א נֵר שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּבָה, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. וְכֵן מֻתָּר הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ וּלְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת.
ב נֵר זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ, אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ וּלְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ אָסוּר; וְיֵשׁ מִי שֶׁהִתִּיר, וְלֹא נִרְאוּ דְּבָרָיו. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִי שֶׁהוּא אִיסְטְנִיס וְהַנֵּר מָאוּס עָלָיו מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ דְּהָוֵי לְדִידֵיהּ כִּגְרָף שֶׁל רְעִי, וְהַמַּחְמִיר לֹא הִפְסִיד (מָרְדְּכַי רֵישׁ בֵּיצָה).
ג לְטַלְטֵל נֵר עַל יְדֵי שֶׁנּוֹתְנִין עָלָיו לֶחֶם בְּשַׁבָּת, אָסוּר. וְאִם נָתַן עָלָיו הַלֶּחֶם מִבְּעוֹד יוֹם, יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי לֶחֶם זֶה, וְאֵין לִסְמֹךְ עָלָיו.
ד אִם הִתְנָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת עַל נֵר זֶה שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִשֶּׁיִּכְבֶּה, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ אַחַר שִׁכְבָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מְהָנֵי תְּנַאי, וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְדִין הַתְּנַאי ע"ל סי' תרל"ח (הָגָ"א פֶּרֶק כִּירָה וְר"י ח"ב וְכָל בּוֹ). וְנוֹהֲגִין לְטַלְטְלוֹ עַל יְדֵי עַכּוּ"ם וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם אִסּוּר אֲמִירָה לְעַכּוּ"ם הוֹאִיל וְהַמִּנְהָג כָּךְ הָוֵי כְּאִלּוּ הִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּה וְשָׁרֵי כַּנַּ"ל.
ה נֵר שֶׁהִדְלִיקוּ בְּשַׁבָּת לְחַיָּה וּלְחוֹלֶה וְיָלְדָה הַחַיָּה וְנִתְרַפֵּא הַחוֹלֶה, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ אִם כָּבָה. וְהוּא הַדִּין לְמַדְלִיק בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג וְכָבָה, שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ.
ו נֵר שֶׁלֹּא הִדְלִיקוּ בּוֹ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת, אֲפִלּוּ הוּא שֶׁל חֶרֶס דְּמָאִיס וַאֲפִלּוּ הוּא שֶׁל נֵפְט דְּמַסְרִיחַ, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ דְּמֻקְצֶה מֵחֲמַת מִאוּס מֻתָּר.
ז מְנוֹרָה, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, אִם הִיא שֶׁל פְּרָקִים אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא תִּפֹּל וְתִתְפָּרֵק וְיַחֲזִירֶנָּה וְנִמְצָא עוֹשֶׂה כְּלִי; וַאֲפִלּוּ אִם אֵינָהּ שֶׁל פְּרָקִים אֶלָּא יֵשׁ בָּהּ חֲרִיצִים סָבִיב וְדוֹמָה לְשֶׁל פְּרָקִים, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ.
א סָעִיף א (א) אע"פ שכבה וכו' - והיינו אפילו לא נשאר בו שמן כלל והטעם דכיון דביה"ש היה אסור בטלטול לפי שנעשה הנר והשמן והפתילה בסיס לשלהבת שהוא דבר האסור בטלטול ומיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא וזהו הנקרא בגמרא מוקצה מחמת איסור דקי"ל ביה לאיסורא. אם יש אימת א"י עליו ע"י הנר [כמו שהיה בזמן האמוראים שהיתה אומה אחת שהיו מקפידין ביום חגם על ישראל שמדליקין נר באותו היום וכל כה"ג] מותר לטלטלו לאחר שכבה [ש"ג וכן הסכים בספר תו"ש ודלא כמ"א ומפמ"ג משמע שאם ירא שיכהו או שאר הפסד ממון לכו"ע שרי]:
ב סָעִיף א (ב) מותר השמן שבנר - וה"ה מותר הנר העשוי מחלב ושעוה שהדליקו בו באותה שבת וכבה [אחרונים]:
ג סָעִיף א (ג) לטלטלו ולהסתפק ממנו וכו' - דהואיל והוקצה בתחלת כניסת השבת דהיינו שבביה"ש כשהיה דולק היה אסור להסתפק ממנו דהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה וכדלעיל ברס"י רס"ה איתקצאי לכולי יומא שלא להסתפק ממנו אף אחר שכבה וכיון שאסור ליהנות ממנו כל יום השבת ממילא אסור ג"כ לטלטלו דאינו ראוי לכלום ומלבד זה בטלטול גופא הוקצה בבין השמשות שנעשה הכל בסיס להשלהבת וכדלעיל בריש סק"א:
ד סָעִיף ב (ד) אפילו לצורך וכו' - ולא דמי לשאר כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו וכמו דאיתא בסימן ש"ח ס"ג דהכא כיון דבביה"ש היה אסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו דהיה בסיס להשלהבת וכנ"ל מיגו דאיתקצאי לביה"ש לגמרי איתקצאי לכולי יומא לגמרי ואין חילוק בכל זה בין הנר שהדליקו בו השמן ובין המנורה שהדליקו בה הנרות דגם הוא נעשה בסיס להנרות:
ה סָעִיף ב (ה) איסטניס - והב"ח ומ"א פסקו דאף מי שאינו איסטניס אם הוא אומר שמאוס עליו שרי לסלקו מעל השלחן ומשמע בב"ח דלא הקיל אלא בנר של חרס שהוא מאוס בודאי וכדלקמן בס"ו וה"ה של עץ אבל של מתכת לא מאיס ובדה"ח משמע דיש להחמיר באינו איסטניס וכדעת ההג"ה:
ו סָעִיף ב (ו) מאיס עליו - היינו שאינו יכול לסבול שיהא מונח אצלו לאחר שכבה או למחר ביום:
ז סָעִיף ב (ז) להוציאו - היינו כשהוא מונח במקום ישיבתו שרי להוציאו משם אבל אם הוא מונח במקום אחר גם האיסטניס אסור לטלטלו ממקום למקום לכו"ע [אחרונים]:
ח סָעִיף ב (ח) והמחמיר לא הפסיד - צ"ל והמחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד:
ט סָעִיף ג (ט) אסור - הטעם דהא מ"מ כבר איתקצאי בביה"ש דעדיין לא היה בו אז לחם ומיגו דאיתקצאי בביה"ש וכו':
י סָעִיף ג (י) הלחם - היינו אם הלחם הוא חשיב אצלו יותר מהשמן וה"ה אם מניח שאר דבר חשוב דאז אמרינן כיון דהנר נעשה בסיס לאיסור דהוא השמן ולהיתר וההיתר חשוב טפי ולכך שרי כמ"ש סימן ש"י ומ"מ סיים המחבר שאין לסמוך ע"ז והטעם דכיון דהמנורה עיקר עשייתה בשביל השלהבת לכן נעשית תמיד טפל ובסיס להשלהבת ולא ללחם ושארי דברים אחרים אף שהם חשובים יותר [מ"א]:
יא סָעִיף ד (יא) אם התנה וכו' - משום דנר עשוי להכבות משו"ה מהני ביה תנאי אבל בשאר בסיס לדבר האסור אף לדעה ראשונה לא מהני תנאי להתנות כשיסתלק הדבר איסור מן הבסיס שיהא מותר להשתמש [מ"א וש"א] ועיין לקמן בסימן תקי"ח בבה"ל:
יב סָעִיף ד (יב) ודין התנאי ע"ל וכו' - היינו לענין שיעשהו קודם בה"ש כמבואר שם אבל הכא אינו יכול לומר אפילו לדעה ראשונה איני בודל מהנר כל בין השמשות כמו התם דהא ביה"ש הוא דולק וע"כ אסור לטלטלו [מ"א] ומדברי הגר"א בביאורו דכתב דסברא הראשונה ס"ל כגירסת הרי"ף שם בביצה דף ל' משמע לכאורה דמהני ג"כ באומר איני בודל כידוע שיטת הרי"ף שם:
יג סָעִיף ד (יג) לטלטלו ע"י א"י - היינו אפילו אם אינו צריך לו לצורך גופו ומקומו רק שלא יגנב או שלא יפסד [אחרונים]:
יד סָעִיף ד (יד) הוי כאלו התנה - ר"ל דלטלטלו ע"י א"י מצרפינן לזה הדעה ראשונה דמהני תנאי. ואם העמיד עששית על השלחן ודעתו היה שידלק כל היום כולו [כמו יא"צ וכדומה] וכבה דבזה לא שייך לומר הוי כאלו התנה אפשר דאסור לטלטלו אף ע"י א"י [פמ"ג] והיינו דוקא כדי שלא יגנב אבל לצורך גופו ומקומו שרי ע"י א"י בכל גווני:
טו סָעִיף ה (טו) מותר וכו' - דאין מוקצה לחצי שבת דדוקא אם איתקצאי ביה"ש שהוא בתחלת כניסת השבת הוא דאמרינן דאיתקצאי לכולי שבת אף לאחר שכבה אבל לא בזה שהודלק מע"ש לחיה וחולה שיש בו סכנה שהיה מותר בתחלת השבת לטלטלו לא איתקצאי לכולי שבת לאחר שנתרפא החולה אלא על זמן שהוא דולק בלבד וכ"ש אם הודלק בשבת גופא לצורך חיה וחולה דלא היה דולק כלל ביה"ש בודאי לא איתקצאי לכולי יומא:
טז סָעִיף ה (טז) לטלטלו אם כבה - היינו דוקא לצורך גופו או מקומו דלא עדיפא משאר כלי שמלאכתו לאיסור [אחרונים]:
יז סָעִיף ה (יז) והוא הדין וכו' - הכל מטעם הנ"ל דאין מוקצה לחצי שבת שיאסר אף אחר שכבה:
יח סָעִיף ה (יח) בשוגג - נקט בשוגג דלא איירי ברשיעיא ובאמת אפילו הדליקו במזיד ג"כ מותר לטלטלו אחר שכבה לצורך גופו או מקומו הואיל ולא היה מוקצה בתחלת כניסת השבת:
יט סָעִיף ו (יט) מותר לטלטלו - ואף דהוא כלי שמלאכתו לאיסור מ"מ לצורך גופו ומקומו מותר וכמ"ש סימן ש"ח ס"ג:
כ סָעִיף ו (כ) מותר - הואיל ואיכא תורת כלי עליה וחזי לכסויי ביה מנא:
כא סָעִיף ז (כא) מנורה וכו' - אפילו היא חדשה שלא הדליקו בה מעולם:
כב סָעִיף ז (כב) ונמצא עושה כלי - עיין בט"ז ועיין לקמן סימן תקי"ט ס"ב. ואם דרכה להיות רפוי שרי כמ"ש סימן שי"ג ס"ו וע"ש מה שכתבנו במ"ב לענין כוסות של פרקים:
כג סָעִיף ז (כג) ודומה וכו' - משום דמיחלף בשל פרקים. ודע דלפי המתבאר בסעיף זה אסור לטלטל נרות שלנו [שקורין לייכטע"ר] אף שלא הדליקו בו מעולם דהרי הם עשויין של פרקים ומש"כ בס"ו מיירי בנרות שלא היו עשויין פרקים:
א סָעִיף א אסור לטלטלו. דב"ה היה אסור לטלטלו כמ"ש סי' רע"ו סס"ג ומיגו דאיתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא ואם יש אימת עכו"ם מותר לטלטלו אחר שכבה (ש"ג) אבל רש"י פי' שעת הדחק סכנה משמע דבשלא במקום סכנה אסור:
ב סָעִיף א מותר השמן. דבשע' שהוא דולק אסור להסתפק ממנו משום מכבה ומגו דאתקצאי לב"ה וכו' [ר"ן] וא"כ בנר של שעוה בי"ט שרי להשתמש בנותר כמ"ש סי' תקי"ד ס"ג ומיהו בגמ' איכא עוד טעם הואיל והוקצה למצותו כמ"ש סי' תרל"ח גבי נוי סכה וא"כ נר של מצוה שהודלק לשם י"ט וכבה אסור להשתמש בו תשמיש אחר כגון אם הוא משומן אסור לאכלו עמ"ש סי' רס"ג סי"ד וע' בתוס' דף מ"ב ד"ה ואין ניאותין וכו' דמשמע כדברי וכולי יומא אסור מיגו דאתקצאי לב"ה וכמ"ש סי' תרל"ח:
ג סָעִיף ב והמחמיר. צ"ל והמיקל לא הפסיד (ב"ח) וע"ש שהביא ראיות דאם הוא מאיס עליו שרי לסלקו מהשלחן כמ"ש סי' ש"ח סל"ד ועסי' של"ו:
ד סָעִיף ג בשבת אסור. כיון דאתקצאי לב"ה:
ה סָעִיף ג ע"י לחם זה. דהוי הנר בסיס לדבר האסור ולהיתר כמ"ש ססי' ש"י וא"כ אפי' בשעה שהוא דולק היה מות' לטלטלו מ"מ צריך שיהא הלח' חשוב יות' מהשמן ועוד שאפי' הי' נותן בה דבר חשוב עדיין אין הית' זה ברור לפי שהשמן שבנר חשוב לו לעולם יותר מהדבר שנותן בו לפי שהוא צריך לו עתה בעוד שהוא דולק וא"כ אף לאח' שכבה אסור אלא שי"ל שה"ז כאלו התנה וכמ"ש ס"ד (ב"י ריב"ש) וצ"ע דהא השמן עצמו אינו אסור אלא משום דהוי בסיס להשלהבת וצ"ל דה"ק דהשלהבת הוא חשוב וז"ל רש"י דף מ"ז דבכי האי מוקצה מודה ר"ש דהכלי טפל להשלהבת עכ"ל וע"ש בתוספות כלומר דידוע דהמנורה טפל להשלהבת ועשויה לכך ולא עשוי ללחם ולכך לא מהני לחם ועמ"ש סי' רע"ז ס"ג:
ו סָעִיף ד מותר לטלטלו. כיון שעשוי לכבות מהני בו תנאי [מ"מ פכ"ה] פי' אבל בשאר בסיס לדבר האסור לא מהני תנאי ודלא כמ"ש ב"י בשם הרשב"ץ ואף שבססי' תקי"ח משמע דלא מהני תנאי אפילו בסוכה רעועה היינו משום דבי"ט קי"ל כר"י אבל בשבת קי"ל כר"ש ומ"מ צ"ע דהא במוקצה מחמת איסור אפי' בשבת קי"ל כר"י עמש"ש:
ז סָעִיף ד י"א דלא מהני. ואפי' למ"ד דמהני תנאי בסוכה היינו משום שעשוי מקודם ועתה ב"ה יושב ומצפה אימתי תפול משא"כ הכא עיקר הקצאתו ב"ה ודחיה בידים לצורך שבת תוס' דף מ"ד:
ח סָעִיף ד ודין התנאי וכו'. שיעשהו קודם ב"ה אבל הכא אינו יכול לומר איני בודל כל ב"ה דהא ב"ה הוא דולק וע"כ אסור לטלטלו:
ט סָעִיף ד איסור אמירה לעכו"ם. ואף על גב דבסי' רע"ו ס"ג התיר לומר לעכו"ם היינו דוקא לצורך גופו שרי משום דהא איבעי ישראל הוי מטלטל ליה טלטול מן הצד אבל הכא מיירי שאינו עושה אלא לצורך הנר שלא יגנוב הנר וזה אסור אפי' בטלטול מן הצד כמ"ש סי' שי"א ס"א וס"ה ויש בו איסור אמירה:
י סָעִיף ה מותר לטלטלו. דאין מוקצה לחצי שבת אא"כ היה מוקצה ב"ה ועמ"ש סי' רס"ה ס"ג וסי' ש"י ס"ג:
יא סָעִיף ה בשוגג. נקט בשוגג דלא איירי ברשיע' ובאמת אפי' במזיד שרי' דלא מקרי דחיה בידים אא"כ הדליקו מע"ש וכמ"ש גבי חולה וכ"ה בב"י ובסימן רס"ה ס"ג:
יב סָעִיף ו דמסריח מותר לטלטלו. דוקא לצורך גופו או מקומו כמ"ש סי' ש"ח ס"ג:
יג סָעִיף ו מחמת מיאוס מותר. ודוק' כשיש תורת כלי עליו [רשב"א] סי' תר"ו ועסי' תקי"ח ס"ג:
יד סָעִיף ז מנורה. ואם דרכה להיות רפוי שרי כמ"ש סי' שי"ג ס"ו ועמ"ש סי' תקי"ט ס"ב:
א סָעִיף א שהדליקו בו באותו שבת. זהו כרבי יהודה דאוסר במוקצה מחמת איסור ולא כר"ש דמתיר גם בזה ואין איסור אלא כל זמן שהוא דולק עדיין ובלבוש כתוב בתשו' שאלת כאן וז"ל ובהקצאה גמורה כגון נר שהדליקו בו באותו שבת בזה מודה ר"ש דאסור וזהו ודאי טעות דאין ר"ש מודה אלא בשעה שהוא דולק כדאיתא בהדיא בפ' כירה אר"ח בר אבא אר"י אין מוקצה לר"ש אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק ופירש"י ולא משום איסור אלא משום מצוה דהואיל והוקצה למצותו בשבת הוקצה לכל זמן איסור דליקתו ולא יותר עכ"ל וגם באשר"י פ"ק דחולין כתוב ואנן קי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בנר שהדליקו בו בשבת והוא ט"ס וצ"ל הדולק בשבת:
ב סָעִיף ב ולא נראו דבריו. ב"י נתן טעם למה לא מהני כאן צורך גופו ומקומו כמו בשאר כלים שמלאכתן לאיסור כמ"ש בסי' ש"ח וז"ל וטעמא משום דכלי שמלאכתו לאיסור לא אתקצאי לב"ה שהרי היה מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו אבל נר שהדליקו בו ב"ה היה אסור לטלטלו כלל אפי' לצורך גופו ומקומו דבעודו דולק פשיטא דאסור לטלטלו בכל גווני כדאמרינן בפרק נוטל במניח אבן ע"פ החבית ומעות על הכר דמניח נעשה בסיס לדבר האסור הלכך אתקצאי לכולי יומא עכ"ל אי משום הא אין איסור לדעת בעל התרומות דסי' ש"ח דס"ל דלא מקרי מניח אלא אם בדעתו שיהיה שם כל השבת וא"כ יש היתר לדידן שאנו מכוונים שלא יהיה הנר על השלחן רק בלילה ותו לא ומקפידים ע"ז לא נעשה בסיס לדבר איסור כמ"ש בסי' רע"ז ס"ג נמצא דהוה דינו כשוכח ולא אתקצאי לכולי יומא ומותר לצורך גופו ומקומו אחר שכבה ואותן הפוסקים שמביא ב"י שנראה מהם שאסור אפילו לצורך גופו ומקומו נראה שהם מדברים במניח הנר במקום שאין דעתו בודאי להסירו משם אחר הכיבוי. ועפ"ז נראה לי שאין מחלוקת בדבר כמ"ש ב"י דהמרדכי והאגודה מתירים דהם מדברים באופן שבודאי מכוין ליטלה משם אחר הלילה ולא נעשה בסיס כלל ועמ"ש בסימן ש"ט מדין זה:
ג סָעִיף ב והמחמיר לא הפסיד. לשון תמוה הוא זה דודאי מפסיד המחמיר במה שרצונו להוציאו ומצד החומרא אינו כן ובמרדכי איתא גם כן לשון זה וכתב מו"ח ז"ל שיש כאן חסרון ב' תיבות וצ"ל והמחמיר יחמיר והמקיל לא הפסיד ותימא לי דא"כ למה כתב בס"ו דמוקצ' מחמת מיאוס מותר תיפוק ליה דמותר דה"ל כגרף של רעי אלא ודאי אף על פי דמיאוס הוא מכל מקום לא הוה כגרף של רעי:
ד סָעִיף ג יש מי שמתיר לטלטלו כו'. משום דהנר הוה בסיס גם לדבר ההיתר ואין לסמוך עליו שהשמן שבנר חשיב יותר עליו מן הלחם לפי שצריך לו וא"כ בטל דבר ההיתר נגד האיסור של הנר והוי בסיס לאיסור לחוד ועמ"ש בסעי' הקודם:
ה סָעִיף ז שמא תפול ותתפרק ויחזירנה כו'. קשה דהאיך משתמשים אנו בכוסות של כסף בשבת שרובן של פרקים ולא חיישי' לזה ולפמ"ש הטור בסי' שי"ג דבכוס אין דרך להדקו בחוזק ושרי ניחא:
ו סָעִיף ז ונמצא עושה כלי. אע"ג דבסי' שי"ד אמרי' אין בנין בכלים שאני הכא דהוי כעושה כלי מחדש כנלע"ד:
א סָעִיף א לטלטלו. ואם יש אימת עכו"ם מותר לטלטלו אחר שכבה ש"ג. ולרש"י משמע דוקא במקום סכנה אבל שלא במקום סכנה אסור עיין מ"א:
ב סָעִיף ב והמחמיר. ט"ס וצ"ל והמיקל לא הפסיד ב"ח עיין ט"ז. (ובספר אליהו רבה מקיים גירסא הישנה דפירושו המחמיר לא הפסיד ממצות ענג שבת ע"ש):
ג סָעִיף ג אסור. כיון דאתקצאי לבה"ש:
ד סָעִיף ג ע"י לחם זה. דהוי הנר בסיס לדבר האיסור ולהיתר כמ"ש סי' ש"י וא"כ אפי' בשעה שהוא דולק היה מותר לטלטלו ואין לסמוך עליו לפי שהשמן שבנר חשוב יותר עליו מן הלחם לפי שצריך לו וא"כ בטל דבר ההיתר נגד האיסור של הנר והוי בסיס לאיסור לחוד א"כ אפי' לאחר דכבה אסור:
ה סָעִיף ד תרל"ח. ר"ל דשם נתבאר שיעשהו קודם בה"ש. אבל הכא אינו יכול לומר איני בודל כל בה"ש דהא בה"ש הוא דולק ומש"ה לא מהני תנאי:
ו סָעִיף ד לעכו"ם. ואע"ג דבסי' רע"ו ס"ג מתיר לומר לעכו"ם וכו' היינו דוקא לצורך גופו שרי משום דהא אי בעי ישראל הוי מטלטל ליה טלטול מן הצד אבל הכא מיירי שאינו עושה אלא לצורך הנר שלא יגנב וזה אסור אפי' בטלטול מן הצד כמ"ש סי' שי"א ויש בו איסור אמירה מ"א ואם אין שם עכו"ם מותר לטלטל מן הצד ע"י ישראל המנורה שהדליקו בה בשבת כשיש צורך למקומה ט"ז בסי' שי"א ס"ט ע"ש:
ז סָעִיף ה לטלטלו. דאין מוקצה לחצי שבת אא"כ היה מוקצה בה"ש:
ח סָעִיף ה בשוגג. ה"ה במזיד שרי דלא מקרי דחיה בידים אא"כ הדליקו מע"ש מ"א ע"ש (וע"ת אוסר במזיד ע"ש):
ט סָעִיף ו לטלטלו. דוקא לצורך גופו או מקומו כמ"ש סי' ש"ח ס"ג:
י סָעִיף ז ותתפרק. קשה האיך משתמשים אנו בכוסות של כסף בשבת שרובן של פרקים ולא חיישינן לזה. ולפי מ"ש הטור בסי' שי"ג דבכוס אין דרך להדקו בחוזק ושרי ניחא. ט"ז:
יא סָעִיף ז עושה כלי. אע"ג דאין בנין בכלים שאני הכא דהוי שעושה כלי מחדש:
יב סָעִיף ז אסור לטלטלה. ואם דרכה להיות רפוי שרי. מ"א עי' סי' שי"ג ס"ו וסי' תקי"ט ס"ב:
א סָעִיף א (ס"ק א) אסור כו' דב"ה היה אסור כו' דאז כשהודלקו נעשו נר שמן ופתילה בסיס לשלהב' שהוא דבר אסור: אם יש אימת כו' ש"ג פ' כל הכלים. ומקורו הא דאמרי' דף מ"ה ע"א דפריך אהא דאמרי' דרב כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה והא בעי ר"כ ור"א מרב מהו לטלטל נר חנוכה מקמי חברי בשבתא לאחר שכבה. דאומות חברי גזרו שלא יהיה נר בשום בית כ"א בבית ע"ז שלהם או גזרו שמד שלא ידליקו נ"ח והתירו רב. אלמא רב כר"ש ס"ל ומשני לעולם כר"י ס"ל ושעת הדחק שאני דהא א"ל ר"כ כו' ומזה הוכיח בש"ג אע"ג דקי"ל בנר שכבה כר"י דאסור בטלטול מ"מ אם הוא שעת הדחק מותר כשיש אימת נכרים כהאי עובדא דרב דבשעת הדחק סמכי' על ר"ש ועז"כ מ"א דרש"י חולק דרש"י פי' שעת הדחק סכנה משמע היכי דליכא סכנה אע"ג שהוא שעת הדחק לא הותר אך מ"ש רש"י שעת הסכנה לאו סכנה ממש דא"כ אין לך דבר שעומד בפני פקוח כפש ובמאי נסתפקו ר"כ ור"א ואפי' לכבותה מותר אלא ר"ל קרוב לסכנה וכן פי' בס' ת"ש. וע"ש מה שהשיג על מ"א בכוונות רש"י הנ"ל:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) מותר כו' וא"כ בי"ט כו' כמ"ש סי' תקי"ד. ר"ל כמ"ש מ"א סי' תקי"ד ס"ק ז' שחולק על הרב"י שם שכ' נר של שעוה אם חס עליו שלא ישרף כולו יוכל ליתן סביבות הנר קודם שידליקנה דבר המונע מלישרף בענין כשיגיע שם יכבה אבל אחר שכבר דולק אסור ליתן סביבו דבר המעכב מלישרף אבל מ"א חולק שם וס"ל אפי' הוא כבר דולק מותר ליתן סביבו דבר המעכב מלישרף וא"כ לדעת מ"א שם נר שעוה בי"ט אף ב"ה לא הוקצה מצד איסור הסתפקו כמ"ש הר"ן דהא הי' אפשר לו לכרוך דבר המונע מלישרף. וא"כ נר של מצוה שהודלקה לשם י"ט לאפוקי נר אחד שהדליק להשתמש בו ולא לשם י"ט דל"ל הוקצה למצותו וליכא בזה כ"א טעם הר"ן א"כ מותר להשתמש בנותר כמ"ש מ"א משא"כ מה שהודלק לשם י"ט דאיכא טעם אחר הואיל והוקצה למצותו אסור בכל ענין: אסור לאכלו אבל לטלטלו מותר דטעם הואיל והוקצה למצותו אינו אסור כ"א לעשות בו דבר שאלו היה עדיין דולק היה המעשה מבטל המצוה ומזה הוקצהו והיינו האכילה שאלו היה אוכל ממנו בעוד שהיה דולק היה מבטל המצוה דהיינו ההדלקה משא"כ הטלטול דאפי' היה מטלטלו בעוד שהיה דולק לא היה מבטל המצוה מזה לא הקצוה ואפי' כשהיה דולק והיינו בי"ט אבל בשעת הטלטול בלא"ה אסור אפי' כשכבה דהוא מוקצה מחמת איסור וכמ"ש מ"א בס"ק שלפני זה: וע' בתוס' כו' אהא דתנן שם אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן הנוטף אבל מבע"י מותר ליתן הכלי תחתיו ומ"מ אין נאותין מן השמן המטפטף בשבת וכתבו התוס' מדקתני אין נאותים משמע דהטלטול מותר וע"כ משום דמתניתין מלתא דפסיקא נקט' דהנאה היינו ההסתפקות אסור לכ"ע משא"כ הטלטול אינו אסור כ"א לר' יודא ולא לר"ש דר"י א"ל מוקצה מחמת איסור א"כ גם הטלטול אסור אבל ר"ש דל"ל מוקצה מחמת איסור אלא הואיל והוקצ' למצותו ומה"ט ליכ' לאסרו בטלטול דבזה אינו מבטל המצוה כנ"ל וכ"כ מהרש"א שם אבל ההנא' היינו ההסתפקות אסור כל זמן שהוא דולק משום שהוקצה למצותו דבהסתפקות מבטל המצוה ומזה הקצהו ותדע דאמרינן מודה ר"ש בשמן שבנר הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאסורו ועל כרחך מאי דאמר שמן שבנר לאו דוקא דהא בלאו הכי אסור מן התור' ההסתפקות משום מכבה אלא אפי' שמן המטפטף דליכא בו משום מכבה מ"מ אסור משום שכבר הוקצהו למצותו כל זמן שהוא דולק עד כאן תוכן דבריו הרי מבואר כמ"ש מ"א וסיים מ"א וכולי יומא אסור כו' ר"ל אע"ג שהתו' כתבו דוקא כשהוא דולק וכן מבואר בש"ס מוד' ר"ש בנר כו' בשעה שדולק היינו לר"ש דל"ל מיגו דאתקצאי אבל לדידן דא"ל מיגו דאתקצאי לב"ה כו' א"כ כל היום אסור:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) והמחמיר צ"ל והמיקל כו'. דהא ודאי כל מחמיר מפסיד ממון או הנא' הגוף: וע"ש שהביא ראיה דאם הוא מאיס כו' הלשון מגומגם. ור"ל דאם הוא של חרס דמאיס