Shulchan Aruch, Orach Chayim 438 — שולחן ערוך, אורח חיים תלח

סָעִיף א

א (א) וככר בפיו וכו' - ואפילו אם היה הככר קטן שיוכל עכבר לאכלו ואפילו ביטל החמץ אפ"ה לא תלינן לקולא מטעם ספיקא דרבנן משום דכיון דידעינן בודאי שהעכבר גרר החמץ לפנינו אין ספק מוציא מידי חזקת ודאי איסור: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) ומצא פירורין - אבל אם מצא ככר שלם אין צריך בדיקה דתלינן דזהו הככר שהכניס העכבר ודוקא בביטל אבל בלא ביטל דהוא מלתא דאורייתא לא תלינן להקל וצריכין לבדוק עדיין כל הבית אם לא שהכירו שזהו שנטל העכבר: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) אפילו כדי כל הככר - וכ"ש אם היו רק מעט פירורין בודאי לא תלינן שאכלו ונפל ממנו הפירורין בעת אכילתו: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) צריך לחזור לבדוק וכו' - ודוקא שראינו עכבר נכנס עם חמץ אבל מצא סתם חמץ בבית אחר בדיקתו א"צ לחזור ולבדוק כל הבית בשביל זה [מקור חיים]: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) הבית - עיין מ"א דבית פירושו חדר וא"צ בדיקה אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם אבל שאר חדרים הפתוחים לאותו חדר תלינן להקל וא"צ לבודקם אם ביטל החמץ או שהיה הככר קטן ואם לא ידענו כלל לאיזה חדר נכנס עיין סימן תל"ט ס"ב בהג"ה ובמש"כ שם: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) שאין דרכו - וה"ה כלב או תרנגול אין דרכן לפרר: ש"ע סָעִיף א

ז (ז) ומצא פירורין - ודוקא באופן זה שמצא פירורין שרגלים לדבר שאכלו אבל לא מצא פירורין אין לתלות שאכלו דאין ספק מוציא מידי ודאי חמץ וצריך לחזור ולבדוק אותו חדר שראה שנכנס שם התינוק ודוקא בתינוק שאין בו דעת אבל ביש בו דעת נאמן לומר שאכלו כולו [מ"א]: ש"ע סָעִיף א

ח (ח) שחזקתו שאכלו - ואפילו לא ביטלו: ש"ע סָעִיף א

ט (ט) שדרך התינוק לפרר - ולדעה זו אין נ"מ בין אם היו רק מעט פירורין בין אם היו כדי כל הככר: ש"ע סָעִיף א

י (י) שאם אין בפירורין וכו' - דאל"כ חיישינן שמא שייר התינוק: ש"ע סָעִיף א

יא (יא) צריך לחזור ולבדוק - והעיקר כסברא ראשונה אך אם לא ביטל וכבר עבר הזמן שאין יכול לבטל יש להחמיר לחזור ולבדוק. כתב המקור חיים דעכו"ם שנכנס עם חמץ בבית הבדוק א"צ לחזור ולבדוק הבית דדוקא בעכבר ותינוק חיישינן שדרכן להטמין משא"כ בעכו"ם אין דרכן בכך אלא או לאכלו או להוליכו לביתו: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

יב (יב) כזית חמץ - משמע אבל בפחות מכזית א"צ סולם להורידו וסגי בביטול [ח"י] ויש מפקפקין בזה: ש"ע סָעִיף ב

יג (יג) מחייבין אותו - אפילו נודע לו קודם זמן איסורו דאז מהני ביטול שלא יעבור בב"י אפ"ה הצריכוהו רבנן להורידו ולבערו שמא יפול בתוך הפסח מן הקורה ויבא לאכלו וכ"ש אם נודע לו לאחר זמן איסורו ולא ביטל מקודם ואז שוב לא מהני ביטול דבודאי צריך להורידו ולבערו: ש"ע סָעִיף ב

יד (יד) בבור - אפילו אין בו מים ואם דרכו להשתמש שם כל השנה מחויב להעלותו ולבערו: ש"ע סָעִיף ב

