שולחן ערוך, אורח חיים תלב

סָעִיף א

א (א) קודם שיתחיל לבדוק - כדי שתהא הברכה עובר לעשייתן: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) יברך - י"א שטוב שיטול ידיו קודם והוא רק משום נקיות: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) על ביעור חמץ - דאע"ג דאינו מבער עד למחר מ"מ כיון דבדיקה זו לצורך ביעור הוי מעין הביעור ואין מברכין על בדיקת חמץ דאין זה סוף מצותו וגם אין מברכין על ביטול חמץ כיון דעיקר הביטול תלוי בלב ואין מברכין על דברים שבלב. אם בירך לבער יצא [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) כ"ז שלא סיים בדיקתו - דכל זמן שלא סיים מקרי עדיין עובר לעשייתו. ואם כבר סיים הבדיקה לא יברך עכשיו אלא יברך למחר בשעת שריפה דהא מברכין על ביעור חמץ ואע"פ שבטלו אתמול בשעת בדיקה מ"מ חייב לשרפו מתקנת חכמים ועוד דהא אז אמר כל חמירא דלא חזיתיה והחמץ שראה לא ביטל [ט"ז ומ"א וש"א] ויש מאחרונים דס"ל דלא נתקנה הברכה כ"א בעת הבדיקה ולדעתם יברך בשעת שריפה בלא שם ומלכות. ונראה שהרוצה לסמוך ולברך אין מוחין בידו דיש לו על מי לסמוך: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) ויזהר שלא ידבר - ובדיעבד אם שח בדברים שאין צורך הבדיקה יחזור ויברך דהפסיק בין הברכה להמצוה: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) וטוב וכו' - ובזה אין צריך לחזור ולברך כיון שכבר התחיל המצוה ובדברים שהם צורך הבדיקה גם לכתחלה יוכל לדבר שזה אין חשיב הפסק כלל [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ז (ז) כמה בתים - וההליכה מבית לבית לא הוי הפסק ועיין בח"א שכתב דאם בודק ביתו וחנותו והחנות הוא בחצר אחרת צריך לחזור ולברך אמנם מצאתי בחק יוסף ובמאמר מרדכי שדעתם דכולהו חדא מצוה היא שמחויב לילך ולבדוק כל המקומות שיש בהם חמץ ואין שייך לומר דהליכה הוי הפסק בזה: ש"ע סָעִיף ב

ח (ח) יעמיד מב"ב - וה"ה אחר שאינו מב"ב אלא דבר בהוה וכדאיתא בש"ס דיש מקומות ששוכרין לבדוק ועכ"פ יסייע לדבר כי מצוה בו יותר מבשלוחו. והנה מדינא יכול לסמוך בבדיקה אפילו על נשים ועבדים [ולא על שפחה נכרית שלנו] וקטנים ומ"מ לכתחלה נכון שלא לסמוך אלא על אנשים ב"ח שהגיעו לכלל מצות דהיינו מי"ג שנה ואילך לפי שהבדיקה כהלכתה יש בה טורח גדול ויש לחוש שמא יתעצלו ולא יבדקו יפה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ב

ט (ט) בשעה שהוא מברך - כדי שיצאו בברכתו ויענו אמן על ברכתו: ש"ע סָעִיף ב

י (י) על סמך ברכה וכו' - ואם הבעה"ב אינו בודק כלל ומצוה לאחר לבדוק אותו אחר מברך דהוי כשלוחו גם לענין הברכה: ש"ע סָעִיף ב

יא (יא) שבירך בעה"ב - ואם לא שמעו ברכתו לכתחלה אין לשלחם לבדוק ומ"מ אם קשה לו לגמור הבדיקה בעצמו יכול לבקש לאחר שיסייענו ואותו אחר א"צ לברך שכל הבדיקה מצוה אחת היא וכבר בירך הבעה"ב עליה: ש"ע סָעִיף ב

יב (יב) ונוהגים להניח - היינו חמץ קשה שלא יתפרר וגם במקום משומר מפני התינוקות והעכברים: ש"ע סָעִיף ב

יג (יג) ומיהו וכו' - חולק ע"ז דאין כאן חשש ברכה לבטלה דכן הוא המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ואם לא ימצא אין בכך כלום והט"ז כתב עוד דהברכה קאי על מה שיבער למחר בודאי מה שישייר מאכילתו אלא שמהיום מתחיל ע"י הבדיקה וכנ"ל בסימן תל"א וכן הסכימו אחרונים לדינא ועיין בח"י שכתב דמ"מ אין כדאי לבטל מנהג של ישראל ועיי"ש שנתן טעמים להמנהג וגם האר"י ז"ל כתב מנהג זה ושיניח יו"ד פתיתים אכן יש ליזהר הרבה שלא יאבד אחד מן הפתיתין ועיין בש"ת: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א יטול ידיו קודם הבדיקה (מהרי"ל ב"ח): על ביעור. משום דבדיק' תחלת ביעור הוא: ש"ע סָעִיף א

ב כ"ז שלא סיים. פירוש דאם סיים לא יברך עכשיו אלא יברך למחר בשעת שריפה דהא מברכין על ביעור חמץ ואף על פי שבטלו מ"מ חייב לשרפו מתקנת חכמים ועוד דהא אומר כל חמירא דלא חזיתיה אבל החמץ שראה לא ביטל וגם במהרי"ק שורש קע"ד כ' די"א שיברך לעולם בשעת שריפ' ומכ"ש כה"ג וע' בב"ח שבסוף דבריו צ"ע שכ' להרמב"ם א"צ לברך והרי הרמב"ם כ' כל מצוה שיש לה משך זמן חייב לברך ועמ"ש סס"י רי"ד ובי"ד סי' י"ט בש"כ: ש"ע סָעִיף א

