שולחן ערוך, אורח חיים קצט

סָעִיף א

א (א) מזמנין עליו - שאף שלא קבע עצמו בשלחן עמהם שאוכל מעומד וגם הולך ובא באמצע אכילתו ואין לו קביעות כלל עמהם אפ"ה מצטרף שכיון שדרך אכילתו בכך זו היא קביעתו משא"כ באיש אחר וכמ"ש בסימן קצ"ג ס"ב במ"ב: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ב (ב) ע"ה גמור - דבגמרא אמרינן דאפילו קרא ושנה ולא שימש ת"ח דהיינו להבין טעמי המשניות להקשות ולפרק אין מזמנין עליו ולכן קאמר דאפילו ע"ה גמור שאין בו מקרא ומשנה מזמנין עליו בזמן הזה שאם היו פורשין מהם היו גם הם פורשין מן הצבור לגמרי ואם אינו מקיים מצות התורה בדבר המפורסם בכל ישראל כגון שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית י"א שאעפ"כ מזמנין עליו ודעת המ"א שבזה אין מזמנין עליו דבזה כיון דכלל ישראל קוראין ק"ש לא חיישינן לקלקולא במה שנפרוש עצמנו מיחידים שאין קורין וכן סתמו כמה אחרונים וכ"ש מי שהוא רשע ועובר עבירות בפרהסיא דאין מזמנין עליו [מ"א וש"א]: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ג (ג) עובד כוכבים אין וכו' - היינו אפילו נתכוין לברך לאלהי ישראל: ש"ע סָעִיף ד

ד (ד) ולא טבל - וכל זמן שלא טבל כדין בפני ב"ד של שלשה כמבואר ביו"ד סימן רס"ח ס"א מקרי לא טבל [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ד

ה (ה) אין מזמנין עליו - דאינו גר עד שימול ויטבול: ש"ע סָעִיף ד

ו (ו) ויכול לברך - והיינו אפילו להוציא אחרים ידי חובתן בברכת המזון [ב"י]: ש"ע סָעִיף ד

ז (ז) לאבותינו - לפי שלאברהם נתנה הארץ למורשה ואברהם נקרא אב המון גוים: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ח (ח) שהוא פטור מלברך - פי' כל זמן שמתו מוטל לפניו כבסימן ע"א: ש"ע סָעִיף ה

ט (ט) אין מזמנין - ואפילו להאומרים שאם רצה להחמיר ולענות ולברך הרשות בידו מ"מ כיון שהוא פטור אינו מצטרף ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ע"א סק"ד במ"ב לענין אם יש חבורה בעיר המיוחדים להוצאת המת ומסרהו להם: ש"ע סָעִיף ה

י (י) עליו - ואפילו בדיעבד אם בירך להוציא לאחרים לא מהני דכל שהוא בעצמו פטור מן הדבר אין יכול להוציא לאחרים [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

יא (יא) וקטנים - עיין לקמיה בסעיף י': ש"ע סָעִיף ו

יב (יב) אין מזמנין עליהן - ר"ל אם לא היו רק שני אנשים אין אלו מצטרפין לשלשה שיתחייבו על ידם בזימון משום דאלו אינן בני חיובא בזימון וכדלקמיה בס"ז ואפילו אם רצו לזמן עמהם ג"כ אין רשאין וגרע מנשים בעצמן או עבדים שיש להם עכ"פ רשות לזמן וכדלקמיה משום שאין חברתן נאה שיהיה הצירוף של שלשה ע"י הנשים וכן ע"י העבדים שהם פרוצים בזמה ואפילו אשה עם בעלה ובניה ג"כ אין נכון להצטרף מטעם זה: ש"ע סָעִיף ו

יג (יג) אבל מזמנין לעצמן - רשות וקאי אנשים ועבדים ולא אקטנים דקטנים לאו בני מצוה נינהו לומר שיזמנו לעצמן: ש"ע סָעִיף ו

יד (יד) פריצותא דעבדים - שחשודים על הזנות ועל משכב זכור ולכן אפילו יש ג' עבדים אין מזמנין עם הנשים בחבורה אחת דאכתי איכא פריצותא: ש"ע סָעִיף ו

טו (טו) בשם - דהזכרת השם הוא דבר שבקדושה וכל דבר שבקדושה איננו בפחות מעשרה זכרים ובני חורין וכדלעיל בסי' נ"ה: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

טז (טז) רשות - י"ל הטעם דלא רצו חכמים להטיל עליהם חיוב ברכת הזימון כשהם בפ"ע משום שאינו מצוי כ"כ שיהיו בקיאות בברכת הזימון: ש"ע סָעִיף ז

יז (יז) חייבות וכו' - ואע"ג דנתבאר בסקי"ב דאין מזמנין אנשים ונשים ביחד ואפילו רצו משום שאין חבורתן נאה היינו דוקא התם שהאנשים הם רק שנים וחיוב זימון בא ע"י צירוף נשים להכי מנכר צירופן והתחברותן יחד וגנאי הדבר משא"כ הכא מיירי כשיש שלשה אנשים זולתן ואין צריך כלל לצירופן לענין חיוב זימון ולכן אף שהנשים ועבדים מצטרפין לצאת ידי חובתן בשמיעה מהמברך ולענות אחריו ברכת הזימון אין בזה משום גנאי: ש"ע סָעִיף ז

יח (יח) ויוצאות וכו' - שכמו שהאנשים מוציאים לאנשים כן הם מוציאים לנשים ועיין בשו"ע הגר"ז שדעתו שאם רצו הנשים להתחלק מחבורת האנשים ולזמן בפ"ע הרשות בידן: ש"ע סָעִיף ז

