שולחן ערוך, אורח חיים רעט

סָעִיף א

א (א) אע"פ שכבה וכו' - והיינו אפילו לא נשאר בו שמן כלל והטעם דכיון דביה"ש היה אסור בטלטול לפי שנעשה הנר והשמן והפתילה בסיס לשלהבת שהוא דבר האסור בטלטול ומיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא וזהו הנקרא בגמרא מוקצה מחמת איסור דקי"ל ביה לאיסורא. אם יש אימת א"י עליו ע"י הנר [כמו שהיה בזמן האמוראים שהיתה אומה אחת שהיו מקפידין ביום חגם על ישראל שמדליקין נר באותו היום וכל כה"ג] מותר לטלטלו לאחר שכבה [ש"ג וכן הסכים בספר תו"ש ודלא כמ"א ומפמ"ג משמע שאם ירא שיכהו או שאר הפסד ממון לכו"ע שרי]: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) מותר השמן שבנר - וה"ה מותר הנר העשוי מחלב ושעוה שהדליקו בו באותה שבת וכבה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) לטלטלו ולהסתפק ממנו וכו' - דהואיל והוקצה בתחלת כניסת השבת דהיינו שבביה"ש כשהיה דולק היה אסור להסתפק ממנו דהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה וכדלעיל ברס"י רס"ה איתקצאי לכולי יומא שלא להסתפק ממנו אף אחר שכבה וכיון שאסור ליהנות ממנו כל יום השבת ממילא אסור ג"כ לטלטלו דאינו ראוי לכלום ומלבד זה בטלטול גופא הוקצה בבין השמשות שנעשה הכל בסיס להשלהבת וכדלעיל בריש סק"א: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד (ד) אפילו לצורך וכו' - ולא דמי לשאר כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו וכמו דאיתא בסימן ש"ח ס"ג דהכא כיון דבביה"ש היה אסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו דהיה בסיס להשלהבת וכנ"ל מיגו דאיתקצאי לביה"ש לגמרי איתקצאי לכולי יומא לגמרי ואין חילוק בכל זה בין הנר שהדליקו בו השמן ובין המנורה שהדליקו בה הנרות דגם הוא נעשה בסיס להנרות: ש"ע סָעִיף ב

ה (ה) איסטניס - והב"ח ומ"א פסקו דאף מי שאינו איסטניס אם הוא אומר שמאוס עליו שרי לסלקו מעל השלחן ומשמע בב"ח דלא הקיל אלא בנר של חרס שהוא מאוס בודאי וכדלקמן בס"ו וה"ה של עץ אבל של מתכת לא מאיס ובדה"ח משמע דיש להחמיר באינו איסטניס וכדעת ההג"ה: ש"ע סָעִיף ב

ו (ו) מאיס עליו - היינו שאינו יכול לסבול שיהא מונח אצלו לאחר שכבה או למחר ביום: ש"ע סָעִיף ב

ז (ז) להוציאו - היינו כשהוא מונח במקום ישיבתו שרי להוציאו משם אבל אם הוא מונח במקום אחר גם האיסטניס אסור לטלטלו ממקום למקום לכו"ע [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ב

ח (ח) והמחמיר לא הפסיד - צ"ל והמחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ט (ט) אסור - הטעם דהא מ"מ כבר איתקצאי בביה"ש דעדיין לא היה בו אז לחם ומיגו דאיתקצאי בביה"ש וכו': ש"ע סָעִיף ג

י (י) הלחם - היינו אם הלחם הוא חשיב אצלו יותר מהשמן וה"ה אם מניח שאר דבר חשוב דאז אמרינן כיון דהנר נעשה בסיס לאיסור דהוא השמן ולהיתר וההיתר חשוב טפי ולכך שרי כמ"ש סימן ש"י ומ"מ סיים המחבר שאין לסמוך ע"ז והטעם דכיון דהמנורה עיקר עשייתה בשביל השלהבת לכן נעשית תמיד טפל ובסיס להשלהבת ולא ללחם ושארי דברים אחרים אף שהם חשובים יותר [מ"א]: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

יא (יא) אם התנה וכו' - משום דנר עשוי להכבות משו"ה מהני ביה תנאי אבל בשאר בסיס לדבר האסור אף לדעה ראשונה לא מהני תנאי להתנות כשיסתלק הדבר איסור מן הבסיס שיהא מותר להשתמש [מ"א וש"א] ועיין לקמן בסימן תקי"ח בבה"ל: ש"ע סָעִיף ד

יב (יב) ודין התנאי ע"ל וכו' - היינו לענין שיעשהו קודם בה"ש כמבואר שם אבל הכא אינו יכול לומר אפילו לדעה ראשונה איני בודל מהנר כל בין השמשות כמו התם דהא ביה"ש הוא דולק וע"כ אסור לטלטלו [מ"א] ומדברי הגר"א בביאורו דכתב דסברא הראשונה ס"ל כגירסת הרי"ף שם בביצה דף ל' משמע לכאורה דמהני ג"כ באומר איני בודל כידוע שיטת הרי"ף שם: ש"ע סָעִיף ד

יג (יג) לטלטלו ע"י א"י - היינו אפילו אם אינו צריך לו לצורך גופו ומקומו רק שלא יגנב או שלא יפסד [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ד

יד (יד) הוי כאלו התנה - ר"ל דלטלטלו ע"י א"י מצרפינן לזה הדעה ראשונה דמהני תנאי. ואם העמיד עששית על השלחן ודעתו היה שידלק כל היום כולו [כמו יא"צ וכדומה] וכבה דבזה לא שייך לומר הוי כאלו התנה אפשר דאסור לטלטלו אף ע"י א"י [פמ"ג] והיינו דוקא כדי שלא יגנב אבל לצורך גופו ומקומו שרי ע"י א"י בכל גווני: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

טו (טו) מותר וכו' - דאין מוקצה לחצי שבת דדוקא אם איתקצאי ביה"ש שהוא בתחלת כניסת השבת הוא דאמרינן דאיתקצאי לכולי שבת אף לאחר שכבה אבל לא בזה שהודלק מע"ש לחיה וחולה שיש בו סכנה שהיה מותר בתחלת השבת לטלטלו לא איתקצאי לכולי שבת לאחר שנתרפא החולה אלא על זמן שהוא דולק בלבד וכ"ש אם הודלק בשבת גופא לצורך חיה וחולה דלא היה דולק כלל ביה"ש בודאי לא איתקצאי לכולי יומא: ש"ע סָעִיף ה

טז (טז) לטלטלו אם כבה - היינו דוקא לצורך גופו או מקומו דלא עדיפא משאר כלי שמלאכתו לאיסור [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ה

יז (יז) והוא הדין וכו' - הכל מטעם הנ"ל דאין מוקצה לחצי שבת שיאסר אף אחר שכבה: ש"ע סָעִיף ה

יח (יח) בשוגג - נקט בשוגג דלא איירי ברשיעיא ובאמת אפילו הדליקו במזיד ג"כ מותר לטלטלו אחר שכבה לצורך גופו או מקומו הואיל ולא היה מוקצה בתחלת כניסת השבת: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

יט (יט) מותר לטלטלו - ואף דהוא כלי שמלאכתו לאיסור מ"מ לצורך גופו ומקומו מותר וכמ"ש סימן ש"ח ס"ג: ש"ע סָעִיף ו

כ (כ) מותר - הואיל ואיכא תורת כלי עליה וחזי לכסויי ביה מנא: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