ג ויזהר שלא כו'. ואם בדברים שאינן מענין הבדיקה שח צריך לחזור ולברך כמ"ש סי' קס"ז ס"ו: ש"ע סָעִיף א

ד וטוב שלא כו'. ובזה א"צ לחזור ולברך: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ה יעמיד מב"ב. ועכ"פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו כדאי' רפ"ב דקידושין ועמ"ש סי' תל"א וסי' ת"ע, ובגמ' משמע דיש מקומות שנהגו לשכור מי שיבדוק: ש"ע סָעִיף ב

ו על סמך ברכה. די' שעושין מצוה א' ברכה א' לכולם עסי' ח' משמע דאם בע"ה אינו בודק רק מצוה לאח' לבדוק אותו אחר מברך וצ"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק ול"ד למ"ש סי' תקפ"ה גבי שופר שהתוקע מברך דשאני התם שהשומ' שומע הברכ' ויוצא בברכתו אבל הכא למה יברך הבודק כיון שאין המצוה עליו וצ"ל דמ"מ מצוה קעביד דומיא דמיל' שהמצו' על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל אותו אחר מברך וע' בטור י"ד סי' רס"ה, ונוהגים להניח חמץ נוקש' במקום משומר (מט"מ מהרי"ל) ואם חסר לחמו עסי' תל"ד: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א ויטול עמ״א היינו אף בסתם ידים דכשירות לברכה מ״מ הואיל ובאה לטהרת הרגל ומצוה חשובה יש לטהר הידים בכ״ע ורש״ל בתשובה פ״ו מסיק יותר טוב להסיך רגליו או שפשוף ניצוצות (שלא יהא כיוהרא) עי׳ עט״ז וה״ה אם בע״ה מברך ובני ביתו אצלו יטהרו קודם שיתחילו לבדוק מה״ט ואם אין ידיהם נקיים מאחר דיש לענות אמן פשיטא שצריכין ליטול ידיהם: על עמ״א עב״י וט״ז אי בירך לבער דיעבד יצא ד״מ דפוס פיורדא בשם רי״ו ועב״ח ועט״ז משמע הא בירך על בדיקה חמץ לא יצא דיעבד: ש"ע סָעִיף א

ב כל זמן עמ״א וכ״כ הט״ז ב׳ ושם כתבנו דאפילו אמר בלילה דחזיתיה ג״כ אפ״ה יש לברך בשעה ה׳ כי על ביעור הכי משמע דמש״ה אין מברכין על בדיקת חמץ דאין זה תכלית המצוה (כלומר ודאי כשבדק וחיפש ולא מצא ג״כ עשה מצוה מ״מ עיקר החיפוש אולי ימצא ויבער) ועח״י אות ו׳ ומשמע אם נזכר קודם הביטול אין מברך ועפר״ח אות א׳ וצ״ע: ש"ע סָעִיף א

ג ויזהר עמ״א דכל שהפסיק אפי׳ מלה אחת וענה אמן אחר עצמו הוה כשח וחוזר ומברך עי׳ בה״ג ועבי״ד י״ט כתב שם רבינו הגדול בעל תב״ש הביאו לשחוט אלטא לא בעינן כ״ד יע״ש והנה בקס״ז יש מחלוקת אם בירך הבוצע והפסיקו אח״כ אחרים עט״ז ומ״א שם וה״ה כאן אם בע״ה מברך וסמכו אחרים על ברכתו תלוי במחלוקת זו ע״ש אות ח׳ וי״ט ומה דקשיא ליה התם מראובן צ״ע קצת דהתם יעקב עדיין לא אכל וכה״ג ראובן שהפסיק בשאר דברים צריך לברך המוציא כ״ז שלא אכל בוצע עדיין ונט״י לא הוי הפסק עמ״ש שם: ש"ע סָעִיף א

ד וטוב עמ״א ועט״ז אות ג׳ ומאן דמניח פתיתין כל שלא מצא הוי התחלה או קודם ביטול דאין צריך להניח פתיתין ומיד כשהתחיל לחפש קיים המצוה ויראה כל ספק ברכות רשאי להרהר או ישמע מאחר שמברך ומכוין להוציא ואין זה כמברך ברכה שא״צ דעובר לא תשא כבסי׳ רט״ו ובה״ב כתבנו מזה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ה יעמיד עמ״א הא דמצוה בו היינו לעשות קצת מהמצוה וכ״מ מגמרא פסחים דף ד׳ ב׳ באתרא דיהיב אגרא כו׳ והא ניחא לאיניש לקיימיה בעצמו ש״מ כל שבדק קצת תו אין מצוה בו יותר משלוחו כו׳ כאמור: ש"ע סָעִיף ב

