שולחן ערוך, אורח חיים תרלח

סָעִיף א

א (א) עצי סוכה וכו' - דכתיב חג הסוכות שבעת ימים לד' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה. ואפילו עשה סוכה אחרת בחוה"מ וא"צ לראשונה אפ"ה עציה אסורים בהנאה: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) שמונת - ולדידן גם בט' שהרי בשמונה עדיין מחוייב לאכול בסוכה וכיון דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא ואם חל שבת אחר יו"ט נוהגין שלא להסתפק ממנו גם בשבת דהוי כמכין מיו"ט לשבת: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) בין עצי דפנות וכו' - ואין נ"מ בין סוכה חדשה ובין ישינה כל שסיככוה לשם חג אבל היושב בסוכת רועים ובורגנין וקייצין הרי היא כסוכה דעלמא שבשביל שנכנס זה ואוכל שם פתו לא נתקדשה: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) נאותין - היינו דרך ביטול שבזה תבטל קדושתה אבל בעוד שהיא קיימת אין איסור הנאה ממנה כגון לסמוך עליה או להניח עליה שום דבר כיון שעדיין קדושתה עליה: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) ואפילו נפלה הסוכה וכו' - היינו דאפילו להפוסקים דסברי דמן התורה אינה אסורה אלא בעודה קיימת מדרבנן מיהא אסור להנות ממנה מטעם מוקצה דאיתקצאי בבין השמשות של תחלת החג: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) ולא מהני בה תנאי - אף אם אמר איני בודל כל ביה"ש כיון דא"א ליטול בין השמשות משום דקא סתר אהלא ואיתקצי לכולי שבעה משא"כ בנוי סוכה בס"ב דמהני שם תנאי ודע דהא דמשמע מסתימת רמ"א דלא מהני תנאי בשום גוונא ואפי' נפלו היינו דוקא בשבעת הימים אבל בשמיני שלו דאיסורו הוא רק משום מוקצה מהני תנאי לכשיפלו שיכול להשתמש בהן: ש"ע סָעִיף א

ז (ז) אבל עצים הסמוכים וכו' - עיין לעיל בסימן תקי"ח במ"ב סקל"ט שם ביארנו כל פרטי דין זה: ש"ע סָעִיף א

ח (ח) ועיין לעיל בסי' תקי"ח ס"ח - ר"ל דשם מבואר בהג"ה דאם זרק חבילות על הסכך דאינן בטילות לגבי הסכך וה"ה הכא בסוכה דמצוה ועיין שם במ"ב: ש"ע סָעִיף א

ט (ט) אלא בסוכה שישב בה פ"א - עיין במ"א שאפילו לא נעשית לשם סוכה דהיינו שהיתה עשויה לצל כיון דמדינא סוכה כשרה היא וישב בה פ"א אסורה שוב כל ימי החג ונ"ל דמיירי שהזמינה מתחלה לשם סוכת החג או שבעת שישב בה היה דעתו לישב בה כל ימי החג הלא"ה לא נתקדשה בפ"א להיות שם סוכת החג עליה וכמו שכתבנו למעלה בסק"ג. ומי שיש לו סוכה בנויה משנה לשנה מ"מ אינה אסורה עד שישב בה בחג אע"ג דכבר ישב בה בשנה שעברה מ"מ כשעבר החג בטלה קדושתה וצריך מעשה אחר שתחול קדושתה כ"כ המ"א ויש מאחרונים שמפקפקין בזה וטוב להחמיר: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

י (י) שתולין בסוכה וכו' - בין שתלויין בסכך ובין שתלויין בדפנות: ש"ע סָעִיף ב

יא (יא) כדי לנאותה - ואם יודע שהילדים יאכלו מהם מוטב שלא לתלותם שינתקו החוטים ויבואו לידי חלול שבת וגם שמא יבואו לאכלם אכן אם יכול לתלותם בגובה שלא יוכלו הילדים להגיע לשם או שאין לו ילדים מצוה לתלות נוי סוכה [א"ר בשם ס"ח רס"ג] גם בשל"ה כתב דראוי ליפות הסוכה בקרמין וסדינין ולתלות בה פירות חשובין: ש"ע סָעִיף ב

יב (יב) אסור להסתפק מהם - דביזוי הוא להמצוה כשמסתפק מהם: ש"ע סָעִיף ב

יג (יג) אפילו נפלו - דכיון דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכל היו"ט ואפילו נפלו בחוה"מ אסורין: ש"ע סָעִיף ב

יד (יד) וביו"ט ושבת וכו' - אבל בחוה"מ לא שייך איסור טלטול וע"כ אם נפלו מותר לטלטלן ולהחזירן למקומן [טור]: ש"ע סָעִיף ב

טו (טו) אסור לטלטלם וכו' - היינו אפילו לדעת המתירין לעיל בסימן תצ"ה מוקצה ביו"ט כמו בשבת במוקצה כזה לכו"ע אסור דהוקצו למצותן: ש"ע סָעִיף ב

טז (טז) בשעה שתלאם - בא לאפוקי דלא נימא דוקא סמוך לבין השמשות: ש"ע סָעִיף ב

יז (יז) כן בין השמשות - דיש תחלת בין השמשות ויש סוף בין השמשות ובעינן שלא יבדול מהן כל זמן בין השמשות: ש"ע סָעִיף ב

יח (יח) של שמונה ימים - פי' לאפוקי כשאמר איני בודל מהן כל ביה"ש של עיו"ט הראשון דאז חיילא קדושה עכ"פ בבין השמשות של שאר יומי ואסור מיו"ט שני עד סוף יו"ט ואי אמר סתם איני בודל מהן כל בין השמשות אפשר דכלול בזה כל שמונת הימים: ש"ע סָעִיף ב

יט (יט) בכל עת שירצה - פי' אפילו כשהן תלוין וכ"ש דהתנאי מהני להנות מהן כשיפלו: ש"ע סָעִיף ב

כ (כ) ואם אמר וכו' - מיירי ג"כ שאמר בשעה שתלאם או עכ"פ קודם ביה"ש: ש"ע סָעִיף ב

כא (כא) התנאי קודם וכו' - דכיון שנכנס ביה"ש איתקצאי. ולפי מאי דמסקינן לעיל בסימן רס"א דביה"ש מתחיל תיכף אחר שקיעה צריך לעשות התנאי קודם שקיעה: ש"ע סָעִיף ב

כב (כב) הראשון - דאל"כ כיון דחייל איסורא בביה"ש קמא ממילא חייל בכולהו דכיומא אריכתא דמי לענין זה ולא מהני תו תנאי: ש"ע סָעִיף ב

כג (כג) אין נוהגין להתנות - משום דלא בקיאי שפיר בתנאי ויש מאחרונים שמפקפקין בטעם זה דהלא לשון התנאי מפורש בגמרא ואין שייך בקיאות: ש"ע סָעִיף ב