כא (כא) מנורה וכו' - אפילו היא חדשה שלא הדליקו בה מעולם: ש"ע סָעִיף ז

כב (כב) ונמצא עושה כלי - עיין בט"ז ועיין לקמן סימן תקי"ט ס"ב. ואם דרכה להיות רפוי שרי כמ"ש סימן שי"ג ס"ו וע"ש מה שכתבנו במ"ב לענין כוסות של פרקים: ש"ע סָעִיף ז

כג (כג) ודומה וכו' - משום דמיחלף בשל פרקים. ודע דלפי המתבאר בסעיף זה אסור לטלטל נרות שלנו [שקורין לייכטע"ר] אף שלא הדליקו בו מעולם דהרי הם עשויין של פרקים ומש"כ בס"ו מיירי בנרות שלא היו עשויין פרקים: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף א

א אסור לטלטלו. דב"ה היה אסור לטלטלו כמ"ש סי' רע"ו סס"ג ומיגו דאיתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא ואם יש אימת עכו"ם מותר לטלטלו אחר שכבה (ש"ג) אבל רש"י פי' שעת הדחק סכנה משמע דבשלא במקום סכנה אסור: ש"ע סָעִיף א

ב מותר השמן. דבשע' שהוא דולק אסור להסתפק ממנו משום מכבה ומגו דאתקצאי לב"ה וכו' [ר"ן] וא"כ בנר של שעוה בי"ט שרי להשתמש בנותר כמ"ש סי' תקי"ד ס"ג ומיהו בגמ' איכא עוד טעם הואיל והוקצה למצותו כמ"ש סי' תרל"ח גבי נוי סכה וא"כ נר של מצוה שהודלק לשם י"ט וכבה אסור להשתמש בו תשמיש אחר כגון אם הוא משומן אסור לאכלו עמ"ש סי' רס"ג סי"ד וע' בתוס' דף מ"ב ד"ה ואין ניאותין וכו' דמשמע כדברי וכולי יומא אסור מיגו דאתקצאי לב"ה וכמ"ש סי' תרל"ח: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג והמחמיר. צ"ל והמיקל לא הפסיד (ב"ח) וע"ש שהביא ראיות דאם הוא מאיס עליו שרי לסלקו מהשלחן כמ"ש סי' ש"ח סל"ד ועסי' של"ו: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ד בשבת אסור. כיון דאתקצאי לב"ה: ש"ע סָעִיף ג

ה ע"י לחם זה. דהוי הנר בסיס לדבר האסור ולהיתר כמ"ש ססי' ש"י וא"כ אפי' בשעה שהוא דולק היה מות' לטלטלו מ"מ צריך שיהא הלח' חשוב יות' מהשמן ועוד שאפי' הי' נותן בה דבר חשוב עדיין אין הית' זה ברור לפי שהשמן שבנר חשוב לו לעולם יותר מהדבר שנותן בו לפי שהוא צריך לו עתה בעוד שהוא דולק וא"כ אף לאח' שכבה אסור אלא שי"ל שה"ז כאלו התנה וכמ"ש ס"ד (ב"י ריב"ש) וצ"ע דהא השמן עצמו אינו אסור אלא משום דהוי בסיס להשלהבת וצ"ל דה"ק דהשלהבת הוא חשוב וז"ל רש"י דף מ"ז דבכי האי מוקצה מודה ר"ש דהכלי טפל להשלהבת עכ"ל וע"ש בתוספות כלומר דידוע דהמנורה טפל להשלהבת ועשויה לכך ולא עשוי ללחם ולכך לא מהני לחם ועמ"ש סי' רע"ז ס"ג: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ו מותר לטלטלו. כיון שעשוי לכבות מהני בו תנאי [מ"מ פכ"ה] פי' אבל בשאר בסיס לדבר האסור לא מהני תנאי ודלא כמ"ש ב"י בשם הרשב"ץ ואף שבססי' תקי"ח משמע דלא מהני תנאי אפילו בסוכה רעועה היינו משום דבי"ט קי"ל כר"י אבל בשבת קי"ל כר"ש ומ"מ צ"ע דהא במוקצה מחמת איסור אפי' בשבת קי"ל כר"י עמש"ש: ש"ע סָעִיף ד

ז י"א דלא מהני. ואפי' למ"ד דמהני תנאי בסוכה היינו משום שעשוי מקודם ועתה ב"ה יושב ומצפה אימתי תפול משא"כ הכא עיקר הקצאתו ב"ה ודחיה בידים לצורך שבת תוס' דף מ"ד: ש"ע סָעִיף ד

ח ודין התנאי וכו'. שיעשהו קודם ב"ה אבל הכא אינו יכול לומר איני בודל כל ב"ה דהא ב"ה הוא דולק וע"כ אסור לטלטלו: ש"ע סָעִיף ד

ט איסור אמירה לעכו"ם. ואף על גב דבסי' רע"ו ס"ג התיר לומר לעכו"ם היינו דוקא לצורך גופו שרי משום דהא איבעי ישראל הוי מטלטל ליה טלטול מן הצד אבל הכא מיירי שאינו עושה אלא לצורך הנר שלא יגנוב הנר וזה אסור אפי' בטלטול מן הצד כמ"ש סי' שי"א ס"א וס"ה ויש בו איסור אמירה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

י מותר לטלטלו. דאין מוקצה לחצי שבת אא"כ היה מוקצה ב"ה ועמ"ש סי' רס"ה ס"ג וסי' ש"י ס"ג: ש"ע סָעִיף ה

יא בשוגג. נקט בשוגג דלא איירי ברשיע' ובאמת אפי' במזיד שרי' דלא מקרי דחיה בידים אא"כ הדליקו מע"ש וכמ"ש גבי חולה וכ"ה בב"י ובסימן רס"ה ס"ג: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

יב דמסריח מותר לטלטלו. דוקא לצורך גופו או מקומו כמ"ש סי' ש"ח ס"ג: ש"ע סָעִיף ו

יג מחמת מיאוס מותר. ודוק' כשיש תורת כלי עליו [רשב"א] סי' תר"ו ועסי' תקי"ח ס"ג: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

יד מנורה. ואם דרכה להיות רפוי שרי כמ"ש סי' שי"ג ס"ו ועמ"ש סי' תקי"ט ס"ב: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף א

א אסור עמ״א ברע״ו אות י״א דנר ביה״ש הוי בסיס ועט״ז כאן אות ב׳ והביא דברי רש״י שבת מ״ה א׳ גבי שרגא דחנוכתא מקמי חברי שעת הדחק סכנה ובא״ר אות ד׳ הקשה דסכנה אפילו בדולק שרי כבסי׳ דלעיל. וי״ל סכנה ל״ד סכנת נפשות אלא שיכה אותו או הפסד ממון וכדומה ועדיין צ״ע: ש"ע סָעִיף א

ב מותר עמ״א ובשבת מ״ה א׳ שמן שבנר בשעה שדולק הוקצה למצותו ולדידן אסור כל היום אף אחר שכבה מיגו דאיתקצי ביה״ש ה״ה בי״ט מוקצה למצותו אסור אף אחר שכבה ואף ביו״ט: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג והמחמיר עמ״א הב״ח הגיה במרדכי כן לא בהר״ב ועט״ז כאן אות ג׳ ומכ״מ קשה מנר מאוס ליהוי כגרף ואיך אוסר ר״י בגמרא מיאוס ועא״ר אות ו״ז במיאוס שרי בחצר שאין דר שם ועח״מ והמחמיר לא הפסיד י״ל עונג שבת עא״ר: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ד בשבת עמ״א דביה״ש הוי בסיס לאיסור לחוד ומה מהני עתה שנותן עתה לחם ולדידן קי״ל מיגו דאיתקצי ביה״ש איתקצי לכולה יומא: ש"ע סָעִיף ג

