א ט' צִבּוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ, וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְלֹא יָדַעְנוּ אִם נָטַל חָמֵץ אוֹ אִם נָטַל מַצָּה, וְנִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָדְקוֹ, מִיהוּ אִם הַכִּכָּר קָטָן שֶׁיָּכוֹל הָעַכְבָּר לֶאֱכֹל תָּלִינָן לְהָקֵל שֶׁאֲכָלוֹ וְאֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק (טוּר), שֶׁכָּל הַקָּבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה; וְאִם פֵּרֵשׁ הַכִּכָּר מִמְּקוֹם קְבִיעָתוֹ, וּנְטָלוֹ הָעַכְבָּר מִשָּׁם, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִבְדֹּק; דְּכָל דְּפָרִישׁ, מֵרֻבָּא פָּרִישׁ.
ב ב' צִבּוּרִין, אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וְאֶחָד שֶׁל מַצָּה, וּב' בָּתִּים, אֶחָד בָּדוּק וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק, וּבָאוּ שְׁנֵי עַכְבָּרִים זֶה נָטַל חָמֵץ וְזֶה נָטַל מַצָּה וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה בַּיִת נִכְנַס זֶה שֶׁנָּטַל הֶחָמֵץ; וְכֵן שְׁנֵי בָּתִּים בְּדוּקִים וְצִבּוּר אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה בַּיִת נִכְנַס, אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁנִּכְנַס לְאֶחָד מֵהֶם וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּבָדַק וְלֹא מָצָא כְּלוּם, אוֹ שֶׁבָּדַק קְצָת מֵהַבַּיִת וּמָצָא כִּכָּר, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִבְדֹּק. כָּךְ הֵם דִּבְרֵי הַרַמְבַּ"ם, אֲבָל מַסְקָנַת הַפּוֹסְקִים אֵינוֹ כֵּן.
ג הִנִּיחַ ט' כִּכְּרוֹת חָמֵץ וּמָצָא י', צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר כָּל הַט'. וְכֵן אִם הִנִּיחַ י' וּמָצָא ט', צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר כָּל הַי' שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים מַה שֶּׁהִנִּיחַ נָטַל וְאֵלּוּ אֲחֵרִים הֵם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי בִּקְשׁוּרִים יַחַד, אֲבָל אִם אֵינָם קְשׁוּרִים יַחַד אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶלָּא אַחַר הָאֶחָד.
ד הִנִּיחַ חָמֵץ בְּזָוִית זוֹ וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת, צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִבְדֹּק.
א סָעִיף א (א) ובא עכבר ונטל וכו' - הטעם שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ודוקא שנטל העכבר בפנינו ממקום קביעות דאי נטלו העכבר שלא בפנינו הוי דינו כאילו פירש שלא בפנינו דאמרינן כל דפריש מרובא פריש:
ב סָעִיף א (ב) צריך לחזור ולבדקו - מדסתם המחבר משמע דאפילו כבר ביטל החמץ דתו הוי בדיקה מדרבנן אפ"ה לא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא והטעם לזה משום דתחלת תקנתם היה בבדיקה על הספק לכן החמירו בספיקו יותר משאר ספיקות של דבריהם:
ג סָעִיף א (ג) תלינן להקל - דהוי ס"ס שמא נטל מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו וא"צ לחזור ולבדוק הבית אפילו אם עדיין לא ביטלו ויש דעות באחרונים אם גם המחבר מודה לזה או לא ולדינא יש לסמוך על הכרעת הרמ"א ובפרטות כשביטלו [ח"י] ועיין בפמ"ג שכתב דלכתחלה בודאי מהנכון שיבטל ולא לסמוך על ס"ס לבד:
ד סָעִיף א (ד) שכל קבוע וכו' - ואם נתערבו הצבורים בזה תו לא מקרי קבוע כיון שאינו עומד החמץ בפ"ע:
ה סָעִיף א (ה) ואם פירש הככר וכו' - דוקא כשלא פירש לפנינו:
ו סָעִיף א (ו) מרובא פריש - ומ"מ אין לסמוך ע"ז רק לענין שא"צ לחזור ולבדוק הבית אפילו לא ביטל אבל לא שיהא מותר מחמת זה לאכול בפסח דלענין אכילה לא אזלינן בתר רובא בחמץ וכ"כ בחק יוסף:
ז סָעִיף ב (ז) ואין ידוע וכו' זה שנטל החמץ - מיירי כשבטלו וא"כ אינו אלא ספיקא דרבנן לכן אינו צריך לחזור ולבדוק כדמסיים ולפי דעת רמ"א לעיל בס"א בהגה"ה שהעתיק דעת הטור ה"ה בעניננו דאם הככר קטן שיכול העכבר לאוכלו אף אם לא ביטל ג"כ א"צ לחזור ולבדוק:
ח סָעִיף ב (ח) ואין ידוע לאיזה בית נכנס - ואפילו אם באו שניהם לשאול בבת אחת אמרינן לכל אחד דא"צ לחזור ולבדוק דמוקמינן לכל אחד אחזקתו שהיה בדוק ומיירי כשביטל דאינו אלא ספיקא דרבנן וע"ז מסיים הרמ"א בסמוך דמסקנת הפוסקים אינו כן דאפילו ביטול לא מהני אלא כשבאו לשאל בזה אחר זה ולא בב"א דכיון דבודאי נכנס החמץ לבית אחד מהם א"א להתירן בב"א אלא צריך לחזור ולבדוק:
ט סָעִיף ב (ט) ובדק ולא מצא כלום - וס"ד שצריך לחפש כמה פעמים שמא ימצאנו. ועיין בטור דזה הוא אפילו בלא ביטל והיינו דתלינן שהעכבר אכלו:
י סָעִיף ב (י) או שבדק וכו' ומצא ככר וכו' - ר"ל ולא אמרינן דזה הככר אפשר שהוא אחר וצריך לבדוק כל הבית ודעה זו אינה מחלקת בין ביטל ללא ביטל דבכל גווני תלינן להקל והטור חולק וס"ל דלא מקילינן לומר שזהו הככר שהכניס העכבר אלא בביטל שהוא ספיקא דרבנן אבל בלא ביטל צריך לבדוק כל הבית דוקא וזהו נכלל במה שסיים הרמ"א אבל מסקנת הפוסקים אינו כן. ודע דכל מה שכתבנו בסעיף זה דלא מקילינן אלא כשביטל אם הוא עדיין קודם ו' שעות אף שלא ביטל עדיין יכול לבטל ואין צריך לחזור ולבדוק:
יא סָעִיף ב (יא) אבל מסקנת הפוסקים אינו כן - לפי מה שנתבאר לעיל אין הרמ"א חולק אלא על דין זה האחרון ועל דין דצבור אחד של חמץ ואין ידוע לאיזה בית נכנס:
יב סָעִיף ג (יב) צריך לבדוק וכו' - דאמרינן הני אחריני שאיש אחר הביאם כאן כיון שאין מכירן והנך ט' שהניח חולדות גררום וצריך לבדוק אחריהם ואפילו ביטל מקודם:
יג סָעִיף ג (יג) מה שהניח ניטל וכו' - גם זה אפילו ביטל מקודם:
יד סָעִיף ג (יד) וי"א - אסיפא קאי:
טו סָעִיף ג (טו) בקשורים יחד - דודאי מי שלקחם לקחם כולם ושמא קטנים או עכבר וחולדה לקחום וצריך לבדוק אחריהם והני אחריני נינהו:
טז סָעִיף ג (טז) א"צ לבדוק וכו' - וכ"פ האחרונים:
יז סָעִיף ג (יז) אלא אחר האחד - דאמרינן שרק אחד ניטל והאחרים נשארו במקומן ונראה דאין להקל בזה אלא כשביטל או שיש שהות עדיין לבטל. ובהניח ט' ומצא י' אין נ"מ בין שהניח הט' מקושר ומצא עתה י' מקושרין או שהניחן נפרדין ומצא אחד נוסף עליהן בכל גווני צריך לבדוק עתה אחר כל הט' שהניח:
יח סָעִיף ד (יח) צריך לחזור ולבדוק - את הבית כולו דשמא חמץ אחר הוא והראשון נטלו קטן או עכבר והניחו במקום אחר והאחרונים הסכימו דאם כבר ביטל או שיש עדיין שהות לבטלו אין צריך לחזור ולבדוק דכיון שהבדיקה הוא מדברי סופרים תלינן להקל שזהו החמץ שהניח:
א סָעִיף א ונטל. דוק' שנטל בפנינו וכ"ה בי"ד סי' ק"י, תו':
ב סָעִיף א לחזור ולבודקו. שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי מיהו אם וכו' כצ"ל:
ג סָעִיף א תלינן להקל. דהוי ס"ס שמא נטל מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו אבל עכבר נכנס ועכבר יוצא אפי' הככר קטן לא אמרי' שמא אכלו ואת"ל לא אכלו שמא הוציאו העכבר הב' דזה מקרי חד ספיקא שמא נשאר החמץ בבי' או לא דמה לי אכלו או הוציאו אבל כאן ס' שמא לא בא חמץ מעולם לבית (ד"מ) ומ"מ קשה דבי"ד סי' ק"י פסק דבעינן שיוודעו שני הספיקות ביחד והכא כיון דנטל בפנינו ונכנס לבית נולד הספק הראשון ואח"כ נולד ספק השני שמא אכלו וצ"ל כיון דלא חל איסור חמץ עד שעה ו' אותה שעה נודעו ב' הספיקות ביחד וא"כ אם אירע המעשה לאחר ו' שעות לא מהני ס"ס זה א"נ כיון דבעוד שאנו רואין החמץ בפי העכבר לא שייך לו' שיבדוק אלא לאחר שנתעלם מן העין חל חובת בדיקה שמא הניחה אותו בבית ואז חל גם כן ספק השני שמא אכלו:
ד סָעִיף א שכל הקבוע. אבל כשלא נשארו הציבורים במקומן רק נתערבו זה בזה לא מקרי קבוע עבי"ד שם:
ה סָעִיף ב א"צ לחזור. מיירי שביטל וא"כ אינו אלא ספיקא דרבנן כיון שאינו ספק קבוע (מ"מ) ועבי"ד סי' קי"א ועסי' תמ"ב ס"ח דאם הוא קודם שעה ו' מבטל לכתחלה ודיו ובב"י כאן האריך בזה:
ו סָעִיף ג בקשורים יחד. אף על גב דליכא תו למיתלי בעכברים תלינן בקטנים (תוספות) עמ"ש סי' תל"ד:
ז סָעִיף ג אלא אחר הא'. אבל בהניח ט' ומצא י' צריך לבדוק אחר כולם:
ח סָעִיף ד צריך לחזור ולבדוק. (ואפי' אם ביטל לדעת הרמב"ם ת"ש) דאמרי' זהו חמץ אחר הוא ול"ד למש"ל אם בדק קצת מהבית ומצ' ככר תלינן דזהו הככר שהכניס העכבר דהתם לא חזינן ריעותא אבל הכא היה מונח מתחלה בזוית זו ואח"כ מונח במקום אחר אמרי' דזהו חמץ אחר הוא:
א סָעִיף א תשעה צבורים של מצה כו'. צריך לחזור ולבדוק אחריהם. בטור כתב ואם ביטל א"צ לבדוק משום דהוי ספיקא במידי דרבנן אבל הרמב"ם כ' דאף בספיקא דרבנן כזו צריך בדיקה ועיין במ"מ דכ' הטעם לזה משום דתחלת תקנתם היה בבדיקה על הספק לכן החמירו בספיקו יותר משאר ספיקות של דבריהם:
ב סָעִיף א מיהו אם הככר קטן. כ"ה בטור וטעמו משום דהוי ס"ס ספק מצה ספק חמץ ואת"ל חמץ שמא אכלו ונראה לכאורה דלהרמב"ם דס"ל דאף בספיקא דרבנן צריך בדיקה לא מהני ג"כ בזה ס"ס אבל באמת גם לדידיה מהני משום ס"ס במידי דרבנן וקשה להטור דס"ל דמהני ס"ס א"כ קשה ממאי דאיתא בגמרא ד"ט במשנה אין חוששין שמא גררה חולדה דא"כ אין לדבר סוף ופריך בגמרא ע"ז הא חזינן דשקלא עכברא כו' אמאי נימא דאכלתה ומשני דאין ספק אכילה מוציא מידי ודאיחמץ ע"ש. ולפ"ז קשה למה ליה למתניתין הטעם משום דאין לדבר סוף תיפוק ליה משום דהוי ס"ס ספק אם גררו אם לאו ואת"ל גררה שמא אכלתה אלא ודאי דלא מהני בזה ס"ס כמו דלא מהני ספיקא דרבנן להרמב"ם וע"ק דא"כ אפי' בככר גדול נמי נימא ס"ס ספק חמץ ספק מצה ואת"ל חמץ שמא קראה לחברתה ואכלוהו אפי' ככר גדול דכה"ג אמרי' בהמפקיד ד"מ ע"א שהביאו התוספות בד"ה ומאי איכפת להו בשם ירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עיבורא לא מסתיין דאכלן אלא קריין לחבריהן דאכלן עמהון ע"ש אלא ודאי דלא אמרינן בזה שיהיה מהני ס"ס וגם הרמב"ם לא הביא מזה החילוק כלל כנ"ל:
ג סָעִיף ב א"צ לחזור ולבדוק. ומיירי שבטלו וה"ל ספיקא במידי דרבנן ולקולא ואין להקשות הא הרמב"ם ס"ל לעיל גבי ט' צבורין כו' דצריך לחזור ולבדוק אף אם ביטלו משום דבספיקא דרבנן כזו צריך בדיקה כמ"ש בסמוך וי"ל התם אנו רואין בוודאי שנעשה השינוי לפנינו בבית זה ואין ספק בבית זה כלל שנכנס העכבר אלא שספק אם הוא חמץ אם לאו משא"כ כאן שאנו מסתפקין בשינוי עצמה שאין אנו יודעין לאיזה בית נכנס לכך אפי' בא לשאול בבת אחת אותן ב' בתים א"צ לבדוק דכיון שבטלו הוי ליה ספיקא דרבנן ולא כמו ספק טומאה דהוי ספיק' דאוריי' ובלבוש חילק בזה דלעיל גבי ט' צבורין אין לו במה לתלו' חיוב הבדיקה אלא שספק אם מוטל עליו לבדוק לכן אזלינן לחומרא כדין כל בדיקת חמץ שצריך לבדוק מספקא משא"כ הכא תול' כל א' בחבירו וקשה דמה לו לתלות בספק הכניסה יותר מספק חמץ ספק מצה והרמב"ם כ' עוד דין מה שלא העתיק כאן בש"ע והוא היכא דהניח חמץ ובא עכבר ונטלו וספק נכנס לבית זה או לא נכנס דצריך בדיקה וקשה דהא אמרינן לעיל בוודאי נכנס אלא שספק באיזה בית נכנס דא"צ בדיקה וכ"ש כאן דהספק על הכניסה עצמה דא"צ בדיקה וי"ל דהכא מיירי שהחמץ היה בחצירו וביתו נמי כיון שהוא באותו חצר אמרי' שהוא קרוב לודאי שהחמץ שם וכל הבתים שבאותו חצר נמי מספקינן וצריכין למבדקינהו דהוא ממש כמ"ש בבקעה דכל השדות שבאותו בקעה מספקי' בהם ה"ה הכא נמי משא"כ דלעיל שהם ב' בתים ואין רשות א' מהן להן ומ"מ תירץ ע"ז דלעיל כיון שיש בית א' דודאי א"צ בדיקה לו לכן א"צ למבדקינהו משא"כ כאן וע"ש וק' אדרבה נימא איפכא דכיון שיש כאן חד דצריך בדיקה ואפ"ה אמרת דא"צ בדיקה כ"ש הא דא"צ בדיקה דספק הוא אם נכנס ותו דא"כ אם יש לאדם א' ב' בתים ובדק לא' מהן ואינו יודע לאיזה מהן בדק נמי נימא דא"צ בדיקה כיון דבוודאי בדק לא' מהן ואין לומר דבאמת כן דא"כ ה"ל להפוסקים להזכיר מזה דזו רבותא גדולה ולפי תירוצי שזכרתי אינו קושיא כלל דשאני התם כיון שהריעותא מצד עצמו הוא שאינו יודע לאיזה מהן בדק ולכן צריך בדיקה משא"כ גבי עכבר שנכנס לשם הריעותא מצד אחר:
ד סָעִיף ב כך הם דברי הרמב"ם אבל מסקנת הפוסקים אינו כן. זה דעת הטור שכ' בככר גדול אם ביטל דוקא א"צ לבדוק וכן בככר קטן מהני אף אם לא ביטלו ובצבור א' כתב דלא מהני אם בא לשאול בבת ח' אפי' אם בטלו ואם בזא"ז אז מהני הביטול דוקא משום דאז הוא מדרבנן ול"ד לטומאה משום דספיקא בר"ה טהור וקשה מ"ש ממאי דאמרי' בכתובות דכ"ז ע"א גבי עיר שכבשוה כרכום אמרינן שם דאם יש מחבואה א' מצלת על הכהנות כולן בעי ר"י אינה מחזקת אלא א' מהו כו' ופריך שם מ"ש מב' שבילין כו' ואמר רבא כו' לא נחלקו אלא בבא לשאול עליו ועל חבירו וה"נ כאן דשרי ליה לכולהו כב"א