ו על עמ״א עי׳ בטור ואם שומעים ומכוונים יוצאים אף לא ענו אמן דיעבד ועי׳ סימן רי״ג ס״ב כל שמברך מחויב ומצות שהמברך מוציא שאין בקי אע״פ שיצא עיין תב״ש י״ד סי׳ א׳ אות ס׳ וס״א וי״ט אות ט׳ ועט״ז קס״ז אות א׳ במ״ש דצריך שיענה אמן ושם כתבנו מזה. והוי יודע שמ״ש המחבר בברכה א׳ יכול לבדוק כמה בתים כתב הפר״ח אות ב׳ דוקא כשהם סמוכים והראה מקום למקום לסי׳ ח׳ סי״ג ועמ״א שם וט״ז אות י״א וי״ז וי״ל בין לבוש ט״ק ובקע״ה דהברכה חלה על מה שעשה ובין מברך ע״ס לילך דרשאי ובהכי ניחא בי״ד י״ט דמברך חוץ לבית המטבחיים ועמ״א קס״ו ג׳ ואמנם י״ל הפר״ח קאי על השליח אבל בע״ה אף ברחוקים יכול בברכה א׳ ועי״ד סי׳ רפ״ט בבית הלל א׳ וכוונתו כיון דשיחה לא הוי הפסק באמצע בדיקה ה״ה הליכה וי״ל בין ההיא דסי׳ ח׳ סי״ב וי״ג בין לובש כמה בגדים דאין מפסיק בשיחה ובין בודק כמה בתים דרשאי מצד הדין להפסיק בין בית לבית ולמ״ש הר״ב בקס״ז סו״ז דאם טעם הבוצע תו באחרים לא הוי שיחה הפסק י״ל דרשאי אלא דמ״מ לכתחילה אסור מצ״ה ויש לעיין ןהמעיין בקע״ח ורע״ג משמע אף דשיחה לא הוי הפסק הליכה הוי הפסק וי״ל ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א כתב מ"א יטול ידיו ק"ה. וכתב הב"ח בשם מהרש"ל אע"ג דקי"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח כמ"ש בסי' קנ"ח סעיף ה' אם לא שידע שנגע במקום מטונף מ"מ כיון דבדיקת חמץ בא לטהרת הרגל. והיא מצוה חשוב' ראוי להחמיר בה ולעשות בנקיון. ומ"מ כ' בתשו' סי' פ"ו מ"מ ע"י היסך רגליו ושפשוף עדיף עכ"ל. ור"ל שיצטרך נטילה מצד הדין: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ב) כ"ז כו' דהא מברכי' על ביעור כו' ר"ל לא על בדיק' חמץ שכבר עבר אלא על ביעור והא עדיין חל עליו הביעור ועוד דהא אומר בביטול של לילה כמ"ש סי' תל"ד סעיף ב': וכ"ש כה"ג ר"ל ניהו דלא קיי"ל בהא כמהרי"ק אבל כה"ג ששכח לברך בשעת בדיקי יש לברך בשעת שריפה:כל מצוה שיש לה משך זמן כו' ר"ל דוקא מילה או שחיט' כיון שמל או שחט כבר עבר המצוה וא"א לברך אבל מצוה זו שיש לה משך זמן כגון תפילין וציצית ניהו דמצותן לברך מיד בשעת הנחת תפילין ועטיפת הטלית מ"מ כיון דעדיין עוסק באותה מצוה דהא עדיין התפילין והציצית עליו מברך אם לא בירך תחל' וה"ה בדיקת חמץ שיש לו משך זמן עד מחר בשעת שריפה מברך בשעת שריפה. ועמ"ש ס"ס רי"ד שם הביא לשון הרמב"ם. ובי"ד סי' י"ט בש"ך שכ' בשם ס' ב"א דאפי" בשחיטה אם לא בירך בשעת שחיטה מברך אח"כ והש"ך חולק אבל במצוה שיש לה מפך זמן גם ש"ך מודה: ש"ע סָעִיף א

ג (ס"ק ד) וטוב כו' ובזה אצ"ל ולברך דהוי כסח באמצע סעודתו: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד (ס"ק ה) יעמיד כו' ועמ"ש סי' תל"א בס"ק ה'. ובגמ' דף ד' ע"ב דהא דאמר אביי לא מבעיא באתרא דנא יהבו אגרא כו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

ה (ס"ק ו) על סמך כו' דיו"ד שעושים כו' עסי' ח' ס"ה שכתב שנים או שלשה שמתעטפים כא' כל אחד בטליתו אם ירצו א' יברך והאחרים יענו אמן ויוצאים בזה. ובפר"ח י"ד סי' י"ט מסיק דאפי' לא ענו אמן רק נתכוונו לצאת יצאו ועמש"ל סי' ח' ס"ק ח': משמע כו' מדכת' יעמיד מב"ב אצלו בשעה שמברך כו' על סמך ברכ' שבירך בעה"ב משמע שגם הם חייבים לברך אלא שיוצאים בברכת בעה"ב וא"כ אם אין בעל הבית בודק ואינו מברך צריך האחר הבודק לברך: גבי שופר. שהתוקע מברך אפי' התוקע כבר יצא: שאין המצוה עליו וגם אינו מוציא לבעה"ב בברכתו דהא אין בעה"ב בודק ואין בעה"ב חייב לברך: ועיין בטור סי' תרמ"א כצ"ל ור"ל שהביא בשם הירושלמי וז"ל העושה סוכה לעצמו א"צ לברך על עשייתה אע"ג דגרסי' בירו' העושה סוכה לעצמו מברך אקב"ו לעשות סוכ' עשאה לחבירו מברך על עשיית סוכה סמכי' על גמרא דילן שא"צ לברך כו' עכ"ל הרי לפ"ד הירושלמי אם עוש' סוכה לחבירו צריך העושה לברך ואע"ג דלא קיי"ל הכי היינו משום דס"ל דאין מברכין על עשייתה אפילו עשאה לעצמו אבל אם היה הדין שהעושה לעצמו מברך היינו מודים דגם העושה לחבירו מברך וע"כ צ"ל הטעם כמ"ש המ"א דמ"מ מצוה קעביד: (ס"ק ז) ונוהגים כו' נוקשה ר"ל חמץ קשה שלא יתפרר ויצטרך לבדוק אחר הפירורים: במקום משומר שלא יטלנו עכבר וט"ז ס"ק ד' כתב דטוב שלא להניח ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א על ביעור חמץ. אע"ג דלא מבער מ"מ עכשיו מתחיל הביעור ע"י שבודק לבער ומבטל החמץ שאינו ידוע לו ממילא מבער גם עכשיו והוי מעין הביעור דמחר וכ' ב"י שאין לברך על בטול חמץ דהוי דבר שבלב ואין מברכין על המחשבה. ואין מברכין על הבדיקת חמץ כיון דאין זה סוף המצוה: ש"ע סָעִיף א

