א סָעִיף א (א) מותר וכו' - עיין ברמב"ם בפירוש המשנה שכתב דדוקא בשא"א להוציא החולה למקום אחר או להסתיר האור ממנו ור"ל ע"י כפיית כלי על גביו וכדלעיל בסוף הסימן עי"ש או ע"י הוצאה לחדר אחר דאל"ה בודאי יותר טוב לטלטל מוקצה מלעבור על איסור כביה ועיין בבה"ל:
ב סָעִיף א (ב) לכבות הנר - וכשיקיץ אח"כ מותר לדלוק הנר בשבילו ובכל זה אם א"י מזומן לפניו ואפשר לעשות על ידו בלי איחור יעשה על ידו [סימן שכ"ח סי"ב בהג"ה]:
ג סָעִיף א (ג) החולה שיש בו סכנה - שפקוח נפש דוחה שבת וכדלקמן בסימן שכ"ח וה"ה כשמתיירא מפני לסטים שלא יבואו עליו ויהרגוהו ואין לו עצה להסתיר את האור ג"כ מותר לכבות וכתבו האחרונים דה"ה בשביל החולה שהוא ספק סכנה ג"כ מותר לכבות אבל בשביל חולה שאין בו סכנה אסור לכבות לכו"ע ואפי' להפוסקים דס"ל דאין על כיבוי חיוב חטאת משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה אפ"ה אסור מדברי סופרים ולכך נקראת מלאכה שאין צריך לגופה שהרי א"צ לתכלית המלאכה כי א"צ לכיבוי בשביל עצמו אלא שהוא מכבה מפני איזה ענין כגון כדי שיישן החולה או שהוא חס על השמן שבנר שלא ידלק כולו עכשיו או שהוא חס על חרס הנר שלא יתקלקל מפני חוזק ההדלקה או שמכבה עצים דולקים מפני שחס עליהם או שמכבה את הדליקה מפני שחס על ממונו כ"ז מקרי אינו צריך לגופו שהרי אינו מכוין לתכלית המלאכה עצמה וכן הדמיון בשאר מלאכות כגון החופר גומא וא"צ אלא לעפרה שהמלאכה היא הגומא וחייב בבית משום בונה ובשדה משום חורש וכיון דא"צ לגומא הוי מלאכה שאין צריך לגופה. ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כשהוא מכבה עצים כדי לעשות מהן פחמין דהלא זה צריך לגוף המלאכה שהרי א"א לעשות פחמין אם לא שיכבה וכן כשהוא מכבה את הפתילה מפני שצריך להבהבה שיהא נאחז בה האור יפה כשיחזור וידליקנה. וכ"ז שכתבנו הוא לדעת הרבה פוסקים והרמב"ם פוסק דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה ואפילו להפוסקים הנ"ל איסור כביה חמור משאר איסור דרבנן כיון דיש בו צד חיוב לכו"ע:
א סָעִיף א מות' לכבו' כו'. וכיבוי היא מלאכ' שא"צ לגופה אא"כ עוש' להבהב הפתיל' וכתבו התו' דף צ"ז דאם א"צ לאותו הענין שהיו צריכים במשכן מקרי א"צ לגופה כו' ע"ש באורך והטור פסק כאן דפטור וכ"פ היש"ש בביצ' סי' כ"ט ועסי' ש"א ס"ב וסי' של"ד עספ"ו דכריתות בתו', וכ' בכ"מ פ"א מ"כ ההפרש בין מלאכה שאצ"ל ובין פסיק רישיה דגבי פסיק רישי' אינו מכוין למלאכה כל עיקר כגון שסגר פתח ביתו וצבי ניצוד מאליו ומלאכה שאצ"ל הוא מכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה מיסוד הר"ר אברהם החסיד עכ"ל כלו' כגון הכא שמכוין לכיבוי ואינו מכוין לעשות פחמין, והקשה בספר