שולחן ערוך, אורח חיים ו
א כְּשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכִּסֵא, יְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, שֶׁבְּרִיאַת הָאָדָם הִיא בְּחָכְמָה נִפְלָאָה. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים עַל שֵׁם שֶׁהַגּוּף דּוֹמֶה לְנוֹד מָלֵא רוּחַ וְהוּא מָלֵא נְקָבִים כְּדִלְקַמָּן בְּסָמוּךְ, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים בְּחָכְמָה שֶׁהִתְקִין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ בְּרָאוֹ, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים, פֵּרוּשׁ נְקָבִים רַבִּים, כְּגוֹן: פֶּה וְחֹטֶם וּפִי טַבַּעַת. וְגַם בָּרָא בּוֹ אֵבָרִים רַבִּים חֲלוּלִים, כְּמוֹ: לֵב וְכֶרֶס וּמֵעַיִם. שֶׁאִם יִסָתֵם אֶחָד מָהֵם כְּלוֹמַר שֶׁבַּנְּקָבִים יֵשׁ נֶקֶב אֶחָד שֶׁהוּא הַפֶּה, שֶׁכְּשֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ הוּא סָתוּם, וּכְשֶׁיּוֹצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם הוּא נִפְתָּח, וְאִם כְּשֶׁיּוֹצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם הָיָה נִשְׁאָר סָתוּם, לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. וְהָאֵבָרִים הַחֲלוּלִים אִם הָיָה נִפְתָּח אֶחָד מֵהֶם, לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ שֶׁגְּבוּל יֵשׁ לָאָדָם שֶׁיְּכוֹלִין נְקָבָיו לִסָתֵם וְלֹא יָמוּת, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר אוֹתוֹ הַגְּבוּל אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וְכֵיוָן שֶׁבִּכְלַל הַנְּקָבִים הֵם פִּי הַטַּבַּעַת וּפִי הָאַמָּה, וּבִכְלַל הָאֵבָרִים הַחֲלוּלִים שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם הֵם כֶּרֶס וּמֵעַיִם שַׁפִּיר הָוֵי שֶׁבַח זֶה מֵעִנְיַן עֲשִׂיַּת צְרָכָיו. וְאֶפְשָׁר עוֹד שֶׁמֵּאַחַר שֶׁאִם יוֹצֵא לִנְקָבָיו בְּיוֹתֵר עַד שֶׁאִם עָבַר הַגְּבוּל יָמוּת, בִּכְלַל שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם הוּא. וְהָוֵי שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם נָמֵי מֵעִנְיַן עֲשִׂיַּת צְרָכָיו מַמָּשׁ. רוֹפֵא חֹלִי כָּל בָּשָׂר עַל שֵׁם הַנְּקָבִים שֶׁבָּרָא בּוֹ לְהוֹצִיא פְּסֹלֶת מַאֲכָלוֹ, כִּי אִם יִתְעַפֵּשׁ בַּבֶּטֶן יָמוּת, וְהוֹצָאָתוֹ הִיא רְפוּאָה. וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם דּוֹמֶה לְנוֹד מָלֵא רוּחַ, וְאִם יַעֲשֶׂה אָדָם בַּנּוֹד נֶקֶב כְּחוּדָהּ שֶׁל מַחַט הָרוּחַ יוֹצֵא, וְהָאָדָם מָלֵא נְקָבִים וְרוּחוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת בְּתוֹכוֹ, הֲרֵי זֶה פֶּלֶא. וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ עַל שֵׁם שֶׁבּוֹרֵר טוּב הַמַּאֲכָל וְדוֹחֶה הַפְּסֹלֶת: הַגָּה: וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ שֶׁמַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת בַּמֶּה שֶּׁשּׁוֹמֵר רוּחַ הָאָדָם בְּקִרְבּוֹ וְקוֹשֵׁר דָּבָר רוּחָנִי בְּדָבָר גַּשְׁמִי וְהַכָּל הוּא עַל יְדֵי שֶׁהוּא רוֹפֵא כָּל בָּשָׂר כִּי אָז הָאָדָם בְּקַו הַבְּרִיאוּת וְנִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת בְּקִרְבּוֹ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ב יֵשׁ נוֹהֲגִין לְהַמְתִּין לְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם עַד בּוֹאָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמְסַדְּרִים אוֹתָם עִם שְׁאָר הַבְּרָכוֹת, וּבְנֵי סְפָרַד לֹא נָהֲגוּ כֵּן: וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יְבָרֵךְ ב' פְּעָמִים, וּמִי שֶׁמְּבָרְכָהּ בְּבֵיתוֹ לֹא יְבָרֵךְ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכֵן מִי שֶׁמְּבָרְכָהּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא יְבָרֵךְ בְּבֵיתוֹ (כָּל בּוֹ סי' ב') וּמִי שֶׁלּוֹמֵד קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ מִתְפַּלֵּל קֹדֶם יְבָרְכָהּ בְּבֵיתוֹ וְלֹא יְבָרֵךְ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וַאֲפִלּוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא, יֵשׁ נוֹהֲגִין לְסַדְּרָהּ עִם שְׁאָר בְּרָכוֹת בב"ה וְאֵין מְבָרְכִין בְּבֵיתָם (מַהֲרִי"ל הִלְכוֹת תְּפִלָּה).
ג בִּרְכַּת אֱלֹהַי נְשָׁמָה אֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ מִפְּנֵי שֶׁהִיא בִּרְכַּת הַהוֹדָאָה וּבִרְכַּת הַהוֹדָאוֹת אֵין פּוֹתְחוֹת בְּבָרוּךְ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּבִרְכַּת הַגְּשָׁמִים.