טו (טו) מבטלו בלבו וכו' - ודוקא שנפל שם מאליו דחשבינן לו כחמץ שנפל עליו מפולת אבל להטמין בידים ע"ד שישאר שם עד אחר הפסח אסור ואפילו ביטול לא יועיל אלא צריך להוציא ולבערו בי"ד: ש"ע סָעִיף ב

טז (טז) ודיו - ואם נודע לו אחר זמן איסורו דאז לא מהני ביטול צריך להוציאו ולבערו: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א לחזור ולבדוק הבית. היינו החדרים הפתוחים אבל הנעולים א"צ בדיקה ולא חיישי' שהכניסה דרך חור ואם ראינו לאיזה חדר נכנס שאר החדרים א"צ בדיקה (ב"ח) ול"נ דבית פירושו חדר וא"צ בדיק' אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם אבל שאר חדרים היינו בעי' דגמ' בנכנס לחצר ואינו יודע אם נכנס לבית ומסקינן אף על פי שקרוב לבית מאד תלי' להקל וא"צ לבדוק אם ביטל או שאין הככר גדול וכמ"ש סי' תל"ט ה"ה כאן ואם לא ידענו לאיזה חדר נכנס היינו ב' בתים ולא ידענא להי עייל: ש"ע סָעִיף א

ב שאין דרכו. וה"ה כלב או תרנגול אין דרכן לפרר (ב"ח רוקח): ש"ע סָעִיף א

ג תינוק נכנס כו'. ומיירי שאין בו דעת דאם יש בו דעת נאמן לומר שאכל כולו וכמ"ש ססי' תל"ז: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד מבטלו בלבו. דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת עסי' תל"ג סס"ח אבל אסור להטמין בידים (מ"מ ע' סימן תל"ו): ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א לחזור עמ״א. המעיין בב״ח בתל״ד וכאן ס״א משמע כל שראינו נכנס לחדר א׳ א״צ בדיקה רק אותו חדר אף ככר גדול ולא בטלו דמה״ת נחזיק ריעותא שגררה מחדר לחדר וערש״י ט׳ א׳ הא חזינן שהביאתו לכאן הא לא חזינן שהביאתו לכאן אפשר אף גדול א״צ בדיקה. ומ״ש הר״מ והטור צריך לבדוק דבית משמע כל החדרים בראינו נכנס וא״י לאיזה מהחדרים הוי הדין כבתל״ט (בטור) בשל אדם א׳ הכל צריך בדיקה דע״כ לחד מיניה על. וזה דוקא בחדרים הפתוחים ולא בנעולים ול״ח דרך חור עייל. ולפ״ז הא דבעיא ספק על או לא על וכתב הטור בתל״ט בטלו או קטן א״צ בדיקה הא גדול ולא בטלו צריך בדיקה צריך לחלק התם בחצר קרוב לבית מאוד וגם נולד לנו ספק שדומה לנו שמא נכנס העכבר בבית (ותדע שהרי הר״מ ז״ל בפ״ב הי״ב פסק לחומרא בספק על ולקולא בב׳ בתים וע״כ דספק על דהכא חמור מב׳ בתים יע״ש במ״מ) ואמנם השגת המ״א כפי הנראה הוא כך מה שדקדק הב״ח מל׳ בית י״ל חדר א׳ נקרא בית ולא מיידי כלל משאר חדרים ודין הוא הכין דאם ראינו לחדר א׳ וא״י לאיזה מהחדרים היינו ג׳ בתים בדוקים עסי׳ תל״ט ס״ב ואם לא ראינו כלל אם נכנס לחדר או לאו מבואר בטור בתל״ט היינו ספק על ואי״ה בתל״ט יבואר דעת הטור כהר״מ ז״ל. ועח״י ב׳ הבין השגת המ״א על הב״ח להיפוך ולא הביניתי. ומ״ש ראיה מב׳ בתים בדוקים דתרווייהו צריכי בדיקה לטור התם א״א להקל בתרווייהו משא״כ בראינו לאיזה חדר נכנס גם מ״ש טעמא דלא חזינן דשקל פירש״י שהביאתו לכאן ובספרי ראש יוסף כתבנו מזה ועט״ז א׳: ש"ע סָעִיף א