ט"א דף מ' דבח"מ סימן תכ"ד פסק הטור דהחובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין משום שחייב מית' וכאן פסק דמלאכ' שאצ"ל פטור וי"ל דספוקי מספק' ליה וגבי ממון המע"ה ול"נ דלר' אבהו חובל חייב אפי' לר"ש אפי' א"צ הדם לכלכו /לכלבו/ עכ"ל וביש"ש בב"ק פ"ח סימן כ"ב כתב דהחובל דרך מריבה דעתו שיצא ממנ' דם הוי צריכה לגופה, [וא"ל מנא ידעי' שדעתו על כך וי"ל שמודה] וא"א שישבע על כך דאם כן דומה לנשבע להרע והוי כמו שבועת שוא ועי"ל דסתמא דחבלה הוי צריך לגופה עכ"ל, גם בש"ג פ"ב דשבת הקשה קושיא זו ע"ש, ובמ"מ פ"א ד"ט כתב מחלוקת אם חובל בדרך נקמה נקרא מתקן או מקלקל ופטור אפי' לר' יודא ועסי' שי"ו ס"ח:
א סָעִיף א בשביל החולה שיש בו סכנה. וא"כ הא דאמרי' בשביל עכו"ם או לסטים דאינו מותר לכתחלה היינו דוקא באין סכנה אבל יש סכנה הוה כחולה ומותר וזה פשוט ובמשנה איתא ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה שהוא עושה פחם פי' דע"י הכבוי תהיה הפתילה אחר כך נוחה להדליק ואם לא הבהבה כלל לא הית' נוחה להדליק כ"כ מש"ה מהני הכבוי לגוף הפתיל' וס"ל לרבי יוסי כר"ש דאמר מלאכה הצ"ל דוקא חייב אבל במכבה מפני שחס על השמן או על הנר הוי מלאכה שאצ"ל ופטור אבל לר' יודא דמחייב אפי' באצ"ל חייב אפי' בחס על השמן או נר וכ' ב"י שהטור פסק כר"ש וכן הרמב"ן והר"ן וה"ה כ"כ בשם האחרונים וכ"כ המרדכי בספ"ב דביצה וז"ל ואנן קי"ל כר"ש דפטור כל מלאכה שאצ"ל וכל כיבוי הוי אצ"ל חוץ מלעשות פחמין כו' ורבינו יואל אוסר שם במרדכי היינו לכבות ממש אבל בזה נראה דמוד' דמותר ללמוד אצלו עכ"פ וא"ל מדברי התו' ס"פ כירה דכתבו בכבוי ואע"ג דבאותו כבוי אין בו חיוב חטאת כו' ואע"ג דהוי גזירה לגזירה הכא שייך למגזר כו'. ל"ד להכא דהתם עכ"פ עוסק בכיבוי וגזרו אפילו גזירה לגזירה משא"כ כאן דאינו עוסק בכיבוי אלא שאתה חושש לכבוי בזה ודאי צריך שיהיה הכבוי אסור מן התורה: ועפי"ז נ"ל דנר של שעוה שדולקת והוא מסיר ראש הפתילה כדי שתדליק יפה זה אינו בכלל מכבה גמור ואפי' את"ל שהוא מכבה הוה אצ"ל דאין זה נקרא אלא אעדויי חושכא פי' שמסיר החושך וע"כ אין איסור דאין קורין לאור הנר בזה וא"ל שהוא מבעיר דהא ההבערה איתא גם מתחלה רק שמסיר גרם החושך וזה דומה למ"ש רש"י בפ' המצניע (שבת דף צ"ג) במלאכ' שאצ"ל דכיון שאין צריך לגוף הוצאת המת אלא לסלקה מעליו דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה עכ"ל וה"נ ממש כן הוא. הב"י כתב בסי' רה"ע דבהג"א כתב מספקא לי נר של שעוה שאין שייך בו הטייה אם יכול לקרות לאורה ול"נ פשוט לאיסור דהא שייך ביה שימחוט ויחתוך ראש הפתיל' עכ"ל ב"י ולפמ"ש אין לגזור כן כיון דאפי' אם יעשה כן אינו חייב מן התורה כיון שאצ"ל ונ"ל דספק הג"א הי' אם הל' כר"ש או כר"י וא"כ לדעת רוב הפוסקים שזכרנו אין כאן חיוב מן התורה שפיר אמרי' דלא גזרו לקרות לאורו וכן בנר של חלב גם (על) מו"ח ז"ל בסי' רה"ע בשם רש"ל וד"ע כ' להתיר בנר של שעוה הנקרא קנדיל"ה יש בו היתר לקרות לאורו אבל לא כתב טעם ע"ז והנלע"ד כתבתי:
א סָעִיף א (ס"ק א) מותר כו' וכיבוי הוי מלאכ' שאצ"ל וא"כ לדעת הטור דפסק כר"ש דפוטר במלאכ' שאצ"ל וא"כ הכא דהוא במקום סכנה לאו דוק' כיבוי שהוא מותר (שאין בו איסור דאורייתא אלא אפי' איסור דאורייתא מותר) שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש: להבהב כו' וה"ה אם מכבה לעשות פחמים וכמ"ש גם מ"א אח"ז אלא דעכשיו אנו עומדים בנר וגבי נר לא משכחת צריכה לגופה כ"א להבהב: וכתבו התוס' דף ל"א ודף צ"ד כצ"ל כלומר הכא שמכוין לכיבוי כו' ר"ל שם גבי סגירת דלת דהמלאכה היא הצידה והוא אינו מכוין לציד' כלל כ"א לסגור זה מקרי פ"ר אבל כיבוי דהמלאכ' היא כביה והוא ג"כ מתכוין נכיבוי אלא שאינו מתכוין לתכליתה דהא א"צ לגוף הכיבוי אלא שחס על הנר וכדומה ולכן מיקרי מלאכה שאצ"ל. אולם לדעת הרמב"ם דפוסק במלאכ' שאצ"ל כר"י דחייב וכן בפ"ר קי"ל דחייב אפי' לר"ש וא"צ לחלק בין מלאכ' שאצ"ל ובין פ"ר כ"א לענין קריאת השם דהא חייב בשניהם א"ש אבל לדעת הטור דפסק כר"ש דמלאכ' שאינה צ"ל פטור. ובפ"ר חייב לפי סברת הרר"א אדרב' איפכא מסתברא דיותר ראוי לחייב במלאכ' שאצ"ל דעל כל פנים נתכוין למלאכה מלחייב בפ"ר דלא נתכוין כלל למלאכ' וכן קשה לר"ש גופי' דפוטר במלאכה שאצ"ל ומחייב בפ"ר. וצ"ל דבשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה א"כ יש לומר במלאכה שאצ"ל דנתכוין למלאכ' ולא נתכוין לתכלית' הרי מחשבתו הוציאה מכלל מלאכ' מה שאין כן בפ"ר דלא נחכוין כלל למלאכה ולא הוציא מחשבתו מכלל מלאכה (וע' סי' רס"ח ס"ק ג' בשם הרא"ש לענין ברכה קצת דמיון): ול"נ דלר"א חובל חייב כו' דאיתא בשבת דף ק"ו ע"א תני ר"א קמיה דר"י כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר א"ל ר"י פוק תני לברא כי אינו משנה ואת"ל משנה חובל בצריך הדם לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו והוי מתקן ופריך הש"ס לר"א והתנן כל המקלקלין פטורין משמע אפי' חובל ומבעיר ומשני הא ר"י והא ר"ש ופי' התוס' דר"י ס"ל מקלקל אפי בחובל ומבעיר פטור ור"ש ס"ל חייב כדדריש שם מקרא והקשו התוס' לר"ש דמחייב בחובל ומבעיר אפי' אצ"ל לכלבו ולאפרו ואמאי ניהו דבהני תרי אפי' מקלקל חייב מ"מ הא הוי מלאכה שאצ"ל דפטור לר"ש ומצינו כמה סוגיין דלר"ש אפי' מקלקל בחבלה בעינן צריך לגופה ותי' דמשכחת לה שצ"ל ואפ"ה הוי מקלקל כגון שחבל וצריך לכלבו והבעיר וצריך לאפרו