ד יֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁאַחַר שֶׁבֵּרַךְ (א') בִּרְכַּת הַשַּׁחַר וְעָנוּ אַחֲרָיו אָמֵן חוֹזֵר אֶחָד מֵהָעוֹנִים אָמֵן וּמְבָרֵךְ, וְעוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן, וְכַסֶדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין כָּל אוֹתָם שֶׁעָנוּ אָמֵן תְּחִלָּה, וְאֵין לְעַרְעֵר עֲלֵיהֶם וְלוֹמַר שֶׁכְּבָר יָצְאוּ בָּאָמֵן שֶׁעָנוּ תְּחִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמְבָרֵךְ אֵינוֹ מְכַוֵּן לְהוֹצִיא אֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה הַמְבָרֵךְ מְכַוֵּן לְהוֹצִיא אֲחֵרִים, הֵם מְכַוְּנִים שֶׁלֹּא לָצֵאת בְּבִרְכָּתוֹ:
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) חלולים - פי' איברים חלולים ולא יאמר חללים דבחלל לא שייך בריאה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) שאם יסתם וכו' - כן היא גי' הרמב"ם אבל גירסא שלנו ורש"י ורי"ף והרא"ש אם יפתח קודם [הגר"א]: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) כלומר שבנקבים וכו' - משום דגירסתו היה א"א להתקיים אפילו שעה אחת וקשה לו דאדם סותם פיו הרבה שעות ולזה קאמר כלומר וכו' אבל מנהגינו שלא לומר אפילו שעה אחת כמש"כ הר"מ וכן מוכח באגודה כ"כ המ"א וכן משמע בביאור הגר"א ועיין ט"ז: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) אי אפשר - אי בצירי תחת האלף כי המלה נגזרת מן אין כ"כ הבה"ט והפמ"ג ובשע"ת מיישב הגירסא בחירק שג"כ כונתו כמו אין כמו דכתיב אי כבוד שפירש"י שם שכונתו כמו אין כבוד: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) רופא (חולי) - ב"ח ושל"ה ומט"מ כתבו שאין לומר חולי רק רופא כל בשר וט"ז כתב דשני הגירסאות הן נכונות וחלילה למחוק אחת מהן עיי"ש: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) דבר רוחני - ובכוונת כתוב דהנשמה נהנית מרוחניות המאכל והגוף נהנה מגשמיות המאכל ומכח זה קשורים זה בזה ע"י המאכל [מ"א]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז (ז) להמתין - קבלה מר"י חסיד היוצא מביתו לבהכ"נ קודם שיתפלל יאמר פסוק שמע ישראל אבל יכוין שלא לצאת בזה המ"ע דק"ש אא"כ ירא שיעבור זמן ק"ש ועיין לקמן בסוף סימן מ"ו מה שכתבנו במ"ב שם: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) לברך - ודוקא אם הולך מיד לבהכ"נ אבל אם לומד אחר הנטילה וכ"ש כשמפסיק בשיחה בטלה ואח"ז הולך לבהכ"נ ומברך שם ענט"י לכו"ע לא עביד שפיר דיש הפסק גדול בין נטילה לברכה וכדלקמיה ע"כ אותם שאומרים תהלים קודם ענט"י לא יפה הם עושים דהוי הפסק גדול. כתב הלבוש אותם שאומרים תהלים טוב יותר שיאמרו קודם התפלה ע"ש הטעם: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) לא נהגו כן - והסכמת האחרונים לנהוג כאנשי ספרד שלא להפסיק לכתחלה בין ברכת ענט"י והנטילה אלא מיד שנוטל ידיו צריך לברך ענט"י אך אם בעת שנוטל ידיו הוא צריך לנקביו שאפילו בד"ת אסור ואפילו יכול להעמיד עצמו עד פרסה אין לו לברך ענט"י עד שיעשה צרכיו ויברך ענט"י ואשר יצר [שערי תשובה] ועיין לקמן בסי' צ"ב ס"א בהג"ה ובמ"ב שם ועיין לעיל בסימן ד' במשנה ברורה שכתבנו שם בשם הח"א שלכתחלה יותר טוב להמתין מלברך ענט"י עד לאחר שמנקה עצמו ורוצה להתפלל דאז יוצא לכו"ע ועיין שם בביאור הלכה שכתבנו דטוב שאז יסדר אחר ברכת ענט"י ואשר יצר גם שאר ברכות השחר ובאופן זה מיירי הח"א שכתב דיוצא לכו"ע. ועיין שם בביאור הלכה שבמעשה רב כתב ג"כ כהח"א ומ"מ העושה כהשע"ת יש לו ג"כ על מה לסמוך: ש"ע סָעִיף ב
י (י) שמברכם בביתו - עיין במ"א ופמ"ג ושארי אחרונים שהסכימו דאפילו ש"ץ שבירך בביתו שוב לא יברך בבהכ"נ דבימינו הכל בקיאים וכל אחד מברך לעצמו ואין רוצה לצאת בברכת הש"ץ ע"כ במקום שהמנהג שהש"ץ אומר כל הברכות בצבור כמו במקומותינו שהמנהג כן בימים נוראים שמברך בצבור גם ענט"י ואשר יצר וברכת התורה יזהר מתחלה שלא יברך אותם בביתו. ואם אירע שכבר בירך אותם בביתו יראה לבקש לאחד מהשומעים שעדיין לא בירך שיכוין לצאת בברכתו אך אז יהיה זהיר הש"ץ מאוד להשמיע כל לשון הברכה ולא כמו שנוהגין באיזה מקום שהש"ץ משמיע רק לשון תחלת הברכה וסופה דכיון שכונתו אז בהברכה להוציא צריך השומע להשמיע כל לשון הברכה: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) בכה"ג וכו' - היינו מה שנוהגין רוב המון העם להתפלל סליחות קודם אור הבוקר בימי הסליחות ושם מזכירין כמה פסוקים ואח"כ מברכין ענט"י וברכת התורה ולענין ברכת התורה יש ליישב קצת דאותן הפסוקים אין אומרים אותן אלא דרך תפלה ולא נתחייבו בהם בבה"ת לפי דעת איזו פוסקים כמו שנתבאר בסימן מ"ו ס"ט בהג"ה ועיין שם במ"ב אך לענין נט"י שמפסיקין בהפסקה כזאת צ"ע ליישב והסכימו האחרונים שלא לעשות כן אלא יש לברך בביתו מיד בקומו ושוב אין לברך ענט"י בבהכ"נ וכמו שנתבאר בסימן זה ס"א או שבעת קומו לא יברך ענט"י אלא אחר גמר הסליחות יבדוק עצמו לנקביו או יטיל מים וישפשף ואז יברך ענט"י ואשר יצר ויתפלל וכמו שכתבנו לעיל בשם הח"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב (יב) ברכת ההודאה - ואינה ברכה הסמוכה לחברתה ולכן רשאי לומר בבוקר בקומו עד אלהי נשמה ובבהכ"נ יתחיל אלהי נשמה [טור] ומ"מ יש לעשות על צד היותר טוב להסמיך אלהי נשמה לברכת אשר יצר ועיין בביאור הגר"א בסימן מ"ו שדעתו ג"כ דברכת אלקי נשמה סמוכה לברכת אשר יצר ע"כ נכון ליזהר בזה לכתחלה. אם לא בירך ברכת אלהי נשמה עד אחר שהתפלל י"ח אינו מברך עוד לאחר התפלה שכיון שכבר אמר מחיה המתים הוא דומה למחזיר נשמות [פר"ח] ובשע"ת מפקפק מאוד בדין זה ומסיק דעכ"פ אם בעת שאמר ברכת מחיה מתים היה בדעתו לברך אלקי נשמה אחר התפלה רשאי אח"כ לברך עי"ש הטעם וכן משמע בפמ"ג סי' נ"ב ועיין מה שכ' שם בביאור הלכה. בנוסח הברכה לא יאמר אתה יצרת בי רק אתה יצרת אתה נפחת בי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יג (יג) יש נוהגין וכו' - וכונתם הוא שישלים כ"א עד צ' אמנים ליום ועיין בש"ת שיש שמפקפקין בזה ובתשובה מאהבה [ח"ב סי' רי"ב] העלה דלדידן שנוהגין שלא לצאת בברכת הש"ץ לכו"ע מותר לעשות כן ובפמ"ג כתב דראוי עתה שלא לומר בקול רם כ"א הש"ץ עי"ש ע"כ כל מקום ומקום יעשה כפי מנהגו שכ"א יש לו על מי לסמוך: ש"ע סָעִיף ד
