Shulchan Aruch, Orach Chayim 7 — שולחן ערוך, אורח חיים ז

גודל הטקסט

א כָּל הַיּוֹם כְּשֶׁעוֹשִׂים צְרָכָיו בֵּין קְטַנִּים בֵּין גְּדוֹלִים מְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר, וְלֹא עַל נְטִילַת יָדַיִם, אַף אִם רוֹצֶה לִלְמֹד אוֹ לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד: הַגָּה: הָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת שֶׁשִּׁפְשֵׁף בָּהֶן אֲפִלּוּ הָכֵי אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם (סמ"ג סי' כ"ז מ"ע):

MB T MZ BH GRA Eng

ב הֵטִיל מַיִם וְלֹא שִׁפְשֵׁף אַף עַל פִּי שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר, אֵין צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו אֶלָּא מִשּׁוּם נְקִיּוּת אוֹ מִשּׁוּם הִכּוֹן.

MB GRA Eng

ג הֵטִיל מַיִם וְהִסִיחַ דַּעְתּוֹ מִלְּהָטִיל מַיִם וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וְהֵטִיל מַיִם פַּעַם אַחֶרֶת, צָרִיךְ לְבָרֵךְ ב' פְּעָמִים אֲשֶׁר יָצַר.

MB MA EA MhS T MZ BH GRA Eng

ד אֵין שִׁעוּר לְהַשְׁתִּין מַיִם כִּי אֲפִלּוּ לְטִפָּה אַחַת חַיָּב לְבָרֵךְ, שֶׁאִם יִסָתֵם הַנֶּקֶב מִלְּהוֹצִיא הַטִּפָּה הַהִיא הָיָה קָשֶׁה לוֹ וְחַיָּב לְהוֹדוֹת:

Eng

English Summary

A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.

Saying asher yatzar each time one relieves oneself, and when the hands must be washed afterward.

seif 1 The Mechaber writes that at any time of day, whenever a person urinates or has a bowel movement, he says asher yatzar (the bracha on the body's workings). He does not say al netilat yadayim (on washing the hands), even if he wants to learn Torah or pray right away. The Rema adds that even when his hands are soiled from rubbing, he still does not say al netilat yadayim. The Mishnah Berurah explains that this means rubbing away the drops of urine, and the same holds for wiping after a bowel movement. The Taz explains that the bracha on washing was set only for the morning, before Tefillah. The reason is that the hands have usually touched an unclean place, or, as the Rashba explains, that in the morning a person is like a new creation. The Mishnah Berurah reports that the Artzot HaChaim holds that most poskim require al netilat yadayim when one had a bowel movement and then wants to pray. Even so, the Mishnah Berurah rules that from the start one should not depart from the Shulchan Aruch. The Aruch HaShulchan writes that this view is not to be taught to others, though a great person may follow it for himself.

seif 2 The Mechaber writes that one who urinated without wiping away the drops must say asher yatzar, but he need not wash his hands. He washes only for cleanliness, or for hikon (being prepared to come before Hashem). The Aruch HaShulchan explains that when the hands are not dirty and touched no covered part of the body, he says asher yatzar without washing. Still, he writes, the simple custom is to wash in every case, since a person's cleanliness and the honor of Hashem both call for it. The Mishnah Berurah adds that one who has nothing to wash with still says asher yatzar.

seif 3 The Mechaber writes that one who urinated, put the matter out of mind, and then decided to urinate again says asher yatzar twice. The Taz explains that the Beit Yosef took this ruling from a gaon, who learned it from Tefillah, as the Gra also notes. One who by error missed Shacharit prays Shemoneh Esrei (the Amidah) twice at Mincha. The Taz then raises a question, which the Mishnah Berurah gives as the view of many later poskim. Tefillah takes the place of a korban (offering), so tashlumin (making up a missed Tefillah) applies to it. Asher yatzar is a birkat hodaah (a bracha of thanks), and one thanks once for many times. In the same way, a person who ate twice with a break in his mind between says birkat hamazon (the bracha after a meal) once for both. The Taz defends the Mechaber. With birkat hamazon, while he still wants to eat, the satiety from his first eating still stands, so both count as one. With asher yatzar, the obligation falls on him the moment he finishes urinating, and whether he urinates again is not his choice. Each time is a separate obligation, and one bracha cannot cover two. The Mishnah Berurah rules that since this is a doubt about a bracha, one is lenient and says asher yatzar only once. He advises saying asher yatzar right after urinating, in case one needs to go again, and the same after a bowel movement. The Aruch HaShulchan writes that the simple custom is to say it only once, following the Bach, the Shelah, the Magen Avraham, the Gra and the Shaagat Aryeh.

