א אַף עַל גַּב דִּכְתִּיב וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ, סוּמָא חַיָּב בְּצִיצִית מִפְּנֵי שֶׁנִּתְרַבֶּה מֵאֲשֶׁר תְּכַסֶה בָּהּ, וּקְרָא דְּוּרְאִיתֶם אוֹתוֹ אִיצְטְרִיךְ לְמַעֵט כְּסוּת לַיְלָה ע"ל סִי' י"ח.
ב נָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא: הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם אִם רוֹצִים לְעָטְפוֹ וּלְבָרֵךְ עָלָיו הָרְשׁוּת בְּיָדָם, כְּמוֹ בִּשְׁאָר מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא (תוס' וְהָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן פ"ב דְּר"ה וּפ"ק דְּקִדּוּשִׁין) אַךְ מִחְזֵי כְּיוּהֲרָא לָכֵן אֵין לָהֶן לִלְבֹּשׁ צִיצִית הוֹאִיל וְאֵינוֹ חוֹבַת גַּבְרָא (אָגוּר סי' כ"ז) (פי' אֵינוֹ חַיָּב לִקְנוֹת לוֹ טַלִּית כְּדֵי שֶׁיִּתְחַיֵּב בְּצִיצִית וּלְקַמָּן בְּסִימָן י"ט אָמַר כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ טַלִּית מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת וְלוֹבְשׁוֹ) טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס חַיָּבִין מִסָפֵק, וְיִתְעַטְּפוּ בְּלֹא בְּרָכָה: (פי' טֻמְטוּם לֹא נוֹדַע אִם הוּא זָכָר אוֹ נְקֵבָה וְאַנְדְּרוֹגִינוּס יֵשׁ לוֹ זַכְרוּת וְנַקְבוּת) הַגָּה: וּלְפִי מַה שֶּׁנָּהֲגוּ נָשִׁים לְבָרֵךְ בְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא גַּם הֵם יְבָרְכוּ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ):
ג קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף, אָבִיו צָרִיךְ לִקַּח לוֹ צִיצִית לְחַנְּכוֹ: הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲטֹף ב' צִיצִית לְפָנָיו וּשְׁנַיִם לְאַחֲרָיו (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג) וְיוֹדֵעַ לֶאֱחֹז הַצִּיצִית בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל):
א סָעִיף א (א) חייב בציצית - ופשוט דיכול לברך ג"כ עליהן אך שיבדוק אותן מתחלה במשמוש ידיו או יבקש לאחר לבדקם:
ב סָעִיף א (ב) כסות לילה - והסברא נותנת לרבות כסות סומא ולמעט כסות לילה משום דכסות סומא ישנו עכ"פ בראיה אצל אחרים אבל כסות לילה אינו בראיה אצל אחרים:
ג סָעִיף ב (ג) שהזמן גרמא - דהא בלילה לאו זמן ציצית הוא וכל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות מהם אפילו מדרבנן דהוקשה כל התורה לתפילין דכתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך וכמו דפטורות מתפילין דאיתקיש לת"ת דכתיב בה ושננתם לבניך ולא לבנותיך כן פטורות מכל מ"ע שהזמן גרמא ועבדים ילפינן בג"ש לה לה מאשה דכל מצוה שהאשה פטורה גם העבד פטור:
ד סָעִיף ב (ד) ולברך עליו - דאף מי שאינו מצווה ועושה יש לו שכר ושייך לומר וציונו כיון שהאנשים נצטוו גם הם יש להם שכר:
ה סָעִיף ב (ה) ואינו חובת גברא - בזה מתרץ למה מברכות הנשים על לולב דהוא ג"כ מ"ע שהזמ"ג ותירץ שאני התם שאינו חובת גברא שאפילו איש אין עליו חיוב דאורייתא לקנות טלית בת ד' כנפות אלא אם מתעטף חייב לעשות בו ציצית משא"כ לולב דגבי איש הוא חובת גברא שהוא חובת הגוף. ודע דאנן פסקינן גבי ציצית חובת גברא ולאו ח"ג ותרוייהו לקולא חובת גברא לקולא למעוטי חובת מנא שכל זמן שאינו לובש הטלית אע"פ שיש לו ד' כנפות פטורה מציצית לאו חובת גברא שאינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית רק אם יש לו טלית מד' כנפות ולובשו אז חייב בציצית עיין סי' י"ט:
ו סָעִיף ב (ו) חייבין מספק - דספק תורה לחומרא כן כתב ב"י ומשמע מזה דדבר שחיובו רק מדרבנן כגון טלית שאולה אחר ל' יום וכנ"ל בסימן י"ד או בגד שחיובו רק מטעם ספק כגון בגד שחציו פתוח וחציו סתום וכנ"ל בסימן י' ס"ז רשאין לילך בו בלא ציצית ועיין בפמ"ג שכתב עוד כעין זה ואולי דיש להחמיר בכל זה מפני מראית העין וכדאיתא שם בס"ח:
ז סָעִיף ב (ז) בלא ברכה - כיון דעיקר החיוב הוא רק משום ספיקא לענין ברכה שהוא מדרבנן אזלינן בה לקולא. ועיין לקמן בסימן ס"ז במ"ב מה שנכתוב שם אי"ה כמה כללים בשם הפוסקים בזה:
ח סָעִיף ב (ח) זכרות ונקבות - והוא ג"כ ספק זכר או נקבה ועיין בארצות החיים שהביא ראיה מכמה מקומות דפסקינן כן להלכה דהוא בגדר ספק ולא כמ"ד דהוא בריה בפני עצמו:
ט סָעִיף ג (ט) ליקח לו ציצית - פי' ליקח לו בגד של ד' כנפות ולהטיל בו ציצית כדי לחנכו במצות. ושיעור טליתו כתב בפמ"ג בסי' ט"ז ובדרך החיים שהוא כדי להתעטף בו ראשו ורובו שלו ומשערינן בקטן עצמו שמתעטף בו לפי גדלו ולפי קטנו ואם יש בו זה השיעור אז צריך אביו להטיל בו ציצית ולברך עמו ואם אין בו זה השיעור אין מברכין עליו:
י סָעִיף ג (י) לחנכו - כ"ז דוקא כשלא הגיע עדיין לי"ג אבל מי"ג ואילך חייב בציצית כגדול ומ"ש בדרשות מהרי"ל בהלכות נשואין שנוהגין שגם נערים גדולים אין מתעטפים בציצית עד שנושאין להם נשים וסמכו להן אקרא דכתיב גדילים תעשה לך וסמיך ליה כי יקח איש אשה הוא דבר תמוה דעד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית:
א סָעִיף א כסות לילה. ופריך מה ראית לרבות סומא ולמעט כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנו בראי' אצל אחרים:
ב סָעִיף ב שהזמן גרמא דלילה לאו זמן ציצית:
ג סָעִיף ב הואיל ואינו חובת גברא. בזה מתורץ למה מברכות הנשים על לולב דהוא ג"כ מ"ע שה"ג ותירץ ש"ה שאינו חובת גברא שאפי' איש אין עליו חיוב דאורייתא לקנות טלית בת ד' כנפים אלא אם מתעטף חייב לעשות ציצית משא"כ לולב דגבי איש הוא חובת גברא שהוא חובת הגוף:
א סָעִיף ב ועבדים. עיין יד אהרן סי' ט"ז:
ב סָעִיף ב חובת גברא. פי' שאינו מחויב ליקח לעצמו טלית כמ"ש סי' כ"ד. ודע דאנן פסקינן גבי ציצית חובת גברא ולא חובת גברא ותרוייהו לקולא. חובת גברא לקולא למעוטי חובת מנא שכל זמן שאינו לובש הטלי' אע"פ שיש לו ד' כנפות פטורה מציצית. ולאו חובת גברא שאינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית רק אם יש לו טלית מד' כנפות ולובשו אז חייב בציצית עי' סי' י"ט:
ג סָעִיף ב גם הם יברכו. ותמה אני דנהי דטומטום יברך מהאי טעמא וגם אנדרוגינוס למ"ד ספיקא הוא. אלא למ"ד בריה בפני עצמה הוא למה יברך שכנה"ג ועיין בלבוש ול"ח. ועיין בספר בני חייא שמפלפל במקום שיש ב' ספיקות להחמיר כדי לברך אם נאמר ספק ברכות להקל:
ד סָעִיף ג ציצית לחנכו. דוקא פחות מבן י"ג אבל מי"ג ואילך חייב בציצית כגדול. ומ"ש בדרשות מהרי"ל בהל' נשואין שנוהגים שגם נערים גדולים אין מתעטפין בציצית עד שנושאין להם נשים וסמכו להם אקרא דכתיב גדילים תעשה לך וסמיך ליה כי יקח איש אשה. הוא דבר תמוה דעד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית שיורי כנה"ג וע"ש. ועיין בש"ס דקדושין דף ח' וכ"ט. ובב"י סי' ח'. והמ"א סי' ח' סק"ג כתב משמע מגמרא דבחור לא היה מכסה ראשו בטלית וכו' ע"ש ואינו מוכרח דשם לא איירי מטלית של מצוה אלא מסודר דרבנן ע"ש:
א סָעִיף ב (ס"ק א) ולברך עליו. דאף מי כו' דאי לא היו הנשים מקבלים שכר עליה לא הוי שייך לברך וליתן שבח על המצוה ההיא. בשלמא על מצו' שמקבל עליה שכר ראוי לו ית' השבח עליה. שע"י שנצטוינו בה אנו מקוים לזכות לשכר המצוה אפי' עובד שלא ע"מ לקבל פרס. מ"מ מצוה שניתן עלי' שכר בזה אנו מכירים גודל ערך המצוה ונותנים לו ית' שבח שקרבנו למצוה ההיא ועי"ז קדשנו במצותיו משא"כ אי לא היינו מקבלים שכר ולכן כ' דאפי' מי שא"מ ועושה מקבל שכר. דאמרי' בש"ס גדול המצווה ועושה ממי שא"מ ועושה ואי לאו דגם מי שא"מ ועושה מקבל שכר. האיך שייך ע"ז לומר גדול המצווה כו' הא אין להם דמיון כלל דזה מקבל שכר וזה אינו מקבל שכר: וש"ל וצונו ר"ל דאין בזה משום דובר שקרים כיון שהאנשים נצטוו ור"ל וקאי וצונו על כלל אומות ישראל שנצטוו בה: וגם הם יש להם שכר. ר"ל שגם הנשים מברכות על מה שנצטוו האנשים דעי"ז מקבלת עכ"פ הנשים שכר כמו שאינו מצווה ועושה דלולי נצטוו האנשים עליה אפי' את"ל שאעפ"כ מי שהיה מקיים אותה היה מקבל שכר כמי שא"מ ועוש' מ"מ הלא אין זה מן המצות המושכלות. ולולי שה' צוונו בה לא היינו מעלין על דעתינו שיהי' רצון הבורא ית' במצוה ההיא ולא היינו מקיימים אות' כלל וממילא לא היו זוכים לשום שכר:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) ואינו. פי' שאינו מחויב כו' בא לישב הא אדרבה קי"ל בסי' י"ט דהוא חובת גברא. ולכן כ' דר"ל דניהו למ"ד חובת מנא. בגד בת ד' כנפות אפי' אינו לובשו אלא מונח בקופסא חייבת בציצית אבל אנן קיי"ל דהוא חובת גברא וכ"ז שאין לובשו אינו חייב בציצית. מ"מ לענין זה אינו חובת גברא כמו תפילין שצריך לקנותן משא"כ בטלית אלא באנשים ראוי וטוב ונכון לו לקנות טלית בת ד' כנפות כי בעידן ריתחא ח"ו מענשינן עליה וכדאמר המלאך לרב קטינא שראוי לאדם להביא א"ע לידי חיוב. וא"כ כיון דבאנשים גופייהו אינו חיוב גמור. לכן באשה מחזי כיוהרא:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג') ציצית פי' ליקח כו' ב"ח מרדכי ער"ס כ"ד כו' ר"ל דבש"ס דידן איתא קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין קטן היודע להתעטף חייב בציצית. ומדלא קתני ג"כ גבי ציצית שאביו חייב לקנות לו טלית משמע דוקא אם כבר יש לקטן טלית אביו צריך לתקן לו ציצית אבל אין צריך לקנות לו טלית אלא שהמרדכי הביא בשם ירושלמי דקתני שאביו חייב לקנות לו טלית ופסק כוותיה אלא שאם היה התלמור שלנו חולק לא היה להניח תלמוד שלנו ולפסוק כהירושלמי. ולכן כ' המ"א וערסי' כ"ד דאינו חובה כ"כ ור"ל דתלמוד שלנו אינו חולק על הירושלמי אלא