יד (יד) שכבר יצאו - בלבוש משמע שאין יכול להוציא ברכת השחר בפחות מעשרה ועיין בפמ"ג דמצדד בסוף דבריו לומר דדוקא בבקי אין מוציא בפחות מעשרה אבל בשאין בקי א"צ עשרה אף להלבוש: ש"ע סָעִיף ד
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א חלולים. פי' איברים חלולים ולא יאמר חללים דבחלל לא שייך בריאה: ש"ע סָעִיף א
ב כלומר. משום דגירס' א"א להתקיים אפי' שעה אחת וקשיא ליה דאדם סותם פיו הרבה שעות ולזה קאמר כלומר וכו' אבל מנהגנו שלא לומר אפי' שעה אחת כמ"ש הר"מ וכ"מ באגוד' שכתב שיש בו מ"ג תיבות ומשמע נמי דגריס וידוע לפני כסא וכו' ול"ג לפניך וע"ש ובכתבים כתב דיש בו מ"ה תיבות: ש"ע סָעִיף א
ג חולי. וב"ח בשם רמ"פ ושל"ה ומט"מ כתבו שאין לומר חולי רק רופא כל בשר וכ"מ באגודה: ש"ע סָעִיף א
ד רוחני. ובכוונות כתוב דהנשמה נהנית מרוחנית המאכל והגוף נהנה מגשמיות המאכל ומכח זה קשורים זה בזה ע"י המאכל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה להמתין. קבלה מר"י חסיד היוצא מביתו לב"ה קודם שיתפלל יאמר פ' שמע ישראל (מ"מ): ש"ע סָעִיף ב
ו לברך. ודוקא כשהולך מיד לב"ה (ב"ח) ובע"ה כ' דאותן שאומרים תהלים קודם ענ"י לא יפה הם עושים דהוי הפסק גדול ע"ש ועססי' מ"ז, כתב הלבוש שאותם שאומרי' תהלים יאמרוהו קודם התפל' ע"ש הטעם: ש"ע סָעִיף ב
ז לא נהגו. כתב בד"מ ואני בעצמי נוהג מנהג ספרד וכ"כ מהרי"ל בתשו' שנהג לומר בסליחות הברכות מיד בקומו, וכתב בע"ה שש"ץ יברך בביתו קודם התהלים ואח"כ יברך בב"ה להוציא מי שאינו בקי, ואף על פי שעכשיו כלם בקיאים מ"מ תקנת הקדמונים לא זזה ממקומה ע"כ. ול"נ דל"ד דדוקא גבי שמונה עשרה תקנת קדמונים ז"ל הוא ועוד משום קדושה כמ"ש הב"י סי' ס"ט בשם הרא"ש אבל הברכות הללו נתקנו לומר כל א' מיד בביתו אלא שנוהגין לאומרה בב"ה ובב"ז סי' קע"ז כתב שהוא תיקן שיאמרם הש"ץ בב"ה ויש שהיו חולקים עליו ע"ש, וא"כ למה יאמר ברכה לבטלה במקו' שאין ע"ה ואפי' למ"ש סי' ס"ט דאותו ששמע יכול לפרוס על שמע למי שלא שמע שאני התם דחבירו שומע ושותק ויוצא בברכתו אבל הכא כל א' מברך לעצמו וא"כ הוי ברכתו לבטלה וכ"מ בד"מ שכתב בימי הסליחות ראוי לברך ענ"י קודם הסליחות ותימא למה נהגו לברך אח"כ פעם שנית וי"ל דאפש' דס"ל דצריך נטילה שנית ומ"מ אינו נכון דא"צ לברך כמ"ש סי' ד' סי"ד וכו' עכ"ל א"כ ס"ל דאסור לברך שנית בצבור ואם אין שם אדם שלא ברך לא יאמרו הברכות כלל כמנהג ספרד. ומכ"ש לפי מ"ש ס"ס זה דאין מכוונין לצאת: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח ברכת הודאה. ואינה ברכה הסמוכ' לחבירתה ולכן רשאי לומר בבקר בקומו עד אלהי נשמה ובב"ה יתחיל אלהי נשמה (טור) והב"ח כתב דמ"מ יאמר תכף אלהי נשמה כמו תפלת הדרך סי' ק"י ס"ו וכ"כ הלבוש וע"ה כתב לומר כל הברכות עד לעמו ישראל משום דענ"י קאי דוק' על תפל' ע"ש ואינו מוכרח גם לא ראיתי לרבנן קשישאי דעבדי הכי דהא בגמ' אומר תחלה כל הברכות ואח"כ ענ"י ומשמע אפי' אינו מתפלל תכף כדאי' דף י"א גבי רב וכ' בסדה"י דהמשכים לקום ויצטרך לישן שנית יאמר אלהי נשמה והמפיל חבלי וכו' בלא חתימה וכשיקום שנית יאמר בחתימה דהא י"א דאפי' ביום כשישן יאמר אלהי נשמה כמ"ש ב"י סי' רל"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט עושין. נ"ל שעושין כן כדי לענות צ' אמני' וכדאיתא בזוהר חדש ובתשובת מ"ע ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
י שלא לצאת. והלבוש כתב מפני שרוב פעמים אין עשרה בב"ה ואין הש"ץ מוציא בפחות מי' וע' סי' נ"ט ס"ד בהג"ה: ש"ע סָעִיף ד
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א חלולים עמ״א איברים חלולים הא איברים נקבים לא דאל״כ ראוי לומר איברים נקובים ובט״ז א׳ פירשתיו ובד״מ ודרישה חלל משמע ל׳ הריגה לא יאמר חלל ונקבים ג״כ יש לו שלש פארות עי׳ מ״ג ושם נקב פירושה לברכה או קללה משא״כ חלל יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ב כלומר עמ״א וכ״ה בסידורים בלא שעה א׳ וכסא כבודך שני הכפין רפוים אפשר כמנהג יהו״א בלי מבטל. מלת א״א כתב עטרת זקנים אי בצירי ממלת אין. ועיין מ״נ בשורש אי ובשורש אין אי בחירק מחוז או חיה ובפתח שם עוף ובצירי שאלת מקום או זמן גם לאפם ושלילה וממלת אין בצירי ותחסר הנו״ן וא״צ לנגינה כמו וחסיד במעשיו ואין מקומו פה: ש"ע סָעִיף א
ג חולי עמ״א בשם רא״ם (ט״ס רמ״פ) ואבודרה״ם ומהרש״ל כו׳ שאין לומר כו׳: עיין דרישה ע״פ כל המחלה כו׳ רופאך שאין קושיא כי שמירת המזגיים וד׳ יסודות הוא הרפואה בלי חולי ומצריים כל מכה של ד׳ מכות היינו שנלקו ד׳ יסודות שבהם (שהאדם מורכב מהם) וא״ש כל המחלה במצרים כו׳ יע״ש: ועמ״ש בסי׳ ז׳ בט״ז א׳ שייך לאשר יצר דקטנים לכאן: ש"ע סָעִיף א
