א עַכּוּ"ם שֶׁהִפְקִיד חֲמֵצוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, אִם הוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ מִגְּנֵבָה וַאֲבֵדָה, בֵּין שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ בֵּין שֶׁהוּא בְּכָל מָקוֹם בִּרְשׁוּתוֹ, חַיָּב לְבַעֲרוֹ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ חָזַר וְהִפְקִידוֹ בְּיַד עַכּוּ"ם אַחֵר (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ"ק דִּפְסָחִים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אֵינוֹ עָלָיו אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁחַיָּב בִּפְשִׁיעָה, חַיָּב לְבַעֲרוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ בַּדִּין, אֶלָּא שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהָעַכּוּ"ם אַלָּם וְיִכְפֵּהוּ לְשַׁלֵּם אִם יֹאבַד, חַיָּב לְבַעֲרוֹ; וְיֵשׁ חוֹלְקִים.
ב וְאִם אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, אֵינוֹ חַיָּב לְבַעֲרוֹ אֲפִלּוּ אִם כָּבוּשׁ תַּחַת יָדוֹ, כְּגוֹן שֶׁהוּא גֵּר תּוֹשָׁב וְשָׁרוּי עִמּוֹ בֶּחָצֵר. וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לְפָנָיו מְחִצָּה גָּבוֹהַּ י' טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח וְיֹאכְלֶנּוּ. הַגָּה: וְעַכּוּ"ם שֶׁהִנִּיחַ חָמֵץ בְּבֵית יִשְׂרָאֵל בְּלֹא רְשׁוּתוֹ, כּוֹפֶה עָלָיו כְּלִי (ריב"ש סי' ת"א); וְדַוְקָא בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל אִם הוּא קֹדֶם יוֹם טוֹב צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה (עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תמ"ו סָעִיף א').
ג עַכּוּ"ם שֶׁנִּכְנַס לְבֵית יִשְׂרָאֵל וַחֲמֵצוֹ בְּיָדוֹ, אֵינוֹ זָקוּק לְהוֹצִיאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל רוֹאֶה חָמֵץ שֶׁל עַכּוּ"ם אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֲבָל אָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן וַאֲפִלּוּ בְּהֶפְסֵק מַפָּה.
ד יִשְׂרָאֵל שֶׁהִפְקִיד חֲמֵצוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ אוֹ אֵצֶל הָעַכּוּ"ם, אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַנִּפְקָד אַחֲרָיוּת, עוֹבֵר עָלָיו [אַף] הַמַּפְקִיד.
א סָעִיף א (א) אם הוא וכו' - דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם משמע אפילו השאור אינו שלו לגמרי ג"כ אסור מן התורה מיהו עכ"פ מיירי בשקיבל עליו אחריות ואחשביה קרא כשלו עי"ז דבפקדון בעלמא שלא באחריות ליכא איסורא להשהות מדכתיב קרא אחרינא לא יראה לך ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:
ב סָעִיף א (ב) חייב באחריות וכו' - מיירי שקיבל עליו אחריות בהדיא וקנו מידו דאל"ה אין דין שומרים לעכו"ם כדמבואר בחו"מ סימן ש"א ס"א וס"ד. ואם דין המלכות שמתחייב באחריות אפילו בסתמא משעה שנעשה שומר אף בלא קנין נמי הוי ברשותא דישראל ואפילו לא התנה שיהא חייב באחריות גניבה וכדמבואר לקמיה:
ג סָעִיף א (ג) בכ"מ ברשותו - ואפילו השכיר או השאיל לו מקום בפ"ע לחמצו בביתו או בחצירו נמי לא מהני אם קיבל עליו אחריות דקיי"ל שכירות לא קניא וא"כ הרי מונח החמץ בביתו של ישראל. מ"מ בדיעבד אם השהה אצלו החמץ עד לאחר הפסח יש לסמוך על הפוסקים דס"ל דהיכא שמיחד לו מקום לחמצו אינו עובר בבל יראה אף שקיבל עליו אחריות דבעינן שיהא החמץ מצוי תחת ידו של ישראל כפקדון בעלמא שהוא תחת רשותו לטלטל ולהניח בכל פנה שרוצה ובייחד לו מקום בפ"ע לא מיקרי מצוי ומותר החמץ לאכול וליהנות ממנו. ויחוד מקום מיקרי כשמיחד לו בפניו בית או חדר או זוית בתוך ביתו בשכירות או בשאלה אבל אם קיבל ממנו פקדון בלי יחוד מקום ואח"כ יחד לו מקום שלא מדעת העכו"ם בעל הפקדון לא מהני דשמא העכו"ם אינו חפץ שיהיה מונח חמצו אלא ברשות ישראל ואפילו עשה מחיצה ג"כ לא מהני:
ד סָעִיף א (ד) חייב - בשעה שהגיע זמן הביעור אם אין העכו"ם כאן שיחזירו לו ואם מהני בזה ביטול ומכירה כמו בחמץ שלו יש דעות באחרונים דהרבה מהם ס"ל דלא מהני כיון שאין גוף החמץ שלו והרבה מהם מקילין בדבר (עיין בספר שדי חמד במערכת חמץ ומצה סימן ה' אות ל"ג) ולפי דעת מ"א בסק"א יש תקנה שיחזור ויפקידו ביד עכו"ם אחר או שימכור הבית שהחמץ מונח בו לעכו"ם והעכו"ם יקבל עליו אחריות של גניבה ואבידה והנכון שיעשה שניהם דהיינו מכירת הבית וגם מכירת החמץ:
ה סָעִיף א (ה) לבערו - ואם עבר ולא ביערו ועבר עליו הפסח דעת הרבה פוסקים דאסור באכילה ובהנאה כמו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ומכ"מ אם בא אותו הנכרי אחר הפסח רשאי להחזיר לו החמץ ולא איכפת לן במה שנהנה מזה שפורע חובו ובמקום דיש לחוש שיחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל באיסור חמץ שעבר עליו הפסח י"ל דאסור להחזיר לו ויש מקילין בעיקר דין זה ולדידהו לא גזרו חכמים בחמץ שעבר עליו הפסח אלא בחמצו של ישראל ולא בחמצו של עכו"ם המופקד ביד ישראל ויש לסמוך עלייהו עכ"פ לענין היתר הנאה:
ו סָעִיף א (ו) ואפילו חזר והפקידו וכו' - שהרי הוא כשלו מכיון שקיבל עליו אחריות וא"כ הו"ל כמפקיד חמצו ביד נכרי דאסור כמבואר בס"ד. ואפילו אם הנכרי האחר קיבל עליו כל האחריות שהיה על הישראל אעפ"כ אסור דהא לא נפקע עי"ז האחריות מן הישראל לגבי עכו"ם ראשון ויש מקילין בזה כיון דמ"מ גוף החמץ אינו שלו וגם אינו בביתו ואי משום דקיבל עליו אחריות דגניבה ואבידה הרי כנגדו קיבל העכו"ם השני על עצמו. ולדעתם הוא הדין כשמכר החדר שהחמץ מונח בו לעכו"ם ג"כ שרי אם העכו"ם זה קיבל עליו אחריות של גניבה ואבידה [פמ"ג]:
ז סָעִיף א (ז) נכרי אחר - שאינו בעליו לאפוקי כשחזר והפקידו ביד בעליו דשרי דהו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דשרי:
ח סָעִיף א (ח) וי"א וכו' - ולכתחלה יש לחוש לדעה זו לפיכך אם העכו"ם בעל הפקדון לפניו צריך להחזיר לו ואם אין העכו"ם כאן יעשה מכירת חמץ ויבטל ג"כ (ואף דלהרבה פוסקים אין מועיל מכירה ובטול בחמץ שאין הגוף שלו מ"מ בכגון זה יש לסמוך על המקילין) אך בדיעבד כשכבר הגיע שעה ששית שאי אפשר למוכרו לעכו"ם כמו שיתבאר בסימן תמ"ג יש לסמוך אסברא ראשונה ואין הישראל חייב לבערו מן העולם אלא מותר להשהות חמץ זה עד שיביא בעליו העכו"ם לעיר אפילו בא בתוך הפסח יחזיר לו חמצו מיד בבואו כדי לצאת מחשש איסור של תורה שיש בשהיה זו לפי סברת הי"א (רק שיזהר שלא יגע בידיו כמו שיתבאר בסימן תמ"ד) ואחר הפסח מותר לאכול ממנו אפילו לא החזירו לבעליו:
ט סָעִיף א (ט) ויש חולקים - דכיון שהישראל לא קיבל עליו אחריות והוא פטור מדין התורה ומדין המלכות אין החמץ נחשב כשלו ע"י כפיית העכו"ם. ומ"מ העיקר כדעה הראשונה ועיין לעיל ס"ק ד' ומ"מ אם עבר עליו ולא ביערו ועבר עליו הפסח אין להחמיר ואפילו באכילה מותר:
י סָעִיף ב (י) אינו חייב לבערו - אבל בפסח אינו רשאי לכתחלה לקבל כלל פקדון חמץ אפי' בלא אחריות ואפילו בחנם (אחרונים):
יא סָעִיף ב (יא) כגון שהוא גר תושב - ר"ל שנתיישב בארצך ויד ישראל שולטת עליו והו"א שממונו כממונך וצריך אתה להוציא פקדונו מרשותך קמ"ל דלא:
יב סָעִיף ב (יב) מחיצה - ומחיצה של סדין לא סגי לפי שהולכין ובאין תחתיו:
יג סָעִיף ב (יג) כדי שלא ישכח וכו' - ואע"ג דבשאר איסורי אכילה והנאה לא בעינן מחיצה הכא שאני משום דלא בדילי מיניה כולי שתא חיישינן שלא יבא לאכלו להכי בעינן מחיצה להיכרא ובכפיית כלי ע"ג החמץ לא סגי דדילמא ינטל הכלי לצורך תשמישו ויתגלה החמץ ולא התירו כפיית כלי [בסימן תמ"ו ס"א] אלא במוצא חמץ בביתו ביו"ט שא"א לעשות מחיצה וגם שאינו אלא לזמן מועט דבלילה יבערנו:
יד סָעִיף ב (יד) ונכרי שהניח וכו' - אשמעינן דגם בעכו"ם שהניח בלי רשותו כלל ג"כ דינא כמו בחמצו או בחמץ של נכרי שהופקד תחת ידו דקודם יו"ט צריך לעשות מחיצה דוקא וביו"ט שא"א לעשות מחיצה צריך עכ"פ כפיית כלי והטעם דגם בזה חיישינן שמא יבא לאכלו:
טו סָעִיף ב (טו) אבל אם הוא קודם יו"ט וכו' - שאפשר לעשות מחיצה וה"ה במוצאי יו"ט דהיינו בלילה הראשון של חול המועד מכיון שאפשר לו בעשית מחיצה צריך לעשות מחיצה וכן אם הניח העכו"ם בחול המועד ג"כ צריך מחיצה עשרה אפילו יודע שהעכו"ם יחזור ויקחהו אחר יום או יומים מיהו אם יודע שהעכו"ם יחזור ויקחהו באותו יום גופא יש להקל דדי בכפיית כלי:
טז סָעִיף ג (טז) אין בכך כלום - דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. ולשמא יבא לאוכלו ליכא למיחש (כמו שחששו במופקד בידו והצריכוהו משום זה לעשות מחיצה) דהא החמץ הוא תחת יד העכו"ם והוא משמרו:
יז סָעִיף ג (יז) להעלותו עמו - ר"ל שלא יאכלו יחדו על השלחן שמא יתערב חמץ במאכלו של ישראל:
יח סָעִיף ג (יח) ואפילו בהפסק מפה - ואע"פ דאם א' אוכל בשר וא' אוכל חלב על שלחן א' שרי אם מפה מפסקת חמץ שאני שהוא במשהו ורחוק הדבר שלא יתערב פרור אחד של העכו"ם בשל ישראל ואסור והסכימו האחרונים דאפילו אם אין לו היכרות עם עכו"ם זה דאין לחוש שמא ישכח ויאכל מחמצו ג"כ אסור ומטעם הנ"ל שמא מתערב פרור חמץ מעצמו במאכלו של ישראל. וכ"ז שאוכלים בשעה אחת אבל בשעה שאינו אוכל מותר לו להניח לעכו"ם לאכול על שלחנו רק שיזהר הישראל לנקות השלחן ולהדיחו יפה אחר אכילת העכו"ם שלא ישארו שם פרורין מחמצו וכן צריך ליזהר כשילך העכו"ם מביתו שיטול כל חמצו ולא ישתייר ממנו מאומה:
יט סָעִיף ד (יט) אע"פ שקבל עליו וכו' - שהרי מ"מ גוף הממון הוא שלו ולא אמרו לעיל בס"א דקבלת אחריות נחשב כשלו אלא לענין זה דע"י קבלת אחריות יש לו שייכות וזכות בגוה אע"ג שאינו שלו בעצם ומשום זכות זה חייביה רחמנא בביעור אבל בהיפוך היכי שהדבר הוא שלו רק שאחר קיבל עליו אחריות בזה אין סברא לומר דהחמץ נפקע מרשותו ע"י קבלת אחריות של אחר:
כ סָעִיף ד (כ) עובר עליו - עובר עליו אף המפקיד כצ"ל. דהנפקד ג"כ עובר אף שאינו שלו דהא קיבל עליו אחריות ויש לו שייכות בגוה וכההיא דלעיל ס"א וכנ"ל ואם אין המפקיד בביתו כיצד יעשה הנפקד בערב פסח יתבאר לקמן סימן תמ"ג עי"ש:
א סָעִיף א ביד עכו"ם אחר. שאינו בעליו שהרי הוא כשלו וה"ל כמפקיד חמצו ביד עכו"ם עכ"ל ש"ג ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועבח"מ סי' ע"ב ס"ג דאפי' חזר והפקידו ביד בעליו שני כש"ח והראשון חייב בגניב' ואבידה ע"ש מ"מ ה"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי כמ"ש הטור בשם ר"ת ע"ש ואף על גב דלא קי"ל כר"ת היינו כשהישראל ייחד לו קרן זויות בביתו אבל בבית העכו"ם לכ"ע שרי: ואם הישראל הפקידו אצל עכו"ם אחר וקיבל עליו העכו"ם השני אחריות נ"ל דשרי דהא י"א דאפי' חמצו של ישראל שהפקידו ביד עכו"ם וקבל העכו"ם אחריו' שרי ואף דלא קי"ל הכי מ"מ בחמצו של עכו"ם שרי כנ"ל ומיהו צריך שהגוי יקבל עליו אחריו' גניב' ואביד' ואף על גב שהעכו"ם תובע הישראל והישראל תובע לעכו"ם השני ל"ל בה ובכ"מ דישראל חייב לבערו ועבר עליו ולא ביערו אם בא העכו"ם אחר הפסח רשאי ליתן לו החמץ דהא חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מטעם קנס ובזה לא קנסו וכ"כ בח"מ סי' שס"ג דהגוזל חמץ ועב' עליו הפסח א"ל הרי שלך לפניך ואם נאבד צריך לשלם דמיו נמצא דנהנה במה שמחזיר לו החמץ ואפ"ה שרי ה"נ כן ואפשר דאפי' בא העכו"ם בפסח מותר להניח ליטלו דאומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך בב"ק דף צ"ח ומ"מ י"ל דאסור מה"ט ליתן לעכו"ם דשמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו הפסח וכ"כ בהג"מ סוף ה' חמץ ועסי' תס"ז:
ב סָעִיף ב גר תושב. שיד ישראל שולטת עליו:
ג סָעִיף ב כדי שלא ישכח. משום דלא בדילי מיניה כולי שתא משא"כ בשאר איסורים א"צ מחיצה דבדילי מינייהו:
ד סָעִיף ב בי"ט. ואף על גב דאפשר לעשות מחיצה בסדין כמ"ש רסי' שט"ו מוטב לעשות בכפי' כלי מע"י סדין דסדין הולכין ובאין תחתיו:
ה סָעִיף ב קודם י"ט. ואם הניחו בח"ה צריך לעשות מחיצה וכ"מ מל' רש"י אף על פי שעתיד ליטלו למחר אבל אם לא הניחו אלא לחצי יום יש להקל בכפית כלי:
ו סָעִיף ג אינו זקוק. וליכא למיחש שיאכלנו דהא העכו"ם משמרו וגם אינו מסור בידו:
ז סָעִיף ג ואפי' בהפסק מפה. ואף על פי דאם א' אוכל בשר וא' חלב שרי בהפסק מפה הכא כיון דחמץ במשהו א"א שלא יתערב פירור א' של עכו"ם בשל ישראל ואסור משום לך לך אמרי' נזיר' סחור סחור לכרמ' לא תקרב (שם) ונ"ל דאם אין הישראל אוכל מותר להניח לעכו"ם לאכול על השלחן שלו ועבי"ד סי' פ"ח וסי' שכ"ג:
א סָעִיף א אלא שיודע שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם כו' ויש חולקים. בב"י הביא אלו שתי דעות דהיינו הרמב"ם והראב"ד הרמב"ם ס"ל דאם העכו"ם אלם כו' הרי הוא כאלו שלו וחייב לבערו מפני שהוא מפרש דהא דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמיר' דבני חילא כיון דאלו מיגנב או מיתבר בעיתו לשלומי כו' תשלומין אלו היו שלא מן הדין אלא באונס ואעפ"כ נקרא חמץ שלהם והראב"ד ס"ל שאחריות מן האונס לא נקראת אחריות שיתחייב לבערו בשבילו והא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא כו' זה האחריות היה מן הדין ומחוק המלכות שהיה עליהם לפרנס אנשי חיל שהיו שומרים את העיר ויש להקשות בזה על הרמב"ם דא"כ מאי פריך בגמ' לאידך לישנא על מאי דאמר דלא ימצא אצטרך לאשמועי' דהיכא דחייב באחריותו כדידיה דמי פריך בגמ' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו אצטריך לאשמועי' דגבי חמץ מיהא מיתסר אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי מאי פריך הא אצטריך לאשמעי' דגבי אונס ג"כ אם ידע שבאונס ישלם אף שאינו חייב לשלם מ"מ כדידי' דמי ותו קשה מאי דאמר רבא בעירו כו' קשה באיזה אופן קאמ' דאין לו' שישרפנו דא"כ הו"ל למימר שימכרנו לאחר ודי בזה ואין לו' שיתן לעכו"ם אחר הא לא מהני בזה וכ"ש לפי מ"ש רמ"א אפי' חזר והפקידו כו' וגם למה ליה לרבא למימר בעירו מבתייכו הל"ל בקיצור בעירו חמירא דבני חילא כמ"ש בתלמוד בכ"מ בשלמא להראב"ד לק"מ דה"ק בעירו מבתייכו ר"ל שיתן לעכו"ם אחר ויפטור מחוק המלך שחוק המלך הוא שחייב באחריותו מי שהחמץ בידו הן ביד עכי"ם הן ביד ישראל וא"כ כיון שיתן לעכו"ם אחר פטור מאחריותו אבל להרמב"ם דמיירי באונס וא"כ אף אם יתן לעכו"ם אחר מ"מ יכפהו לשלם קשה שפיר וע"ק דקא' בגמ' הא דקביל עליו אחריות ואז אסור אף חמץ של אחרים כדא"ר בעירו כו' דמל' שקיבל עליו אחריו' לא משמע שישראל עצמו קיבל עליו אחריות לא באונס וא"כ היאך מייתי ראי מרבא ע"כ נראה מי שפוסק כהראב"ד בזה לא הפסיד מחמת אלו הקושיות שזכרנו:
ב סָעִיף ב וצריך לעשות וכו'. ואע"ג דלא קבל עליו אחריו' אבל אם קבל עליו אחריו' לא מהני מחיצ' ואף יחד לו בית לא מהני זה סברת הרמב"ם ורש"י ז"ל ור"ת ס"ל אפי' אם קבל עליו אחריות נמי מהני יחד לו בית גם מחיצה נמי מהני ובלא קבל א"צ כלל מחיצה ואין לו' לפ"ז דמהני יחד לו בית אף בקבל עליו אחריות א"כ למה אמר רבא לבני מחוזא בעירו מבתייכו הוי ליה למימר למקום המיוחד וי"ל שבאמת אמר להם כן שיבערו מבתיה' המיוחד להם ויוציאו למקום המיוחד לבני חילא וצריך עתה להבין החילוק בפי' מאי דקאמ' יחד לו בית אינו עובר עליו שרש"י פי' על זה וז"ל כלומר הנה הבית לפניך הנח במקום שתרצה דאין לפרש שיחד לו זויות ממש דהא מיירי בלא קבל עליו אחריו' דאי בקיבל עליו אחריות לא מהני אף אם יחד לו זויות ממש אלא ע"כ דמיירי בלא קבל ובזה א"צ לפ' זויות מיוחד דמהני אף בלא יחד לכן צריכין אנו לפרש שאמר הנה הבית לפניך כו' משא"כ לפי' ר"ת דמיירי בקיבל עליו אחריות דאנו צריכין לפרש שיחד לו בהדיא על איזה מקום דאי לא יחד אלא שא"ל הנה הבית לפניך כו' כיון שקבל עליו אחריות אז הי' חייב לשלם אם לא יחד וא"ל שיחד לו כל הבית באיזה מקום שירצ' ולכשיברר לו אמרי' הוברר דהא קיי"ל דלא אמרי' בריר' במידי דאוריי':
ג סָעִיף ב אבל קודם י"ט כו'. ה"ה בחול המועד ג"כ יש לו לעשות מחיצה כל דהו גבוה עשרה:
ד סָעִיף ד ישראל שהפקיד כו'. באשר"י פ"א דפסחים כתב וז"ל י"א ישראל שהפקיד כו' הנפקד חייב בביעורו ואע"פ שהיא של המפקיד כיון שאינה ברשותו דהמפקיד והביא ראיה ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנא' בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות עכו"ם שהוא שלו ואינו ברשותו והר"י כתב דהחיוב על המפקיד וראייתו מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ולא הבנתי ראייתו וגם לא כתב לפרש המכילתא ונ"ל דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו דהמפקיד קרינא ביה וההיא דמכילתא מיירי בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל וקשה לפ"ז גם בבא קמייתא דמכילתא בחמץ של עכו"ם אצל ישראל מיירי נמי בהלואה וא"כ למה לא חייב לבער והא קי"ל כל שהוא באחריות ישראל חייב לבער וכ"ש זה שהלוה עליו וסתם הלואם היא באחריות המלוה ותו ק"ל דלפ"ז דמה שהשאיל לו ביתו למפקיד קרוי ביתו גם בעכו"ם שהפקיד לחמצו אצל ישראל נימא כך וה"ל ביתו של עכו"ם ואמאי אמרינן בגמרא הפקיד העכו"ם אצל ישראל זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער הא עכשיו קיימינן דגם בסתם ה"ל כביתו של עכו"ם ול"ל יחוד ונלע"ד לתרץ דברי