כד (כד) כ"ש בנויין - הרבה אחרונים השיגו ע"ז ודעתם דנוי סוכה בודאי אסורים בלא תנאי מדינא דנוי כסכך הן ועיין בט"ז שהסכים להקל בסדינים המצויירים שיש חשש מפני גנבים אנן סהדי שלא תלאן לשם מתחלה להיותן שם תמיד ע"כ לא איתקצו כלל ואפילו לא התנו ומ"מ לכתחלה טוב להתנות כמו שכתב הרמ"א דהיינו שיאמר קודם ביה"ש איני בודל מהן כל ביה"ש וכנ"ל מי שדעתו להסיר נוי הסוכה ביו"ט מפני הגשמים והגנבים יזהר מתחלה שלא יקשור הנויין בסוכה בקשר גמור שהרי אסור להתירן ביו"ט אלא יענבם אין לעשות דפנות הסוכה מיריעות שעטנז וכן לא יתלה שעטנז לנוי אא"כ גבוהין מתשמיש אדם. אסור לחקוק פסוק בסוכות תשבו על דלעת וכיוצא בו ולתלותו בסוכה דיבוא לידי בזיון וגם שאסור לכתוב פסוקים מן התורה אא"כ יש בהן ספר שלם כמו שנתבאר ביו"ד סימן רפ"ג ואע"ג דנוהגין היתר להתלמד בהן דוקא אבל שלא לצורך אסור [אחרונים] עוד כתבו דאף אחר סוכות לא יפסע על עצי סוכה דתשמישי מצוה הם כמו ציצית ולולב ועיין לעיל סימן כ"א במ"ב סק"ו וע"כ יש למחות באנשים שזורקין אחר סוכות עצי הסכך לחוץ במקום שרבים רגילין לפסוע עליהן ואפילו איננו מקום אשפה: ש"ע סָעִיף ב

כה (כה) אם סיכך בהדס - דאף דסתם הדס עומד להריח הכא דסיכך בו כמו בשאר עצים אמרינן דממעשה עצים אקצייה מלשמש ולהבעיר ולא מריחו ואה"נ דאם היה תולה אותו בסוכה לנוי בודאי אקצייה מריחו [פמ"ג] ובאתרוג אף דתלהו לנוי מותר להריח בו דעיקרו עומד לאכילה ולא להריח ע"כ אמרינן דמאכילה אקצייה ולא מריח: ש"ע סָעִיף ב

כו (כו) ויש אוסרים בהדס - אבל באתרוג לכו"ע מותר דעיקרו עומד לאכילה ומאכילה אקצייה ועיין בט"ז סק"ג שפסק להתיר כדעה הראשונה וכן העתיק בדה"ח: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א רש"י פי' הטעם דל"מ תנאי בעצי סוכה כיון דא"א ליטלם בין השמשות משום דקא סתר אהלא ואתקצאי לכולה ז' וא"כ אם הוא בענין דליכא משום סתירת אהל כמ"ש ססי' תקי"ח מהני תנאי והר"ן כתב דל"מ תנאי בכל ענין משום דאסור מדאורייתא ודעת ר"י כשנפלה שרי מדאורייתא משמע אבל בעודה קיימת אפי' היותר מהכשר סוכ' אסור וכ' היש"ש פ"ד דביצ' דאם בנאה בחש"מ א"כ ליכא משום סתירת אהל ומהני בה תנאי שיהא רשאי להשתמש ביתר מהכשר סוכ' לכשתפול לכ"ע ע"ש שהוא כתב תי' אחר מדעתו: הסמוכים לסוכ' מותרים. ואם סמך עצים לסוכ' כדי לעבות' אפילו אחר שנגמרה אסורים דלא גרע מנויי סוכה אא"כ התנ', יש"ש ונ"ל דה"ה שקים שנותנים לעבותם: ש"ע סָעִיף א

ב וכל זה כו'. כ' רי"ו וכל דינו כמו כן בסכה ישנה ואפי' לא חידש בה דבר ולא נעשית לשם סוכה כמ"ש בח"א עכ"ל וצ"ל דעכ"פ ישב בה: ונ"ל דמי שיש לו סוכה בנויה משנה לשנה מ"מ אינה אסורה עד שישב בה בחג אף על גב דכבר ישב בה בשנה שעבר' מ"מ כשעבר החג בטל' קדושת' וצריך מעש' אחר שתחול קדושת': ש"ע סָעִיף א

ג דהזמנ' לאו מלתא. וק' דבסי' מ"ב ס"ג כתב דהזמנ' לגוף הקדושה מלתא היא וי"ל דתשמישי מצוה קילא טפי כמ"ש סי' כ"א: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד וכן אוכלין. ואם יודע שהילדים יאכלו מהם מוטב שלא לתלותם [ס"א רס"ג] ול"נ דיתנה עליהם: ש"ע סָעִיף ב

ה דמוקצים הם. דבמוקצה למצותו אפי' ר"ש מוד' דאסור כדאיתא פ"ג דשבת ופ"ד דביצה (יש"ש דלא כב"י) עסי' תצ"ה: ש"ע סָעִיף ב

ו בשעה שתלאם. דלא כמהרי"ל שכ' שצריך לעמוד ב"ה ולהתנות [ד"מ]: ש"ע סָעִיף ב

ז של ח' ימים. ויש"ש כ' דחומרא יתיר' היא דכיון שאמר סתם איני בודל מהן כל ב"ה כל ח' ימים במשמע: ש"ע סָעִיף ב

ח אין נוהגין להתנות. כ' ביש"ש תפס מנהג אוסטרייך אבל בשאר מקומות נוהגין להתנות ול"נ דמהרי"ל אזיל לשטתי' דס"ל דצריך לעמוד ב"ה ולהתנות [אבל לדידן דרשאין להתנות] מבע"י א"כ לא שייך בקיאות דל' התנאי מפורש בגמ': ש"ע סָעִיף ב

ט כ"ש בנויין. צ"ע דמשמע בנויין מודה הרא"ש דנויי הסכך הן וכ"מ בגמ' דף י' ע"ב דמשני דלמא מן הצד משמע בהדיא דנויין שהן מן הצד אסורים וכ"מ בטור שדוק' בעצים כ' חילוק בין דפנות לסכך אבל בנויין לא כתב חילוק וכ"מ בהדיא בתשובת הרא"ש כלל כ"ב ס"ח בשם הירושלמי וע"ש בכ"ד: כתב בד"מ לא יקשור הנוין דאסור להתירן בי"ט אלא יעשה עניבה עסי' שי"ז: אין לתלות בסוכה שעטנז אא"כ גבוהים מתשמיש אדם [ד"מ מהרי"ל הגמ"נ] עבי"ד סי' ש"א ס"א וסי"א: אותן החוקקי' פסוק בסוכות תשבו על הדלעת לא יפה עושי' כמ"ש בי"ד סי' רפ"ג בב"י וט"ז: נ"ל דאף אחר סוכות לא יפסע על עצי סוכה דתשמושי מצוה היא כמו ציצית ולולב כדאיתא פ"ד דמגילה ועסי' כ"א וסי' תרס"ד ס"ח: ש"ע סָעִיף ב