ד רוחניי עמ״א ולכן שייך זה לאשר יצר שמפליא לעשות נותן לכ״א די צורכו לנפש רוחניות המאכל ולגוף הגשם והמותר מוציא לחוץ ומברך א״י ושייך לומר כן ומפליא לעשות. עיין לבוש פי׳ נקבים הפה והכרכשתא זה המושך וזה המעכל ויש עוד נקבים אחרים חלולים אצטומכא ומעיים ויש אחרים הלב כו׳ ומברך בשחר כמו שמברך כל הברכו׳ שבח שהחזיר הנפש לעבודתו יתברך שיהא לגו קיום נצחיי לעוה״ב כן א״י כי בלתי מזון הגוף נמי א״א לעבודתו (עיין סי״ד ס״א דמש״ה מברך אפי׳ לא עשה צרכיו) יפתח יותר מדאי או יסתם מעט יע״ש בזה וא״ש רש״י ברכות סי׳ ב׳ יפתח קאי אחללים עט״ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה להמתין עמ״א ומ״מ לא יתכוין לצאת בזה י״ח ק״ש כ״א עם הברכות וכן בפסוק שקורין קודם ק״ש אם לא כשרואה שיעבור זמן ק״ש: ש"ע סָעִיף ב
ו לברך עמ״א ועיין סי׳ מ״ו במ״א אות ט״ו יע״ש ותלים ראוי לומר קודם התפלה לבוש ועמ״ש בסי׳ א׳ מזה כי פסוקי דזמרה הם תלים ומכריתין המקטריגים: ש"ע סָעִיף ב
ז לא עמ״א הקשה על ע״ת דל״ד לחזרת הש״ץ תפלת ח״י משום שאין בקי אע״ג דהשתא כולם בקיאין וכן קידוש בבה״כ תקנה לא זזה משא״כ כאן אדרבה התקנה בש״ס כי מיתער כו׳ יאמר כ״א מיד ועכשיו הנהיגו בביה״כ א״כ ליכא תקנה קדמוניות ועט״ז ה׳: (מ״ש כמ״ש בסי׳ ז׳ סי״ד הם דברי המ״א וסי״ד ט״ס וצ״ל ס״א כל היום אין מברך ענט״י וה״ג בבוקר כשבירך פ״א אין מברך אף קודם שהתפלל ועשה צרכיו): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח ברכת עמ״א ואינה בסמוכה לא״י או לברכת התורה והא דלא פותחת בברוך שברכת הודאה א״צ כו׳ ומ״מ מדת חסידות להסמיכה כי י״א שסמוכה הוא יע״ש בטור והביא ברכות ס״ב כי מתער לימא אלהי נשמה וי״ל דקודם לזה מסתמא נפנה מיד ואומר אשר יצר וסומכה לה עמ״א ק״י אות י״ג ואם כי לא הוזכר שם סתמא כפירושו ומ״ש בשם ע״ת לא הבינותי דלרא״ש נמי דענ״י שחרית על תפלה דוקא לא לימוד התורה וכדומה דהא כל היום נמי אין מברכין ומיהו י״ל כרשב״א א״ש עיין סי׳ ד, אות א׳ במ״א וט״ז: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט עושין עמ״א וראוי עתה שלא לומר בקול רם כ״א הש״ץ דבאגור כ׳ שנוהגין הזקנים כן ועכשיו נתקיים בעו״ה ירהבו הנער בזקן (יתגדלו כ״א אעפ״י שהוא נער לובש עצמו באצטלא של זקן) ויבטלו התפילות ועיין רט״ו ס״ב דודאי חייב לענות אמן ומ״מ באמצע פסוקי דזמרה או שאר שירות ותשבחות יש דעות ואי״ה שם יבואר בזה: ש"ע סָעִיף ד
י שלא עמ״א והנה בנ״ט אות ה׳ נראה שאין מסכים עם הלבוש כי דווקא ק״ש וברכותיה ניתקן שישמעו מש״ץ בי׳ אבל שאר ברכות א״צ י׳ ה״ה כאן. וגם למ״ש הכ״מ שם דברכת הנהני״ן סופר מברך ובור יוצא ה״ה ברכות שחרית נהנין ג״כ אינון עפר״ח מ״ו ס״ב ומה שיש לדקדק שם יבואר אי״ה ומיהו י״ל דלבוש מיירי בבקי אין יוצא בפחות מי׳ ומ״א בשאין בקי מיירי כמ״ש שם בסי׳ נ״ט: ש"ע סָעִיף ד
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א ס"ק א חלולים כו' ל"ש בריאה. הם דברי הטור והרב"י דהחלל אינו רק העדר. והט"ז הקש' א"כ גם נקובים הל"ל ולא נקבים דגם בנקב מה"ט ל"ש בריאה. ואפשר לומר קצת כי אנו מברכים על תכלית האיברים שהוא מענין עשיית צרכיו. והנה הפה תכלית הבריאה מה שהו' מענין עשיית צרכים הוא קיחת המאכל בפיו א"כ בענין זה הנקב הוא עיקר והדפנות שנבראו הם לצורך הנקב אם כן שייך ע"ז לשון בריאה אף דבנקב אין שייך בריאה מ"מ נופל שם בריאה על הדפנות אבל תכליתן הפה. ואם כן שפיר י"ל בריאה על הפה כי ברא הדפנות כדי שיהיה על ידן הפה. משא"כ בחללים דהיינו הכרס ומעיי' דאדרבה עיקר תכלית בריאת האיברים מעין עשיית צרכיו הם הדפנו' שלא יפול המאכל לחלל הגוף. אם כן נבראו לתכלית עצמן והחלל נעשה ממילא אף שגם החלל מצטרך שינוח בו המאכל מ"מ כיון שתכלית הדפנות לצורך עצמן א"כ א"א לומר שבריאת הדפנות לא הית' כ"א לצורך החלל. ועל החלל לבד לא יפול שם בריאה כי הוא העדר: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב') כלומר כו' כמ"ש מור"ם. משום קושיא הנ"ל דאדם סותם פיו כו' כמ"ש בהרב"י: מ"ג תיבות. ואילו היינו אומרים אפילו שעה אח' הוי ג' תיבות יתירים והוי מ"ו תיבות. ול"ג לפניך דא"כ בציר להו שני תיבות ולא הוי רק מ"א תיבות. מ"ה תיבות וא"כ צ"ל דהוא גורס אפילו שעה אחת. אלא דא"כ הוי מ"ו תיבות. ונ"ל דל"ג לפני כסא כבודך אלא לפניך. ובצרי לה ב' תיבות והוי מ"ד אלא דהאגודה ל"ג חולי כל בשר כמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז. ולפי הכתבים צ"ל דגריס חולי כ"ב והוי מ"ה תיבות: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג') חול כו' שא"ל חולי. דבגמרא אמרינן דרב חתים רופא חולים. ואמר שמואל עליה שווינהו אבא לכולי עלמ' קצורי וחולים. ולפי זה גם חולי כל בשר אין לומר ודעת האמורים חולי כ"ב. טעמייהו דוקא רופ' חולי' סתם ע"ז הקפיד שמואל אבל חולי כ"ב שפיר י"ל שהכוונה רופא אותה חולי שהיא בכל בשר דהיינו הפסולת שיש בגוף כל אדם. כמו אם יאכל יותר מדאי שאותו מאכל יחלהו או אם אכל מאכל המזיקו שצריך הרופא לתת לו הרקות ורפואות להוציא מגופו אותו מאכל. וכל זמן שלא קיבל הרפואה ה"ה חולי. כ"כ הפסולת שנעשה ממותר המאכל ה"ה חולה עד שיוציאו מגופו והקב"ה הטביע בטבעו להוציאו וזה נקרא רופא חולי כ"ב ע"י שהטביע כח הדוחה באצטומכא לדחותה. כי ארבע כחות ניתן לה להאצטומכא. כח המושך מלמעלה למטה את האוכל. וכח המחזיק המאכל שישהה שם עד שיתעכל. וכח המעכל. וכח הדוחה הפסולת אחר העיכול. והם כחות הסותרים זה אל זה. ולכן נברא באצטומכ' גידין ההולכים לאורך ולרוחב ושתי וערב וזהו החכמה שהזכיר הרב"י לבסוף ע"ש שבורר טוב כו': וכ"מ באגודה. דא"כ הוי מ"ד תיבות ולמה כ' שהן מ"ג תיבות. כמ"ש במ"א בס"ק שלפני זה: ש"ע סָעִיף א