ב כל זמן שלא סיים בדיקתו. דכ"ז שלא סיים מקרי עדיין עובר לעשייתו ואם כבר סיים הבדיקה לא יברך אע"ג דעדיין הגמר של מצוה לפניו בביעור מ"מ לא שייך ברכה אם אינו עושה מעשה של מצוה: ונ"ל דבאם לא בירך עד גמר הבדיקה יברך בשעה ה' כשעוסק בשריפת חמץ דהא עושה מעשה בעיקר המצוה ולכאור' משמע איפכא בהרא"ש פ"ק דכתב וז"ל ומה שאין מברכין על ביעור בשעה ה' בשעה שמוציא החמץ מהבית והיא עיקר המצוה מן התורה כדכתיב ביום הראשון תשביתו כו' ואומר אני דהוצאת חמץ קודם זמן איסורו לא נפיק מתשביתו דתשביתו היינו שריפה ולא צותה התור' שריפה אלא אח"ז איסורו דומי' דנותר אבל בעוד שהוא מותר באכיל' לא ישרפנו ומה שמוציאין אותו מן הבית היינו שלא יעבור עליו בבל יראה עכ"ל זה פשוט דלא הקשה הרא"ש למה לא יברך שנית על מה שמקיים מצוה דאורייתא כי בראשונה לא בירך אלא בשעת מצוה דרבנן דכיון דכבר בירך על ביעור חמץ היאך יברך ברכה א' ב"פ במצוה א' אלא דהוקש' לו על עיקר תקנת חכמים שה"ל לתקן הברכה בשעת קיום מצוה דאורייתא ולא בשעת הבדיקה שהיא דרבנן לזה תי' דאז אין כאן דאורייתא כיון דעדיין היתר הוא אלא מדרבנן הוא בשביל חשש דאח"כ א"כ יש לו לברך על התחלה שהיא ג"כ דרבנן וא"כ מוכח כמ"ש דאם לא בירך על התחלה שהיא דרבנן יברך בשעה ה' שהוא ג"כ דרבנן כנלע"ד: הטור כתב בשם הרא"ש שא"צ לברך שהחיינו בשעת בדיקת חמץ דהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכי' אזמן דרגל והקשה רש"ל תימא דהא איסור חמץ קודם לרגל דמשעת זביחת הפסח אסור הוא שהרי הוא חול גמור ואסור מן התורה וא"כ למה לא יברך שהחיינו ואינו דומה לעשיית סוכה ולולב שלא קדם מצותו לרגל עכ"ל ולק"מ דאותו זמן האיסו' מתיחס להרגל דהא קריה רחמנא ראשון דהיינו ראשון של ז' ימי הרגל וע"כ יותר טוב לברך בעיקר הרגל ופוטר הטפל לו: ש"ע סָעִיף א