יט (יט) אע"פ שאינן מבינות - ועיין בסימן קצ"ג במ"ב סק"ה מש"כ שם בשם האחרונים דיוצאות גם ידי בהמ"ז בשמיעה מפי המברך אע"פ שאינן מבינות לשה"ק וכתבנו שם דמ"מ יותר נכון שיאמרו אחר המברך מלה במלה בלחש אם אפשר להם: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ח

כ (כ) מזמן למינו - דכל אנדרוגינוס אחד הם משא"כ בטומטום לקמיה דשמא זה כשיקרע ימצא זכר וזה נקבה ואין נשים מצטרפות עם האנשים וכדלעיל בס"ו: ש"ע סָעִיף ח

כא (כא) לא לאנשים וכו' - דשמא נקבה היא ונתבאר בס"ו שאין מזמנין עליהן וכן עם הנשים דשמא זכר הוא ואין חברתן נאה וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ח

סָעִיף ט

כב (כב) אינו מזמן כלל - היינו אפילו עם שני טומטומים אחרים וכ"ש דאינו מצטרף עם אנשים ונשים ומ"מ פשוט דעם ג' אנשים יכול להצטרף דלא גריעא מאשה וכנ"ל בס"ז: ש"ע סָעִיף ט

סָעִיף י

כג (כג) שהגיע וכו' - ופחות מזה אין דעתו חשיב לכלום אפי' יודע למי מברכין: ש"ע סָעִיף י

כד (כד) הפעוטות - היינו כבן ט' או כבן י' [מ"א] וי"א דה"ה בפחות משיעור זה אם הוא רק מבן שש ומעלה אם הוא חריף ויודע למי מברכין: ש"ע סָעִיף י

כה (כה) ומצטרף וכו' - היינו אחד ולא שנים בין לשלשה בין לעשרה: ש"ע סָעִיף י

כו (כו) בין לשלשה וכו' - והא דאיתא בס"ו דאין מזמנין על הקטנים מיירי בקטנים ביותר או שאינו יודע למי מברכין: ש"ע סָעִיף י

כז (כז) דאז מחזקינן וכו' - דאמרינן כיון שהגיע לכלל שנים מסתמא כבר הביא שתי שערות וא"צ בדיקה אחר זה אבל אם בדקוהו ונמצא שאין בו שתי שערות לא מצרפינן ליה לזימון. וכל אלו הדעות הוא רק לענין צירוף שיהיה מצטרף לשלשה ולעשרה אבל שיהיה הוא המזמן ויוציא אחרים בבהמ"ז לכו"ע אינו מוציא עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד וידוע שהביא שתי שערות שבהמ"ז הוא מן התורה ובשל תורה אין סומכין על חזקה זו דמסתמא הביא מיהו אם המזמן אינו אומר כי אם נברך וכל בהמ"ז מברך כ"א ואחד לעצמו כמנהגנו [וכמבואר בסימן קפ"ג ס"ז] לית לן בה דכיון שהוא בן י"ג שנה סמכינן בזה על חזקה: ש"ע סָעִיף י

כח (כח) וחרש - מיירי בחרש המדבר ואינו שומע דאלו בחרש גמור קי"ל דפטור מכל המצות כקטן דלאו בר דעה הוא וכדלעיל בסימן נ"ה ס"ח ואינו מצטרף. וחרש השומע ואינו מדבר עיין בפמ"ג: ש"ע סָעִיף י

כט (כט) ושוטה - לא מיירי בשוטה גמור דזה אין מצטרף אלא שאינו חכם כ"כ כשאר אינשי והעם מחזיקין אותו לשוטה: ש"ע סָעִיף י

סָעִיף יא

ל (ל) אין מזמנין עליו - בין לג' בין לעשרה שזהו לשון נידוי שמרחיקין ומבדילין אותו מאגודתם ועיין לעיל בסימן נ"ה סי"ב בבה"ל: ש"ע סָעִיף יא

סָעִיף ג

א ע"ה גמור. דבגמ' אמרינן דאפי' קרא ושנה ולא שימש ת"ח להבין טעמי המשניות להקשות ולפרק אין מזמנין עליו ולכן קאמר דאפי' ע"ה גמור מזמנין עליו בזמן הזה שאם היו פורשין מהן היו גם הם פורשים מן הצבור לגמרי ואם אינו קורא ק"ש אין מזמנין עליו (ש"ג) ולפי טעם ר"י מזמנין בכל ע"ה (כ"ה) ול"נ דל"ש שיהא כל אחד בונה במה לעצמו כיון דרוב ע"ה קורין ק"ש וביחיד לא איכפת לן: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ב ולא טבל. וכל זמן שלא טבל כראוי מקרי לא טבל, כמ"ש בי"ד סימן קכ"ד ס"ב, ופשוט דמי שהוא רשע בפרהסיא ועובר עבירות וכ"ש מומר דאין מזמנין עליו דלא גרע מע"ה בזמן התלמוד: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ג פטור מלברך. פי' כל זמן שמתו מוטל לפניו עסי' ע"א: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ד משום פריצותא דעבדי. ולכן אפי' יש ג' עבדים אין מזמנין עם הנשים בחבורה א' אבל עם אחרים מזמנין כשיש ג' בלא הנשים וכמ"ש ס"ז: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

ה אף על פי שאינן מבינים. ומ"מ צריך שיבינו ב"ה כמ"ש סימן קצ"ג (לבוש) ול"ח כתב דרוב נשים מבינין קצת ועמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף י

