שולחן ערוך, אורח חיים תלט

סָעִיף א

א (א) ובא עכבר ונטל וכו' - הטעם שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ודוקא שנטל העכבר בפנינו ממקום קביעות דאי נטלו העכבר שלא בפנינו הוי דינו כאילו פירש שלא בפנינו דאמרינן כל דפריש מרובא פריש: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) צריך לחזור ולבדקו - מדסתם המחבר משמע דאפילו כבר ביטל החמץ דתו הוי בדיקה מדרבנן אפ"ה לא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא והטעם לזה משום דתחלת תקנתם היה בבדיקה על הספק לכן החמירו בספיקו יותר משאר ספיקות של דבריהם: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) תלינן להקל - דהוי ס"ס שמא נטל מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו וא"צ לחזור ולבדוק הבית אפילו אם עדיין לא ביטלו ויש דעות באחרונים אם גם המחבר מודה לזה או לא ולדינא יש לסמוך על הכרעת הרמ"א ובפרטות כשביטלו [ח"י] ועיין בפמ"ג שכתב דלכתחלה בודאי מהנכון שיבטל ולא לסמוך על ס"ס לבד: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) שכל קבוע וכו' - ואם נתערבו הצבורים בזה תו לא מקרי קבוע כיון שאינו עומד החמץ בפ"ע: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) ואם פירש הככר וכו' - דוקא כשלא פירש לפנינו: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) מרובא פריש - ומ"מ אין לסמוך ע"ז רק לענין שא"צ לחזור ולבדוק הבית אפילו לא ביטל אבל לא שיהא מותר מחמת זה לאכול בפסח דלענין אכילה לא אזלינן בתר רובא בחמץ וכ"כ בחק יוסף: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ז (ז) ואין ידוע וכו' זה שנטל החמץ - מיירי כשבטלו וא"כ אינו אלא ספיקא דרבנן לכן אינו צריך לחזור ולבדוק כדמסיים ולפי דעת רמ"א לעיל בס"א בהגה"ה שהעתיק דעת הטור ה"ה בעניננו דאם הככר קטן שיכול העכבר לאוכלו אף אם לא ביטל ג"כ א"צ לחזור ולבדוק: ש"ע סָעִיף ב

ח (ח) ואין ידוע לאיזה בית נכנס - ואפילו אם באו שניהם לשאול בבת אחת אמרינן לכל אחד דא"צ לחזור ולבדוק דמוקמינן לכל אחד אחזקתו שהיה בדוק ומיירי כשביטל דאינו אלא ספיקא דרבנן וע"ז מסיים הרמ"א בסמוך דמסקנת הפוסקים אינו כן דאפילו ביטול לא מהני אלא כשבאו לשאל בזה אחר זה ולא בב"א דכיון דבודאי נכנס החמץ לבית אחד מהם א"א להתירן בב"א אלא צריך לחזור ולבדוק: ש"ע סָעִיף ב

ט (ט) ובדק ולא מצא כלום - וס"ד שצריך לחפש כמה פעמים שמא ימצאנו. ועיין בטור דזה הוא אפילו בלא ביטל והיינו דתלינן שהעכבר אכלו: ש"ע סָעִיף ב

י (י) או שבדק וכו' ומצא ככר וכו' - ר"ל ולא אמרינן דזה הככר אפשר שהוא אחר וצריך לבדוק כל הבית ודעה זו אינה מחלקת בין ביטל ללא ביטל דבכל גווני תלינן להקל והטור חולק וס"ל דלא מקילינן לומר שזהו הככר שהכניס העכבר אלא בביטל שהוא ספיקא דרבנן אבל בלא ביטל צריך לבדוק כל הבית דוקא וזהו נכלל במה שסיים הרמ"א אבל מסקנת הפוסקים אינו כן. ודע דכל מה שכתבנו בסעיף זה דלא מקילינן אלא כשביטל אם הוא עדיין קודם ו' שעות אף שלא ביטל עדיין יכול לבטל ואין צריך לחזור ולבדוק: ש"ע סָעִיף ב

יא (יא) אבל מסקנת הפוסקים אינו כן - לפי מה שנתבאר לעיל אין הרמ"א חולק אלא על דין זה האחרון ועל דין דצבור אחד של חמץ ואין ידוע לאיזה בית נכנס: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יב (יב) צריך לבדוק וכו' - דאמרינן הני אחריני שאיש אחר הביאם כאן כיון שאין מכירן והנך ט' שהניח חולדות גררום וצריך לבדוק אחריהם ואפילו ביטל מקודם: ש"ע סָעִיף ג

יג (יג) מה שהניח ניטל וכו' - גם זה אפילו ביטל מקודם: ש"ע סָעִיף ג

יד (יד) וי"א - אסיפא קאי: ש"ע סָעִיף ג

טו (טו) בקשורים יחד - דודאי מי שלקחם לקחם כולם ושמא קטנים או עכבר וחולדה לקחום וצריך לבדוק אחריהם והני אחריני נינהו: ש"ע סָעִיף ג

טז (טז) א"צ לבדוק וכו' - וכ"פ האחרונים: ש"ע סָעִיף ג

יז (יז) אלא אחר האחד - דאמרינן שרק אחד ניטל והאחרים נשארו במקומן ונראה דאין להקל בזה אלא כשביטל או שיש שהות עדיין לבטל. ובהניח ט' ומצא י' אין נ"מ בין שהניח הט' מקושר ומצא עתה י' מקושרין או שהניחן נפרדין ומצא אחד נוסף עליהן בכל גווני צריך לבדוק עתה אחר כל הט' שהניח: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

יח (יח) צריך לחזור ולבדוק - את הבית כולו דשמא חמץ אחר הוא והראשון נטלו קטן או עכבר והניחו במקום אחר והאחרונים הסכימו דאם כבר ביטל או שיש עדיין שהות לבטלו אין צריך לחזור ולבדוק דכיון שהבדיקה הוא מדברי סופרים תלינן להקל שזהו החמץ שהניח: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א ונטל. דוק' שנטל בפנינו וכ"ה בי"ד סי' ק"י, תו': ש"ע סָעִיף א

ב לחזור ולבודקו. שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי מיהו אם וכו' כצ"ל: ש"ע סָעִיף א

ג תלינן להקל. דהוי ס"ס שמא נטל מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו אבל עכבר נכנס ועכבר יוצא אפי' הככר קטן לא אמרי' שמא אכלו ואת"ל לא אכלו שמא הוציאו העכבר הב' דזה מקרי חד ספיקא שמא נשאר החמץ בבי' או לא דמה לי אכלו או הוציאו אבל כאן ס' שמא לא בא חמץ מעולם לבית (ד"מ) ומ"מ קשה דבי"ד סי' ק"י פסק דבעינן שיוודעו שני הספיקות ביחד והכא כיון דנטל בפנינו ונכנס לבית נולד הספק הראשון ואח"כ נולד ספק השני שמא אכלו וצ"ל כיון דלא חל איסור חמץ עד שעה ו' אותה שעה נודעו ב' הספיקות ביחד וא"כ אם אירע המעשה לאחר ו' שעות לא מהני ס"ס זה א"נ כיון דבעוד שאנו רואין החמץ בפי העכבר לא שייך לו' שיבדוק אלא לאחר שנתעלם מן העין חל חובת בדיקה שמא הניחה אותו בבית ואז חל גם כן ספק השני שמא אכלו: ש"ע סָעִיף א