ה ע״י לחם זה עמ״א דהיתר בעינן שיהא חשוב לו יותר מאיסור ומנורה עיקרה השלהבת ואף מניח דבר חשוב מאוד אין עיקרה כ״א בסיס לשלהבת שלכך עשויה ומ״מ הואיל ותנאי מהני י״ל זה הוי כתנאי הואיל ומניח לחם בע״ש בשביל זה אעפ״י שעושה בדעתו דלא הוי בסיס להיתר סתמא כפירושם כאלו התנה ואפ״ה כתב המחבר דלא מהני ואין לסמוך עליו ואי״ה באות ו״ז וי״ב וי״ג אבאר עוד בזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ו מותר עמ״א וזה בנר אבל בשמן שנשאר י״ל דאין דרכו לכבות כל שיש שמן ולרשב״ץ השמן מוקצה מחמת עצמו איסור כיבוי י״ל דלא מהני תנאי לכ״ע וא״כ באמירה לעכו״ם דמקילין מטעם צירוף דהוי כאלו התנה הא נשאר שמן בתוכו או קנדיל״א לכאורה לא מהני תנאי ואסור אף ע״י עכו״ם. אבל בב״ח כתב שיאמר בפירוש שאינו בודל מהנ״ר ושמן לאחר שכבה ואז מותר ע״י עכו״ם והעולם נוהגין כהר״ב מסתמא כאלו התנה אמנם מב״ח משמע גם שמן מהני תנאי ועיין תוס׳ שבת דף מ״ד א׳ ד״ה שבנר כתבו דלא מהני תנאי דדחייה בידים ועיקר הקצאתו ביה״ש לצורך שבת לא מהני תנאי וא״כ אם הדליק עכו״ם בע״ש בשל נר של ישראל וכ״ש בע״כ שלא מדעתו י״ל אף התוס׳ מודים דמהני תנאי כה״ג ומינה בעששית שהעמיד על השולחן ע״ד להיות דולק כל יום שבת וכבה י״ל כה״ג ל״ש תנאי דדעתו ודאי שידלק כל יום השבת ואף אמירה לעכו״ם אסור כה״ג דהר״ב תלה דין אמירה מחמת תנאי כנראה מב״ח וצ״ע בכל זה. ואי״ה באות זח״ט יבואר עוד זה: ש"ע סָעִיף ד

ז וי״א דלא מהני עמ״א תוס׳ מ״ד א׳ ד״ה שבנר וא״כ בנר שהדליק עכו״ם ע״ש י״ל דמהני תנאי כמ״ש באות הקדום ועמ״ש אי״ה באות יו״ד: ש"ע סָעִיף ד

ח ודיני התנאי עמ״א ר״ל בתרל״ח בנוי סוכה מהני תנאי דאין בודל כל ביה״ש משא״כ כאן א״א וזה ומיהו למ״ד אף בסוכה רעועה מהני תנאי הוא הטעם דאסור כאן כמ״ש באות זיי״ן. וא״כ אף נר שהדליק עכו״ם ביה״ש יש לעיין ביה: ש"ע סָעִיף ד

ט איסור עמ״א חילוק בין כאן ובין סימן רע״ו וע״ש אות יו״ד וי״א דאין חילוק בין נר שמן או קנדילא כל שיש לישראל היתר באיזה אופן שרי לעכו״ם לעשות כך וכאן הוא מחמה לצל או שלא יגנב אין היתר אף שבות דשבות כ״א במקום מצוה ומש״ה בעינן תנאי דוקא וכאלו התנה דמי להתיר אמירה ובעששית כתבנו לעיל דהואיל ולא אסיק אדעתו שיכבה לא מהני תנאי וכמ״ש באות וי״ו וגם נשאר בו שמן וחלב ומ״מ בקצץ יש צדדים להתיר עסי׳ רע״ו במ״א ב׳ ובסימן רצ״ב במ״א אות י״א אבל בלא קצץ י״ל\ דאסור ומיהו בעומד על השולחן שאוכל שם יש להתיר דהוי כגרף של רעי אף לכל אדם עיין אות ג׳: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

י מותר עמ״א לא הבינותי זה דבחיה וחולה אפילו הודלק קודם ביה״ש שרי דלא אקצה דאדרבה לטלטל הודלק כמ״ש בתשובת הרשב״א הובא בב״י ולא דחייה בידים ובשוגג בשבת הטעם דאין מוקצה לחצי שבת וכ״ה בלבוש ודברי הע״ץ יש ליישב. ומודינא בשמן דביה״ש הוקצה משום כיבוי שאסור לטלטל השמן אח״כ וכ״ש לאוכלו ואם בשבת מותר השמן דאין מוקצה לחצי שבת. עוד אבאר לך דמשמע דוקא הודלק בע״ש לחולה וחיה שיש סכנה הא חולה שאין בו סכנה אע״ג דשבות מותר לחולה שאין סכנה וטלטול הנר שבות הוא בשעה שדולק בסיס י״ל שבות כזה לא התירו ואי״ה בשכ״ט יבואר עוד בזה. ואי״ה בסוף הסימן אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ה

יא בשוגג עמ״א ועא״ר אות י״א בשם ע״ת אוסר במזיד וצ״ע: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

יב דמסריח עמ״א האדון ז״ל ציין כאן ולא במיאוס דמותר ש״מ דנר לא ברירא ליה אי הוי מלאכתו לאיסור דראוי גם לשאר תשמישים להניח בו פרוטות ודוקא דנפטא דמסריח ואין משתמשין בו כ״א לאיסור הוי כלי שמלאכתו לאיסור ודוקא לצורך גופו ומקומו שרי הא מחמה לצל אסור ועסי׳ ש״ח אות ה׳ עשה כלומר אפשר כוונתו דנר נמי מלאכתו לאיסור אע״ג דמינח נייחי וע׳ סימן ש״י ס״ז בהמחבר ובהג״ה ואי״ה בסוף הסימן שם יבואר אבל א״ר אות י״ג ציין מותר לצורך גופו יע״ש דסובר בפשיטות כל נר אף לא דנפטא הוי מלאכתו לאיסור ובחידושינו שבת דף מ״ו א׳ שרגא דנפטא הארכנו בזה עיין אות שאח״ז ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ו

יג מחמת מיאוס עמ״א תשובה זו בתר״ו צ״ע לי שם נאמר מוקצה מחמת איסור או מיאוס שרי לצורך גופו ומקומו כל שיש תורת כלי עליו ואם נאמר איסור היינו מלאכתו לאיסור (הא איסור גופא אף לגופו אסור וב״י לא הזכיר בספרו הארוך דעת הרשב״א כלל ובש״ע ס״ב ולא נראו דבריו ולא הזכיר מהרשב״א אמנם שם כתב ולא הוציאו מהכלל חוץ המסר הגדול משמע מוקצה מחמת איסור נמי שרי לצורך גופו ומקומו) ושם כתב דוקא בתורת כלי וא״י אי דוקא בכלי ממש הא ייחד אבן וכדומה הואיל ואין כלי ממש ומיאוס אסור ועסי׳ תקי״ח ס״ג. ושם משמע מוקצה מחמת מיאוס לחוד אף שאין מלאכתו לאיסור נמי דוקא לצורך גופו ומקומו שרי ככלי שמלאכתו לאיסור הא מחמה לצל לא ובר״מ פכ״ה מה״ש ה״י וי״א בכלי מיאוס מטלטל אם הוצרך להן וכפי הבנת הב״י כאן לגופו ומקומו (דוחק לו לומר אם הוצרך להן בשבילן שלא יגנב או מחמה לצל) וא״כ קשה לר״מ שבת מ״ד א׳ מאי איכא בין מיאוס דשרי לצורך גופו כו׳ ובין הדליקו באותה שבת להרשב״א דמתיר לצורך גופו כו׳ ונהי במשנה לק״מ די״ל נר לאו מלאכתו לאיסור דמינח נייחי להרשב״א בחידושיו בשבת ועסי׳ ש״י ס״ז מ״מ מר׳ מאיר קשיא ואי״ה בסוף הסימן יבואר: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

