א עֲצֵי סֻכָּה אֲסוּרִים כָּל שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג, בֵּין עֲצֵי דְּפָנוֹת בֵּין עֲצֵי סְכָךְ וַאֲפִלּוּ קֵיסָם לַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו אָסוּר (מַהֲרִי"ל), וְאֵין נֵאוֹתִין מֵהֶן לְדָבָר אַחֵר כָּל שְׁמוֹנַת הַיָּמִים, מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם הַז' כֻּלּוֹ הַסֻכָּה מֻקְצֶה עַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְהוֹאִיל וְהֻקְצָה לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל שְׁבִיעִי הֻקְצָה לְכָל הַיּוֹם. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ נָפְלָה הַסֻּכָּה, אֲסוּרִים וְלֹא מְהָנֵי בָּהּ תְּנַאי (טוּר); אֲבָל עֵצִים הַסְּמוּכִים לַסֻּכָּה, מֻתָּרִים וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקי"ח סָעִיף ח'; וְאִם אַחַר שֶׁעָשָׂה הַשִּׁעוּר הַצָּרִיךְ מִן הַדְּפָנוֹת וְנִשְׁלַם הֶכְשֵׁר סֻכָּה הוֹסִיף דֹּפֶן, לֹא מִיתְסְרָא; אֲבָל אִם עָשָׂה אַרְבַּעְתָּן סְתָם, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת וּמֻקְצוֹת. הַגָּה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּסֻכָּה שֶׁיָּשַׁב בָּהּ פַּעַם אֶחָד, אֲבָל אִם הִזְמִינָהּ לַסֻּכָּה וְלֹא יָשַׁב בָּהּ, לֹא נֶאֶסְרָה, דְּהַזְמָנָה לָאו מִלְּתָא הִיא (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פֶּרֶק הַמֵּבִיא).
ב וְכֵן אֳכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁתּוֹלִין בַּסֻכָּה כְּדֵי לְנָאוֹתָהּ, אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶם כָּל שְׁמֹנָה, אֲפִלּוּ נָפְלוּ וּבְיוֹם טוֹב וְשַׁבָּת אָסוּר לְטַלְטְלָם דְּמֻקְצִים הֵם; (טוּר) וְאִם הִתְנָה עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת שֶׁתְּלָאָם וְאָמַר: אֵינִי בּוֹדֵל מֵהֶן כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל ח' יָמִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח), הֲרֵי זֶה מִסְתַּפֵּק מֵהֶם בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁהֲרֵי לֹא הִקְצָה אוֹתָם וְלֹא חָלָה עֲלֵיהֶם קְדֻשַּׁת הַסֻכָּה וְלֹא נֶחְשְׁבוּ כְּמוֹתָהּ; וְדַוְקָא שֶׁמַּתְנֶה בְּזֶה הַלָּשׁוֹן, אֲבָל אִם אָמַר: אֲנִי מַתְנֶה עֲלֵיהֶם לְאָכְלָם כְּשֶׁיִּפְּלוּ, אֵינוֹ כְּלוּם; וְאִם אָמַר: אֲנִי מַתְנֶה עֲלֵיהֶם לְאָכְלָם אֵימָתַי שֶׁאֶרְצֶה, מְהָנֵי, שֶׁגַּם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בַּכְּלָל. הַגָּה: וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת הַתְּנַאי קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הָרִאשׁוֹן (דִּבְרֵי עַצְמוֹ כִּסְבָרַת א"ח שֶׁהֵבִיא הַבֵּית יוֹסֵף, וְלֹא כְּמַהֲרִי"ל). יֵשׁ מִן הָאַחֲרוֹנִים שֶׁכָּתְבוּ דְּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין נוֹהֲגִים לְהַתְנוֹת (מַהֲרִי"ל), וְהָכֵי נָהוּג בְּנוֹיִין הַתְּלוּיִם בַּסְּכָךְ; אֲבָל בְּנוֹיִין שֶׁנּוֹתְנִים בַּדְּפָנוֹת, כְּגוֹן סְדִינִים הַמְצֻיָּרִים, נוֹהֲגִין לְטַלְטְלָם מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים אֲפִלּוּ בְּלֹא תְּנַאי, מִשּׁוּם דְּיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אִסּוּר אֲפִלּוּ בַּדְּפָנוֹת עַצְמָן, כָּל שֶׁכֵּן בְּנוֹיָן. וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְהַתְנוֹת עֲלֵיהֶם (ד"מ). אִם סִכֵּךְ בַּהֲדַס אוֹ תָּלָה בַּסֻּכָּה אֶתְרוֹג לְנוֹי, מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ, דְּלֹא הֻקְצָה מֵרֵיחַ, רַק שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ, דְּאָסוּר בְּטִלְטוּל; וְיֵשׁ אוֹסְרִים בַּהֲדַס (רַ"ן סוֹף פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל) כְּדִלְקַמָּן סִימָן תרנ"ג.
