שולחן ערוך, אורח חיים רפד

סָעִיף א

א (א) מפטירין - כתב הלבוש תמהתי על שלא ראיתי נוהגין לכתוב ההפטרות כדין ספר כי היה נ"ל שאין יוצאין כלל בקריאת ההפטרה בחומשים הנדפסין כיון שאין נכתבין בכל הלכות הס"ת או מגילה והט"ז ומ"א יישבו המנהג וס"ל דאף שהוא ע"י דפוס וגם על הנייר ושלא בגלילה מותר לענין זה ומ"מ דעת המ"א דצריך לקרות ההפטרה מתוך נביא שלם הנדפס ולא מתוך הפטרה לבד הנדפסת בחומש וכן ג"כ דעת הא"ר ע"ש ומ"מ אם אין להם רק הפטרה הנדפסת בחומש יש לסמוך להקל שלא לבטל קריאת הפטרה אך לכתחלה בודאי ראוי ונכון שיהיה לכל צבור נביאים שנכתבין בקלף כדין שאז גם השמות נכתבים בקדושה משא"כ כשהוא על הנייר הנדפס [עיין בא"ר] וכן הנהיג הגר"א בקהלתו וכעת נתפשט זה בהרבה קהלות ישראל ואשרי חלקם: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) בנביא וכו' - והטעם מפני שפ"א גזרו גזירה על ישראל שלא יעסקו בתורה וקראו בנביאים שבעה וברכו עליהם כנגד השבעה שהיו צריכים לעלות ולקרות בתורה ולא היו קורין עם כל אחד פחות מג' פסוקים והרי בין כולם כ"א פסוקים לכך אע"פ שהגזירה בטלה מנהגא לא בטל ומשו"ה תקנו שהמפטיר יקרא בנביא לא פחות מכ"א פסוקים ויהא קורא בתורה תחלה מפני כבוד התורה וכמ"ש בסימן רפ"ב במ"ב סקכ"ח ויברך המפטיר ז' ברכות [דהיינו שתי ברכות שמברך המפטיר על התורה לפניה ולאחריה ואחת על הנביא לפניה וארבע לאחריה] כנגד ז' שקראו בתורה: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) אבל בלא"ה - כגון שלא היה להם ס"ת לקרות בה ואם קראו בס"ת ונמצאת אחר הקריאה שהיא פסולה אפ"ה מפטירין אחריה ומברכין הברכות לפניה ולאחריה ועיין בבה"ל. אם אין עירוב שיכולין להביא הנביא או החומש בבהכ"נ להפטיר הולכין עשרה ומפטירין בבית שמונח שם ובברכת ההפטרה ג"כ דהרי מ"מ קראו בתורה תחלה אע"פ שלא היה באותו מקום: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד (ד) אין המפטיר וכו' - דאלמלא שבת אין נביא בר"ח וקריאת הנביא הוא רק משום שבת: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ה (ה) צריך לכוין - וע"כ מצוה על העולים שיברכו בקול רם כדי שכל הקהל ישמעו ויוכלו לענות אמן: ש"ע סָעִיף ג

ו (ו) אחריהם אמן - דע"י עניית אמן חשוב כאלו היה מברך לעצמו. אין לענות אמן אחר אמת וצדק שאומרים בברכות שאחר הפטרה שאין זה סיום ברכה וכן אין לענות אמן אחר הנאמרים באמת שנאמר בברכה שלפני ההפטרה דזהו ג"כ ברכה אחת עם מה שאמר אח"כ בא"י הבוחר בתורה דזו היא חתימתה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ז (ז) מי שאינו יודע וכו' - היינו שקרא מתחלה הקטן בתורה לשם מפטיר ואח"כ נמצא שאין יודע לומר ההפטרה וכן בגדול כה"ג יכול אחר לומר ההפטרה וברכותיה דאף שתקנו שהמפטיר יקרא בתורה תחלה מפני כבוד התורה מ"מ בדיעבד אמרינן שגם בזה איכא כבוד לתורה שניכר הדבר שקראו בתורה בתחלה לשם מפטיר שהרי הפסיק בקדיש מקודם והפמ"ג כתב דאם יכול עכ"פ לומר מלה במלה כשמקרין אותו טוב יותר שהוא בעצמו שקרא בתורה לשם מפטיר יאמר אח"כ ההפטרה וברכותיה ג"כ: ש"ע סָעִיף ד

ח (ח) אבל לכתחלה וכו' - היינו שאין קורין למפטיר מי שלא ידע אח"כ לקרות ההפטרה ג"כ. ובזמנינו שהמנהג בכמה מקומות לכתוב נביאים על קלף ובגלילה כס"ת וא"כ הקורא בנביא הוא מוציא כל הצבור כקריאת ס"ת ולכן אפילו לכתחלה מותר לקרות למפטיר אפילו מי שאינו יודע לקרות בנביא בעצמו דהוא יאמר כל הברכות והש"ץ יקרא ההפטרה כמו שקורא בס"ת [ח"א]: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ט (ט) כמו בס"ת - ולענין ברכה לפניה יש דעות בריש סימן ק"מ ע"ש הטעם וה"ה הכא ועיין בפמ"ג שכתב דספק ברכות להקל ועיין במה שכתבנו בסימן ק"מ בבה"ל. ועיין שם בס"א בהג"ה דאפילו במקום שהש"ץ קורא בס"ת ג"כ הדין דצריך להתחיל ממקום שהתחיל הראשון וה"ה כאן: ש"ע סָעִיף ה

י (י) ושנים וכו' - גם לא יהיה נקרא ההפטרה ע"י שנים דהיינו שאחד יקרא פסוק אחד והב' שותק עד שמסיים הפסוק ואח"כ קורא השני פסוק אחר כי המפטיר שקרא בתורה צריך שיקרא הוא לבד כל ההפטרה [עט"ז]: ש"ע סָעִיף ה