מות' להוציאו לכל אדם והוי כגרף של רעי לכל אדם. וחולק על רמ"א ואייתי ראיה מראמרי' פרק כ"ה לרבי נחמיה דס"ל אין כלי אפי' מלאכתו להיתר ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו. אם כן כלי אכילה לאחר אכיל' לדידי' היכי מטלטלינן ומשני דהוי כגרף של רעי ומותר לטלטלו משום מאיס וא"כ נר של חרס כשכבה ודאי יותר מאיס מכלי אכילה אחר אכיל' דהא מאן דא"ל מוקצ' מחמת מיאוס אסור לטלטל נר של חרס כשכבה וקערות אפי' מלוכלכים מוד' דמותר לטלטל. אפילו מונחים במקום שאינו יושב דליכא למימר דהוי כגרף של רעי וכיון דהקערות לאחר אכילה חשבינן ליה כגרף של רעי. כ"ש נר של חרס דהוי כגרף של רעי ע"ש והט"ז בס"ק ב' כ' דהא דכ' הרב"י על מאן דמתיר לטלטל הנר נצורך גופו או מקומו דלא נראה דבריו. היינו טעמא דהא ב"ה כשהיה דולק היה אסור לטלטלו אפי' לצורך גופו ומקומו. דהא נעשה בסיס לשלהבת ואסור כל השבת וכמ"ש סי' ש"ט סעיף ד' ואם כן לדעת הפוסקים דלא מיקרי מניח אלא כשדעתו שיהי' עליו כל השבת אבל כשדעתו רק למקצת השבת מקרי שוכח וכמ"ש סי' ש"ט וא"כ ה"ה הכא בנר דאין דעתו כ"א כל זמן שהוא דולק יש לו דין שוכח ומותר לטלטל לצורך גופו ומקומו ע"ש א"כ לפמ"ש מ"א בשם הב"ח בסי' רע"ו סעיף ח' במקום פסידא סמכינן על דעה ההיא דאם אין דעתו לכל השבת מיקרי שוכח אם כן במקום פסידא מותר לטלטל הנר:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) בשבת אסור כיון כו' דלא הותר על ידי נתינה עליו ככר או תינוק בשבת אע"ג דלא היה עליו ב"ה אלא לצורך מת בלבד כדלקמן סי' שי"א:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה) על ידי לחם כו' מ"מ צריך שיהיה הלחם חשיב כו' וכמ"ש לקמן סי' ש"י: כאלו התנה דהא חזינן דהניח עליו לחם כדי לטלטל על ידו: וצ"ע דהא השמן עצמו כו' וא"כ מה בכך דהשמן יותר חשוב מהלחם כיון שהשמן גופיה אין בו איסור מוקצה. כלומר דידוע כו' ועשוי לכך כו' ועמ"ש סי' רע"ז סעיף ג'. ר"ל דשם כ' מ"א סק"ח דאם על השלחן שהנר עומד עליו היה ב"ה לחם וש"ך הוי בסיס לאיסור ולהיתר ע"ש ואמאי לא נימא דמ"מ השלהב' חשוב לו יותר בשעה שדולק יותר מן הלחם וש"ד ולכן כ' מ"א לחלק דוקא במנורה שהיא עשויה לנר ולא ללחם אמרי' הכי משא"כ השלחן שעשוי ללחם כמו להעמיד עליו המנור' וכן דייקו דברי תוס' שהביא מ"א שם בסי' רע"ז דמה"ט הוצרך הש"ס לומר דנר שמן ופתיל' נעשו בסיס לשלהבת דאי לאו דגם שמן ופתיל' הוי בסיס גם הנר היה נקרא בסיס לאיסור דהיינו השלהבת וגם להיתר דהיינו שמן ופתילה והרי שלהבת יותר חשיב בשע' שהוא דולק יותר מן הכלי אע"כ דוקא נגד לחם חשיב יותר דאין המנור' עשוי ללחם משא"כ לשמן ופתילה המנור' עשוי' בעדם כמו לשלהב' לכן לא אמרי' דשלהבת חשיב יותר:
ו סָעִיף ד (ס"ק ו) מותר כו' כיון שעשוי לכבות כו' דלא כמ"ש ב"י בשם רשב"ץ דס"ל דוקא למוקצ' מחמת איסו' גופיה לא מהני ביה תנאי אבל מה שאינו אסו' כ"א הואיל ונעש' בסיס בזה מהני תנאי אבל המ"מ לא ס"ל כן דאפי' בבסיס לא מהני תנאי רק בסיס דנר דעשוי לכבות מהני תנאי: אפי' בסוכה רעועה דעשוי ליפול והוי דומיא דנר דעשוי לכבות ואפ"ה לא מהני תנאי: משום דבי"ט קי"ל כר"י כו' ר"ל כיון דסוכה רעוע' עשוי ליפול ואדם יושב ומצפה אימתי תפול הסוכה וכדאמרי' בש"ס א"כ סתמא הוו כאלו התנ' ולכן לר"ש מותר ולכן לר"ש מהני תנאי אפי' בסוכה בריא' וה"ה הכא בנר לר"ש מהאי תנאי אבל לר"י דאוסר בסוכה רעועה אע"ג דאדם יושב ומצפ' כו' והוי כאלו התנ' ואפ"ה אוסר ר"י א"כ ה"ה דתנאי בפי' לא מהני לר"י לכן בי"ט דקי"ל כר"י לא מהני תנאי אבל בשבת דקי"ל כר"ש מהני תנאי וע"ז הקש' מ"א דהא במוקצה מחמת איסור גם בשב' קי"ל כר"י ולכן בלי תנאי אסור לטלטל נר שכבה אע"ג דיושב ומצפה אמתי תכבה נרו א"כ ה"ה דתנאי ראוי דלא מהני עמ"ש שם. ר"ל דשם כ' ליישב דנר יותר עשוי לכבות מן אשר סוכ' רעועה עשוי ליפול לכן בנר בצירוף שעשוי לכבות טפי וגם תנאי שהתנה מהני ע"ש סי' תקי"ח:
ז סָעִיף ד (ס"ק ח) ודין כו' אבל הכא כו' ר"ל דמ"ש רמ"א ודין התנאי ע"ל כו' אין הכוונה להשוות לגמרי תנאי דהכא לדלקמן אלא דוקא בזה שצריך שיתנ' קודם ב"ה אבל בזה דלקמן צ"ל אינו בודל ממנו כל ב"ה בזה תנאי דהכא אינו דומ' לדהתם דהכא א"א להתנות אינו בודל כל בה"ש וע"כ בודל דהא דולק וגם א"צ לומר כן דוקא בסוכ' דמצו' דהטעם איסור משום שחל הקדושה עליו ואי לאו דאמר אינו בודל כל בין השמשות דהוי נחתי לה קדושה בין השמשות שוב לא פקע' ולא מהני על זמן שתפול משא"כ הכא דליכא משום קדוש' מהני תנאי כשיכב':
ח סָעִיף ד (ס"ק ט) איסו' כו' ואע"ג דבסי' רע"ו ס"ג כו'. והיא קושית הש"ך שהביא מ"א לעיל סי' רע"ו ודוחה שם תי' הש"ך וכ' המ"א שם דטעם הואיל ואפשר לישראל לעשות בהיתר ע"י טלטול מן הצד משא"כ כאן שעושה לצורך הנר דהוא דבר האסור דכה"ג א"א לישראל לעשות בהיתר אפי' ע"י טלטול מן הצד דטלטול מן הצד לא הותר אלא כשנעשה לצורך דבר המותר ולא כשנעש' לצורך דבר האסור כמ"ש סי' שי"א ולכן צריך כאן לטעם דהוי כאלו התנ':
ט סָעִיף ה (ס"ק י) מותר כו' לחצי שבת ר"ל שלא היה עליו ב"ה ולא היה מוקצ' ובשבת אירע שנעש' מוקצ' ואח"כ הלך ממנו המוקצ' חוזר להיתרו ולא אמרי' כיון שהוקצ' למקצת שבת הוקצ' לכל שבת:
א סָעִיף א ס"א נר. קנ"ז א': אע"פ. שם ושם: וכן. רי"ף בפ"ג מהנ"ל:
ב סָעִיף ב ס"ב נר זה. וי"א. כמו מלאכתו לאיסור קכ"ג וקכ"ד וס' הראשונה הוכיחו מזה להיפך דע"כ פלוגתייהו לצורך גופו ומקומו דבלא"ה אף ר"ש מודה כמו שהוכיחו תוס' שם ל"ו א' ד"ה הא ר"ש כו' ועש"ה וכ"כ בהג"א פ"ג ד"ה ודוקא לצורך כו' ע"ש. ועוד מדר"ש דאומר חוץ מן הנר הדולק ע"כ אף לצורך גופו ומקומו כמש"ש הנח לנר כו' וע"כ אפי' בכה"ג כמש"ש קמ"ב ב' ועב"י: וי"א דמי כו'. שם קכ"ד א' הני קערות כו': והמחמיר יחמיר והמקיל כו'. כצ"ל ועט"ז וכ' המרדכי דאין נאמן לומר איסטניס אני ועיין בסוף פ"ב דברכות ברא"ש בשם ר"ח גבי איסטניס שם ועיין בגמ' דשבת מ"ז א':
ג סָעִיף ג ס"ג לטלטל. קמ"ב ב': יש. שם א' ומ"ז א': ואין. ערש"י ותוס' שם ד"ה בגלילא כו' וראיה מהנ"ל סי' רע"ז ס"ד מותר להניח ואם איתא אפי' בשבת אסור:
ד סָעִיף ד ס"ד אם התנה. ירוש' ועיין בר"ן: וי"א דלא. פ"ד די"ט ל' ב' אבל כו' וס' הראשונה ס"ל כגי' הרי"ף שם דל"ג סיפא אתאן כו' ותוס' שם ס"ל דהדר משנוייא קמא וער"ן שם ורמב"ן בספר המלחמות והוא דעת הראשונה כאן ועתוס' דשבת מ"ד מ"ו ד"ה שבנר כו': ונוהגין. ר"ל אף להחולקין על ר"ת במילא מים: ואין בזה. עמ"א:
ה סָעִיף ה ס"ה נר כי' וה"ה. פ"ב די"ט כ"ו ב' כלישנא בתרא:
ו סָעִיף ו ס"ו נר שלא כו'. ר"ל זה ככ"ע כמ"ש שם פמוט כו': אפי' הוא. ק"ט א' וכמ"ש פ' כיצד צולין כל היכא דפליגי כו' רי"ף בפ"ג: ואפי' הוא. מ"ו א' ר"ל דלרב יהודה אפי' ר"ש מודה והלכה כרבה ורב יוסף דמותר וכן רבא ס"ל כנ"ל:
ז סָעִיף ז ס"ז אם היא. אבל בלא"ה שרי שם קכ"ב א' וכפי' תוס' שם ל"ה ד"ה אפי' כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.