ב שאין עמ״א יראה ה״ה כל ב״ח. ואם מצא חצי ככר שהכניס עכבר צ״ע דשמא מצנע חצי בחורין עט״ז. ואם הביא עכבר ככר משוק קודם זמן איסורו מבטלו ולאחר זמן איסורא אפשר לא ניחא ליה והוי רק דרבנן והוי הדין כספק על כמ״ש באות א׳ ועמ״א תל״ד ב׳ ותל״ו ט״ז וע׳ משנה אין חוששין מבית לבית וממקום למקום דא״כ מחצר לחצר הוי דרבנן אין חוששין משא״כ ממקום למקום אי בלא בטלו ועתוס׳ שם וי״ל מבית לבית ג״כ בית ממש קאמר ומיהו לתי׳ א׳ בתוס׳ ד״ה כדי תיפוק מעיר לעיר אף יש לד״ס ע׳ מהרש״א ז״ל וצ״ע: ש"ע סָעִיף א

ג תינוק עמ״א ועסי׳ תל״ז סעיף ד׳ בן דעת נאמן שבדק ה״ה שאכל אף דאיתחזק ושאני טבילת כלים ד״ת עמ״א ח׳ משא״כ להר״ב בי״ד קכ״ז איתחזק אין נאמן. וע״ש דכאן הוי כאין בידו דלמא פירר במקומות רבים. ועח״י ח׳ העתיק דברי המ״א ובתל״ז לא כ״כ ואפשר רמז במ״ש ועסי׳ תל״ז. ולומר בתינוק לא הוי איתחזק דמסתמא יאכל דוחק הוא: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד מבטלו עמ״א מ״מ פ״ב הי״ד לאו במטמין בבור ככר שאף מבטלו עובר מדרבנן וצריך ביעור אלא נפל מאליו לבור ואין משמש שם כ״כ ובתל״ו אות ד׳ דאסור להטמין ולהניח ג״ט. ועסי׳ תל״ג ט״ז שם ב׳ דיעות אי הביטול ד״ת וכאן לכ״ע הביטול ד״ת דלא הוי מבוער ממש. ועפר״ח וט״ז ד׳: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א (ס"ק א) לחזור כו' היינו החדרים כו' דהב"ח ס"ל הא דאמר כל הבית ר"ל כל הבית ממש כל החדרים וע"כ מיירי דלא ידעי' לאיזה חדד נכנס: ול"נ כו' וא"צ בדיקה אלא אותו חדר כו' דלא כהב"ח דס"ל דשאר חדרים א"צ בדיקה בכל ענין ודעת מ"א דהוא כעין איבעיא דנכנס לחצר כו' א"כ ה"ה הכא דוקא בביטול דהוי ספק דרבנן או ככר קטן דא"ל אכלתו והוי ס"ס כמו שכ' סי' תל"ט אבל בלא"ה צריך לבדוק כל החדרים: היינו שני בתים כו' כמבואר בסי' תל"ט דהוא ג"כ איבעיא ובביטול א"צ לבדוק ע"ש: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ג) תינוק כמ"ש ס"ס תל"ז דנאמן שבדוק ה"ה נאמן שאכל וכ"ש הוא דהבדיקה טרחא מרובה. וגם האכילה בידו כמו בדיקה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א עכבר שנכנס כו'. כ' הרא"ש ז"ל וז"ל והיכא דבדק ובתר הכי חזי עכברא דעייל לביתא ובפומי' פיתא אע"ג דעל לההוא ביתא ומשכח פירורין כשיעו' ההוא פיתא לא אמרי' מיכל אכלה לההוא פיתא והנהו פירורין דידה נינהו כו' עכ"ל וקשה דמתחילה אמר ומשכח פירורין כשיעור ההוא פיתא והדר קאמר לא אמרינן מיכל אכלה וברי"ף באמת לא כתב שם תיבות כשיעור ההוא פיתא ול"נ להגיה וכצ"ל ומשכח פירורין לא אמרי' מיכל אכלה לההוא פיתא והני פירורין דידה נינהו ואפי' אי משכח פירורין כשיעור ההוא פיתא: ש"ע סָעִיף א

