שולחן ערוך, אורח חיים ז
א כָּל הַיּוֹם כְּשֶׁעוֹשִׂים צְרָכָיו בֵּין קְטַנִּים בֵּין גְּדוֹלִים מְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר, וְלֹא עַל נְטִילַת יָדַיִם, אַף אִם רוֹצֶה לִלְמֹד אוֹ לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד: הַגָּה: הָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת שֶׁשִּׁפְשֵׁף בָּהֶן אֲפִלּוּ הָכֵי אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם (סמ"ג סי' כ"ז מ"ע):
ב הֵטִיל מַיִם וְלֹא שִׁפְשֵׁף אַף עַל פִּי שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר, אֵין צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו אֶלָּא מִשּׁוּם נְקִיּוּת אוֹ מִשּׁוּם הִכּוֹן.
ג הֵטִיל מַיִם וְהִסִיחַ דַּעְתּוֹ מִלְּהָטִיל מַיִם וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וְהֵטִיל מַיִם פַּעַם אַחֶרֶת, צָרִיךְ לְבָרֵךְ ב' פְּעָמִים אֲשֶׁר יָצַר.
ד אֵין שִׁעוּר לְהַשְׁתִּין מַיִם כִּי אֲפִלּוּ לְטִפָּה אַחַת חַיָּב לְבָרֵךְ, שֶׁאִם יִסָתֵם הַנֶּקֶב מִלְּהוֹצִיא הַטִּפָּה הַהִיא הָיָה קָשֶׁה לוֹ וְחַיָּב לְהוֹדוֹת:
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) מברך וכו' - ואפילו אם נמשך זמן גדול אחר עשיית הצרכים אפ"ה חייב לברך. ואם לא בירך אשר יצר עד שרוצה להטיל מים שנית דעת הפמ"ג דמקודם שיטיל יברך אשר יצר על ההטלה הראשונה אבל בש"ת הסכים בשם כמה אחרונים דאם נזכר לאחר שהתחיל לו תאוה שוב לא יברך עי"ש: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) אשר יצר - כתב רש"ל בתשובה סימן צ"ז מי שאכל דבר שחייב ברכה אחרונה ושכח והטיל מים ונזכר קודם שבא לברך אשר יצר איזה מהם קודם והשיב דאשר יצר קודם דתדיר. מי ששותה סם המשלשל דיש בדעתו מתחלה לפנות הבני מעיים עד שתכלה הזוהמא מהם ע"כ י"א דלא יברך כ"א אחר גמר ההוצאה וי"א דיברך בכל פעם והמנהג כסברא אחרונה אך בשלשול חזק שמרגיש שמיד יצטרך לפנות שנית אסור לברך כדלקמן סימן צ"ב שאפי' בד"ת אסור [ש"ת]: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) להתפלל מיד - אף דקיי"ל בסימן רל"ג ס"ב דלתפלת מנחה וכן לערבית אפילו אינו יודע להן שום לכלוך צריך ליטול ידיו וכ"ש כשעשה צרכיו מ"מ אינו מברך ענט"י אלא בשחרית. ועיין בספר ארצות החיים שכתב דדעת רוב הפוסקים דאם עשה צרכיו לגדולים ואח"כ רוצה להתפלל מברך ענט"י. ומ"מ לכתחלה אין לזוז מפסק השו"ע ועיין בספר מעשה רב: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ששפשף בהן - הניצוצות של מי רגלים וה"ה בגדולים שעשה צרכיו וקנח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה (ה) אלא משום וכו' - ואם אין לו במה