א נֵר שֶׁמֻּנָּח אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, אָסוּר לִפְתֹּחַ הַדֶּלֶת כְּדַרְכּוֹ, (רַמְבַּ"ם פ"ה וּמָרְדְּכַי פ' כ"ב וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג) שֶׁמָּא יְכַבֶּנּוּ הָרוּחַ. אֲבָל לִנְעֹל הַדֶּלֶת כְּנֶגְדּוֹ, מֻתָּר (ת"ה סי' נ"ט) וְהוּא הַדִּין בְּחַלּוֹן שֶׁכְּנֶגֶד הַנֵּר שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן (מָרְדְּכַי פכ"ב וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסְפוֹת וְטוּר) וְאִם הוּא קָבוּעַ בַּכֹּתֶל שֶׁאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, אָסוּר לִפְתֹּחַ הַדֶּלֶת וּלְנָעֳלוֹ כְּדַרְכּוֹ שֶׁמָּא תְּהֵא הַדֶּלֶת נוֹקֶשֶׁת עָלָיו וּתְכַבֶּנּוּ, אֶלָּא פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בְּנַחַת. וְאִם הוּא קָבוּעַ בַּדֶּלֶת עַצְמוֹ, שֶׁפְּתִיחָתוֹ וּנְעִילָתוֹ מְקָרֵב הַשֶּׁמֶן לַנֵּר אוֹ מַרְחִיקוֹ מִמֶּנּוּ, אָסוּר לְפָתְחוֹ וּלְנָעֳלוֹ. הַגָּה: וּבְנֵר שֶׁל שַׁעֲוָה מֻתָּר לִפְתֹּחַ וְלִנְעֹל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָבוּעַ בַּדֶּלֶת (בֵּית יוֹסֵף).
ב אָסוּר לִפְתֹּחַ הַדֶּלֶת כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה שֶׁהִיא קְרוֹבָה קְצָת אֶל הַדֶּלֶת וַאֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא רוּחַ מְצוּיָה, אֲבָל אִם הָיָה פָּתוּחַ כְּנֶגְדָּהּ, מֻתָּר לְסָגְרוֹ וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְכַבֶּה.
ג שָׁכַח נֵר עַל הַטַּבְלָא, מְנַעֵר אֶת הַטַּבְלָא וְהוּא נוֹפֵל, אֲפִלּוּ אִם הוּא דּוֹלֵק, רַק שֶׁלֹּא יְכַוֵּן לְכַבּוֹתוֹ. הַגָּה: וְטוֹב לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כָּל כָּךְ (כָּל בּוֹ), וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא נֵר שֶׁל שַׁעֲוָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ שֶׁמֶן, אֲבָל אִם יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶן אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְקָרְבֶנּוּ אֶל הַפְּתִילָה וְנִמְצָא מַבְעִיר; וְאִם הִנִּיחוּ עָלֶיהָ מִדַּעַת, אָסוּר לְנַעֲרָהּ שֶׁהֲרֵי הַטַּבְלָא הִיא בָּסִיס (פי' דָּבָר הַנּוֹשֵׂא דָּבָר אַחֵר תַּרְגּוּם וְאֶת כַּנּוֹ (שְׁמוֹת לא, ט) וְיַת בְּסִיסֵיהּ), לִדְבַר הָאִסוּר. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לִגֹּעַ בַּטַּבְלָא הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְטַלְטֵל הַנֵּר. וְהוּא הַדִּין שֶׁמֻּתָּר לִגֹּעַ בִּמְנוֹרָה שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת עָלָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְנַעְנַע (מָרְדְּכַי פכ"ב).
ד מֻתָּר לְהַנִּיחַ נֵר שֶׁל שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם עַל גַּבֵּי אִילָן וְיִדָּלֵק שָׁם בְּשַׁבָּת דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דְּלִכְשֶׁיִּכְבֶּה לְשַׁקְלֵיהּ מִנֵּיהּ וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְחֻבָּר, אֲבָל אֵין מַנִּיחִין נֵר שֶׁל יוֹם טוֹב עַל גַּבֵּי אִילָן, דְּשָׁקִיל וּמַנַּח לֵיהּ וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִילָן.
ה מֻתָּר לִכְפּוֹת קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶאֱחֹז הָאוּר בַּקּוֹרָה.