ב אבל נכנס לשם תינוק כו'. קשה הא אמרינן בגמ' ד"י גבי גררה חולדה דלא אמרי' אתי ספק אכילה ומוציא מידי ודאי חמץ ואמאי אמרי' כאן חזקתו שאכלה וי"ל דכאן יש רגלים לדבר מאחר שיש כאן פירורין ולכן אם לא היו פירורין כאן אין להוציא מידי ודאי חמץ והי"א ס"ל דאינו מוציא מידי ודאי חמץ אא"כ יש כדי כל הככר: ש"ע סָעִיף א

ג דיני עכבר כו'. השמיט הרב כו' ואני אומר דכולהו צריכי לאשמועינן כה"ג בעכו"ם דשכיח: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד כזית חמץ למעלה על הקורה כו'. בטור כתב וז"ל ותו מבעיא בגמ' ככר למעלה על הקורה אם צריך סולם להורידו כו'. ואם הוא בבור כו' ודינא דהנך כדינא דקמייתא שאם ביטל אז הוא ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ואם לא ביטל אז הוא ספיקא דאוריי' וצריך לבדוק אבל הראב"ד כ' דהנך בעיין לאו לכתחלה בעי אם צריך להוציא אם לאו דודאי צריך שאל"כ הוי כמטמין בבורות אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא מבעי ליה אם צריך להוציאו אם לאו ואין דבריו נראין שאין כאן הטמנה וכיון שבטלו אז הוא אינו שלו והא דאמרינן שלא יטמין בבורות היינו כשלא ביטלו וכ"כ הרמב"ם ז"ל על ההיא דככר שמבטלו ודיו וכו' וכתב עליו הראב"ד שטעה ונ"ל שלא טעה עכ"ל הטור ודייק הב"י מלשון אם לא ביטל צריך לבדוק משמע דביטול לא מהני שיבטל עוד דכיון דחל הספק קודם הביטול הוי ספיקא דאורייתא ואע"פ שיבטל אח"כ ע"ש ולפ"ז הקשה על מ"ש וכ"כ הרמב"ם ז"ל הא הוא חולק על הרמב"ם ג"כ דהרמב"ם ס"ל דאם לא ביטל שיבטלנו ודיו וע"ש באריכות ואני או' דהטור כ' דינו בשלא ידע מהחמץ עד לאחר זמן איסורו וה"ק אם ביטל קודם זמן איסורו אז הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ואם לא ביטלו קודם זמן איסורו והשתא א"א לו לבטלו כיון שהוא לאחר זמן ממילא הוי ספיקא דאוריי' וצריך בדיקה ובאמת אם אירע כן קודם זמן איסורו אפי' אם לא ביטל עדיין יש לו לבטל והוי ספיקא דרבנן והיינו כמ"ש הרמב"ם והרמב"ם מיירי כשמצא קודם זמן איסורו וא"כ לא פליגי הטור והרמב"ם כמ"ש ב"י ששלש מחלוקת בדבר ואין להקשות מפני מה לא כ' הטור דין דקודם זמן איסורו ויורנו בזה דאפילו לא ביטל עדיין יבטל עוד ומ"מ מחלק בין ביטלו ובין לא ביטלו הוי ליה לחלק בין מצא קודם זמן איסורו ובין לאחר זמן איסורו והכל בלא ביטלו דאם הוא קודם זמן איסורו יבטל עוד והוו ספיקא דרבנן ואם הוא לאחר זמן איסורו הוי ספיקא דאורייתא וי"ל דלא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דלא ביטל עדיין והוא קודם זמן איסורו שיבטל עוד דבביטול זה יהיה כוונתו בפי' ע"ז החמץ אלא אפילו אם ביטל כבר וה"א שלא יועיל על חמץ זה דהא לא ידע מהחמץ זה כלל בביטולו קמ"ל דאפ"ה מועיל ובעיקר פלוגתא דהראב"ד והטור נ"ל דס"ל דאם הוא קודם זמן אסורו אף אם ביטלו צריך לבדוק משום דהוי כמטמין בבורות משום דביטול משום הפקר נגעו בה ובזה לא שייך הפקר משום שידו של אדם אינו שולטת בבור וגם הוא ברשותו משא"כ אם הוא לאחר זמן איסורו והוא כבר ביטלו מקודם לכן אז למפרע הוי ביטול כיון שהוא אינו ברשותו והטור ס"ל דלא הוי כמטמין אלא דוקא אם בשעה שביטל היה בכוונתו שלא יהיה בטל משא"כ בסתם והא דאמרינן שלא יטמין בבורות היינו כשלא ביטלו פירוש שמפרש שכוונתו היה שלא לבטל ומ"ש בטור והראב"ד כ' דהנך בעיין ר"ל בור וקורה דאעכבר לא שייך לומר דהוי כמטמין ע"ש כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א עכבר עט״ז כפי דעתי ההמונית יש בכאן התבוננות רב. כי יש בכאן ג׳ דיעות א׳ דעת התוס׳ והטור בתינוק דוקא כדי כל הככר ב׳ דעת הר״מ ז״ל פ״ב הל׳ ח׳ כפשטיה דוקא דרך לפרר בע״ת אכילה הא כדי ככר צריך בדיקה ג׳ דעת המחבר השמיט בע״ת ובכ״ע א״צ בדיקה. ומ״ש הר״מ ז״ל בעת אכילה לומר אפי׳ לא כדי ככר תולין שאכלו אע״פ דאין ספק מוציא מודאי מ״מ רגלים ביותר יש שדרך מאוד לפר בעת האכילה וכדי כל הככר נמי הואיל ונכנס אחריו מיד כמ״ש התוס׳ ועב״ח ובהר״מ ז״ל בלא״ה פסק בהי״א כרבי דזהו שאבד זהו הנמצא וכדבעינן למימר לקמן אי״ה. ובד״מ הביא דעת שלישית וכאן שתק ולא הגיה משום דעת המחבר נכונה בתינוק כל הככר הרי״ף ורא״ש מסכימים דא״צ בדיקה הרי״ף סתם הדברים