ג ויזהר שלא ידבר כו'. זהו מסקנת הרא"ש בטור וצריך ביאור במ"ש תחלה י"א שאין לבודק לדבר עד שיגמור כל הבדיקה ויש מוסיפין שאם שח בדברים שלא מעין הבדיקה כו' וכ"ז איננו שוה לי וכו' וק' כיון שהוא עצמו מסכים אח"כ שיש ליזהר כן עד סוף הבדיקה א"כ היינו רישא דאותן י"א נמי הכי ס"ל כמ"ש וכן הקשה מהרש"ל ותירץ דבודאי ממ"ש שאין לדבר ולא חילק בין ברכה לתחלת הבדיק' ובין לאחר שהתחיל לבדוק אלמא דבחדא מחתא מחתינהו וזה ליתא שבין ברכה לתחילת הבדיקה הטעם משום הפסק ובבדיקה עצמו הטעם משום היסח הדעת וע"ז כ' וכל זה איננו שוה לי כו' עכ"ל וקשה דהא ודאי עכ"פ יש חילוק בין לא התחיל עדיין שאז צריך לחזור ולברך ובין התחיל ככר אף שיש ליזהר מ"מ א"צ לחזור ולברך אלמא לאו בחדא מחתא מחתינהו ונ"ל לתרץ הקושיא של רש"ל דבדברי הרא"ש במסקנא נזכר שם טוב ליזהר שלא לעסוק בשיחה בטלה כו' והיינו במה שאין לו צורך בה אפי' לצורך בדיקה אלא יש לו רשות לדבר ההכרחים אף שלא לצורך הבדיקה כיון שאין כאן משום הפסק אלא מצד שישים אל לבו לבדוק שפיר ודי בזה אם נזהר משיחה בטילה לגמרי אבל להי"א דלעיל יש איסור מצד הפסקה ע"כ לא נזכר שם שיחה בטילה אלא שאין לבודק לדבר משמע אפי' הכרחים לו רק שאינ' לצורך הבדיקה יש איסור כנ"ל ליישב דבריו אבל חלקי אמרה נפשי דנ"ל דברי הי"א נכונים ויש הפסק כשמדבר קודם גמר בדיקה ול"ד לסוכה וסעודה שמביא הרא"ש ראיה דיכול להפסיק באמצע דהתם אי בעי מסיים שם ולא אכל יותר בסוכה וסעודה משא"כ בבדיקה דלא סגי ליה כל שלא גמר הבדיקה וממילא כל שלא גמר עדיין אותו החלק נקר' התחלה אצלו דהא אם לא בירך תחלה מברך עדיין בעת ההיא כמ"ש סי' זה ס"א ואע"פ שלענין אם שח א"צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל בענין מ"מ יש לו ליזהר בקיום המצוה שלא יפסיק בקיומה בכל ההכרח לו ולא סגי בלא"ה וכיוצא בזה כתבתי בסי' תקצ"ב לענין שלא לפסוק בשיחה בין תקיעות שמיושב למעומד ע"ש וכן באמצע הבדיקה נראה דהוי ממש כמו באמצע תקיעות דמיושב עצמן שודאי אסור להפסיק ביניהם לכ"ע: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד ומיהו אם לא נתן כו'. וכן ראוי לנהוג לכתחלה דחיישי' שמא יניחנו במקום שלא ימצאנו הבודק וברכה לבטל' אין כאן דהברכ' קאי על מה שיבע' למחר בודאי אלא שמהיו' מתחיל ע"י הבדיק': ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א על עט״ז. עב״י דהברכה קאי על ביעור דלמחר ומעכשיו התחלה וג״כ על ביטול שאחריו אבל שיברך בפירוש על הביטול לחוד לא תקנו כיון דמצי לבטל בלב עסי׳ תל״ו ס״ב ועב״י מ״ש הטור ובעל העיטור בע״ו דאין חולק אקודם ולכאורה דבדיקה לא קבוע זימנא דאם דעתו לחזוי מר״ה נמי משא״כ הביטול בע״פ להט״ז תל״ו ב׳ והברכה קאי על הביטול היה ראוי לברך זמן על הביטול דקבוע זמן ומברך על ביעור דבכללו ביעור וביטול ועמ״א תל״ו א׳ ועי׳ הגירסא בטור ומיד או שמיד בשי״ן יע״ש: ולמד הרהור כדיבור ברכת ק״ש לאו אק״ש נתקנו. ומגילה בזמנה למ״ד בעי עשרה א״א בהרהור ובהל׳ ברכות כתבנו מזה יע״ש ועי׳ שבת פרק ב״מ ספק דבריהם כדמאי לא תקנו ברכה (דף כ״ג א׳) י״ל לבער הוא מ״ה אם יש בעין ובספק ביטול הא לחפש בחורין אחר הביטול הוא מדרבנן דלמא אתי למיכל ולא תקנו על ספק דבריהם ברכה כאמור: ש"ע סָעִיף א