ו הפעוטות. כבן ט' או כבן י' ודוקא א' ולא שנים בין לג' בין לי' (ש"ג) עסי' נ"ה ס"ד דבתפל' אין מצטרף כיון דלא מצי פטר נפשיה מיני' משא"כ ב"ה דאי בעי לא אכיל (תר"י): ש"ע סָעִיף י

ז מחזקין ליה כגדול. פי' א"צ לבדוק אחר ב' שערות אבל אם ידעינן שלא הבי' שתי שערות אין מזמנין עליו וכמ"ש סי' נ"ה ס"ה, ואם הביא ב' שערות קודם י"ג לא מהני ונ"ל דוקא לאצטרופי אבל להוציא אחרים בעינן שידעינן בודאי שהביא ב' שערות על ידי בדיקה או שנתמלא זקנו וכמ"ש בח"מ סי' ל"ה, דהא ב"ה ג"כ דאורייתא היא ולא סמכינן אחזקה, וביש"ש פ"ז דב"ק סל"ז כתב שמן התורה גדול יוצא בברכת הקטן רק שחכמים אסורה לכן סמכין אחזקה עכ"ל וצ"ע דבסימן קפ"ו ס"ח משמע דהוי דאורייתא מדפסקו האבעיא לחומרא ועוד דבס"ב קאמר ההוא דבן מברך כו', וכ"ה בגמ' ברכות דף ך' וקשה לישני כיון שאין יודע לברך לא גזרו רבנן כדי שלא יתבטל ב"ה דאורייתא וכמ"ש רסי' קצ"ג ועוד דהא עיקר הטעם דקי"ל אף על פי שיצא מוציא משום שכל ישראל ערבים זה בזה כדאיתא סוף פ"ג דר"ה, ובקטן ל"ש ערבות ומן התור' הוא פטור לגמרי ואיך יוציא הגדול, לכן נ"ל מ"ש הוא העיקר ועיין בב"י, ואח"כ מצאתי שכ' במלחמות פ"ג דברכו' בהדיא שהיא דאורייתא ע"ש מיהו אם כל אחד מברך לעצמו לית לן בה עיין ס"ס קפ"ו: ש"ע סָעִיף י

ח וחרש. דוקא חרש המדבר ואינו שומע ושוטה שאינו שוטה גמור, עיין סי' נ"ה ס"ח (ל"ח) ובתשו' מהרי"ל סי' רכ"ד כ' וז"ל למ"ד דקטן מוטל בעריסה מצטרף לעשרה ה"נ חרש ושוטה דאכל בי י' שכינת' שריא אך לא קיי"לן הכי עכ"ל אפשר דהתלמיד שמע וטעה וסבר דאליבא דכ"ע הדין כן, עיין סי' נ"ה ס"ו: ש"ע סָעִיף י

סָעִיף ג

א ע״ה גמור עמ״א עי׳ דרישה ור׳ יוסי אמר דהאידנא כו׳ עתוס׳ ברכות מ״ז ב׳ וחגיגה כ״ב ושם בתוס׳ בשם ר״י שלא יהא כל אחד בונה במה לומר ת״ח הוא וא״כ לכאורה נהפוך הוא לפי׳ ר״י שבתוס׳ אין מזמנין על ע״ה שלא קרא ק״ש ולמ״ד שלא יהא ע״ה פירש עצמו אף מי שאין קורא ק״ש חיישינן שיפרוש ועל זה היל״ל דליחיד ל״ח ואין כעת בידי ספר כ״ה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ב ולא עמ״א ועי״ד רס״ט א׳ ואי טבל קודם שמל ספק הוי וטומטום צ״ע אי יש לדמותו לנכרת הגיד או לאו יע״ש והנה פשיטא דבהמ״ז ספק תורה ולחומרא ואין ספק מוציא מידי ודאי כמו תקיעת שופר וכדומה (דאע״ג דנאמר ספק תורה מ״ה לחומרא אינו כודאי זולת בטומאה ברה״י ובפתיחה כוללת כתבנו בזה) ומיבעיא לי אם בגר שטבל קודם מילה דהוי ספק אם מוציא אשה אף דיעבד כיון דשניהם מספיקא דדינא שם א׳ הוא ומוציא א״ד שמא ספק זה לקולא וזה לחומרא אם יבוא אליהו ויאמר ואין מוציא וצ״ע. עמ״ש אי״ה באות א׳ מזה. ומ״ש רשע מפורסם כו׳ היינו בעובר עבירות רבות הא משום חדא עבירה דוקא נדוהו הא לא״ה מצטרף כבסי״א עסי׳ נ״ה עט״ז מ״ש באות א׳ מזה. ומאוכל טבל י״ל בשוגג: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ג פטור עמ״א ואם בירך האונן והוציא רבים י״ח אין יוצאין דפטור מן הדבר בעת מיקרי ועשו״ת ח״צ ז״ל סימן א׳ לענין חליצת אונן ובפתיחה כוללת כתבנו מזה יע״ש וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ד משום עמ״א אבל כשאין ג׳ אנשים אף כשירים אין מצטרפות הנשים לזימון אפי׳ עם בעלה שאין חברתן נאה עיין לבוש ס״ז ואי״ה בט״ז אות ב׳ יבואר בזה: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

