א כֵּיצַד מִצְוַת יְשִׁיבָה בַּסֻכָּה, שֶׁיִּהְיֶה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְיָשֵׁן וּמְטַיֵּל (טוּר) וְדָר בַּסֻכָּה כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא דָּר בְּבֵיתוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. וְכָל שִׁבְעַת יָמִים עוֹשֶׂה אָדָם אֶת בֵּיתוֹ עֲרַאי וְאֶת סֻכָּתוֹ קֶבַע. כֵּיצַד, כֵּלִים הַנָּאִים וּמַצָּעוֹת הַנָּאוֹת, בַּסֻכָּה; וּכְלֵי שְׁתִיָּה, כְּגוֹן אֲשִׁישׁוֹת וְכוֹסוֹת, בַּסֻכָּה; אֲבָל כְּלֵי אֲכִילָה לְאַחַר הָאֲכִילָה (טוּר), כְּגוֹן קְדֵרוֹת וּקְעָרוֹת, חוּץ לַסֻכָּה; הַמְּנוֹרָה, בַּסֻכָּה; וְאִם הָיְתָה סֻכָּה קְטַנָּה, מַנִּיחָהּ חוּץ לַסֻכָּה. הַגָּה: וְאַל יַעֲשֶׂה שׁוּם תַּשְׁמִישׁ בָּזוּי בַּסֻּכָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח).
ב אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וִישֵׁנִים בַּסֻכָּה כָּל שִׁבְעָה, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, וְאֵין יְשֵׁנִים חוּץ לַסֻכָּה אֲפִלּוּ שְׁנַת עֲרַאי; אֲבָל מֻתָּר לֶאֱכֹל אֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לַסֻכָּה. וְכַמָּה אֲכִילַת עֲרַאי, כַּבֵּיצָה מִפַּת; וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת מַיִם וְיַיִן וְלֶאֱכֹל פֵּרוֹת וַאֲפִלּוּ קָבַע עֲלַיְיהוּ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) חוּץ לַסֻכָּה; וּמִי שֶׁיַּחְמִיר עַל עַצְמוֹ וְלֹא יִשְׁתֶּה חוּץ לַסֻכָּה אֲפִלּוּ מַיִם, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח; וְתַבְשִׁיל הֶעָשׂוּי מֵחֲמֵשֶׁת מִינִים, אִם קוֹבֵעַ עָלָיו חָשִׁיב קֶבַע וְצָרִיךְ סֻכָּה. הַגָּה: וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לְהָקֵל עַכְשָׁו בְּשֵׁנָה, שֶׁאֵין יְשֵׁנִים בַּסֻּכָּה רַק הַמְדַקְדְּקִין בְּמִצְוֹת, יֵשׁ אוֹמְרִים מִשּׁוּם צִנָּה, דְּיֵשׁ צַעַר לִישַׁן בִּמְקוֹמוֹת הַקָּרִים (מָרְדְּכַי פ' הַיָּשֵׁן); וְלִי נִרְאֶה מִשּׁוּם דְּמִצְוַת סֻכָּה אִישׁ וּבֵיתוֹ, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא דָּר כָּל הַשָּׁנָה, וּבְמָקוֹם שֶׁלֹּא יוּכַל לִישַׁן עִם אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֵין לוֹ סֻכָּה מְיֻחֶדֶת, פָּטוּר; וְטוֹב לְהַחְמִיר וְלִהְיוֹת שָׁם עִם אִשְׁתּוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא דָּר כָּל הַשָּׁנָה, אִם אֶפְשָׁר לִהְיוֹת לוֹ סֻכָּה מְיֻחֶדֶת.
ג אֲכִילָה בַּסֻכָּה בְּלֵיל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, חוֹבָה; אֲפִלּוּ אָכַל כַּזַּיִת פַּת יָצָא יְדֵי חוֹבָה; מִכָּאן וָאֵילָךְ רְשׁוּת; רָצָה לֶאֱכֹל סְעֻדָּה, סוֹעֵד בַּסֻכָּה; רָצָה אֵינוֹ אוֹכֵל כָּל ז' אֶלָּא פֵּרוֹת וּקְלָיוֹת חוּץ לַסֻכָּה אוֹכֵל כְּדִין אֲכִילַת מַצָּה בְּפֶסַח. הַגָּה: וְלֹא יֹאכַל בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁיְּהֵא וַדַּאי לַיְלָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח), וְיֹאכַל קֹדֶם חֲצוֹת לַיְלָה (מַהֲרִי"ו וּמַהֲרִי"ל); וְלֹא יֹאכַל בַּיּוֹם מֵחֲצוֹת וָאֵילָךְ, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל בַּסֻּכָּה לְתֵאָבוֹן (מַהֲרִי"ל), דּוּמְיָא דַּאֲכִילַת מַצָּה.
ד כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים קוֹרֵא וְלוֹמֵד בְּתוֹךְ הַסֻכָּה, וּכְשֶׁמֵּבִין וּמְדַקְדֵּק בְּמַה שֶּׁיִּקְרָא וְיִלְמֹד, יָכוֹל לִלְמֹד חוּץ לַסֻכָּה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו. הַמִּתְפַּלֵּל, רָצָה מִתְפַּלֵּל בַּסֻכָּה אוֹ חוּץ לַסֻכָּה.