והרא״ש מדכתב בעכבר אפילו כשיעור פיתא בהכרח הא תינוק א״צ כה״ג ודברי הל״מ ז״ל י״ל כן פשיטא דלית הילכתא כדיעה ג׳ ובאין כל הככר נמי הלכה דא״צ בדיקה בר״מ מבואר כן וברי״ף סתם דאל״כ הוי לפרושי עד שלכאורה קשה על הטור למה פסק כתוס׳ וברא״ש סתם משמע אף באין כל הככר א״צ אלא מדכתב ואפילו כשיעור ההו״א פית״א הוא הוספה על הרי״ף ותוס׳ לסתור אלא לסמוך תינוק דוקא כדי כל הככר ומש״ה הביא י״א מ״מ הלכה כדיעה א׳ בסתם וכפי הגהות הט״ז ז״ל: הנה בטור וש״ע ולבוש יש שינוי הלשון בטור צריך לבדוק כ״ל הבית כו׳ וצריך לבדוק אחר ככר שהכניס העכבר ובלבוש הוסיף מלת כ״ל וצריך לבדוק אחר כ״ל הככר דהכניס העכבר. ולפ״ז הטור ה״ק צריך לבדוק כ״ל הבית אפי׳ בטל ול״ד לתל״ט בביטלו פסק לקולא דאין דרכו לפרר ודאי מעלמא כו׳ ואשמעינן עוד או צריך לבדוק עד שמצא הככר ומכיר שהכניס עכבר א״צ יותר אע״ג דהני פירורין מעלמא לא חיישינן להצריך כל הבית ואף בלא בטלו ול״ד לתל״ט שראינו עכבר נכנס בככר ומצא כרשב״ג דראינו נכנס ככר כו׳ ובלבוש הוסיף באפשר אם מכיר חצי ככר שזהו אפ״ה חיישינן שמצניעו חצי בחור וע׳ פסחים י׳ב׳. ואמנם המחבר נקט לשון אחר וער״מ ז״ל שם וכ״מ ומשמע דעת המחבר דוקא אחר ככר שהכניס הא לא״ה אף שמצא ככר שלם וביטל גרע טפי וצריך כל הבית הואיל ופירורין מעלמא אתי: עוד יש להתבונן בלשון הר״מ ז״ל שם פ״ב ה׳ זח״ט וז״ל הניח י׳ ומצא ט׳ בודק (משמע אף בטלו דאין ספק מוציא מודאי) ובה״ח וכן ראה עכבר כו׳ א״א כבר אכל הככר והרי הפרורין אלא חוששין שמא הניחה בחור ופרורין שם היו. ובה״ט ראה תינוק ובידו ככר ונכנס אחריו ומצא פירורין א״צ בדיקה חזקתו שאכלה ואלו הפירורין נפלו בשעת אכילה שדרך תינוק לפרר בעת אכילה ואין דרך עכבר לפרר עכ״ל הנה חשב רבותא יותר בנמצא קצת פירורין ה״א הרי פירורין ראיה בעת אכילה אפ״ה צריך בדיקה וכ״ש כדי ככר שודאי אין דרך עכבר לפרר שלא בעת אכילה והט״ז נקטו רבותא כל הככר ובטלו כבתל״ט. והני פירורין ודאי מעלמא ומלת חוששין אשמא הניחה בחור דיוכל להיות שאכלה ג״כ. ואמנם מדלא כתב בה״ח שאין דרך עכבר לפרר רק בהלכה ט׳ גם בה״ח לא הזכיר נכנס אחריו ובה״י הזכיר יראה דבתינוק דוקא באין כל הככר שחזקתו שאכלה והרי הפירורין שנפלו בעת אכילה ראיה טובה בעת אכילה הא כל הככר אך נכנס מיד אחריו לא דלא ס״ל כתוס׳ דרגלים לדבר כו׳ ובהי״א כתב זה גרע דאין דרך שלא בעת אכילה. ובה״ח א״צ שאין דרך דא״כ ספק השקול מספיקא צריך בדיקה דלא אמרינן אכלו אפילו ביטל ובה״ט באין כל הככר דבתינוק חזקה שמראין הדברים כן לז״א בעכבר אין הדרך כן והרי״ף ז״ל כתב היכא דעאל כו׳ לכאורה מועתק מבה״ג או משאלתות ואמאי לא העתיק ב׳ מימרות דרבא כדרכו אלא לפרש מימרא דרבא דעכבר אף שלא מצא כדי ככר אין חזקה ומינה בתינוק דוקא שאין כל הככר ומהפך דברי רבא ואפשר היה גי׳ כן תינוק כו׳ עכבר כו׳ דכדי כל הככר פשיטא דעכבר ודאי אין מפרר ומאי קמ״ל ולפ״ז המחבר כתב בתינוק חזקה שאכל ונפלו בעת האכילה לא תולין היינו באין כל הככר הא כל הככר לא הזכיר שאין ברור לו והשמיט ג״כ בעת אכילה שאין ברור לו אבל בלבוש פירש לדיעה א׳ אפי׳ אינם כדי כל הככר בעת אכילה יש לפרש בתרי אנפי. וערש״י פסחים י׳ ב׳ ד״ה ונכנס ואין תולין הככר בו כו׳ ולא זהו ככר שהכניס העכבר י״ל כטור דרבותא אף פירורין ככל הככר אין תולין פירור ככר זה בו בעכבר שהוא הכניס זה הככר ואלו הפירורין וכ״ש באין ככר ומינה בתינוק דוקא כל ככר והבן: ועי׳ ב״ח ריש סימן תל״ט וכאן אם מצא ככר שלם וקטן י״ל דהוי ס״ס שמא זהו ושמא אכלו משא״כ פירורין ודאי מעלמא רק ספק אכלי אין ספק מוציא מידי ודאי אף בטלו. ועמ״א תל״ט אות ג׳ דס״ס מש״א י״ל בין התם לכאן וע׳ ע״ש א׳ ובח״י אות ג׳ כתב שנעלם ממנו דברי הטור בתל״ט יע״ש והנה הע״ש מאורן של ישראל לא נעלם ממנו דלקמן מיירי בככר גדול ומייתי ראיה מכאן בעכבר נכנס ויוצא בלא ביטל דבודק אף ככר קטן כמ״ש הד״מ דהוי מש״א סובר דזה הוי נמי מש״א והניח בצ״ע ועב״י תל״ט כל שהוחזק י״ל דלא מהני ס״ס יע״ש ועי׳ מ״ל שם חידוש דין שהפרש יש בין מצא ככר שלם ולא הכירו או הכירו ובין פירורין וכבר התבאר לעיל בזה ואי״ה ב׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א