הר"ר יונה שהמפקיד חייב לבער דאמרי' דף ה' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מ"ה אם החמץ באחריות ישראל חייב אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דא"ק לא ימצא מזה ראינו דהתורה באה כאן להוציא ממה דקי"ל בעלמא לאו כממון דמי מ"מ כאן כממון דמי לענין חמץ מכח לא ימצא ולפ"ז למ"ד לאו כממון דמי הא דאמר הכתוב בבתיכם קאי על החידוש דכאן שזה החידוש אינו אלא בבתיכם ולא בבית עכו"ם נמצא דלא חילק הכתוב בין בית ישראל לבית עכו"ם אלא שהחמץ של עכו"ם והאחריות על ישראל כיון שהוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו משא"כ באם חמץ ממש של ישראל דזה אינו חידוש דהוא ממון ממש של ישראל אין חילוק זה דאפי' בבית עכו"ם אסור אבל למ"ד גורם לממון כממון דמי והיינו ר"ש בפ' מרובה אין כאן חידוש מחמת לא ימצא נמצא דכי מיעט רחמנא בבתיכם ולא בית עכו"ם קאי אכל מילי הן על ממון ממש הן על גורם לממון דהא שוין וע"כ חמצו ממש של ישראל בבית עכו"ם פטור ולפ"ז שפיר כתב הר"ר יונה לחייב המפקיד כי הוא פוסק כמ"ד גורם לממון לאו כממון דמי אבל תנא דמכילתא ס"ל כר"ש דאמר גורם לממון כממון ממילא יש קולא על המפקיד בבית הנפקד וא"כ שחמץ ממש של ישראל בבית העכו"ם פטור ה"ה נמי חמץ עכו"ם בבית ישראל פטור דבעי' תרתי לגריעותא דוקא כן כ' הרמב"ן בפי' התורה להלכה: ועפ"ז ניחא לע"ד לפרש דברי הר"ר יונה במ"ש ראייה מפ' מרובה והיינו שקי"ל גורם לממון לאו כממון דמי דהא אמרי' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ואפי' אם הוא באחריות המקדיש פטור הגנב מכפל דהוה גונב הקדש ואי גורם לממון כממון ליתחייב הגנב דהא המקדיש הוא חייב באחריות אלא ודאי דקיימא לן לאו כממון דמי וכאן היא חידוש מכח לא ימצא ובזה דוקא בבתיכם ולא של עכו"ם ובזה ניחא שפיר מ"ש הר"ן בפ"ק בברייתא דעכו"ם שנכנס לבית ישראל ובצקו בידו וז"ל אבל הרמב"ם כתב בפ"ד מחמץ ישראל שהפקיד חמץ אצל עכו"ם עובר בבל יראה ולא ידעתי מנין לו דהא דאמרי' לקמן עובר עליו היינו מדרבנן דאל"כ אמאי קאמר אחר הפסח עכ"ל. ולפי מ"ש ניחא דכבר פסק הרמב"ם כמ"ד גורם לאו כממון וא"כ חייב ישראל בחמצו אפי' בבית עכו"ם דע"ז לא קאי מיעוט דבתיכם כמ"ש וזה נכון מאוד בס"ד. ונראה פשוט דזה היא לענין חיוב אם המפקיד לפנינו אבל אם אינו כאן חייב הנפקד לעשות כמ"ש בסי' תמ"ג ס"ב ועמש"ש:
א סָעִיף א חייב לבערו. ואם עבר ולא ביערו כתב המ"א אם בא העכו"ם אחר פסח רשאי ליתן לו החמץ ומ"מ י"ל דאסור מה"ט ליתנו לו שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו הפסח ע"כ. והח"י חולק עליו וכתב דמות' לומר לו הרי שלך לפניך ע"ש ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ו:
ב סָעִיף א עכו"ם אחר. ואם קיבל העכו"ם השני אחריות דגניבה ואבידה שרי. מ"א. והח"י חולק עליו ומחמיר ועיין בפר"ח. ואם הפקידו ביד בעליו שרי וה"ה אם העכו"ם נתן חמצו ברשות עכו"ם ושם קיבל עליו ישראל אחריות. הסכמת הפוסקים:
ג סָעִיף א ויש חולקים. ובדיעבד יש לסמוך על דיעה ראשונה. (וכן הסכמת ח"י ע"ש). ואם הוא חייב באחריות מדינא דמלכותא מחוייב לבער לכ"ע. ח"י:
ד סָעִיף ב אינו חייב לבערו. אבל בפסח אין יכול לקבל כלל פקדון חמץ אפילו בלא אחריות כלל. ח"י:
ה סָעִיף ב כלי. ואע"ג דאפשר לעשות מחיצה ע"י סדין טוב לעשות בכפיות הכלי מע"י סדין דסדין הולך ובא. מ"א:
ו סָעִיף ב אבל אם הוא קודם י"ט. וה"ה בחה"מ יש לעשות מחיצה אע"פ שעתיד ליטלו למחר אבל אם לא הניח אלא לחצי יום יש להקל בכפיות כלי מ"א. וח"י כתב דיבער אותו אם אינו מחויב לשלם לנכרי ואין לטרוח לעשות מחיצה בחה"מ ע"ש:
ז סָעִיף ג השלחן. ואם אין הישראל אוכל מותר להניח לעכו"ם לאכול על שולחנו רק שינקה יפה השלחן אח"כ. מג"א:
ח סָעִיף ד אף המפקיד. עיין ח"י ובתשו' חכם צבי סי' ל"ט ובתשובת פנים מאירות סי' מ"ו:
א סָעִיף א בש"ע ס"א נכרי כו' אם הוא חייב באחריות מסיק בס' ח"י דבעי דוקא שיקבל עליו בפי' אחריות (והיינו בענין המועיל) דאלת"ה אין דין שומרים בגוי דנתמעט מדכתיב רעהו כמ"ש בח"מ סי' ש"א וכ' עוד דלדעת י"א שאפי' אינו עליו אלא ש"ח חייב: ולדעת האומרים בח"מ דאפי' שאינו חייב בדין השומרים מ"מ בפשיעה חייב א"כ ה"ה הכא חייב לבער עכת"ד וצ"ל אע"ג דהאי דעה דס"ל בח"מ דמ"מ בפשיעה חייב הוא דעת הרמב"ם ונתן טעם לדבר אע"ג שפטור מכל דני שומרים מ"מ בפשיעה חייב דהוי כמו מזיק א"כ מה שנתחייב בפשיעה אינו מצד שנעשה עליו שומר אלא מצד מה שהזיקו וא"כ אע"פ שחייב בפשיעה לדעה זו מ"מ אינו חייב לבער כיון דלא נעשה עליו שומר ולא מיקרי חמצו ולא חייב באחריותו. אכן לפמ"ש הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו לישב השגת הראב"ד מפשיע' בבעלים דאין כוונת הרמב"ם דהוי מזיק ממש אלא כ' דהוי כמו מזיק ור"ל דהוי מחויבים מסברא בלי קרא בפשיעה ולכן לא ממעטי' פשיעה מקרא דרעהו ע"ש שהאריך וא"כ באמת מה שחייב בפשיעה הוא מדין שומר. ושפיר י"ל דחייב לבער למ"ד דאפי' ש"ח חייב לבער:
ב סָעִיף ב (ס"ק ד) בי"ט כו' כמ"ש בסי' שט"ו דכל מחיצה שלא נעשה להתיר דבר מותר לעשות בשבת:
ג סָעִיף ב (ס"ק ה) קודם כו' וכ"מ מלשון רש"י דף וי"ו ע"א אהא דאמר ר"י אמר רב חמצו של גוי עושה לו מחיצה יו"ד וכ' רש"י ולא סגי בכפיית כלי כל שבעה שהכלי ליטל לצורך ומיהו האי דלעיל (דאמרינן המוצא חמץ בביתו בי"ט דסגי בכפיית כלי) לא אפשר במחיצה (דהוא י"ט) ומשום חד יומא סגי ליה בכפיית כלי ובלילה יבערנו עכ"ל הרי שנתן ב' טעמים למוצא חמץ בי"ט דסגי בכפיית כלי חדא דלא אפשר בי"ט במחיצה וגם אינו רק לחד יומא ובלילה יבערנו משמע דיותר מן יום אחד אינו צריך והח"י הבין דמ"א הביא ראיה מרש"י דבחה"מ מותר לעשות מחיצה ולכן כ' דאין משמעות מרש"י דמותר ולכן בחה"מ צריך לבער החמץ ובאמת מ"א לא דיבר מזה אם רשאי לעשות מחיצה ומיירי בענין שאין רשאי לבער או להשליכו לחוץ דא"כ היה צריך לשלם לגוי דמי חמץ והמחיצה הוא בענין שמותר בח"המ וזהו מלתא דפשיטא דרשאי כה"ג לעשות מחיצה בח"המ ולא הביא ראיה כ"א דבחה"מ צריך דוקא מחיצה ביותר מיזם אחד ול"מ כפיית כלי כהאי גוונא וכ"כ בס' ח"מ:
א סָעִיף א ס"א א"י שהפקיד כו'. השמיט דין ייחד לו בית כו' משום דס"ל כפי' הר"ן דהפקיד סתמא ה"ל ככנוס כו' וצ"ע שהרי אמעוט של א"י משמירה כמ"ש בח"מ סי' ש"א ס"ט וע' תוס' דשבועות מ"ד א' סד"ה שומר וכן קשה על הרא"ש שכת' מכאן מ' כו': מגניבה ואבידה. רמב"ם ורא"ש בשם ר"י וכמ"ש בגמ' דאילו מגניב או מתביד כו'. ולשיטת רמ"א בח"מ סי' ע"ב ס"ב צ"ל דוקא באונסין כמ"ש תוס' בד"ה הנ"ל ואף שבפסחים שם כתבו וכולה שמעתא כו'. ר"ל בסתמא שלא קבלו בפירוש אבל סתם אחריות בתורת משכון מסתמא חייב: בין כו'. שם מניין ליתן את כו': ואפילו חזר כו'. עמ"א וכמ"ש בגמ' כדילכין דמי ועס"ד אבל ביד בעליו שרי כמ"ש מ"א וכן משמע בגמ' שלא אמרו אלא לקבל פקדונות וקבל אחריות: וי"א