ליטול אעפ"כ צריך לברך אשר יצר. ואפילו אם שפשף משמע לעיל בסוף סימן ד' במ"א סקכ"ח דמהני לברכות אם מנקה ידיו בכל מידי דמנקי: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו (ו) ב' פעמים - כדמצינו לענין תפלה שאם טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים. אבל הרבה מהאחרונים חולקין על פסק זה וסוברין דשאני תפלה שהיא במקום קרבן ושייך בו תשלומין משא"כ באשר יצר שהיא ברכת הודאה יוצא בהודאה אחת על הרבה פעמים כמי שאכל שתי פעמים והסיח דעתו בינתים שמברך בהמ"ז אחת על שתיהן. ויש להקל בספק ברכות. ולכתחילה נכון ליזהר לברך תיכף אשר יצר אחר הטלת מים דשמא יצטרך עוד אח"כ להטיל מים וה"ה בגדולים: ש"ע סָעִיף ג
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף ג
א לברך ב"פ. והב"ח כ' דברכת הודאה היא וסגי בפעם א' כמו שאוכל ב"פ ומברך ב"ה א' על שתיהן וכ"כ בש"ה בשם רבו ע"ש ויש להקל בספק ברכו' ועסי' קע"ח ובהג"ה, וכתוב בס' היכל הקדש היוצא מבית הכסא צריך לערות עליהן ג"פ וכ"ה בז"ב ד' ט' ומיהו דוקא ברוח רע דשחרית אמרי' בת חורין היא ומקפדת על ג"פ א"כ אין ראיה מזוהר: ש"ע סָעִיף ג
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף ג
א לברך עמ״א דעתו שאין מברך כ״א פ״א ספק ברכות להקל ועט״ז ב׳ וזה פי׳ ספק ברכות לקולא או דרבנן הם וספקן לקולא או דשמא עובר על לא תשא ואי״ה יבואר ברט״ו ובמקום אחר עוד: ומ״ש היוצא מביה״כ אי צריך ג״פ עמש״ל בסי׳ ז׳ אות ח״י. ועיין סי׳ קס״ה ס״א משמע דא״צ לערות ג״פ כ״כ א״ד בסי׳ ד׳ אות י״ב דאל״כ כיון שצריך ג״פ מיד אחר רחיצה א׳ יאמר א״י דלר״ר בעינן ג״פ וי״ל קטנים. ועיין סי׳ רכ״ז במ״א ב׳ מבואר היוצא מביה״כ דוקא כשעשה צרכיו צריך נטילה הא לא״ה אף מקבוע א״צ נטילה וה״ה יוצא ממרחץ שרחץ שם ובא״ר שם אות ו׳ והיינו דלגדולים אע״פ שלא קנח כלל צריך ליטול ידיו משום ר״ר היוצא מביה״כ אבל יכול לברך א״י בלא נט״י כיון דלא קינח ולקטנים אף מקבוע א״צ ליטול ידיו משום ר״ר אא״כ שפשף צריך ליפול ידיו המטונפות יע״ש ומיהו י״ל להמ״א ברכ״ז ב׳ דהיוצא מביה״כ קבוע בלא עשה צרכיו צריך ליטול ידיו משום ר״ר ששורה שם ונדבק בידיו וכשעשה צרכיו אף בלא קנח אסור לומר הברכה הואיל ועשה צרכיו וכ״מ בב״ח כאן דיש אומרים לגדולים א״י ולא לקטנים כי לגדולים בלא קנוח צריך נטילה שעשה צרכיו (לא משום ר״ר לבד) ובזה לא מצינו חולק עליהם ולקטנים בלא בית הכסא אם שפשף צריך מדינא ליטול ידיו לברכה ואם לא שפשף ולא נגע בגופו כלל (עיין לבוש) א״צ נטילה כי אם משום הכון כמ״ש כאן ס״ב. עיין סי׳ ו׳ ברכת א״י בסידור תפלה של המדקדק הגדול מהור״ר שלמה הענא ז״ל אחד בפתח כל דהו וזה להב״י בב׳ הפירושים יע״ש משא״כ לפ״ז שם א׳ המיוחד פה והשני עבור