ד שכל הקבוע. אבל כשלא נשארו הציבורים במקומן רק נתערבו זה בזה לא מקרי קבוע עבי"ד שם: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ה א"צ לחזור. מיירי שביטל וא"כ אינו אלא ספיקא דרבנן כיון שאינו ספק קבוע (מ"מ) ועבי"ד סי' קי"א ועסי' תמ"ב ס"ח דאם הוא קודם שעה ו' מבטל לכתחלה ודיו ובב"י כאן האריך בזה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ו בקשורים יחד. אף על גב דליכא תו למיתלי בעכברים תלינן בקטנים (תוספות) עמ"ש סי' תל"ד: ש"ע סָעִיף ג

ז אלא אחר הא'. אבל בהניח ט' ומצא י' צריך לבדוק אחר כולם: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ח צריך לחזור ולבדוק. (ואפי' אם ביטל לדעת הרמב"ם ת"ש) דאמרי' זהו חמץ אחר הוא ול"ד למש"ל אם בדק קצת מהבית ומצ' ככר תלינן דזהו הככר שהכניס העכבר דהתם לא חזינן ריעותא אבל הכא היה מונח מתחלה בזוית זו ואח"כ מונח במקום אחר אמרי' דזהו חמץ אחר הוא: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א ונטל עמ״א תוס׳ פסחים ט׳ ב׳ ד״ה היינו בנמצא ביד עכו״ם וקבוע ד״ת בניכר כ״א במקומו הא אין ניכר וככרות שלימות דחשוב ולא בטל הוי קבוע דרבנן עי״ד ק״י ואפשר כה״ג א״צ ביטול דספק דרבנן לקולא עמ״א ד׳ ואי״ה שם יבואר. ועמ״ש פ״ב מה׳ שבת ה״כ אף שפירש לפנינו מ״מ כיון שאין נ״מ בספק זה עד שפי׳ למקום אחר לא הוי קבוע וכאן לא משמע כן וכ״ת לאחר זמן איסורו נ״מ לחתיכה בפי העכבר אי שרי באכילה הרי הלבוש כתב אפילו קודם זמן איסורו שיכול לבטלו כו׳ וכ״ת בשעה ה׳ דאסור באכילה ויכול לבטלו זה לא ניתן להאמר כלל וי״ל ביניהם דכאן נ״מ לאחר זמן איסור : ש"ע סָעִיף א

ב לחזור ולבדקו עמ״א הג״ה ראוי להיות אחר שכל הקבוע כמחצה מיהו אם הככר קטן כי כאן מקומה. והיינו ס״ס שמא מצה ושמא אכלתיה ובטור כתב אם ביטל או לא ביטל וככר קטן וקשה הא ס״ס לא עדיף לכאורה מרובא וברובא וחזקה כל דמצי לתקן בקל מתקנין כשאלה וכדומה ובדיקת הריאה תוכיח וא״כ אמאי לא יבטל בקל מתקן ועי״ד ק״י ובש״ך אות ס״ו ועמ״א תל״ח ד וי״ל אה״נ אם לא עייל היינו לאחר זמן איסורו שא״א לבטל. ואי״ה בט״ז א״כ יבואר. ועתוס׳ פסחים ט׳ ב׳ ד״ה היינו הקשו אמאי לא אוקמיה אחזקה וי״ל כיון שהחתיכה בפי העכבר אסור מספק תורה תו איתרע חזקת הבית ועי׳ פני יהושע שם וב׳ בתים א׳ בדוק וא׳ שאין בדוק וב׳ עכברים נמי הוי כניסה לכ״א איתרע חזקה ועי״ד קי״א : אעתיק כאן מ״ש בס׳ זמנים עמ״ש התוס׳ ונראה לענין שהביא עכבר לבית ונמצא קבעי אי שרי לאכילה לכאורה למה לי בית כלל גם לתוספות ל״ל עכבר וי״ל דעכבר בפנינו הוי קבוע וסיפא איידי דרישא ומ״מ זה יכול להשמיענו בנבילה ושחוטה. ואפשר י״ל להיפוך כי כוונת התוס׳ דבדיקה לא מהני ס״ס הרבה שמא לא יש ושמא אכלו עכברים ושמא חמץ נוקשה דאין עובר ב״י ואפ״ה החמירו חז״ל לבדוק ה״ה דלא מהני לילך בתר רובא ואפי׳ פירש ראוי להצריך בדיקה רק לעניו שנמצא קבעי אי שרי באכילה. ורש״י י״ל סובר כל היכא דיש מיתה וכרת מחמירין ולא אזלינן בתר חזקה בדרבנן עכ״פ ערש״י חולין קל״ד בעיסה בגר שנתגייר יע״ש ומש״ה פי׳ לבדיקה ומשאל״ס יוכיחו ה״ה בתר רובא. ומיהו אף למ״ד בתמ״ז יבש ביבש לא אזלינן בתר רובא ל״ד לכאן פריש מרובא פריש ובדשיל״מ אמרינן ג״כ כל דפריש מרובא פריש ע׳ בהל׳ י״ט ועפ״י פסחים שם ועח״י ו׳ ופר״ח ובמ״ב בח״ג פ״ה ק״ד ב׳. וה״ה ט׳ חמץ וא׳ מצה נמי קבוע כמחצה ולמאן דמיקל בביטל ובספק אכלתיה ה״ה כאן עד״מ וב״י כאן משא״כ פירש כה״ג הוי ודאי חמץ ושיעור הל׳ בתוס׳ שם ה״פ דא״א לפרש רק על הבדיקה דלא יתיישב שפיר היינו ט׳ חנוית דהא י״ל ביניהם קצת וע״כ לענין אכילה מדמה לה וממילא לענין בדיקה נמי הדין כן בלקח מקבוע צריך בדיקה ופי׳ דמותר באכילה פשיטא דא״צ בדיקה דהא מותר באכילה והבן זה ועט״ז א״ב אי״ה יבואר עוד בזה בל׳ המ״מ : ש"ע סָעִיף א

ג תלינן. עמ״א הביא דברי ד״מ והשמיט תי׳ הב״י ומשמע ספק אכלתיה עם ספק א׳ הוי ס״ס אף איתחזק ועי״ד שם משמע ס״ס במקום חזקה אסור ולומר אכלתיה עדיף טפי הא לב״י גרע. וע׳ נה״ך בי״ד ק״י ס״ד וע״ש כאן די״ל התם יש בתערובות הוי עכ״פ ספק איסור משא״כ כאן שמא אין כאן איסור כלל ועש״ך שם וי״ל דוקא בקבוע חידוש הא ט׳ חמץ וא׳ מצה מחמיר הר״ב כאן ועפ״י פסחים כתב זה והמ״א והנה״ך וע״ש העירו בזה. וי״ל נהי דס״ס לא הוי אכלתיה ספק הרגיל וקרוב לודאי מוציא מידי ספק חמץ עתוס׳ פסחים ט׳ א׳: ש"ע סָעִיף א