יא (יא) לא יאמרו - עיין במ"א דדוקא בקול רם אבל בלחש מותר לומר שבזה לא יטריד לחבירו שלא יוכל לשמוע וגם נכון לכתחלה לעשות כן לקרות בלחש מתוך הספר עם הקורא ועיין בפמ"ג דמשמע דיראה לקרות מלה במלה עם הש"ץ כדי שיציית להקורא ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם שער אפרים ועיין בספר מעשה רב שכתב דהא דכתב המ"א שיראה לקרות בלחש מתוך הספר עם הקורא היינו דוקא כשהקורא קורא מתוך החומש אבל כשקורא מתוך הנביא יקרא הוא לבד וכולם יהיו שומעין וע"ש עוד שכתב דאם יקראו הכל בקול רם עם הקורא תהיה ברכת הקורא ברכה לבטלה: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

יב (יב) אין המפטיר וכו' - היינו שאין רשאי להתחיל לומר ההפטרה עד שיגמור וכו' והטעם כדי שגם הגולל יתן לבו למה שיאמר המפטיר שחובה היא על כל אדם לשמוע פרשת ההפטרה כמו פרשה שבס"ת וברש"י שם משמע שצריך להמתין עד שיוגלל הס"ת במטפחותיה אין לסלק מעל השלחן ספר הנביאים או החומש שקורין בו המפטיר עד אחר הברכה כדי שיראה ויברך על מה שהפטיר: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

יג (יג) שניה - שבה מסיימין את הקריאה: ש"ע סָעִיף ז

יד (יד) וע"ל סי' תכ"ח - לענין הפטרת אחרי וקדושים כשהן מחוברות ויתר דיני הפטרה: ש"ע סָעִיף ז

טו (טו) אחר קריאת התורה - לאפוקי אחר אשרי לא יאמר שום דבר דהקדיש שאומרים לפני העמוד קודם תפלת י"ח הוא קאי על אשרי שאמר בתחלה וע"כ אין להפסיק ביניהם ויהללו שאומרים אין הפסק. ומה שנשתרבב המנהג שכשיש חולה אוחז החזן הס"ת בידו לאחר אשרי ואומר מי שבירך ומפסיק הרבה בין אשרי לקדיש שלפני העמוד שלא כדין הוא [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ז

טז (טז) ובכל יום שאין אומרים וכו' - ואם חל ט"ב בשבת אע"פ שאין אומרים צ"צ אומרים א"ה כ"כ א"ר בסי' תקנ"ז והפמ"ג בסי' תקנ"ט כתב שג"כ מזכירין בו נשמות אותן שמזכירין בכל שבת אבל בשבת שמברכין בו אב או בשבת שחל בו ר"ח אב גופא א"א אב הרחמים ואין מזכירין בו נשמות: ש"ע סָעִיף ז

יז (יז) כשמברכין החודש - ואין מזכירין בו נשמות ואפילו במקום שאומרים אב הרחמים כגון בימי הספירה אפ"ה אין מזכירין בו נשמות רק למי שנפטר באותו שבוע [מ"א] והפמ"ג כתב שכדומה שאין מזכירין אז נשמות כלל: ש"ע סָעִיף ז

יח (יח) בימי הספירה - משום שהיו הגזרות באותו זמן ואפילו חל מילה בשבתות ההם דאיכא תרתי לטיבותא אפ"ה אומרים דהא אומרים אותו בימי חדש ניסן כשמברכין חדש אייר דאית ביה נמי תרתי לטיבותא [וה"ה אם יש מילה בניסן דאיכא ג' לטיבותא ג"כ אומרים אותו דאין חילוק בין תרתי לטיבותא ובין ג' לטיבותא] אבל כשחל ר"ח אייר בשבת אין אומרים אותו וכ"ש שאין מזכירים בו נשמות וכן בכל חודש ניסן אף בימים שלאחר הפסח דהוא תוך הספירה ג"כ אין מזכירין בו נשמות אבל אה"ר אומרים בו כיון שהוא בימי הספירה: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף א

א כתב הלבוש תמהתי כל ימי שלא ראיתי נוהגין באחד מן המקומות לכתוב ההפטרות כדין ספר כמו שכותבין המגילה כי היה נ"ל שאין יוצאין בצבור כלל בקריאת ההפטרות שקורין בחומשין הנדפסים כיון שאין נכתבין ככל הלכות ס"ת או מגילה עכ"ל וכ"כ בהגהת י"נ ואני אומר שמנהג קדמונים הוא עיקר שכתוב בב"י סי' קמ"ד בשם ת"ה מה שמדלגין עתה מנביא לנביא היינו לפי שהפטרות שלנו כתובים בקונטריסים ואפשר לסמן למצוא מהר וכו' ע"ש, ואיתא בגיטין דף ס' שאסור לכתוב ההפטרה משום מ"ש בי"ד סי' רפ"ג ס"ב אלא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כלו' שאין יכולת ביד הצבור לקנות להם נביאים שלימים וא"כ השת' שנתגל' מלאכת הדפוס והספרי' ת"ל בזול אסור לכתוב הפטרות דהא קי"ל דפוס כתיב' מעלית' היא כמ"ש מ"ע סי' צ"ג ומ"ב ול"ח, ואי משום שכתובין בנייר הא כ' בש"ג רפי"ו דשאר דברים נכתבים בכל מיני צבעונים ולא בעי דיו ואם כן ה"ה דנכתבים על הנייר כמ"ש התוס' שם וה"ה שא"צ גליל' דוק ברי"ו ובתו' ועוד דמברכין על שיר השירים ואיכה אף על פי שכתובים בדפוס בנייר ועמ"ש ססי' ת"צ וכ"מ תשו' הרשב"א סי' תפ"ז דדוקא בס"ת אסור לברך כשכתובה בקונטריסים אבל על הפטרות לא קפדי' ע"ש וכ"כ הכל בו בשם הרשב"א וז"ל ובהפטרה ששאלת א"א [ר"ת אני אומר ב"ח דלא כב"י] שאין מקפידין בה ומברכין על הקריאה אפי' בלא ספר עכ"ל פי' אפי' אינה כתוב' על הספר מברכין עליה וכל זה ברור דלא כמה שנדחק הרב"י ע"ש ובקצת מקומות שקורין במנח' י"כ רק ג"פ בהפטר' יונה והשאר אומרים בלע"ז ואחר כך אומרים מי אל כמוך [מהרמ"פ ע"א וראב"ח ח"ב]: בלא ברכ' שרי. ונכון לקרות' עמ"ש סי' קמ"ג ס"ב: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ב אחריהם אמן. אין לענות אמן אחר וצדק שאינו סיום ברכה [טור]: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ג יכול אחר לאומרה. ול"ד למ"ש סי' רפ"ב ס"ה, דצריך לקרות בתור' שנית אף על פי שקרא כבר שאני הכא כיון שהפסיקו בקדיש מוכח' מילתא שקרא בעד המפטיר וכתב ב"י בסי' רפ"ב דיש מקומות נוהגים לכתחלה כשקטן מפטיר אז גדול קורא בתור' תחלה דזה כבודה שנא' שאין הקטן ראוי לקרות בתורה ע"ש אבל הריב"ש חולק ע"ז לכן כ' רמ"א דאין לעשות כן לכתחלה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ד כמו בס"ת. וצריך לברך תחלה [הריב"ש] ועססי' ק"מ דלהרמב"ם לא יברך והא דכתב סי' תקפ"ה ס"ג דלכ"ע אין צריך לברך וכ"ה סי' תרצ"ב ס"א שאני התם דכל ישראל מחויבים לברך על השמיעה ולכן כשבירך האחד בירך בעד כלם משא"כ כאן: ש"ע סָעִיף ה