י״ל אחר בקמץ ועיין רש״י כמעט שכב אחד העם באבימלך ועיין בקונטרס קורי עכביש. שם לפני כסא הכ״ף דגושה דלא כציר כי מלת לפני עומדת בטעם יע״ש: מ״ש בסי׳ ו׳ במ״א וט״ז על פירש״י ברכות ס׳ ב׳ יפתח הנה תראה הציון שם אם יפתח אחד מהחללים אם יסתם אחד מהם מן הנקבים כי בנקבים שייך א׳ מהם משא״כ חללים לכאורה ל״ש יפתח חלל א׳ כי האבר שייך בו יפתח ורש״י גורם חללים לא חלולים ואין מוזכר בכח המאמר האבר כלל. לזה פי׳ דשפיר י״ל דיפתח אחלל קאי שיפתח יותר וז״ש יפתח קאי אחללים כמו יסתם אנקבים לא אאבר דל״ג נקובים ה״ה חלולים ל״ג ועמ״ש בסי׳ ו׳ בט״ז ומ״א מזה וכאן אין להאריך. מלת אי בצירי כמ״ש בסימן ו׳ בשם עט״ז ובסדור תפלה של הענא בחירק וא״י למה. דקדוק מלת אפשר יבוא אי״ה: מדברי מ״א רכ״ז ב׳ מוכח שאם עשה צרכיו ונפל ידיו ושמע רעם שמפסיק ומברך שכוחו כו׳ ואח״כ אשר יצר וכ״כ א״ר שם והנה ברכת השבח תקנו ז״ל תכיפה תכ״ד ולאחר כ״ד יש דיעות אי מברך כו׳ ר״ן סוף פ״ק דפסחים סובר שאין מברך וט״ז ברכ״ז שמברך ועיין פר״ח מ״ו ס״ב וא״י לא תקנו ביה תכיפה כי א״א שצריך ליטול ידיו תחלה והוא יותר מכ״ד ולכן מברך כל היום והוא ג״כ שבח שבגופו גם כעין נהנין ע׳ סי׳ מ״ו ס״ב בפר״ח משא״כ שבח שחוץ לגופו י״ל לאחר כ״ד אין מברך כלל ואי״ה יבואר עוד ברכ״ז ובפתיחה לה׳ ברכות. בביאורי לטור פירשנו דלרא״ש אין מברך לר״ר אלא דוקא במטונף וא״ש מ״א ד׳ י״ג והבן: ש"ע סָעִיף ג
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף ג
א (ס"ק א') לברך ב"פ. והב"ח כו' דהא"ח כ' בשם גאון לברך ב"פ ואייתי ראיה מתפל' דקי"ל טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים. הרי דצריך השלמה וה"ה הכא ועז"כ הב"ח דשאני הכא דהוי ברכת הודאה וסגי בפ"א כמו שאוכל כו': ועיין בט"ז מ"ש ליישב. ועסי' קע"ח אם שינה מקומו באכילה: ומיהו דוקא בר"ר דשחרית ר"ל דמזה מיירי הזוהר: ועיין במ"א לקמן ס"ס קס"ה שהביא בשם מהרש"ל שכ' בתשו' סי' צ"ז אי אכל דבר שחייב עליו ברכה אחרונה ישכח והטיל מים קודם שיברך ברכה אחרונה. צריך לברך אשר יצר תחלה שהיא תדירה דהא אפשר לו יום או יומים בלי ברכה אחרונה והיינו שלא יאכל אבל להטיל מים עכ"פ צריך וא"כ צריך לברך אז אשר יצר ועוד דכל ברכה אחרונה צריכה שיעור ואשר יצר א"צ שיעור ואם לא הוציא רק טפה א' צ"ל אשר יצר וכמ"ש בסוף הסי' וברכה שא"צ שיעור היא חשובה יותר וצריך להקדימה: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז
סָעִיף א