ד שכל עמ״א קבוע ד״ת בניכר האיסור במקומו ובחהר״ל ואין ניכר הוי קבוע דרבנן. ויש לי שאלה קטנה וזו תוארה : שאלה עכבר נכנס וחמץ נוקשה בידו מהו : תשובה קיי״ל נוקשה מדרבנן אסור באכילה ואסור לשהותו כמתני׳ שיאור ישרוף עסי׳ תמ״ב מ״א א׳ ופסחים מ״ח ב׳ אלמא אף דבר האסור מדרבנן גזרו דלמא אתי למיכל ואכתי אפשר במונח לפניו הא לחפש אחריו לא. ולפ״ז ה״ה חהר״ל וככרות של בע״ה שנתערבו ואין ניכר דמ״ה מותר ומדרבנן אסור כו׳ ונכנס עכבר לבית י״ל דא״צ בדיקה ולא ביטול ומ״מ לבי מהסס בזה ע׳ אות א׳ וט״ז א׳ ודוקא ס״ס מתיר הר״ב ומנא אמינא לה מפסחים ט׳ ב׳ ט׳ ציבורין ועי״ד ק״י וב״ח וש״ך כ״ב ובמנחת כהן חלק ג׳ ס׳ התערובות פ׳ ה׳ ק״ד ב׳ לרשב״א כל שלא לקח ישראל מקביעות אף שלקח עכו״ם בפנינו מקביעות הוי רק דרבנן איך יפרנס סוגיא זו דפסחים למה צריך בדיקה וכ״ת דמפרש לאכילה קבעי וכעין מ״ש התוס׳ יקשה לב״ח וגם ראיתי מפורש בר״ן פג״ה כתב פירש לפנינו הוי דרבנן ומפרש ההיא דפסחים לבדיקה אלמא דבר האסור מדרבנן ונעלם מהעין צריך לחפש אחריו וכאמור וקבוע הוי כגופו של איסור. ולהר״ן ז״ל תקשה קושיית התוס׳ מה מייתי מט׳ חניות ד״ת לבדיקה דרבנן דאפי׳ לא ביטל הוי דרבנן: ויש לנו הרהורי דברים בל׳ הר״ן ז״ל בפג״ה וז״ל והיינו טעמא דט׳ ציבורין מצה ואתא עכבר ושקל אע״ג דמדינא לא מיקרי קבוע כיון שלא נכנס לבית אלא אחר שפירש מ״מ דנו אותו כקבוע כיון שראהו פי׳ הוי ממ״ש שלא נכנס לבית אלא אחר שפירש יורה קצת כמשמעות המ״מ פ״ב ה״כ מה׳ שבת הביאותיו באות א׳ וסיים כל שלא לקח הישראל מקביעות אף שנולד הספק מיד בפירש לפנינו הוי דרבנן ואולי ראיה הביא לדבריו דפסחים לאו מה״ת הוא : ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ה א״צ עמ״א בקצת דפוסין ציינו בס״א פי׳ א״צ ולכאורה ט״ס והציון בס״ב ובס״א ובשלא פי׳ מותר אפי׳ באכילה. ומ״ש בתמ״ב ס״ח (ט״ס ס״א) במ״א י״ג דספק בעיא מבטל ועושה ספק דרבנן לקולא ועט״ז ד׳ ואות ב״ג ואי״ה שם יבואר. ואמנם מ״ש כיון שאינו ספק קבוע מ״מ הוא בפ״ב ה״י והי״א וכוונת המ״א ז״ל בס״א ספק קבוע בלא פירש אף בטלו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא הואיל ולקחו מקבוע והוי ספק תורה ונכנס לבית איתחזק ספק תורה בבית זה החמירו כאן יותר משאר ספק דבריהם הואיל ותחלתה על הספק נתקן (משמע בשאר איסור כה״ג מקילין אף שהוא ספק הבא ע״י גלגול ולכאורה סייעתא למ״ש בפריי לי״ד ק״י בשם השבות יעקב בעגל בק״ק מי״ץ במליחה דוקא ספק טריפה בישל בכלים או תערובות משא״כ אם א״י שיש כאן איסור כלל וי״ל קודם שעה ו׳ והבן) משא״כ ב׳ בתים א׳ בדוק וא׳ שאין בדוק שאני אומר בדרבנן וכן ב׳ בתים בדוקים וצבור א׳ חמץ וא״י להי על בבטלו הוי ספק דרבנן אף בחמץ לקולא דלא הוחזק בית זה בספק איסור מקבוע הקילו אף בבדיקה. ומ״ש המ״מ שם מכאן דסוגיא לענין בדיקה הוא כוונתו להחזיק דברי הר״מ ז״ל בה״י תשע ציבורים נמי אף בטלו מיירי אפ״ה אסור וצריך בדיקה מדלא אמר הבמ״ע שבטלו אלא אטו כו׳ והנך דינים בחדא מחתא איתנהו שם. והנה הר״מ ז״ל בה״י כתב דין קבוע ובהי״א ה׳ דינים ד׳ הנזכרים כאן בס״ב הה׳ פיר׳ והמחבר סידר בס״א קבוע ופירש וכאן ד׳ דינים כי הר״מ ז״ל סובר ה׳ דינים ראשונים דוקא בטלו הא לא״ה ספק תורה לחומרא וב׳ דינים דלא אשכח ומצא כחכמים וכרבי כמ״ש המ״מ שם ומ״מ כל מה דאפשר לתקן בקל ע״י ביטול מתקן וה״ה פירש אף דמותר באכילה מ״מ לענין ב״י כל מה דאפשר לתקן בקל לא אזלינן בתר רובא. והמחבר סובר דפירש א״צ אף לכתחלה ביטול ועדיף מרובא וחזקה והעד בדשיל״מ לא מהני רובא ופירש מהני ואי״ה בה׳ י״ט יבואר עוד. ומה שהראה לי״ד קי״א דסתם כאן צבור א׳ חמץ וב׳ בדוקים בבטלו דשניהם מותר ובי״ד קי״א ס״ה מבואר דאסור וצ״ל בין אדם א׳ לב׳ ב״א עש״ך שם י״א וי״ט ואי״ה בט״ז אות ד׳ יבואר עוד בזה : ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ו בקשורים עמ״א תוס׳ י׳ א׳ ד״ה הניח ובתל״ד ג׳ ותל״ז א׳ ותל״ח ג׳ דאם ידעינן שואלים לקטן אם הוא בן דעת נאמן בדרבנן יע״ש: ש"ע סָעִיף ג