י דלא הוקצה מריח. דהא אפשר לסכך בעצים [ר"ן]: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א רש״י פירש עמ״א ביצה ל״א יע״ש ובתק״ח במ״א אות י״א וי״ב בדופן קנים שאין נארגים עמו ליכא סתירה ובסכך כל שאין חבילה הוי כסותר משמע לא סותר ממש כל דנשאר מסוכך כראוי וע׳ ביצה שם ומיהו י״מ סותר גמור נמי מ״ה שריא כל שאין סותר ע״מ לבנות דהוי מקלקל ער״ן ביצה בשם הרמב״ן ז״ל ופ״י בחידושינו לביצה שם ובמשנה בית שנפחת יע״ש ובמה מדליקין ד׳ ל״ו סותר ע״מ לבנות יע״ש ועמ״ש בט״ז מזה דאם נתערב עצי סכך עם שאר עצי היתר עסי׳ תק״ז ובגמ׳ ביצה ד׳ ב׳ אם באיסור תורה ובאיסור דרבנן ודישל״מ מקלי קלי יע״ש וי״ל כשר בדרבנן לא במ״ה ויש הפרש בין סכך ד״ת ובין דפנות דרבנן או יותר מהכשר סוכה וצ״ע בכל זה כי י״א שהכל ד״ת בין דופן וסכך ואף יותר מהכשר סוכה בטלינהו והוי מ״ה וע׳ סי׳ תמ״ה באפה פת בעצי חמין וה״ה בעצי סוכה כה״ג וצ״ע. עמ״ש עוד בעז״ה באות א׳ מזה: הסמוכים עמ״א ה״ה שקים וכדומה כל לעבותה הוי כנויי סוכה ואסור ליהנות מהן אף סמכה אח״כ אחר שנגמרה הסוכה משא״כ לענין סתירת אהל בסוכה שאין מצוה סמכה לעבותה קודם שנגמרה הוי סתירה אף ע״פ שאין נארג עם הדופן אחר שנגמרה לית בה סתירה אע״פ שסמכה אח״כ לעבותה עמ״א תקי״ח אות י״א: אשכחנא פתרי לומר אם נאמר כל היותר מסכך לא הוי מ״ה רק נראה כסותר עמ״א תקי״ח י״ב אפ״ה יש לומר אם סיכך מעובה כמין בית שאין הגשם יורד דאסור לומר לעכו״ם בי״ט ושבת ליטול משם המותר כדי להכשיר סוכה ואדרבה ליטול כדי להכשיר י״ל דהוי שבות דשבות דסותר אין חייב אא״כ ע״מ לבנות ע׳ פ׳ במה מדליקין למ״ד ב׳ משא״כ להכשיר הסוכה והוא הוי ממש מותר ע״מ לבנות במקומו שעי״כ מוכשרת הסוכה והוי איסור תורה באפשר כאמור ואסור בשבת ובי״ט כשאין לו סוכה אחרת לאכול י״ל דמכשירי אוכל נפש עסי׳ תקי״ד יע״ש. ועיין רש״י ביצה שם עליון בתחתון לכאורה מ״ה קאמר וצ״ע: ש"ע סָעִיף א

ב וכל זה עמ״א עב״י תקי״ח ובדפוס א׳ נ״ל חסרון תיבות וכצ״ל שם אמ״ש הטור שם העושה סוכה בעצרת לצל הקשה מאי איריא לצל אפי׳ לשם חג נמי דהזמנה לאו מילתא היא ועוד לצל אף בסוכה גופא וישב בה אין אסור דחג הסוכות וי״ל דמ״מ אסורה יע״ש. ועסי׳ תרל״ו חידש בה אז מעכב דיעבד מדרבנן אי מצוה ממובחר וא״כ אי פסולה מדרבנן סוכה ישנה בלא חידש י״ל אע״פ שישב בה אין חל ש״ש מ״ה עליה והבן זה. וצ״ע: ש"ע סָעִיף א

ג דהזמנה עמ״א ע׳ סי׳ מ״ב אות ו׳ במ״א וחילק בין קדושה למצוה והשמיט סוכה משום די״ל היקשא דחגיגה ליהוי כגוף קדושה ועט״ז אות ג׳ ועיין עולת שבת הקשה כן יע״ש: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד וכן ע׳ מ״א ועא״ר ט׳ דבס״ח שם הטעם דינתקו החוטים משום חילול שבת ובכ״ג כתב יתלה בגובה שאין הילדים יכולים להגיע: ש"ע סָעִיף ב

ה דמוקצים עמ״א עט״ז ד׳ לבה״ג מוקצה מותר בשבת וי״ט דמוקצה למצוה אסור: ש"ע סָעִיף ב

ו בשעה עמ״א בד״מ דלא כהרמב״ן דמתיר תנאי ביה״ש לא מהני כיון שנכנס קצת ביה״ש אסור תו ובעי׳ סמוך לביה״ש יע״ש וכ״כ הרמב״ן ז״ל דלא כמהרי״ל יע״ש בדפוס פיורדא ובד״מ עם הטורים כ״כ דלא כמהרי״ל וכמ״ש באות ח׳: ש"ע סָעִיף ב

ז ש״ל ח׳ ימים עמ״א ביש״ש ביצה דף ל״א יע״ש: ש"ע סָעִיף ב

ח אין ע׳ מ״א מהרי״ל לשיטתיה דבעינן דוקא שעומד בשעת ביה״ש ולומר אין בודל וא״א בקיאין בשיעור ביה״ש אימתי יעמוד משא״כ לדידן דבעי דוקא קודם ביה״ש כמ״ש באות ו׳ א״כ פשיטא דמהני תנאי ורשאים להתנות אף בזמן הזה דבלשון אין שייך בקיאות דמבואר הוא הלשון באומר איני בודל כו׳ בגמרא ביצה שם. ובד״א יש חסרון וצ״ל אבל לדידן דלהתנות מבע״י דוקא (כמ״ש באות ו׳) ל״ש בקיאות. דלשון התנאי מפורש בגמרא: ש"ע סָעִיף ב

ט כ״ש בנויין ע׳ מ״א עטרה בקרמים אסורין להסתפק אף מהצד דנוי שייך לסכך וחל ש״ש עליהן. והנה י״ל תנאי לא מהני דכל ד״ת לא מהני תנאי ונוי הסכך הוי כסכך מ״ה באפשר משא״כ נוי הדפנות מדרבנן מהני תנאי ע׳ ריש הסי׳ מ״ש בשם הר״ן ומש״ה לא נהגו להתנות דסוברים דמ״ה הוא ומש״ה מחלק בין נוי סכך לנוי סוכה והר״ב ד״ע אומר כן ומיהו במהרי״ל י״ל פי׳ אחר וע׳ אות ח׳ במ״א ובט״ז אות ז׳ וח׳. ולתלות שעטנז למעלה מתשמיש אדם שרי ומשמע אף בי״ט ושבת דחזי לנוי סוכה מותר ליקח בלילה ולתלותן ביום וצ״ע בפ״ק דביצה ובתקי״ו כלאים למאי חזי לתלות לנוי בבית וי״ל דמיירי כלים ממש ומש״ה דוקא קשין. ומיהו שעטנ״ז צ״ע אם אין לו בבית לתלות איך יטלטל בלילה וכ״ת כיון דחזי בי״ט למחר א״כ סדינים בלא״ה יטלטלו וצ״ע: ש"ע סָעִיף ב