ב אבל עט״ז כ״ה בר״מ ז״ל בה״ט אם לא מצא כלל בודק דלא ס״ל כר״ז החילוק בעכבר בשר לא משיירא ולחם משיירא אלא כרבא וה״ה תינוק רק ביש מקצת פירורין חזקה כו׳ וכדי כל הככר התבאר באות א׳ וי״א דוקא כל הככר והיינו נכנס מיד אחריו ברגלים לדבר כמ״ש התוס׳ והיינו לרשב״ג עב״ח וכמ״ש הטור בתל״ט אבל להר״מ שם פסק כרבי יע״ש אפשר א״צ מיד ולפ״ז המחבר לישנא דרבא נקיט וכוללם יחד ובין מקצת או כל הככר א״צ מיד והבן ובבטלו להתיר נמי הכין הוא ועמ״ל וח״י בתל״ט ח׳ ובמ״מ משמע קצת שאין כן ואי״ה בתל״ט יבואר: ועי׳ ע״ש באות א׳ בתינוק ולא בטלו צ״ע ובח״י אות ו׳ הביא ראיה מתוס׳ ד״ה מפני דאי בטלו גם רשב״ג מודה וכתב שהוא ראיה ברורה יע״ש וי״ל התוס׳ מפרשים פלוגתא כמו דפירשו ד״ה על ומ״מ לענין דינא אף בלא ביטל בתינוק להר״מ במקצת ולהטור כדי כל הככר וכפי מה שנתבאר. וע׳ א״ז ב׳ הנ״ץ והפר״ח הסכימו לדיעה א׳ ובאמת בכ״מ הלכה כדיעה א׳ וכבר כתבנו מה שי״ל הפי׳ בדיעה א׳: עי׳ דרישה גורס בשם מ״ו ככר בפי״ו ובכל הגי׳ שלפנינו בידו ולכאורה נראינו אוכל ומצא מקצת פירורין כ״ע מודים דא״צ בדיקה ובידו אז מחלוקת ובראינו אוכל אפשר אף בלא מצא כלים א״צ בדיקה דמסתמא אכל כולו: ש"ע סָעִיף א