יד מנורה עמ״א ואי״ה בט״ז אות וי״ו יבואר בזה: אמר העני יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י ואדבר בכאן על שלשה חלקי מוקצה מיאוס ומלאכתו לאיסור ובסיס לאיסור: א׳ מיאוס מהו בר״מ ז״ל פכ״ה מה״ש הי״א מיאוס כנר ישן של נפט וכלי הצואה יטלטל אם הוצרך להן והיינו לגופו ומקומו דוקא כמ״ש הב״י כאן ומ״ש נפט כהדמ״י אות ד׳ דנפט נמי שרי רבותא הוא ומלת כגון ק״ק וי״ל דנפט אף מתכות דמסריח הוי מיאוס הא דמשחא במתכות והודח ונקי לאו מיאוס וחרס אף הודח בלוע הוא ומיאוס הוי וכ״מ מרש״י מ״ד א׳ ד״ה נר מתכו״ת כגוין של נחושת דלא בלע דלא מאיס ובשבת נר י״ל מלאכתו לאיסור ובי״ט נ״מ ומכלי הצואה שהתנה אם הוצרך להם הרי אתה רואה דמיאוס נמי לצורך גופו ומקומו דוקא הא שלא יגנב ומחמה לצל אסור. ואף שלא הוסר עדיין המיאוס הדין דמותר ובהוסר נמי מסתברא דאין שרי כ״א לגופו ומקומו איברא המעיין בבעל המאור ור״ן שבת קנ״ד ב׳ קרני דאומני הוקשה להם הא ראוי לכיסוי מנא כשרגא דנפטא מ״ו א׳ ותירצו דזכוכית לא עבידא לכיסוי דמשתברי והוליד הב״ח ז״ל כאן דין דשברי זכוכית עדיף משלמין דעבידי לכיסוי מנא כבסי׳ ש״ח ס״ו ולפ״ד אף מאוסין שרי ומאי קושיא דמיאוס אין שרי כ״א לגופו ומקומו וקרני דאומנא מיירי שאין לו עתה צורך בהן משמע מיאוס מותר אף מחמה לצל לדבריהם וצ״ע. והמ״א ברס״ז י״ג העתיק דברי ר״ן משמע דסובר דמיאוס מחמה לצל שרי ובכיון ציין באות י״ב דמסריח דהטעם משום מלאכתו לאיסור דמסריח אין משתמש כ״א להדליק וצ״ע בזה ולכאורה כן מוכיחין דברי הב״י בש״ח חשיב ו׳ דברים ולא חשיב מיאוס משמע דשרי אף מחמה לצל וכאן כתב בר״מ פכ״ה הי״א דבמיאוס לצורך גופן דוקא וצ״ע: ב׳ מלאכתו לאיסור כלי שעושין בו מלאכת איסור כקורנס ומדוכה ואם נר דמונח הוי מלאכתו לאיסור יש בו מחלוקת עיין חה״ר שבת ופני יהושע בשבת גבי נר ובחידושינו הארכנו ומ״מ למ״ש הר״ב בש״י ס״ז דכיס אסור לטלטל כ״ש נר בהזמין והדליק פ״א הא הזמנה לחוד לא הוי מלאכתו לאיסור עא״ר אות י״ג ומיהו יראה זה נר קרויז״ל הא שרגא שלנו העשוי לנר קנדיל״א אף חדש הוי מלאכתו לאיסור שאין עשוי כ״א לזה וצ״ע וצריך לחקור מה מלאכתו לאיסור אם בתר רובא אזלינן ומלאכתו לאיסור והיתר הנה בסימן ש״ח במ״א ט׳ לאיסור והיתר שרי ומסתברא דכל שרובו לאיסור בתר רובו אזלינן בכ״מ ואף באו״ה בכלי שדרכו להשתמש בכ״ש אף לפעמים בכ״ר די הגעלה בכ״ש וכדומה. וראיתי בחה״ר שבת קכ״ג ב׳ מדוכה שיש בה שום כו׳ קדירה המטלטלת עם התבשיל יע״ש משמע דקדירות המיוחדין לבשל וכמו כלי נחושת לדגים וט״ע וכדומה אם יש בהן תבשיל שרי לטלטל עם התבשיל (אף למ״ד ע״י ככר אסור כבסי׳ ש״ח ס״ה ועב״י שם) משא״כ ריקן אסור דמיוחד עפ״י הרוב לאיסור לבשל אם לא לגופו ומקומו כאמור: ג׳ בסיס לדבר האסור אמרינן מיגו דאיתקצי ביה״ש אף שסילק האיסור אסור ואף לגופו ומקומו אסור ובסיס להיתר ואיסור והיתר חשיב יותר ויש פסידא אם ינער שרי לטלטל כך כבסי׳ ש״י ס״ח ושם אי״ה יבואר התנאים והטעמים ומיהו כשסילק אח״כ האיסור א״צ לתנאים ־ ויש לי לדון באותן המניחים טס כסף וכדומה כעין ספסל קטן ועליהם מעמידין הנרות ולמחר שסילקו עכו״ם הנרות הטס באיסורו דהוי בסיס ביה״ש ואם מניח על הטס דבר חשוב כמאכל וכדומה או כלים חשובים שרי ול״ד לס״ג ומ״א ה׳ דהמנורה עיקרה לשלהבת משא״כ טס זה לפעמים מניח עליו דברים אחרים וע׳ שכ״ג בדיני כלי יע״ש ועדיץ צ״ע ובסיס להיתר ואיסור ביה״ש ולאח״כ סילקו ההיתר אסור לטלטלו ואם סילקו האיסור אח״כ שרי דאין מוקצה לח״ש ולענין אם הדליק עכו״ם בנר ישראל שלא מדעתו ובע״פ ביה״ש וכבה אח״כ צ״ע אם נאמר דוקא דחייה בידים א״ד אף כה״ג אסור עסי׳ ש״י מ״א א׳ וב״ח שם וכאן כתב דחייה בידים ועתוס׳ שבת קנ״ז א׳ ד״ה לבר ממוקצה כו׳ ובשכ״ה ס״ז מחתכין נבילה לפני הכלבים משמע אף גדולה שאין ראוי חיים וע״כ דחייה בידים הא לא דחייה בידים לא וכ״ש בסיס י״ל דלא הוי אלא מדעת בעלים הא ע״י עכו״ם שלא מדעתו לא! משמע לי תוס׳ שבת מי שקיבל עליו מפלג המנחה כבסי׳ רט״ז ס״ב והדליק נר וכבה קודם ביה״ש לא אמרינן מיגו דאיתקצי בהתחלת יום איתקצי לכולי יומא דבכולהו דוכתי אמרינן מיגו דאיתקצי ביה״ש עיקר הקצאה ביה״ש הוי ואם איתקצי בתחלת ביה״ש וכבה בתוך ביה״ש או בתחלתו לא הודלק ואח״כ הודלק ע״י עכו״ם וכדומה אי כל ביה״ש בעינן או לאו עיין שבת מ״ד ב׳ ברש״י ד״ה והוא כ״ל ביה״ש ובגמרא מ״ג א׳ בעודן עליו כ״ל ביה״ש ועדיין צ״ע ולי העני הכותב אשר דרכי החכמה נעלמו ממני הוכרחתי להאריך עד כה אולי אזכה לבאר עוד אי״ה בסימנים הבאים וכעת אין להאריך כאן: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף א