ה אע״פ עמ״א דשאני בהמ״ז דהוי ספק תורה צריך שיבינו משא״כ ברכת הזימון הוי דרבנן יש לסמוך שפיר ארש״י כבסי׳ קצ״ג אות ב׳ ומיהו הלבוש סובר ברכת הזימון הוי ד״ת שוב ראיתי בא״ר אות ד׳ תירץ די״א נשים מזמנות אף עם אנשים רשות לא חובה אע״ג דאנן קי״ל דחובה עם האנשים שפיר יי״ח אף אין מבינות יע״ש והיינו דהוי כעין ס״ס שמא הלכה כרש״י בקצ״ג ושמא רשות: מ״ש המחבר אנדרוגינוס כו׳ טומטום כו׳ עמ״ש בסימן קפ״ו במ״א דלענין ברהמ״ז דיעבד י״ל דהוי ספק ספיקא ויוצאין דיעבד וכאן לכתחלה לזימון מיירי יע״ש: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף י

ו הפעוטות עמ״א ולהלכה קיי״ל כמ״ש הר״ב בהג״ה דקיי״ל דאין מזמנין עד שיהא בן יג״ש. בן ז׳ וח׳ היל״ל עב״י: ש"ע סָעִיף י

ז מחזקינן עמ״א האריך להשיג על יש״ש ועמ״ש בסימן כ״ח אות ז׳ במ״א דכל היכא דאיכא לברורי בקל לא סמכינן ארובא וחזקה ובדיקה זו סובר דהוי ק״ל יע״ש. ומ״ש דקטן אין פוטר גדול אף דשומע כעונה ועונה אמן כמברך או יותר מ״מ בעינן דוקא שישמע ממחויב בדבר ובסי׳ נ״ה הערנו בזה יע״ש: ש"ע סָעִיף י

ח וחרש עמ״א ובסי׳ נ״ה אות ח׳ ובט״ז אות ד׳. ומ״ש המדבר ואין שומע לכאורה שומע ואין מדבר לאו בר זימון הוא דאיך יאמר נברך ואלם לאו בר ברוכי הוא ולפ״ז לזימון י׳ בשם שפיר כמו בתפלה שאומר ברכו לאחרים ואכל בי י׳ שכינתא שריא. אבל י״ל הרהור כדיבור דמי היכא דאנוס כבסי׳ ס״ב יע״ש וא״כ אלם מחויב לברך בהמ״ז מ״ה מצטרף לזימון וא״י בברכת אשה וקטן וי״ל הרהור אף למ״ד כדיבור במדבר כל הראוי לבילה משא״כ באלם וצ״ע: מ״ש המחבר בסי״א מנודה צ״ע אי מוציא אחר או אחר לו בברכה וכ״ש אם יצא מוציא מטעם ערבות וזה נידוהו ורחקוהו ל״ש ערבות עי׳ בסי׳ נ״ה סי״ב וצ״ע. ואם רבים המוחרמים צ״ע עי״ד של״ד באר הגולה: ש"ע סָעִיף י

סָעִיף ג

א (סק"א) ע"ה גמור דבגמ' כו' בא ליישב תיבת גמור דמשמע דאיכא ע"ה שאינו גמור. ואם אינו קורא ק"ש א"מ עליו (ש"ג) דהש"ג כ' הטעם דמה"ט מזמנים על ע"ה דסמכי' אהאי תנא דאמר איזהו ע"ה כל שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית וכיון דרוב ע"ה דידן קורין ק"ש לכן מזמני' מליהם ומה"ט כ' דאם נמצא ע"ה שאינו קורא ק"ש אין מזמנים דהא ליכא תנא לסמוך עליו ולזמן עליו ולטעם ר"י ר"ל הטעם שכתב מ"א ר"י אמרה שאם לא היינו מזמנים עליהם היו פורשים מן הצבור כו' אין חילוק בע"ה ואפי' אינו קורא ק"ש שייך ה"ט ומזמנים עליו זה דעת כ"ה: וביחיד לא אכפת לן. אפי' יפרוש מן הציבור: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ב (סק"ב) ולא טבל כמ"ש בי"ד סי' קכ"ד ס"ב דכ"ז שלא טבל כראוי כדינו המבוא' בי"ד סי' רס"ח אוסר יין במגעו בשתיה. הרי דעדיין לא נקרא ישראל וה"ה לענין זימון: דלא גרע מע"ה בזמן התלמוד. אלא דעכשיו מזמנים על ע"ה שלא יפרוש מן הציבור לגמרי כמ"ש בס"ק א' ואלו בלאו הכי פורשים מ"ה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ו

ג (סק"ד) משום כו' ולכן אפי' יש ג"ע כו' בא ליישב ת"ל דאפי' עם אנשים כשרים אין מצטרפים נשים לזימון כמ"ש ריש סעיף זה ולכן כ' דנ"מ אם יש ג' עבדים דא"צ לצירוף הנשים דבאנשים כשרים שרי ובעבדים אסור: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