דמי ומשמע דאם היו בזא"ז מהני והתם הוי דאוריי' וכאן פי' הטור דדוקא ביטל מהני זא"ז דאז הוא מדרבנן ותו בפ"ק דתמורה מביא מהר"ש בשם הירושלמי דגבי תרומה נמי מהני זא"ז כמו גבי ב' שבילין ותרומה היא דאורייתא ובי"ד סי' קי"א הארכתי בזה ותו קשה דבי"ד סי' ק"ט מהני ביבש ביבש זא"ז אף שהוא דאורייתא ע"כ נראה דל"ד כלל הך ספיקא דאורייתא דהכא להנך ספיקות דכאן יש לו לתקן הספק דאורייתא שיבטלו ויהיה ספיקא דרבנן ה"ה לאחר זמן איסורו דא"א בביטול אפשר לו עכ"פ בבדיקה ולמה יכניס עצמו בספק משא"כ התם דא"א לתקן הספיקות כנ"ל:
ה סָעִיף ד הניח חמץ כו'. הטור כתב דאם ביטל א"צ לבדוק:
א סָעִיף א (ס"ק א) ונטל כו' דוקא כו' דאי נטלו עכבר שלא בפנינו הוי דינו כאילו פירש שלא בפנינו דאמרי' כל דפריש מרובה פריש:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) תלינן להקל כו' אבל עכבר כו' ר"ל דהטור הביא איבעיית הש"ס עכבר לבן נכנס וככר בפיו ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מי אמרי' דעכבר שחור נטל הככר מפי עכבר לבן וא"צ בדיקה או לא וזה שבפי עכבר שחור ככר אחר הוא וצריך בדיקה אחר ככר של עכבר לבן וכ' הטור כיון דהוא איבעיא דלא איפשטי' אי ביטל הוי ספק דרבנן ואזלי' לקולא ולא כ' ג"כ אי הוה ככר קטן אפי' לא ביטל אזלי' לקולא דהוי ס"ס כמו הכא: שמא לא בא חמץ כו' ור"ל דאין שני הספיקות דומי' זה לזה דספק א' שמא לא בא חמץ לבית דנטל מצה ואת"ל דבא חמץ לבית שנטל חמץ איכא ס' שמא אכלתו וליכא עכשיו חמץ בבית ושפיר הוי ס"ס: ומ"מ קשה כו' טבע לשון ומ"מ משמע דיש לו שייכות לקושיא א' של הד"מ וכוונתו דמ"מ גם לדעת הד"מ מ"מ קשה קו' המ"א דהכא לא נודעו ב' הספיקות ביחד וע"כ צ"ל כתירוצו של מ"א א"כ בלאו הכי י"ל קו' ד"מ ל"מ לתי' השני של המ"א דלא חל שום ספק עד שנתעלם מן העין ואז חלו ב' הספיקות יחד וזה לא שייך בעכבר לבן נכנס כו' דהא מיד שנתעלם עכבר לבן מן העין איכא חד ספק שמא אכלתי' וכשראינו עכבר שחור יוצא וככר בפיו נולד ספק השני דלמא עכבר שחור לקח הככר מעכבר לבן וכיון דלא נודעו הספיקות יחד ל"מ ס"ס לכן ל"מ בעכבר לבן כו' אם הככר קטן. ואע"ג דמ"מ יש לומר כתי' א' של מ"א וחלו שני הספיקות יחד בשעה ו' מ"מ הא גם להאי תירץ אם אירע הדבר אחר שש לא הוי ס"ס כמ"ש מ"א. לכן מהאי טעמא לא כתב הטור להקל בעכבר לבן כו' אם הככר קטן דהטור רצה לכתוב מלתא דפסיקא ודוקא הכא דמהני ככר קטן אפי' אירע לאחר שש דהא א"ל התי' השני של המ"א. לכן כ' דאם הככר קטן אזלינן לקולא משא"כ בעכבר לבן כו' דל"ש כ"א תי' ראשון והיה הטור צריך לחלק בין אירע קודם שש לאם אירע אחר שש ולא הוי מילתא פסיקא היתרא דככר קטן לכן לא כתבו: דבעינן שיודעו כו' דאם נודע ספק אחד קודם השני הרי חל עליו שם איסור אחר ס' א' דהא ס' תורה לחומרא ודינו כאלו הוא ודאי איסור ול"מ מה שנודע אח"כ ספק שני דהשתא לא הוי כ"א כמו ליכא כ"א ס' שני וע"ש בט"ז ובפר"ח:
ג סָעִיף ב (ס"ק ה) א"צ כו' מצוין בטעות ושייך לסעיף ב' בסוף הסעיף שכ' אין צריך לחזור כו': מיירי שביטל דהוה ג"כ איבעיא דל"א ולכן בביטול הוי ספק דרבנן: כיון שאינו ס' קבוע ר"ל דהרמב"ם שהעתיק המחבר דבריו פה ס"ל בסעיף א' בט' ציבורים דאפי' ביטל צריך לחזור ולבדוק וכ' ה"ה הטעם נהי דכל קבוע כמחצה על מחצה מ"מ כיון דביטל הוי ס' דרבנן וניזל לקולא. ותירץ שאני בדיקת חמץ דמחמירים אפי' בספקו היכי דהוי דרבנן דהא תחלת תקנת חכמים לבדוק נתקן משום ס' חמץ וא"כ תיקשי למה הקיל פה לענין בדיקה היכי דביטל משום דהוי ס' דרבנן ולכן כ' דוקא בס' קבוע דחמיר החמירו בבדיקה ולא בשאר ספק: ועבי"ד סי' קי"א ר"ל דלא תיקשי למה כ' דוקא בביטול הוי ס' דרבנן משמע דקאי על כל הסעיף: גם מ"ש ב' ציבורים כו'. וב' בתים כו' ואמאי אפי' לא ביטל ה"ל להקל מ"ש משני קדירות אחד של היתר ואחד של איסור ולפניהם ב' חתיכות אחד של איסור ואחד של היתר ונפלו לתוך הקדירות דאמרי' דהיתר לתוך היתר נפל ואיסור לתוך איסור וה"ה הכא הל"ל דחמץ הכניס לתוך אינו בדוק ומצה לבית בדוק אלא דמבואר שם דוקא באיסור דרבנן אמרי' כן ולא באיסור תורה ולכן בעינן הכא ג"כ דוקא ביטול דהוי דרבנן: ועסי' תמ"ב ס"ח שכ' על האיבעי' דהש"ס חצי זית חמץ בבית וחצי זית בעליה ועוד ספיקות כדומה לזה אי מצטרפים וצריכים ביעור שכ' אינו חייב לבער אלא מבטלו ודיו משמע אפי' כשנודע לו מדיין לא ביטלו והיה ספק תורה דשאי לבטלו ויהיה ס' דרבנן וניזל לקולא ובב"י פה האריך בזה וצידד להיתר ולאיסור כיון דנולד בשעה שהיה ספק תורה י"ל דל"מ ביטול. וא"כ הכא בהני ספיקות שבסעיף זה אלא כיון שהכריע בסי' תמ"ב דרשאי לבטלו אע"ג כשנודע לו עדיין לא בטלו ה"ה הכא וה"ה דה"מ להביא ראיה מס"ס תל"ח מחמץ בבור שכ' ג"כ מבטלו אלא שהרב"י הביא ראיה מחבורו בסי' תמ"ב להטור רס"ל דרשאי לבטלו והרב"י לא היה אפשר להביא ראיה מסי' תל"ח דשם בסי' תל"ח נסתפק בדעת הטור איך ס"ל לכן הביא מ"א ג"כ הראייה מסי' תמ"ב:
ד סָעִיף ג (ס"ק ו) בקשורי' כו' ואע"ג דליכא תו למיתלי כו' הלבוש כ' הטעם דתלינן בעכברים וכ' בס' א"ר וז"ל כמדומה שלא עיין בתוס' דף י' שכ' בקשורים אין לתלות בעכברים אלא בקטנים עכ"ל. ולענ"ד אדרבה דברי לבוש נכונים ודברי מ"א צ"ב דבדף י' אמרינן הניח ט' ככר ומצא יו"ד פלוגתא דרבי ורבנן גבי מעשר שני דתניא הניח מנה של מעשר שני ומצא מאתים חולין ומ"ב מעורבין דברי ר' וחכמים אומרים הכל חולין דאמרי' מנה מעשר לקח ואלו אחרים וה"ה גבי חמץ לרבנן אמרינן אלו יו"ד אחרים וצריך לבדוק אחד ט' הראשונים ומסיק עוד הניח יו"ד ככרות ומצא ט' היינו סיפא הניח מאתים ומצא מנה רבי אומר מעשר כי מנה אחד לקח וחכמים אומרים חולין שמאתים לקח ומנה זו ומנה אחר של חולין וה"ה הכא בחמץ לרבנן אמרי' הני ט' אחרים וצ"ל אחר יו"ד ראשונים וכ' התוס' דבביצה מוקי פלוגתייהו בכיסים מקושרים דוקא א"כ ה"ה בככרות צ"ל דוקא מקושרים וסיימי אע"ג דהשתא אין לתלות בעכברים תלינן בתינוקת וכוונתם דאמרינן על חמץ פלוגתא דר' ורבנן. א"כ לרבי דס"ל ברישא בהניח מנה ומצא מאתים חולין ומעשר מעורבים ה"ה הכא אמרינן דניתוסף עוד אחד לט' הראשונים וכיון דמיירי בקשורים ע"כ מצא עכשיו יו"ד קשורים דאי מצא ט' מקושרים והעשירי אינו מקושר הרי חזינן דהני ט' הם ראשונים וזה העשירי ניתוסף ואין זה שייך לפלוגתא דרבי