י דלא עמ״א ר״ן אע״ג דעומד לריח מ״מ לסכך אפשר לסכך בעצים ומעצים אקצייה להדס לא מריח משא״כ בהדס מצוה צריך דוקא הדס א״כ כיון שעומד לכך מריח אקצייה משא״כ אתרוג עומד לאכילה לא אקצייה מריח באתרוג שבלולב. ולפי זה הדס לנוי לריח אסור דלהכי אקציי׳ וה״ה עשבי בשמים כה״ג ודוקא הדס לסכך ואתרוג לנוי שרי הא הדס לנוי אסור כאמור: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א רש"י פי' כו' דליכא משום סתיר' אהל כמ"ש ס"ס תקי"ח בשם בעל המאור. והיינו בסוכ' רעוע' בין רשמשות. וז"ל שם כיון שהיא רעוע' דאי נמי סתר לה קודם נפיל' אין בה משום סתירת אהל כיון שהיא רעוע' אלא דלכתחל' אסור דמחזי כסותר אהל עכ"ל ולכן ס"ל דמהני תנאי דאיני בודל דל"ל הא ע"כ בודל ב"ה משום סתירת אהל. מ"מ כה"ג דליכא בסתירה כ"א שבות דרבנן. והא קי"ל דל"ג על שבות ב"ה אך יש חולקים ע"ז כמבואר שם. אלא כוונת מ"א דלדעת בעל המאור היה מהני תנאי דאינו בודל לטעמו של רש"י: ודעת ר"י כו' שהתו' הקשו דבמס' סכה משמע דעצי סכה אסורים מדאורי' ובמסכת שבת ובדוכתי אחריתי משמע דאין אסורים כי אם מדרבנן. ותי' ר"ת דמה שצריך להכשר סכה אסור מדאוריי' אבל היותר מזה אינו אסור כ"א מדרבנן ור"י חילק דבעודה קיימת אסור' מדאורייתא וכשנפלה אינה אסורה אלא מדרבנן. והשתא כתב מ"א דלטעם הר"ן דמש"ה אינו מועיל תנאי הואיל ואסור מן התורה. א"כ לדעת ר"י אם נפלה דאין אסור' כי אם מדרבנן מהני תנאי אבל בעודה קיימת אפי' יותר מהכשר סכה לר"י ע"כ אסור מן התורה. מדלא הונח לר"י בתי' ר"ת א"ו ס"ל דאין לחלק ואפי' יותר מהכשר סכה אסור מן התורה. א"כ לר"י בעודה קיימת לא מהני תנאי אפי' ליותר מהכשר סכה לטעם הר"ן (ולר"ת הוי להיפך): וכתב היש"ש כו' ליכא סתירת אהל ואזיל לטעמי' של רש"י וא"כ לרש י מהני תנאי כה"ג אלא דאכתי איכא למיחש לטעם הר"ן. לזה כת' מהני בה תנאי כו' ביתר מהכשר סכה. ר"ל דמותר מן התורה לדעת ר"ת. אלא דאכתי א"ל לדעת ר"י דבעודה קיימת הכל אסור מן התורה אפי' יותר מהכשר סכה לזה כ' כשתפול. דבז' לר"י הוי דרבנן ולחוש גם לר"ת לכן הקדים ביותר מהכשר סכה דלר"ת אפי' נפלה אסור מן התור': ע"ש שהוא כתב תי' אחר לקושית התו' הנ"ל דבמקום אחד מצינו דאסורים מן התור' ובמקומות אחרים מצינו דאין אסורים רק מדרבנן ולפי תי' של יש"ש ישתנו הדינים. וכיון שלא הביא מ"א תי' היש"ש מסתמא לא ס"ל כוותי': ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ב) וכל זה כו' לא חידש ב"ד ולא נעשה לשם סכה ואפילו הכי כשרה דרי"ו אזיל לשיטתי' כמ"ש מ"א בשמו ר"ס תרל"ו דחידוש לא בעינן מצד הדין רק למצו' מן המובחר: ש"ע סָעִיף א

ג (ס"ק ג) דהזמנ' כו'. דתשמישי מצוה כו' ועצי סכה מיקרי תשמישי מצוה כמ"ש מ"א בסי' מ': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד (ס"ק ד) וכן אוכלים כו' ולי נראה דיתנה עליהן י"ל דמ"א כתב כן לפי שטתו בסעיף קטן ח' דגם בזה"ז רשאי להתנות. או אפשר ר"ל דכה"ג גם רמ"א מודה דרשאי להתנות כיון דאין אוכלים רק ילדים וגם אפי' ידוע אינו ברור כ"כ: ש"ע סָעִיף ב

ה (ס"ק ה) דמוקצים כו' דלא כב"י שהקשה על בה"ג לפי גרסת המרדכי בלשון בה"ג דאוסר בין בשבת ובי"ט והא בה"ג פוסק כר"ש דל"ל מוקצה בין בשבת ובין בי"ט ולכן כ' דמוקצה מ' מצוה גם לר"ש אסור: עיין סי' תצ"ה. הובא מחלוקת הפוסקים אי קי"ל מוקצה אסור בי"ט. וא"כ למאן דאוסר לדידן בלא"ה א"ש: ש"ע סָעִיף ב

ו (ס"ק ו) בשע' כו' דלא כמהרי"ל שצ"ל ב"ה כו' אדרבא ב"ה תו לא מהני תנאי דלמא כבר הוא לילה וכבר חלה עליו הקדושה. אלא צריך להתנות כשעדיין וודאי יום כ"ה בד"מ: ש"ע סָעִיף ב

ז (ס"ק ח) אין נוהגים כו' להתנות. אבל לדידן דצריך להתנות מבע"י כו' כצ"ל ור"ל דוקא לשיטת מהרי"ל צריך להתנות דוקא ב"ה שייך בקיאות דכמה בני אדם אין בקיאים בשיעור ב"ה: ולשון התנאי מפורש כו' ר"ל וא"כ בלשון התנאי וודאי א"צ בקיאות: ש"ע סָעִיף ב