ד (סק"ה) אע"פ כו' ומ"מ צריך שיבינו בהמ"ז כו' לבוש. בא ליישב קושית הל"ח שהקשה עמ"ש רמ"א אע"פ שאין מבינים דהא כ' הרב"י ר"ס קצ"ג כששנים אוכלים וא' א"י לברך יברך היודע ויוצא את שאינו יודע ודוקא כשהאינו יודע מבין לה"ק ורמ"א לא חלק עליו. לזה תירץ הלבוש דמ"ש בסי' קס"ג ר"ל שמבין הבהמ"ז. ומ"ש רמ"א פה אע"פ שאין מביני' ר"ל שאין מבינים ברכת הזימון אבל בהמ"ז מבינים: ול"ח כ' דרוב כו' ור"ל שחולק על רמ"א שכת' אע"פ שא"מ. וזה הוציא מתשובת הרא"ש שכתב דנשים יוצאים בשמיעת בהמ"ז של אנשים והוי ס"ל לרמ"א אע"ג דאין דרך נשים שמבינות לה"ק אע"כ אפי' אין מבינות יוצאים: ולזה כ' ל"ח דאינו כן אלא דטעם הרא"ש דסתם נשים מבינות קצת אבל אי אין מבינות כלל באמת אין יוצאים ועמ"ש מ"א סי' קצ"ג ס"ק א'. ובס' א"ר כ' טעם הלבוש דמחלק בין בהמ"ז ובין ברכת הזימון דבהמ"ז א"צ להבין דסמכינן על הפוסקים דנשים בזימון רשות ולכן בצירוף יש לסמוך על הפוסקים דא"צ להבין וע' עוד שם מ"ש: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף י

ה (סק"ו) הפעוטות כבן ט' או כבן י' ראיתי אגב גררא בספר ש"ע עם באר הטיב החדשי' שכ' וז"ל הפעוטות כבן שש או כבן שבעה והמ"א כ' כבן ט' או כבן י' אפשר דט"ס היא עכ"ל. ולענ"ד אינו ט"ס ודאי בכ"מ שהוזכר פעוטות שיעורו כבן ו' ובן ז'. אבל כאן כיון שכתב הרב"י בשם הרי"ף שכ' הטור משמו דשיעור קטן הוא כבן ט' או כבן יו"ד. כ' ע"ז הרב"י נראה דלאו דוק' דהרי הרמב"ם כ' כבן ז' ובן ח' ולא משמע דפליגי אלא ודאי כל תינוק שיודע למי מברכים מזמנים עליו והוא שהגיע לעונת הפעוטות דהיינו בן ז' ובן ח' כו' אבל מצאתי להרשב"א שכ' ע"ד הרי"ף בן י' ובן ט' נראה מפני שהוא זמן חנוכו. ולפ"ז גם בן ז' ובן ח' דנקט הרמב"ם משום דזמן חנוכו אבל בציר מהכי כו' אין מזמנים עליו: וכ"ד הריב"ש בתשו' שאפי' לדברי המתירים כו' ושיהיה בן תשעה או בן עשרה או לכל הפחות גדול מבן שש כו' עכ"ל הרב"י. וכיון שיש דעות חולקות גם הרשב"א כ' שכן דעת הרי"ף דבעי' דוקא בן ט' ובן י' החמיר מ"א וצריך שיהא בן ט' ובן י' ולא כ' בלשון מחלוקת הפוסקי' כיון שאפשר שגם הרב"י מודה דבעינן ט' ויו"ד וכן דרך רמ"א במקום שאפ"ל שגם המחבר סבירא ליה כן אף שאין האמת כן והמחבר חולק מכל מקום לא כ' רמ"א בלשון י"א כשנודע כ"ש כאן שאפשר גם הרב"י הכי ס"ל שצריך בן ט' ויו"ד וסתם דבריו כי הכל לפום חורפי' דתינוק: בין לג' ובין ליו"ד. ר"ל אע"ג דלענין אם א' אכל ירק לצרף לג' לא הותר כ"א א' אכל ירק אבל לצרף ליו"ד אפי' ג' אוכלי ירק מצטרפים לז' שאכלו פת כמו שכתב סי' קצ"ז לענין קטן אין חילוק: כיון דל"מ פטר נפשיה ר"ל חיובו גדול דל"מ פטר נפשיה לכן בעינן דוקא גדול לצירוף: ש"ע סָעִיף י

ו (ס"ק ז) מחזקינן כו'. פירוש אין צריך כו' דלא תטעה מ"ש רמ"א מחזקינן ליה כגדול שהביא ב' שערות ר"ל שדינו כגדול שהביא ב' שערות ואפי' אי ידעינן שלא הביא ב' שערות מצטרף ע"ז כתב מ"א אלא ר"ל בסתם מוקמינן ליה אחזקה שהבי' ב"ש דבשלמ' דרבנן סמכינן על החזקה שרוב בני י"ג מביאים ב"ש: קודם י"ג לא מהני דשומא בעלמא נינהו: וביש"ש כו' לכן סמכינן אחזקה. דהוי לשיטתיה מלתא דרבנן וצ"ע כו' מדפסקו האיבעיא לחומרא. ר"ל דאיבעיא להו בדף כ' ע"ב נשי' חייבות בברכת המזון מן התורה או מדרבנן ונ"מ אי מוציאות אנשים חייבים מדאורייתא מוציאות. ואי' דרבנן אין מוציאות דלא אתי דרבנן ומוציא דאורייתא (דנשים אינו בכלל הערבות כ"כ הרא"ש) וכתב לעיל סי' קפ"ו כיון שהם ספק אי מוציאות לאנשים. ואי הא דקטן דאין חיובו מן התורה א"י להוצי' הגדול אינו אלא מדרבנן ה"ה באשה אפי' אין חייב' מן התורה מה שאין מוציאים לאיש הוי מדרבנן וכיון דהא בעי' לא אפשטא ה"ל לילך לקולא דמוציאות דהוי ספק דרבנן: ועוד דבסעיף ב' שם בסי' קפ"ו וכ"ה בגמ'. דפריך מהא דתנן בן מברך לאביו. אע"ג דהבן קטן ואינו חייב רק מדרבנן ואפ"ה מוציא לאביו שחייב מן התורה. ומשני שלא אכל האב כדי שביעה דגם האב אינו חייב אלא מדרבנן כיון שאינו יודע כו' דהא צריכין שהבן יוציאו גם אם שניהם יודעים מצוה לחלק: כמ"ש ר"ס קצ"ג. דשנים שאכלו מצוה לחלק ואפי' הכי אם א' מהן אינו יודע לברך יברך היודע ויוציא את שאינו יודע הרי דדחינן מצוה דרבנן שאמרו מצוה לחלק כדי שלא יתבטל האינו יודע מבהמ"ז. ובקטן לא שייך ערבות. וכמבואר בסוטה ע"פ המנין שחשב שם לענין ערבות ע"כ קטנים לא היו בכלל ערבות ע"ש: במלחמות פ"ג. על אבעיא הנ"ל אי נשים בבהמ"ז חייבים מן התורה: ש"ע סָעִיף י