א (ס"ק א) אסור כו' דב"ה היה אסור כו' דאז כשהודלקו נעשו נר שמן ופתילה בסיס לשלהב' שהוא דבר אסור: אם יש אימת כו' ש"ג פ' כל הכלים. ומקורו הא דאמרי' דף מ"ה ע"א דפריך אהא דאמרי' דרב כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה והא בעי ר"כ ור"א מרב מהו לטלטל נר חנוכה מקמי חברי בשבתא לאחר שכבה. דאומות חברי גזרו שלא יהיה נר בשום בית כ"א בבית ע"ז שלהם או גזרו שמד שלא ידליקו נ"ח והתירו רב. אלמא רב כר"ש ס"ל ומשני לעולם כר"י ס"ל ושעת הדחק שאני דהא א"ל ר"כ כו' ומזה הוכיח בש"ג אע"ג דקי"ל בנר שכבה כר"י דאסור בטלטול מ"מ אם הוא שעת הדחק מותר כשיש אימת נכרים כהאי עובדא דרב דבשעת הדחק סמכי' על ר"ש ועז"כ מ"א דרש"י חולק דרש"י פי' שעת הדחק סכנה משמע היכי דליכא סכנה אע"ג שהוא שעת הדחק לא הותר אך מ"ש רש"י שעת הסכנה לאו סכנה ממש דא"כ אין לך דבר שעומד בפני פקוח כפש ובמאי נסתפקו ר"כ ור"א ואפי' לכבותה מותר אלא ר"ל קרוב לסכנה וכן פי' בס' ת"ש. וע"ש מה שהשיג על מ"א בכוונות רש"י הנ"ל: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ב) מותר כו' וא"כ בי"ט כו' כמ"ש סי' תקי"ד. ר"ל כמ"ש מ"א סי' תקי"ד ס"ק ז' שחולק על הרב"י שם שכ' נר של שעוה אם חס עליו שלא ישרף כולו יוכל ליתן סביבות הנר קודם שידליקנה דבר המונע מלישרף בענין כשיגיע שם יכבה אבל אחר שכבר דולק אסור ליתן סביבו דבר המעכב מלישרף אבל מ"א חולק שם וס"ל אפי' הוא כבר דולק מותר ליתן סביבו דבר המעכב מלישרף וא"כ לדעת מ"א שם נר שעוה בי"ט אף ב"ה לא הוקצה מצד איסור הסתפקו כמ"ש הר"ן דהא הי' אפשר לו לכרוך דבר המונע מלישרף. וא"כ נר של מצוה שהודלקה לשם י"ט לאפוקי נר אחד שהדליק להשתמש בו ולא לשם י"ט דל"ל הוקצה למצותו וליכא בזה כ"א טעם הר"ן א"כ מותר להשתמש בנותר כמ"ש מ"א משא"כ מה שהודלק לשם י"ט דאיכא טעם אחר הואיל והוקצה למצותו אסור בכל ענין: אסור לאכלו אבל לטלטלו מותר דטעם הואיל והוקצה למצותו אינו אסור כ"א לעשות בו דבר שאלו היה עדיין דולק היה המעשה מבטל המצוה ומזה הוקצהו והיינו האכילה שאלו היה אוכל ממנו בעוד שהיה דולק היה מבטל המצוה דהיינו ההדלקה משא"כ הטלטול דאפי' היה מטלטלו בעוד שהיה דולק לא היה מבטל המצוה מזה לא הקצוה ואפי' כשהיה דולק והיינו בי"ט אבל בשעת הטלטול בלא"ה אסור אפי' כשכבה דהוא מוקצה מחמת איסור וכמ"ש מ"א בס"ק שלפני זה: וע' בתוס' כו' אהא דתנן שם אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן הנוטף אבל מבע"י מותר ליתן הכלי תחתיו ומ"מ אין נאותין מן השמן המטפטף בשבת וכתבו התוס' מדקתני אין נאותים משמע דהטלטול מותר וע"כ משום דמתניתין מלתא דפסיקא נקט' דהנאה היינו ההסתפקות אסור לכ"ע משא"כ הטלטול אינו אסור כ"א לר' יודא ולא לר"ש דר"י א"ל מוקצה מחמת איסור א"כ גם הטלטול אסור אבל ר"ש דל"ל מוקצה מחמת איסור אלא הואיל והוקצ' למצותו ומה"ט ליכ' לאסרו בטלטול דבזה אינו מבטל המצוה כנ"ל וכ"כ מהרש"א שם אבל ההנא' היינו ההסתפקות אסור כל זמן שהוא דולק משום שהוקצה למצותו דבהסתפקות מבטל המצוה ומזה הקצהו ותדע דאמרינן מודה ר"ש בשמן שבנר הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאסורו ועל כרחך מאי דאמר שמן שבנר לאו דוקא דהא בלאו הכי אסור מן התור' ההסתפקות משום מכבה אלא אפי' שמן המטפטף דליכא בו משום מכבה מ"מ אסור משום שכבר הוקצהו למצותו כל זמן שהוא דולק עד כאן תוכן דבריו הרי מבואר כמ"ש מ"א וסיים מ"א וכולי יומא אסור כו' ר"ל אע"ג שהתו' כתבו דוקא כשהוא דולק וכן מבואר בש"ס מוד' ר"ש בנר כו' בשעה שדולק היינו לר"ש דל"ל מיגו דאתקצאי אבל לדידן דא"ל מיגו דאתקצאי לב"ה כו' א"כ כל היום אסור: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג (ס"ק ג) והמחמיר צ"ל והמיקל כו'. דהא ודאי כל מחמיר מפסיד ממון או הנא' הגוף: וע"ש שהביא ראיה דאם הוא מאיס כו' הלשון מגומגם. ור"ל דאם הוא של חרס דמאיס מות' להוציאו לכל אדם והוי כגרף של רעי לכל אדם. וחולק על רמ"א ואייתי ראיה מראמרי' פרק כ"ה לרבי נחמיה דס"ל אין כלי אפי' מלאכתו להיתר ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו. אם כן כלי אכילה לאחר אכיל' לדידי' היכי מטלטלינן ומשני דהוי כגרף של רעי ומותר לטלטלו משום מאיס וא"כ נר של חרס כשכבה ודאי יותר מאיס מכלי אכילה אחר אכיל' דהא מאן דא"ל מוקצ' מחמת מיאוס אסור לטלטל נר של חרס כשכבה וקערות אפי' מלוכלכים מוד' דמותר לטלטל. אפילו מונחים במקום שאינו יושב דליכא למימר דהוי כגרף של רעי וכיון דהקערות לאחר אכילה חשבינן ליה כגרף של רעי. כ"ש נר של חרס דהוי כגרף של רעי ע"ש והט"ז בס"ק ב' כ' דהא דכ' הרב"י על מאן דמתיר לטלטל הנר נצורך גופו או מקומו דלא נראה דבריו. היינו טעמא דהא ב"ה כשהיה דולק היה אסור לטלטלו אפי' לצורך גופו ומקומו. דהא נעשה בסיס לשלהבת ואסור כל השבת וכמ"ש סי' ש"ט סעיף ד' ואם כן לדעת הפוסקים דלא מיקרי מניח אלא כשדעתו שיהי' עליו כל השבת אבל כשדעתו רק למקצת השבת מקרי שוכח וכמ"ש סי' ש"ט וא"כ ה"ה הכא בנר דאין דעתו כ"א כל זמן שהוא דולק יש לו דין שוכח ומותר לטלטל לצורך גופו ומקומו ע"ש א"כ לפמ"ש מ"א בשם הב"ח בסי' רע"ו סעיף ח' במקום פסידא סמכינן על דעה ההיא דאם אין דעתו לכל השבת מיקרי שוכח אם כן במקום פסידא מותר לטלטל הנר: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ד (ס"ק ד) בשבת אסור כיון כו' דלא הותר על ידי נתינה עליו ככר או תינוק בשבת אע"ג דלא היה עליו ב"ה אלא לצורך מת בלבד כדלקמן סי' שי"א: ש"ע סָעִיף ג