ח (ס"ק ט) כ"ש בנוי' כו' מודה הרא"ש. הוא הי"א שכתב רמ"א דאין איסור אפי' בדפנות וס"ל לרמ"א דלדידיה כ"ש נוי הדפנות. ומ"א כתב להיפך דאדרבא נוי הדפנות לכ"ע אסורים דלא הוי נוי הדפנות כי אם נוי סכך. דהסכך הוא עיקר הסכ' ועל שמו נקראים הנוים ולכן כ"ע מודים דנוי דפנות אסורים: דמשני כו' אהא דתנן פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר פסולה. ואר"ח אבל תלאה לנאות' תחת הסכך כשרה. ואמרינן לימ' מסייע ליה סככה כהלכת' ועטר' בקרמי' ובסדינים המצויירים כו' אסורים עד מוצאי יום טוב אחרון. ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו והוי ס"ד הא דקתני ועטר' בקרמים כו' ר"ל שפרסן תחת הסכך אלמא לנאות' כשר' כדר"ח ודחי הש"ס דלמא לנאות' פסול'. וברייתא מיירי שעטרה מן הצד בקרמים כו' שתלאן בדפנות ולכן כשיר' וא"כ לרמ"א אליבי' דהרא"ש תיקשי אי מיירי שעטר' מן הצד למה אסורים אא"כ התנה. הלא נוי דפנות אין אסורי' כלל: אין לתלות עיין בי"ד סי' ש"א ס"א. ר"ל אע"ג דבס"א מבואר שם דאהל של כלאים שרי לעשות אבל בסעיף י"א שם כתב דוילון של כלאים אסור לתלות מפני שלפעמים אדם מחמם ידיו בוילון ואיכא איסיור לבישה בשעת חימום דהוי כמו לבישה. ולכן בעינן כאן שיהיו גבוהים מתשמיש אדם דתו ל"ל שיחמם בה ידיו: דאותן החוקקים כו' לא יפה כו' דקי"ל אין כותבים פרשה או פסוק מן התורה אלא לתינוק. כדי שילמוד התינוק מתוכו משום עת לעשות לה' כו' דאין יד כל אדם משגת לקנות ספר שלם לתינוק. ואם כן הכא מה עת לעשות שייך בזה במה שחוקק על הדלעת: ש"ע סָעִיף ב

ט (ס"ק י) דלא הוקצה כו' דהא אפשר כו' ר"ל אע"ג דאמרינן לקמן סי' תרצ"ג דהדס של מצוה אסור להריח בו דמריח' אקצייה (אבל אתרוג של מצוה מותר להריח בו דלא אקציי' כי אם מאכילה) וזה באמת טעם היש אוסרים בהדס שכתב רמ"א שהם מדמים דינ' דהכא להדס שבלולב. אבל הר"ן חילק ביניהם בשלמא הדס שבלולב דלא אפשר במין אחר. וכיון דצריך דוקא להדס והדס עומד לריח א"כ מריח' אקצייה. מה שאין כן כשנטלו לצורך סכך כיון דאפשר לסכך בעצים. מעשה עץ בעלמא משמש ההדס ולא אקצייה מריחו: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א בין עצי דפנות. ילפינן לה בגמ' מדכתיב חג הסוכות כשם שחל ש"ש על החגיגה כך חל על הסוכה מה חג לה' אף סוכ' לה' וכ' הרא"ש דזהו דוקא בסכך כמו דאמרינן בסי' תר"ל דמותר לעשות הדפנות אף מדברים שאינם מגורן ויקב כי קרא דבאספך קאי דוקא על הסכך ה"נ כאן באיסור הנא' דהא אותו פסוק גופי' דכתיב ביה באספך הוא עצמו נדרש מה חג והיאך תתחלק תיבה א' לב' דברים בשלמא בר"ס תר"ל דרשינן יתירא לדפנות והיינו תיבה אחרת ותמה על הרמב"ם שאסר אפי' עצי הדפנו' וצ"ל דעת הרמב"ם דאסר הדפנו' מטעם מוקצה דהרמב"ם הי' קשה לו קושיו' התוס' בפ"ק דף ט' דאסרי' עצי סוכה מן התור' ובפרק כירה משמע שהוא מטעם מוקצה והיינו מדרבנן וניחא ליה דפרק כירה מיירי מהדפנו' וכאן מיירי מהסכך והרא"ש שתמה על הרמב"ם הוא מטעם שכללן ביחד הסכך והדפנו' משמע דתרוייהו מן התור' וזה ודאי אינו ועל קושי' התו' הנ"ל מתרץ הרא"ש בע"א כמ"ש ב"י וא"כ משמע דאפי' מדרבנן מותר בדפנות כל שאין סתירת אוהל אלא נפל' מעצמ' וכ"מ דברי ב"י בדעת הרא"ש דבעצי דפנות דלית בהו צד איסור דאורייתא לא גזרו רבנן וזה א"א לאמרו דהא אמרינן בפ"ק דף י' לימא מסייע ליה לר"ח דאמרינן אם פירס סדינין תחת הסכך משום נוי דמותר דתניא סיככ' כהלכת' ועיטר' בסדינים המצויירי' אסור להסתפק מהן כו' משמע דמותר לפרוס סדין ודחי לה דלמא מן הצד לדפנות קאמר אבל למעלה אסור לפרוס סדין משום דבר המקבל טומא' הרי לפנינו דאפי' נוי סוכה שאצל הדפנות אסור משום מוקצ' כל שלא התנ' עליהם והיאך לא יהי' איסור מוקצ' בדפנות עצמן אלא נראה פשוט דאף להרא"ש יש איסור מוקצ' בדפנות אלא דכאן איירי באיסור דאורייתא משום חג הסוכות כו' בזה חילק בין סכך לדפנות מה שאין כן ברמב"ם לפי הבנת הרא"ש שרוצ' להשוותן לסכך ויהי' גם בהם איסור דאורייתא ועל זה תמה הרא"ש כי בודאי יש הרב' קולות וחילוקים בין איסור דאורייתא לדרבנן אבל לפי האמת גם הרמב"ם לא אסר בדפנות אלא מטעם מוקצה רק שיש חילוק בתנאי שלא מהני תנאי בדפנות אפילו אם נפלו וכמו שכתב רמ"א בסמוך והטעם דע"כ אינו בודל מהן כל בין השמשות ולא תחול הקדוש' עלייהו (לא שייך בדפנות) דהא אם ירצה לסתור אינו רשאי משא"כ בנוי שאפשר ליקחנו בי"ט ע"כ מהני תנאי שם כנ"ל בזה ואין כאן שום דיעה להתיר עצי הדפנות אפי' מדרבנן רק יש מחלוקת בין הרא"ש לרמב"ם לענין דאורייתא בדפנות לפי פירושו ברמב"ם אבל אנו קי"ל דגם הרמב"ם לא אסר אלא מדרבנן בדפנות נ"ל: ש"ע סָעִיף א

ב ועיין סי' תקי"ח כו'. בב"י שם כתב ומיהו מדרבנן אתסר משום מוקצ' כמו שאסרו חכמים היותר על כדי הכשר סוכה כמ"ש בסי' תרל"ח עכ"ל וכאן פסק דמותר ביתר מכדי השיעור וכ"כ רש"ל פ' המביא סי' ג' דבסוכות החג לא גרע מנוי סוכה ועיין סי' תקי"ח בדברינו: ש"ע סָעִיף א