ז (ס"ק ח) וחרש כולי עסי' נ"ה ס"ח דלענין תפלה הדין כן וה"ה לענין זימון: ובתשובת מהרי"ל כו ר"ל דהל"ח נדחק ליישב לשון רמ"א ולמ"א נראה מדסתם רמ"א וכן בליקוטי מהרי"ל שמשם נובע דינו של רמ"א כ' ג"כ סתם חרש ושוטה והוא דוחק שנתכוון דוקא לחרש המדבר כו' וכן שוטה שאינו שוטה גמור אלא שהתלמיד שכתב לקוטי מהרי"ל טעה בכוונת מהרי"ל ולעולם דעת התלמיד בלקוטי מהרי"ל אפילו חרש ושוט' גמור מצטרף. דהבין מ"ש מהרי"ף בתשובה למ"ד דקטן וכו' ה"נ חרש וכו' אך לא קיי"ל הכי. והוי ס"ל להתלמיד דמ"ש ולא קיי"ל הכי קאי דוקא אקטן המוטל בעריסה. אבל חרש ושוטה אפילו לדידן מצטרף דעדיפי מקטן המ"ב. וה"ק מהרי"ל כיון דאיכא מ"ד דאפילו קטן המ"ב מצטרף אע"ג דלא קיי"ל הכי מכל מקום ה"נ חרש ושוטה לדידן דעכ"פ מצטרפי וכה"ג כ' מהרי"ל לענין תפלה אם א' מעשרה ישן מ"מ מצטרף דהא איכא מ"ד דאפילו קטן המ"ב מצטרף ואף דלא קי"ל כוותיה מ"מ בישן דעדיף אפילו לדידן מצטרף הביאו מ"א לעיל סי' נ"ה ס"ק ח' ע"ש אבל באמת אין זה כוונת מהרי"ל דחרש ושוטה לא עדיפי מקטן המ"ב וכמו לדידן קטן המ"ב אינו מצטרף ה"ה חרש ושוטה ומהרי"ל לא כתב דחרש ושוטה מצטרפין אלא למ"ד דקטן המ"ב מצטרף ומה שסיים מהרי"ל ולא קיי"ל הכי קאי בין אקטן ובין אחרש ושוטה: ש"ע סָעִיף י

סָעִיף א

א השמש שאכל כזית. דסד"א שאין לו קביעות לפי שהולך ובא קמ"ל: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ו

ב נשים ועבדים כו'. זהו משנה ריש פ"ג שאכלו ובטור כתוב והר"י הכהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון והיה מביא ראיה מהגמרא פרק מ"ש נשים חייבות בב"ה דאורייתא או דרבנן נ"מ להוציא אחרים י"ח מכלל דפשיטא ליה דמצטרפות דאלת"ה תבעי ליה אם מצטרפות והר"מ השיב על דבריו שאין מצטרפות כו' וקשה היאך מפ' המשנה דנשים ועבדים אין מזמנין עליהם ובמרדכי כתוב שרבינו שמחה עשה כן מעשה להצטרף אשה לזימון אלא דשם מסיק דהיינו להזכרת השם לחוד ולא לשאר זימון אבל דברי ר"י בטור לא משמע לפרושי כן מסידור דבריו והפלוגתא שמבי' ע"ז.) ונראה דיש לומר המשנה דאין מזמנין על הנשים פירושו שיתן להם לברך בכוס הזימון דומיא דעד כמה מזמנין פירש"י דקאי על המברך בזימון וא"כ בצירוף שיברך איש עמהם אפשר דשרי ואע"ג דכלל התנא עמהם עבדים וקטנים והני אפי' לצירוף אסור מ"מ בהאי מילת' שוין שלא יברכו בזימון וזה מוכח בפ' מ"ש דשם לא קאי על זימון אלא בלא זימון דהיינו אשם עם בעלה ובעלה אינו יודע ברכת המזון והיא יודעת דע"ז קאי שם הסוגיא אח"כ. ועל זה מספקא לן שם ודייק רבינו יהודא אמאי לא מספקא ליה אם תצטרף לזימון בג' מכלל דפשיטא דמצטרפת לזימון בג' אלא שהיא לא תברך והר"מ ס"ל דלזימון חמור טפי ופשיטא דאפי' לצירוף אסירא אלא להוציא בברכה את בעלה קיל טפי כיון שהוא אינו יודע מספקא לן דוקא כנ"ל. וכאן הביא דעת הרמב"ם ולשונו דאפילו לצירוף אסירי. ועוד י"ל למ"ש ב"י אחר זה בסי' זה בשם הכלבו לענין קטן שמצרפין אותו לג' דוקא אחד דרובא דגדולי' בעי' ה"נ בנשים דמתני' היינו אם הם הרוב לא יזמן להם איש אחד. אבל לצירוף ב' אנשים והיא השלישית שפיר תצטרף כ"ה דעת ר"י הכהן: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף א