דוקא בתפילין דהאב מחויב לקנות לעצמו תפילין. וכיון שבנו הגיע לחינוך קתני ברייתא ל' חיוב שאביו חייב לקנות לו תפילין דחייב לחנכו שיעשה הבן מעשה המצו' כמו האב. אבל בציצית דהאב גופיה אם אין לו טלית בת ד' כנפות אינו מחויב מצד הדין לקנות לעצמו טלית בת ד' כנפות אלא שטוב ונכון שיקנה לעצמו. וניהו דגם בבנו אם הגיע לחינוך הוא מצר היושר והטוב לקנות לו טלית דבן שהגיע לחינוך יש לו כל דין האב. ובאמת זה כוונת הירוש' שאביו חייב לקנות לו טלית היינו מצד היושר והטוב ולא מצד הדין מ"מ הש"ס דידן לא ניחא ליה לומר על מה שאינו אלא מצר הטוב ונכון לשון חיוב כיון דאינו חיוב גמור לכן קתני חייב בציצית דודאי אם כבר יש לו טלית יש חיוב על האב לתקן לו ציצית כמו לעצמו:
א סָעִיף א ס"א וקרא כו'. כר"ש דסתמא דגמ' שם מ' ב' כוותיה וכן בשבת כ"ה ב' ולא נקט שם שאר טעמים ומעייל נפשיה בפלוגתא ש"מ דהלכה רווחת היא וכן בפ"ב דברכות אר"י ב"ק למה קדמה כו' ובגמ' שם י"ד ב' במערבא כו' כמה מעליא כו' הלכך אנן כו' ובקדושין ל"ג ב' ת"ר כו' ובשבת כ"ד ב' ההוא לאתויי כסות סומא כו'. וכן בזבחים י"ח ב' דחיק לאוקמיה כולהו תנאי כר"ש ואידך מאשר כו' תוס' שם ושם:
ב סָעִיף ב ס"ב נשים כו'. ואע"ג דבירושלמי דקדושין והביאו תוס' מ' ב' ד"ה משום איזו היא כו' א"ר אילא כו' וא"כ אין ראיה מהנ"ל דגם רבנן ס"ל דכסות לילה פטור גמ' דידן לא ס"ל הא דירושלמי כמש"ש מ"ג א' וגם סתמא דגמ' דקדושין הנ"ל דפטורות כר"ש: ועבדים. חגיגה דף א' וש"מ: ומ"מ כו'. כר"י ור"ש דנשים סומכות רשות ואע"ג דסתם מתני' דר"ה ל"ב ב' דלא כוותייהו מ"מ מעשה רב בחגיגה ט"ז ב' ובעירובין צ"ו ב' וכ"פ הרמב"ם דלא כירושלמי דברכות אשתו של יונה הושבה ומיכל מיחו בה חכמים וע"ל סי' תקפ"ט ס"ו: ולברך כו'. ממ"ש בב"ק פ"ז א' מריש כו' ואם איתא הרי מפסיד הברכות אבל הרמב"ם ס"ל דאין רשאי לברך כמ"ש בס"ג וכמ"ש להדיא שם וטעמו דאין יכולין לומר וצונו דהא אף במה שמחוייבים מדרבנן פריך והיכן צונו כו' בפ"ב דשבת ומסומא אין ראיה דחייב מדרבנן וראיה ממ"ש בפסחים קט"ז ב' סומא פטור כו' קסברי רבנן כו' ור"ל כיון דמחייבי מדרבנן לכך יכולין להוציא דרבנן כמ"ש בברכות כ' ב' ולכך יכול לברך כמ"ש בפ"ב דשבת ופ"ד דסוכה בנר חנוכה ובמגילה כ"ד ב' רי"א כל שלא כו' הא ראה מוציא אחרים י"ח אבל אשה פטורה אף מדרבנן כמ"ש בברכות שם ובסוכה ב' ב' ועיין תוס' בעירובין ובר"ה שם והג"מ פ"ג מה' ציצית: הואיל כו'. מ"א א' נהי כו' וע' תוס' שם ד"ה הכל חייבים בציצית כו': חייבין מספק. ר"ה כ"ט א': בלא ברכה. ע' מ"ש בסי' תרפ"ח ס"ד: ולפי כו'. דקי"ל כר' יוסי ור"ש דאמרי נשים סומכות רשות וס' הראשונה ס"ל כיון דסתם מתני' דפ"ד דר"ה כוותיה ה"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם דמתני' כמ"ש בפ"ד דיבמות וכמ"ש בעירובין צ"ו א' לא ר"מ סבר כו':
ג סָעִיף ג ס"ג ודוקא כו'. ירושלמי שם לא סוף דבר להתעטף אלא להשליך שתי כנפות לאחוריו ושתי כנפות לפניו כשורה בשעת ק"ש. הג"מ וגי' המרדכי בסוכה שם לפניו ואוחז בציצית כשורה כו' וז"ש ויודע כו' וע' תוס' דערכין ב' ב' ד"ה היודע כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.