א סָעִיף א (א) נר וכו' - ואין חלוק בזה בין נר של שמן או שעוה וחלב:
ב סָעִיף א (ב) אחורי הדלת - כגון דלת שנפתחת לפנים ומאחריה מונח בבית נר דלוק. ודוקא כשהוא נגד פתיחת הדלת ממש וקרוב אל הדלת בענין שכשיפתח הדלת יוכל להכבות ע"י הרוח המנשב מבחוץ ומש"כ כדרכו עיין במ"א שכתב דט"ס הוא דאפילו אם הוא פותח הדלת בנחת מ"מ הרוח מבחוץ מנשב ואסור וכן סתמו כמה אחרונים ועיין בבה"ל:
ג סָעִיף א (ג) הרוח - עיין במ"א סי' תקי"ד סק"ט דאפילו אם אין הרוח מנשב עתה ג"כ יש לאסור דבכל רגע ורגע הרוח מנשב וא"א להבחין בזה ויש מקילין בזה ונ"ל דבמקום הדחק יש להקל בזה כשפותח הדלת בנחת לאט לאט שלא יגרום הדלת גופא לרוח שיבא:
ד סָעִיף א (ד) מותר - שבזה אינו עושה כלום לא מכבה ולא מבעיר:
ה סָעִיף א (ה) קבוע בכותל - ר"ל שהדלת פותחת לפנים והנר קבוע בכותל באופן אם יפתח הדלת תנקוש ותגיע אל נר שלאחוריה:
ו סָעִיף א (ו) ולנעלו - והאחרונים כתבו דבזה לנעול שרי דלא יבא עי"ז לכבוי ועיין בפמ"ג שיישב קצת דברי המחבר דמיירי שנועל בכח דעי"ז מתנדנד הכותל כולו ויבא לכבוי דהיינו שיתרחק קצת השמן שבנר מן הפתילה או שיתקרב קצת השמן שבנר אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר:
ז סָעִיף א (ז) מקרב השמן וכו' - ויש בזה משום מבעיר או מכבה ואע"ג דאינו מכוין מ"מ פסיק רישיה הוא ואם הוא פותחו ונועלו בנחת בענין שלא יהא פסיק רישיה מותר ואין איסור בטלטול הדלת משום הנר המוקצה הקבוע בה לפי שהדלת לא נעשית בסיס לנר לפי שהיא חשובה שמשמשת לבית ובטלה אצלו ולא להנר:
ח סָעִיף א (ח) של שעוה - ושל חלב ומפני שאין בהם משום מקרב השמן או מרחק. ואם הוא בענין שיש לחוש שע"י הפתיחה ונעילה יכבה לגמרי אף בשל שעוה אסור:
ט סָעִיף ב (ט) כנגד המדורה - מפני שהרוח המנשב גורם להבעיר המדורה יותר ואע"פ שאינו מכוין בזה מ"מ פסיק רישיה הוא:
י סָעִיף ב (י) ואפילו וכו' - ר"ל אף דע"י רוח מצויה אין דרך המדורה להבעיר יותר אפ"ה אסור דגזרינן אטו שאינה מצויה. ואם אין שם רוח כלל מותר [מ"א בסימן תקי"ד סק"ט] ואם ע"י דפיקת הדלת עושה רוח מצויה משמע בחדושי הר"ן דאסור:
יא סָעִיף ב (יא) מותר לסגרו - ואע"פ שהרוח היה מבעירה אין בו משום מכבה שאינו עושה כלום אלא עוצר הרוח ואם תכבה תכבה:
יב סָעִיף ג (יב) שכח נר - מבעוד יום שלא מדעת ואפילו אם הניחו על הטבלא בכונה אך לא היה דעתו שישאר שם בשבת ואח"כ שכחו שם הוא ג"כ בכלל שוכח:
יג סָעִיף ג (יג) על הטבלא - וה"ה בכ"ז בזמננו לענין השלחן עם הנרות [אחרונים]:
יד סָעִיף ג (יד) מנער וכו' - כשצריך להטבלא ואע"ג דאפשר שיכבה הנר ע"י הנפילה אפ"ה מותר דלא הוי פסיק רישיה וקי"ל דדבר שאין מתכוין מותר וכתב במאירי דדוקא אם הוא מנערו בנחת [דהיינו שמטה הטבלא ומורידו לארץ ואח"כ הוא מנערו] דאל"ה הוא פסיק רישיה וכן משמע במהרי"ל והביאו הא"ר:
טו סָעִיף ג (טו) ע"י א"י - ואז אפילו בנר של שמן שרי דבמקום שאין מתכוין שרי ע"י א"י אפילו הוא פסיק רישיה ומשמע במהרי"ל דאם אין א"י מזומן יראה לעשות ע"י קטן:
טז סָעִיף ג (טז) או שלא וכו' - ר"ל שדולקת רק הפתילה וכבר כלה שמן:
יז סָעִיף ג (יז) אי אפשר וכו' - ודוקא בנעור אמרינן דהוא פסיק רישיה אבל טלטול בעלמא את הטבלא או השלחן ממקום למקום שרי אפילו מונח עליו נר של שמן דלא הוי פסיק רישיה ודוקא אם הוא מטלטלו בנחת:
יח סָעִיף ג (יח) מדעת - בסימן ש"ט יתבאר שיש מחלוקת אימת נקרא מדעת אם בעינן דוקא שיניחו ע"ד שיהיה שם כל השבת או אפילו רק בכניסתו לחוד. והנה הנרות שאנו מדליקין על השלחן דעתנו לטלו למחר ע"י א"י ולדעת הי"א המקילין שם אין דינו כמניח ולא נעשה השלחן והמפה בסיס לאיסור וכתב הב"ח דאם נפל נר של שעוה או חלב על השלחן ואין א"י [או קטן] מזומן לפניו שרי לנער בעצמו דבמקום פסידא סמכינן על המקילין הנ"ל דלא מקרי מניח כיון שהיה דעתו לסלק למחר ואם היה מונח על השלחן בין השמשות גם ככרות ושאר דברים שצריך לשבת פשיטא דהם חשובים יותר מן הנר דהיינו מן שלהבת הנר הדולקת ונעשה בסיס לגבייהו וכמו שכתוב בסימן ש"י ס"ח דהיכי דהוא בסיס להיתר ולאיסור וההיתר חשיב יותר דהוא בטיל לגבי ההיתר ושרי לכו"ע לנער ואם א"א לנער במקום זה משום פסידא דהיינו שיפסיד איזה דבר ע"י הפלת הנר במקום זה רשאי לטלטל השלחן למקום אחר ולנערו שם. ואם צריך למקום שעומד השלחן להושיב שם איזה דבר רשאי לטלטל השלחן ואפילו בעוד שהנרות דולקות עליו כיון שהיה מונח עליו הלחם הצריך לשבת לא נעשה בסיס לאיסור ומזה נובע המנהג שהנשים נזהרות ליתן ככר הצריך לשבת על השלחן קודם הדלקת הנרות ומנהג נכון הוא כדי שיהא מותר לטלטל את השלחן כשיהיה צריך לו ורק אם הנר הוא של שמן יזהר מאד לטלטל השלחן בנחת כדי שלא יבא לקרב השמן להפתילה או לרחק. ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דלאחר שכבו הנרות אינו רשאי לטלטל השלחן עם המנורה שעליה דהא יכול לנערה מתחלה והוא שהיתה של מתכות וליכא פסידא בניעורה:
יט סָעִיף ג (יט) במנורה שבבהכ"נ - היינו בקבועה על מקום אחד אבל אם היא תלויה אפילו ליגע בה אסור שבקל ינענע ואפילו כשכבר כבו הנרות כן משמע ממ"א לעיל בסימן רס"ה וכן מהט"ז בסק"ז וכן משמע מהמרדכי דמיירי בקבועה ועיין מה שכתבנו לעיל בבה"ל בשם אור זרוע:
כ סָעִיף ד (כ) דליכא למיחש וכו' - דהא קיי"ל דנר שהדליקו בו באותה שבת אסור לטלטלו אפילו לאחר שכבה וכדלקמן בסימן רע"ט:
כא סָעִיף ד (כא) אבל אין מניחין - ר"ל אפילו להניחו מעי"ט וכדלקמן בסימן תקי"ד ס"ו:
כב סָעִיף ה (כב) קערה - של חרס אבל של מתכות אסור כי המחממו חייב משום מבעיר אם לא במקום שיש לחוש שיבוא ע"י הדליקה לידי סכנת נפשות מותר בכל גוונא:
כג סָעִיף ה (כג) כדי - ואע"ג דנוטל הכלי לצורך הקורה שאינה ניטלת בשבת קיי"ל דכלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל וכדלקמן בסי' ש"י ס"ו:
כד סָעִיף ה (כד) שלא וכו' - וה"ה אם עושה בשביל שקשה לעיניו אורו של הנר או ענין אחר אך יזהר להניח מעט אויר בין הכלי להנר דאל"כ יכבה הנר:
א סָעִיף א כדרכו. נ"ל דט"ס הוא דאע"פ שפותח בנחת מ"מ הרוח מנשב ואסור והג"ה זו צ"ל בסוף הסעיף כשקבוע בדלת עצמה וכוי /וכו'/ אסור לפתחו ולנעלו כדרכו אבל בנחת שרי וכ"מ בד"מ שהבי' מהמרדכי ע"ש וכ"כ הב"ח וכ"מ בגמ' דף מ"ו ע"ב דשרי לטלטל הנר ולא אמרי' שמקרב השמן לנר או מרחיק' ואין איסור אלא משום דהוי בסיס לד"א ובדלת לא שייך בסיס דבטלה לגבי הבית וכמ"ש הג"מ וכ"מ בב"י שכ' דלפי' ר"ת לא מיתסר אלא כדרכו משמע דלפי' רש"י אפי' שלא כדרכו אסור:
ב סָעִיף א שמא יכבנו. ודוק' כשמונח נגד פתיחת הדלת ממש וקרוב אל הדלת וכמ"ש ס"ב (ב"ח):
ג סָעִיף א לנעול הדלת וכו'. ואפי' להאוסרין לסתו' התנור עססי' רנ"ט ע"ש דזה לא שייך בנר שאין הרוח מבעיר אותו:
ד סָעִיף א ולנעלו כדרכו. וב"ח כתב דבזה לנעול שרי וכ"מ בטור ורא"ש והרמב"ם מיירי כשקובע בדלת עצמה ודעת הרב"י צ"ע:
ה סָעִיף א נוקשת עליו. פי' כשפותח הדלת נוגע בנר שאחורי' (ריב"ש שצ"ד):
ו סָעִיף ב מותר לסוגרו. ואפי' להאוסרין בססי' רנ"ט הכא שרי דבבית יש אויר הרבה ול"ד למפוח:
ז סָעִיף ג ע"י עכו"ם. ואפי' בשל שמן שרי כמ"ש ססי' רנ"ג דפסיק רישיה שרי ע"י עכו"ם:
ח סָעִיף ג אסור לנערה. וכ' הב"ח דאם נפל נר על השלחן שרי לנערה דבמקום פסידא סמכינן על הי"א בסי' ש"ט ס"ד דלא מקרי מניח כיון שהיה דעתו לסלקו למחר ע"כ ונ"ל דאם היה מונח על השלחן בה"ש גם ככרות ושאר דברים פשיטא דהם חשובים יותר מהנר ושרי כמ"ש סי' ש"י ס"ח וכ"ה בתוס' ריש דף מ"ז דאפי' כשהוא דולק שרי ע"ש וא"כ כשצריך למקו' השלחן רשאי לטלטלו וכן היכ' דא"א לנער כגון דאיכא פסידא ועמ"ש סי' רע"ט ס"ג:
ט סָעִיף ה מותר לכפות. ואם נוגע בנר עסי' ש"י ס"ו ונ"ל דצריך שיניח מעט אויר תחתיה דאל"כ יכבה הנר:
א סָעִיף א אסור לפתוח הדלת ולנעול כו'. זהו פר"ח שמביא ב"י בשם הרא"ש ושם לא הוזכר נעילה אלא כשפותח הדלת נוקש בכותל כו' וא"כ למה נקט כאן ולנעול דמה איסור יש בנעילה גם בב"י זכר אחר כך בפי' ר"ח הנעילה. ונ"ל שהוא מפרש בענין זה שהנר קבוע בהכותל שהוא אחורי הדלת בענין שהכותל שהדלת תלוי בתוכה היא ארוכה באופן שאם יפתח הדלת בחוזק תחזור הדלת עד הכותל מאחוריה ותנקש בה מחמת חוזק הפתיחה ותתנדנד הכותל ששם הנר וכן אם ינעול בחוזק כשתבא הדלת אל הכותל מצד שלפניה תנקש בה ותנדנד כל הכותל אפי' מצד השני שהיא אחורי' וכ"כ לפרש דברי הרמב"ם שמביא ב"י שיש איסור גם בנעילה ואף שבפי' ר"ח לא זכר רק פתיחה מ"מ חד טעמא הוא עם הנעילה:
ב סָעִיף א אסור לפתחו ולנעלו. משמע דבזה לא מהני פתיחה ונעילה בנחת כיון שהוא בדלת עצמה בקלות ינדנד קצת ויקרב או ירחיק השמן:
ג סָעִיף א ובנר של שעוה כו'. נראה פשוט דאם הוא בענין שיש לחוש שיכבה לגמרי אפי' של שעוה אסור:
ד סָעִיף ב אלא רוח מצויה. דגזרינן אטו שאינו מצויה:
ה סָעִיף ג הניח עליה מדעת. בסי' ש"ט יתבאר שיש מחלוקת אם הניחו ע"ד שיהיה שם כל השבת דוקא או בכניסתו לחוד. וכ' מו"ח וז"ל דסמכי' להקל ונרות שאנו מניחין על השלחן דעתינו ליטלו על ידי עכו"ם ודינו כשכח ולא נעשה בסיס לאיסור בפרט אם הוא במקום הפסד שנפל על המטפח' אין להחמיר כלל ול"נ דאם נפל ניצוץ מן הנר שלנו על המטפחת או אפי' הנר עצמה מותר לכולי עלמא לנער מקום ההוא דהא ודאי שם לא שייך לומר הניחו דהא בשבת נפל שם ואפי' המנורה שהנר דולק בתוכה לא הוה בסיס לבעל התרומות דסימן ש"ט דדוקא אם דעתו להניח שם כל השבת מקרי בסיס כמ"ש אי"ה בסי' ש"ט ע"ש:
ו סָעִיף ג במנורה שבבה"כ. היינו בקבועה על מקום א' אבל אם היא תלויה אפי' ליגע בה אסור שבקל ינענע כדלקמן סי' ש"ח:
ז סָעִיף ד דליכ' למיחש דלכשיכבה כו'. דהא איסור יש לשקליה משם בשבת:
ח סָעִיף ה כדי שלא יאחז בקורה . לכאורה משמע דוק' בשביל סכנה שרי אבל בלא"ה אסור וזה אינו דהא בסוף האורג פירשו דקמ"ל דכלי ניטל לצורך קורה שאינה ניטלת ש"מ שליכא חשש איסור מאחר דקי"ל דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל אף שלא לצורך גדול מ"ה הביא רש"ל בפ"ב דביצה דמותר לכפות כלי על הנר כדי לשמש מטתו בין בשבת בין בי"ט:
א סָעִיף א כדרכו. ט"ס הוא דאע"פ שפותח בנחת מ"מ הרוח מנשב ואסור והג"ה זו צ"ל בסוף הסעיף כשקבוע בדלת עצמה וכו' אסור לפתחו ולנעלו כדרכו אבל בנחת שרי ובדלת לא שייך בסיס לדבר האיסור דבטלה לגבי בית. מ"א:
ב סָעִיף א שמא יכבנו. ודוקא כשמונח נגד פתיחת הדלת ממש וקרוב אל הדלת וכמ"ש ס"ב. ב"ח:
ג סָעִיף א נוקשת. פירוש כשפותח הדלת נוגע בנר שאחוריה. ריב"ש:
ד סָעִיף א שעוה. נראה פשוט דאם הוא בענין שיש לחוש שיכבה לגמרי אפי' של שעוה אסור. ט"ז:
ה סָעִיף ג עכו"ם. ואז אפי' בשל שמן שרי דפסיק רישיה שרי ע"י עכו"ם. מ"א:
ו סָעִיף ג היא בסיס. כתב הב"ח הנרות שאנו מניחין על השלחן דעתינו ליטול ע"י נכרי ודינו כשכח ולא נעשה בסיס עי' סי' ש"ד ס"ד. ובפרט אם הוא במקום הפסד שנפל על המטפחת אין להחמיר כלל וכתב הט"ז ול"נ דאם נפל ניצוץ מן הנר על המטפחת או אפי' הנר עצמו מותר לכ"ע לנער מקום ההוא דהא ודאי שם ל"ש לומר הניחו דהא בשבת נפל. ואם צריך למקום השלחן יטלטל השלחן אף שיש עליו נרות דאין נעשה בסיס. הואיל ואין דעתינו להניח הנרות שם כל היום אלא ע"ד שיסלקם הנכרי למחר ומכ"ש אם יש על השלחן דברים אחרים של היתר והם חשובים יותר מהנר דמותר לטלטלו אפי' הנרות על השלחן כמ"ש סי' ש"י ס"ח וכ"ה בתוס' דף מ"ז דאפי' כשהוא דולק שרי ע"ש ועיין מ"א וה"ה שיש לטלטל בבה"כ השטענד"ר אף כשהנר דולק עליו. א"ז:
ז סָעִיף ג במנורה. היינו בקבוע. אבל אם היא תלויה אפי' ליגע בה אסור שבקל ינענע. ט"ז עי' סי' ש"ח:
ח סָעִיף ה הנר. עי' סי' ש"י ס"ו. וצריך שיניח מעט אויר תחתיה דאל"כ יכבה הנר מ"א. מותר לכפות כלי על הנר כדי לשמש מטתו בין בשבת בין בי"ט. רש"ל פ"ב דביצה:
א סָעִיף א (ס"ק א) כדרכו כו' דע דבגמ' דף ק"כ ע"ב תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבת' כבתה לייט עליה רב ומסקינן משום דהוי פסיק רישיה ויש בזה ג' שיטות ופסק הטור וש"ע אחריו כשלשתן לחומרא. ותליא בפי' השיטות אם רב קאי גם על הנעילה דוקא או על הפתיחה לייט. ותחל' הבי' דעת רש"י ואח"ז דעת ר"ח ואח"ז שיטת ר"י באחרונה. והגיה רמ"א בדע' א' שהוא שיטות רש"י תיבת כדרכו משמע דבנחת שרי וכ' מ"א שהוא ט"ס דחשש כיבוי הרוח שייך אפי' בנחת. אלא צ"ל בדעה ג' שהוא דעת ר"י דהאיסור הוא שמקרב או מרחיק השמן לכן אין איסור כ"א כדרכו אבל בנחת מותר ודלא כמ"ש הט"ז ס"ק ב' דאפילו בנחת א"א שבקל ינדנד קצת ויקרב או ירחיק השמן. וכ"מ בגמ' כו' דהמ"א חידש שני דברים דלדע' הא' אפילו בנחת אסור ושנית דלדע' ר"י בנחת מותר והביא ראיה לכל דין ותחלה הביא ראיה דלר"י בנחת מותר מדהוצרך הגמ' ליתן טעם לרש"י דל"ל מוקצה דאסור לטלטל נר הדולק משום שנר שמן ופתיל' נעשו בסיס לדבר האיסור דהיינו השלהבת. ת"ל משום מכבה ומבעיר דהיינו שמקרב השמן או מרחק השמן דהא כל הדלקתן היה בשמן כמ"ש מ"א סי' רע"ו ס"ק יו"ד. ומלבד זה האמור שנר שמן ופתיל' נעשו בסיס כו' הרי דמיירי בשמן אע"כ בנחת ל"ל שמא יקרב או ירחיק ולכן הוצרך לטעם דנעשה בסיס כדי לאסור אפי' בנחת: ובדלת כו' דל"ת א"כ אפי' בדלת יאסור אפי' בנחת משום בסיס כמו בנר: דבטל לגבי הבית וחשיב כמחובר לקרקע ואין כאן טלטול עכ"ל הגמ': וכ"מ בב"י כו' עכשיו מביא ראי' לדין א' שכתב שלדע' א' שהוא דעת דש"י אפי' בנחת אסור. משמע דלדעת רש"י כו' אע"ג דמזה משמע דגם לר"י שהוא דעה ג' אסור אפי' בנחת מדכתב דוק' לר"ח מותר בנחת. באמת כן דעת הרב"י דהא גם בש"ע לא כתב כדרכו לא לדע' א' שהיא דעת רש"י ולא לדעה ג' שהוא דעת ר"י כ"א לדעה שניה דהוא דעת ר"ח. אלא רמ"א הוסיף תיב' כדרכו ולכן טוב יותר לומר שנדפס בטעות לדע' א' תיבת כדרכו וראוי להיות לדע' ר"י. דלדע' א' שהוא דעת רש"י דס"ל להרב"י אפי' בנחת אסור וכן מסתבר כן כמ"ש מ"א וגם אין ראיה להיפך למה יחלק עליו רמ"א משא"כ לדעה ג' שהוא דעת ר"י אע"ג דלהרב"י אפי' בנחת אסור הגיה רמ"א תיב' כדרכו וחלק על הרב"י כיון שיש לו דאיה מן הגמ' דף מ"ו כמ"ש מ"א לעיל. גם לדעת מ"א ס"ק