seif 4 The Mechaber writes that there is no minimum amount, and even for one drop of urine one must say the bracha. If the opening were blocked and that drop could not come out, it would cause him pain, and so he must give thanks for it. The Aruch HaShulchan adds that the same holds for a bowel movement, and that one who is unsure whether he said asher yatzar does not say it. One who ate a food that needs a bracha acharona (the bracha after eating) and then relieved himself says asher yatzar first, the Mishnah Berurah writes, citing the Rashal, and the Aruch HaShulchan agrees. The reason is that asher yatzar is more frequent (tadir), and the more frequent comes first.

This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.

How to use the commentaries

Under each seif, the small tags (MA, T…) show which commentaries speak on it. Tap one to go straight to that comment.
In each commentary the number is its seif katan; the tag at the end of a comment takes you back to the seif.
The bar above the text jumps to a whole commentary. A dashed pill is a commentary on the one before it.

MA Magen Avraham מָגֵן אַבְרָהָם: Rabbi Avraham Gombiner of Kalisz (c. 1633–1683). The classic commentary on Orach Chaim, weighing the Shulchan Aruch and the Rema.
T Taz ט״ז: Turei Zahav, by Rabbi David HaLevi Segal (c. 1586–1667). One of the two great commentaries printed around the Shulchan Aruch.
MhS Machatzit HaShekel מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל: Rabbi Shmuel HaLevi Kolin (1720–1806). Explains the Magen Avraham — it is a commentary on the commentary.
MB Mishnah Berurah מִשְׁנָה בְּרוּרָה: Rabbi Yisrael Meir Kagan, the Chafetz Chaim (1839–1933). The halacha of Orach Chaim explained and decided, seif by seif, with the later poskim.
EA Eshel Avraham אֵשֶׁל אַבְרָהָם: Pri Megadim, by Rabbi Yosef Teomim (c. 1727–1792): Eshel Avraham explains the Magen Avraham — a commentary on the commentary.
MZ Mishbetzot Zahav מִשְׁבְּצוֹת זָהָב: Pri Megadim, by Rabbi Yosef Teomim (c. 1727–1792): Mishbetzot Zahav explains the Taz — a commentary on the commentary.
BH Be’er Heitev בְּאֵר הֵיטֵב: Be’er Heitev. A digest of the later poskim on each seif — a quick way to see what the Acharonim say.
GRA Be’ur HaGra בִּיאוּר הַגְרָ״א: Be’ur HaGra, by the Vilna Gaon (1720–1797). The sources and reasoning behind each ruling, often in very few words.

נוֹשְׂאֵי כֵּלִים וּמְפָרְשִׁים Commentaries

Key: MB מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah MA מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham EA אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham MhS מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel T ט״ז Taz MZ מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz BH בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev GRA בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra Eng English Summary (TorahSages)

מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah

סָעִיף א

א (א) מברך וכו' - ואפילו אם נמשך זמן גדול אחר עשיית הצרכים אפ"ה חייב לברך. ואם לא בירך אשר יצר עד שרוצה להטיל מים שנית דעת הפמ"ג דמקודם שיטיל יברך אשר יצר על ההטלה הראשונה אבל בש"ת הסכים בשם כמה אחרונים דאם נזכר לאחר שהתחיל לו תאוה שוב לא יברך עי"ש: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) אשר יצר - כתב רש"ל בתשובה סימן צ"ז מי שאכל דבר שחייב ברכה אחרונה ושכח והטיל מים ונזכר קודם שבא לברך אשר יצר איזה מהם קודם והשיב דאשר יצר קודם דתדיר. מי ששותה סם המשלשל דיש בדעתו מתחלה לפנות הבני מעיים עד שתכלה הזוהמא מהם ע"כ י"א דלא יברך כ"א אחר גמר ההוצאה וי"א דיברך בכל פעם והמנהג כסברא אחרונה אך בשלשול חזק שמרגיש שמיד יצטרך לפנות שנית אסור לברך כדלקמן סימן צ"ב שאפי' בד"ת אסור [ש"ת]: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) להתפלל מיד - אף דקיי"ל בסימן רל"ג ס"ב דלתפלת מנחה וכן לערבית אפילו אינו יודע להן שום לכלוך צריך ליטול ידיו וכ"ש כשעשה צרכיו מ"מ אינו מברך ענט"י אלא בשחרית. ועיין בספר ארצות החיים שכתב דדעת רוב הפוסקים דאם עשה צרכיו לגדולים ואח"כ רוצה להתפלל מברך ענט"י. ומ"מ לכתחלה אין לזוז מפסק השו"ע ועיין בספר מעשה רב: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) ששפשף בהן - הניצוצות של מי רגלים וה"ה בגדולים שעשה צרכיו וקנח: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ה (ה) אלא משום וכו' - ואם אין לו במה ליטול אעפ"כ צריך לברך אשר יצר. ואפילו אם שפשף משמע לעיל בסוף סימן ד' במ"א סקכ"ח דמהני לברכות אם מנקה ידיו בכל מידי דמנקי: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ו (ו) ב' פעמים - כדמצינו לענין תפלה שאם טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים. אבל הרבה מהאחרונים חולקין על פסק זה וסוברין דשאני תפלה שהיא במקום קרבן ושייך בו תשלומין משא"כ באשר יצר שהיא ברכת הודאה יוצא בהודאה אחת על הרבה פעמים כמי שאכל שתי פעמים והסיח דעתו בינתים שמברך בהמ"ז אחת על שתיהן. ויש להקל בספק ברכות. ולכתחילה נכון ליזהר לברך תיכף אשר יצר אחר הטלת מים דשמא יצטרך עוד אח"כ להטיל מים וה"ה בגדולים: ש"ע סָעִיף ג

מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham

סָעִיף ג

א לברך ב"פ. והב"ח כ' דברכת הודאה היא וסגי בפעם א' כמו שאוכל ב"פ ומברך ב"ה א' על שתיהן וכ"כ בש"ה בשם רבו ע"ש ויש להקל בספק ברכו' ועסי' קע"ח ובהג"ה, וכתוב בס' היכל הקדש היוצא מבית הכסא צריך לערות עליהן ג"פ וכ"ה בז"ב ד' ט' ומיהו דוקא ברוח רע דשחרית אמרי' בת חורין היא ומקפדת על ג"פ א"כ אין ראיה מזוהר: ש"ע סָעִיף ג

אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham

סָעִיף ג

א לברך עמ״א דעתו שאין מברך כ״א פ״א ספק ברכות להקל ועט״ז ב׳ וזה פי׳ ספק ברכות לקולא או דרבנן הם וספקן לקולא או דשמא עובר על לא תשא ואי״ה יבואר ברט״ו ובמקום אחר עוד: ומ״ש היוצא מביה״כ אי צריך ג״פ עמש״ל בסי׳ ז׳ אות ח״י. ועיין סי׳ קס״ה ס״א משמע דא״צ לערות ג״פ כ״כ א״ד בסי׳ ד׳ אות י״ב דאל״כ כיון שצריך ג״פ מיד אחר רחיצה א׳ יאמר א״י דלר״ר בעינן ג״פ וי״ל קטנים. ועיין סי׳ רכ״ז במ״א ב׳ מבואר היוצא מביה״כ דוקא כשעשה צרכיו צריך נטילה הא לא״ה אף מקבוע א״צ נטילה וה״ה יוצא ממרחץ שרחץ שם ובא״ר שם אות ו׳ והיינו דלגדולים אע״פ שלא קנח כלל צריך ליטול ידיו משום ר״ר היוצא מביה״כ אבל יכול לברך א״י בלא נט״י כיון דלא קינח ולקטנים אף מקבוע א״צ ליטול ידיו משום ר״ר אא״כ שפשף צריך ליפול ידיו המטונפות יע״ש ומיהו י״ל להמ״א ברכ״ז ב׳ דהיוצא מביה״כ קבוע בלא עשה צרכיו צריך ליטול ידיו משום ר״ר ששורה שם ונדבק בידיו וכשעשה צרכיו אף בלא קנח אסור לומר הברכה הואיל ועשה צרכיו וכ״מ בב״ח כאן דיש אומרים לגדולים א״י ולא לקטנים כי לגדולים בלא קנוח צריך נטילה שעשה צרכיו (לא משום ר״ר לבד) ובזה לא מצינו חולק עליהם ולקטנים בלא בית הכסא אם שפשף צריך מדינא ליטול ידיו לברכה ואם לא שפשף ולא נגע בגופו כלל (עיין לבוש) א״צ נטילה כי אם משום הכון כמ״ש כאן ס״ב. עיין סי׳ ו׳ ברכת א״י בסידור תפלה של המדקדק הגדול מהור״ר שלמה הענא ז״ל אחד בפתח כל דהו וזה להב״י בב׳ הפירושים יע״ש משא״כ לפ״ז שם א׳ המיוחד פה והשני עבור י״ל אחר בקמץ ועיין רש״י כמעט שכב אחד העם באבימלך ועיין בקונטרס קורי עכביש. שם לפני כסא הכ״ף דגושה דלא כציר כי מלת לפני עומדת בטעם יע״ש: מ״ש בסי׳ ו׳ במ״א וט״ז על פירש״י ברכות ס׳ ב׳ יפתח הנה תראה הציון שם אם יפתח אחד מהחללים אם יסתם אחד מהם מן הנקבים כי בנקבים שייך א׳ מהם משא״כ חללים לכאורה ל״ש יפתח חלל א׳ כי האבר שייך בו יפתח ורש״י גורם חללים לא חלולים ואין מוזכר בכח המאמר האבר כלל. לזה פי׳ דשפיר י״ל דיפתח אחלל קאי שיפתח יותר וז״ש יפתח קאי אחללים כמו יסתם אנקבים לא אאבר דל״ג נקובים ה״ה חלולים ל״ג ועמ״ש בסי׳ ו׳ בט״ז ומ״א מזה וכאן אין להאריך. מלת אי בצירי כמ״ש בסימן ו׳ בשם עט״ז ובסדור תפלה של הענא בחירק וא״י למה. דקדוק מלת אפשר יבוא אי״ה: מדברי מ״א רכ״ז ב׳ מוכח שאם עשה צרכיו ונפל ידיו ושמע רעם שמפסיק ומברך שכוחו כו׳ ואח״כ אשר יצר וכ״כ א״ר שם והנה ברכת השבח תקנו ז״ל תכיפה תכ״ד ולאחר כ״ד יש דיעות אי מברך כו׳ ר״ן סוף פ״ק דפסחים סובר שאין מברך וט״ז ברכ״ז שמברך ועיין פר״ח מ״ו ס״ב וא״י לא תקנו ביה תכיפה כי א״א שצריך ליטול ידיו תחלה והוא יותר מכ״ד ולכן מברך כל היום והוא ג״כ שבח שבגופו גם כעין נהנין ע׳ סי׳ מ״ו ס״ב בפר״ח משא״כ שבח שחוץ לגופו י״ל לאחר כ״ד אין מברך כלל ואי״ה יבואר עוד ברכ״ז ובפתיחה לה׳ ברכות. בביאורי לטור פירשנו דלרא״ש אין מברך לר״ר אלא דוקא במטונף וא״ש מ״א ד׳ י״ג והבן: ש"ע סָעִיף ג

מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel

סָעִיף ג

א (ס"ק א') לברך ב"פ. והב"ח כו' דהא"ח כ' בשם גאון לברך ב"פ ואייתי ראיה מתפל' דקי"ל טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים. הרי דצריך השלמה וה"ה הכא ועז"כ הב"ח דשאני הכא דהוי ברכת הודאה וסגי בפ"א כמו שאוכל כו': ועיין בט"ז מ"ש ליישב. ועסי' קע"ח אם שינה מקומו באכילה: ומיהו דוקא בר"ר דשחרית ר"ל דמזה מיירי הזוהר: ועיין במ"א לקמן ס"ס קס"ה שהביא בשם מהרש"ל שכ' בתשו' סי' צ"ז אי אכל דבר שחייב עליו ברכה אחרונה ישכח והטיל מים קודם שיברך ברכה אחרונה. צריך לברך אשר יצר תחלה שהיא תדירה דהא אפשר לו יום או יומים בלי ברכה אחרונה והיינו שלא יאכל אבל להטיל מים עכ"פ צריך וא"כ צריך לברך אז אשר יצר ועוד דכל ברכה אחרונה צריכה שיעור ואשר יצר א"צ שיעור ואם לא הוציא רק טפה א' צ"ל אשר יצר וכמ"ש בסוף הסי' וברכה שא"צ שיעור היא חשובה יותר וצריך להקדימה: ש"ע סָעִיף ג