ה ושנים לא יאמרו. ובכתבי האר"י כתב אין די בשמיעת ההפטרות אלא צריך לקרות מתוך הספר והברכות ישמע מהקורא עד כאן וצ"ל דבגמ' מיירי שלא יקראו שנים בקול רם מפני שמי שאינו בקי לא יוכל לשמוע וגם הבקי צ"ל בנחת ויש למנוע שלא יתרגם הברכה ואם יתרגם שלא יאמר השם [ריב"ש שם]: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ו אין המפטיר. כתב ש"ל בשם הגאונים שאין לסלק ספר הנביאים עד אחר הברכה כדי שיראה ויברך על מה שהפטיר ואיני מוצא לו טעם עכ"ל ב"י אבל גם בס' תניא כ"כ וכ"כ מט"מ והגמ"נ דהא בס"ת ג"כ אסור ליטול הס"ת עד אחר הברכה, כתב מ"ב סי' צ"ו צריך שיאמר סמוך לחתימה מעין חתימה לכן יאמר ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו בא"י מקדש וכו' וה"ה בכל י"ט עכ"ל, וקשה לשנות ולשבש כל הנוסחאות בא וראה כמה נדחק הטור סי' רל"ו במ"ש תמיד ימלוך עלינו ל"ו בא"י המעריב ערבים, וגם ברמב"ם כתוב כנוסח שלנו גם בב"ה אומרים יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד בא"י על הארץ וכו' דכיון דאומרים יתברך הוי מעין חתימה שפיר: אם אין עירוב שיכולין להביא חומש בבה"כ הולכין י' ומפטירין בבית ששם החומש, וגם יכולים לקרות ההפטרה בע"פ אם א"א בע"א כדאשכחן בכ"ג ביה"כ [מרדכי פ"ו דעירובין ראב"ח ח"ב ע"ג] עסי' קמ"ד, ובמ"ס פי"א דאין קורין ע"פ אלא כ"ג בי"ה: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

ז העוסקים בצרכי צבור. הא שמתפללים ויפיל שונאיו היינו שונאים שבמלכותו דבכל העולם יש יהודים (מאור עינים), הגון לומר השכב' לאנשים בל' הקודש ולנשים בל' תרגום [ר"י לוי סי' ע"ב] הטעם דשל נשים מסתמא נעשים בין הנשים והם אין מבינים בל' הקדש אלא תרגום [כ"ה] ברגלים שנוהגין לומר מי שבירך לקברנים יאמרו קודם אשרי שלא להפסיק בין קדיש לאשרי עמ"ש סי' רצ"ב, כשמברכין החדש אין מזכירין נשמות רק למי שנקבר באותו שבוע [מהרי"ל]: ש"ע סָעִיף ז

ח בימי הספירה. משום שהיו הגזירות באותו זמן ואפי' חל מילה בשבתות ההם אומרים אותו דהא אומרים אותו בחדש ניסן אבל כשחל ר"ח אייר בשבת א"א אותו אבל בשבת שלפני ר"ח אנו אומרים אותו ואין מזכירין בו נשמות אפי' בספירה [הגמ"נ]: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף א

א כתב הלבוש עמ״א בתשובת הרשב״א תפ״ז ששאלת אם מותר לברך על ס״ת בקונטרסים והשיב חיסר אות א׳ פסול והפטורה אין קורין אלא אחר קריאת ס״ת ולא כתב רבותא דנביא שלם בעינן ש״מ הפטורה רשאי לקרות בקונטרס ועי׳ אות וי״ו אף בע״פ י״ל דמותר יע״ש ועא״ר אות ג׳ טוב יותר לקרות הפטורה מתנ״ך מלקרות בהפטורה הנדפס לבדה בחומש: בלא עמ״א קמ״ג ב׳ דגם בס״ת פסולה יש לקרותה שלא תשתכח תורת קריאה בלא ברכה כ״ש הפטורה שראוי לקרות בציבור בלא ברכה כשאין שם ס״ת: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ב אחריהם עמ״א וכ״כ הט״ז שאף אין להפסיק שם: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ג יכול עמ״א משמע דאחד מברך הברכות והפטורה כי איך יברך א׳ והב׳ יאמר הפטורה ובס״ת צריך שיקרא בלחש ואף שי״ל זה מ״מ נראה כן ומיהו טוב יותר אם יכול לאמר מלה במלה שמקרין אותו ויאמר הפטורה מי שקרא בתורה כבוד התורה עדיף. ואם השביעי א״י להפטיר בהכרח אומרים קדיש ועולה א׳ מהקודמים: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ד כמו עמ״א משמע ספק ברכות לקולא ולא יברך האחרון לפניו ועסי׳ ק״ח מדין הראוי לו למקום אחר ה״ה כאן ספק ברכה לקולא דעתו על ענין דיומא: ש"ע סָעִיף ה