ג דיני עט״ז הרי״ף ג״כ השמיטם ובפסחים י׳ ב׳ ד׳ בעיות בעכבר וב׳ ראשונות אפשר לצייר בעכו״ם יע״ש. ופסק שם אם ביטל הוי ספק דרבנן ובלא ביטל הוי ספק ד״ת ומשמע אף ככר קטן לא הוי ס״ס והטעם עב״י תל״ט הביאו המ״ל שם או כמ״ש הד״מ בתל״ט הביאו המ״א שם אות ג׳ ועמ״ש אות א׳ לפרש דברי הע״ש בעל ובדק ומצא ככר קטן ומיהו י״ל עכבר יוצא גרע טפי עתוס׳ ד״ה או. וער״מ הי״ג שם כל את״ל פשיטא היא לא מטעם שפסק כרבי עמ״ל שם. וערש״י שם ד״ה את״ל כו׳ דאי פשטת כו׳ י״ל ה״פ דמדלא אמר את״ל חוששין וספק הוי ובטלו ספק לקולא עכבר לבן ושחור ודאי הוה ובטלו נמי צריך בדיקה א״ד ספק ארמייה ובטלו ספק לקולא ומדלא אמר כן ש״מ את״ל כה״ג פשיטותא הוי לז״א דלא אפשר לומר להיפך וסובר דלא אמרינן כה״ג ספק דרבנן לקולא והר״מ ז״ל סובר כל את״ל פשיטותא והבן: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד כזית עט״ז מ״ש ספק תורה לכאורה בלא בטלו ודאי הוי עתוס׳ ב׳ א׳ ובטור ליתא רק הב״י כ״כ ספק תורה וי״ל. ועב״י ר״ל ג״כ בט״ז יע״ש. ומ״ש רבותא דלא ידע מחמץ זה כלל אף שאמר דלא חזיתיה ודלא ידענא היינו במקום שמשתמש משא״כ בקורה או בור שנפל ואין משתמש שם סד״א דלא נתכוין כלל ע״ז קמ״ל. ומ״ש טעם הראב״ד לחלק בין קודם זמן איסור כו׳ הוא דמבואר מכמה סוגיות דלחמץ ידוע מהני ביטול דפריך וכי משכחת ליבטליה אלא דכיון שידו שולטת בהם שפיר הוי הפקר משא״כ בור וקורה דא״י שולטת בהם ומונחים ברשותיה קודם זמנו אסור דממוניה הוא הוי כמטמין כקושיית הר״ן ר״פ משא״כ מצא לאחר זמנו אסור בהנאה בגילוי דעתא למפרע סגי: והנה המחבר כתב כזית חמץ הוא לשון הר״מ פ״ג הי״ד ובטור ליתא ובע״ש ב׳ וח״י ז׳ דח״ש ל״ג דלמא אתי למיכל כיון דליכא כרת ובתמ״ב במ״א נוקשה אף דלא עבר ב״י ומדרבנן אפ״ה אסור לשהותו וב״י אי עוכר בח״ש עמ״ש בפתיחה. וככר בפי נחש השמיט המחבר דל״ש ובטור ובר״מ ז״ל הביאו והמחבר פסק כר״מ ז״ל כל את״ל פשיטותא הוא ול״ג את״ל ב׳ ערש״י שם. עמ״ש אות ג׳ וער״מ הי״ד. ויבטל יע״ש. עסי׳ תל״ז ס״ג וי״ל לשכור חבר צריך ממון רב. עפר״ח אמ״ש הב״י ספיקא כו׳ ותוספות חמץ לבאר כמבוער יע״ש ובח״י מחלק בין באר לבור ריקן והנה בור חיישינן דלמא נחית כו׳ ובאר לא והיינו למ״ד דאסור להשתמש בפסח משא״כ למ״ד מותר כל שלא שהה מעל״ע בצונן חיישינן טפי דמעלה עם הדלי. ומטיל לים הוא ע״א: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א ולבדוק אותו החדר ששם נכנס. ואם לא ידענו לאיזה חדר נכנס היינו ב' בתים ר"ס תל"ט ס"ב. מ"א: ש"ע סָעִיף א