ה (ס"ק ה) על ידי לחם כו' מ"מ צריך שיהיה הלחם חשיב כו' וכמ"ש לקמן סי' ש"י: כאלו התנה דהא חזינן דהניח עליו לחם כדי לטלטל על ידו: וצ"ע דהא השמן עצמו כו' וא"כ מה בכך דהשמן יותר חשוב מהלחם כיון שהשמן גופיה אין בו איסור מוקצה. כלומר דידוע כו' ועשוי לכך כו' ועמ"ש סי' רע"ז סעיף ג'. ר"ל דשם כ' מ"א סק"ח דאם על השלחן שהנר עומד עליו היה ב"ה לחם וש"ך הוי בסיס לאיסור ולהיתר ע"ש ואמאי לא נימא דמ"מ השלהב' חשוב לו יותר בשעה שדולק יותר מן הלחם וש"ד ולכן כ' מ"א לחלק דוקא במנורה שהיא עשויה לנר ולא ללחם אמרי' הכי משא"כ השלחן שעשוי ללחם כמו להעמיד עליו המנור' וכן דייקו דברי תוס' שהביא מ"א שם בסי' רע"ז דמה"ט הוצרך הש"ס לומר דנר שמן ופתיל' נעשו בסיס לשלהבת דאי לאו דגם שמן ופתיל' הוי בסיס גם הנר היה נקרא בסיס לאיסור דהיינו השלהבת וגם להיתר דהיינו שמן ופתילה והרי שלהבת יותר חשיב בשע' שהוא דולק יותר מן הכלי אע"כ דוקא נגד לחם חשיב יותר דאין המנור' עשוי ללחם משא"כ לשמן ופתילה המנור' עשוי' בעדם כמו לשלהב' לכן לא אמרי' דשלהבת חשיב יותר: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ו (ס"ק ו) מותר כו' כיון שעשוי לכבות כו' דלא כמ"ש ב"י בשם רשב"ץ דס"ל דוקא למוקצ' מחמת איסו' גופיה לא מהני ביה תנאי אבל מה שאינו אסו' כ"א הואיל ונעש' בסיס בזה מהני תנאי אבל המ"מ לא ס"ל כן דאפי' בבסיס לא מהני תנאי רק בסיס דנר דעשוי לכבות מהני תנאי: אפי' בסוכה רעועה דעשוי ליפול והוי דומיא דנר דעשוי לכבות ואפ"ה לא מהני תנאי: משום דבי"ט קי"ל כר"י כו' ר"ל כיון דסוכה רעוע' עשוי ליפול ואדם יושב ומצפה אימתי תפול הסוכה וכדאמרי' בש"ס א"כ סתמא הוו כאלו התנ' ולכן לר"ש מותר ולכן לר"ש מהני תנאי אפי' בסוכה בריא' וה"ה הכא בנר לר"ש מהאי תנאי אבל לר"י דאוסר בסוכה רעועה אע"ג דאדם יושב ומצפ' כו' והוי כאלו התנ' ואפ"ה אוסר ר"י א"כ ה"ה דתנאי בפי' לא מהני לר"י לכן בי"ט דקי"ל כר"י לא מהני תנאי אבל בשבת דקי"ל כר"ש מהני תנאי וע"ז הקש' מ"א דהא במוקצה מחמת איסור גם בשב' קי"ל כר"י ולכן בלי תנאי אסור לטלטל נר שכבה אע"ג דיושב ומצפה אמתי תכבה נרו א"כ ה"ה דתנאי ראוי דלא מהני עמ"ש שם. ר"ל דשם כ' ליישב דנר יותר עשוי לכבות מן אשר סוכ' רעועה עשוי ליפול לכן בנר בצירוף שעשוי לכבות טפי וגם תנאי שהתנה מהני ע"ש סי' תקי"ח: ש"ע סָעִיף ד

ז (ס"ק ח) ודין כו' אבל הכא כו' ר"ל דמ"ש רמ"א ודין התנאי ע"ל כו' אין הכוונה להשוות לגמרי תנאי דהכא לדלקמן אלא דוקא בזה שצריך שיתנ' קודם ב"ה אבל בזה דלקמן צ"ל אינו בודל ממנו כל ב"ה בזה תנאי דהכא אינו דומ' לדהתם דהכא א"א להתנות אינו בודל כל בה"ש וע"כ בודל דהא דולק וגם א"צ לומר כן דוקא בסוכ' דמצו' דהטעם איסור משום שחל הקדושה עליו ואי לאו דאמר אינו בודל כל בין השמשות דהוי נחתי לה קדושה בין השמשות שוב לא פקע' ולא מהני על זמן שתפול משא"כ הכא דליכא משום קדוש' מהני תנאי כשיכב': ש"ע סָעִיף ד

ח (ס"ק ט) איסו' כו' ואע"ג דבסי' רע"ו ס"ג כו'. והיא קושית הש"ך שהביא מ"א לעיל סי' רע"ו ודוחה שם תי' הש"ך וכ' המ"א שם דטעם הואיל ואפשר לישראל לעשות בהיתר ע"י טלטול מן הצד משא"כ כאן שעושה לצורך הנר דהוא דבר האסור דכה"ג א"א לישראל לעשות בהיתר אפי' ע"י טלטול מן הצד דטלטול מן הצד לא הותר אלא כשנעשה לצורך דבר המותר ולא כשנעש' לצורך דבר האסור כמ"ש סי' שי"א ולכן צריך כאן לטעם דהוי כאלו התנ': ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ט (ס"ק י) מותר כו' לחצי שבת ר"ל שלא היה עליו ב"ה ולא היה מוקצ' ובשבת אירע שנעש' מוקצ' ואח"כ הלך ממנו המוקצ' חוזר להיתרו ולא אמרי' כיון שהוקצ' למקצת שבת הוקצ' לכל שבת: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף א