ה ושנים עמ״א מגילה כ״א ב׳ ובנביא א׳ קורא ולא שנים דהיינו דתרי קלי לא משתמעי וריב״ש הוא לומר דא׳ קורא פסוק א׳ ושני פסוק ב׳ אין רשאי עב״י ועט״ז הביאו והר״ב כוללן יחד דב׳ א״א הפטורה ל״ש פסוק אחר פסוק או כא׳ כו׳ ובכוונות משמע דכל יחיד יאמר בלחש הפטורה ועסי׳ תרפ״ט במ״א אות י׳ ותר״ץ אות ג׳ ולכאורה כל שצריך עשרה צריכין לציית להקורא והם ישתקו דליהוי קריאה בציבור ומ״מ כשקורין בלחש צייתי להקורא ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ו אין עמ״א עסי׳ קמ״ז ס״ז אם הגולל שמע הפטורה א״צ להמתין אבל לפי הטעם שיבולי לקט הובא בב״י משום פגם ס״ת אף כה״ג אסור והב״י דחה שם דחייתו וצ״ע. בע״פ אם מותר לקרות עי׳ ריש הסי׳ ולענין דברים שבכתב א״א רשאי לאמרן ע״פ עי׳ לעיל: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

ז הפוסקים עמ״א בשחרית אומרים קדיש על הבימה על קריאת התורה וקדיש שלפני העמוד קודם תפלת י״ח הוא על אשרי שאמר א״כ אין להפסיק ביניהם ויהללו שאומרים אין הפסק כ״כ ברצ״ב אות ב׳ וא״י מה שנשתרבב המנהג שהחזן אוחז הס״ת לאחר אשרי ואומר יהללו ואח״כ כשיש חולה אומר מי שבירך כמה ומפסיק הרבה בין אשרי לקדיש שלפני העמוד. מ״ש כשמברכין החודש כו׳ אף בשבתות שאומרים א״ה בימי הספירה אין מזכירין נשמות וכדומה שאין מזכירין אף למי שנפטר באותו השבוע ומ״ש הר״ב ובכל יום שא״א צו״ץ א״א אותו יתבאר אי״ה באות ס׳: ש"ע סָעִיף ז

ח מימי הספירה עמ״א. כשחל מילה (או חתונה באייר בשבת שמברכין ר״ח סיון אומרים אב הרחמים אף ע״פ שיש ג׳ לטיבותא מברכין החודש ויום שא״א בו תחנון). דהא אומרים א״ה בימי ניסן אחר הפסח אף שמברכין ר״ח אייר דג״כ תרתי לטיבותא ור״ח אייר בשבת א״א אותו א״ה אבל בשבת שלפני ר״ח אייר ומברכין ר״ח אייר אע״ג דתרתי לטיבותא ניסן ומברכין החודש אנו אומרים אותו (וכ״כ התו״ש ר״ח א״ה אנו אומרים בשבת שלפני ר״ח אייר וכ״כ א״ר אות י״ג) ומשמע בשבת שלפני ר״ח אייר אף שיש מילה וחתונה אומרים א״ה דאין לחלק בין ב׳ לטיבותא או שלש לטיבותא. ובר״ח אב כתב בבאר הגולה שאין אומרים א״ה כשמברכין ר״ח אב ובא״ר י״ג פ״פ אומרים א״ה כשמברכין ד״ה אב אבל כשיש מילה א״א אותו יע״ש. אבל הזכרת נשמות אין מזכירין אף בימי הספירה לאחר הפסח וכ״ש כשמברכין החודש או מברכין ר״ח סיון אין מזכירין נשמות רק א״ה אומרים. כתב המ״א בתרפ״ה בכל ארבע פרשיות אין מזכירין נשמות ואומרים צו״ץ. ואב הרחמים בד׳ פרשיות אין הכרע ובא״ר תרפ״ה אות ח״י בשם הגמ״נ אב הרחמים נוהגים לומר בד׳ פרשיות כמו בשאר שבתות ומדברי הר״ב בהג״ה כל יום שא״א צו״ץ א״א א״ה מבואר דימי ניסן קודם הפסח וט״ו אב וט״ו בשבט ופורים קטן א״א א״ה וכ״ש שאין מזכירין נשמות. ל״ג ח״י אייר בשבת אי אפשר לחול בשבת עסי׳ תכ״ח בט״ז ב׳ וע׳ שכנ״ג בתרנ״ז בהגהות ב״י אות ב׳ שמנהגם להזכיר נשמות פורים קטן. אבל מנהגינו כמ״ש שם מקודם בשם מהר״י סג״ל שבת פורים קטן ושושן פורים אין מזכירין נשמות יע״ש וה״ה א״ה א״א כמ״ש הר״ב כאן דכל יום שא״א צו״ץ א״א א״ה זולת ימי הספירה. מה שנרשם בקצת סדורים בענין א״ה צ״ע והמנהג כמ״ש כאן מ״ש הר״ב כל שא״א צו״ץ א״א א״ה קשה הא איכא מנחה שלפני יום שא״א תחנה שא״א צו״ץ ובשחרית שבת אומרים א״ה כמו ער״ח בשבת ופורים בא׳ בשבת וכדומה א״כ לאו כללא הוא כ״א על יום קאמר שבשחרית א״א תהנה ובמנהגים שלי הארכתי וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף א

א כתב הלבוש כו' מה שמדלגים עתה כו' דהא מדינא דהש"ם אין מדלגין בנביא כ"א בכדי שלא ישהה יותר בדילוג כ"א עד שמתרגם המתרגם הפסוק שקרא ופירש"י הטעם משום כבוד צבור שלא יעמדו בשתיקה עד שיגלול המקום שמדלג שמה כדאי' במגילה דף כ"ד: ואפשר לסמן כו' קודם שיתחיל להפטיר. וימצא מהר ולא יצטרכו הצבור להמתין משא"כ בזמן הש"ס שכל ספריהם היו בגלילה כמו ס"ת דא"א לסמן ובזה מיושב מה שאין הצבור כותבים הנביאים בגלילה לצורך ההפטרה כיון דדרכנו לדלג א"א להיות בגלילה: ואי' בגיטין כו' ר"ל דאכתי קשה ניהו דכל הנביאים א"א לכתוב מ"מ ה"ל לכתוב ההפטורת כפי מנהגינו ויהיה הדילוג כ' שם ולא יצטרכו לדלג ויהיה דרך גלילה עז"כ דהא אי' בגיטין דאין כותבין הפטרה: משום מ"ש בי"ד דאין כותבין מגלה לתינוק דהיינו פרשה א' או שתים משום דקי"ל תורה תמימה ניתנה דהיינו שתהיה כתובה בשלימות ולא מקצתה לבדה ומה"ט גם הפטרה אין לכתוב שצריך לכתוב כל הנביאים בשלימות ואפי' לקרות בהפטורת הכתובים אמרו שם בגיטין דאסור כיון דנכתבים באיסור: דהא קי"ל דפוס כו'. וכיון דאפשר ע"י הדפוס ליכא משום עת לעשות חזר הדבר לאיסורו ואין לכתוב ההפטורות לבד. ולפ"ז גם בהפטורות הנדפסים כיון דאין הנביא שלם אין לקרות בה כיון דאפשר מתוך הנביא הנדפס בשלמות ומה לי דפוס ומה לי כתיבה לפי שיטתו אבל הט"ז מתיר לקרות בהפטורת דידן וכן נהגו וכ' בס' א"ר דאין לעשות להפטור' כ"א עמוד א' בסופה ובתחלה לא יהי' עמוד כ"א יניח קלף חלוק כדי לגלול דכן הדין בנביא כדאי' בפ"ק דב"ב: וכ"כ הכלבו כו' ב"ח דלא כב"י שהגיה תמורת ששאלת א"א צ"ל ששאלת אפשר: פי' אפי' כו' דלא כמו שנדחק הרב"י דהרב ב"י הבין דמ"ש אפי' בלא ספר ר"ל בלא ס"ת דהיינו שלא קראו בתור' וז"ל הרב"י ומיהו דוקא במקום שקראו בתור' ואע"פ שס"ת פסולה אבל אם לא קראו כלל בתור' לרא' שאין מפטירין בברכה וכדברי תשוב' לרמב"ן עכ"ל הרב ב"י. אבל המ"א פירש מ"ש אפי' בלא ספר ר"ל בלא קלף אלא נכתבת על הנייר מפטירים בהם ומברכים עלי' ולא דיבר הרשב"א כלל מדין אם צריך לקרות בתורה תחל'. ולפ"ז אין הדי' מבואר להדיא אם קרא בס"ת פסול' אם ברכו על ההפטר': בקצת מקומות כו' רדב"ז וראב"ח. תשובות הללו אינן ת"י אולם בתשובת מהר"ם פדוא' סי' ע"ח ראיתי שכ' וז"ל בקצת מקומות נוהגים במנח' יוה"כ קורין בהפטורת יונה ג' פסוקים בלשון הקדש ואח"כ מתרגמין כל הפרש' בלע"ז יווני אח"ז קורין ג' פסוקים במיכ' מי אל כמוך כו' בלשון הקדש ומתרגמין בלע"ז יוונית אותן ג"פ ומסיק דלא מחינן בהו דהא דקי"ל דבעי' שיפטיר כ"א פסוקי' והטעם כמ"ש ט"ז ס"ק א' מ"מ במקום שמנהגן לתרגם ההפטרה די בי' פסוקים כמ"ש הטור דמצטרפים משום טרחא דצבורא גם י' פסוקים שתרגמו וה"ל יו"ד פסוקים לה"ק ול' תרגום ג"כ יו"ד פסוקים הוי כ' ופסוק האחרון כופלים דהיינו לאחר שתרגם פסוק האחרון אומרים אותו שוב בלה"ק כדי לסיים בתורה והוי כ"א. וא"כ במנחה שאין קורין רק ג' גברי ודי להם י' פסוקים כמש"ל סי' קל"ז א"כ גם ההפטרה די בי' פסוקים וכמ"ש רמ"א סעיף ה' דמה"ט בי"ט שקורין ה' סגי בהפטר' ט"ו פסוקים וכיון שקורין ו' פסוקי' בלשון הקודש דהיינו ג' פסוקים ביונ' וג' פסוקים במיכ' ומתרגמין אותם ה"ל י"ב פסוקים ודי. ואע"ג שמתרגמין בלע"ז יווני ש"ד חדא דלע"ז יווני דינו כלה"ק (והרמב"ם שכ' דלשון יווני נאבד מן העולם עמ"ש עליו הרב"י בא"ח סי' תר"צ ועוד ס"ל דגם בשאר לעז שהשומעים מבינים יוצאים ע"ש שהאריך: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ב (ס"ק ב) אחריהם כו' אחר וצדק ר"ל אותו וצדק שאו' בברכות שאחר ההפטר' ואף שיש שם הפסק בדפוס בין תיבות וצדק ובין תיבת נאמן שאחריו כאלו וצדק הוא סוף ברכה אבל באמת אינו סוף ברכה וראי' דהא תקנו ז' ברכות למפטיר נגד ז' הקרואים בתור' והן ב' ברכות שאומר המפטיר על פסוקי תור' שקורא ואחד קודם אמירת ההפטר' וארבע לאחריה. ואי וצדק הוא סוף ברכה א"כ יהיה חמשה ברכות לאחר הפטר' אלא שבימים קדמונים היו מפסיקי' אחר תיבת וצדק ואומרי' שם דברי שבח להקב"ה אבל לעולם הוא אמצע ברכה והיינו דוקא האי וצדק שלאחר ההפטרה אבל תיבת וצדק שבברכ' שלפני ההפטר' ודאי עונים אמן דהיא סוף ברכ' שלפני ההפטור': ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ג (ס"ק ג) יכול כו'. כיון שהפסיקו בקדיש קודם שקרא המפטיר בתור'. מוכח מילתא כו' משא"כ לעיל סי רע"ב שאמרו הקדיש אחר שקרא השביעי בתור' ואדרבא יש לחוש משום הנכנסים. וכמ"ש מ"א לעיל סי' רפ"ב: דזהו כבוד' כו' ר"ל אע"ג דהמפטיר צריך לקרות תחלה וכאן מי שאומר ההפטרה הלא לא קרא בתחלה בתורה מ"מ אתי שפיר דהא טעמא מאי צריך לקרות תחלה בתורה שלא להשוות דברי נביא לדברי תור' כדלעיל סי' רפ"ב ס"ק ט"ו והכא אדרבא זהו כבודה של תור' שיאמרו כו'. ומ"מ כ' רמ"א דאין לעשות כן לכתחל' משום שהריב"ש חולק: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ד (ס"ק ד) כמו כו' דלהרמב"ם לא יברך אבל מ"מ מודה הרמב"ם שצריך להתחיל במקום שהתחיל הראשון וטעם מחלקותם מבואר שם סי' תקפ"ה אם א' התחיל לתקוע ולא יוכל להשלים ישלים אחר ולא יברך: וכ"מ סי' תרצ"ב שכתב רמ"א שא' יכול לברך על קריאת המגלה והשני קורא. ואם נשתתק הקורא באמצע קריאה מדמה מ"א שם בס"ק ב' למה שכ' בסי' תקפ"ה. בירך בעד כלם דהא כל השומעים חייבים לברך על השמיעה אלא שהתוקע בברכתו הוציא את כל השומעים וא"כ זה שמתחיל לתקוע כשהראשון לא היה יכול להשלים הוי כאלו בירך הוא עצמו. וכן הוא בקריאת מגילה משא"כ בעולים לתור' שהשומעים אין חייבים לברך. ומי שעלה עכשיו שנית לא הוציאו הראשון לכך צריך לברך שנית לחד דעה: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ה (ס"ק ו) אין המפטיר כו' דהטור סי' רל"ו וז"ל הטור ליישב המנהג אמר א"א הרא"ש ז"ל שאנו מתפללים ה' ימלוך לעולם ועד ויקוים הפסוקים והיה לעת ערב יהיה אור ויאיר לנו ויחשיך לשונאינו והוי קצת מעין חתימה סמוך לחתימה עכ"ל: כיון דאמרי' ית' כו' ר"ל סוף ברכ' ד' ושל ההפטר' לפי נוסחתינו אומרים סמוך לחתימה ית' שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד בא"י כו' הוי מעין חתימה דהיינו ית' מעין תחלת החתימ' שמתחיל בא"י: כדאשכח' בכה"ג ביה"כ במס' יומא דף ס"ח ע"ב כה"ג קורא מתוך ס"ת אחרי מות ואך בעשור וגולל ס"ת וקורא ע"פ ובעשור שבחומש הפקודי'. והטעם ע"ש דף עי"ן: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