וצריכה לגופה לפי מחשבתו אח"ז נודע שהם אסורי הנאה ואסור ליתן לכלב או ליהנות מן האפר נמצא למפרע הוי מקלקל מ"מ צריכה לגופה מקרי דהא לפי מחשבתו היה צ"ל אבל במס' ב"ק תי' התוס' דמיירי אפי' א"צ לכלבו ולאפרו ואפ"ה לר"ש חייב דכמו דבעלמא מקלקל פטור מ"מ בחובל ומבעיר חייב ה"ה דחייב אע"ג דא"צ לגופיה אע"ג דבעלמא פטור כן ס"ל לר"א והני סוגיא דמוכח דגם בחובל ומבעיר בעי שיהיה מלאכה שצ"ל אתיין כר' יוחנן הרי דלדברי התוס' בב"ק לר"א אליבא דר"ש בחובל אפי' א"צ לדם והוי מקלקל וגם א"צ לגופה מ"מ חייב וי"ל דגם הטור ס"ל כן לכן אע"ג דפסק כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור מ"מ בחובל בחברו בשבת פטור דק"ל בדרבה מיניה דהא בחובל אפי' א"צ לגופה חייב: וביש"ש כו' דרך מריבה אם דעתו כו' כצ"ל וא"כ אתי שפיר פסק הטור בח"מ דחובל בחבירו בשבת פטור דק"ל בד"מ אע"ג דס"ל מלאכ' שאצ"ל פטור מ"מ הא אם דעתו היה שיצא ממנו דם (כדי שיחלוש ויתגבר הוא עליו כ"ה שם ביש"ש) הוי צריכה לגופה: וא"א שישבע כו' ר"ל כיון דדוקא אם הי' דעתו שיצא דם דאז חייב מיתה פטור מתשלומין אבל אם לא היה דעתו שיצא דם דהוי מלאכ' שאצ"ל ופטור ממיתה ה"ה חייב בתשלומין א"כ יצטרך לישבע היסת שדעתו היה שיצא דם כדי לפטור מתשלומין. והוי ח"ה שהב"ד ישביעו לאדם שיחציף פניו שעשה להוציא דם ומרה פי ה' כדי לעשות נחת רוח ליצרו וישבע ע"ז: ועוד י"ל דסתמא דחבלה כו' וא"כ א"צ שבוע' דודאי כן היה דעתו: ובמ"מ פ"ח דין ח' אם כו' נקרא מתקן כו' וא"כ לדעה דנקרא מתקן אפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור אפי' אי הוי מלאכ' שצ"ל כמ"ש היש"ש או למ"ד דס"ל מלאכ' שאצ"ל חייב מ"מ בחובל בשבת פטור מתשלומין דקי"ל בד"מ דהא הוי מתקן. ומחלקותן נובע ממאי דאיתא בשבת דף ק"ה ע"ב הקורע בחמתו בשבת חייב ומסקינן דאתיא כר"י דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ופריך מ"מ הלא מקלקל הוא ומשני דהוי מתקן דעביד נחת רוח ליצרו ופריך התניא המקרע בגדיו בחמתו יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה ומשני כגון דעביד להטיל אימה תוך ביתו ופי' רש"י קושית המקשן כיון דהוי כעובד ע"ז איך נאמר דמקרי מתקן. וכן פי' הראב"ד ומשני כגון דעביד להטיל אימה דלא הוי כעע"ז ולכן הוי מתקן אבל אם נתכוין לעבירה הוי מקלקל. אבל הרמב"ם פי' דקושית הש"ס היתה כיון דהוי כעע"ז ה"ל לברייתא לסיים ודבר זה אפילו בחול אסור. ומשני כגון דעביד כו' דלא עביד איסורא אבל לעולם אפי' עשה עבירה במעשיו מ"מ מיקרי מתקן במה שעשה נחת רוח ליצרו וחייב לענין שבת ופטור אפילו לר"י ר"ל דס"ל משאצ"ל חייב מ"מ פטור דהוי מקלקל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.