א על עט״ז דאם סיים הבדיקה אע״פ שיש ביטול לפניו לא יברך כ״א למחר בשעה ה׳ וכ״כ המ״א ב׳. ועי׳ ברא״ש פסחים ז׳ א׳ עלה דהבודק צריך שיברך דל״ת אינה כ״כ מצוה כיון דאין אלא לבער החמץ מן הבית ומה שאין מברכין בשעה ה׳ כו׳. ביאור דבריו דהוקשה לו כמ״ש הר״ן ז״ל דמאי קמ״ל הבודק מברך דכל המצות מברך עליהם ותי׳ הר״ן ז״ל דקמ״ל הבודק מברך מיד ולא כשמבער יע״ש. והרא״ש ז״ל דקדק מלת צריך משמע תרתי אשמעינן דצריך ברכה ב׳ בשעת בדיקה ע״ש תי׳ דל״ת דאין מברך חדא כמו בניקור חלב דאין מברכין על ל״ת כ״א אמ״ע עי״ד י״ט בכה״ג ופריי שם ואפשר תשביתו לאו עשה כ״א תיקון הלאו עי׳ שבועות כ״ד תוס׳ ד״ה האוכל לריצב״א וזבחת לא לעשה כ״א להתיר ע״י זביחה וערש״י ביצה גבי מסוכנת וחולין ספק בשחיטה אמ״ה לכאורה כריצב״א אלא בנבילה ביה״כ קשה יע״ש ותשביתו לרש״י לומר ביטול מהני יש לומר לתקן הלאו לשיטת דבל יראה מזמן שחיטת הפסח הוי עי׳ פסחים דף א׳ וב״ק כ״ט ב׳ ול״ת עשה קמ״ל דמ״מ מברך כיון שבא הלשון בצווי כשחיטה. או דה״א בביטול סגי ואין מברכין על דברים שבלב ותקנת חז״ל סייג שלא למיכל הוא דאין מברכין על סייג ול״ד למ״מ ונ״ח ועי׳ פני יהושע והקשה הרא״ש ז״ל דלמא לא יברך בה׳. וי״ל לפרש בג׳ אנפי או כמו שיראה מב״ח ז״ל דב״פ יברך בלילה על מצות חכמים לחפש כו׳ ובה׳ מ״ע מ״ה וזה דחה הט״ז ויש לפרש דה״פ דהראוי לברך בה׳ שמ״ע מ״ה ותירץ דמ״ה בביטול סגי ומ״ה אין לבדיקה עיקר כלל כבסי׳ תל״א בטור עב״י שם וכיון שכן על סייג אין לברך רק בלילה קודם הביטול לז״א הט״ז דאינו כן דודאי חמץ ששורף אין בכלל הביטול ואף אם טעה ואמר בלילה דחזיתיה ודלא חזיתיה או להנוהגים כן רק לבטל בלילה פ״א אפ״ה מברך בבוקר דמ״מ מצות חז״ל הוא להוציא מן הבית ורק הרא״ש להוכיח דלא כרש״י שמפרש דר״י דאמר אימתי בלא בשעת ביעורו שש כו׳ ואך תשביתו קודם איסורו הוא דאם כן היה ראוי לתקן הברכה על מ״ע מ״ה אלא כפי׳ ר״ת ואך לאחר זמן איסורו משתעי קרא וקודם זמן איסורו לא בא צווי בפירוש מ״ה א״כ טוב לברך על התחלה. ול״ד לבודק אחר הפסח ועמ״א ב׳ ואי״ה שם יבואר עוד: מ״ש הטור על זמן כו׳ עי׳ פרישה דאל״כ למה כתיב שבעת ימים כו׳ ועי׳ מ״ש בפתיחה אי עובר ב״י משבע כו׳ ובח״י וא״ר אות ד׳ ולא הבינותי דמכל מקום עשה משביתו משבעה ויברך זמן. ועב״ח ס״ד י״ל דסובר הרא״ש ז״ל דאין מברכין על ביטול ותקנת חז״ל דלמא אתי למיכל הוא בפסח דיש כרת חששו ומש״ה סמכינן אזמן דרגל: ולמ״ד דהלכה כר״ש לפני זמנו ואיסור תורה יש מחשיבתו דאסור באכילה כתו׳ כ״ת ב׳ בד״ה ר״ש והר״ן ז״ל בהא דרב גידל פירש אף הנאה מ״ה משמע מתשביתו אף הנאה (וקשה א״כ ל״ל קרא חמ״פ שאשור בהנא׳ פתסוק מתשביתו ולרש״י לא ניחא דב״י עובר בנוקשה ותערובות. משא״כ לפר״ת א״ש דמניין לנוקשה ותערובות וא״ש דפריך מאי איכא בין חזקיה לר״א והתוס׳ לשיטתם) אם כן י״ל דכי הורשו חז״ל לעשות סייג אל״ת לא אעשה דמש״ה יש מקומות דמברכין שהחיינו כר״י דיש ל״ת ובפתיחה כוללת כתבנו דודאי מנינו שעשו סייג אף לעשה א״כ קשה דנהי בביטול סגי מ״מ תקנת חז״ל שייכא בשבע כאמור. ואם בירך זמן על הבדיקה י״ל דמברך ארגל זמן דהרגל עיקר ובדיקה טפילה לו ול״ד לסימן הרמ״א דיש שם דיעות ובמנהגים שלי הארכתי. ועב״ח כאן: עי׳ כה״ג וא״ר ד׳ ביוה״כ מברכין שהחיינו ועי׳ ברשב״א בשם רבינו פרץ דמכלה החמץ אין ראוי לברך זמן דוגמא למ״ש בסי׳ רכ״ג ס״ו בהגה״ה שא״א תתחדש בעירות שועלים שהורג בריה יע״ש בזה: ש"ע סָעִיף א