א סָעִיף א (א) עצי סוכה וכו' - דכתיב חג הסוכות שבעת ימים לד' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה. ואפילו עשה סוכה אחרת בחוה"מ וא"צ לראשונה אפ"ה עציה אסורים בהנאה:
ב סָעִיף א (ב) שמונת - ולדידן גם בט' שהרי בשמונה עדיין מחוייב לאכול בסוכה וכיון דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא ואם חל שבת אחר יו"ט נוהגין שלא להסתפק ממנו גם בשבת דהוי כמכין מיו"ט לשבת:
ג סָעִיף א (ג) בין עצי דפנות וכו' - ואין נ"מ בין סוכה חדשה ובין ישינה כל שסיככוה לשם חג אבל היושב בסוכת רועים ובורגנין וקייצין הרי היא כסוכה דעלמא שבשביל שנכנס זה ואוכל שם פתו לא נתקדשה:
ד סָעִיף א (ד) נאותין - היינו דרך ביטול שבזה תבטל קדושתה אבל בעוד שהיא קיימת אין איסור הנאה ממנה כגון לסמוך עליה או להניח עליה שום דבר כיון שעדיין קדושתה עליה:
ה סָעִיף א (ה) ואפילו נפלה הסוכה וכו' - היינו דאפילו להפוסקים דסברי דמן התורה אינה אסורה אלא בעודה קיימת מדרבנן מיהא אסור להנות ממנה מטעם מוקצה דאיתקצאי בבין השמשות של תחלת החג:
ו סָעִיף א (ו) ולא מהני בה תנאי - אף אם אמר איני בודל כל ביה"ש כיון דא"א ליטול בין השמשות משום דקא סתר אהלא ואיתקצי לכולי שבעה משא"כ בנוי סוכה בס"ב דמהני שם תנאי ודע דהא דמשמע מסתימת רמ"א דלא מהני תנאי בשום גוונא ואפי' נפלו היינו דוקא בשבעת הימים אבל בשמיני שלו דאיסורו הוא רק משום מוקצה מהני תנאי לכשיפלו שיכול להשתמש בהן:
ז סָעִיף א (ז) אבל עצים הסמוכים וכו' - עיין לעיל בסימן תקי"ח במ"ב סקל"ט שם ביארנו כל פרטי דין זה:
ח סָעִיף א (ח) ועיין לעיל בסי' תקי"ח ס"ח - ר"ל דשם מבואר בהג"ה דאם זרק חבילות על הסכך דאינן בטילות לגבי הסכך וה"ה הכא בסוכה דמצוה ועיין שם במ"ב:
ט סָעִיף א (ט) אלא בסוכה שישב בה פ"א - עיין במ"א שאפילו לא נעשית לשם סוכה דהיינו שהיתה עשויה לצל כיון דמדינא סוכה כשרה היא וישב בה פ"א אסורה שוב כל ימי החג ונ"ל דמיירי שהזמינה מתחלה לשם סוכת החג או שבעת שישב בה היה דעתו לישב בה כל ימי החג הלא"ה לא נתקדשה בפ"א להיות שם סוכת החג עליה וכמו שכתבנו למעלה בסק"ג. ומי שיש לו סוכה בנויה משנה לשנה מ"מ אינה אסורה עד שישב בה בחג אע"ג דכבר ישב בה בשנה שעברה מ"מ כשעבר החג בטלה קדושתה וצריך מעשה אחר שתחול קדושתה כ"כ המ"א ויש מאחרונים שמפקפקין בזה וטוב להחמיר:
י סָעִיף ב (י) שתולין בסוכה וכו' - בין שתלויין בסכך ובין שתלויין בדפנות:
יא סָעִיף ב (יא) כדי לנאותה - ואם יודע שהילדים יאכלו מהם מוטב שלא לתלותם שינתקו החוטים ויבואו לידי חלול שבת וגם שמא יבואו לאכלם אכן אם יכול לתלותם בגובה שלא יוכלו הילדים להגיע לשם או שאין לו ילדים מצוה לתלות נוי סוכה [א"ר בשם ס"ח רס"ג] גם בשל"ה כתב דראוי ליפות הסוכה בקרמין וסדינין ולתלות בה פירות חשובין:
יב סָעִיף ב (יב) אסור להסתפק מהם - דביזוי הוא להמצוה כשמסתפק מהם:
יג סָעִיף ב (יג) אפילו נפלו - דכיון דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכל היו"ט ואפילו נפלו בחוה"מ אסורין:
יד סָעִיף ב (יד) וביו"ט ושבת וכו' - אבל בחוה"מ לא שייך איסור טלטול וע"כ אם נפלו מותר לטלטלן ולהחזירן למקומן [טור]:
טו סָעִיף ב (טו) אסור לטלטלם וכו' - היינו אפילו לדעת המתירין לעיל בסימן תצ"ה מוקצה ביו"ט כמו בשבת במוקצה כזה לכו"ע אסור דהוקצו למצותן:
טז סָעִיף ב (טז) בשעה שתלאם - בא לאפוקי דלא נימא דוקא סמוך לבין השמשות:
יז סָעִיף ב (יז) כן בין השמשות - דיש תחלת בין השמשות ויש סוף בין השמשות ובעינן שלא יבדול מהן כל זמן בין השמשות:
יח סָעִיף ב (יח) של שמונה ימים - פי' לאפוקי כשאמר איני בודל מהן כל ביה"ש של עיו"ט הראשון דאז חיילא קדושה עכ"פ בבין השמשות של שאר יומי ואסור מיו"ט שני עד סוף יו"ט ואי אמר סתם איני בודל מהן כל בין השמשות אפשר דכלול בזה כל שמונת הימים:
יט סָעִיף ב (יט) בכל עת שירצה - פי' אפילו כשהן תלוין וכ"ש דהתנאי מהני להנות מהן כשיפלו:
כ סָעִיף ב (כ) ואם אמר וכו' - מיירי ג"כ שאמר בשעה שתלאם או עכ"פ קודם ביה"ש:
כא סָעִיף ב (כא) התנאי קודם וכו' - דכיון שנכנס ביה"ש איתקצאי. ולפי מאי דמסקינן לעיל בסימן רס"א דביה"ש מתחיל תיכף אחר שקיעה צריך לעשות התנאי קודם שקיעה:
כב סָעִיף ב (כב) הראשון - דאל"כ כיון דחייל איסורא בביה"ש קמא ממילא חייל בכולהו דכיומא אריכתא דמי לענין זה ולא מהני תו תנאי:
כג סָעִיף ב (כג) אין נוהגין להתנות - משום דלא בקיאי שפיר בתנאי ויש מאחרונים שמפקפקין בטעם זה דהלא לשון התנאי מפורש בגמרא ואין שייך בקיאות:
כד סָעִיף ב (כד) כ"ש בנויין - הרבה אחרונים השיגו ע"ז ודעתם דנוי סוכה בודאי אסורים בלא תנאי מדינא דנוי כסכך הן ועיין בט"ז שהסכים להקל בסדינים המצויירים שיש חשש מפני גנבים אנן סהדי שלא תלאן לשם מתחלה להיותן שם תמיד ע"כ לא איתקצו כלל ואפילו לא התנו ומ"מ לכתחלה טוב להתנות כמו שכתב הרמ"א דהיינו שיאמר קודם ביה"ש איני בודל מהן כל ביה"ש וכנ"ל מי שדעתו להסיר נוי הסוכה ביו"ט מפני הגשמים והגנבים יזהר מתחלה שלא יקשור הנויין בסוכה בקשר גמור שהרי אסור להתירן ביו"ט אלא יענבם אין לעשות דפנות הסוכה מיריעות שעטנז וכן לא יתלה שעטנז לנוי אא"כ גבוהין מתשמיש אדם. אסור לחקוק פסוק בסוכות תשבו על דלעת וכיוצא בו ולתלותו בסוכה דיבוא לידי בזיון וגם שאסור לכתוב פסוקים מן התורה אא"כ יש בהן ספר שלם כמו שנתבאר ביו"ד סימן רפ"ג ואע"ג דנוהגין היתר להתלמד בהן דוקא אבל שלא לצורך אסור [אחרונים] עוד כתבו דאף אחר סוכות לא יפסע על עצי סוכה דתשמישי מצוה הם כמו ציצית ולולב ועיין לעיל סימן כ"א במ"ב סק"ו וע"כ יש למחות באנשים שזורקין אחר סוכות עצי הסכך לחוץ במקום שרבים רגילין לפסוע עליהן ואפילו איננו מקום אשפה:
כה סָעִיף ב (כה) אם סיכך בהדס - דאף דסתם הדס עומד להריח הכא דסיכך בו כמו בשאר עצים אמרינן דממעשה עצים אקצייה מלשמש ולהבעיר ולא מריחו ואה"נ דאם היה תולה אותו בסוכה לנוי בודאי אקצייה מריחו [פמ"ג] ובאתרוג אף דתלהו לנוי מותר להריח בו דעיקרו עומד לאכילה ולא להריח ע"כ אמרינן דמאכילה אקצייה ולא מריח:
כו סָעִיף ב (כו) ויש אוסרים בהדס - אבל באתרוג לכו"ע מותר דעיקרו עומד לאכילה ומאכילה אקצייה ועיין בט"ז סק"ג שפסק להתיר כדעה הראשונה וכן העתיק בדה"ח:
א סָעִיף א רש"י פי' הטעם דל"מ תנאי בעצי סוכה כיון דא"א ליטלם בין השמשות משום דקא סתר אהלא ואתקצאי לכולה ז' וא"כ אם הוא בענין דליכא משום סתירת אהל כמ"ש ססי' תקי"ח מהני תנאי והר"ן כתב דל"מ תנאי בכל ענין משום דאסור מדאורייתא ודעת ר"י כשנפלה שרי מדאורייתא משמע אבל בעודה קיימת אפי' היותר מהכשר סוכ' אסור וכ' היש"ש פ"ד דביצ' דאם בנאה בחש"מ א"כ ליכא משום סתירת אהל ומהני בה תנאי שיהא רשאי להשתמש ביתר מהכשר סוכ' לכשתפול לכ"ע ע"ש שהוא כתב תי' אחר מדעתו: הסמוכים לסוכ' מותרים. ואם סמך עצים לסוכ' כדי לעבות' אפילו אחר שנגמרה אסורים דלא גרע מנויי סוכה אא"כ התנ', יש"ש ונ"ל דה"ה שקים שנותנים לעבותם:
ב סָעִיף א וכל זה כו'. כ' רי"ו וכל דינו כמו כן בסכה ישנה ואפי' לא חידש בה דבר ולא נעשית לשם סוכה כמ"ש בח"א עכ"ל וצ"ל דעכ"פ ישב בה: ונ"ל דמי שיש לו סוכה בנויה משנה לשנה מ"מ אינה אסורה עד שישב בה בחג אף על גב דכבר ישב בה בשנה שעבר' מ"מ כשעבר החג בטל' קדושת' וצריך מעש' אחר שתחול קדושת':
ג סָעִיף א דהזמנ' לאו מלתא. וק' דבסי' מ"ב ס"ג כתב דהזמנ' לגוף הקדושה מלתא היא וי"ל דתשמישי מצוה קילא טפי כמ"ש סי' כ"א:
ד סָעִיף ב וכן אוכלין. ואם יודע שהילדים יאכלו מהם מוטב שלא לתלותם [ס"א רס"ג] ול"נ דיתנה עליהם:
ה סָעִיף ב דמוקצים הם. דבמוקצה למצותו אפי' ר"ש מוד' דאסור כדאיתא פ"ג דשבת ופ"ד דביצה (יש"ש דלא כב"י) עסי' תצ"ה:
ו סָעִיף ב בשעה שתלאם. דלא כמהרי"ל שכ' שצריך לעמוד ב"ה ולהתנות [ד"מ]:
ז סָעִיף ב של ח' ימים. ויש"ש כ' דחומרא יתיר' היא דכיון שאמר סתם איני בודל מהן כל ב"ה כל ח' ימים במשמע:
ח סָעִיף ב אין נוהגין להתנות. כ' ביש"ש תפס מנהג אוסטרייך אבל בשאר מקומות נוהגין להתנות ול"נ דמהרי"ל אזיל לשטתי' דס"ל דצריך לעמוד ב"ה ולהתנות [אבל לדידן דרשאין להתנות] מבע"י א"כ לא שייך בקיאות דל' התנאי מפורש בגמ':
ט סָעִיף ב כ"ש בנויין. צ"ע דמשמע בנויין מודה הרא"ש דנויי הסכך הן וכ"מ בגמ' דף י' ע"ב דמשני דלמא מן הצד משמע בהדיא דנויין שהן מן הצד אסורים וכ"מ בטור שדוק' בעצים כ' חילוק בין דפנות לסכך אבל בנויין לא כתב חילוק וכ"מ בהדיא בתשובת הרא"ש כלל כ"ב ס"ח בשם הירושלמי וע"ש בכ"ד: כתב בד"מ לא יקשור הנוין דאסור להתירן בי"ט אלא יעשה עניבה עסי' שי"ז: אין לתלות בסוכה שעטנז אא"כ גבוהים מתשמיש אדם [ד"מ מהרי"ל הגמ"נ] עבי"ד סי' ש"א ס"א וסי"א: אותן החוקקי' פסוק בסוכות תשבו על הדלעת לא יפה עושי' כמ"ש בי"ד סי' רפ"ג בב"י וט"ז: נ"ל דאף אחר סוכות לא יפסע על עצי סוכה דתשמושי מצוה היא כמו ציצית ולולב כדאיתא פ"ד דמגילה ועסי' כ"א וסי' תרס"ד ס"ח:
י סָעִיף ב דלא הוקצה מריח. דהא אפשר לסכך בעצים [ר"ן]:
א סָעִיף א בין עצי דפנות. ילפינן לה בגמ' מדכתיב חג הסוכות כשם שחל ש"ש על החגיגה כך חל על הסוכה מה חג לה' אף סוכ' לה' וכ' הרא"ש דזהו דוקא בסכך כמו דאמרינן בסי' תר"ל דמותר לעשות הדפנות אף מדברים שאינם מגורן ויקב כי קרא דבאספך קאי דוקא על הסכך ה"נ כאן באיסור הנא' דהא אותו פסוק גופי' דכתיב ביה באספך הוא עצמו נדרש מה חג והיאך תתחלק תיבה א' לב' דברים בשלמא בר"ס תר"ל דרשינן יתירא לדפנות והיינו תיבה אחרת ותמה על הרמב"ם שאסר אפי' עצי הדפנו' וצ"ל דעת הרמב"ם דאסר הדפנו' מטעם מוקצה דהרמב"ם הי' קשה לו קושיו' התוס' בפ"ק דף ט' דאסרי' עצי סוכה מן התור' ובפרק כירה משמע שהוא מטעם מוקצה והיינו מדרבנן וניחא ליה דפרק כירה מיירי מהדפנו' וכאן מיירי מהסכך והרא"ש שתמה על הרמב"ם הוא מטעם שכללן ביחד הסכך והדפנו' משמע דתרוייהו מן התור' וזה ודאי אינו ועל קושי' התו' הנ"ל מתרץ הרא"ש בע"א כמ"ש ב"י וא"כ משמע דאפי' מדרבנן מותר בדפנות כל שאין סתירת אוהל אלא נפל' מעצמ' וכ"מ דברי ב"י בדעת הרא"ש דבעצי דפנות דלית בהו צד איסור דאורייתא לא גזרו רבנן וזה א"א לאמרו דהא אמרינן בפ"ק דף י' לימא מסייע ליה לר"ח דאמרינן אם פירס סדינין תחת הסכך משום נוי דמותר דתניא סיככ' כהלכת' ועיטר' בסדינים המצויירי' אסור להסתפק מהן כו' משמע דמותר לפרוס סדין ודחי לה דלמא מן הצד לדפנות קאמר אבל למעלה אסור לפרוס סדין משום דבר המקבל טומא' הרי לפנינו דאפי' נוי סוכה שאצל הדפנות אסור משום מוקצ' כל שלא התנ' עליהם והיאך לא יהי' איסור מוקצ' בדפנות עצמן אלא נראה פשוט דאף להרא"ש יש איסור מוקצ' בדפנות אלא דכאן איירי באיסור דאורייתא משום חג הסוכות כו' בזה חילק בין סכך לדפנות מה שאין כן ברמב"ם לפי הבנת הרא"ש שרוצ' להשוותן לסכך ויהי' גם בהם איסור דאורייתא ועל זה תמה הרא"ש כי בודאי יש הרב' קולות וחילוקים בין איסור דאורייתא לדרבנן אבל לפי האמת גם הרמב"ם לא אסר בדפנות אלא מטעם מוקצה רק שיש חילוק בתנאי שלא מהני תנאי בדפנות אפילו אם נפלו וכמו שכתב רמ"א בסמוך והטעם דע"כ אינו בודל מהן כל בין השמשות ולא תחול הקדוש' עלייהו (לא שייך בדפנות) דהא אם ירצה לסתור אינו רשאי משא"כ בנוי שאפשר ליקחנו בי"ט ע"כ מהני תנאי שם כנ"ל בזה ואין כאן שום דיעה להתיר עצי הדפנות אפי' מדרבנן רק יש מחלוקת בין הרא"ש לרמב"ם לענין דאורייתא בדפנות לפי פירושו ברמב"ם אבל אנו קי"ל דגם הרמב"ם לא אסר אלא מדרבנן בדפנות נ"ל:
ב סָעִיף א ועיין סי' תקי"ח כו'. בב"י שם כתב ומיהו מדרבנן אתסר משום מוקצ' כמו שאסרו חכמים היותר על כדי הכשר סוכה כמ"ש בסי' תרל"ח עכ"ל וכאן פסק דמותר ביתר מכדי השיעור וכ"כ רש"ל פ' המביא סי' ג' דבסוכות החג לא גרע מנוי סוכה ועיין סי' תקי"ח בדברינו:
ג סָעִיף א דהזמנ' לאו מלתא היא. ק"ל הא מקשי' סוכה לחג כדאי' לעיל שחל עליה שם שמים וא"כ נימא כאן בסוכה ג"כ דהזמנה מילתא היא כמו בקרבן חגיגה דקי"ל בקרבן אם אמר ה"ז קרבן דהוה קדושת הגוף ה"נ נימא בסוכ' ומנ"ל לחלק בינייהו דהא קיי"ל אין היקש למחצה כ"ש כאן דרחמנא אקשינהו בפירוש ונראה דדעתו בזה דודאי אין לך לומר שכל הדינים שישנם בחגיגה יהיו בסוכה דא"כ נימא שיש גם בסוכה קדושת הגוף אלא ע"כ דה"ק קרא חג הסוכות תעשה לך ז' ימים דדוקא בזה יהיו שוים לענין ז' ימים שתהא קדושת הסוכה לזמן זה כמו חג ולא תטול ממנו להנאתך שום דבר לבטל ממנה קדושה שלה בזה דוקא שוים ולא לדבר אחר ואף ע"ג דאמרי' לעיל דלרבנן דרשינן עשה סוכה אפי' ביום ז' היינו לענין תעשה לך אבל לענין ההיקש לחג הוי היקש לכל ז' הימים וע"כ נראה פשוט שמ"ש אין נאותין מהם לדבר אחר היינו דרך ליטול משום שבזה תבטל קדושתה אבל בעוד שהיא קיימת אין איסור הנאה ממנה כדי לסמוך עלי' או להניח עלי' שום דבר כיון שעדיין קדושת' עלי' וכ"כ סי' תקי"ח בש"ע אלא דכאן כ' בשם הר"ן שני דיעות אם מותר להריח בהדס ואי נימא דמריחא אקצייה כמו בהדס שבלולב א"ד דשאני הדס שבלולב שהוא צריך למצותו ואי אפשר בו אלא לריחיה שהוא עומד אקצייה אבל הדס שבסוכה כיון דאפשר ליה בעצים בעלמא מעשה עץ בלבד משמש ומהבערה בלבד אקצייה שלא יפחות אבל מריחי' לא אקצייה עכ"ל ורמ"א מביא בזה בסוף הסי' וממ"ש מוכח להיתר בזה נ"ל:
ד סָעִיף ב ובי"ט ושבת אסור כו'. בטור בשם בה"ג כתב בי"ט מותר בטלטול ובשבת אסור בטלטול וכ' עליו רבינו הטור ואיני מבין מה חילוק לענין טלטול במקומן בין י"ט לשבת ובב"י הקשה עוד שהרי ה"ג פסק כר"ש דל"ל מוקצ' בי"ט ובשבת וכמ"ש בה' י"ט בשמו ולא מצא ישוב לקושיא זו וע"כ פסק כאן רמ"א דגם בי"ט אסור ולעד"נ לדמות זה למה דאי' ביבמות פ' חרש דף קי"ד אבא שאול אומר נוהגים היינו שיונקי' מבהמ' טהורה בי"ט ופרכינן אי איכא סכנה אפי' בשבת נמי אי ליכא סכנה אפי' בי"ט אסור ל"צ דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד פי' דוקא חולב בידיו הוה מפרק דבר מגידולו וחייב מן התורה אבל יונק הוה שינוי והיינו כלאחר יד גבי שבת שאיסור סקילה במפרק ביד גזרו ביה רבנן ביונק גבי י"ט דאיסור לאו הוא לא גזרו ביה רבנן הרי לפנינו במידי דתליא בגזירה חמיר שבת מי"ט ה"נ ס"ל לבה"ג בנפלו הנויין לענין טלטול אז אין כאן ביזוי מצוה ואפ"ה אסור כמ"ש ב"י בסמוך בשם הר"ן וז"ל כיון שטפלן לסוכ' עשאן כמוהו כו' ואי מתהני מנייהו אפי' אחר נפילה יש בזוי מצוה הלכך אין תנאי כלום דכי היכי דסוכ' אסור' ה"ה בנויי' ע"כ וס"ל לבה"ג דבעצי סוכה שיש בה שייכות איסור דאורייתא משום חג כו' פשיטא שיש להחמיר אף בנפל' אפי' בטלטול אלא דבנויים דליכא איסורא אלא מדרבנן משום ביזוי מצוה אפי' בעודה קיימת והחמירו גם בנפלו לאכיל' מ"מ אין ראוי לאסור בנפילה לטלטול אלא שהשוו חכמים מדותיהם לעצי סוכה וגזרו בטלטול הנויין משום טלטול עצי סוכה שיש שם שייכות איסור דאורייתא ע"כ ניחא שיש חילוק בין שבת לי"ט דשבת חמיר לענין גזירה אבל לענין התלוי במוקצה לחוד ואין שם שייכות איסור דאורייתא שרי בין בשבת ביבן בי"ט לבה"ג דפוסק כר"ש כמ"ש הב"י בקושיא שלו כנ"ל נכון וברור לתרץ קושית רבינו הטור וקושית ב"י על בה"ג:
ה סָעִיף ב של ח' ימים. דלא כמהרי"ל שכ' שהעיקר תלוי בהכנסת הי"ט אלא בכל ב"ה חל האיסור בפ"ע:
ו סָעִיף ב קודם ב"ה הראשון. דאל"כ כיון דחייל איסורא בב"ה קמא ממילא חייל בכלהו דכיומא אריכתא דמי לענין זה ולא מהני תו תנאי:
ז סָעִיף ב אין נוהגין להתנות. משום דלא בקיאי שפיר בתנאי:
ח סָעִיף ב די"א דאין אסור אפילו בדפנות עצמן כו'. דברים הללו אינן מחוורין דאין שום פוסק ס"ל להתיר אפילו בנוי דפנות כ"ש בדפנות עצמן דהיא תלמוד ערוך בפ"ק דסוכה כמ"ש רסי' זה אלא דהב"י כ"כ בפי' דברי הרא"ש והוא שלא בדקדוק כמ"ש שם אלא דנ"ל להקל בסדינים המצויירים שיש חשש מפני גנבים אנן סהדי שלא תלאן שם מתחלה להיותן שם תמיד ע"כ לא אתקצו כלל ואפי' לא התנו והרבה פעמים מצינו כיוצא בזה ואפי' לענין איסור ריבית כתב רמ"א בי"ד סי' קס"ט ס"ח ואפשר אפי' מסתמא הוה כהתנו בכך כיון שהמנהג כן:
א סָעִיף א תנאי. כיון דא"א ליטול בין השמשות משום דקא סתר אהלא ואיתקצי לכולי שבע' משא"כ בנוי סוכה דבס"ב דמהני תנאי ועמ"א:
ב סָעִיף א הסמוכים. ואם סמך עצים לסוכ' כדי לעבות' אפילו אחר שנגמרה אסורים דלא גרע מנוי סוכה אלא אם כן התנה. יש"ש ועיין מ"א:
ג סָעִיף א מילתא היא. וקשה דבסי' מ"ב סעיף ג' כתב דהזמנה לגוף הקדוש' מלתא היא וי"ל דתשמישי מצוה קילא טפי ונ"ל דמי שיש לו סוכה בנוי' משנה לשנה מ"מ אינ' אסור' עד שישב בה בחג אע"ג דכבר ישב בה בשנה שעבר' מ"מ כשעבר החג בטלה קדושת' וצריך מעש' אחר שתחול קדושת'. מ"א:
ד סָעִיף ב אוכלים. ואם יודע שהילדים יאכלו מהם מוטב שלא לתלותם ס"ח סי' רס"ג ולי נראה דיתנה עליהן מ"א ובלבד שלא ינתקו החוטים:
ה סָעִיף ב דמוקצים. דבמוקצ' למצותו אפי' רבי שמעון מודה דאסור:
ו סָעִיף ב הראשון. דאם לא כן כיון דחיילי איסורא בבה"ש קמא ממילא חייל בכולהו דכיומא אריכתא דמי לענין זה ולא מהני תו תנאי:
ז סָעִיף ב להתנות. משום דלא בקיאי שפיר בתנאי:
ח סָעִיף ב להתנות. וט"ז כתב נ"ל להקל בסדינים המצוירים שיש חשש מפני גנבים אנן סהדי שלא תלאן שם מתחל' להיות שם תמיד ע"כ לא אתקצו כלל ואפי' לא התנו ע"ש. וכתב מהרי"ל מותר לתלות יריעות שעטנז רק שיהיו תלוים למעל' מתשמיש אדם. כתב ד"מ לא יקשור הנויין דאסור להתירן ביום טוב אלא יעשה עניבה עסי' שי"ז אותן החוקקים פסוק בסוכו' תשבו על הדלעת לא יפה עושים כמ"ש בי"ד סי' רפ"ג בב"י ובט"ז ואף אחר סוכות לא יפסע על עצי סוכה דתשמישי מצו' הוא כמו ציצית ולולב מ"א ועיין סי' נ"א ס"ק ב' כתבתי בשם הט"ז דבסכך סוכה טוב שלא לעשו' לצורך דבר שאינו כבוד למצו' שעברה ע"ש:
א סָעִיף א רש"י פי' כו' דליכא משום סתיר' אהל כמ"ש ס"ס תקי"ח בשם בעל המאור. והיינו בסוכ' רעוע' בין רשמשות. וז"ל שם כיון שהיא רעוע' דאי נמי סתר לה קודם נפיל' אין בה משום סתירת אהל כיון שהיא רעוע' אלא דלכתחל' אסור דמחזי כסותר אהל עכ"ל ולכן ס"ל דמהני תנאי דאיני בודל דל"ל הא ע"כ בודל ב"ה משום סתירת אהל. מ"מ כה"ג דליכא בסתירה כ"א שבות דרבנן. והא קי"ל דל"ג על שבות ב"ה אך יש חולקים ע"ז כמבואר שם. אלא כוונת מ"א דלדעת בעל המאור היה מהני תנאי דאינו בודל לטעמו של רש"י: ודעת ר"י כו' שהתו' הקשו דבמס' סכה משמע דעצי סכה אסורים מדאורי' ובמסכת שבת ובדוכתי אחריתי משמע דאין אסורים כי אם מדרבנן. ותי' ר"ת דמה שצריך להכשר סכה אסור מדאוריי' אבל היותר מזה אינו אסור כ"א מדרבנן ור"י חילק דבעודה קיימת אסור' מדאורייתא וכשנפלה אינה אסורה אלא מדרבנן. והשתא כתב מ"א דלטעם הר"ן דמש"ה אינו מועיל תנאי הואיל ואסור מן התורה. א"כ לדעת ר"י אם נפלה דאין אסור' כי אם מדרבנן מהני תנאי אבל בעודה קיימת אפי' יותר מהכשר