א או להתפלל. דדוקא בשחר תקנו כן קודם התפלה משום דרוב פעמים ידו נגע במקום מטונף ולרשב"א משום דהוי כבריה חדשה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב צריך לברך ב"פ וכו'. כ"כ ב"י בשם רבי' הגדול מהרי"א בשם א"ח בשם גאון ויליף לה מדמצינו בתפלה טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים ולכאורה קשה ע"ז דשאני תפלה שהיא במקום קרבן ושייך בו תשלומין אבל אשר יצר שהי' ברכת הודאה יוצא בהודאה אח' על הרבה פעמים מידי דהוה אאכל והסיח דעתו וחזר ואכל דא"צ רק פעם א' ב"ה כדאי' בסי' קע"ח ומכח קושי' זאת כ' מו"ח ז"ל ששאל מהר"ש ז"ל מלובלין ואמר על זה הפסק לא שמיע לי כלומר לא ס"ל וע"כ פסק דאין לפסוק כסעיף זה ותמהתי מאד היאך ראוי לחלוק על גאון והא כתב הטח"מ סי' כ"ה שאין לחלוק על גאון ובפרט שרבי' הגדול מהרי"א הביאו בשם א"ח והב"י קבעו בש"ע וקושי' הנ"ל נ"ל שאינה קושיא דודאי שאני ב"ה שמברך פעם אחת דממ"נ סגי אי כבר נתעכל המזון במעיו דהיינו שהוא רעב לאכול פעם שנית ודאי כבר חלף הלך לו החיוב של ב"ה של סעודה ראשונ' ואין לזה תשלומין וה"ל כמו תפל' מוסף דאפי' אם טעה ולא התפלל אות' אין מתפלל מנחה שתים כדאי' ר"פ תפלת השחר בתו' משום דאותן פסוקים של תפלת מוסף הם במקום הקרבתו ואין לזה שייכות תשלומין וה"נ דכוותיה דב"ה שייך להודות על מה שאכל. ואם כבר נתעכל על מה יודה ויאמר ואכלת ושבעת והוא כבר נעשה רעב וע"כ לא שייך לומר שיברך ב"פ אלא אם לא נתעכל עדיין ובאמת אף בזה אין לעשות כן דאין קבע לב"ה כ"ז שירצה קודם שיתעכל במעיו ובדידיה תליא מלתא דכ"ז שהוא רוצה לאכול יכול לאכול ואין עליו חיוב ב"ה עדיין אם ירצ' עוד לאכול ע"כ בשעה שמתחיל לאכול שנית ה"ל כאלו אכל הכל בפעם א' כיון דהשביעה של אכילה ראשונה עדיין קיימא ולמה יברך ב"פ ב"ה משא"כ באשר יצר דתכף שגמר מלהטיל מים פעם אחת חל עליו החיוב לומר אשר יצר ולאו בדידיה תליא מילתא לומר אטיל מים עוד א"כ כל הטלת מים (לא) נחשב למעשה בפ"ע ולא שייך לומר דהכל יהיה נחשב לפעם אחת דאין הדבר בבחירה שלו וכ"מ להדיא בדברי הרא"ש מביאו ב"י בי"ד סי' י"ט דדוקא בב"ה שהיא שבח להקב"ה כו' סגי בהודאה א' על ב' אכילות אבל מעשה הכיסוי הוא גמר השחיטה וצריך לגומרה קודם שיתחיל האחרת עכ"ל. וה"נ הוה גמר המעשה אחר הטלה הראשונה ויש עליו אז חיוב ברכה ואח"כ נתחייב שנית דשאפשר לשלם גם הראשונה ע"כ חייב ב"פ לומר אשר יצר ולא אמרי' דחד אשר יצר יעלה לכאן ולכאן כמו דאיתא בתפלה דאין תפלה אחת עולה בשביל עצמה ובשביל התשלומין ה"נ באשר יצר שא"א שפ"א יעלה לכאן ולכאן כיון שיש שני חיובים מיוחדים עליו כנ"ל ברור ונכון כדברי הש"ע: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א או עט״ז פירשתי בסימן ד׳ אות א׳ דאף לדידן יש לנו לומר טעם הרא״ש בבוקר ושאני כל היום דלא שכיחא שיהא ידיו מטונף בשעה שרוצה להתפלל ולתורה לא תקנו ברכה כ״א לק״ש ולתפלה. וכמ״ש הרב בהג״ה שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב צריך עט״ז: הנה בכאן משמע