ג דהזמנ' לאו מלתא היא. ק"ל הא מקשי' סוכה לחג כדאי' לעיל שחל עליה שם שמים וא"כ נימא כאן בסוכה ג"כ דהזמנה מילתא היא כמו בקרבן חגיגה דקי"ל בקרבן אם אמר ה"ז קרבן דהוה קדושת הגוף ה"נ נימא בסוכ' ומנ"ל לחלק בינייהו דהא קיי"ל אין היקש למחצה כ"ש כאן דרחמנא אקשינהו בפירוש ונראה דדעתו בזה דודאי אין לך לומר שכל הדינים שישנם בחגיגה יהיו בסוכה דא"כ נימא שיש גם בסוכה קדושת הגוף אלא ע"כ דה"ק קרא חג הסוכות תעשה לך ז' ימים דדוקא בזה יהיו שוים לענין ז' ימים שתהא קדושת הסוכה לזמן זה כמו חג ולא תטול ממנו להנאתך שום דבר לבטל ממנה קדושה שלה בזה דוקא שוים ולא לדבר אחר ואף ע"ג דאמרי' לעיל דלרבנן דרשינן עשה סוכה אפי' ביום ז' היינו לענין תעשה לך אבל לענין ההיקש לחג הוי היקש לכל ז' הימים וע"כ נראה פשוט שמ"ש אין נאותין מהם לדבר אחר היינו דרך ליטול משום שבזה תבטל קדושתה אבל בעוד שהיא קיימת אין איסור הנאה ממנה כדי לסמוך עלי' או להניח עלי' שום דבר כיון שעדיין קדושת' עלי' וכ"כ סי' תקי"ח בש"ע אלא דכאן כ' בשם הר"ן שני דיעות אם מותר להריח בהדס ואי נימא דמריחא אקצייה כמו בהדס שבלולב א"ד דשאני הדס שבלולב שהוא צריך למצותו ואי אפשר בו אלא לריחיה שהוא עומד אקצייה אבל הדס שבסוכה כיון דאפשר ליה בעצים בעלמא מעשה עץ בלבד משמש ומהבערה בלבד אקצייה שלא יפחות אבל מריחי' לא אקצייה עכ"ל ורמ"א מביא בזה בסוף הסי' וממ"ש מוכח להיתר בזה נ"ל: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד ובי"ט ושבת אסור כו'. בטור בשם בה"ג כתב בי"ט מותר בטלטול ובשבת אסור בטלטול וכ' עליו רבינו הטור ואיני מבין מה חילוק לענין טלטול במקומן בין י"ט לשבת ובב"י הקשה עוד שהרי ה"ג פסק כר"ש דל"ל מוקצ' בי"ט ובשבת וכמ"ש בה' י"ט בשמו ולא מצא ישוב לקושיא זו וע"כ פסק כאן רמ"א דגם בי"ט אסור ולעד"נ לדמות זה למה דאי' ביבמות פ' חרש דף קי"ד אבא שאול אומר נוהגים היינו שיונקי' מבהמ' טהורה בי"ט ופרכינן אי איכא סכנה אפי' בשבת נמי אי ליכא סכנה אפי' בי"ט אסור ל"צ דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד פי' דוקא חולב בידיו הוה מפרק דבר מגידולו וחייב מן התורה אבל יונק הוה שינוי והיינו כלאחר יד גבי שבת שאיסור סקילה במפרק ביד גזרו ביה רבנן ביונק גבי י"ט דאיסור לאו הוא לא גזרו ביה רבנן הרי לפנינו במידי דתליא בגזירה חמיר שבת מי"ט ה"נ ס"ל לבה"ג בנפלו הנויין לענין טלטול אז אין כאן ביזוי מצוה ואפ"ה אסור כמ"ש ב"י בסמוך בשם הר"ן וז"ל כיון שטפלן לסוכ' עשאן כמוהו כו' ואי מתהני מנייהו אפי' אחר נפילה יש בזוי מצוה הלכך אין תנאי כלום דכי היכי דסוכ' אסור' ה"ה בנויי' ע"כ וס"ל לבה"ג דבעצי סוכה שיש בה שייכות איסור דאורייתא משום חג כו' פשיטא שיש להחמיר אף בנפל' אפי' בטלטול אלא דבנויים דליכא איסורא אלא מדרבנן משום ביזוי מצוה אפי' בעודה קיימת והחמירו גם בנפלו לאכיל' מ"מ אין ראוי לאסור בנפילה לטלטול אלא שהשוו חכמים מדותיהם לעצי סוכה וגזרו בטלטול הנויין משום טלטול עצי סוכה שיש שם שייכות איסור דאורייתא ע"כ ניחא שיש חילוק בין שבת לי"ט דשבת חמיר לענין גזירה אבל לענין התלוי במוקצה לחוד ואין שם שייכות איסור דאורייתא שרי בין בשבת ביבן בי"ט לבה"ג דפוסק כר"ש כמ"ש הב"י בקושיא שלו כנ"ל נכון וברור לתרץ קושית רבינו הטור וקושית ב"י על בה"ג: ש"ע סָעִיף ב

ה של ח' ימים. דלא כמהרי"ל שכ' שהעיקר תלוי בהכנסת הי"ט אלא בכל ב"ה חל האיסור בפ"ע: ש"ע סָעִיף ב

ו קודם ב"ה הראשון. דאל"כ כיון דחייל איסורא בב"ה קמא ממילא חייל בכלהו דכיומא אריכתא דמי לענין זה ולא מהני תו תנאי: ש"ע סָעִיף ב

ז אין נוהגין להתנות. משום דלא בקיאי שפיר בתנאי: ש"ע סָעִיף ב

ח די"א דאין אסור אפילו בדפנות עצמן כו'. דברים הללו אינן מחוורין דאין שום פוסק ס"ל להתיר אפילו בנוי דפנות כ"ש בדפנות עצמן דהיא תלמוד ערוך בפ"ק דסוכה כמ"ש רסי' זה אלא דהב"י כ"כ בפי' דברי הרא"ש והוא שלא בדקדוק כמ"ש שם אלא דנ"ל להקל בסדינים המצויירים שיש חשש מפני גנבים אנן סהדי שלא תלאן שם מתחלה להיותן שם תמיד ע"כ לא אתקצו כלל ואפי' לא התנו והרבה פעמים מצינו כיוצא בזה ואפי' לענין איסור ריבית כתב רמ"א בי"ד סי' קס"ט ס"ח ואפשר אפי' מסתמא הוה כהתנו בכך כיון שהמנהג כן: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א בין עצי דפנות עט״ז הגה הב״ח ז״ל כתב דהר״מ ז״ל מ״ה אוסר דפנות דאף הם בכלל סוכה יע״ש. ודברי הט״ז בכאן אני העני תמה על עצמי שלא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן כי מקרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים בדברים י״ו בפרשת ראה באספך מגרנך ומיקבך דרשינן לסכך דלא מייתר הסוכות משא״כ דאסור בהנאה יליף מקרא אחרינא בפ׳ אמור ויקרא כ״ג חג הסוכות שבעת ימים לה׳ דמיותר הסוכות כמ״ש הב״ח ז״ל וכל היכא דמיותר אף דפנות בכלל כמו בסוכת בסכת ועט״ז תר״ל אות א׳ וצ״ע ועא״ר סי״א דפנות מ״ה אסורים וכ״נ לכאורה ממ״ש הר״ן ז״ל בביצה ל״א כיון דפנות צריך לסכך איתקש לחגיגה יע״ש. ועי׳ אות ב׳ ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א