ז אלא עמ״א עח״י אות י׳ הראה לתנ״ו בדברי הר״ב מוכח כדיעה ב׳ וכפי הנראה להגיה תצ״ז סי״ג וע׳ א״ז אות ב׳ מזה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ח צריך עמ״א אף ביטל ואף יודע מספר הככרות ומצא כעין מספרו אפ״ה צריך בדיקה ע״כ חילק בין על ומצא והפר״ח כתב דמיירי בא״י מספר הככרות ועח״י י״א השיג על המ״א מתוס׳ פסחים י׳ ב׳ ד״ה הניח דכתבו דבא״י מספר הככרות ומסתימת הש״ע לא משמע כן. ומ״ש שם על הפר״ח בי״ד שמתיר בלא ביטל היינו ביודע מספר הככרות כמ״ש כאן להדיא : ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א (ס"ק א) ונטל כו' דוקא כו' דאי נטלו עכבר שלא בפנינו הוי דינו כאילו פירש שלא בפנינו דאמרי' כל דפריש מרובה פריש: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ג) תלינן להקל כו' אבל עכבר כו' ר"ל דהטור הביא איבעיית הש"ס עכבר לבן נכנס וככר בפיו ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מי אמרי' דעכבר שחור נטל הככר מפי עכבר לבן וא"צ בדיקה או לא וזה שבפי עכבר שחור ככר אחר הוא וצריך בדיקה אחר ככר של עכבר לבן וכ' הטור כיון דהוא איבעיא דלא איפשטי' אי ביטל הוי ספק דרבנן ואזלי' לקולא ולא כ' ג"כ אי הוה ככר קטן אפי' לא ביטל אזלי' לקולא דהוי ס"ס כמו הכא: שמא לא בא חמץ כו' ור"ל דאין שני הספיקות דומי' זה לזה דספק א' שמא לא בא חמץ לבית דנטל מצה ואת"ל דבא חמץ לבית שנטל חמץ איכא ס' שמא אכלתו וליכא עכשיו חמץ בבית ושפיר הוי ס"ס: ומ"מ קשה כו' טבע לשון ומ"מ משמע דיש לו שייכות לקושיא א' של הד"מ וכוונתו דמ"מ גם לדעת הד"מ מ"מ קשה קו' המ"א דהכא לא נודעו ב' הספיקות ביחד וע"כ צ"ל כתירוצו של מ"א א"כ בלאו הכי י"ל קו' ד"מ ל"מ לתי' השני של המ"א דלא חל שום ספק עד שנתעלם מן העין ואז חלו ב' הספיקות יחד וזה לא שייך בעכבר לבן נכנס כו' דהא מיד שנתעלם עכבר לבן מן העין איכא חד ספק שמא אכלתי' וכשראינו עכבר שחור יוצא וככר בפיו נולד ספק השני דלמא עכבר שחור לקח הככר מעכבר לבן וכיון דלא נודעו הספיקות יחד ל"מ ס"ס לכן ל"מ בעכבר לבן כו' אם הככר קטן. ואע"ג דמ"מ יש לומר כתי' א' של מ"א וחלו שני הספיקות יחד בשעה ו' מ"מ הא גם להאי תירץ אם אירע הדבר אחר שש לא הוי ס"ס כמ"ש מ"א. לכן מהאי טעמא לא כתב הטור להקל בעכבר לבן כו' אם הככר קטן דהטור רצה לכתוב מלתא דפסיקא ודוקא הכא דמהני ככר קטן אפי' אירע לאחר שש דהא א"ל התי' השני של המ"א. לכן כ' דאם הככר קטן אזלינן לקולא משא"כ בעכבר לבן כו' דל"ש כ"א תי' ראשון והיה הטור צריך לחלק בין אירע קודם שש לאם אירע אחר שש ולא הוי מילתא פסיקא היתרא דככר קטן לכן לא כתבו: דבעינן שיודעו כו' דאם נודע ספק אחד קודם השני הרי חל עליו שם איסור אחר ס' א' דהא ס' תורה לחומרא ודינו כאלו הוא ודאי איסור ול"מ מה שנודע אח"כ ספק שני דהשתא לא הוי כ"א כמו ליכא כ"א ס' שני וע"ש בט"ז ובפר"ח: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג (ס"ק ה) א"צ כו' מצוין בטעות ושייך לסעיף ב' בסוף הסעיף שכ' אין צריך לחזור כו': מיירי שביטל דהוה ג"כ איבעיא דל"א ולכן בביטול הוי ספק דרבנן: כיון שאינו ס' קבוע ר"ל דהרמב"ם שהעתיק המחבר דבריו פה ס"ל בסעיף א' בט' ציבורים דאפי' ביטל צריך לחזור ולבדוק וכ' ה"ה הטעם נהי דכל קבוע כמחצה על מחצה מ"מ כיון דביטל הוי ס' דרבנן וניזל לקולא. ותירץ שאני בדיקת חמץ דמחמירים אפי' בספקו היכי דהוי דרבנן דהא תחלת תקנת חכמים לבדוק נתקן משום ס' חמץ וא"כ תיקשי למה הקיל פה לענין בדיקה היכי דביטל משום דהוי ס' דרבנן ולכן כ' דוקא בס' קבוע דחמיר החמירו בבדיקה ולא בשאר ספק: ועבי"ד סי' קי"א ר"ל דלא תיקשי למה כ' דוקא בביטול הוי ס' דרבנן משמע דקאי על כל הסעיף: גם מ"ש ב' ציבורים כו'. וב' בתים כו' ואמאי אפי' לא ביטל ה"ל להקל מ"ש משני קדירות אחד של היתר ואחד של איסור ולפניהם ב' חתיכות אחד של איסור ואחד של היתר ונפלו לתוך הקדירות דאמרי' דהיתר לתוך היתר נפל ואיסור לתוך איסור וה"ה הכא הל"ל דחמץ הכניס לתוך אינו בדוק ומצה לבית בדוק אלא דמבואר שם דוקא באיסור דרבנן אמרי' כן ולא באיסור תורה ולכן בעינן הכא ג"כ דוקא ביטול דהוי דרבנן: ועסי' תמ"ב ס"ח שכ' על האיבעי' דהש"ס חצי זית חמץ בבית וחצי זית בעליה ועוד ספיקות כדומה לזה אי מצטרפים וצריכים ביעור שכ' אינו חייב לבער אלא מבטלו ודיו משמע אפי' כשנודע לו מדיין לא ביטלו והיה ספק תורה דשאי לבטלו ויהיה ס' דרבנן וניזל לקולא ובב"י פה האריך בזה וצידד להיתר ולאיסור כיון דנולד בשעה שהיה ספק תורה י"ל דל"מ ביטול. וא"כ הכא בהני ספיקות שבסעיף זה אלא כיון שהכריע בסי' תמ"ב דרשאי לבטלו אע"ג כשנודע לו עדיין לא בטלו ה"ה הכא וה"ה דה"מ להביא ראיה מס"ס תל"ח מחמץ בבור שכ' ג"כ מבטלו אלא שהרב"י הביא ראיה מחבורו בסי' תמ"ב להטור רס"ל דרשאי לבטלו והרב"י לא היה אפשר להביא ראיה מסי' תל"ח דשם בסי' תל"ח נסתפק בדעת הטור איך ס"ל לכן הביא מ"א ג"כ הראייה מסי' תמ"ב: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ד (ס"ק ו) בקשורי' כו' ואע"ג דליכא תו למיתלי כו' הלבוש כ' הטעם דתלינן בעכברים וכ' בס' א"ר וז"ל כמדומה שלא עיין בתוס' דף י' שכ' בקשורים אין לתלות בעכברים אלא בקטנים עכ"ל. ולענ"ד אדרבה דברי לבוש נכונים ודברי מ"א צ"ב דבדף י' אמרינן הניח ט' ככר ומצא יו"ד פלוגתא דרבי ורבנן גבי מעשר שני דתניא הניח מנה של מעשר שני ומצא מאתים חולין ומ"ב מעורבין דברי ר' וחכמים אומרים הכל חולין דאמרי' מנה מעשר לקח ואלו אחרים וה"ה גבי חמץ לרבנן אמרינן אלו יו"ד אחרים וצריך לבדוק אחד ט' הראשונים ומסיק עוד הניח יו"ד ככרות ומצא ט' היינו סיפא הניח מאתים ומצא מנה רבי אומר מעשר כי מנה אחד לקח וחכמים אומרים חולין שמאתים לקח ומנה זו ומנה אחר של חולין וה"ה הכא בחמץ לרבנן אמרי' הני ט' אחרים וצ"ל אחר יו"ד ראשונים וכ' התוס' דבביצה מוקי פלוגתייהו בכיסים מקושרים דוקא א"כ ה"ה בככרות צ"ל דוקא מקושרים וסיימי אע"ג דהשתא אין לתלות בעכברים תלינן בתינוקת וכוונתם דאמרינן על חמץ פלוגתא דר' ורבנן. א"כ לרבי דס"ל ברישא בהניח מנה ומצא מאתים חולין ומעשר מעורבים ה"ה הכא אמרינן דניתוסף עוד אחד לט' הראשונים וכיון דמיירי בקשורים ע"כ מצא עכשיו יו"ד קשורים דאי מצא ט' מקושרים והעשירי אינו מקושר הרי חזינן דהני ט' הם ראשונים וזה העשירי ניתוסף ואין זה שייך לפלוגתא דרבי ורבנן אע"כ דכל היו"ד מקושרים ואיך נאמר לרבי שניתוסף א' לט' הראשונים מי קשר העשירי לט' הראשונים הא א"א להעכבר לקשור וע"כ צ"ל דתלינן בקטנים וכן בסיפא בהניח יו"ד ומצא ט' דלרבי אמרינן דא' נלקח וט' נשתיירו ע"כ צ"ל דהתירו אחד מן היו"ד וקשה לתלות בעכבר שהתירו הקשר וטפי י"ל לתלות בקטנים אבל לרבנן דקי"ל כותייהו דאמרינן כן ברישא וכן בסיפא דהני שנמצאו עכשיו אחריני נינהו א"כ כמו אם אין קשורים יש לתלות בעכברים הוא הדין בקשורים י"ל דהעכברים לא קשרו ולא התירו קשר אלא גררו כלם מקושרים והביאו מקושרים אחרים תחתיהם. ויפה כ' הלבוש דיש לתלות בעכברים ואדרבה המ"א שהעתיק דברי התוס' לדידן דקי"ל כרבנן צ"ב. וי"ל דאין כוונת מ"א במ"ש ואע"ג דליכא תו למיתלי כו' דהוא מילתא דפסיקא כה"ג ליכא למיתלי בעכברים אלא כוונתו אף אם הוא בענין דליכא תו למיתלי בעכברים כגון שכפה עליהם כלי כמ"ש סי' תל"ד מ"מ תלינן בתינוקות וראייתו מדברי התוס' דלרבי ליכא למיתלי בעכברים ותלינן בתנוקות ה"ה דאמרינן כן לרבנן אפילו במקום דליכא למיתלי בעכברים תלינן בתינוקות דבזה ליכא פלוגתא בין רבי לרבנן: ש"ע סָעִיף ג