ורבנן אע"כ דכל היו"ד מקושרים ואיך נאמר לרבי שניתוסף א' לט' הראשונים מי קשר העשירי לט' הראשונים הא א"א להעכבר לקשור וע"כ צ"ל דתלינן בקטנים וכן בסיפא בהניח יו"ד ומצא ט' דלרבי אמרינן דא' נלקח וט' נשתיירו ע"כ צ"ל דהתירו אחד מן היו"ד וקשה לתלות בעכבר שהתירו הקשר וטפי י"ל לתלות בקטנים אבל לרבנן דקי"ל כותייהו דאמרינן כן ברישא וכן בסיפא דהני שנמצאו עכשיו אחריני נינהו א"כ כמו אם אין קשורים יש לתלות בעכברים הוא הדין בקשורים י"ל דהעכברים לא קשרו ולא התירו קשר אלא גררו כלם מקושרים והביאו מקושרים אחרים תחתיהם. ויפה כ' הלבוש דיש לתלות בעכברים ואדרבה המ"א שהעתיק דברי התוס' לדידן דקי"ל כרבנן צ"ב. וי"ל דאין כוונת מ"א במ"ש ואע"ג דליכא תו למיתלי כו' דהוא מילתא דפסיקא כה"ג ליכא למיתלי בעכברים אלא כוונתו אף אם הוא בענין דליכא תו למיתלי בעכברים כגון שכפה עליהם כלי כמ"ש סי' תל"ד מ"מ תלינן בתינוקות וראייתו מדברי התוס' דלרבי ליכא למיתלי בעכברים ותלינן בתנוקות ה"ה דאמרינן כן לרבנן אפילו במקום דליכא למיתלי בעכברים תלינן בתינוקות דבזה ליכא פלוגתא בין רבי לרבנן:
ה סָעִיף ג (ס"ק ז) אלא אחר הא' אבל בהניח ט' כו' אמת כן משמע לשון ש"ע מדלא כ' דינו רק בהניח יו"ד ומצא ט' דהא סיים א"צ לבדוק אלא אחד הא' ובהניח ט' ומצא יו"ד ה"ל לסיים א"צ לבדוק וכן מבואר בטור שכתב וז"ל והא דאמרינן בהניח יו"ד ומצא ט' כו' דוקא בקשורים כו' עכ"ל אבל מדברי התוס' פסחים דף יו"ד ע"ב ד"ה הניח כו' משמע בין בהניח יו"ד ומצא ט' ובין בהניח ט' ומצא יו"ד בעי דוקא קשורים וע"ש במהרש"א:
ו סָעִיף ד (ס"ק ח) צריך כו' ול"ד למש"ל כו' דהתם ל"ח ריעותא כו' כ' הח"י דזהו קושי' התו' ריש דף י' ע"ב ותירצו דהכא מיירי דלא ידע כמה ככרות הניח בזויות א' ולא ידע אם כלם הם בזויות אחרת וזה אינו קו' דניהו דעל הרמב"ם אין כ"כ קושיא דהעתיק סתם ולא פי' כן להדיא דמיירי כמ"ש התוס' דכן דרכו להעתיק סתם לשון הש"ס וכאשר יתפרשו דברי הש"ס יתפרשו גם דבריו אבל הרב בית יוסף בש"ע אין זה דרכו א"א דנתכוין לתי' התו' ה"ל לפי לכן הוצרך מ"א לתי' שלו אך בעיקר תירץ מ"א תמה בס' ח"י ויתר אחרונים דמה יש ריעותא כאן יותר מהא דלעיל דכמו דלעיל אם ראינו עכבר הכניס חמץ לבית ולא ידענו אנה הניחו ובדק קצת הבית ומצא ככר אמרי' זהו ככר של עכבר ה"ה הכא הניחו בזוית זו ומצא בזוית אחרת ניהו דאיכא ריעותא שלא מצאו בזויות הראשון במקום שהניחו אמרי' עכבר נטלו משם מי גרע מאילו ראינו שעכבר נטלו משם והכניסו לתוך הבית למקום אחר ולא ידענו מקומו והשתא מוצאו בזויות אחר למה לא נתלה בעכבר שהביא לכאן. ושלא יהיה דברי מ"א מוטעים ח"ו א"ל קצת לענ"ד דהא אין דנין בין לעיל בעכבר על הככר שנמצא וכן הכא אין אנו דנין על הככר שנמצא עכשיו בזוית אחרת דמה ספק יש בו יבערנו אלא אנו דנין לעיל על הככר שהיה בפי עכבר אי הוא נמצא עכשיו או עדיין במקום אחר וכן כאן על הככר שהניחו בזויות אנו דנין אם הוא זה שנמצא בזוית אחרת או העכבר הוליכו למקום אחר בבית א"כ הכא זויות הראשון יש לו ריעותא דהא לא מצאו במקום שהניחו משא"כ ככר בפי עכבר דלית ביה ריעותא אולי עדיין בפיו ואת"ל שהוליכו תוך הבית אין זה ריעותא דכן דרכו של עכבד כן י"ל קצת:
א סָעִיף א ס"א מיהו אם. תוס' שם ד"ה היינו. וכולא שמעתא כו' ולמדו ממ"ש שם טעמא דלא חזינא כו' א"ר האי מאי התם אימור הוה כו' ואת"ל כו' וא"כ בכל הנך ספיקות אמאי חיישינן הא ספק וספק הוא ואף דרבא לא ס"ל בסתמא דמשיירא מ"מ בכה"ג בככר גדול ודאי הוא והוא דעת הטור וכ"כ בס"ב אצל ב' צבורין ואצל ספק על ובשאר לא כת' והטעם כקושיי' תוס' ט' א' ד"ה ואת"ל כו' וא"ת כו' וי"ל כו' ולכן דוקא בג' אלו שא"י אם נכנס החמץ כלל לבית משא"כ בשאר והרמב"ם שלא חילק צ"ל דס"ל דוקא בסתמא שלא נולד הספק כלל דלא חזינא דשקל אמרינן אימור הוה כו' ואת"ל כו' משא"כ בנולד הספק אפי' בב' ספיקות חוששין וכמ"ש תוס' שם בד"ה ואת"ל וא"ת והא מדורות הנכרים רה"י ותנן כ"מ שאתה יכול להרבות כו' וראיה מדאמרי' הא חזינא דשקל משמע אפי' לא חזינן דעל אבל הטור ס"ל כפי' רש"י שם ד"ה הא כו':
ב סָעִיף ב ס"ב ב' ציבורין. בכל הסוגיא פ' הרמב"ם כלישנא דגמ' וכדרכו בכ"מ כמ"ש המ"מ בה' מ"א אע"ג דלכאורה תלוין זה בזה או יש לדמות פ' בכ"א כדינו ולכן נקט כאן פשטא דגמ' ובצבור א' פ' כסוגיא דכתובות כ"ז א' מ"ש משני שבילין כו' התם כו' כמ"ש במשנה למלך ועט"ז ובספק על פסק כחכמים והשמיטו בש"ע וכן בבדק ולא אשכח כחכמים ובבדק ואשכח פסק כרבי דהלכה כרבי מחבירו וכ"ש כאן שסוגיא דשמעתא כוותיה תינוק נכנס כו' ובפלוגתא דרבי וחכמים וכן רשב"ג וחכמים פ' כחכמים: אבל מסקנת כו'. הטור אחז דרך רש"י ותוס' דמ"ש בפלוגתא לאו פלוגתייהו ממש דלפעמים כ"ע מודים ועתוס' ד"ה היינו. ל"כ לר"י כו' מיהו י"ל כו' ובד"ה ספק כו' ולעיל מדמה כו' ובד"ה על. וקשה כו' וי"ל כו' ולכן בט' ציבורין וסיפא דפירש כ' דמיירי בלא ביטלו אבל בביטלו בכ"ע א"צ לבדוק כיון דגמרא מדמי לדאורייתא ובב' ציבורין כ' דמיירי בביטלו אבל לא ביטלו צריך לבדוק וכן בצבור אחד כ' דמיירי בביטלו ופ' כר' יוסי ובספק על בלא ביטלו וכן בדק ולא אשכח וכן בדק ואשכח כולם בלא בטלו דמדמי לדאורייתא כנ"ל אלא שפסק בפלוגתא דרבי ורשב"ג כרשב"ג וכמ"ש הרי"ף ורא"ש בפ' הניזקין ס"ה חזינן לגאון דפסק כרשב"ג ולא אמרינן הלכתא כרבי אלא לגבי חבירו ולא לגבי אביו וסוגיא דתינוק ס"ל כמ"ש תוס' ד"ה מפני כו' וכן פ' לעיל בסי' רמ"ח וכגי' המ"מ שם בת"ק דברי רבי. אבל הרמב"ם פ' שם כרבי ואע"ג שבפי"א מהלכות נחלות פ' כרשב"ג כהכרעת הרי"ף ס"ל דלאו בכ"מ אמרינן כן כמ"ש הרי"ף בפלוגתא דרשב"ג וחכמים דלא אמרינן אלא היכא דמסתבר טעמיה. ובפלוגתא דרבי וחכמים שם אפי' ביטל כיון דאף לקולא אמרי' דאחריני נינהו ע"כ חשבינן לודאי ובהניח בזויות זו פסק ג"כ כחכמים אלא דמיירי בלא ביטל כנ"ל. וכת' עוד דתשע ציבורין וסיפא פירש מיירי שהככר גדול וא"א שיאכלנו. אבל בלאו הכי בכל ענין א"צ לבדוק וכ"כ בשני ציבורין ובספק על ובשאר לא חילק ועב"י וד"מ ועתוס' ד"ה היינו. וכולה כו':
ג סָעִיף ג ס"ג וי"א. כמ"ד בכיס א' מחלוקת הואיל ורב אשי שם אוקים כוותיה וס' הרמב"ם כיון דכאן לא חילק הגמ' ש"מ דס"ל כמ"ד בשני כיסין מחלוקת:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.