א תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה מִתַּעֲנוּגֵי שַׁבָּת הוּא, לְפִיכָךְ עוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַבְּרִיאִים מִלֵּיל שַׁבָּת לְלֵיל שַׁבָּת.
ב מֻתָּר לִבְעֹל לְכַתְּחִלָּה בְּתוּלָה בְּשַׁבָּת, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם חוֹבֵל וְלֹא מִשּׁוּם צַעַר לָהּ.
א סָעִיף א (א) עונת וכו' - ויהיה זהיר לקיים עונתו מצוה לאכול שום בע"ש או בליל שבת וה"ה שאר דברים המרבים זרע עיין סי' תר"ח. כתב בס"ח סימן ש"ץ דשומים מבטלים תאוה רק שומים צלויים מרבים זרע. עוד כתב כל דברים מלוחים ממעטים וכן קטניות. ועדשים מבושלים כשאין מלוחים מרבים [א"ר]:
ב סָעִיף א (ב) הבריאים - לאפוקי חלושי כח אינם חייבין רק לפי כחן:
ג סָעִיף א (ג) מליל שבת וכו' - היינו לבד ליל טבילה. וצריך להזהר שקודם שיגיע הלילה חייב להראות חבה יתירה ואהבה עם אשתו וא"צ לומר שלא ירגיל שום קטטה בע"ש [ב"ח]:
ד סָעִיף ב (ד) משום חובל - דדם מיפקד פקיד דהיינו שדם בתולים אינו מובלע בכותלי בית הרחם אלא כנוס הוא שם כמופקד ומוצנע בתוך הכלי וזה פתחו שיצא הדם מתוכו. והנה י"א דבמקום שנתפשט המנהג להחמיר בזה אין להקל להם אבל הט"ז כתב חלילה לעשות איסור בזה ובבירור שמעתי שהחסידים גאוני העולם נהגו בעצמם היתר בזה ע"כ אין חשש חומרא בזה כלל והמחמיר אינו אלא מן המתמיהין. ועיין לקמן סימן של"ט סקי"א במ"א דלכתחלה ראוי ליחדן אחר החופה יחוד גמור קודם השבת די"א דחופה שלנו לא מקרי חופה וא"כ כשיתיחדו אח"כ בשבת יהיה אח"כ כקונה קנין בשבת:
א סָעִיף א מצוה לאכול שום בע"ש או בלילי שבת (יש"ש ב"ק פ"ז הסמ"ג) וה"ה שאר דברים המרבים זרע עססי' תר"ח:כתב הגאון בספר ברכת הזבח שאלני הרב מהר"ר יאסקי יצ"ו אב"ד דק"ק ואדיסליב מצינו לחכמים ראשונים שהיו אוכלין חוליהן על טהרת הקודש ומה היו אוכלין בשבת דע"כ היו טבולי יום אחר התשמיש ואסורין לאכול מה שנעשה עט"ק דטבול יום הוא שני ולפי מ"ש לק"מ דלא מצינו שלישי בחולין שנעשו עט"ק וכו' ע"ש ולא הבינותי דבריו דהא בחולין שנעשו על טהרת תרומה מודה הרמב"ם דעושה שלישי וא"כ איך היו עושים הכהנים שאכלו עט"ת וא"ל דאכלו בשר דהא חייב בפת בשבת וע"ק דאם נטמאו במת מה היו אוכלים שהיו טמאים טומאת ז', וא"ל דהיו נזהרין מטומאת מת בז' מתי מצוה מא"ל ולענ"ד דלק"מ דעיקר הכונה באכילת חולין עט"ק להרגיל עצמו לאכול קדשים בטהרה כדאי' בחולין פ"ב ובימי טומאתן אכלו חולין גרידא דאותו זמן לא אכלו קדשים וע' בחולין דף ב' ע"ב וע' בגיטין דף נ"ד ועי"ל דאכלו פת שלא הוכשר ושתו מים מן המעיין כמ"ש בשל"ה לעשות בי' ימי התשובה:
א סָעִיף א לפיכך עונת ת"ח כו'. בטור כ' יהא זהיר לקיים עונתו ומביא עובדא מיהודא בריה דרב חייא נענש ע"ד שלא קיים פעם א' מחמת דמשכיה שמעתתיה:
ב סָעִיף ב מותר לבעול כו'. כ"ה מסקנת התלמוד והפוסקים אלא שבאגודה כתב בזה ובלבד שיכוין לבעול בהטיה וכ"כ בהג"א וכ' מו"ח ז"ל דליתא לדברים אלו על פי המסקנ' פ"ק דכתובות דדם מפקיד פקיד ומקלקל הוא אצל הפתח לא כמ"ש הרב ר' ישעיה הלוי ז"ל מירושלי' בכתב א' ונדפס וכתוב בו לחוש לדברי האגודה דלא משגיחין בזה אך מסיק כיון שנהגו בזמנינו דאין בועלין בתחלה בשבת ה"ל כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור ואין להורות היתר לבטל המנהג ע"כ ואני אומר חלילה לעשות מנהג איסור בזה ובבירור שמעתי שהחסידים גאוני עולם נהגו בעצמם היתר בזה ע"כ אין כאן חשש וחומרא כלל ואין ראיה ממה שנוהגים שלא לבעול בשבת הוא מפני הבושה דלא בזיזה עדיין עמו ואפי' במ"ש רוב פעמים שאין בועלים אלא ודאי שאין למדים ממנהג זה שום איסור והמחמיר הוא מן המתמיהין:
א סָעִיף א מתענוגי שבת. ויהיה זהיר לקיים עונתו ומצוה לאכול שום וה"ה שאר דברים המרבים זרע רש"ל. וקודם הלילה חייב להראות אהבה וחבה עם אשתו:
ב סָעִיף ב לבעול. כתב הב"ח דבמדינותינו נתפשט המנהג דאין בועלין ואין להורות היתר לבטל המנהג. אבל הט"ז כתב ואני אומר חלילה לעשות איסור בזה ובבירור שמעתי שהחסידים גאוני עולם נהגו בעצמם היתר בזה ע"כ אין כאן חשש חומרא כלל ואין ראיה ממה שנוהגים שלא לבעול בשבת הוא מפני הבושה ואפי' במ"ש רוב פעמים שאין בועלים והמחמיר הוא מן המתמיהין ועיין בשכנה"ג ובע"ש:
א מצוה לאכול שום בע"ש או בליל שבת יש"ש. והוא מתקנת עזרא ומבואר שם דעיקר התקנ' היתה לאכול בליל שבת והי' ידוע להם שטבע השום להתעכל ולפעול פעולות להרבות זרע בזמן קצר וביותר למתנהגים ע"ד הפרישו' שלא לשמש אלא בחצי הלילה כ"ה שם. ובספר א"ר כ' בשם ס"ח דקטניות ועדשים בלי מלח מרבים זרע: עפי' תר"ח שם מבואר דברים המרבים זרע: כ' הגאון בס' בה"ז בסוף הספר: דע"כ הוי טבולי יום. דאפי' טבלו בשחר מ"מ עדיין לא העריב שמשן דט"י הוא שני דקי"ל מת הוא אבי אבות הטומא' ואדם הנוגע במת הוי אב הטומא' וכל שאר הטומאות כגון נבלה ושרץ וכדומה הם גופן אינן אלא אב הטומאה והנוגע בהם הוא ראשון והנוגע בראשון הוא שני וכן הוא הולך זה אח"ז. ובחולין ראשון עושה שני ואין שני עושה שלישי. ובתרומ' שני עושה שלישי ואין שלישי עושה רביעי ובקדש שלישי עוש' רביעי וכיון דטבול יום דין שני י"ל והם בשבת ט"י כל מה שיאכלו וישתו בנגיעתן יטמאו ויעשו אותן שלישי: דלא מצינו שלישי כו' דבריש חולין יש מחלוקת בש"ס אי חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי או לא. ופסק הרמב"ם כמ"ד דלאו כקדש דמי דבטל' דעתו אצל כל אדם להחמיר כ"כ דהא מדינא בחולין