סכה לר"י ע"כ אסור מן התורה. מדלא הונח לר"י בתי' ר"ת א"ו ס"ל דאין לחלק ואפי' יותר מהכשר סכה אסור מן התורה. א"כ לר"י בעודה קיימת לא מהני תנאי אפי' ליותר מהכשר סכה לטעם הר"ן (ולר"ת הוי להיפך): וכתב היש"ש כו' ליכא סתירת אהל ואזיל לטעמי' של רש"י וא"כ לרש י מהני תנאי כה"ג אלא דאכתי איכא למיחש לטעם הר"ן. לזה כת' מהני בה תנאי כו' ביתר מהכשר סכה. ר"ל דמותר מן התורה לדעת ר"ת. אלא דאכתי א"ל לדעת ר"י דבעודה קיימת הכל אסור מן התורה אפי' יותר מהכשר סכה לזה כ' כשתפול. דבז' לר"י הוי דרבנן ולחוש גם לר"ת לכן הקדים ביותר מהכשר סכה דלר"ת אפי' נפלה אסור מן התור': ע"ש שהוא כתב תי' אחר לקושית התו' הנ"ל דבמקום אחד מצינו דאסורים מן התור' ובמקומות אחרים מצינו דאין אסורים רק מדרבנן ולפי תי' של יש"ש ישתנו הדינים. וכיון שלא הביא מ"א תי' היש"ש מסתמא לא ס"ל כוותי':
ב סָעִיף א (ס"ק ב) וכל זה כו' לא חידש ב"ד ולא נעשה לשם סכה ואפילו הכי כשרה דרי"ו אזיל לשיטתי' כמ"ש מ"א בשמו ר"ס תרל"ו דחידוש לא בעינן מצד הדין רק למצו' מן המובחר:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) דהזמנ' כו'. דתשמישי מצוה כו' ועצי סכה מיקרי תשמישי מצוה כמ"ש מ"א בסי' מ':
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) וכן אוכלים כו' ולי נראה דיתנה עליהן י"ל דמ"א כתב כן לפי שטתו בסעיף קטן ח' דגם בזה"ז רשאי להתנות. או אפשר ר"ל דכה"ג גם רמ"א מודה דרשאי להתנות כיון דאין אוכלים רק ילדים וגם אפי' ידוע אינו ברור כ"כ:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) דמוקצים כו' דלא כב"י שהקשה על בה"ג לפי גרסת המרדכי בלשון בה"ג דאוסר בין בשבת ובי"ט והא בה"ג פוסק כר"ש דל"ל מוקצה בין בשבת ובין בי"ט ולכן כ' דמוקצה מ' מצוה גם לר"ש אסור: עיין סי' תצ"ה. הובא מחלוקת הפוסקים אי קי"ל מוקצה אסור בי"ט. וא"כ למאן דאוסר לדידן בלא"ה א"ש:
ו סָעִיף ב (ס"ק ו) בשע' כו' דלא כמהרי"ל שצ"ל ב"ה כו' אדרבא ב"ה תו לא מהני תנאי דלמא כבר הוא לילה וכבר חלה עליו הקדושה. אלא צריך להתנות כשעדיין וודאי יום כ"ה בד"מ:
ז סָעִיף ב (ס"ק ח) אין נוהגים כו' להתנות. אבל לדידן דצריך להתנות מבע"י כו' כצ"ל ור"ל דוקא לשיטת מהרי"ל צריך להתנות דוקא ב"ה שייך בקיאות דכמה בני אדם אין בקיאים בשיעור ב"ה: ולשון התנאי מפורש כו' ר"ל וא"כ בלשון התנאי וודאי א"צ בקיאות:
ח סָעִיף ב (ס"ק ט) כ"ש בנוי' כו' מודה הרא"ש. הוא הי"א שכתב רמ"א דאין איסור אפי' בדפנות וס"ל לרמ"א דלדידיה כ"ש נוי הדפנות. ומ"א כתב להיפך דאדרבא נוי הדפנות לכ"ע אסורים דלא הוי נוי הדפנות כי אם נוי סכך. דהסכך הוא עיקר הסכ' ועל שמו נקראים הנוים ולכן כ"ע מודים דנוי דפנות אסורים: דמשני כו' אהא דתנן פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר פסולה. ואר"ח אבל תלאה לנאות' תחת הסכך כשרה. ואמרינן לימ' מסייע ליה סככה כהלכת' ועטר' בקרמי' ובסדינים המצויירים כו' אסורים עד מוצאי יום טוב אחרון. ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו והוי ס"ד הא דקתני ועטר' בקרמים כו' ר"ל שפרסן תחת הסכך אלמא לנאות' כשר' כדר"ח ודחי הש"ס דלמא לנאות' פסול'. וברייתא מיירי שעטרה מן הצד בקרמים כו' שתלאן בדפנות ולכן כשיר' וא"כ לרמ"א אליבי' דהרא"ש תיקשי אי מיירי שעטר' מן הצד למה אסורים אא"כ התנה. הלא נוי דפנות אין אסורי' כלל: אין לתלות עיין בי"ד סי' ש"א ס"א. ר"ל אע"ג דבס"א מבואר שם דאהל של כלאים שרי לעשות אבל בסעיף י"א שם כתב דוילון של כלאים אסור לתלות מפני שלפעמים אדם מחמם ידיו בוילון ואיכא איסיור לבישה בשעת חימום דהוי כמו לבישה. ולכן בעינן כאן שיהיו גבוהים מתשמיש אדם דתו ל"ל שיחמם בה ידיו: דאותן החוקקים כו' לא יפה כו' דקי"ל אין כותבים פרשה או פסוק מן התורה אלא לתינוק. כדי שילמוד התינוק מתוכו משום עת לעשות לה' כו' דאין יד כל אדם משגת לקנות ספר שלם לתינוק. ואם כן הכא מה עת לעשות שייך בזה במה שחוקק על הדלעת:
ט סָעִיף ב (ס"ק י) דלא הוקצה כו' דהא אפשר כו' ר"ל אע"ג דאמרינן לקמן סי' תרצ"ג דהדס של מצוה אסור להריח בו דמריח' אקצייה (אבל אתרוג של מצוה מותר להריח בו דלא אקציי' כי אם מאכילה) וזה באמת טעם היש אוסרים בהדס שכתב רמ"א שהם מדמים דינ' דהכא להדס שבלולב. אבל הר"ן חילק ביניהם בשלמא הדס שבלולב דלא אפשר במין אחר. וכיון דצריך דוקא להדס והדס עומד לריח א"כ מריח' אקצייה. מה שאין כן כשנטלו לצורך סכך כיון דאפשר לסכך בעצים. מעשה עץ בעלמא משמש ההדס ולא אקצייה מריחו:
א סָעִיף א ס"א בין כו'. ממש"ש י' ב' דילמא מן הצד וכ"ש בדפנות עצמן כמ"ש ברפ"ד די"ט דחמירי מנויין: מפני כו'. שם מ"ו ב': אפי' נפלה כו'. ע' תוס' רפ"ד די"ט ל' ב' ד"ה אבל. ור"י פי' כו' ואף לפי' ר"ת ממ"ש בגמרא שם הכא בסוכה נופלת כו' וקאמר שם ושוין בסוכת החג כו': ולא מהני כו'. כפירש"י שם סיפא אתאן לסוכה דעלמא כו' אבל רמב"ן ור"ן שם לא פי' כן וע"ל סי' רע"ט ס"ד וסי' תקי"ח ס"ח מש"ש: ואם אחר כו'. ממש"ש מנין שכשם שחל כו' ובחגיגה לאחר שהפריש את חגיגתו א"י להפריש עוד ועבפ"ק דחגיגה ח' ב': אבל אם כו'. כמ"ש שם בחגיגה וע' תוס' דפ"ד די"ט שם ד"ה הנ"ל ותירץ ר"ת כו': וכ"ז כו'. דקי"ל כרבא סנהדרין מ"ז ב':
ב סָעִיף ב ס"ב אפי' נפלו. דלכן אמרו שם משום דאתקצאי כו' ולא סגי מ"ש בפ"ב דשבת משום ביזוי דמשום ביזוי אין אסור אלא בעודן תלוים ואי לאו טעמא דביזוי הוי מותר בח"ה אפילו בעודן תלויין והשתא דאסור בעודן תלויין משום ביזוי אסור אף כשנפלו בח"ה. תוס' בפ"ב דשבת כ"ב א' ד"ה סוכה וכמ"ש הרא"ש בתשובה דלא כהג"א ורש"א שכתבו דנפלו בח"ה מותר וכ' בתשובה שם אע"ג דבעצי סוכה אמרינן פ"ד די"ט שם דאתקצאי לשבעה ובנפלה מיירי כמ"ש ר"י שם אלמא אמרינן מוקצה אף בח"ה דוקא בעצי סוכה אמרינן דהוקצה לפי שצריך לתזור ולבנותה משא"כ בנויין: ובי"ט כו'. שכל שאסור באכילה אסור בטלטול אפי' אינו אסור רק מדרבנן כמ"ש בפי"ח דשבת טבל פשיטא כו' וכמ"ש שם מ"ה א' אין מוקצה לר"ש אלא שמן כו'. הואיל והוקצה למצותו כו' אלמא דאף בטלטול אסור כמש"ש במתני' רש"א כל הנרות מטלטלין חוץ כו' ומדמה שם בגמרא לנויי סוכה ובירושל' פ"ג גבי לולב ביום טוב הראשון הניחו בארץ אסור לטלטלו א"ר אבין זאת אומרת דאסור בהנייה ולכך הוא מוקצה: של ח' ימים. רמב"ן דלא כרש"י שם דאף אם אינו בודל יום ראשון מ"מ בה"ש של שאר ימים חיילא כמו בהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים בפ"ד דסוכה: ודוקא שמתנה כו'. ממש"ש אבל עצי סוכה דחלה כו' וערש"י שם ואם איתא אפי' בעצי סוכה היה מהני: ואם אמר כו'. תוספתא בפ"א דסוכה תלה בה אגוזים כו' ואם התנה עליהן שיאכל מהן בחג ה"ז מותר ושם בפ"ג דיום טוב אין נוטלין עצים מן הסוכה אפי' בי"ט האחרון של חג אם אמר לכשארצה אטול ה"ז מותר: וצריך לעשות כו'. רש"י דניון שנכנס בה"ש איתקצאי כמ"ש דמגו דאיתקצאי בה"ש איתקצאי כו': הראשון. אבל אח"כ לא מהני כיון דאיתקצאי בה"ש ראשון וכמ"ש בפ"ד דסוכה אתרוג שנפסלה אסור לאוכלה כל שבעה אע"ג שנפסלה ביום הראשון ולא איתקצאי בה"ש השני: יש מן כו'. עט"ז: די"א שאין כו'. הוא דעת הרא"ש וצ"ל לסברא זו דמ"ש דילמא מן הצד דחיה בעלמא ולא קיימא במסקנא ועמ"א: אם סיכך. כו' וי"א כו'. כמש"ש ל"ז ב' וסברא ראשונה ס"ל דל"ד לשם דשם אינו יוצא אלא בו אבל כאן דאפשר בעצים דעלמא אקציה ממעשה עץ בעלמא משימוש והבערה וז"ש הדס של מצוה כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.