ד (ס"ק ד') רוחני כו' ומכח זה קשורים זב"ז. דאל"כ איך יתקשר רוחני בגשמי ואיך יתקיים הנפש בגוף ע"י אכילה גשמית. ותצא מהגוף ע"י מניע' האכילה כי הנפש הלא אינה נהנית מאכילה גשמית. ועפ"ז פי' האר"י ז"ל מקרא שכתוב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם ופי ה' ר"ל ברוחניות שיש בכל מאכל. כי ברוח פיו ית' כל צבאם נבראו. וכמו שארז"ל אין לך כל עשב למטה שאין לו מזל מלמעלה כו' והיינו שמשפיע בו ע"י כח קדוש שניתן לו מאת ה' להשפיע על מה שממונה עליו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה (ס"ק ו') לברך כו' מיד אבל אם לומד אחר הנטילה או עושה ד"א ואח"ז הולך לבהכ"נ ומברך שם ענ"י לא עביד שפיר דיש הפסק גדול בין נטילה לברכה וכמ"ש אח"ז בשם ס' ע"ה: כ' הלבוש כו' ע"ש הטעם בסי' א' חדא שהעולם מלא קליפות וכמו שארז"ל במס' ברכות דף וי"ו אין לך בית רובע כו' והם המקטריגים והמונעים את התפלה לעלות. ובפרט המשחיתים הנבראים ע"י עונות האדם המתפלל. וסגולת אמירת תהלים בכוונה להבריח אותן הקליפות. ולכן נקרא תהלים זמירות לשון כריתה כמו לזמר עריצים. וטעם שני שס' תהלים עיקרו סיפור שבחי המקום. ואמרי' בברכות דף ל"ב ע"א דרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל ובתשובת בית יעקב סימן קכ"ז חולק עליו וכ' ודאי אם אמרו בעשרה דהיינו צבור יש לאומרו קודם התפל'. אבל היחיד טוב שיאמר אחר התפלה. והביא בשם האר"י ז"ל שהשפעה היורדת מלמעלה ע"י תפלת הצבור כל העסק שאדם עוסק בבית הכנסת אחר התפלה קודם שיצא מבהכ"נ. היא נכללת תוך אותה ההשפעה ועולה עמו. והביא ראיה מש"ס דברכות דף ז' ע"א שאמרינן ע"פ ואל זועם בכל יום. וכמה זעמו רגע וכמה רגע כמימרי'. והקשה התוס' א"כ איך רצה בלעם לקללם באותו רגע לולי שהקב"ה לא זעם כל אותן הימים מה היה יכול לומר באותו רגע. ותי' לחד תירוצא אם הי' מתחיל לקלל בעת הזעם. אף שעבר הזעם מ"מ גם שהיה מקלל אח"ז ח"ו היה חל. כי הכל נמשך אחר ההתחלה שהיה בשעת הזעם וא"כ כ"ש במדה טובה שהיא מרובה. כיון שתפלת צבור היא רצויה וכמ"ש ע"פ ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון כשהצבור מתפללין. א"כ כשהתחיל העת רצון אף גם מה שאומר אחר תפלת הצבור היא בכלל הרצון אף ביחיד כיון שהתחיל עם הצבור ע"ש עוד: ש"ע סָעִיף ב
ו (ס"ק ז') לא נהגו כו' כ' בע"ה כו' מ"מ תקנת קדמונים לא זזה ממקומה וראייתו ממ"ש הרב"י סי' קכ"ד בשם אבודרהם שכתב ששאלו מן הרמב"ם צבור שכלם בקיאים אם יחזור הש"ץ ח"י ברכות בקול רם שניתקן להוציא את שאינו בקי והשיב אף עכ"פ יחזיר הש"ץ ח"י ברכות בקול רם כי התקנה לא זזה. דאל"כ ניתן תקנת חז"ל לשיעורים ויצטרך בכל פעם לחפש אם יש בקהל מי שאינו בקי אלא עבדו רבנן לא פלוג. וע"ז כתב מ"א ול"נ דלא דמי דדוקא כו' תקנת קדמונים כו' משא"כ ברכות אלו כמ"ש לבסוף. ועוד משום קדושה ר"ל אפילו כולם בקיאים צריכים לחזור ח"י ברכות משום קדושה שיאמרו בחזרת הש"ץ. אבל הברכות האלו ניתקנו ר"ל בזמן הש"ס: מיד בביתו. כמבואר לקמן סי' מ"ו: שהוא תיקן כו' הרי שאינו תקנת קדמונים ובעל ב"ז תקנו: וכ"מ בד"מ כו' דצריך נטילה שנית. כמ"ש לעיל סי' ד' סעיף י"ד שיש להסתפק שמא הלילה גורמת לרוח רעה ולכן אף שנטל ידיו כשעמד קודם אור היום מ"מ אח"כ כשהאיר היום צריך ליטול שנית: דא"צ לברך כמ"ש סי' ד' סעיף י"ד כצ"ל וכמ"ש שם שיטול בלי ברכה וגם מ"א כ' שם דמשום רוח רעה אין לברך ומשמע שרק הש"ץ היה מברך ואעפ"כ כתב דאינו נכון: ס"ק ד'. ברכ' הסמוכה לחברתה ולכן רשאי לומר בבקר בקומו עד אלקי נשמה ובב"ה יתחיל אלקי נשמה טור כצ"ל ור"ל שהטור כ' שי"א שמה"ט אינה פותחת בברכה אלקי נשמה משום שהיא סמוכ' לברכת אשר יצר וכל ברכה הסמוכה לחברת' אינה פותחת בברוך ולכן כל ח"י ברכות אינן פותחים בברכה כ"א הראשונה וכלם סמוכות זה לזה. וא"כ אין להפסיק בין אשר יצר ובין אלהי נשמה אבל הטור חולק דע"כ אינה סמוכה דהא אמרינן פ' הרואה כי מתער משנתיה יאמר אלהי נשמה. ובתר הכי אמר וכי משי ידיה נימא ענט"י וכמבו' לקמן סי' מ"ו. אלא הטעם שאינה פותח' בברכה כי היא ברכ' הודאה ולא תיקנו בה חז"ל פתיח'. וכמו בברכת הגשמים לקמן סי' רכ"א אם נעצרו הגשמים ואח"כ ירדו אם אין לו שדה אומר מודי' אנחנו לך על כל טפה כו' וחותמת בברכה ואינה פותחת בברכה הואיל והיא ברכת הודאה כמו תפילת הדרך כו' שגם כן אינה פותחת בברכה לפי שהיא דומה לברכת שמע קולנו שבי"ח ברכות. ושם ברכת ש"ק אינה פותחת בברכה משום שהיא סמוכה לחברתה. ולכן אפילו כשאומר' בפני עצמ' לא תיקנו בה פתיחה (כ"כ האר"י והטור בשם ר"י כ' טעם אחר ע"ש) ואעפ"כ כ' סי' ק"י סעיף ז' שמהר"ם סמכה לברכה אחרת אף שלא תיקנו לה חז"ל פתיחה ה"ה הכא: וע"ה כ' כו' דענ"י קאי דוקא על תפלה ר"ל הן לטעם הרא"ש הן לטעם הרשב"א דמה"ט מברכים ענ"י ע"נ שחרית כיון שנעשה בריה חדשה ולכן חייבים בהודאה לשמו יתברך וע"ז תקנו ברכת השחר שהן הודא' והוי ככהן העובד שצריך קידוש ידים ורגלים וכמבואר במ"א רסי' ד' כ"ש לטעם הרא"ש דמשום שנגע בלילה במקום מטונף צריך נטילה לתפלה. א"כ לכל הדיעות ניתקן בשביל התפלה: דהא בגמ' אמר כו' וכמבואר לקמן סי' מ"ו. אפילו אינו מתפלל תיכף ר"ל דלא תימא אף דלא אמר כל הברכות אחר ברכ' ענ"י אלא לפניה מ"מ א"ש ברכ' ענ"י משום שמתפלל מיד אחר ברכ' ענ"י. ואם כן קאי הברכה בשביל התפלה דז"א דמשמע אפילו אינו מתפלל מיד: כדאיתא דף י"ד ע"ב כצ"ל דאמרינן שם על רב זמנין מקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין ואח"ז מנח תפילין וקרא ק"ש והתפלל הרי שהפסיק בין ברכה ענ"י ובין התפלה דמתני פרקין לתלמידיו. ומסתמא גם הוא סידר כל הברכו' קודם ענ"י כמו שמסודרים בש"ס ואף שרש"י פי' שם על הא דמברך ברכת התורה מ"מ גם ענ"י בירך דאל"כ הוי הפסקה בין הנטילה לברכה ענ"י. וזה אינו כמ"ש לעיל סק"ו וא"ל משום שאמר אחר