א שהדליקו בו באותו שבת. זהו כרבי יהודה דאוסר במוקצה מחמת איסור ולא כר"ש דמתיר גם בזה ואין איסור אלא כל זמן שהוא דולק עדיין ובלבוש כתוב בתשו' שאלת כאן וז"ל ובהקצאה גמורה כגון נר שהדליקו בו באותו שבת בזה מודה ר"ש דאסור וזהו ודאי טעות דאין ר"ש מודה אלא בשעה שהוא דולק כדאיתא בהדיא בפ' כירה אר"ח בר אבא אר"י אין מוקצה לר"ש אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק ופירש"י ולא משום איסור אלא משום מצוה דהואיל והוקצה למצותו בשבת הוקצה לכל זמן איסור דליקתו ולא יותר עכ"ל וגם באשר"י פ"ק דחולין כתוב ואנן קי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בנר שהדליקו בו בשבת והוא ט"ס וצ"ל הדולק בשבת: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ולא נראו דבריו. ב"י נתן טעם למה לא מהני כאן צורך גופו ומקומו כמו בשאר כלים שמלאכתן לאיסור כמ"ש בסי' ש"ח וז"ל וטעמא משום דכלי שמלאכתו לאיסור לא אתקצאי לב"ה שהרי היה מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו אבל נר שהדליקו בו ב"ה היה אסור לטלטלו כלל אפי' לצורך גופו ומקומו דבעודו דולק פשיטא דאסור לטלטלו בכל גווני כדאמרינן בפרק נוטל במניח אבן ע"פ החבית ומעות על הכר דמניח נעשה בסיס לדבר האסור הלכך אתקצאי לכולי יומא עכ"ל אי משום הא אין איסור לדעת בעל התרומות דסי' ש"ח דס"ל דלא מקרי מניח אלא אם בדעתו שיהיה שם כל השבת וא"כ יש היתר לדידן שאנו מכוונים שלא יהיה הנר על השלחן רק בלילה ותו לא ומקפידים ע"ז לא נעשה בסיס לדבר איסור כמ"ש בסי' רע"ז ס"ג נמצא דהוה דינו כשוכח ולא אתקצאי לכולי יומא ומותר לצורך גופו ומקומו אחר שכבה ואותן הפוסקים שמביא ב"י שנראה מהם שאסור אפילו לצורך גופו ומקומו נראה שהם מדברים במניח הנר במקום שאין דעתו בודאי להסירו משם אחר הכיבוי. ועפ"ז נראה לי שאין מחלוקת בדבר כמ"ש ב"י דהמרדכי והאגודה מתירים דהם מדברים באופן שבודאי מכוין ליטלה משם אחר הלילה ולא נעשה בסיס כלל ועמ"ש בסימן ש"ט מדין זה: ש"ע סָעִיף ב

ג והמחמיר לא הפסיד. לשון תמוה הוא זה דודאי מפסיד המחמיר במה שרצונו להוציאו ומצד החומרא אינו כן ובמרדכי איתא גם כן לשון זה וכתב מו"ח ז"ל שיש כאן חסרון ב' תיבות וצ"ל והמחמיר יחמיר והמקיל לא הפסיד ותימא לי דא"כ למה כתב בס"ו דמוקצ' מחמת מיאוס מותר תיפוק ליה דמותר דה"ל כגרף של רעי אלא ודאי אף על פי דמיאוס הוא מכל מקום לא הוה כגרף של רעי: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ד יש מי שמתיר לטלטלו כו'. משום דהנר הוה בסיס גם לדבר ההיתר ואין לסמוך עליו שהשמן שבנר חשיב יותר עליו מן הלחם לפי שצריך לו וא"כ בטל דבר ההיתר נגד האיסור של הנר והוי בסיס לאיסור לחוד ועמ"ש בסעי' הקודם: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ז

ה שמא תפול ותתפרק ויחזירנה כו'. קשה דהאיך משתמשים אנו בכוסות של כסף בשבת שרובן של פרקים ולא חיישי' לזה ולפמ"ש הטור בסי' שי"ג דבכוס אין דרך להדקו בחוזק ושרי ניחא: ש"ע סָעִיף ז

ו ונמצא עושה כלי. אע"ג דבסי' שי"ד אמרי' אין בנין בכלים שאני הכא דהוי כעושה כלי מחדש כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף א

א שהדליקו עט״ז. מ״ש כרבי יהודה שבת מ״ד ובאר הגולה אות א׳ ב׳ כרבי מאיר שם דמתיר במיאוס ואוסר באיסור ובקנ״ז א׳ אמרינן הלכה כר״ש בר מאיסור ולא אמר הלכה כר״מ. והקשה על הלבוש מ״ש דר״ש מודה בנר דדחיי׳ בידים ביה״ש וא״י למה הביא ממ״ה ובמ״ד א׳ נמי מבואר כן דלר״ש נר שכבה שרי לטלטל ובא״ר אות א׳ פי׳ דמודה ר״ש בקערה גדולה דלא מסיק אדעתיה שיכלה בשבת דאם כבה דאסור יע״ש ומ״מ לדידן קיי״ל כר׳ יהודה דאפילו עומד ומצפה ואסיק אדעתיה שיכבה לשעה ושתים במיגו דאיתקצי ביה״ש איתקצי לכולי יומא בטלטול הנר וכ״ש להסתפק מן השמן: אעתיק קצת מ״ש בחדושינו שבת מ״ד א׳. ברי״ף הביא טלטול הנר וכ״ן שמן כו׳ ובטור כאן מותר שמן בנר וכ״ן הנר והמחבר העתיק כרי״ף. והנה שמן יש בו איסור מוקצה ד״ת מסתפק למ״ד משאצ״ל מ״ה חייב ונר דרבנן בסיס בשבת מ״ז א׳ למ״ד משאצ״ל דרבנן נר חמיר טפי ב׳ איסורין בסיס ומלאכתו לאיסור יע״ש. ולענין תנאי אם מהני בשמן לאחר שכבה עב״י בשם רשב״ש שכתב לחלק בין נויי סוכה שהם מוקצה מחמת עצמן לא מהני תנאי משא״כ כאן נר רק בסיס א״כ שמן לא מהני תנאי וגם י״ל סוכה ד״ת לחד מ״ד לא מהני תנאי ונר בדרבנן מהני תנאי ולזה אפשר ליישב שינוי הלשון וכ״ן והבן ואי״ה במ״א אות וי״ו יבואר עוד. ובאות ב׳ אי״ה יבואר עוד. ומ״ש כר״ש צ״ע דכר״י קיי״ל עתו״ש וש״י בזה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ולא עט״ז הלשון צריך ביאור דודאי לנער הטבלא שרי ולא נעשה בסיס הא ליקח הנר בידים הא הנר גופא ודאי בסיס לשמן ושלהבת הוא ואסור מיגו דאתקצי ביה״ש אלא שי״ל גם הנר גופא שרי ליטול דלא נעשה בסיס כ״א כ״ז ששמן בתוכו ולאחר שכלה דעתו ליטול הנר משם וכלי הוא ושרי לצורך גופו ומקומו ככל כלי שמלאכתו לאיסור. וז״ש בש״ט אות א׳ וכדאמרן ומ״מ שם העלה לאיסור אם לא ע״י אמירה לעכו״ם כמ״ש הרב בס״ד. ולענין מפה שהנר מונח עליה י״ל דמותר לכופלה דלא נעשה בסיס כ״א במקום עמידה הצורך לאיסור אבל מפה תחתונה או עליונה להסיר כולה מעל השולחן קשה קצת וזה יבואר אי״ה בסי׳ ש״ט מזה וכאן אין להאריך ועמ״ש אי״ה באות ג׳ מדין מיאוס יע״ש: ש"ע סָעִיף ב