ט״ז Taz

סָעִיף א

א או להתפלל. דדוקא בשחר תקנו כן קודם התפלה משום דרוב פעמים ידו נגע במקום מטונף ולרשב"א משום דהוי כבריה חדשה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ב צריך לברך ב"פ וכו'. כ"כ ב"י בשם רבי' הגדול מהרי"א בשם א"ח בשם גאון ויליף לה מדמצינו בתפלה טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים ולכאורה קשה ע"ז דשאני תפלה שהיא במקום קרבן ושייך בו תשלומין אבל אשר יצר שהי' ברכת הודאה יוצא בהודאה אח' על הרבה פעמים מידי דהוה אאכל והסיח דעתו וחזר ואכל דא"צ רק פעם א' ב"ה כדאי' בסי' קע"ח ומכח קושי' זאת כ' מו"ח ז"ל ששאל מהר"ש ז"ל מלובלין ואמר על זה הפסק לא שמיע לי כלומר לא ס"ל וע"כ פסק דאין לפסוק כסעיף זה ותמהתי מאד היאך ראוי לחלוק על גאון והא כתב הטח"מ סי' כ"ה שאין לחלוק על גאון ובפרט שרבי' הגדול מהרי"א הביאו בשם א"ח והב"י קבעו בש"ע וקושי' הנ"ל נ"ל שאינה קושיא דודאי שאני ב"ה שמברך פעם אחת דממ"נ סגי אי כבר נתעכל המזון במעיו דהיינו שהוא רעב לאכול פעם שנית ודאי כבר חלף הלך לו החיוב של ב"ה של סעודה ראשונ' ואין לזה תשלומין וה"ל כמו תפל' מוסף דאפי' אם טעה ולא התפלל אות' אין מתפלל מנחה שתים כדאי' ר"פ תפלת השחר בתו' משום דאותן פסוקים של תפלת מוסף הם במקום הקרבתו ואין לזה שייכות תשלומין וה"נ דכוותיה דב"ה שייך להודות על מה שאכל. ואם כבר נתעכל על מה יודה ויאמר ואכלת ושבעת והוא כבר נעשה רעב וע"כ לא שייך לומר שיברך ב"פ אלא אם לא נתעכל עדיין ובאמת אף בזה אין לעשות כן דאין קבע לב"ה כ"ז שירצה קודם שיתעכל במעיו ובדידיה תליא מלתא דכ"ז שהוא רוצה לאכול יכול לאכול ואין עליו חיוב ב"ה עדיין אם ירצ' עוד לאכול ע"כ בשעה שמתחיל לאכול שנית ה"ל כאלו אכל הכל בפעם א' כיון דהשביעה של אכילה ראשונה עדיין קיימא ולמה יברך ב"פ ב"ה משא"כ באשר יצר דתכף שגמר מלהטיל מים פעם אחת חל עליו החיוב לומר אשר יצר ולאו בדידיה תליא מילתא לומר אטיל מים עוד א"כ כל הטלת מים (לא) נחשב למעשה בפ"ע ולא שייך לומר דהכל יהיה נחשב לפעם אחת דאין הדבר בבחירה שלו וכ"מ להדיא בדברי הרא"ש מביאו ב"י בי"ד סי' י"ט דדוקא בב"ה שהיא שבח להקב"ה כו' סגי בהודאה א' על ב' אכילות אבל מעשה הכיסוי הוא גמר השחיטה וצריך לגומרה קודם שיתחיל האחרת עכ"ל. וה"נ הוה גמר המעשה אחר הטלה הראשונה ויש עליו אז חיוב ברכה ואח"כ נתחייב שנית דשאפשר לשלם גם הראשונה ע"כ חייב ב"פ לומר אשר יצר ולא אמרי' דחד אשר יצר יעלה לכאן ולכאן כמו דאיתא בתפלה דאין תפלה אחת עולה בשביל עצמה ובשביל התשלומין ה"נ באשר יצר שא"א שפ"א יעלה לכאן ולכאן כיון שיש שני חיובים מיוחדים עליו כנ"ל ברור ונכון כדברי הש"ע: ש"ע סָעִיף ג

מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz

סָעִיף א

א או עט״ז פירשתי בסימן ד׳ אות א׳ דאף לדידן יש לנו לומר טעם הרא״ש בבוקר ושאני כל היום דלא שכיחא שיהא ידיו מטונף בשעה שרוצה להתפלל ולתורה לא תקנו ברכה כ״א לק״ש ולתפלה. וכמ״ש הרב בהג״ה שם: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ב צריך עט״ז: הנה בכאן משמע שכבר הטיל מים פעם שני וע״ז הקשה דלהמחבר גופא בקע״ח ס״א וב׳ מודה כה״ג דדי בברכה א, וכ״כ המחבר והרב בהג״ה שם ס״ב אי מחויב לברך קודם בהמ״ז קודם שיאכל משא״כ כשעבר ואכל שנית לכ״ע די בברכה א׳ ועב״ח וז״ש איך קבעו המחבר כאן בש״ע: ומ״ש במוסף אין לה תשלומין במנחה אשגרת לישן הוא ולר״י דאמר עד ז׳ שעות הכין הוא הא לדידן דקי״ל כרבנן מוספין כל היום אם עבר כל היום אז אין לה תשלומין בלילה כדאיתא בק״ח ס״ו ורפ״ו ס״א יע״ש והחילוק שמחלק הט״ז בין כאן לאכילה דשם אין קבע כו׳ ולפ״ז אם הסיח דעתו לאכול להמחבר בקע״ח ס״א וב׳ דצריך לברך תחלה בהמ״ז אה״נ אם עבר ואכל עוד דצריך לברך ב״פ בהמ״ז ולדידן שם ס״ב בהג״ה לעולם א״צ ב״פ בהמ״ז וכאן אם הסיח חל מיד חיוב ברכה ולכן שתיק הר״ב ואודי ליה בכאן להמחבר ומ״ש מי״ד סימן י״ט התם מיירי בהיו לפניו הרבה עופות ובירך ושחט א׳ ושח דצריך לברך על שחיטה שנייה בפ״ע ומאחר שנסתלקה שחיטה א׳ צריך לגומרה כולה היינו הכיסוי קודם שישחט שנית ול״ד לאכל ואמר הב ונבריך שאסור לאכול אם לא שיברך המוציא ואפ״ה א״צ לברך ב״פ בהמ״ז (קע״ח בהג״ה) דבהמ״ז אין גמר מעשה כ״א שבח והודאה וסגי בהודאה א׳ משא״כ כו׳ סובר הט״ז ז״ל דהעיקר דבהמ״ז בדידיה תליא מילתא שאם ירצה יאכל עוד בהמוציא ויברך אח״כ בהמ״ז פ״א ומ״מ א״י היאך מוכח משם דאדרבה מדכתב שבח והודאה משמע דעיקר החילוק דברכות שבח בהודאה סגי וה״נ אשר יצר שבח הוא: ועיין לבוש נתן טעם לחלק דכאן ברכה שנייה מאיליה באה בטבעו של אדם משא״כ בהמ״ז ונהנין ברצונו ומש״ה אין צריך ב״פ. ולענין הלכתא קיי״ל ספק ברכות לקולא כע״ת ונ״ץ ושל״ה ומ״א והב״ח ומורו החסיד ז״ל וא״ר אות ב׳ הסכים עיקר כש״ע וט״ז ואכתי ספק לקולא בדרבנן וחומר לא תשא ואם ירצה בלא שם ומלכות לומר הרשות בידו. והראשונה לחוב ושנייה לתשלומין כמו תפלה לקמן ק״ח ס״א מיהו להמחבר שמברך ב״פ בשם ומלכות לית כאן תשלומין דכל יומו זמני׳ ולעולם: והוי יודע דאם הטיל מים והסיח ולא בירך ואח״כ רוצה להטיל מים יראה דצריך לברך קודם על מה שעבר חדא דס״ס הוא שמא הלכה כפסק המחבר ושמא הלכה שם בקע״ח כהמחבר דאפילו בסעודה