ו (ס"ק ז) העוסקי וכו' הא שמתפללים כו' ר"ל שמנהגן של ישראל כל קהל בכל שבת מתפללי' בשלומה של מלכות. ויש בנוסח תפל' ההיא ויפיל שונאיו תחתיו. ע"כ ל"ל שונאים שבמלכו' אחרת ואם יתגרה מלך א' עם מלך אחר ויתפללו היהודי' שבמלכות זה שיפיל שונאו דהיינו מלך המתגרה בו יפול תחתיו. והא תחת המלך המתגרה בו יש ג"כ יהודי' וגם הם מתפללים על מלכות שלהם ויפול שונאיו תחתיו א"כ ע"כ תפלת א' מהם הוא תפלת שוא אע"כ כל קהל מתפלל שיפיל שונאיו שיש לו במדינתו תחתיו. הגון לו' השכב' לאנשים כצ"ל וכ"ה בכ"ה: ברגלים שנוהגים כו' שלא להפסיק בין כו' עמ"ש סי' רצ"ב דגם הקדיש שייך לתפלת מוסף כמ"ש סי' רצ"ב: ש"ע סָעִיף ז

ז (ס"ק ח) בימי כו' שהיו הגזרות היינו גזרת תתנ"ו. ואפי' כשחל מיל'. ר"ל דאפי' בחול א"א תחנון מ"מ י"ל אב הרחמים דהא בחדש ניסן ג"כ א"א תחנון ואפ"ה אומרים אב הרחמים: אבל כשחל ר"ח אייר בשבת א"א אותו אבל בשבת שלפני ר"ח אז אומרים אותו כצ"ל וכשמברכים ר"ח אב כ' בס' א"ר בשם ר"מ רבקש דאין אומרים אב הרחמים וכ' שבפראג אומרים אותו גם הביא בשם הגהת מנהגים כשחל ר"ח אב בשבת א"א א"ה: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף א