ה (ס"ק ז) אלא אחר הא' אבל בהניח ט' כו' אמת כן משמע לשון ש"ע מדלא כ' דינו רק בהניח יו"ד ומצא ט' דהא סיים א"צ לבדוק אלא אחד הא' ובהניח ט' ומצא יו"ד ה"ל לסיים א"צ לבדוק וכן מבואר בטור שכתב וז"ל והא דאמרינן בהניח יו"ד ומצא ט' כו' דוקא בקשורים כו' עכ"ל אבל מדברי התוס' פסחים דף יו"ד ע"ב ד"ה הניח כו' משמע בין בהניח יו"ד ומצא ט' ובין בהניח ט' ומצא יו"ד בעי דוקא קשורים וע"ש במהרש"א: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ו (ס"ק ח) צריך כו' ול"ד למש"ל כו' דהתם ל"ח ריעותא כו' כ' הח"י דזהו קושי' התו' ריש דף י' ע"ב ותירצו דהכא מיירי דלא ידע כמה ככרות הניח בזויות א' ולא ידע אם כלם הם בזויות אחרת וזה אינו קו' דניהו דעל הרמב"ם אין כ"כ קושיא דהעתיק סתם ולא פי' כן להדיא דמיירי כמ"ש התוס' דכן דרכו להעתיק סתם לשון הש"ס וכאשר יתפרשו דברי הש"ס יתפרשו גם דבריו אבל הרב בית יוסף בש"ע אין זה דרכו א"א דנתכוין לתי' התו' ה"ל לפי לכן הוצרך מ"א לתי' שלו אך בעיקר תירץ מ"א תמה בס' ח"י ויתר אחרונים דמה יש ריעותא כאן יותר מהא דלעיל דכמו דלעיל אם ראינו עכבר הכניס חמץ לבית ולא ידענו אנה הניחו ובדק קצת הבית ומצא ככר אמרי' זהו ככר של עכבר ה"ה הכא הניחו בזוית זו ומצא בזוית אחרת ניהו דאיכא ריעותא שלא מצאו בזויות הראשון במקום שהניחו אמרי' עכבר נטלו משם מי גרע מאילו ראינו שעכבר נטלו משם והכניסו לתוך הבית למקום אחר ולא ידענו מקומו והשתא מוצאו בזויות אחר למה לא נתלה בעכבר שהביא לכאן. ושלא יהיה דברי מ"א מוטעים ח"ו א"ל קצת לענ"ד דהא אין דנין בין לעיל בעכבר על הככר שנמצא וכן הכא אין אנו דנין על הככר שנמצא עכשיו בזוית אחרת דמה ספק יש בו יבערנו אלא אנו דנין לעיל על הככר שהיה בפי עכבר אי הוא נמצא עכשיו או עדיין במקום אחר וכן כאן על הככר שהניחו בזויות אנו דנין אם הוא זה שנמצא בזוית אחרת או העכבר הוליכו למקום אחר בבית א"כ הכא זויות הראשון יש לו ריעותא דהא לא מצאו במקום שהניחו משא"כ ככר בפי עכבר דלית ביה ריעותא אולי עדיין בפיו ואת"ל שהוליכו תוך הבית אין זה ריעותא דכן דרכו של עכבד כן י"ל קצת: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א תשעה צבורים של מצה כו'. צריך לחזור ולבדוק אחריהם. בטור כתב ואם ביטל א"צ לבדוק משום דהוי ספיקא במידי דרבנן אבל הרמב"ם כ' דאף בספיקא דרבנן כזו צריך בדיקה ועיין במ"מ דכ' הטעם לזה משום דתחלת תקנתם היה בבדיקה על הספק לכן החמירו בספיקו יותר משאר ספיקות של דבריהם: ש"ע סָעִיף א