אם הסיח צריך לברך תחלה בהמ״ז וכ״ש כאן ועיין לח״מ בפ״ד מה״ב ה״ו דס״ס לחומרא וצריך לברך ומיהו נסתפקנו בזה אי מהני ס״ס בברכות להר״מ דספק מ״ה שריא כו׳ או חומר לא תשא כו׳ (ויבואר אי״ה בפתיחה להלכות ברכות) גם רמ״א עם המחבר אין ספק ומ״מ כאן י״ל דוודאי הכין הוא שצריך לברך קודם אשר יצר לכ״ע וכדכתיבנא. ועיין לבוש ועמ״ש בסמוך מזה: שאלה הא דקיי״ל כפסק הש״ע כל היום אפילו עשה צרכיו וקנח ושפשף ומתפלל מיד אין מברך ענ״י אם יזדמן ע״צ הקרי ספק א׳ עוד עד״מ שרוצה לטעום קודם תפלה דבר שטיבולו במשקה וכדומה אם יכול לברך ענ״י. תשובה אשיב בקצרה המעיין בטור א״ח תע״ג במ״ש יטיל וישפשף כו׳ והיינו שיברך ענ״י ותמהו עליו הב״י וב״ח ופרישה (עט״ז תע״ג אות ז׳ ודרישה שם) ואם נאמר דס״ס מחייבי ברכה כמ״ש הלח״מ פ״ד מה״ב ה״ו א״ש דס״ס הוה שמא הלכה טיבולו במשקה מברך ושמא הלכה כי״א בסימן ד׳ וא״כ לדידן בתפלה כתב הד״מ כאן דמשום ספק ברכות קיי״ל כפסק המחבר וכאן הוה ס״ס אלא מדלא נתן המחבר בתע״ג ס״ו עצה זו דיטול וישפשף ש״מ אפילו ס״ס לא מהני זהו מה שרצינו לבאר ואי״ה יבואר עוד בה׳ ברכות בזה. וכאן אין להאריך: מ״ש המחבר ס״ב הטיל ולא שפשף משום הכון סבור הייתי רק יד א׳ אותה שרגיל לשפשף בה ואתי שפיר ההיא דיומא שהביא הב״י לסעודה יטול ידו אחד וישפשף בה וההיא דקידוש תרצה הב״ח ז״ל דלמסקנא ל״פ ומשפשף רק ביד שמאל וזה אינו דלקנח אסור בימין אבל שפשוף רשאי כדמוכח סימן מ״ג בתפילין בביה״כ יע״ש וא״כ שייך ל״פ בשתיהן וגמרא דיומא דינא קאמר אבל מדת חסידות משום הכון וכ״ש יוצא מבית הכסא קבוע דיש ספק בלא״ה משום ר״ר כמש״ל ועמ״א בזה: הא״ר בשם רש״ל בתשובה אשר יצר קודם לבנ״ר דתדיר קודם יע״ש ומיהו תכיפה לא נתנו לאשר יצר דא״א שצריך שיטול ידיו קודם ואפילו להטיל מים ולא שפשף לא פלוג עמ״ש במ״א מזה: ש"ע סָעִיף ג

בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev

סָעִיף א

א אשר יצר. כ' רש"ל בתשובה סי' צ"ז מי שאכל דבר שחייב ברכה אחרונה ושכח והטיל מים ונזכר קודם שבא לברך אשר יצר איזה מהם קודם והשיב דאשר יצר קודם דתדיר ע"ש וכ"כ ע"ת. מי ששותה סם המשלשל דיש בדעתו מתחלה לפנות הבני מעיים עד שתכלה הזוהמא מהם דודאי הרי דעתו על כך ולא הסיח דעתו לפיכך לא יברך כ"א אחר גמר ההוצאה הלק"ט ח"א סי' פ"ו. והמחבר יד אהרן חולק עליו וס"ל דיברך בכל פעם ע"ש. כ' בהיכל הקודש דהיוצא מבית הכסא צריך לערות עליהן ג"פ ומ"א חולק עליו ע"ש: ש"ע סָעִיף א

↑ חֲזָרָה לְמַעְלָה · back to top