ד' מוכח מהרמב"ם דלר"י מותר בנחת אלא שהרב"י לשיטתיה אין ראיה משם וכאשר יתבאר:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) לנעול כו' ואפי' להאוסרים כו' עס"ס רנ"ט. ר"ל שע"י סתימת התנור מבעיר האש דע"י שסותם פי התנור ולמעלה מפי התנור דרך להיות נקב קטן וע"י סתימ' פי התנור לא נשאר פתוח כ"א הנקב הקטן דומה למפוח ומבעיר יותר ואפי' גם כאן כשנועל הדלת יהיה נשאר נקב קטן כגון חלון קטן למעלה מן הדלת אפ"ה מותר דבנר ל"ל דמבעיר הרוח את הנר אדרבא מכבהו דוקא במדורת אש שתוך התנור י"ל דרוח מבעירו וה"ה דהמ"ל כמ"ש מ"א ס"ק וי"ו דבבית יש אויר הרב' אלא דשם בס"ק וי"ו מיירי במדור' הוצרך לטעם ההוא משא"כ כאן דמיירי בנר כתב טעם דעדיף מיניה. ונ"מ בטעם זה אפילו הנר עומד בעששית הקבוע בכותל דלית ביה משום טלטול מוקצ' כיון דהוא מחובר וכמ"ש ס"ק א'. ואפי' יש להעששית נקב למעלה כדרכה מותר לסתום דלת העששית אע"ג דליכא אויר מרובה כמו בבית מ"מ מותר דבנר ל"ל דמבעיר:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) ולנעלו כו' וב"ח כ' דבזה לנעול שרי וכ"מ בטור וברא"ש שלא כתבו לר"ח שהוא דעה זו איסור נעיל' כ"א איסור פתיחה: והרמב"ם שכ' אסור לפתוח הדלת ולנעלו כדרכו הרי דאסר אפילו הנעיל' היינו לפי הבנת המ"מ וכן ס"ל להרב"י דהרמב"ם ס"ל כדע' ר"ח ואפ"ה אוסר הנעילה אבל דעת מ"א אינו כן אלא דהרמב"ם מיירי שהנר קבוע בדלת עצמ' וס"ל כר"י דהאיסור משום שמקרב ומרחק השמן ולכן א"ש דאפי' הנעילה אסור מה שא"כ לר"ח דהיינו שהנר קבוע בכותל אחורי הדלת הנעיל' שרי וכ"כ הב"ח ולפ"ז יש ראיה לדע' מ"א ס"ק א' דלר"י בנחת מותר דהא הרמב"ם ס"ל כר"י ואפ"ה כתב תיב' כדרכו אבל הרב"י לשיטתיה דס"ל דהרמב"ם ס"ל כר"ח ליכא ראיה:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) נוקשת כו' נוגע בנר כו' לאפוקי מדע' ט"ז שכתב בס"ק א' דמיירי שהנר קבוע בכותל שבו הפתח אבל לא מאחורי הדלת ממש. ואעפ"כ ע"י הפתיח' יבא לכבות. והיינו שאם יפתח בכח וינקש הדלת על הכותל שהנר דבוק בה וע"י הנקיש' יתנדנד הכותל ויכבה הנר. ומה"ט אסור גם הנעילה דכשינעל בחוזק וינקש הדלת על הכותל במקום הנעיל' גם כן יתנדנד הכותל ויכב' הנר לכן כתב מ"א דאין הפי' כן וכמ"ש הריב"ש אלא שדבק הנר אחר הדל' ממש כו' ולכן לשיטתיה הנעיל' מותר. ודע דאע"ג דבמדור' סעיף ב' לא אסר כ"א ברוח מצויה אבל אי ליכא רוח כלל שרי מ"מ בנר לדעת רש"י דהיא דעה א' דהאיסור ג"כ שהרוח יכבה הנר אע"ג דרמ"א לקמן סי' תקי"ד מתיר ג"כ היכי דליכא רוח כלל אבל מגן אברהם שם חולק על רמ"א דבנר אפי' ליכא רוח כלל אסור דדוקא במדור' דליכא חשש כביה כ"א ע"י רוח שאינה מצוי' ואעפ"כ אסרו אפי' ליכא רק רוח מצויה דגזרו מצויה אטו אינה מצוי'. משא"כ היכי דליכא רוח כלל מותר דכ"ה לא גזרינן דהוי גזרה לגזרה אבל בנר דאפי' רק מצויה יש לאסור מן הדין דגם רוח מצויה מכב' הנר לכן אפי' ליכא רוח כלל אסור דגזרינן אטו רוח מצויה דטפי א"ל בנר אטו רוח מצויה ממה דגזרי' במדורה אטו אינו מצויה דלא שכיח דהא קריא ליה אינו מצויה:
ה סָעִיף ג (ס"ק ז) על ידי גוי כו' שרי ר"ל אף על גב דבישראל אסיר דהוה פסיק רישיה לענין קירב וריחק השמן מכל מקום בגוי אפי' היכי דאיכא פ"ר מותר:
ו סָעִיף ג (ס"ק ח) אסור כו' דל"מ מניח אלא דינו כשוכח דאין הטבלא נעש' בסים ומותר לנער: ונ"ל דאם היה מונח כו' ושרי ר"ל אפי' שלא במקום הפסד. דכה"ג נעש' בסיס להיתר ולאיסור ומותר כמ"ש סי' ש"י: וכ"ה בתו' כו' אפי' כשהוא דולק כו' שהקשו התוס' שם על מאי דאמר הש"ס דמה"ט אסור לטלטל הנר בשע' שהוא דולק דנר שמן ופתילה נעשו בסיס לדבר האסור דהיינו שלהבת. והקשו התוס' ל"ל להזכי' שמן ופתילה ולא סגי במה שיאמר שהנר נעש' בסיס לשלהבת' ולכן אסור לטלטל הנר ותי' דאי לאו דגם שמן ופתיל' נעש' בסיס היה מותר לטלטל הנר אע"ג דהוא בסיס לאיסור היינו שלהבת מ"מ הא גם בסיס לדבר היתר דהיינו שמן ופתילה והוי הנר בסיס לאיסור ולהיתר ומותר לטלטלו הרי דאפי' בשעה שהוא דולק מתירים התוס' לטלטל הנר כשהוא בסיס לאיסור והיתר. וא"כ כשצריך למקום השלחן רשאי לטלטלו דהא א"א לנער וכן כשצריך לשלחן ואיכ' פסידא שרי כצ"ל. ור"ל דקי"ל לקמן סי' ש"י דבשוכח היכי דצריך לכלי צריך לנער האיסור וכן כשהוא בסיס לאיסור והיתר צריך לנער שניהם האיסור וההיתר אם לא במקום פסיד' כגון שההיתר הוא פירות לחים דאם ינערם יופסדו ויטנפו אבל כשצריך למקום הכלי א"צ לנער דלא מהני בניעור דהא צריך למקום ההוא ואם ינער שם האיסור לא יוכל להשתמש באותו מקום וה"ה הכא בשלחן שיש עליו דברים המותרים הוי הדין כן. ועיין מ"ש סי' רע"ט ס"ק ט' דלא תקשי מהכא להתם:
א סָעִיף א ס"א כדרכו. עמ"א: אבל לנעול. תוס' ד"ה פותח עש"ב: לנעלו כדרכו. כ' ע"פ המ"מ שכ' על הרמב"ם פי' הר"ח והרמב"ם כ' ג"כ ולנעלו כדרכו כו' אבל הרמב"ם מפ' כפי' תוס' ועמ"א סק"ד: כדרכו. הרמב"ם והוא לשון גמ': ובנר. כן מוכח מס"ב מהא דנר ע"ג טבלא וכמ"ש בהג"מ: ואפי'. גמ' שם:
ב סָעִיף ב ס"ב אבל. תוס' הנ"ל וכ"מ בגמ' דלא הזכיר אלא פותח:
ג סָעִיף ג ס"ג אבל אם. רש"י שם וכ"ה בגמ' דלא כמ"ש בירושלמי: וטוב לעשות. כיון שהירושלמי אוסר בדולק: ובלבד. כן תי' בהג"מ פי"ב דגמ' שלנו בשל שעוה וירושלמי בשל שמן ע"ש וזהו דוקא לדעת תוס' והפוסקים אבל לדעת ר"ת והערוך מותר בכל ענין דפ"ר דלא ניחא לי' דהשמן הולך לאיבוד הגמ"ר שם: או. תוס' ורא"ש שם דלא כערוך ועסי' שכ"א סי"ח: אבל. ירושלמי הנ"ל ותוס' שם: ומ"מ מותר כו' וה"ה כו' ובלבד כו'. ע"ל סי' רס"ה ס"ג וכמה שאמר סכין ומדיחין
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.