א מפטירין בנביא כו'. הטעם משום דפ"א גזרו גזרה שלא לקרות בתורה ותקנו לקרות בנביאים מענינה של פ' כ"א פסוקים כמו אלו היו קוראים בתורה כ"א פסוקים ג"פ לכל א' מהז' שקראו בתור' וגם היו מברכין אנביאים ז' ברכות כמו אלו היו קורין בתורה דהא מברכין ז' ואח"כ נתבטל הגזיר' וקורין בתורה ואפ"ה תקנו שהמפטיר יקרא בנביא כ"א פסוקים ויהא קורא בתור' תחלה מפני כבוד התור' שאם לא היה קורא אלא בנביא ומברך על קריאתו יהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה על כן צריך המפטיר לקרות בתורה תחלה דידעו שגדול' התורה מהנביא מצד הקדימ' ולכך יברך המפטיר ז' ברכות כנגד ז' שקראו בתורה וכתב הטור מה שמפסיקין כשמגיע לכל דבריו אמת וצדק לא מפני שהוא סיום ברכה שהרי לא תקנו אלא ז' ואם הוא סוף ברכה ה"ל ח' אלא כדאיתא במ"ס שהיו נוהגים שם לומר דברי שבח ורצוי עכ"ל. וא"כ א"ל אמן במקום ההוא כיון שאינו סוף ברכה והרבה טועים ואומרים שם אמן ע"כ טוב יותר לנו שלא להפסיק שם למען ידעו שאין שם סוף ברכה. ולשון ומה שמפסיקין אין פי' שמפסיקין שם אלא שבמחזורי' כתוב שם הפסק וכ"ה הל' בתו' פ' ע"פ דף ק"ד ויש הפסק במחזורים כו' אבל אין להמפטיר לומ' שם דרך הפסק לדידן שא"א שם דברי שבח ורצוי כנלע"ד: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ה

ב אלא צריך לחזור ולהתחיל כו'. ול"ד לש"ץ שנשתתק באמצע התפל' שמתחיל מתחלת הברכה שטעה זה דהתם כבר יצאו הצבור י"ח מאותן הברכות שקרא הא' משא"כ בהפטרה שצריך לברך לפניה ולאחריה כ"כ ריב"ש. כתוב בלבוש וז"ל וכיון שאין קריאת הפטרה אלא בצבור תמהתי על שלא ראיתי נוהגין לכתוב ההפטרות כדין ספר כמו שכותבי' המגיל' כי היה נ"ל שאין יוצאין כלל בקריא' הפטרה בחומשים הנדפסים וצ"ע. ואשתמיטתי' סוגיא דהנזקין דף ס' האי ספרא דאפטרת' אסור למקרי בשבת דלא ניתן להכתב [ופירש"י פחות מספר אחד שלם לעצמו] ולא הוא דעת לעשות לה' הפרו תורתך פירש"י שאין לכל ציבור יכולת לכתוב נביאים שלם עכ"ל. א"כ אפי' אם יהיו נכתבים אין להם דין ספר אלא משום עת לעשות כו' ה"נ בחומשים הנדפסים דהדפוס יש לו ממש דין כתיבה כמו שכתוב בי"ד סי' ער"ב ועיין עוד סי' תקנ"ט לקמן ובמגילה א"צ לו' משום עת לעשות כיון שהוא ספר בפ"ע ע"כ כותבים אותו: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף א

א מפטירין עט״ז עיין לבוש וב״ח ואע״פ שתחלת התקנה היתה לקרוא הפטרה בלא קריאת ס״ת ובציבור בעשרה עכשיו שנתבטל הגזירה לא תקנו לברך על הפטרה כ״א בעשרה גדולים ואחר קריאת ס״ת כמ״ש רמ״א ומיהו כשקראו בס״ת פסולה (בלא ברכה) רשאין לקרות הפטרה אח״כ בברכות וכמ״ש הב״י עיין עט״ז. והטעם אפשר דעכשיו שנתבטלה הגזירה אם יקראו בהפטרה בברכות בלא קריאת ס״ת אין זה כבוד התורה דמה״ט תקנו שהמפטיר צריך לקרות בתורה קודם עיין מגילה כ״ג א׳. ועמ״א וי״ו אף בבית אחר אם א״א מותר לקרות שם הפטרה בברכות בעשרה. אם התחילו בי׳ ויצאו מקצתן גומר בברכות עסי׳ קמ״ז ועסי׳ קמ״ג וקכ״ח בא״ר אות א׳ יע״ש והיינו התחילו קריאה התורה בעשרה ויצאו מקצתן (עיין קמ״ג אי רוב נשארו בעינן) גומר קריאת ס״ת והפטרה אומר בלא ברכות ואם התחילו הפטרה ויצאו מקצתן גומר הפטרה בברכות: ומ״ש הט״ז שאין מפסיקין לדידן אמת וצדק בלבוש משמע דמנהג אבותינו בידינו להפסיק שם מעט ע״כ כתב שאין מפסיקין לדידן: שם בלבוש למה נקרא הפטרה י״א מלשון יפטירו בשפה שקריאת ס״ת אף ללמוד אסור ובהפטרה שרי וצ״ע בסי׳ קמ״ו ס״ג אסור לספ״ר כמו בקריאת ס״ת משמע אף ללמוד אסור לספ״ר אף בד״ת: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ה