ג ויזהר עט״ז. המעיין בב״ח שהביא דברי רש״ל עד מלת וליתא ופי׳ הב״ח די״א קמא סוברים דאין חילוק ובין ברכה לתחילת בדיקה אם סח אין חוזר ומברך והקשה הב״ח דפשיטא לכ״ע חוזר ומברך ופי׳ הב״ח די״א קמא הטעם שוה ובין ברכה לתחילת בדיקה או אמצע בדיקה עבירה בידו אם סח כמו בין ישתבח ליוצר (אע״ג דליכא חשש ברכה לבטלה ובין ש״י לש״ר בחה״מ וכדומה) ולהרא״ש אין עבירה באמצע בדיקה דלא הוי הפסק רק טוב שיתן דעתו כו׳ אבל הט״ז פי׳ ברש״ל כן כמו שפי׳ הב״ח בעצמו וע״ז הקשה הט״ז דע״כ לאו בחדא מחתינהו דהא בין ברכה לבדיקה חוזר ומברך א״כ נימא נמי שיש הפרש ביניהם שזה אסור מטעם הפסק וברכה לבטלה ובאמצע בדיקה רק טוב לא איסור. ופי׳ הט״ז דהרא״ש כתב ומיהו שוב שלא לעסוק בשיחה בטילה היינו שאין לו צורך בה אפי׳ שלא לצורך הבדיקה (חסר מלת שלא בט״ז וכצ״ל) ולי״א קמא שכתבו סתמא שאין לדבר עד שיגמור כל הבדיקה משמע אפי׳ הכרחיים כל שהוא שלא לצורך הבדיקה וע״כ משום הפסק וזה ליתא וא״כ המחבר שסיים ושוב והשמיט שיחה בטילה קשה ומשמע דפי׳ כב״ח או כרש״ל. ומשמע דלא יפסיק עד שיבטל ג״כ ומכ״ש למ״ש הט״ז דאיסור יש בדבר והרי יש פי׳ על ביעור קאי על ביטול ואפשר י״א קמא כתבו עד שיגמור כל הבדיקה אלא דהרא״ש נמי כ״כ יע״ש ומ״ש הט״ז מתקיעות אי״ה יבואר שם ועסי׳ תק״ו בט״ז ג׳ ולעיל סי׳ כ״ה ס״ט: אמר הכותב ראיתי לחקור קצת בכאן בדיני ברכת המצות ועמ״ש בפתיחה לה״ב. א׳ הנה יש ברכת מצות ושבח והודאה ונהנין ויש ברכת מצות ד״ת ויש על מצות דרבנן וברכת המצות בעמידה ונהנין בישיבה אם שבח והודאה בעינן עמידה או לאו. ב׳ אם המצוה גם כן בעמידה א״ד רק הברכה. גם אי כללא הוא או יש מצות שא״צ עמידה. גם אזכיר שאלה קטנה וזו תוארה אם מצות דרבנן א״ד רק מצות התורה את״ל דרבנן א״צ עמידה תריץ לי הא דתפ״ט ס״א לספור מעומד ודעת המחבר משמע ספירה בזמה״ז דרבנן וי״ל דזכר למקדש עבדינן. וההיא די״ד סי׳ ש׳ מ״ם קריעה דרבנן צריך מעומד וי״ל התם יליף מקרא דאיוב ואפי׳ דיעבד צריך לחזור וכדבעינן למימר לקמן אי״ה ומצות דיעבד א״צ כו׳ ואת״ל מצות דרבנן צריך מעומד לכתחילה מה נעשה בהא בסי׳ תר״צ ס״א ומגילה כ״א א׳ הקורא המגילה יושב לכתחילה רק בציבור מפני כבוד הציבור (ויש לנו הרהורי דברים עמ״ש הר״מ ז״ל פ״ב ה״ז ממגילה בציבור לא ובירוש׳ פ״ד ה״א במגילה ר״מ קרא בטובעין משמע אף בציבור מיושב וז״ש הטור והרמב״ם עלח״מ שם וצ״ע): דע דבכל בו דף ט״ז ע״ג הביא ירושלמי כל הברכות מעומד וחשיב שם עומר ציצית לולב מילה בכולהו כתיב לכם ויליף ג״ש מעומר חרמש בקמה א״ת בקמה אלא בקומה והיינו עשיית המצות וי״ל אסמכתא. וחז״ל אמרו אף הברכות מעומד. ובסימן ח׳ יתעטף בציצית ויברך מעומד עמ״א שם אות ב׳ אפשר מש״ה היפך דסובר הברכה בשעת עיטוף עי׳ שו״ת בית יעקב פ״ח וא״ר שם אות א׳ ובאר היטב אות ב׳ אחר עטיפה צ״ע יע״ש. וא״כ שפיר כתב הברכה מעומד ממילא העיטוף מעומד ובע״ת אות א׳ כתב איפכא היל״ל יברך ויתעטף ולמ״ש א״ש כשו״ת ב״י. ויראה דחז״ל תקנו הברכה כדין העשייה בעמידה וכ״מ בא״ר ח׳ אות ב׳ יע״ש דלא כע״ת יע״ש. ובנהנין דליכא עשייה מש״ה הברכה מבישוב וה״ה שבח והודאה עסי׳ רכ״ח דלית עשייה י״ל הברכה מישוב ומט״י ברכות בבוקר אין ראיה דתקנו על הסדר בעוד שהוא שוכב עסי׳ מ״ו. ומשמע מדחשיב הכל בו הני י״ל שאר המצות א״צ עמידה וכ״מ לכאורה בתרמ״ג בקידוש משמע אף לישב בסוכה מיושב ובט״ז ס״ק ב׳ כתב לישב בסוכה בעמידה וי״ל אנו נוהגין לברך רק על אכילה הוי כחלה ושחיטה ועא״ר ח׳ אות ב׳ העיר מתרמ״ג ומ״ש על המ״א י״ל דהכי נמי קאמר דהוי כנהנין. ובסימן תפ״ט כתב לספור מעומד ולא הזכיר הברכה ובר״מ פרק ז׳ מה׳ תו״מ מונין מעומד ואם מיושב יצא וצריך לברך ג״כ לא הזכיר הברכה ואפשר נכלל בספירה ועא״ר סי׳ ח׳ תמה על מי״ט דישב אין חוזר ומברך מקריעה דרבנן כ״ש ד״ת והנה מבואר בר״מ דיעבד יצא וקריעה יליף מאיוב כו׳ וכ״ת דהקושיא הוא על הברכה הא ברכה כ״ש עשייה וגם מי״ט על עשייה קאמר. כלל העולה העיקר ילפותא בעשייה וברכת ממילא כדין המצוה כך דין הברכה ומש״ה נהנין הברכה בישיבה ואפשר ה״ה ברכת שבח והודאה כדאמרן: ולפ״ז אני תמה ממ״ש המ״א בתר״צ א׳ ברכת המגילה בסי׳ ח׳ מבואר ברכה בעמידה והא עשייה במגילה מיושב ה״ה הברכה ועוד ציצית ד״ת ומגילה דרבנן וס״ע זכר למקדש ודיעבד אפי׳ בד״ת יצא דלהר״מ ס״ע ד״ת. וטלית משי דרבנן אפ״ה י״ל ל״פ ואף בזה בעמידה ובדיקת חמץ ל״ש כדין עשייה וי״ל א״צ הברכה מעומד: ואכתי פש גבן לברורי הא דכל המצות מברך עובר לעשייתן ומצוה שיש לה משך זמן מברך עדיין היינו כשעושה מצוה או לבוש תפילין ומעוטף בציצית הא עשה מעקה ולא בירך שוב אין מברך עי׳ כה״ג כאן בהגהות הב״י אות ב׳ ולפ״ז הדליק נ״ח אע״פ שעדיין המצוה קיים אין מברך ועי׳ באר היטב תרע״ו אות ה׳ בשם הלק״ט ח״א ס״ג. ואם לא הדליק כולם מברך. ויראה לי אם הדליק ואח״כ הניח אע״ג דקיי״ל הדלקה עושה מצוה מ״מ אם לא הניח אח״כ לא יצא כבסי׳ תרע״ה ס״א א״כ עדיין עוסק במצוה וצ״ע. ולכתחילה אף יש לה משך זמן טוב לברך עובר לעשייתן ממש עסי׳ ח׳ סע״י ט״ז ט׳ וא״ר י״א: ברכת השבח אחר הראיה ועמ״ש בה״ב וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד ומיהו עט״ז הר״מ כתב דעת כ״א לבער אם נמצא כו׳ והט״ז כתב שחמץ שנשאר מאכילה ודאי יבער למחר וה״ה דקאי על הביטול ועי׳ לבוש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א על ביעור. ואם בירך לבער יצא הסכמת אחרונים ועיין ט"ז בסימן קע"ז ס"ק ד' ויטול ידיו קוד' הברכה והוא רק משום נקיות. והא דאין מברכין שהחיינו על בדיקת החמץ. לפי שהבדיקה היא צורך הרגל סמכינן אזמן דרגל. (ורש"ל דחה טעם זה להיות מוי"ו ולמעלה חל האיסו'. וח"י בשם חמיו הגאון זכרונו לברכה תי' דעכ"פ אינו עובר בבל יראה עד הלילה ועיין ט"ז ס"ק ג') ועיין ט"ז ובח"י: ש"ע סָעִיף א