ב עכבר לפרר. וה"ה כלב ותרנגול. אחרונים: ש"ע סָעִיף א

ג שחזקתו שאכלו. אפי' לא ביטלו. ב"ח ט"ז ח"י: ש"ע סָעִיף א

ד צריך לחזור ולבדוק. ואם יש בו דעת נאמן לומר שאכלו. מ"א: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ה כזית חמץ. אבל פחות מכזית א"צ סולם להורידו וסגי בביטול. ח"י: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א ס"א אפי' כדי. הרא"ש והר"ן וכמש"ו לפי כו' והני כו': שהזקתו שאכלו ואלו כו'. לשון הרמב"ם וכ"מ: ברי"ף ע"ש: וי"א שאם. תוס' שם דאל"כ דלמא שייר וכמ"ש שם גבי עכבר בלחם משיירא וס' ראשונה ס"ל דכיון דנפלו פירורין חזקתו שאכלו וכשיטתו דס"ל כתי' דרבא דאמר האי מאי כו' אבל כאן שודאי אכלו כיון שיש פרורין ורבא לא ס"ל דמשיירא ותוס' וטור כשיטתם דס"ל כר"ז אפי' ודאי אכל אמרי' משיירא וכמ"ש בסי' תל"ט: דיני עכבר כו'. הרמב"ם פסק כשיטתו לפסוק כאת"ל אבל הטור פסק דכולהו ספיקא נינהו ובכולא תליא אם בטלו או לא וע' ב"י שנסתפק בפי' דברי הטור אם בטלו אם דוקא שכבר בטלו או שיכול עדיין לבטלו ואזלינן לקולא והסכים שהוא עדיין יבטלנו וכ"כ ב"ח דלא כד"מ וכן כת' הרא"ש להדיא בפ"א ס"ב ויראה כו' וכ"כ הטוש"ע בס"ב ומבטלו וסי' תמ"ב ס"ח וש"מ: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב כזית. כדרכו לפסוק כאת"ל ובסיפא ספיקא דרבנן לקולא כמש"ל: ש"ע סָעִיף ב