שכבר הטיל מים פעם שני וע״ז הקשה דלהמחבר גופא בקע״ח ס״א וב׳ מודה כה״ג דדי בברכה א, וכ״כ המחבר והרב בהג״ה שם ס״ב אי מחויב לברך קודם בהמ״ז קודם שיאכל משא״כ כשעבר ואכל שנית לכ״ע די בברכה א׳ ועב״ח וז״ש איך קבעו המחבר כאן בש״ע: ומ״ש במוסף אין לה תשלומין במנחה אשגרת לישן הוא ולר״י דאמר עד ז׳ שעות הכין הוא הא לדידן דקי״ל כרבנן מוספין כל היום אם עבר כל היום אז אין לה תשלומין בלילה כדאיתא בק״ח ס״ו ורפ״ו ס״א יע״ש והחילוק שמחלק הט״ז בין כאן לאכילה דשם אין קבע כו׳ ולפ״ז אם הסיח דעתו לאכול להמחבר בקע״ח ס״א וב׳ דצריך לברך תחלה בהמ״ז אה״נ אם עבר ואכל עוד דצריך לברך ב״פ בהמ״ז ולדידן שם ס״ב בהג״ה לעולם א״צ ב״פ בהמ״ז וכאן אם הסיח חל מיד חיוב ברכה ולכן שתיק הר״ב ואודי ליה בכאן להמחבר ומ״ש מי״ד סימן י״ט התם מיירי בהיו לפניו הרבה עופות ובירך ושחט א׳ ושח דצריך לברך על שחיטה שנייה בפ״ע ומאחר שנסתלקה שחיטה א׳ צריך לגומרה כולה היינו הכיסוי קודם שישחט שנית ול״ד לאכל ואמר הב ונבריך שאסור לאכול אם לא שיברך המוציא ואפ״ה א״צ לברך ב״פ בהמ״ז (קע״ח בהג״ה) דבהמ״ז אין גמר מעשה כ״א שבח והודאה וסגי בהודאה א׳ משא״כ כו׳ סובר הט״ז ז״ל דהעיקר דבהמ״ז בדידיה תליא מילתא שאם ירצה יאכל עוד בהמוציא ויברך אח״כ בהמ״ז פ״א ומ״מ א״י היאך מוכח משם דאדרבה מדכתב שבח והודאה משמע דעיקר החילוק דברכות שבח בהודאה סגי וה״נ אשר יצר שבח הוא: ועיין לבוש נתן טעם לחלק דכאן ברכה שנייה מאיליה באה בטבעו של אדם משא״כ בהמ״ז ונהנין ברצונו ומש״ה אין צריך ב״פ. ולענין הלכתא קיי״ל ספק ברכות לקולא כע״ת ונ״ץ ושל״ה ומ״א והב״ח ומורו החסיד ז״ל וא״ר אות ב׳ הסכים עיקר כש״ע וט״ז ואכתי ספק לקולא בדרבנן וחומר לא תשא ואם ירצה בלא שם ומלכות לומר הרשות בידו. והראשונה לחוב ושנייה לתשלומין כמו תפלה לקמן ק״ח ס״א מיהו להמחבר שמברך ב״פ בשם ומלכות לית כאן תשלומין דכל יומו זמני׳ ולעולם: והוי יודע דאם הטיל מים והסיח ולא בירך ואח״כ רוצה להטיל מים יראה דצריך לברך קודם על מה שעבר חדא דס״ס הוא שמא הלכה כפסק המחבר ושמא הלכה שם בקע״ח כהמחבר דאפילו בסעודה אם הסיח צריך לברך תחלה בהמ״ז וכ״ש כאן ועיין לח״מ בפ״ד מה״ב ה״ו דס״ס לחומרא וצריך לברך ומיהו נסתפקנו בזה אי מהני ס״ס בברכות להר״מ דספק מ״ה שריא כו׳ או חומר לא תשא כו׳ (ויבואר אי״ה בפתיחה להלכות ברכות) גם רמ״א עם המחבר אין ספק ומ״מ כאן י״ל דוודאי הכין הוא שצריך לברך קודם אשר יצר לכ״ע וכדכתיבנא. ועיין לבוש ועמ״ש בסמוך מזה: שאלה הא דקיי״ל כפסק הש״ע כל היום אפילו עשה צרכיו וקנח ושפשף ומתפלל מיד אין מברך ענ״י אם יזדמן ע״צ הקרי ספק א׳ עוד עד״מ שרוצה לטעום קודם תפלה דבר שטיבולו במשקה וכדומה אם יכול לברך ענ״י. תשובה אשיב בקצרה