ב מיהו אם הככר קטן. כ"ה בטור וטעמו משום דהוי ס"ס ספק מצה ספק חמץ ואת"ל חמץ שמא אכלו ונראה לכאורה דלהרמב"ם דס"ל דאף בספיקא דרבנן צריך בדיקה לא מהני ג"כ בזה ס"ס אבל באמת גם לדידיה מהני משום ס"ס במידי דרבנן וקשה להטור דס"ל דמהני ס"ס א"כ קשה ממאי דאיתא בגמרא ד"ט במשנה אין חוששין שמא גררה חולדה דא"כ אין לדבר סוף ופריך בגמרא ע"ז הא חזינן דשקלא עכברא כו' אמאי נימא דאכלתה ומשני דאין ספק אכילה מוציא מידי ודאיחמץ ע"ש. ולפ"ז קשה למה ליה למתניתין הטעם משום דאין לדבר סוף תיפוק ליה משום דהוי ס"ס ספק אם גררו אם לאו ואת"ל גררה שמא אכלתה אלא ודאי דלא מהני בזה ס"ס כמו דלא מהני ספיקא דרבנן להרמב"ם וע"ק דא"כ אפי' בככר גדול נמי נימא ס"ס ספק חמץ ספק מצה ואת"ל חמץ שמא קראה לחברתה ואכלוהו אפי' ככר גדול דכה"ג אמרי' בהמפקיד ד"מ ע"א שהביאו התוספות בד"ה ומאי איכפת להו בשם ירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עיבורא לא מסתיין דאכלן אלא קריין לחבריהן דאכלן עמהון ע"ש אלא ודאי דלא אמרינן בזה שיהיה מהני ס"ס וגם הרמב"ם לא הביא מזה החילוק כלל כנ"ל: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג א"צ לחזור ולבדוק. ומיירי שבטלו וה"ל ספיקא במידי דרבנן ולקולא ואין להקשות הא הרמב"ם ס"ל לעיל גבי ט' צבורין כו' דצריך לחזור ולבדוק אף אם ביטלו משום דבספיקא דרבנן כזו צריך בדיקה כמ"ש בסמוך וי"ל התם אנו רואין בוודאי שנעשה השינוי לפנינו בבית זה ואין ספק בבית זה כלל שנכנס העכבר אלא שספק אם הוא חמץ אם לאו משא"כ כאן שאנו מסתפקין בשינוי עצמה שאין אנו יודעין לאיזה בית נכנס לכך אפי' בא לשאול בבת אחת אותן ב' בתים א"צ לבדוק דכיון שבטלו הוי ליה ספיקא דרבנן ולא כמו ספק טומאה דהוי ספיק' דאוריי' ובלבוש חילק בזה דלעיל גבי ט' צבורין אין לו במה לתלו' חיוב הבדיקה אלא שספק אם מוטל עליו לבדוק לכן אזלינן לחומרא כדין כל בדיקת חמץ שצריך לבדוק מספקא משא"כ הכא תול' כל א' בחבירו וקשה דמה לו לתלות בספק הכניסה יותר מספק חמץ ספק מצה והרמב"ם כ' עוד דין מה שלא העתיק כאן בש"ע והוא היכא דהניח חמץ ובא עכבר ונטלו וספק נכנס לבית זה או לא נכנס דצריך בדיקה וקשה דהא אמרינן לעיל בוודאי נכנס אלא שספק באיזה בית נכנס דא"צ בדיקה וכ"ש כאן דהספק על הכניסה עצמה דא"צ בדיקה וי"ל דהכא מיירי שהחמץ היה בחצירו וביתו נמי כיון שהוא באותו חצר אמרי' שהוא קרוב לודאי שהחמץ שם וכל הבתים שבאותו חצר נמי מספקינן וצריכין למבדקינהו דהוא ממש כמ"ש בבקעה דכל השדות שבאותו בקעה מספקי' בהם ה"ה הכא נמי משא"כ דלעיל שהם ב' בתים ואין רשות א' מהן להן ומ"מ תירץ ע"ז דלעיל כיון שיש בית א' דודאי א"צ בדיקה לו לכן א"צ למבדקינהו משא"כ כאן וע"ש וק' אדרבה נימא איפכא דכיון שיש כאן חד דצריך בדיקה ואפ"ה אמרת דא"צ בדיקה כ"ש הא דא"צ בדיקה דספק הוא אם נכנס ותו דא"כ אם יש לאדם א' ב' בתים ובדק לא' מהן ואינו יודע לאיזה מהן בדק נמי נימא דא"צ בדיקה כיון דבוודאי בדק לא' מהן ואין לומר דבאמת כן דא"כ ה"ל להפוסקים להזכיר מזה דזו רבותא גדולה ולפי תירוצי שזכרתי אינו קושיא כלל דשאני התם כיון שהריעותא מצד עצמו הוא שאינו יודע לאיזה מהן בדק ולכן צריך בדיקה משא"כ גבי עכבר שנכנס לשם הריעותא מצד אחר: ש"ע סָעִיף ב

ד כך הם דברי הרמב"ם אבל מסקנת הפוסקים אינו כן. זה דעת הטור שכ' בככר גדול אם ביטל דוקא א"צ לבדוק וכן בככר קטן מהני אף אם לא ביטלו ובצבור א' כתב דלא מהני אם בא לשאול בבת ח' אפי' אם בטלו ואם בזא"ז אז מהני הביטול דוקא משום דאז הוא מדרבנן ול"ד לטומאה משום דספיקא בר"ה טהור וקשה מ"ש ממאי דאמרי' בכתובות דכ"ז ע"א גבי עיר שכבשוה כרכום אמרינן שם דאם יש מחבואה א' מצלת על הכהנות כולן בעי ר"י אינה מחזקת אלא א' מהו כו' ופריך שם מ"ש מב' שבילין כו' ואמר רבא כו' לא נחלקו אלא בבא לשאול עליו ועל חבירו וה"נ כאן דשרי ליה לכולהו כב"א דמי ומשמע דאם היו בזא"ז מהני והתם הוי דאוריי' וכאן פי' הטור דדוקא ביטל מהני זא"ז דאז הוא מדרבנן ותו בפ"ק דתמורה מביא מהר"ש בשם הירושלמי דגבי תרומה נמי מהני זא"ז כמו גבי ב' שבילין ותרומה היא דאורייתא ובי"ד סי' קי"א הארכתי בזה ותו קשה דבי"ד סי' ק"ט מהני ביבש ביבש זא"ז אף שהוא דאורייתא ע"כ נראה דל"ד כלל הך ספיקא דאורייתא דהכא להנך ספיקות דכאן יש לו לתקן הספק דאורייתא שיבטלו ויהיה ספיקא דרבנן ה"ה לאחר זמן איסורו דא"א בביטול אפשר לו עכ"פ בבדיקה ולמה יכניס עצמו בספק משא"כ התם דא"א לתקן הספיקות כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ה הניח חמץ כו'. הטור כתב דאם ביטל א"צ לבדוק: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א תשע עט״ז מ״מ פ״ב ה״י וי״א ונתבאר במ״א ה׳ ועט״ז ג׳ ואי״ה יבואר שם ועפר״ח א׳ ולא הבינותי כעת. ועי״ד ק״י והביאותיו במ״א דספק ע״י גלגול לא אמרי׳ ספיקו לקולא ואם מיירי קודם שש הוי כלא נודע עד אח״כ י״ל דכה״ג אף ע״י גלגול לקולא כמ״ש בפריי שם. ואמנם י״ל קבוע כמחצה דמי לקולא מוארב וקם לו וא״כ י״ל דספק מ״ה שרי ומדרבנן אסור ל״מ לשיטת הסוברים ספק מ״ה אסור מדגלי בממזר דספק שרי וסברא חיצונה דשרי ש״מ הא בעלמא אסור היינו בשקול משא״כ קבוע חידוש לא גמר מיניה ואשם תלוי שקול הוא ואף להר״מ ז״ל בהכרח אשם תלוי איקבע ומ״מ קבוע חידוש הוא וא״א למגמר מאשם תלוי וכי אמרינן ספק תורה שנודע לא מצטרף ה״מ באיסור תורה הא כאן דרבנן אפשר הוי ס״ס בנודע וה״ה גלגול עמ״א ג׳ ולמ״ש א״ש ולפ״ז בט׳ חמץ וא׳ מצה לא הוי ס״ס והבן: והנה המ״מ פ״ב ה״י כתב ודעת רש״י ז״ל ושאר האחרונים כרבינו ולא מצאתי מפורש ברש״י כן ואי ממ״ש דצריך לבדוק בלא ביטל איירי כמ״ש התוס׳ שם דאיירי בלא ביטל והא דלא כתב דצריך לבטל י״ל דמשמע ליה אף ככר קטן וקודם זמן איסורו הוי ס״ס ולא בעינן נודעו יחד כה״ג משא״כ לאחר זמן איסורו כמש״ל ובמ״א ג׳ ולומר דשיטת רש״י ז״ל דחמץ שא״י היכן הוא אין עובר ב״י וכמ״ש התוס׳ ריש כ״ש ד״ה ואי והכל נאמנים על ביעור חמץ יורה כך והא דאמר מ״ה בביטול סגי היינו דאין שלו ה״ה א״י היכן הוא אין שלו ועיין פ״י פסחים י׳ א׳ דא״כ הכל דרבנן וביעור רק לחמץ ידוע ואפ״ה בקבוע צריך בדיקה זה דוחק וערש״י במשנה ר״י אומר ובמהרש״א שם וממה שלא כתב ודעת הר״מ ז״ל כתוס׳ י״ל לתוספות ביטול ג״כ א״צ דאוקמיה אחזקה ומיהו י״ל כל הכל כו׳ ואי דלאחר זמן איסוריה דאי קודם הוי ס״ס הא כתב ד״ה היינו שתי קופות דמיירי בככר גדול ה״ה זה ואין להאריך. עמ״ש סוף הסימן אי״ה בזה: ש"ע סָעִיף א