ב ועסי׳ תקי״ח עט״ז משמע דמסיק דאסור כאן אף ביותר מהכשר סוכה בדפנות וכ״ש בסכך דהוי מ״ה ועי׳ לבוש כאן ובתקי״ח משמע ג״כ דאסורה ובחבילה בסכך מתיר שם הט״ז וי״ל היינו על הסכך הא בדופן כל שנתכוין לחזקה ולעבותה חבילה פשיטא אסור דהוקצה לה ומ״ש מיש״ש במ״א כאן אות א׳ יע״ש דלעבותה ולחזקה אף אחר שנגמר אסור כנוי סוכה ומהני תנאי עכ״פ בנוי סוכה הא שלא לעשותה שרי בסוכה דמצוה היותר משיעור שעשה אח״כ שסמך לה עצים אבל דפנות יותר מכשיעור י״ל שאסור ומ״ש בתקי״ח אות י״א היינו כסוכה דעלמא לא בסוכה דמצוה ואי״ה יבואר במ״א: והוי יודע שהר״ב שהגיה עצים הסמוכים לסוכה לכאורה דופן קאמר והא כ״ש הוא מיותר שיעור הכשר סוכה שכתב המחבר ולומר דאסכך קאי אף דהוי מ״ה ובחה״מ קאי בלא חבילה וקשה קצת ודע דאם מסוכך כראוי והוסיף עוד ונוטל לית איסור תורה כ״א דרבנן נראה כסותר ובחבילה מותר ובדופן כל שאין נראה עמו וישאר דופן נמי מדרכנן עמ״א תקי״ח אות י״א וי״ב ואי״ה במ״א כאן יבואר עוד בזה וא״כ אם הוסיף בסכך עד שאין גשמים יורדים לתוכה די״א דפסולה כבסי׳ תרל״א במ״א ב׳ נהי דאפ״ה כל הסכך אסור בהנאה לדברים אחרים כל שבעה עכ״פ מדרבנן ועוד דא״י לשער באומד יפה מה ששייך לסכך אבל מ״מ אם רוצה ליטול בי״ט ע״י עכו״ם להכשיר הסוכה שלא תהיה מעובה כ״כ שרי שבות דשכות במקום מצוה דלא הוי סתירת אהל רק כסותר אהל מדרבנן וכאמור: ש"ע סָעִיף א

ג דהזמנה עט״ז על מ״ש הב״י בשם הר״ן והביא הר״ב בהג״ה בסוף הסי׳ בהדס מצוה אם מותר להריח פסק דשרי כל שאין מבטל מצות סוכה ובאמת שכ״מ בגמ׳ סוכה ד׳ י׳ ע״ב מנימין בכתונתא דמנח אסכך ולית ביזוי מצוה ג״כ כה״ג תשבו כתדורו מה שעושה בדירה עושה בסוכה ועמ״א סי׳ תרכ״ח ו׳ אכל להריח בהם בדרך או ליטול הנוי מהסוכה ולהשתמש בו להריח זה י״ל ב׳ דיעות ומ״ש הר״ב ואסור בטלטול היינו בי״ט משמע אף דתלה בסוכה אסור להריח בו ע״ז כתב הט״ז דבלא מבטל מצותה שרי ליהנות תשמיש הדיוט ממנה ולחצות שיניו מבטל הוא מתשמישה לנוי וסיכוך זה אסור ולקמן במ״א אות י׳ יבואר עוד בעזה״י: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד ובי״ט ושבת עט״ז האריך וכוונתו דבה״ג דמתיר מוקצה בטילטול בין שבת וי״ט אבל טילטול עצי סוכה דיש בו דררא ד״ת בהנאה מה חג לה׳ ראוי לאסור הטילטול בשבת ונוי גזירה אטו סוכה גופא ומש״ה י״ל (בין) שבת דחמיר גזרו וי״ט דלא חמיר ל״ג ומינה סוכה בטילטול אסור אף בי״ט משום שיש בו דררא ד״ת אסור בטילטול אף בי״ט ומוקצה לחוד אין בו איסור תורה. וקשה ומוקצה מחמת איסור תורה שיש איסור באכילה מ״ה אפ״ה שרי בשבת וי״ט למ״ד מוקצה מותר בשבת וי״ט ועמ״א אות ה׳ וצ״ל דמה חג כו׳ מחמרינן טפי ועב״ח ז״ל ודבריו צ״ע כי נראה מדבריו דחייה בידים דוקא מחמת איסור תורה לא באיסור דרבנן עיין ביצה פירות במחובר ובהל׳ שבת גבי נר דחייה בידים משמע אף באיסור דרבנן. ומ״ש סתירת אהל ד״ת בשבת היינו עטורי סוכה שסמכן לסכך ממ״ש ועמ״א תקי״ח י״ב משמע רק נראה כסותר כל שיש עדיין סכך שם רק שנוטל מקצת ומיהו בתלאן בחוט כמו שאנו עושין ליכא סתירת אהל רק מדרבנן יע״ש וצ״ע. וע׳ א״ר אות ה׳ בשם ספר תפארת תירץ דבה״ג מיירי שנפלו הנויין על השולחן דאין מקום לאכול ובי״ט משום אוכל נפש מותר בטילטול להסירן משולחן יע״ש כן ולדינא אם נפלו נויין על השולחן וא״א לאכול שם בי״ט עסי׳ תק״ו ובתוס׳ ביצה גבי עפר תיחוח דמוקצה לצורך אוכל נפש שרי בי״ט מ״מ אם אפשר ע״י טילטול מהצד לנער הטבלא וכדומה יעשה ולא יטלטל בידים וצ״ע: ש"ע סָעִיף ב

ה של ח׳ ימים עט״ז ועמ״א ז׳ וא״כ ביש ילדים בסוכה ראוי להתנות כמ״ש המ״א אות ד׳ שלא יאכילם איסור ואם אירע שאמר סתם אין בודל כל ב״ה מסתמא דעתו כל שמנה ימים ומותרים הם לעת הצורך וכ״ש אם נתערבו ויש ה״א דשרי כה״ג: ש"ע סָעִיף ב

ו קודם עט״ז ועב״י ודע אם הוא בענין דיש בו סתירת אהל י״ל ל״מ תנאי אין בודל עמ״א ריש הסימן ועב״ח מ״ש על הבה״ג הביאותיו באות ד׳ וצ״ע בזה: ש"ע סָעִיף ב

ז אין עט״ז ועמ״א אות ח׳ ואות ד׳ ביש ילדים דיש להתנות יע״ש. ודוחק לומר דמיירי בדפנות ובסכך אין יכולים ליגע שם דא״כ כשיכולין ליטול מהסכך בחוט לא יתלם דמכשיל ומאכילם איסור ועיין א״ר: ש"ע סָעִיף ב

ח די״א עט״ז עמ״א אות ט׳ תוס׳ מהמחבר דבדופן ליכא איסור ונוי דופן נוי סכך הוא יע״ש והט״ז לא ניחא ליה בכך אף להמחבר ע׳ אות א׳: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א תנאי. כיון דא"א ליטול בין השמשות משום דקא סתר אהלא ואיתקצי לכולי שבע' משא"כ בנוי סוכה דבס"ב דמהני תנאי ועמ"א: ש"ע סָעִיף א