ברכת ענ"י ברכת התורה שפיר דמי דמשום ברכה אחר לא תיקנו ברכ' ענ"י. דהא כל היום כשיצ' מבית הכסא ועשה צרכיו וצ"ל אשר יצר אפ"ה אינו מברך ענ"י אפילו לדעת הרא"ש דס"ל אפילו בתפלת המנחה אם עשה צרכיו צריך נטילה וברכ' ענ"י א"ו דאין קפידא דלא כע"ה: וכ' בסדה"י כו' אלהי נשמה והמפיל חבלי ר"ל בקומו יאמר אלהי נשמה בלי חתימה וכשיחזור וילך לישן יאמר ברכ' המפיל חבלי בלי חתימה: דהא י"א דאפילו ביום כו' כ"ש כשישן סוף הלילה אלא כיון דלא קי"ל הכי ולכן טוב יותר כשמשכים שיאמר אלהי נשמה בלי חתימה. ואז כשיקיץ משינתו פעם ב' יאמר עם חתימה ויוצא ידי כולם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ז (ס"ק ט) עושים כו' צ' אמנים. וכמ"ש המקובלים שיראה שיהיה בתואר צדיק. דהיינו צ' אמנים. ד' קדושות י' קדישים. ט' ברכות. ובעשרה מאמרות ראיתי שכ' שיהדר שיהיו שנים שומעים ברכותיו ויענו עליהם אמן. והש"ך בח"מ סי' שפ"ב כתב הא דאמרינן שברכה שוה עשר' זהובים היינו דוקא כשמברכו בפני אחרים. אבל לא בינו לבין עצמו עיין שם: ש"ע סָעִיף ד
ח (ס"ק י) שלא כו' ועיין סי' נ"ט. ושם כתב מ"א דלאינו בקי מוציא אפילו פחות מיו"ד: ש"ע סָעִיף ד
ט״ז
סָעִיף א
א וברא בו נקבים כו'. נבאר תחלה דעת הטור ואח"כ מה שיש לדקדק בדברי הש"ע הטור כתב חלולים חלולים ולא יאמר חללים חללים עכ"ל וי"ל למה לא רצה בגירס' חללים ובאמ' בגמ' שלפנינו כ"ה ופי' הב"י דבחללי' לא שייך בריאה שהרי אין בו ממש אלא ע"י האבר שסביבותיו נמצא החלל לפיכך גורס חלולים דקאי אאברים שהם חלולים עכ"ל וק"ל דא"כ היה לומר ג"כ נקובים ולא נקבים גם מ"ש ב"י דברי הטור שאם יפתח כו' דקאי אתחלת הבריא' כו' אין זה שייכות להאיברים החלולים כי אם להנקובים דהיינו פה פי הטבעת החוטם ואגב נתרץ למה אמר כפל חלולים ונ"ל דהטור אינו מפרש כפירש"י דלפירש"י גירסת חלולים על בריאת החלל שברא הש"י לב ומעיים וכרס והם סתומים מכל צד ונקבים הם איברי' שמנוקבים לחוץ כגון פה חוטם ופי הטבעת והטור מפרש אפכא כגון פה וטבור דבמעי אמו מקרי הפה חלול וסתום והטבור נקוב ופתוח ואח"כ הוי איפכא וע"כ אמר ב"פ נקבים הא' נגד מה שהוא נקוב במעי אמו והב' נגד מה שהוא נקוב אחר כך ועלייהו בעצמו קאי חלולים חלולים לומר שאותן נקבים שזכרנו הם ג"כ חלולים חלולים שלפעמים זה חלול וזה נקוב ולפעמים איפכא וע"כ ל"ג חללים דאז היה ענין בפ"ע משא"כ חלולים הוא מורה על הדביקו' שהנקבים בעצמם הם ג"כ חלולים ועכשיו תפרש שפיר אח"כ שאם יפתח או יסתם דהיינו בשינוי הנמצא בין במעי אמו לאח"כ ובזה מזכיר חכמת הבורא ב"ה ומשום דעשיית צרכיו של אדם הוא ג"כ ע"י מציאת הנקבים ע"כ סמכו ההודאה הזאת לאותה שעה כנ"ל דעת הטור וצ"ע על הש"ע דמפרש חלולים כדפירש"י ושאם יסתם כפי' הטור דלא מתיישבי תרוייהו שפיר: ש"ע סָעִיף א
ב אפי' שעה א'. בב"י בשם הכל בו שמהר"ם לא אמר דבר זה דהא אפשר לחיות יום או יומים ואחרים אמרו דאשעת יצירה קאי שאז אלו נפתח הסתום או אפכא לא היה מתקיים אפי' ש עה א' ולפ"ז נ"ל דזה תלוי בפי' הברכות שזכרנו דמהר"ם פי' כרש"י ואחרי' פירשו כפי' הטור וא"כ ב' הגי' נכונים ואין למחוק שום נוסחא הנמצא מאלו השנים: ש"ע סָעִיף א
ג רופא חולי כל בשר. בגמ' פריך מאי חתם אמר רב רופא חולים א"ל שמואל שוינהו אבא לכ"ע קצירי אלא לימא רופא כל בשר וכן הזכיר שם רב פפא אח"כ א"כ אין לגרוס רופא חולי כל בשר אלא רופא כל בשר וכ"ה ברי"ף אלא דבאשר"י איתא רופא חולי כל בשר כו' וכן בב"י וצ"ל לדעת הרא"ש דדוקא כשיאמר רופא חולים משמע דכ"ע הם קצירי אבל כשיאמר רופא חולי כל בשר הוי פי' שלא יתעפש הפסולת והוא חולי כל בשר בטבעו דהיינו שיש כבר פסול' כל בשר והוא החולי רק שהש"י הוא מבטלהו משא"כ כשיאמר חולים יהיה משמעות על האנשים שהם חולים ומדברי ד"מ משמע שי"ל רופא חולי כל בשר ומו"ח ז"ל כתב בשם רש"ל שי"ל רופא כל בשר ואומר אני שתרי הנוסחאות הם שפיר וחלילה למחוק א' מהם ולהגיה כמו השנית אלא כל א' יש לו על מה לסמוך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד יש נוהגין להמתין כו'. טעמא מאחר שהברכות אחרות אין אנו מברכין אותם מיד סמוך לנטילה ומניחים אותם לב"ה תדחה גם נט"י עמהם ובני ספרד ס"ל דנ"י צריך לעולם להקדימה עובר לעשייתן כדין כל ברכת מצות אלא שממתינין עד אחר הנטילה דגברא לא חזי אבל האחרות שהם ברכות השבח יכול לאומרן אחר עשייתן וכתב בד"מ שהוא נהג עצמו כבני ספרד: ש"ע סָעִיף ב
ה ואפי' בכה"ג כו'. היינו מה שנוהגים רוב המון עם להתפלל סליחות קודם אור הבוקר בימי הסליחות ושם מוזכרים כמה פסוקי' ואח"כ מברכים ענ"י והתורה ולענין ברכת התורה יש ליישב דאותן פסוקים א"א אותה אלא דרך תפלה ולא נתחייבו בהם בברכות התור' אך לענין נ"י שמפסיקין בהפסק' כזאת צ"ע ליישב וביות' תמוה אם כבר עשה צרכיו קודם הבוקר ודאי הוצרך לברך אז ענ"י ואשר יצר א"כ היאך יברך אח"כ שנית ובד"מ כתב ע"ז אי איישר חילי אבטליני' שלא לברך שנית ואח"כ בא ליישב קצת ומסיק והרוצה לצאת ידי ספק יצא לחוץ אחר גמר הסליחות ויטיל מים וישפשף ואח"כ יוכל לברך עם הצבור ואפי' בזה יש לפקפק כדלקמן סי' ז' עכ"ל: ונ"ל ללמוד זכות על הש"ץ דסליחות שמה שמברך שנית הוא להוציא את מי שאינו בקי בברכות ואע"ג דאין שם בבה"כ מי שאינו בקי מ"מ שפיר עביד וכמ"ש ב"י סי' קכ"ד בשם אבודרהם בשם הרמב"ם בענין חזרת הש"ץ התפיל' בב"ה אף שכולם בקיאים דמעיקרא ניתקן בשביל ספק שמא יהיו קצת אינם בקיאי' ע"ש וה"נ כאן אלא שהקהל שעונים אחריו ברכת ענ"י אין להם על מה שיסמכו כיון שבירכו תחלה ואמאי יברכו שנית ואי לא ברכו תחלה הוי הפסקה גדולה ומ"מ יותר טוב שלא יברכו תחלה ממה שיעשו ברכ' לבטל' וזה פשוט כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א וברא עט״ז: הנה דעת הב״י מבואר בש״ע ומלת בחכמה כרש״י ברכות סמ״ך ב׳ ד״ה ומפליא וזו היא פליאה וחכמה או כתוס׳ שם ד״ה אשר והטור השמיט שניהם ופי׳ הב״י דוודאי בריאת האדם חכמה היא וקשה דאמאי בחר דרך לעצמו והשמיט רש״י ותוס׳: גם פירוש שאם יסתם א׳ המיוחד הפה בצאתו לאויר עולם אפי׳ רגע א״א ויסתם עתיד כיון דגם אח״כ אם יסתם יותר מדאי ומיהו שעה א׳ קאי איציאה לאויר העולם שהיה נשאר כך ואם יפתח קאי אאיברים רבים שאיזה מהן שיפתח אפי׳ לאחר צאתו לאויר עולם א״א אפילו רגע א׳ לחיות והקשה הט״ז א׳ מ״ש דלא יאמר חללים דל״ש בריאה ה״ה נקבים ל״ש בריאת והב״ח הקשה עוד דהא בורא חושך על העדר האור. ולי יש לומר דוודאי בריאה שייך באין ממש כמו נקבים וחושך דמ״מ מיקרי עשיה שדרך הנקבים מכניס ומוציא והסרת האור עשית הוה ועי״ז היה חושך משא״כ חלולים ממילא הוה החלל כי ע״י יצירת האבר נתהוה ממילא החלל באמצע (עיין רמ״א ע״פ איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר יע״ש). וז״ש בב״י ובש״ע נקבים פה כו׳ חלולים איברים כו׳ ובנקבים לא הזכיר איברי״ם דקאי אנקבים ממש ושייך בהו בריאה כדכתיבנא וא״ש וברא בו ולא יצר דבנקבים ל״ש יצירה (יצירה רק אממש ובריאה שייך נמי אממש כמו ויבר״א את האדם) עוד הקשה על הב״י והוא דהטור הביא גמ׳ נדה במעי אמו טבורו פתוח ופה סתום כו׳ משמע שאם יפת״ח קאי אטבור בשעת יציאה לאויר עולם כמו שאם יסתם פה יהיה נשאר סתום כמו כן טבור יהיה נשאר פתוח (דמש״ה נקיט באות איתן עתיד) וז״א דחלולים אם יפתחו אח״כ נמי א״א להתקיים רגע וכ״ת דקאי רק איציאה לאויר עולם דלאח״כ עכ״פ חיה יחיה עד יב״ח כטריפה ודלא כב״י שפירש חלולים אפי׳ אח״כ דא״כ אמאי נקיט יפתח יסתם עתידים (וז״ש הט״ז אין שייכות לחלולים כ״א לפה כו׳ ואגב נקיט חוטם ופי טבעת) ע״כ פירוש הט״ז דהטור אין מפרש כרש״י דחלולים קאי אלב וכרס וחוטם ומעיים ונקבים פה וטבעת אלא אפכא (דלא כב״י שפי׳ טור כרש״י יע״ש) כלומר רק פה וטבור שהוא סוף המעיים ובהיפך נקבים אמעיים במעי אמו טבור פתוח וממילא מעיים פתוחים וחלל הפה במעי אמו סתום ממילא יש בו חלל ומזכיר חכמת הבורא וז״ש אשר יצר בחכמ״ה נפלאה במעי אמו צריך להיות דווקא פה חלול וסתום ומעיים וטבור פתוח דווקא ולאויר העולם בהיפוך דווקא ומרומז שפיר בדברי הטור מלת בחכמה יע״ש: וא״ש נקבים ברא בוודאי בפה וטבור אלא שאין בזמן א׳ זה במעי אמו וזה ביציאה לאויר עולם וכן חללים ג״כ כה״ג ומש״ה אמר בכפל נקבים נקבים של״ת נקבים שניהם בזמן א׳ ז״א אלא יש זמן שא׳ נקוב כו׳ וחלולי״ם שאותן איברים גופייהו ופה וטבור שאמרנו הם מכונים בשם נקבים והם מכונים ג״כ בשם חללים זה במעי אמו כו׳ אלא שנכון לומר חלולים לבאר דקאי אאותן איברים גופייהו ולא תטעה דקאי אאיברים אחרים והשתא א״ש שאם יפתח או יסתם אחד מהן עתיד ומאי על במעי אמו ג״כ שאם יפתח א׳ הוא הפה ואם יסתם א׳ הוא הטבור א״א שעה אחת במעי אמו ומשום דקאי נמי אאח״כ ג״כ סמכו זה לעשיית צרכיו והקשה על המחבר שפי׳ דברי הטור חלולים כרש״י ונקבים כנדה על הפה לבד ולפ״ז שאם יסתם אחד מהם המיוחד הפה ושאם יפתח אחד יהיה אחד כל דהו וזה לא יתכן (עיין צוהר התיבה בפירוש אחד העם בפתח או סגול קמץ יע״ש בזה) ועיין רש״י ברכות שם ד״ה או יפתח קאי אחלולים יסתם קאי אנקבים לכאורה מה מלמדינו אלא לשלול פירוש הב״י דל״ת חלולי״ם גרם איברים כו׳ ויפתח אבר לז״א כמו יסתם קאי אנקבים לא נקובים (אף לב״י) כן יפרש יסתם אחלולים לא אאיברים. הארכנו בזה לפי קוצר דעתינו ולהבין דעת קדושים אני צריך עמ״ש במ״ח: ש"ע סָעִיף א
ב אפי׳ עט״ז תראה שהאדון ז״ל כיון כוונה מיוחדת במ״ש ואחרים פירשו דקאי אשעת יצירה כי הב״י פירש לטור דקאי איציאה לאויר העולם אבל הוא ז״ל פירש איצירה במעי אמו שאם יסתם הטבור ויפתח הפה וכמ״ש באות א׳ אפי׳ רגע א״א ומאן דלא גרס שעה פי׳ כרש״י. ואולי באבודרה״ם או בכל בו מצא כתוב ל׳ ואחרים פירשו ואני לא מצאתיו כעת: ש"ע סָעִיף א
ג רופא עט״ז ב׳ גירסאות יש להם מקום ובד״מ נמי כתב שאומר רופא חולי כל בשר שאדם בריא יכולה הנפש להשכיל במושכלות שאל״כ היסורין מבטלין משמע שי״ל חולי כל בשר יע״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד יש עט״ז: עב״י בשם מהרי״א ענט״י עובר לעשייתן קודם הניגוב ובאמת לסעודה שפיר דניגוב מעכב דכאלו אוכל לחם טמא משא״כ שחרית נגוב אין מעכב עיין מ״א ד׳ ו׳ וקנ״ח סי״ב אלא דמ״מ כל שיכול להסמיך הברכה סמכינן ואף ברכת השבח ראוי להיות תיכ״ף אחר הראייה והיכא דלא בירך תכ״ד מברך אח״כ כמ״ש הט״ז ברכ״ז ב׳ ירושלמי (עיין ר״ן ספ״ק דפסחים) וא״כ שכוי בינה וכדומה דא״א תוך כ״ד תו לא נתנו חז״ל שיעור תכיפה ומסדרם בבה״כ להוציא אחרים משא״כ ענט״י מיד כשיטול קודם ניגוב יברך דהוא שיעור תכיפה וכ״ש להר״ב סימן מ״ו דמברך על מנהגו של עולם פשיטא ענ״י יברך מיד ולכן נהג הוא כבני ספרד ועב״י יישב זה דבני אשכנז נוהגין ע״פ הרשב״א ענ״י נמי שבח הוא יע״ש עט״ז ד׳ א׳ ו׳ א׳ והבן: ש"ע סָעִיף ב
ה ואפי׳ עט״ז והם דברי ד״מ: ודאי לתורה א״צ ברכה להרא״ש ג״כ כ״א לתפלה ולק״ש כמבואר בב״י ד׳ אלא דהוה הפסק גדול: ומ״ש אם עשה צרכיו דצריך לברך ענ״י ואשר יצר ענ״י אין זה חיוב לברך מיד אף כשעשה צרכיו אלא לצאת ידי כולם שי״א כל היום כשעשה צרכיו מברך ענ״י ואשר יצר עיין סימן זיי״ן בטור וש״ע ועמ״ש שם ומ״ש הד״מ יטול מים כו׳ בסימן ז׳ מבואר דא״צ כל היום וה״ה כאן כיון שכבר בירך ענ״י פ״א: ומ״ש להוציא מי שאין בקי כו׳ מ״מ וודאי ראוי ונכון הוא שלא לברך פ״ב רק יחיד אומר בביתו עד אלקי נשמה וש״ץ אם המנהג שאומר בבית הכנסת לא יאמר בביתו כלל מה שציינו בס״ד א׳ בט״ז ט״ס וצ״ל אחד מברך כו׳ יע״ש עמ״ש במ״א אות ז׳: ש"ע סָעִיף ב