ב אלא עט״ז ועא״ר אות ג׳ בדפוס אין השמות נכתבין בכוונת קדושה ומ״מ עכשיו שיש תנ״ך בדפוס ומצוי הוא טוב יותר שיקרא הפטרה בתנ״ך שיש נביאים שלימים ממה שיקרא בהפטרה הנדפס לבדו בחומשים ועמ״א בריש הסימן ואי״ה שם יבואר עוד: מה שברכה לאחר הפטרה מתחלת בברכה אע״ג דסמוכה לשלפניה ובתורה הואיל ובימי המשנה א׳ מברך תחלה ואחרון בסוף משא״כ כאן עיין פרישה ולבוש תירצו דומיא דמ״ש שתקנו בשביל כן עוד תירץ הפרישה דהיו מתרגמין והיה הפסק גדול יע״ש בזה: כתב הב״ח אומרים בשבת שחרית בשעת חזרת ס״ת מזמור לדוד הבו לה׳ בני אלים כו׳ שנתקן על ס״ת וסמוך למוסף כי שבע דמוסף כנגד זיי״ן קולות כו׳ אבל בחול או בי״ט וחש״מ מנהג בורות הוא מי שאומר אותו יע״ש ועסי׳ קמ״ט וסימן קמ״ז מדיני הפטורה יע״ש: מה שנודרין צדקה בעד המתים עיין ב״י ולבוש ויש שם חידוש כפי דעתי דכל ישראל ערבים החיים בעד החיים וביודעים ויש בידו למחות אבל ברוצח ע״מ כן פדאם וקבלו עליהם שלא יהיה בזרעם שום רוצח שופך דמים ומש״ה כתיב דברים כ״א א׳ כפר לעמך ישראל אשר פדית כו׳ יע״ש ובעו״ה דשכיחי מלבינים פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים גורמים עון כל יוצאי מצרים לכן ראוי לפייס וליתן צדקה ולהתפלל עליהם ויש עוד טעמים עב״י ולבוש וא״ר אות י״ב אותם שלא שמרו שבת מהפכין כו׳ יע״ש: כתב הד״מ בתרפ״ה בשם מהרי״ל כו׳ הובא במ״א תרפ״ה אלא ששם כתב כל שאין מזכירין נשמות אין אומרים מי שבירך של קהל וא״י הטעם וכמדומה שאין העולם נוהגים כן ומיהו מחזנים אין ראיה שבוחרים להם כפי דעתם עב״ח סימן רס״ז יע״ש ואין להאריך ובס׳ המגיד אי״ה אבאר מענין זה דרוצח גורם עון ח״ו על יוצאי מצרים: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף א

א בנביא. הטעם שפעם א' גזרו גזירה שלא לקרות בתורה ותקנו לקרות בנביאים מעניינה של פרשה כ"א פסוקים כמו אלו היו קוראים בתורה כ"א פסוקים ג"פ לכ"א מהז' שקראו בתורה. ולכך יברך המפטיר ז' ברכות נגד ז' שקראו בתורה ומה שקורין בנביאים ולא בכתובים מפני שלא תמצא שם מעין הענין פרשת התורה. כ' הלבוש תמהתי על שלא ראיתי נוהגין לכתוב הפטרות כדין ספר כי היה נ"ל שאין יוצאין כלל בקריאת הפטרה בחומשים הנדפסים ע"ש והט"ז ומ"א חולקים עליו ומתירין לקרות ההפטרה בחומשים הנדפסים ע"ש. אם אין עירוב שיכולין להביא חומש בבה"כ הולכין יו"ד ומפטירין בבית ששם החומש ואין קורין בע"פ. מ"א: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ב אמן. ואין לענות אמן אחר שכל דבריו אמת וצדק שאינו סיום ברכה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ה

ג בפעם א'. היינו בקול רם. אבל מחויב לקרות בלחש: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ד הגולל. כתב בש"ל בשם הגאונים שאין לסלק ספר הפטרה עד אחר הברכה כדי שיראה ויברך על מה שהפטיר וכ"כ במט"מ: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

ה צבור. ברגלים שנוהגין לומר מי שבירך לקברנים יאמרו קודם אשרי שלא להפסיק בין קדיש לאשרי מ"א וע"ל סי' רצ"ב: ש"ע סָעִיף ז

ו החדש. ואין מזכירין נשמות רק למי שנקבר באותו שבוע. מהרי"ל: ש"ע סָעִיף ז

ז בימי הספירה. ואפי' חל מילה בשבתות ההם אבל כשחל ר"ח בשבת א"א אותו עיין מ"א: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף א

א ס"א מפטירין בנביא. כ"א א': מעניינה. כ"ג א' תוס' ד"ה כיון: ואין כו' אא"כ כו' כגון כו'. שם בגמ': ודוקא. שם כנגד כו': ולא נתקנה כו'. שם אין קורין בתורה ואין מפטירין כו': אחר. שם א' המפטיר כו': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב וי"א שאע"פ. דלא עדיף מתפלת החובות ליום בשחרית מו"ע שאין מזכיר בחתימה כיון דליכא בדידהו וכמ"ש פ"ב די"ט י"ז א' וראיה ממ"ש תוס' שם דחדא מכלל כו' וע"כ דרב גידל מכלל אידך איתמר וכיון דנדחית אידך נדחית נמי דרב גידל: מזכירין. דלא כרב גידל וכפירש"י שם ורי"ף וכפשטא דגמ' ככל הני שמעתתא ועוד דתרווייהו דרב הוא וחדא מכלל חברתה איתמר וס' הראשונה ס"ל כיון דנדחו משום דריב"ל אין לדחות דרב גידל: והמנהג. תוס' שם: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ג ס"ג צריך כו'. ע"ל סי' ר"צ ס"א וכמ"ש בספ"ח דברכות אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ד ס"ד קטן. כנ"ל סי' רפ"ב ס"ד: אבל לכתחלה. שם המפטיר בנביא צריך לו' כנ"ל אבל בדיעבד ש"ד כיון שאמר קדיש קודם מוכחא מילתא שבשביל ההפטרה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ה ס"ה אם נשתתק. כמ"ש בר"ס ק"מ מירושלמי: ושנים. כ"א ב': דתרי. ר"ה כ"ז א': ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ז

ו ס"ז בשבת שהפרשיות. תוס' ד"ה כיון ובשבת כ"ג ב': ונהגו להזכיר בספרי כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מכאן שהמתים צריכין כפרה וקבעו בשבת שהכל בבה"כ והחי יתן אל לבו: ולברך. עיין בפ"ק דכתובות ז' ב': ונוהגין לו'. בפ"ק דר"ה כמאן מצלינן כו' ומכאן נהגו לומר יקום פורקן. מרדכי וכ"ז בשבת כנ"ל: ש"ע סָעִיף ז