א השמש עט״ז ברכות מ״ז ב׳ ומסיים הלבוש כיון דדרכו בכך זו היא קביעתו יע״ש ולא גרע מאמרו ניכול לחמא בדוך פלן אע״פ שלא ירדו מבהמות כבסי׳ קצ״ג. מ״ש המחבר כותי ע״ה כו׳ הא עובר עבירה ולא נדוהו מצטרף עסי׳ נ״ה בב״י וכאן סי״א וכותי אע״ג דאין שומרים שבת ד״א ברה״ר הלכתא גמירי לה וכדומה הרבה עיין ר״פ הזורק אפשר מיירי בכותי שלמד ומחזיק בכל ובזמה״ז כעכו״ם ועמ״א אות ב׳ ושם יבואר אי״ה: ומ״ש המחבר גר מזמנין ויכול לברך בהמ״ז ולומר שהנחלת לאבותינו יש לי העני הרהורי דברים בגו והנני פורטם בעזה״י. עי׳ תוס׳ ב״ב דף פ״א א׳ ד״ה למעוטי לר״ת גר אין אומר לאבותינו ולר״י בעל התוס׳ יכול לומר כר׳ יהודה אב המון גוים ומ״מ ר״י סובר לתת לנו אין אומר הגר רק בני קיני כו׳ כדמוכח סוגיא דמכות י״ט א׳ יע״ש ולפ״ז בהמ״ז בגר י״ל מדרבנן דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך לא לגר ועי׳ הג״א שם כתב כן לרש״י ברכות כ׳ ב׳ דנשים אין להם חלק בארץ ה״ה גרים ועמ״א קפ״ו א׳ דכהנים ולוים היו ערי מגרש כו׳ משמע דגרים לא (בהג״א וכן פוסק והזהי״ר ראוי להיות הזוהר) אמנם הר״מ פ״ד מבכורים ה״ג הגר מביא וקורא סובר יותר מר״י בעל התוס׳ אף כל הגרים אע״ג דכתיב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו כבר היטב אשר דיבר בעל ס׳ לחם יהודה בשם הרמב״ן והר״ן נשבעת לאבותינו לתת לנו תחילה היתה השבועה לאברהם שהוא אב לגרים ג״כ ליתן לכל זרעו אף הגרים זרעו (שלמדם אמונה ער״מ פ״א מ״ד דבכורים) אבל אח״כ שנתגלגל הדבר ע״י מכירת יוסף גלות מצרים נתחלקה רק ליוצאי מצרים משא״כ בוידוי מעשר שני פסק הר״מ ז״ל פי״א הי״ז דגרים אין מתוודין שא״י לומר אשר נתת לנו דמשמע נתת כבר וזה א״א. וא״כ לפ״ז אף להר״מ ז״ל גר פטור מבהמ״ז דא״א אשר נתן לך כמו במעשר שני כאמור. והנה בכהנים ולוים כתב הר״מ ז״ל הטעם ערי מגרש ולא לאבותינו לתת לנו ראוי היה ליתן לנו כמו בגרים (כמ״ש הרמב״ן ור״ן) דאלולי לא טעו בעגל עבודה בבכורים ושבט לוי היו ראוי להם חלק כו׳ אה״נ ועדיפא מיניה קאמר. ולמ״ש בהג״א ברכות כ׳ ב׳ שם זכרים א׳ הוא גר חייב בבהמ״ז מ״ה אבל למ״ש המ״א בקפ״ו קשה עי׳ מסכת מעשר שני פ״ה מי״ד ופ״א דבכורים מ״ד יע״ש בר״מ ור״ש וכאן אין להאריך: וראיתי להתי״ט במסכת בכורים פ״א מ״ד דלא נתחלק הארץ לגרים דשבועה היתה קודם שנקרא אברהם וזה ביאר בחיבורו עכ״ל לא הבינותי דבראשית ט״ו כתיב כן א״כ איך קורא אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו הגר וכמ״ש הרמב״ן לתת לנו ראוי היה כו׳ א״ש ובחיבורו לא מצאתיו כעת. וסוגיא דמכות י״ט א׳ קשה להר״מ ז״ל וקרא הבאתי פרי האדמה אשר נתת לי דיהבית לי זוזי וזבנה כמ״ש בס׳ לחם יהודא למהר״י עייא״ש ז״ל עי׳ ב״ב פ״ז א׳ יע״ש. וקרא ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו הארץ הזאת קשיא לי בגר וצ״ע לי: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ו

ב נשים עט״ז הרר״י הכהן צירף אשה לזימון ומשנה ברכות מ״ה א׳ קשה וא״ל דבזימון עשרה צירף ומשנה בזימון ג׳ דמשמע בטור שהרר״י הכהן אף לג׳ צירף ותירץ הט״ז דמשנה אין מזמן שתברך היא ברכת הזימון דומיא דע״כ מזמנין שפירש״י נ״מ להוציא אחרים (אפשר דקשיא ליה דלצירוף אף ירק כזית די וכאן משמע פת לכן פירש כן) ה״ה אשה כה״ג אבל לצירוף ג׳ י״ל מצטרפות דאי ספק הוא אמאי לא מיבעיא לן בדף כ׳ זה ש״מ דמצטרף והר״מ סובר לצירוף ודאי לא כו׳ ועא״ר ובחדושינו הארכנו די״ל אשה עם אנשים לא מצטרפות דאין חברתן נאה או פריצותא והר״י הכהן מיירי באשה עם בעלה ובנה דל״ש הנך טעמי ועי׳ לבוש ס״ו דאין מזמנין על אשה עם בעלה יע״ש. חצי עבד וחצי ב״ח אפשר מזמנין עליו ולעצמו עסי׳ תקפ״ט ותרפ״ט עא״ר ה׳ ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ד