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א אפילו שעה א'. וכן גירסת האריז"ל. וט"ז ג"כ אינו מוחק גירסא זו: ש"ע סָעִיף א
ב אי אפשר. בצירי תחת אי כי המלה נגזרת מן אין: ש"ע סָעִיף א
ג רופא חולי. ב"ח ושל"ה ומט"מ כתבו שאין לומר חולי רק רופא כל בשר וט"ז כ' דשני גירסאות הן נכונות וחלילה למחוק אחת מהן ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד להמתין. קבלה מר"י חסיד. היוצא מביתו לבה"כ קודם שיתפלל יאמר פרשת שמע ישראל. מט"מ: ש"ע סָעִיף ב
ה לבה"כ. כתב הב"ח דוקא כשהולך מיד לבה"כ. ובע"ה כתב דאותן שאומרים תהלים קודם ענט"י לא יפה הם עושים דהוי הפסק גדול עיין סי' מ"ו. כתב הלבוש שאותם שאומרים תהלים יאמרו קודם התפלה ע"ש הטעם: ש"ע סָעִיף ב
ו בכה"ג יש נוהגין וכו'. היינו מה שנוהגין רוב המון עם להתפלל סליחות קודם אור הבוקר בימי הסליחות ושם מזכירים כמה פסוקים ואח"כ מברכים ענט"י והתורה וכ' ט"ז לענין ברכת התורה יש ליישב דאותן הפסוקים אין אומרים אותם אלא דרך תפלה ולא נתחייבו בהם בברכת התורה אך לענין נט"י שמפסיקין בהפסקה כזאת צ"ע ליישב וביותר תמוה אם כבר עשה צרכיו קודם הבוקר ודאי הוצרך לברך אז על נט"י ואשר יצר וא"כ היאך יברך שנית אחר כך ע"ש והב"ח הכריע דיש לברך בביתו מיד בקומו ואין לברך בבה"כ. וש"צ שבירך בביתו אין לו לחזור ולברך בבה"כ מ"א ע"ת ה"ב יד אהרן דלא כשל"ה וט"ז שלמדו זכות על הש"ץ שיברך שנית כדי להוציא את מי שאינו בקי ועיין בתשובת יד אליהו ס"ס למ"ד. ובספר ברכת אברהם מסי' י"ט עד סימן כ"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז ההודאה. ואינה ברכה הסמוכה לחברתה לכן רשאי לומר בבוקר עד אלהי נשמה. ובבה"כ יתחיל אלהי נשמה טור והב"ח כ' דמ"מ יאמר תיכף אלהי נשמה ע"ש וכ"כ הלבוש. וע"ה כתב לומר כל הברכות עד לעמו ישראל וכתב המ"א עליו לא ראיתי לרבנן קשישאי דעבדי הכי ע"ש. כ' בסדה"י דהמשכים לקום ויצטרך לישן שנית. יאמר אלהי נשמה והמפיל חבלי וכו' בלי חתימה וכשיקום שנית יאמרם בחתימה דהא י"א דאפי' ביום כשישן יאמר אלהי נשמה. מ"א: ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א סעי' א שבריאת האדם כו'. כן פי' ב"י לדעת הטור שלא פי' על בחכמה שידוע הוא שבריאתו בחכמה נפלאה: וי"מ כו' כדלקמן כו'. שרש"י פי' שם על ומפליא לעשות שהאדם כו' וזהו פליאה וחכמה אבל תוס' פי' על ומפליא לעשות כפרש"י וכמ"ש בריש ב"ר ר' תנחומא פ' כי גדול אתה ועושה נפלאות אר"ת הנוד הזה אם יהיה בו נקב כחוט של מחט רוחו יוצא והאדם הזה עשוי מחילים מחילים נקבים נקבים ואין יוצא רוחו ממנו ודורש על עושה נפלאות ועל בחכמה פירוש כמ"ש בתנחומא ויברך אלקים את האדם א"ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו וכמ"ש בסנהדרין ל"ח א' ד"ה כדי שיכנס כו' משל כו' שנאמר חכמת בנתה ביתה כו' וכל צרכי עולם כו': חלולים. כ"ה גי' רי"ף ורא"ש דלא כגי' שלנו ורש"י וכ"כ הטור וכ' ב"י משום דחללים קאי אחלל עצמו ולא שייך ביה בריאה אבל חלולים קאי על אבר החלול וז"ש אברים רבים חלולי': פי' נקבים רבים וגם כו'. ר"ל שלכך קאמר שני פ' נקבים ושני פ' חלולים להורות על ריבויים: כגון כו' כמו כו'. רש"י שם: שאם יסתם כו'. כן הוא גי' הרמב"ם אבל גי' שלנו ורש"י ורי"ף ורא"ש אם יפתח קודם: כלומר כו'. ר"ל דגי' הרא"ש והטור אפי' שעה אחת וכ' הרד"א והכלבו בשם הרמ"מ דל"ג שהרי אדם יכול לסתום פיו הרבה שעות ולהתקיים והטור מקיימו דקאי על יציאת האדם מבטן אמו שאז אין יכול להתקיים כמ"ש בספ"ג דנדה שאלמלא כן כו' ועדיין קשה מאי שאם יפתח א' מהם הא אינו אלא בפה לבד וז"ש שבנקבים יש נקב א' כו' אלא די"ל למה אמר בתחלה נקבים להורות על רבויים כיון דלא קאי אלא על א' מהם אלא דאיידי שאם יפתח קאי על כל החלולים אמר ג"כ נקבים רבים וקאי על וברא וז"ש והאיברי' החלולים אם היה כו' וכ"ז לפי' הטור וע"ז הקשה ב"י דא"כ אחד מהם דיסתם אחד בלבד וא' דיפתח על כל אחד ועוד שאם יפתח קאי על יציאתו לאויר העולם ואינו לעשיית צרכיו ולכן כתב ועי"ל שגבול כו' ולא על יציאתו לאויר העולם וקאי על כל הנקבים ואע"פ שאם יסתם הפה אינו מעשיית צרכיו מ"מ פי הטבעת והאמה הוא מעשיית צרכיו ממש אפי' שעה אחת וז"ש וכיון שבכלל כו' ומ"מ גם לפ"ז עדיין אם יפתח אינו מעשיית צרכיו אלא דחלולים חלולים הוא לעשיית צרכיו שהן כרס ומעים והוי מעין הברכה וז"ש ובכלל האיברים החלולים כו' ומפני שלא נחה דעתו בזה כ' ואפשר עוד כו' שגם יפתח הוא מעשיית צרכיו וכ"ז דחקם גי' אפי' שעה א' אבל בגי' שלנו ליתא וא"צ לכ"ז וגם שאם יפתח הוא מעשיית צרכיו שאם היה פתוח ולא היה כח המחזיק עד שיוצא מהנקבים א"א להתקיים וכן עיקר: רופא חולי. כ"ה גי' הרי"ף: על שם כו'. הרד"א: מפני כו'. כפרש"י ותוס' כנ"ל: ועוד יש לפרש שמפליא כו'. ר"ל ע"י המזון: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב סעי' ב יש נוהגין כו'. להוציא ע"ה כמ"ש הרא"ש: ובני כו'. דלכתחלה יש לברך עובר לעשייתן מ"מ לא יאחר יותר מדאי: ועכ"פ כו'. דכולם בקיאין בהם וחששא בעלמא הוא: ומי שלומד כו'. דהפסק גדול הוא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג סעי' ג ברכת כו'. כ"כ תוס' מ"ו א' ד"ה כל כו' דלא כהרא"ש ריש ד' שכתב מפני שסמוכ' לאשר יצר וסתר בטור דבריו דהא בגמרא אמרינן כד מיתער אומר כו' וכן כתבו תוס' בפסחים ק"ד ב' ד"ה כל כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד סעי' ד יש נוהגין כו'. עמ"א: מפני כו' ואפי' כו'. כמ"ש בסוף פרק ג' דראש השנה: ש"ע סָעִיף ד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)