המעיין בטור א״ח תע״ג במ״ש יטיל וישפשף כו׳ והיינו שיברך ענ״י ותמהו עליו הב״י וב״ח ופרישה (עט״ז תע״ג אות ז׳ ודרישה שם) ואם נאמר דס״ס מחייבי ברכה כמ״ש הלח״מ פ״ד מה״ב ה״ו א״ש דס״ס הוה שמא הלכה טיבולו במשקה מברך ושמא הלכה כי״א בסימן ד׳ וא״כ לדידן בתפלה כתב הד״מ כאן דמשום ספק ברכות קיי״ל כפסק המחבר וכאן הוה ס״ס אלא מדלא נתן המחבר בתע״ג ס״ו עצה זו דיטול וישפשף ש״מ אפילו ס״ס לא מהני זהו מה שרצינו לבאר ואי״ה יבואר עוד בה׳ ברכות בזה. וכאן אין להאריך: מ״ש המחבר ס״ב הטיל ולא שפשף משום הכון סבור הייתי רק יד א׳ אותה שרגיל לשפשף בה ואתי שפיר ההיא דיומא שהביא הב״י לסעודה יטול ידו אחד וישפשף בה וההיא דקידוש תרצה הב״ח ז״ל דלמסקנא ל״פ ומשפשף רק ביד שמאל וזה אינו דלקנח אסור בימין אבל שפשוף רשאי כדמוכח סימן מ״ג בתפילין בביה״כ יע״ש וא״כ שייך ל״פ בשתיהן וגמרא דיומא דינא קאמר אבל מדת חסידות משום הכון וכ״ש יוצא מבית הכסא קבוע דיש ספק בלא״ה משום ר״ר כמש״ל ועמ״א בזה: הא״ר בשם רש״ל בתשובה אשר יצר קודם לבנ״ר דתדיר קודם יע״ש ומיהו תכיפה לא נתנו לאשר יצר דא״א שצריך שיטול ידיו קודם ואפילו להטיל מים ולא שפשף לא פלוג עמ״ש במ״א מזה: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א אשר יצר. כ' רש"ל בתשובה סי' צ"ז מי שאכל דבר שחייב ברכה אחרונה ושכח והטיל מים ונזכר קודם שבא לברך אשר יצר איזה מהם קודם והשיב דאשר יצר קודם דתדיר ע"ש וכ"כ ע"ת. מי ששותה סם המשלשל דיש בדעתו מתחלה לפנות הבני מעיים עד שתכלה הזוהמא מהם דודאי הרי דעתו על כך ולא הסיח דעתו לפיכך לא יברך כ"א אחר גמר ההוצאה הלק"ט ח"א סי' פ"ו. והמחבר יד אהרן חולק עליו וס"ל דיברך בכל פעם ע"ש. כ' בהיכל הקודש דהיוצא מבית הכסא צריך לערות עליהן ג"פ ומ"א חולק עליו ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב ב' פעמים. ב"ח ושל"ה ומ"א חלקו ופסקו דאינו מברך כ"א פעם אחת. וט"ז פסק דיברך ב' פעמים כפסק הש"ע. עיין בספר קול בן לוי סי' א' דף למ"ד ובספר פרי הארץ חלק א"ח סי' ז': ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א סעי' א בין קטנים. שכ"כ צריך אדם לקטנים כמו לגדולים. רשב"א: ולא כו' אף כו'. שלא תיקנו אלא בשחר משום שנעשה כבריה חדשה או בשעת אכילה וכ"מ מסידור הגמ' כד נפיק כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב סעי' ב הטיל מים ולא כו'. יומא ך"ט למ"ד: אלא כו'. א"ח וכמ"ש בפ"ו דברכות סדר הסיבה כו': או כו'. הגמ' ועפ"א דשבת: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג סעי' ג הטיל מים כו'. כמ"ש טעה ולא התפלל שחרית מתפלל כו' ועב"ח ומ"א שהשיגו ע"ז מבהמ"ז כמ"ש תוס' בפ' ע"פ: ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)