שאפי'. דמגניב או מתביד ל"ד כמ"ש הרא"ש ע"ש וראייתם ממ"ש שם הפקידו אצלו וסתם פקדון ש"ח וכ"ש לפי' רש"י דייחד לו בית בלא קיבל אחריות מיירי. ופי' הר"ן דבריו הפקידו אצלו דכיון שקיבלו ברשותו הוי כמ"ש כנוס שורך ברשותי דחייב לרבנן בב"ק מ"ז מ"ח וייחד לו בית הוי כמ"ש כנוס שורך ברשותך וז"ש שם למימרא דשכירות כו' וכת' הרשב"א שהרי"ף ס"ל כדעת רש"י ולכן השמיטה וכן ראוי להחמיר וכ' הר"ן שכ"נ מדברי הרמב"ם ולכן השמיטו ש"ע ג"כ: ואפי' אם כו'. שם בעירו חמירא כו' דאילו מיגניב כו' וע"פ הדין אינו נעשה שומר לא"י כמ"ש בח"מ סי' ש"א ס"ט וכן מ"ש הפקידו אצלו וכו' מיירי ג"כ בכה"ג ובזה מתורץ קושיית הרא"ש ודבריו תמוהין מש"ש דסתם כו': ויש חולקין. הראב"ד דס"ל דתשלומין אלו היה מן הדין ושחוק המלכות עליהם:
ב סָעִיף ב ס"ב וצריך לעשות. כפירש"י ד"ה חמצו דבלא קיבל אחריות אזיל לשיטתו דבאחריות לא מהני יחוד וכ"ד הרמב"ם ורי"ף דלא כרמב"ן ובע"ה דס"ל אפי' בקיבל אחריות מהני דס"ל כר"ת בתוס' שם ד"ה ייחד שלפי' בקבל אחריות אבל בלא אחריות לא בעינן מחיצה י' אלא מפנהו לכ"מ כדי שלא יכשל בו ועב"י: וא"י שהניח כו'. ודוקא כו'. גמרא שם המוצא כו' חמצו כו' ומשמע דהמוצא אפי' חמצו של א"י מדאמר אם של הקדש וע' רש"י ד"ה עושה:
ג סָעִיף ג ס"ג א"י. שם ת"ר א"י כו' וע' רש"י ד"ה אין זקוק כו': אבל אסור. כמ"ש בפ' כל הבשר: ואפי'. ע' מ"א וע' בפ"ד דע"ג נ"ט א' ולכן אע"פ שמהתחלת דברי הרשב"א מ' דוקא במכירין אבל לפי מה שאסר אפי' בהפסק מפה אין חילוק ולכן סתם בש"ע:
ד סָעִיף ד ס"ד ישראל שהפקיד. כמ"ש ל"א א' אבל א"י כו' ד"ה עובר ואף דהתוס' שם ב' ד"ה שקונה כתבו וכולה שמעתא כו' לא כתבו אלא אחמצו של א"י וכ"מ שם מדפריך ממתני' לרבא תנן א"י כו' ולא קאמר דמתני' בשקיבל אחריות להכי ברישא מותר ובסיפא אסור ואע"ג דחמצו של א"י יכול לאוקמי באחריות מ"מ מדרישא לאו מטעם אחריות צ"ל ג"כ בסיפא דלאו משום ה"ט הוא ושם כ"א א' ומוכרו לא"י פשיטא לאפוקי כו' וע"כ ל"פ ב"ה אלא במכירה. ר"ן. וא"ל א"כ אמאי אמרינן שם אי א"י קני משכון דאינו עובר כבר כ' בשבועות ד"ה הנ"ל דשאני התם דקני ליה ואדרבא משם מוכח דלשיטת הרא"ש דמחייב אפי' בש"ח מאי פריך תנן א"י נהי דא"י שומר שכר לא הוה דלא שייך ביה פרוטה דר"י מ"מ ש"ח הוא לכ"ע והר' יונה הביא ראיה לזה ממ"ש וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וכ' הרא"ש ולא הבנתי ראייתו ונראה לי דה"ק דר"ש פליג על ת"ק ואמר קדשים שחייבין באחריותן היינו מבית האיש וע' ב"ק ע"ו א' ולא קי"ל כוותיה: עובר עליו. לכאורה ראיה ממתני' א"י שהלוה לישראל כו' ואוקמינן אף שהרהינו אצלו דוקא בדא"ל מעכשיו ואף שיש לדחות דמתני' מיירי בדלא קיבל אחריות דומיא דישראל שהלוה כמש"ש בתוס' מ"מ מדדחיק בגמ' ולא אוקמוה כה"ג ש"מ דעובר. אבל הרמב"ן בחומש פ' בא כ' דמפקיד אצל א"י אינו עובר עליו מד"ת כמ"ש במכילתא רק מד"ס אסור ולכן ייחד לו בית אפי' קיבל אחריות מותר כדברי ר"ת אע"ג דהוי כשלו כיון דייחד לו בית הוי כביתו של א"י ובכה"ג אפי' מדרבנן מותר וכ' שפשט המקרא מוכיח כן דאם תאמר שעובר בכ"מ ועל של א"י אינו עובר אף בביתו א"כ בבתיכם וגבולכם שכ' התורה ל"ל דהא אין חילוק בין ביתו לבתי אחרים ע"ש ומה שפירש הרא"ש המכילתא בהלוה על חמצו דבריו תמוהים דא"כ מאי קאמר יצא חמצו של א"י בבית ישראל כו' הא בכה"ג חייב לבער:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.