ג והמחבר עט״ז ועיין תו״ש וח״מ דבגרף של רעי במקום שיושב שם ומיאוס באין יושב שם אפ״ה שרי לצורך גופו ומקומו עמ״א אות י״ב. ואי״ה במ״א ג׳ יבואר עוד בחדושינו שבת מ״ד א׳ כתבנו מ״ש רש״י נר של מתכות כגון של נחושת דלא בלע לא מאיס לכאורה משמע כמ״ש הש״ך בי״ד סי׳ ס״ח אות ל״ג בשם רי״ו דכלי נחושת לא בלע כ״א אור מהלך תחתיו וכ״ש כבישה דלא הא שאר מחכות בולע ע״י כבישה שוהה לפעמים השמן מעל״ע שם ולא חשיב ע״י אור מה שהפתילה דולקת בפיו רק שם עי״ד צ״ב בט״ז למ״ד ופריי שם ובשו״ת מקום שמואל ל״ד ול״ט ומסתימ׳ הפוסקים משמע רק נר חרס מאוס ושרי לצורך גופו ומקומו דוקא הא כל מיני מתכיים אם רחוצים יפה אין מאוסים (נר קרויז״ל מונח תמיד חלב בתוכו ופתילה ונפל להיתר צ״ע די״ל רק פיו בולע שם ע״י אוי והשאר קר הוא ולא אמרינן חם מקצתו חם כולו אף במתכות וא״צ לשער כ״א מעט נגד פיו ואי״ה יבואר בסדר שלישי בהנהגות או״ה) ויתר הדברים יבוארו אי״ה במ״א כאן ובסי׳ ש״ח וש״ט וש״י ושי״א בעזה״י: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ד יש עט״ז ואפשר אפי׳ נתן שם דבר חשוב מאוד מ״מ עקרו של נר בסיס לשלהבת ואי״ה במ״א אות ה׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ז

ה שמא עט״ז ומ״א י״ד דבדרכ״ה תליא מילתא הא לא״ה גזור רפוי׳ אטו מיהדק והיינו כלי כסף עסי׳ שי״ג מ״א ר״א: ש"ע סָעִיף ז

ו תמצא עט״ז לישנא דהמחבר עושה כלי משמע ליה דעושה כלי מחדש ומ״ה לא מדרבנן וקשה מתקי״ט ואי״ה שם יבואר בזה: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף א

א לטלטלו. ואם יש אימת עכו"ם מותר לטלטלו אחר שכבה ש"ג. ולרש"י משמע דוקא במקום סכנה אבל שלא במקום סכנה אסור עיין מ"א: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב והמחמיר. ט"ס וצ"ל והמיקל לא הפסיד ב"ח עיין ט"ז. (ובספר אליהו רבה מקיים גירסא הישנה דפירושו המחמיר לא הפסיד ממצות ענג שבת ע"ש): ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ג אסור. כיון דאתקצאי לבה"ש: ש"ע סָעִיף ג

ד ע"י לחם זה. דהוי הנר בסיס לדבר האיסור ולהיתר כמ"ש סי' ש"י וא"כ אפי' בשעה שהוא דולק היה מותר לטלטלו ואין לסמוך עליו לפי שהשמן שבנר חשוב יותר עליו מן הלחם לפי שצריך לו וא"כ בטל דבר ההיתר נגד האיסור של הנר והוי בסיס לאיסור לחוד א"כ אפי' לאחר דכבה אסור: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ה תרל"ח. ר"ל דשם נתבאר שיעשהו קודם בה"ש. אבל הכא אינו יכול לומר איני בודל כל בה"ש דהא בה"ש הוא דולק ומש"ה לא מהני תנאי: ש"ע סָעִיף ד

ו לעכו"ם. ואע"ג דבסי' רע"ו ס"ג מתיר לומר לעכו"ם וכו' היינו דוקא לצורך גופו שרי משום דהא אי בעי ישראל הוי מטלטל ליה טלטול מן הצד אבל הכא מיירי שאינו עושה אלא לצורך הנר שלא יגנב וזה אסור אפי' בטלטול מן הצד כמ"ש סי' שי"א ויש בו איסור אמירה מ"א ואם אין שם עכו"ם מותר לטלטל מן הצד ע"י ישראל המנורה שהדליקו בה בשבת כשיש צורך למקומה ט"ז בסי' שי"א ס"ט ע"ש: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ז לטלטלו. דאין מוקצה לחצי שבת אא"כ היה מוקצה בה"ש: ש"ע סָעִיף ה

ח בשוגג. ה"ה במזיד שרי דלא מקרי דחיה בידים אא"כ הדליקו מע"ש מ"א ע"ש (וע"ת אוסר במזיד ע"ש): ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ט לטלטלו. דוקא לצורך גופו או מקומו כמ"ש סי' ש"ח ס"ג: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

י ותתפרק. קשה האיך משתמשים אנו בכוסות של כסף בשבת שרובן של פרקים ולא חיישינן לזה. ולפי מ"ש הטור בסי' שי"ג דבכוס אין דרך להדקו בחוזק ושרי ניחא. ט"ז: ש"ע סָעִיף ז

יא עושה כלי. אע"ג דאין בנין בכלים שאני הכא דהוי שעושה כלי מחדש: ש"ע סָעִיף ז

יב אסור לטלטלה. ואם דרכה להיות רפוי שרי. מ"א עי' סי' שי"ג ס"ו וסי' תקי"ט ס"ב: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף א

א ס"א נר. קנ"ז א': אע"פ. שם ושם: וכן. רי"ף בפ"ג מהנ"ל: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב נר זה. וי"א. כמו מלאכתו לאיסור קכ"ג וקכ"ד וס' הראשונה הוכיחו מזה להיפך דע"כ פלוגתייהו לצורך גופו ומקומו דבלא"ה אף ר"ש מודה כמו שהוכיחו תוס' שם ל"ו א' ד"ה הא ר"ש כו' ועש"ה וכ"כ בהג"א פ"ג ד"ה ודוקא לצורך כו' ע"ש. ועוד מדר"ש דאומר חוץ מן הנר הדולק ע"כ אף לצורך גופו ומקומו כמש"ש הנח לנר כו' וע"כ אפי' בכה"ג כמש"ש קמ"ב ב' ועב"י: וי"א דמי כו'. שם קכ"ד א' הני קערות כו': והמחמיר יחמיר והמקיל כו'. כצ"ל ועט"ז וכ' המרדכי דאין נאמן לומר איסטניס אני ועיין בסוף פ"ב דברכות ברא"ש בשם ר"ח גבי איסטניס שם ועיין בגמ' דשבת מ"ז א': ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ג ס"ג לטלטל. קמ"ב ב': יש. שם א' ומ"ז א': ואין. ערש"י ותוס' שם ד"ה בגלילא כו' וראיה מהנ"ל סי' רע"ז ס"ד מותר להניח ואם איתא אפי' בשבת אסור: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ד ס"ד אם התנה. ירוש' ועיין בר"ן: וי"א דלא. פ"ד די"ט ל' ב' אבל כו' וס' הראשונה ס"ל כגי' הרי"ף שם דל"ג סיפא אתאן כו' ותוס' שם ס"ל דהדר משנוייא קמא וער"ן שם ורמב"ן בספר המלחמות והוא דעת הראשונה כאן ועתוס' דשבת מ"ד מ"ו ד"ה שבנר כו': ונוהגין. ר"ל אף להחולקין על ר"ת במילא מים: ואין בזה. עמ"א: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ה ס"ה נר כי' וה"ה. פ"ב די"ט כ"ו ב' כלישנא בתרא: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ו ס"ו נר שלא כו'. ר"ל זה ככ"ע כמ"ש שם פמוט כו': אפי' הוא. ק"ט א' וכמ"ש פ' כיצד צולין כל היכא דפליגי כו' רי"ף בפ"ג: ואפי' הוא. מ"ו א' ר"ל דלרב יהודה אפי' ר"ש מודה והלכה כרבה ורב יוסף דמותר וכן רבא ס"ל כנ"ל: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

ז ס"ז אם היא. אבל בלא"ה שרי שם קכ"ב א' וכפי' תוס' שם ל"ה ד"ה אפי' כו': ש"ע סָעִיף ז