אפילו שני אינו עושה ג' והוא מתפיסו לקדש שיהי' אפי' ג' עוש' רביעי לכן אינו חל להתפיס בטהר' וחומרת קדש ויש לו דין חולין גרידא דאפי' שני אין עושה ג' והראב"ד חולק ופסק כמ"ד חולין שנעשו על ט"ק כקדש דמי וא"כ ל"מ לדעת הרמב"ם דס"ל דלאו כקדש דמי לק"מ דהא היו טבולי יום רהיינו שני ועשו המאכלים ומשקים ג' דהא להרמב"ם דין חולין י"ל ואין שני עושה ג' ואפי' להראב"ד דס"ל כקדש דמי אפי' ג' עושה ד' מ"מ טבול יום אע"ג דהוי שני מ"מ קלישא טומאתו מודה הראב"ד דאין עוש' ג' בחולין שנעשו עט"ק עכת"ד: מודה הרמב"ם דעוש' ג' ואפי' טבול יום ס"ל דעוש' ג': הכהנים שאכלו עט"ת. נקט כהנים אורחא דמילתא דבשלמא עט"ק גם ישראלי' פרושים היו אוכלין עט"ק כדי להרגיל עצמם לאכול קדשים בטהר' דהא גם ישראלי' היו אוכלים קדשים שמותר לזרים. אבל עט"ת לא היו אוכלים כ"א כהנים דהא עט"ת היו אוכלים כדי להרגיל א"ע לאכול תרומה בטהרה. והא לא משכח' בישראל שיאכל תרומה: וא"ל דאכלו בשר. ר"ל בשלמא האוכלים עט"ק לא ה"מ בעל ספר בה"ז לתרץ שהיו אוכלים בשר דמה בכך הא ודאי בשר היה אוכלים עט"ק כדי להרגיל א"ע לאכול בטהרה בשר קודש אבל האוכלים עט"ת לא היו נזהרים כ"א להרגיל א"ע לאכול תרומה בטהר' וא"כ בבשר לא היו צריכים ליזהר דבבשר לא שייך תרומה: בז' מתי מצוה מא"ל דהא חייבים להטמא להם ואפי' הוא כהן כמ"ש בי"ד סי' שע"ג: ועי"ל כו' פת שלא הוכשר והיינו שנילש במי פירות ואע"ג דלפ"ז הוי פת הבא בכסנין ולא מיקרי פת והא בשבת צריך לאכול פת ודאי לתי' א' שכ' מ"א בסי' קס"ח ס"ק ט"ז דדוקא הנילש ביין שמן דבש וחלב הוי פת הבא בכסנין אבל לא בשאר מי פירות א"ש דכיון דאמרי' שאכלו פת שלא הוכשר ע"כ לא נילש ביין ושמן ודבש וחלב דהן הן משקין המכשירים ושאר מי פירות הוי לחם אלא שהוא דוחק שנראה מדברי מ"א שם שנראה עיקר בעיניו תי' השני שכ' שם דאין חילוק וכל שנילש במי פירות הוי פת הבאה בכסנין לכן ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל בסי' ער"ד גם בשם ת"ש דאם קבע על הפת הבא בכסנין דצריך לברך המוציא ובהמ"ז מיקרי לחם ע"ש: ושתו מים מן המעין דהיינו שהיו שוחים ושותים בפיהם מן המעין ולא נגעו במים: כמ"ש בשל"ה. הביאו מ"א לקמן סי' תר"ג אלא שכ' שם מג"א וז"ל וצ"ע דנטמאו בפיו כו' עכ"ל וצ"ל מה שכתוב פה הוא לדעת של"ה וע"ש בספר א"ר. ועי"ל דוקא בי' ימי תשובה שהכוונה להתנהג בקדושה וטהרה שפיר קשיא ליה למ"א משא"כ כאן שאוכל עט"ק כדי להרגיל א"ע לאכול קדשים ותרומ' בטהרה א"כ א"צ ליזהר כ"א בדברים ששייך בהם קדשים ותרומה משא"כ בענין זה ששות' בפיו מן המעין אי אפשר למצוא שיהיו המים קדושים קדושת הגוף ואפילו נטמאו בפיו ל"ל בה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.