרא"י סי' קכ"א) וּבְלֵיל יוֹם כִּפּוּר יִתְעַטֵּף בְּעוֹד יוֹם וִיבָרֵךְ עָלָיו (תַּשְׁבֵּ"ץ).
ב סְדִינִים, אַף עַל פִּי שֶׁאָדָם יָשֵׁן בָּהֶם בַּבֹּקֶר, אֵין מְטִילִים בָּהֶם צִיצִית.
ג מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ עַל הַצִּיצִית בַּשַּׁחַר, מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לְלָבָן שֶׁבָּהּ: וְאִם לוֹבְשׁוֹ מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר וָאֵילָךְ יֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְבָרֵךְ עָלָיו וְכֵן נוֹהֲגִין (מָרְדְּכַי פ"ב דִּמְגִלָּה) וְאִם לְבָשׁוֹ קֹדֶם לָכֵן כְּגוֹן בִּסְלִיחוֹת לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו וּכְשֶׁיָּאִיר הַיּוֹם יְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ וִיבָרֵךְ (תַּשְׁבֵּ"ץ):
א סָעִיף א (א) להרמב"ם וכו' - ומ"מ מותר לצאת לר"ה בליל שבת בטלית עם הציצית ולא הוי משוי שהם נוי הבגד ותכשיטיה:
ב סָעִיף א (ב) להקל - היינו דוקא לענין ברכה אבל אסור ללבוש כסות של לילה ביום בלא ציצית וכן כסות של יום בלילה משום ספק. ומ"מ נראה דהש"ץ הלובש טלית בלילה א"צ לבדוק הציצית דבכגון זה בודאי נוכל לסמוך על חזקתן שמכבר:
ג סָעִיף א (ג) ג"כ ליום - פי' גם ליום ואפילו גם מיוחד ללילה וכ"ש ליום לבד:
ד סָעִיף א (ד) תפילת ערבית - ובתענית צבור כשלובשין טלית במנחה יסיר את הטלית כשיגיע לברכו מאחר דעכשיו אין לובשין הטלית אלא למצות ציצית אם יהיה עליו יראה כאילו סובר דלילה זמן ציצית הוא. ומ"מ הש"ץ לפני העמוד אם אין הולך במלבוש העליון שאין כבוד הצבור בכך פשיטא דלא יסיר הטלית מעליו:
ה סָעִיף א (ה) ובליל יו"כ - וכל העובר לפני התיבה צריך להתעטף. ובל"ח כתב דאף האומר קדיש יתום לפני התיבה יתעטף מפני כבוד הצבור ואין מברך עליו:
ו סָעִיף א (ו) יתעטף - להדמות למלאכים שמעוטפים לבנים ולכך לא יסירו בלילה עד אחר תפילת ערבית של מוצאי יוה"כ:
ז סָעִיף א (ז) בעוד יום - אבל אם איחר להתעטף עד לילה שוב לא יברך דשמא הלכה כהרמב"ם ומשמע מדברי המ"א בסק"ד דאפילו בין השמשות מותר לברך עד צה"כ וטעמו דהלא בציצית לא כתיב יום רק וראיתם אותו משמע כל זמן שנוכל לראות וכן פסק בעל דרך החיים ובספר מטה אפרים ראיתי שמחמיר בזה. אך אם זה גופא הוא מסתפק אם כבר הגיע בין השמשות נראה דבודאי יוכל לברך דבלא"ה דעת התוספות והרא"ש דכסות יום חייב בלילה והגר"א בביאוריו מצדד ג"כ לשיטה זו עי"ש:
ח סָעִיף ב (ח) בהם ציצית - מפני שעיקר תשמישן בלילה וכסות לילה מיקרי אך לפ"ז לא היה פטור רק להרא"ש אבל להרמב"ם דכסות לילה חייב ביום חייב וי"א עוד טעם לפטור משום דלא חייבה התורה רק דרך מלבוש או דרך עיטוף לא דרך העלאה בעלמא ויש חולקין וס"ל דאפילו אם יציע תחתיו בגד של ד' כנפות חייב בציצית וכ"ש דרך העלאה ע"כ הכריע המ"א דיעשה קרן אחת עגולה ויצא אליבא דכו"ע. אכן משמע מדבריו דאין להחמיר בזה רק בסדין של צמר אבל לא בשל פשתן או שאר מינים ועיין הטעם בפמ"ג:
ט סָעִיף ג (ט) משיכיר וכו' - והוא הזמן דמשיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו המוזכר לקמן בסימן נ"ח לגבי ק"ש [ב"י בסי' נ"ח בשם הרא"ש דחד שיעורא הוא עי"ש ובביאור הגר"א בענינינו]:
י סָעִיף ג (י) וכן נוהגין - עיין בביאור הגר"א שפסק כדעת השו"ע ובפמ"ג כתב אם השעה דחוקה המיקל להניח מע"ה ואילך אין גוערין בו ועכ"פ לכתחלה בודאי נכון מאד להמתין מלברך עד שיכיר בין תכלת ללבן וכן נראה דעת הא"ר. ובדיעבד נראה דאפי' אם בירך קודם עמוד השחר לא יחזור ויברך דשמא הלכה כהרא"ש דכסות יום בלילה חייב:
יא סָעִיף ג (יא) ימשמש בו - ר"ל בציציותיו:
א סָעִיף א ולהרא"ש. ע' ברא"ש שהקש' דא"כ למה מקרי מ"ע שה"ג הואיל וחייב גם בלילה ע"ש והע"ת לא ע"ש: כתב הב"ח אפי' היה טלית עליו יסירנו כשמתחילין ברכו מאחר דעכשיו אין לובשין הטלית אלא למצות ציצית אם יהיה עליו יראה כאלו סובר לילה זמן ציצית הוא וכ"מ סי' ל' ס"ד:
ב סָעִיף א ובליל יה"כ יתעטף. בב"ח כתב הטעם להדמות למלאכים, וכת' הלבוש סי' תקפ"ה /תקפ"א/ אין לו' י"ג מדות בלא עטיפה ול"נ דכל עובר לפני התיבה צריך להתעטף כדאמרי' מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כש"ץ, ובל"ח כתב דאף האומר קדיש יתום יתעטף מפני כבוד צבור:
ג סָעִיף ב סדינים כו'. כתוב בהג"מ דלהרמב"ם שסובר כסות לילה ביום חייב א"כ הסדינים חייבים בציצית ורבינו אליה היה עושה להם ציצית כו' עכ"ל, ומנהג פשוט שלא להטיל בסדינים בין שהם פשתים או צמר עכ"ל ב"י וטעמא לא ידענא למה יפטרו של צמר ובס' יראים כתוב ג"כ שחייבים, ובמרדכי כתוב איתא בספרי כסות פרט לסדין, ונ"ל שאין חייבים בציצית כלל אלא אותן שהן דרך לבישה ואשר תכסה בה נמי משמע דרך מלבוש ואפי' דרך העלאה שחייב בכלאים הדעת נוטה לפטור דלא אתקש אלא ללבישה וכרים וכסתות נמי משמע בספרי דממעט מאשר תכסה בה ולא הודה לו ר' ע"ש בתוס' עכ"ל, ולדידי' צ"ל הא דאיפלגי בית שמאי ובית הלל בסדין בציצית היינו כשמתעטף בו כמו שעשה ר"י בר אלעאי, ובתו' דף מ"א כתבו דגבי ציצית אין לחלק בין הצעה ללבישה, ונ"ל דבסדין של צמר יעשה קרן א' עגולה לפטור מציצית אליב' דכ"ע:
ד סָעִיף ג מעלות השחר. ונ"ל דה"ה בערב עד צאת הכוכבים:
א סָעִיף א להרמב"ם כו'. ומ"מ מותר לצאת לר"ה בליל שבת בטלית עם ציצית ולא הוי משוי שהם נוי הבגד ותכשיטיה:
ב סָעִיף א ולהרא"ש וכו'. טעמו מדאמרינן בגמ' דאין לעשות סדין בציצית גזיר' משום כסות לילה ולא אמרי' שמא יתכסה בה בלילה. ש"מ דכסות המיוחד גם ליום אין לחוש אם לובשו גם בלילה ועיקר החשש מחמת כסות המיוחד ללילה לחוד שבו לא הותר כלאים לגמרי משא"כ בכסות המיוחד גם ליום כיון שהותר בו פעם א' כלאים הותר לגמרי:
ג סָעִיף א מיוחד ג"כ ליום. אבל על המיוחד ללילה לא יברך ביום ולאפוקי מרמב"ם:
א סָעִיף א להקל. דהיינו דוקא לענין ברכה. אבל ציצית צריכין להיות. ע"ת:
ב סָעִיף א ג"כ ליום. פירוש גם ליום ואפי' גם מיוחד ללילה ומכ"ש ליום לבד. שכנה"ג וע"ת:
ג סָעִיף א תפלת ערבית. ובתענית ציבור כ' הב"ח דיסיר את הטלית כשיגיע לברכו. וכנה"ג כ' עד לאחר ערבית עיין בשיורי כנה"ג ועיין סי' למ"ד ס"ק ג'. כתב בכתבי מהרא"י מי ששכח או הזיד ולא נתעטף בציצית כל היום. אחר שיתפללו ערבית יתעטף בלא ברכה:
ד סָעִיף א ובליל י"כ. וכל העובר לפני התיבה צריך להתעטף. ובל"ח כתב דאף האומר קדיש יתום יתעטף מפני כבוד הציבור ואין מברך עליו:
ה סָעִיף א בעוד יום. ולא יסירו בלילה לפי שדומין למלאכים מעוטפים לבנים ב"ח. ועי' יד אהרן:
ו סָעִיף ב סדינים. ר"ל בין של פשתן או של צמר. וכ' ב"י וטעמא לא ידענא למה יפטרו בשל צמר ע"ש. וכתב המ"א דבסדין של צמר יעשה קרן אחת עגולה לפטור מציצית אליבא דכ"ע ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) ולהרא"ש כו' הואיל וחייב גם בלילה ותי' הרא"ש כיון דעכ"פ כסות המיוחד ללילה פטור וא"כ שפיר מקרי זמן גרמא דהא הזמן גורם החיוב דהיינו לענין יחוד דבעי' שיהיה מיוחד ליום. כ' הב"ח אפי' היה הטלית עליו בשעת מנחה כגון בער"ח או בת"צ: וכ"מ סי' ל' ס"ד דחיישי' להכי גבי תפילין וה"ה גבי ציצית:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ובליל כו' להדמות למלאכים. להיות שהס"מ מעיר לפניו ית' יש לך עם בארץ כמלאכים לובשים לבנים ומתעטפים לבנים הרי שמזכיר הס"מ גם עיטוף: וכ' הלבוש סי' תקפ"א א"ל יג"מ כו' דהאמרי' בר"ה אר"י כו' מלמר שנתעטף הקב"ה כש"ץ כו' כשאמר ה' י"ג מדות. משמע דש"ץ יש לו להתעטף כשאומר הי"ג מדות: ול"נ דכל כו' כדאמרינן מלמד כו' מדאמר כש"ץ משמע דש"ץ בכל ענין שעובר לפני תיבה צריך עיטוף דאי ר"ל כש"ץ כשאומר הי"ג מדות דמשמע כאשר הוא מנהג הש"ץ להתעטף והא עדיין לא היינו יודעים השלש עשרה מדות וא"כ עדיין לא היה המנהג להתעטף ואי ר"ל ע"ש העתיד ור"ל כש"ץ האומר עכשיו יג"מ הוא דוחק וגם הוה ליה לפרש כש"ץ בשעה שאומר שלש עשרה מדות. ובל"ח כ' ריש הלכות ציצי':
ג סָעִיף ב (ס"ק ג') סדינים כו' וטעמא לא ידענא דהא אנן מחמירין כדעת הרמב"ם והרא"ש וכסו' המיוחד ללילה אי לבשה ביום מטיל בו ציצית לצאת דעת הרמב"ם אלא שאינו מברך עליו לצאת דעת הרא"ש. א"כ ניהו דשל פשתן פטורים דקי"ל בהא כב"ש וכדלעיל ס"ס ט' וע"ש בהרב"י. אבל סדין של צמר ראוי לעשות בה ציצית: ואפילו דרך העלאה שחייב בכלאים. ר"ל כשהן דרך חימום כדאיתא ביו"ד סי' ש"א. וציצית הוקש לכלאים דכתיב ל"ת שעטנז גדילים תעשה לך: אלא ללבישה. ר"ל מה שהוא דרך מלבוש דהא בהאי קרא דמקשינן ציצית לכלאים לא הוזכר כ"א לבישה והעלאה בכלאים מקרא אחריני נפקא דכתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך: ולדידיה צ"ל כו' בסדין בציצית. במנחות דף מ"א ובשבת דף כ"ה ופליגי אי שרינן כלאים דהיינו תכלת שהוא צמר בסדין שהוא פשתן ת"ל שאינו חייב כלל בציצית. וא"כ ודאי דאסור. כשמתעטף בו. ר"ל לדעת הרא"ש מיוחדים לעיטוף: כמו שעשה ר"י בר אלעאי. בשבת דף כ"ה ע"ב וז"ל שם בע"ש היו מביאים לו עריבה מלאה מים חמים ורוחץ כו' ומתעטף ויושב בסדינים המצוייצים כו': ובתוס' מנחות דף מ"א כו' בין הצעה ללבישה. והוא היפוך מהמרדכי דאפי' בהצעה דליכא איסור תורה בכלאים כדאי' בי"ד סי' ש"א אפ"ה חייב בציצית:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) מע"ה. ונ"ל דה"ה בערב עד צאת הכוכבים. ר"ל כיון דהגה' רמ"א זאת נובעת ממרדכי פרק ב' דמגילה ושם מבואר הטעם וזה לשונו כיון דלא כתוב ביה יום בהדיא אלא וראיתם אותו ובראיה תליא מילתא ומעלות השחר שרי לכתחלה וכן עמא דבר עד כאן לשון המרדכי. א"כ כיון דבראיה תליא הוא הדין די"ל ג"כ בערב עד צאת הכוכבים:
א סָעִיף א א להרמב"ם. וכן פי' רש"י במנחות מ' ב' ובשבת כ"ה ב' לא פי' כן: ולהרא"ש כו'. מדאמר בכל המקומות בשבת וזבחים ומנחות שם ושם כסות לילה ועיין תוס' דקדושין ל"ד ד"ה תפלין כו' והר"ן כתב שם שאינו חייב אלא כסות יום ולובשה ביום אבל בירושלמי דקדושין שם לא משמע כן וז"ל הירושלמי שם ואיזהו מ"ע שלא הז"ג אבידה ושילוח הקן מעקה וציצית ר"ש פוטר הנשים מן הציצית שהיא מ"ע שהזמן גרמא א"ל ר"ש אין אתם מודים לי שהיא מ"ע שהזמ"ג שהרי כסות לילה פטור מן הציצית אר"א טעמא דרבנן שכן אם היו מיוחדות לו ליום ולילה שהיא חייבת בציצית ואם כדברי הר"ן אכתי בלילה פטור ועיין ר"ן שם וודאי שהיא מכרעת כתוס' ורא"ש: או ליום כו'. ירושלמי פ"א דקדושין וספרי הביאו תוס' מ' ב' סד"ה משום מ"א א' סד"ה תכלת ומשם ראיה לפי' הרא"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב סדינים כו'. הרא"ש וכשיטתו אבל להרמב"ם חייב כמ"ש הג"מ שם ולפי' תוס' בשל פשתן פטור אבל לא קי"ל כן כמש"ל סי' ט' אלא במרדכי כ' בשם ספרי כסותך פרט לסדין ונ"ל משום דאין חייב אלא דרך לבישה דכתיב אשר תכסה וכמ"ש בספרי כסותך פרט לסדין כסותך פרט לכר ועמ"א דפלוגתא דב"ש וב"ה בדרך לבישה כמו ההיא דר"י בר אלעי דשבת ודרב קטינא סרבלא בסיתוא כו':
ג סָעִיף ג ס"ג מאימתי כו'. מ"ג ב' כיון שנתחייב במצוה כו' ור"ל בזה הזמן דאז נתחייב בק"ש ותפלין. וע' רש"י שם ד"ה כיון וכ"ד המרדכי והג"ה ואם לבשו כו' וכ' הטעם דכתיב וראיתם אותו בזמן ראיה ודברי הרמב"ם וש"ע עיקר דתפלין מנא ידעינן אלא ע"כ מלימוד הנ"ל כיון שנתחייב במצוה זו כו' וכמ"ש בירושלמי והביאו תוס' שם ד"ה בין וראיתם אותו מן הסמיך ואזדא סברא דמרדכי דכתיב וראיתם כו' דאדרבה משם מוכח להיפך: ואם כו'. ל"ו א' וע' תוס' ד"ה וכשיגיע כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.