ב מיהו עט״ז הנה הר״ב ז״ל הגיה מיהו כו׳ דהוי ס״ס הא בטלו לא ועי׳ לבוש ועש״ך י״ד ק״י אות ס״ד דלכאורה ס״ס בד״ת וספק דרבנן שווין ומש״ה כתב הט״ז ז״ל דס״ס במידי דרבנן כה״ג שרי בבטלו דוקא וז״ש הר״ב וא״צ לבדוק ומיהו במ״א כתבנו דבלא״ה לכתחלה כל שיכול לבטל מתקן בקל. או יאמר כמ״ש המ״א ג׳ דנודעו בזא״ז משא״כ כשבטלו הוי ספק א׳ דרבנן דכבר ביטל כל החמץ ומאותו נטל העכבר ובא לבית (ועוד בפי׳ קודם שבא לבית לא איכפת לן דדמי למ״ש בשו״ת ש״י בעגל פה מיץ דלאו על החמץ אנו דנין כ״א על הבית והבן) ובדרבנן א״צ שנודעו ב׳ הספיקות יחד עי״ד ק״י בגבינת עכו״ם והביא ראיה מפסחים ומהרש״א ז״ל הקשה כן ואף למסקנא לא יתורץ זה דבלא חזינו יש ס״ס ולמה טעם דאין לד״ס אלא בלא בטלו לא מהני ס״ס בבדיקה כמו דלא מהני ספק דרבנן או נודעו כו ומש״ה נתן טעם דאלד״ס אף בלא בטלו הא חזינן דשקל ויש לד״ס שהביאתו לכאן כתי׳ רש״י שם וע״כ הכין הוא דאל״כ ס״ס אין ספק מוציא מידי ודאי אף בטלו עתוס׳ ד״ה כדי ואמנם מסיום דבריז משמע להר״מ ז״ל דלא הביא חילוק זה אף בטלו וקטן לא מהני ס״ס ומשמע לכאורה דהר״מ ז״ל לא ס״ל דבעינן שלא נודעו כמ״ש בס׳ ש״ה ועמ״ל פ״ב מחו״מ הי״ג ויקשה מה דמשמע בגמרא דס״ס מהני כאן. ועתוס׳ פסחים ט׳ ב׳ ד״ה היינו שתי קופות דמיירי בגדול מב׳ ציבורין ואילך לא אף לפירש״י דהוחזק בבית זה ספק חמץ עפר״ח א׳: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג וא״צ עט״ז בקצת דפוסי הש״ע ובד״א שנת תצ״ב ציינו בס״א וט״ס הוא ובקצת הוגה כהוגן בס״ב ועמ״א ה׳ ושם ביארתיו ועמ״מ פ״ב מחו״מ הי״א ומ״מ ב׳ חלוקות הראשונות ודאי אף דיעבד מעכב הביטול וכ״ה בגמרא אטו ד״ת וכן מדלא מחלק המחבר בב׳ בתים וצבור חמץ בין ב׳ ב״א ובאו לשאול בב״א ש״מ בבטלו ול״ד לטומאה דהוי דררא ד״ת החמירו חז״ל עתוס׳ שם ומיהו בי״ד ק״י ס״ה מבואר אף בדרבנן בב׳ היתר אסורים עמ״א ה׳ וי״ל דככר גדול נמי יש סניף שמא אכלו הרבה עכברים כמ״ש הט״ז ב׳ ונהי ספק הרגיל לא הוי מ״מ כו׳ וב׳ חלוקות אחרונות קודם זמן איסורו מבטל ובקל מתקן משא״כ לאחר זמן איסורו י״ל דא״צ בדיקה דהלכה כחכמים וכרבי וכמ״ש המ״מ שם וי״ל ועמ״א ה׳ וזה שתירץ מס״א עי׳ מ״מ שם. ומ״ש מספק על עמ״מ שם וקשה ממ״ש בקבוע גם ב׳ בתים א׳ בדוק וא׳ אין בדוק וי״ל שאני אומר עדיף טפי דכ״א למינו אזיל ע׳ לבוש. וספק על עי׳ בטור דקרוב לבית מאוד וכר״מ ז״ל כתב סתמא א״כ י״ל גם על תי׳ הט״ז: ש"ע סָעִיף ב

ד כך עט״ז בחלוקה הד׳ הר״מ ז״ל כרבי והטור פסק כרשב״ג וביטל א״צ יותר או ככר קטן. וחלוקה ג׳ שוין המה דיעבד בלא בטלו כחכמים דר״מ וצבור א׳ וב׳ בדוקים להטור חילוק בב״א או זא״ז ולהר״מ אין חילוק והמחבר י״ל שסמך אמ״ש בי״ד עמ״א ה׳ עפר״ח לרשב״ג קשה לרבנן הניח עשר ומצא ט׳ צריך בדיקה הא אפי׳ מצא עשר צריך בדיקה כל הבית א״י דעכבר חיישי׳ שמא הצניע משא״כ הניח ומצא כמו שהניחו ועוד דכאן אפי׳ ביטל צריך לבדוק אחר העשירי (לשיטת הטור בתל״א י״ל ההוא דבודק עד שמגיע לסלע): ומ״ש הט״ז משבויה לא הבינותי דשבויה דרבנן הוא דמ״ה אוקמיה אחזקה כמבואר בכמה דוכתין ולהר״מ ז״ל דבדרבנן אף בב״א שרי מ״מ שבויה אית ביה דררא ד״ת ומתרומה י״ל בזה״ז דהוי דרבנן או למ״ד תרומת פירות חוץ דח״ו דרבנן ובד״ת צ״ע דא״א ספק להקל. ויבש ביבש מ״ה מותר ברובא ומדרבנן מחמירין בב״א לאדם א׳ וצ״ע בזה. עח״י ז׳ וא״ר ד׳ עמ״ש המחבר צבור א׳ חמץ וב׳ בתים בדוקים ה״ה ב׳ ציבורים חמץ וא׳ מצה והאמת שכ״כ הפר״ח לדעת הטור דמיירי ב׳ ב״א וב׳ ציבורין א׳ חמץ וא׳ מצה וב׳ בתים א׳ בדוק וא׳ אין בדוק אפי׳ של אדם א׳ שפיר משא״כ להר״א ז״ל דב׳ בתים בדוקים וצבור א׳ חמץ ובטלו דל״ד לטומאה ואף באדם א׳ תולין לקולא א״כ דוקא צבור א׳ הא ב׳ ציבורים א׳ חמץ וא׳ מצה דיש ב׳ כניסות ואיתרע לא אמרינן לקולא כ״א א׳ בדוק וא׳ אין בדוק יע״ש בפר״ח. עוד כתב הפר״ח צבור א׳ חמץ וב׳ בתים א׳ בדוק וא׳ אין בדוק ולא ידעינן להו על חולין לקולא בביטל ואם ספק אם על כלל א״צ ביטול דהוי ס״ס הנה דין א׳ לכאורה מכ״ש מב׳ ציבורין א׳ חמץ וא׳ מצה דליכא כ״א כניסה עמ״ש בי״ד קי״א אסידרא דהמחבר ודין הב׳ מבואר בבעל המאור ופירש ספק על כה״ג ורבנן בטומאה לא מהני ס״ס הא בחמץ מודים כעין פירש״י ומיהו אף לא בטלו לפירובו יע״ש ולא הוי מש״א. ועמ״ש באות ג׳: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ה הניח עט״ז אבל דעת הר״מ ז״ל פ״ב הי״ב מחו״מ אפי׳ בטלו צריך בדיקה כמ״ש המ״מ שם דפסק כרבנן בפי״ב מה׳ מטמא משכב ומושב הי״ג ועפר״ח כאן דמשמע דספק הוא אי פסק כרבנן ושם משמע דודאי פסק כרבנן ועפר״ח י״ד סימן ס״ג אות ג׳ מזה: והנה לענין קבוע ראיתי שיש לספק בדבר א׳ כמו שאגיד בקבוע ד״ת בין לחומרא ולקולא עש״ך י״ד ק״י אות ט״ו וקבוע דרבנן בחהר״ל וט׳ טריפה וא׳ כשירה ואפילו מנין ובעלי חיים הוי כודאי אם נתערב א׳ כשר בב׳ טריפות דלא ליהוי ס״ס אף באופן המועיל כה״ג ס״ס ונהי דא״צ ס׳ יבש ביבש נגד כל הג׳ אפשר לקי אם אכל מהן וכ״ש פירש דאמרינן זיל בתר רובא ובפריי לי״ד כתבנו מזה ועי׳ במנחת כהן בס׳ התערובות. ואכתי מבעיא לן איסור דרבנן ודבר חשוב שאין בטל נתערב א׳ כשר בב׳ אלו ואכל א׳ מהן אי לוקה מכות מרדות אי אמרינן דמהרוב לקח א״ד מדרבנן הוי קבוע והוי ספק ואין לוקין מ״מ על הספק עב״י י״ד רצ״ד בבעיא דהנהיגו עיזא ושיבוטא וע׳ בס׳ ג״ו וש״ה. ומ״ש באות א׳ קביע ספק מדרבנן ברש״י פסחים ט׳ ב׳ מוארב וקם משמע לחומרא מ״ה וכוונתו י״ל אף ככר קטן דנודעו זא״ז והבן ובכתובות ט״ו א׳ גזירה נמי משמע מ״ה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א ונטל. דוקא שנטל בפנינו עיין י"ד סי' ק"י ס"ג: ש"ע סָעִיף א