ב הסמוכים. ואם סמך עצים לסוכ' כדי לעבות' אפילו אחר שנגמרה אסורים דלא גרע מנוי סוכה אלא אם כן התנה. יש"ש ועיין מ"א: ש"ע סָעִיף א

ג מילתא היא. וקשה דבסי' מ"ב סעיף ג' כתב דהזמנה לגוף הקדוש' מלתא היא וי"ל דתשמישי מצוה קילא טפי ונ"ל דמי שיש לו סוכה בנוי' משנה לשנה מ"מ אינ' אסור' עד שישב בה בחג אע"ג דכבר ישב בה בשנה שעבר' מ"מ כשעבר החג בטלה קדושת' וצריך מעש' אחר שתחול קדושת'. מ"א: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד אוכלים. ואם יודע שהילדים יאכלו מהם מוטב שלא לתלותם ס"ח סי' רס"ג ולי נראה דיתנה עליהן מ"א ובלבד שלא ינתקו החוטים: ש"ע סָעִיף ב

ה דמוקצים. דבמוקצ' למצותו אפי' רבי שמעון מודה דאסור: ש"ע סָעִיף ב

ו הראשון. דאם לא כן כיון דחיילי איסורא בבה"ש קמא ממילא חייל בכולהו דכיומא אריכתא דמי לענין זה ולא מהני תו תנאי: ש"ע סָעִיף ב

ז להתנות. משום דלא בקיאי שפיר בתנאי: ש"ע סָעִיף ב

ח להתנות. וט"ז כתב נ"ל להקל בסדינים המצוירים שיש חשש מפני גנבים אנן סהדי שלא תלאן שם מתחל' להיות שם תמיד ע"כ לא אתקצו כלל ואפי' לא התנו ע"ש. וכתב מהרי"ל מותר לתלות יריעות שעטנז רק שיהיו תלוים למעל' מתשמיש אדם. כתב ד"מ לא יקשור הנויין דאסור להתירן ביום טוב אלא יעשה עניבה עסי' שי"ז אותן החוקקים פסוק בסוכו' תשבו על הדלעת לא יפה עושים כמ"ש בי"ד סי' רפ"ג בב"י ובט"ז ואף אחר סוכות לא יפסע על עצי סוכה דתשמישי מצו' הוא כמו ציצית ולולב מ"א ועיין סי' נ"א ס"ק ב' כתבתי בשם הט"ז דבסכך סוכה טוב שלא לעשו' לצורך דבר שאינו כבוד למצו' שעברה ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א ס"א בין כו'. ממש"ש י' ב' דילמא מן הצד וכ"ש בדפנות עצמן כמ"ש ברפ"ד די"ט דחמירי מנויין: מפני כו'. שם מ"ו ב': אפי' נפלה כו'. ע' תוס' רפ"ד די"ט ל' ב' ד"ה אבל. ור"י פי' כו' ואף לפי' ר"ת ממ"ש בגמרא שם הכא בסוכה נופלת כו' וקאמר שם ושוין בסוכת החג כו': ולא מהני כו'. כפירש"י שם סיפא אתאן לסוכה דעלמא כו' אבל רמב"ן ור"ן שם לא פי' כן וע"ל סי' רע"ט ס"ד וסי' תקי"ח ס"ח מש"ש: ואם אחר כו'. ממש"ש מנין שכשם שחל כו' ובחגיגה לאחר שהפריש את חגיגתו א"י להפריש עוד ועבפ"ק דחגיגה ח' ב': אבל אם כו'. כמ"ש שם בחגיגה וע' תוס' דפ"ד די"ט שם ד"ה הנ"ל ותירץ ר"ת כו': וכ"ז כו'. דקי"ל כרבא סנהדרין מ"ז ב': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב אפי' נפלו. דלכן אמרו שם משום דאתקצאי כו' ולא סגי מ"ש בפ"ב דשבת משום ביזוי דמשום ביזוי אין אסור אלא בעודן תלוים ואי לאו טעמא דביזוי הוי מותר בח"ה אפילו בעודן תלויין והשתא דאסור בעודן תלויין משום ביזוי אסור אף כשנפלו בח"ה. תוס' בפ"ב דשבת כ"ב א' ד"ה סוכה וכמ"ש הרא"ש בתשובה דלא כהג"א ורש"א שכתבו דנפלו בח"ה מותר וכ' בתשובה שם אע"ג דבעצי סוכה אמרינן פ"ד די"ט שם דאתקצאי לשבעה ובנפלה מיירי כמ"ש ר"י שם אלמא אמרינן מוקצה אף בח"ה דוקא בעצי סוכה אמרינן דהוקצה לפי שצריך לתזור ולבנותה משא"כ בנויין: ובי"ט כו'. שכל שאסור באכילה אסור בטלטול אפי' אינו אסור רק מדרבנן כמ"ש בפי"ח דשבת טבל פשיטא כו' וכמ"ש שם מ"ה א' אין מוקצה לר"ש אלא שמן כו'. הואיל והוקצה למצותו כו' אלמא דאף בטלטול אסור כמש"ש במתני' רש"א כל הנרות מטלטלין חוץ כו' ומדמה שם בגמרא לנויי סוכה ובירושל' פ"ג גבי לולב ביום טוב הראשון הניחו בארץ אסור לטלטלו א"ר אבין זאת אומרת דאסור בהנייה ולכך הוא מוקצה: של ח' ימים. רמב"ן דלא כרש"י שם דאף אם אינו בודל יום ראשון מ"מ בה"ש של שאר ימים חיילא כמו בהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים בפ"ד דסוכה: ודוקא שמתנה כו'. ממש"ש אבל עצי סוכה דחלה כו' וערש"י שם ואם איתא אפי' בעצי סוכה היה מהני: ואם אמר כו'. תוספתא בפ"א דסוכה תלה בה אגוזים כו' ואם התנה עליהן שיאכל מהן בחג ה"ז מותר ושם בפ"ג דיום טוב אין נוטלין עצים מן הסוכה אפי' בי"ט האחרון של חג אם אמר לכשארצה אטול ה"ז מותר: וצריך לעשות כו'. רש"י דניון שנכנס בה"ש איתקצאי כמ"ש דמגו דאיתקצאי בה"ש איתקצאי כו': הראשון. אבל אח"כ לא מהני כיון דאיתקצאי בה"ש ראשון וכמ"ש בפ"ד דסוכה אתרוג שנפסלה אסור לאוכלה כל שבעה אע"ג שנפסלה ביום הראשון ולא איתקצאי בה"ש השני: יש מן כו'. עט"ז: די"א שאין כו'. הוא דעת הרא"ש וצ"ל לסברא זו דמ"ש דילמא מן הצד דחיה בעלמא ולא קיימא במסקנא ועמ"א: אם סיכך. כו' וי"א כו'. כמש"ש ל"ז ב' וסברא ראשונה ס"ל דל"ד לשם דשם אינו יוצא אלא בו אבל כאן דאפשר בעצים דעלמא אקציה ממעשה עץ בעלמא משימוש והבערה וז"ש הדס של מצוה כו': ש"ע סָעִיף ב