א ולא טבל. וכל זמן שלא טבל כראוי מיקרי לא טבל. ופשוט דמי שהוא רשע בפרהסיא ועובר עבירות וכ"ש מומר דאין מזמנין עליו דלא גרע מע"ה בזמן התלמוד מ"א. ומומר דשב אפי' לא טבל יכול לצרף עי' י"ד ס"ס רס"ח: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ב אונן. פי' כל זמן שמתו מוטל לפניו עי' סי' ע"א: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ג לעצמן. עיין בספר יד אליהו דף ק"ט ע"ג: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף י

ד הפעוטות. כבן שש או כבן שבעה והמ"א כתב כבן ט' או כבן י' ע"ש אפשר דט"ס הוא: ש"ע סָעִיף י

ה ב' שערות. פי' א"צ לבדוק אחר ב' שערות אבל אי ידיעינן שלא הביא ב' שערות אין מזמנין עליו. ולהוציא אחרים בעינן שידעינן בודאי שהביא ב' שערות מיהו אם כל אחד מברך לעצמו בלחש לית לן בה עיין סי' קנ"ו ס"ק ח' מ"א: ש"ע סָעִיף י

ו וחרש. דוקא חרש המדבר ואינו שומע ושוטה שאינו שוטה גמור ל"ח. מ"א: ש"ע סָעִיף י

סָעִיף ג

א ס"ג ע"ה כו'. תוס' שם ד"ה אר"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף י

ב עו"ג כו'. מתני' מ"ה א': אבל כו'. נלמד מהנ"ל: ולומר כו'. עתוס' דב"ב פ"א א' ד"ה למעוטי כו'. ולר"י נראה כו' עמש"ל סי' נ"ג סי"ט: ס"ו אבל כו' ולא כו'. גמ' שם ב': ובלבד כו'. דהן אינן מצטרפין לכ"ד שצריך עשר' דיליף מונקדשתי כו': ס"ז נשים כו'. עתוס' שם ד"ה שאני כו' וכ"כ בערכין ג' א' ד"ה מזמנות כו' וצ"ל כו' והרא"ש הקשה עליהם הא בערכין שם אמרינן הכל חייבין כו' ודומיא דכהנים לוים וישראלים ותי' הסמ"ג דשם כשאוכלות עם האנשים וכמש"שו וצ"ל דמש"ש דתניא נשים כו' וא"כ כשאוכלות עם האנשים חייבות ודוחק ודברי הרא"ש עיקר וכ"כ תר"י ע"ש: ויוצאת כו'. דלא מספקא בגמ' כ' ב' אלא אם הנשים מוציאות את האנשים: אע"פ כו'. בר"ס קצ"ג לא כ"כ וצ"ע ואפשר שדעתו כמ"ש ט"ז שם וצ"ע: ס"ח אנדרוגינוס כו' טומטום כו'. תוספתא דברכות שם: ס"י קטן כו'. ממ"ש קטן היודע כו' ופחות מעונת הפעוטות אין דעתו כלום כמ"ש בפ' הנזקין ופ' ג"פ ודלא כר"ח שכ' דוקא קטן פורח שנכנס בשנת י"ג וערי"ף: בין כו'. דלא כר"ה גאון שכ' דוקא לי' וכמ"ש ריב"ל בקטן המוטל בעריסה וכן בירושל' שם ר' יעקב בר זבדי בעי קומי ר' יוסי בר' אלעזר תמן קטן עושין אותו סניף לעשר' אמו' אוף הכי עושין אותו סניף לג' מה תמן שמזכירין את השם עושין אותו סניף לעשרה כאן שאין מזכירין את השם לכ"ש א"ל והא אינו כ"ש תמן ע"י שהן מזכירין את השם עושין אותו סניף לעשרה כאן שאין מזכירין את השם אין עושין אותו סניף אבל הרמב"ם ס"ל דכ"ז בקטן המוטל בעריסה אבל קטן כה"ג אין חילוק וכ"מ בגמ' דקא' ריב"ל אע"פ שאמרו כו' אלמא דהאי מזמנין היינו בג' וע"ז אר"י ור"נ דמזמנין לקטן כה"ג ועתוס' שם ד"ה ולית כו' ואור"ת כו' מ"מ הרמב"ם לא ס"ל כר"ת מדקא' ולית הלכת' ככל כו' מ' אף כריב"ל: וי"א כו' עתוס' הנ"ל ומיהו קאמר בירושלמי אר"י זימנין כו' וזה לשון רבינו כו' ר"ל דלא עבדינן עובדא עד שיביא ב' שערות כמ"ש תוס' שם מ' דלהצטרף לזימון לא עבדינן כו' אע"ג דבגמ' שלנו מ' אף לענין מעשה דקאמר אביי ורבא כו' ועתו' שם ד"ה אביי כו. וכן לשיטת הרי"ף שפי' דצריך שיגיע לעונת הפעוטות: דאז כו'. עמש"ל סי' ל"ה ס"ה בהג"ה: ס"יא מי שנידוהו כו'. עמ"ש שם סי"א וסי"ב: ש"ע סָעִיף י