א קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִבְדֹּק יְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל בִּעוּר חָמֵץ. וְאִם הִתְחִיל לִבְדֹּק בְּלֹא בְּרָכָה, יְבָרֵךְ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא סִיֵּם בְּדִיקָתוֹ, (כָּל בּוֹ); וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בֵּין הַבְּרָכָה לִתְחִלַּת הַבְּדִיקָה. וְטוֹב שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בִּדְבָרִים אֲחֵרִים עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַבְּדִיקָה, כְּדֵי שֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ לִבְדֹּק בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמַּכְנִיסִים בּוֹ חָמֵץ.
ב בִּבְרָכָה אַחַת יָכוֹל לִבְדֹּק כַּמָּה בָּתִּים. וְאִם בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה, יַעֲמִיד מִבְּנֵי בֵּיתוֹ אֶצְלוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, וְיִתְפַּזְּרוּ לִבְדֹּק אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ עַל סְמַךְ בְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ בַּעַל הַבַּיִת. הַגָּה: וְנוֹהֲגִים לְהַנִּיחַ פְּתִיתֵי חָמֵץ בַּמָּקוֹם שֶׁיִּמְצָאֵם הַבּוֹדֵק, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בִּרְכָּתוֹ לְבַטָּלָה, (מַהֲרִ"י ברי"ן). וּמִיהוּ אִם לֹא נָתַן לֹא עִכֵּב, דְּדַעַת כָּל אָדָם עִם הַבְּרָכָה לְבַעֵר אִם נִמְצָא. (כָּל בּוֹ).
א סָעִיף א (א) קודם שיתחיל לבדוק - כדי שתהא הברכה עובר לעשייתן:
ב סָעִיף א (ב) יברך - י"א שטוב שיטול ידיו קודם והוא רק משום נקיות:
ג סָעִיף א (ג) על ביעור חמץ - דאע"ג דאינו מבער עד למחר מ"מ כיון דבדיקה זו לצורך ביעור הוי מעין הביעור ואין מברכין על בדיקת חמץ דאין זה סוף מצותו וגם אין מברכין על ביטול חמץ כיון דעיקר הביטול תלוי בלב ואין מברכין על דברים שבלב. אם בירך לבער יצא [אחרונים]:
ד סָעִיף א (ד) כ"ז שלא סיים בדיקתו - דכל זמן שלא סיים מקרי עדיין עובר לעשייתו. ואם כבר סיים הבדיקה לא יברך עכשיו אלא יברך למחר בשעת שריפה דהא מברכין על ביעור חמץ ואע"פ שבטלו אתמול בשעת בדיקה מ"מ חייב לשרפו מתקנת חכמים ועוד דהא אז אמר כל חמירא דלא חזיתיה והחמץ שראה לא ביטל [ט"ז ומ"א וש"א] ויש מאחרונים דס"ל דלא נתקנה הברכה כ"א בעת הבדיקה ולדעתם יברך בשעת שריפה בלא שם ומלכות. ונראה שהרוצה לסמוך ולברך אין מוחין בידו דיש לו על מי לסמוך:
ה סָעִיף א (ה) ויזהר שלא ידבר - ובדיעבד אם שח בדברים שאין צורך הבדיקה יחזור ויברך דהפסיק בין הברכה להמצוה:
ו סָעִיף א (ו) וטוב וכו' - ובזה אין צריך לחזור ולברך כיון שכבר התחיל המצוה ובדברים שהם צורך הבדיקה גם לכתחלה יוכל לדבר שזה אין חשיב הפסק כלל [אחרונים]:
ז סָעִיף ב (ז) כמה בתים - וההליכה מבית לבית לא הוי הפסק ועיין בח"א שכתב דאם בודק ביתו וחנותו והחנות הוא בחצר אחרת צריך לחזור ולברך אמנם מצאתי בחק יוסף ובמאמר מרדכי שדעתם דכולהו חדא מצוה היא שמחויב לילך ולבדוק כל המקומות שיש בהם חמץ ואין שייך לומר דהליכה הוי הפסק בזה:
ח סָעִיף ב (ח) יעמיד מב"ב - וה"ה אחר שאינו מב"ב אלא דבר בהוה וכדאיתא בש"ס דיש מקומות ששוכרין לבדוק ועכ"פ יסייע לדבר כי מצוה בו יותר מבשלוחו. והנה מדינא יכול לסמוך בבדיקה אפילו על נשים ועבדים [ולא על שפחה נכרית שלנו] וקטנים ומ"מ לכתחלה נכון שלא לסמוך אלא על אנשים ב"ח שהגיעו לכלל מצות דהיינו מי"ג שנה ואילך לפי שהבדיקה כהלכתה יש בה טורח גדול ויש לחוש שמא יתעצלו ולא יבדקו יפה [אחרונים]:
ט סָעִיף ב (ט) בשעה שהוא מברך - כדי שיצאו בברכתו ויענו אמן על ברכתו:
י סָעִיף ב (י) על סמך ברכה וכו' - ואם הבעה"ב אינו בודק כלל ומצוה לאחר לבדוק אותו אחר מברך דהוי כשלוחו גם לענין הברכה:
יא סָעִיף ב (יא) שבירך בעה"ב - ואם לא שמעו ברכתו לכתחלה אין לשלחם לבדוק ומ"מ אם קשה לו לגמור הבדיקה בעצמו יכול לבקש לאחר שיסייענו ואותו אחר א"צ לברך שכל הבדיקה מצוה אחת היא וכבר בירך הבעה"ב עליה:
יב סָעִיף ב (יב) ונוהגים להניח - היינו חמץ קשה שלא יתפרר וגם במקום משומר מפני התינוקות והעכברים:
יג סָעִיף ב (יג) ומיהו וכו' - חולק ע"ז דאין כאן חשש ברכה לבטלה דכן הוא המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ואם לא ימצא אין בכך כלום והט"ז כתב עוד דהברכה קאי על מה שיבער למחר בודאי מה שישייר מאכילתו אלא שמהיום מתחיל ע"י הבדיקה וכנ"ל בסימן תל"א וכן הסכימו אחרונים לדינא ועיין בח"י שכתב דמ"מ אין כדאי לבטל מנהג של ישראל ועיי"ש שנתן טעמים להמנהג וגם האר"י ז"ל כתב מנהג זה ושיניח יו"ד פתיתים אכן יש ליזהר הרבה שלא יאבד אחד מן הפתיתין ועיין בש"ת:
א סָעִיף א יטול ידיו קודם הבדיקה (מהרי"ל ב"ח): על ביעור. משום דבדיק' תחלת ביעור הוא:
ב סָעִיף א כ"ז שלא סיים. פירוש דאם סיים לא יברך עכשיו אלא יברך למחר בשעת שריפה דהא מברכין על ביעור חמץ ואף על פי שבטלו מ"מ חייב לשרפו מתקנת חכמים ועוד דהא אומר כל חמירא דלא חזיתיה אבל החמץ שראה לא ביטל וגם במהרי"ק שורש קע"ד כ' די"א שיברך לעולם בשעת שריפ' ומכ"ש כה"ג וע' בב"ח שבסוף דבריו צ"ע שכ' להרמב"ם א"צ לברך והרי הרמב"ם כ' כל מצוה שיש לה משך זמן חייב לברך ועמ"ש סס"י רי"ד ובי"ד סי' י"ט בש"כ:
ג סָעִיף א ויזהר שלא כו'. ואם בדברים שאינן מענין הבדיקה שח צריך לחזור ולברך כמ"ש סי' קס"ז ס"ו:
ד סָעִיף א וטוב שלא כו'. ובזה א"צ לחזור ולברך:
ה סָעִיף ב יעמיד מב"ב. ועכ"פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו כדאי' רפ"ב דקידושין ועמ"ש סי' תל"א וסי' ת"ע, ובגמ' משמע דיש מקומות שנהגו לשכור מי שיבדוק:
ו סָעִיף ב על סמך ברכה. די' שעושין מצוה א' ברכה א' לכולם עסי' ח' משמע דאם בע"ה אינו בודק רק מצוה לאח' לבדוק אותו אחר מברך וצ"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק ול"ד למ"ש סי' תקפ"ה גבי שופר שהתוקע מברך דשאני התם שהשומ' שומע הברכ' ויוצא בברכתו אבל הכא למה יברך הבודק כיון שאין המצוה עליו וצ"ל דמ"מ מצוה קעביד דומיא דמיל' שהמצו' על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל אותו אחר מברך וע' בטור י"ד סי' רס"ה, ונוהגים להניח חמץ נוקש' במקום משומר (מט"מ מהרי"ל) ואם חסר לחמו עסי' תל"ד:
א סָעִיף א על ביעור חמץ. אע"ג דלא מבער מ"מ עכשיו מתחיל הביעור ע"י שבודק לבער ומבטל החמץ שאינו ידוע לו ממילא מבער גם עכשיו והוי מעין הביעור דמחר וכ' ב"י שאין לברך על בטול חמץ דהוי דבר שבלב ואין מברכין על המחשבה. ואין מברכין על הבדיקת חמץ כיון דאין זה סוף המצוה:
ב סָעִיף א כל זמן שלא סיים בדיקתו. דכ"ז שלא סיים מקרי עדיין עובר לעשייתו ואם כבר סיים הבדיקה לא יברך אע"ג דעדיין הגמר של מצוה לפניו בביעור מ"מ לא שייך ברכה אם אינו עושה מעשה של מצוה: ונ"ל דבאם לא בירך עד גמר הבדיקה יברך בשעה ה' כשעוסק בשריפת חמץ דהא עושה מעשה בעיקר המצוה ולכאור' משמע איפכא בהרא"ש פ"ק דכתב וז"ל ומה שאין מברכין על ביעור בשעה ה' בשעה שמוציא החמץ מהבית והיא עיקר המצוה מן התורה כדכתיב ביום הראשון תשביתו כו' ואומר אני דהוצאת חמץ קודם זמן איסורו לא נפיק מתשביתו דתשביתו היינו שריפה ולא צותה התור' שריפה אלא אח"ז איסורו דומי' דנותר אבל בעוד שהוא מותר באכיל' לא ישרפנו ומה שמוציאין אותו מן הבית היינו שלא יעבור עליו בבל יראה עכ"ל זה פשוט דלא הקשה הרא"ש למה לא יברך שנית על מה שמקיים מצוה דאורייתא כי בראשונה לא בירך אלא בשעת מצוה דרבנן דכיון דכבר בירך על ביעור חמץ היאך יברך ברכה א' ב"פ במצוה א' אלא דהוקש' לו על עיקר תקנת חכמים שה"ל לתקן הברכה בשעת קיום מצוה דאורייתא ולא בשעת הבדיקה שהיא דרבנן לזה תי' דאז אין כאן דאורייתא כיון דעדיין היתר הוא אלא מדרבנן הוא בשביל חשש דאח"כ א"כ יש לו לברך על התחלה שהיא ג"כ דרבנן וא"כ מוכח כמ"ש דאם לא בירך על התחלה שהיא דרבנן יברך בשעה ה' שהוא ג"כ דרבנן כנלע"ד: הטור כתב בשם הרא"ש שא"צ לברך שהחיינו בשעת בדיקת חמץ דהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכי' אזמן דרגל והקשה רש"ל תימא דהא איסור חמץ קודם לרגל דמשעת זביחת הפסח אסור הוא שהרי הוא חול גמור ואסור מן התורה וא"כ למה לא יברך שהחיינו ואינו דומה לעשיית סוכה ולולב שלא קדם מצותו לרגל עכ"ל ולק"מ דאותו זמן האיסו' מתיחס להרגל דהא קריה רחמנא ראשון דהיינו ראשון של ז' ימי הרגל וע"כ יותר טוב לברך בעיקר הרגל ופוטר הטפל לו:
ג סָעִיף א ויזהר שלא ידבר כו'. זהו מסקנת הרא"ש בטור וצריך ביאור במ"ש תחלה י"א שאין לבודק לדבר עד שיגמור כל הבדיקה ויש מוסיפין שאם שח בדברים שלא מעין הבדיקה כו' וכ"ז איננו שוה לי וכו' וק' כיון שהוא עצמו מסכים אח"כ שיש ליזהר כן עד סוף הבדיקה א"כ היינו רישא דאותן י"א נמי הכי ס"ל כמ"ש וכן הקשה מהרש"ל ותירץ דבודאי ממ"ש שאין לדבר ולא חילק בין ברכה לתחלת הבדיק' ובין לאחר שהתחיל לבדוק אלמא דבחדא מחתא מחתינהו וזה ליתא שבין ברכה לתחילת הבדיקה הטעם משום הפסק ובבדיקה עצמו הטעם משום היסח הדעת וע"ז כ' וכל זה איננו שוה לי כו' עכ"ל וקשה דהא ודאי עכ"פ יש חילוק בין לא התחיל עדיין שאז צריך לחזור ולברך ובין התחיל ככר אף שיש ליזהר מ"מ א"צ לחזור ולברך אלמא לאו בחדא מחתא מחתינהו ונ"ל לתרץ הקושיא של רש"ל דבדברי הרא"ש במסקנא נזכר שם טוב ליזהר שלא לעסוק בשיחה בטלה כו' והיינו במה שאין לו צורך בה אפי' לצורך בדיקה אלא יש לו רשות לדבר ההכרחים אף שלא לצורך הבדיקה כיון שאין כאן משום הפסק אלא מצד שישים אל לבו לבדוק שפיר ודי בזה אם נזהר משיחה בטילה לגמרי אבל להי"א דלעיל יש איסור מצד הפסקה ע"כ לא נזכר שם שיחה בטילה אלא שאין לבודק לדבר משמע אפי' הכרחים לו רק שאינ' לצורך הבדיקה יש איסור כנ"ל ליישב דבריו אבל חלקי אמרה נפשי דנ"ל דברי הי"א נכונים ויש הפסק כשמדבר קודם גמר בדיקה ול"ד לסוכה וסעודה שמביא הרא"ש ראיה דיכול להפסיק באמצע דהתם אי בעי מסיים שם ולא אכל יותר בסוכה וסעודה משא"כ בבדיקה דלא סגי ליה כל שלא גמר הבדיקה וממילא כל שלא גמר עדיין אותו החלק נקר' התחלה אצלו דהא אם לא בירך תחלה מברך עדיין בעת ההיא כמ"ש סי' זה ס"א ואע"פ שלענין אם שח א"צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל בענין מ"מ יש לו ליזהר בקיום המצוה שלא יפסיק בקיומה בכל ההכרח לו ולא סגי בלא"ה וכיוצא בזה כתבתי בסי' תקצ"ב לענין שלא לפסוק בשיחה בין תקיעות שמיושב למעומד ע"ש וכן באמצע הבדיקה נראה דהוי ממש כמו באמצע תקיעות דמיושב עצמן שודאי אסור להפסיק ביניהם לכ"ע:
ד סָעִיף ב ומיהו אם לא נתן כו'. וכן ראוי לנהוג לכתחלה דחיישי' שמא יניחנו במקום שלא ימצאנו הבודק וברכה לבטל' אין כאן דהברכ' קאי על מה שיבע' למחר בודאי אלא שמהיו' מתחיל ע"י הבדיק':
א סָעִיף א על ביעור. ואם בירך לבער יצא הסכמת אחרונים ועיין ט"ז בסימן קע"ז ס"ק ד' ויטול ידיו קוד' הברכה והוא רק משום נקיות. והא דאין מברכין שהחיינו על בדיקת החמץ. לפי שהבדיקה היא צורך הרגל סמכינן אזמן דרגל. (ורש"ל דחה טעם זה להיות מוי"ו ולמעלה חל האיסו'. וח"י בשם חמיו הגאון זכרונו לברכה תי' דעכ"פ אינו עובר בבל יראה עד הלילה ועיין ט"ז ס"ק ג') ועיין ט"ז ובח"י:
ב סָעִיף א שלא סיים. ואם סיים יברך למחר בשעה שעוסק בשריפה ט"ז ומ"א. וח"י כתב דלאחר שסיים הבדיקה בלילה שוב אין לברך כלל וכ"פ הב"ח ע"ש. ובכנה"ג כתב דכה"ג יש לברך בלא שם ומלכות:
ג סָעִיף א שלא ידבר. ודוק' דברים שאין צורך בדיקה ואם דבר קודם שהתחיל לבדוק חוזר ומברך. מ"א ח"י:
ד סָעִיף א כל הבדיקה. ובזה א"צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל במצוה. מ"א ח"י:
ה סָעִיף ב מבני ביתו. וה"ה אחר שאינו מבני ביתו (והא דאין השליח ג"כ מברך עיין י"ד הלכות שחיטה ועיין א"ע סימן ל"ח וכשהבתים רחוקים לא מהני דמדמי להו הפר"ח למי שבירך אטלית קטן בביתו דמברך אטלית גדול בבה"כ) ועכ"פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו:
ו סָעִיף ב סמך ברכה. ויענו אמן על ברכתו ואם אינם עומדין אצל ברכתו אין יכול לשלח אותם לבדוק. ח"י. ואם הבע"ה אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו אחר מברך מ"א. ולכתחלה יחזור אחר אנשים בני מצות ובדיעבד סגי בנשים ובעבדים [וקטנים] אבל לא בשפחה כנענית שלנו. ח"י:
ז סָעִיף ב ונוהגים. והנוהגים להניח יזהרו שלא יניחו אלא חמץ קשה שלא יפרך ובמקום המשומר מפני התינוקות והעכברים:
ח סָעִיף ב לא נתן. וכן ראוי לנהוג לכתחילה דחיישינן שמא יניחנו במקום שלא ימצאם הבודק. ט"ז. והאריז"ל כתב מנהג זה ויניח יו"ד פתיתים והוא ע"פ סוד גדול. גם הח"י מיישב ומקיים שלא לבטל מנהג של ישראל (וט"ז בשם תמים דעים כתב דמנהג נשים הוא ובמהרי"ו כתב טעם למנהג וכן ח"י נתן טעם לדבר ע"ש):
א סָעִיף א כתב מ"א יטול ידיו ק"ה. וכתב הב"ח בשם מהרש"ל אע"ג דקי"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח כמ"ש בסי' קנ"ח סעיף ה' אם לא שידע שנגע במקום מטונף מ"מ כיון דבדיקת חמץ בא לטהרת הרגל. והיא מצוה חשוב' ראוי להחמיר בה ולעשות בנקיון. ומ"מ כ' בתשו' סי' פ"ו מ"מ ע"י היסך רגליו ושפשוף עדיף עכ"ל. ור"ל שיצטרך נטילה מצד הדין:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) כ"ז כו' דהא מברכי' על ביעור כו' ר"ל לא על בדיק' חמץ שכבר עבר אלא על ביעור והא עדיין חל עליו הביעור ועוד דהא אומר בביטול של לילה כמ"ש סי' תל"ד סעיף ב': וכ"ש כה"ג ר"ל ניהו דלא קיי"ל בהא כמהרי"ק אבל כה"ג ששכח לברך בשעת בדיקי יש לברך בשעת שריפה:כל מצוה שיש לה משך זמן כו' ר"ל דוקא מילה או שחיט' כיון שמל או שחט כבר עבר המצוה וא"א לברך אבל מצוה זו שיש לה משך זמן כגון תפילין וציצית ניהו דמצותן לברך מיד בשעת הנחת תפילין ועטיפת הטלית מ"מ כיון דעדיין עוסק באותה מצוה דהא עדיין התפילין והציצית עליו מברך אם לא בירך תחל' וה"ה בדיקת חמץ שיש לו משך זמן עד מחר בשעת שריפה מברך בשעת שריפה. ועמ"ש ס"ס רי"ד שם הביא לשון הרמב"ם. ובי"ד סי' י"ט בש"ך שכ' בשם ס' ב"א דאפי" בשחיטה אם לא בירך בשעת שחיטה מברך אח"כ והש"ך חולק אבל במצוה שיש לה מפך זמן גם ש"ך מודה:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) וטוב כו' ובזה אצ"ל ולברך דהוי כסח באמצע סעודתו:
ד סָעִיף ב (ס"ק ה) יעמיד כו' ועמ"ש סי' תל"א בס"ק ה'. ובגמ' דף ד' ע"ב דהא דאמר אביי לא מבעיא באתרא דנא יהבו אגרא כו' ע"ש:
ה סָעִיף ב (ס"ק ו) על סמך כו' דיו"ד שעושים כו' עסי' ח' ס"ה שכתב שנים או שלשה שמתעטפים כא' כל אחד בטליתו אם ירצו א' יברך והאחרים יענו אמן ויוצאים בזה. ובפר"ח י"ד סי' י"ט מסיק דאפי' לא ענו אמן רק נתכוונו לצאת יצאו ועמש"ל סי' ח' ס"ק ח': משמע כו' מדכת' יעמיד מב"ב אצלו בשעה שמברך כו' על סמך ברכ' שבירך בעה"ב משמע שגם הם חייבים לברך אלא שיוצאים בברכת בעה"ב וא"כ אם אין בעל הבית בודק ואינו מברך צריך האחר הבודק לברך: גבי שופר. שהתוקע מברך אפי' התוקע כבר יצא: שאין המצוה עליו וגם אינו מוציא לבעה"ב בברכתו דהא אין בעה"ב בודק ואין בעה"ב חייב לברך: ועיין בטור סי' תרמ"א כצ"ל ור"ל שהביא בשם הירושלמי וז"ל העושה סוכה לעצמו א"צ לברך על עשייתה אע"ג דגרסי' בירו' העושה סוכה לעצמו מברך אקב"ו לעשות סוכ' עשאה לחבירו מברך על עשיית סוכה סמכי' על גמרא דילן שא"צ לברך כו' עכ"ל הרי לפ"ד הירושלמי אם עוש' סוכה לחבירו צריך העושה לברך ואע"ג דלא קיי"ל הכי היינו משום דס"ל דאין מברכין על עשייתה אפילו עשאה לעצמו אבל אם היה הדין שהעושה לעצמו מברך היינו מודים דגם העושה לחבירו מברך וע"כ צ"ל הטעם כמ"ש המ"א דמ"מ מצוה קעביד: (ס"ק ז) ונוהגים כו' נוקשה ר"ל חמץ קשה שלא יתפרר ויצטרך לבדוק אחר הפירורים: במקום משומר שלא יטלנו עכבר וט"ז ס"ק ד' כתב דטוב שלא להניח ע"ש:
א סָעִיף א ס"א קודם. שם דכ"ע כו': על. שם: ואם התחיל כו'. כמ"ש בסוף פ"ז דברכות מי שאכל כו'. וע' רא"ש שם ול"ח ושם מדמי לברכת המצות שאמרו שם הלכך כו' דתניא טבל ועלה: כל זמן שלא כו'. אבל משסיים לא כמ"ש בברכות שם. ולא היא כו' דלא כהג"א סוף פרק קמא דברכות דבור המתחיל בדלא מטא כו' וכל היכא כו'. וכן הסכימו הפוסקים וטעמו של הג"א ממ"ש בברכות שם דאומרים יוצר או אחר ק"ש אבל לאו ראיה היא כמ"ש הרשב"א דברכות לאו אק"ש נתקנו: ויזהר. שם פ"ו מ' א' טול בריך כו' ועתוס' שם: וטוב. שם ספ"ז אין מסיחין כו' וע' תוס' שם אבל משום הפסק לא כמש"ש פ"ב בהלל ובמגילה כו' פוסק כו' ועמ"א:
ב סָעִיף ב ס"ב בברכה א'. כמ"ש בפ' כיסוי הדם פ"ו ב' שחט מאה חיות כו': ואם. תוספתא דברכות פ"ו עשרה שעושין מצוה אחת ברכה א' לכולם וע"ל סי' ח' ס"ה וסי"ב: ונוהגין כו' ומיהו כו'. ע' ד"מ ומחלוקתם תלוי בפלוגתת ר"ת ור"י שכת' הרא"ש בפ"א דברכות בברכת הסוכה על השינה וע' תוס' שם ובפ"ד דסוכה. וראייה דא"צ מדאמרינן בפ"ק דפסחים יבדוק בתוך המועד וע"ל סי' תל"ה דיבדוק בברכה וע' פר"ח ועוד יש ראיה דא"צ מברכת המפיל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.