ב שלא סיים. ואם סיים יברך למחר בשעה שעוסק בשריפה ט"ז ומ"א. וח"י כתב דלאחר שסיים הבדיקה בלילה שוב אין לברך כלל וכ"פ הב"ח ע"ש. ובכנה"ג כתב דכה"ג יש לברך בלא שם ומלכות: ש"ע סָעִיף א

ג שלא ידבר. ודוק' דברים שאין צורך בדיקה ואם דבר קודם שהתחיל לבדוק חוזר ומברך. מ"א ח"י: ש"ע סָעִיף א

ד כל הבדיקה. ובזה א"צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל במצוה. מ"א ח"י: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ה מבני ביתו. וה"ה אחר שאינו מבני ביתו (והא דאין השליח ג"כ מברך עיין י"ד הלכות שחיטה ועיין א"ע סימן ל"ח וכשהבתים רחוקים לא מהני דמדמי להו הפר"ח למי שבירך אטלית קטן בביתו דמברך אטלית גדול בבה"כ) ועכ"פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו: ש"ע סָעִיף ב

ו סמך ברכה. ויענו אמן על ברכתו ואם אינם עומדין אצל ברכתו אין יכול לשלח אותם לבדוק. ח"י. ואם הבע"ה אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו אחר מברך מ"א. ולכתחלה יחזור אחר אנשים בני מצות ובדיעבד סגי בנשים ובעבדים [וקטנים] אבל לא בשפחה כנענית שלנו. ח"י: ש"ע סָעִיף ב

ז ונוהגים. והנוהגים להניח יזהרו שלא יניחו אלא חמץ קשה שלא יפרך ובמקום המשומר מפני התינוקות והעכברים: ש"ע סָעִיף ב

ח לא נתן. וכן ראוי לנהוג לכתחילה דחיישינן שמא יניחנו במקום שלא ימצאם הבודק. ט"ז. והאריז"ל כתב מנהג זה ויניח יו"ד פתיתים והוא ע"פ סוד גדול. גם הח"י מיישב ומקיים שלא לבטל מנהג של ישראל (וט"ז בשם תמים דעים כתב דמנהג נשים הוא ובמהרי"ו כתב טעם למנהג וכן ח"י נתן טעם לדבר ע"ש): ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א ס"א קודם. שם דכ"ע כו': על. שם: ואם התחיל כו'. כמ"ש בסוף פ"ז דברכות מי שאכל כו'. וע' רא"ש שם ול"ח ושם מדמי לברכת המצות שאמרו שם הלכך כו' דתניא טבל ועלה: כל זמן שלא כו'. אבל משסיים לא כמ"ש בברכות שם. ולא היא כו' דלא כהג"א סוף פרק קמא דברכות דבור המתחיל בדלא מטא כו' וכל היכא כו'. וכן הסכימו הפוסקים וטעמו של הג"א ממ"ש בברכות שם דאומרים יוצר או אחר ק"ש אבל לאו ראיה היא כמ"ש הרשב"א דברכות לאו אק"ש נתקנו: ויזהר. שם פ"ו מ' א' טול בריך כו' ועתוס' שם: וטוב. שם ספ"ז אין מסיחין כו' וע' תוס' שם אבל משום הפסק לא כמש"ש פ"ב בהלל ובמגילה כו' פוסק כו' ועמ"א: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב בברכה א'. כמ"ש בפ' כיסוי הדם פ"ו ב' שחט מאה חיות כו': ואם. תוספתא דברכות פ"ו עשרה שעושין מצוה אחת ברכה א' לכולם וע"ל סי' ח' ס"ה וסי"ב: ונוהגין כו' ומיהו כו'. ע' ד"מ ומחלוקתם תלוי בפלוגתת ר"ת ור"י שכת' הרא"ש בפ"א דברכות בברכת הסוכה על השינה וע' תוס' שם ובפ"ד דסוכה. וראייה דא"צ מדאמרינן בפ"ק דפסחים יבדוק בתוך המועד וע"ל סי' תל"ה דיבדוק בברכה וע' פר"ח ועוד יש ראיה דא"צ מברכת המפיל: ש"ע סָעִיף ב