ב הקבוע. ואם נתערבו הצבורים זה בזה לא מקרי קבוע: ש"ע סָעִיף א

ג מרובא. ומ"מ אין לאכלו בפסח. ח"י: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד א"צ. ומיירי שביטל. ב"ח מ"א ח"י: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ה האחד. ובהניח תשעה ומצא עשרה צריך לבדוק אחר כולם: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א ס"א מיהו אם. תוס' שם ד"ה היינו. וכולא שמעתא כו' ולמדו ממ"ש שם טעמא דלא חזינא כו' א"ר האי מאי התם אימור הוה כו' ואת"ל כו' וא"כ בכל הנך ספיקות אמאי חיישינן הא ספק וספק הוא ואף דרבא לא ס"ל בסתמא דמשיירא מ"מ בכה"ג בככר גדול ודאי הוא והוא דעת הטור וכ"כ בס"ב אצל ב' צבורין ואצל ספק על ובשאר לא כת' והטעם כקושיי' תוס' ט' א' ד"ה ואת"ל כו' וא"ת כו' וי"ל כו' ולכן דוקא בג' אלו שא"י אם נכנס החמץ כלל לבית משא"כ בשאר והרמב"ם שלא חילק צ"ל דס"ל דוקא בסתמא שלא נולד הספק כלל דלא חזינא דשקל אמרינן אימור הוה כו' ואת"ל כו' משא"כ בנולד הספק אפי' בב' ספיקות חוששין וכמ"ש תוס' שם בד"ה ואת"ל וא"ת והא מדורות הנכרים רה"י ותנן כ"מ שאתה יכול להרבות כו' וראיה מדאמרי' הא חזינא דשקל משמע אפי' לא חזינן דעל אבל הטור ס"ל כפי' רש"י שם ד"ה הא כו': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב ב' ציבורין. בכל הסוגיא פ' הרמב"ם כלישנא דגמ' וכדרכו בכ"מ כמ"ש המ"מ בה' מ"א אע"ג דלכאורה תלוין זה בזה או יש לדמות פ' בכ"א כדינו ולכן נקט כאן פשטא דגמ' ובצבור א' פ' כסוגיא דכתובות כ"ז א' מ"ש משני שבילין כו' התם כו' כמ"ש במשנה למלך ועט"ז ובספק על פסק כחכמים והשמיטו בש"ע וכן בבדק ולא אשכח כחכמים ובבדק ואשכח פסק כרבי דהלכה כרבי מחבירו וכ"ש כאן שסוגיא דשמעתא כוותיה תינוק נכנס כו' ובפלוגתא דרבי וחכמים וכן רשב"ג וחכמים פ' כחכמים: אבל מסקנת כו'. הטור אחז דרך רש"י ותוס' דמ"ש בפלוגתא לאו פלוגתייהו ממש דלפעמים כ"ע מודים ועתוס' ד"ה היינו. ל"כ לר"י כו' מיהו י"ל כו' ובד"ה ספק כו' ולעיל מדמה כו' ובד"ה על. וקשה כו' וי"ל כו' ולכן בט' ציבורין וסיפא דפירש כ' דמיירי בלא ביטלו אבל בביטלו בכ"ע א"צ לבדוק כיון דגמרא מדמי לדאורייתא ובב' ציבורין כ' דמיירי בביטלו אבל לא ביטלו צריך לבדוק וכן בצבור אחד כ' דמיירי בביטלו ופ' כר' יוסי ובספק על בלא ביטלו וכן בדק ולא אשכח וכן בדק ואשכח כולם בלא בטלו דמדמי לדאורייתא כנ"ל אלא שפסק בפלוגתא דרבי ורשב"ג כרשב"ג וכמ"ש הרי"ף ורא"ש בפ' הניזקין ס"ה חזינן לגאון דפסק כרשב"ג ולא אמרינן הלכתא כרבי אלא לגבי חבירו ולא לגבי אביו וסוגיא דתינוק ס"ל כמ"ש תוס' ד"ה מפני כו' וכן פ' לעיל בסי' רמ"ח וכגי' המ"מ שם בת"ק דברי רבי. אבל הרמב"ם פ' שם כרבי ואע"ג שבפי"א מהלכות נחלות פ' כרשב"ג כהכרעת הרי"ף ס"ל דלאו בכ"מ אמרינן כן כמ"ש הרי"ף בפלוגתא דרשב"ג וחכמים דלא אמרינן אלא היכא דמסתבר טעמיה. ובפלוגתא דרבי וחכמים שם אפי' ביטל כיון דאף לקולא אמרי' דאחריני נינהו ע"כ חשבינן לודאי ובהניח בזויות זו פסק ג"כ כחכמים אלא דמיירי בלא ביטל כנ"ל. וכת' עוד דתשע ציבורין וסיפא פירש מיירי שהככר גדול וא"א שיאכלנו. אבל בלאו הכי בכל ענין א"צ לבדוק וכ"כ בשני ציבורין ובספק על ובשאר לא חילק ועב"י וד"מ ועתוס' ד"ה היינו. וכולה כו': ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ג ס"ג וי"א. כמ"ד בכיס א' מחלוקת הואיל ורב אשי שם אוקים כוותיה וס' הרמב"ם כיון דכאן לא חילק הגמ' ש"מ דס"ל כמ"ד בשני כיסין מחלוקת: ש"ע סָעִיף ג