ה יָרְדוּ גְּשָׁמִים, הֲרֵי זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ הַבַּיִת; מֵאֵימָתַי מֻתָּר לִפָּנוֹת, מִשֶּׁיֵּרְדוּ לְתוֹךְ הַסֻכָּה טִפּוֹת שֶׁאִם יִפְּלוּ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל יִפָּסֵל אֲפִלּוּ תַּבְשִׁיל שֶׁל פּוּל. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אֵין תַּבְשִׁיל לְפָנָיו (סְמַ"ג וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י). וּמִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּזֶה הַשִּׁעוּר, יְשַׁעֵר אִם יֵרְדוּ כָּל כָּךְ גְּשָׁמִים לַבַּיִת אִם הָיָה יוֹצֵא, יֵצֵא מִסֻּכָּתוֹ גַּם כֵּן (אוֹר זָרוּעַ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פֶּרֶק הַיָּשֵׁן וּמָרְדְּכַי פ"ב מַיְמוֹנִי פ"ו וּמַהֲרִי"ל); וְכָל זֶה דַּוְקָא בִּשְׁאָר יָמִים אוֹ לֵילוֹת שֶׁל סֻכּוֹת, אֲבָל לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה צָרִיךְ לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּסֻּכָּה אַף אִם גְּשָׁמִים יוֹרְדִין (טוּר וְרַ"ן וְהָרֹא"שׁ), וִיקַדֵּשׁ בַּסֻּכָּה (כְּדֵי) שֶׁיֹּאמַר זְמַן עַל הַסֻּכָּה (ת"ה סי' צ"ה).
ו הָיָה אוֹכֵל בַּסֻכָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים, וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ וּפָסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַחֲזֹר לַסֻכָּה עַד שֶׁיִּגְמֹר סְעוּדָתוֹ.
ז הָיָה יָשֵׁן וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים בַּלַּיְלָה וְנִכְנַס לְתוֹךְ הַבַּיִת, וּפָסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַחֲזֹר לַסֻכָּה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, אֶלָּא יָשֵׁן בְּבֵיתוֹ עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. הַגָּה: וְיֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ (טוּר). מִי שֶׁהוּא יָשֵׁן בַּסֻּכָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים, אֵין צָרִיךְ לְשַׁעֵר בִּכְדֵי שֶׁיִּתְקַלְקֵל הַתַּבְשִׁיל, דְּבִגְשָׁמִים מוּעָטִים הָוֵי צַעַר לִישַׁן שָׁם וְיוּכַל לָצֵאת (מהרי"ו); וְכָל הַפָּטוּר מִן הַסֻּכָּה וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם, אֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו שָׂכָר וְאֵינוֹ אֶלָּא הֶדְיוֹטוֹת (הגה"מ פ"ו); וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִן הַסֻּכָּה מִכֹּחַ הַגְּשָׁמִים, אַל יִבְעַט וְיֵצֵא, אֶלָּא יֵצֵא כְּנִכְנָע כְּעֶבֶד שֶׁמּוֹזֵג כּוֹס לְרַבּוֹ וּשְׁפָכוֹ עַל פָּנָיו. (מַהֲרִי"ל).
ח נָהֲגוּ שֶׁאֵין מְבָרְכִים עַל הַסֻכָּה אֶלָּא בִּשְׁעַת אֲכִילָה וְהָכֵי נָהוּג.
א סָעִיף א (א) כיצד וכו' - ומי שא"א לו לעשות סוכה אלא מעבר הנהר וצריך לעבור בספינה קטנה או ע"י מעבר (שקורא פרא"ם) לשם יש מקילין לעבור בה ע"י שגוי יעבירנה משום שהוא לדבר מצוה אבל הרבה מחמירין בזה:
ב סָעִיף א (ב) וישן ומטייל - וכן אם ירצה לספר עם חבירו יספר בסוכה דסוכתו צריך להיות כביתו בכל השנה וכמו שמסיים המחבר. ולפי שקדושת הסוכה גדולה מאוד ראוי למעט בה בדברי חול ולדבר בה כ"א קדושה ותורה וכ"ש שיהיה זהיר מלדבר שם לשה"ר ורכילות ושאר דיבורים האסורים:
ג סָעִיף א (ג) כגון אשישות וכוסות - ואפילו הן של חרס. ואפילו לאחר שתיה שאין נמאסין כמו כלי אכילה ועוד דאין קבע לשתיה ומצוי הוא ששותה כמה פעמים ביום:
ד סָעִיף א (ד) אבל כלי אכילה וכו' - וכלים שמשהין בהן קמח והעריבות שלשין בהם וכלים של בשמים שאין דרך להחזיקן בדירתו רק בבית החצון הכל בכלל כלי אכילה הן וכן כד או דלי ששואבין בו מים מן הנהר הכל חוץ לסוכה וכלל הדבר כל שאין דרכו להיות בדירתו שדר בה אין לו להחזיק בסוכה:
ה סָעִיף א (ה) כגון קדירות וקערות - מלשון זה משמע לכאורה דבשעת אכילה גם קדירות מותר להכניסן לסוכה ולערות לתוך הקערה והעולם נזהרין מהקדירה להכניסן לתוך הסוכה אף קודם אכילה ונראה דחששו לדעת המחמירין בקדרה בכל גווני ואפשר דגם דעת השו"ע כן הוא [ובפרט מי שאין דרכו גם בביתו להביא הקדרה לשולחנו אלא מערה לתוך הקדרה בבית החצון בודאי יש ליזהר בזה] ומ"מ מי שאין לו כלי וצריך לאכול מן הקדרה מותר להכניסו [ח"א]:
ו סָעִיף א (ו) חוץ לסוכה - ומ"מ בדיעבד אם הכניס בתוכה כלי מאכל או עשה בה תשמיש בזוי אין נפסלת הסוכה בכך [אחרונים]:
ז סָעִיף א (ז) המנורה בסוכה - והמנהג שלא להכניס נר של חרס לסוכה וכן מקדה של חרס ואפילו חדשה אין כדאי כ"כ ומצופה בקוניא דין כלי זכוכית יש לו ומותר:
ח סָעִיף א (ח) ואם היתה סוכה קטנה וכו' - אפילו אינה מצומצמת בשיעורה אלא שהיא קטנה כ"כ בענין שיש לחוש שמא יתקרב הנר לדופני הסוכה ותאחז בהן האור ותשרף סוכתו צריך להניחה חוץ לסוכה אפילו היא של זהב. ואם מטבעו הוא מצטער כשאוכל שלא במקום הנר יש להקל כשיעמיד הנר בעששית שקורין (לנטערנע) או במנורה (שקורין לאנפין) אם לא שהיא נמוכה מאוד ויש לחוש שיתקרב האור להסכך:
ט סָעִיף א (ט) שום תשמיש בזוי - כגון שטיפת קערות ובכוסות ליכא קפידא. ואסור להשתין בסוכה אפילו בכלי אע"פ שעושה כן בביתו [ח"א]:
י סָעִיף ב (י) כל שבעה - עיין לקמן סימן תרס"ח:
יא סָעִיף ב (יא) עראי - דפעמים דסגי ליה לאיניש בהכי והו"ל קבע ועיין סימן מ"ד שהוא שיעור הילוך ק' אמה הא בציר מהכי אף עראי לא הוי ואפשר דה"ה לענין סוכה כה"ג [פמ"ג] ומי שנאנס וישן חוץ לסוכה מיד כשיקיץ צריך לילך לסוכה דהא אפילו בירדו גשמים ופסקו צריך לילך לסוכה אם עדיין לא שכב וכמו שכתב המ"א לקמן בס"ז:
יב סָעִיף ב (יב) אכילת עראי - דזה לא חשיב לחייבו בסוכה דאף בביתו מצוי שאוכל עראי חוץ לביתו. וה"ה שמותר לטעום את התבשיל כמה פעמים ואפילו לבלוע חוץ לסוכה:
יג סָעִיף ב (יג) מים ויין ולאכול פירות - הטעם דאכילת פירות אפילו הרבה בקביעות חשיב רק כאכילת עראי דפת וה"ה אכילת בשר ודגים וגבינה ושאר מיני מאכל חשובים כפירא לדעת השו"ע ולא החמיר בסוף רק בתבשיל העשוי מחמשת המינים. והנה מה שהגיה רמ"א ואפילו קבע עלייהו קאי גם על יין כמו שמוכח בדרכי משה וטעמו דיין אין נחשב רק כאכילת פירי וכ"ש שאר משקין וע"כ לא חשיב קביעות דידהו. ודע דכמה אחרונים מפקפקין בדין זה ודעתם דאם שותה יין בקביעות חייב בסוכה ובפרט בני חבורה שקבעו לשתות יין בודאי הוי קבע גמור. ומ"מ לענין ברכה הסכימו כמה אחרונים דאין לברך לישב בסוכה כ"א על פת העשוי מחמשת מיני דגן או תבשיל העשוי מה' מינים אם קובע סעודה עליו וכדלקמן בסוף הסעיף. ולענין פת הבאה בכיסנין יבואר שם ומיהו ראוי ונכון לכתחלה שלא לשתות בקבע אפילו שאר משקין כמו מי דבש ושכר אלא תוך הסעודה או עכ"פ יאכל מתחלה לפת יותר מכביצה [או שאר תבשיל העשוי מה' מינים אם קובע סעודתו ע"ז] ויברך לישב בסוכה ויוצא לכל הדיעות:
יד סָעִיף ב (יד) אפילו מים - וכ"ש פת דרך עראי:
טו סָעִיף ב (טו) אם קובע עליו וכו' - ר"ל שאוכלם בחבורה או שאוכל שיעור חשוב שקובע סעודתו בזה ולא די שיאכל מעט יותר מכביצה כמו בפת ועיין במ"א שהקשה ע"ז ודעתו דדינו ממש כמו בפת דיותר מכביצה מעט חייב בסוכה אכן לענין לברך לישב בסוכה דעת האחרונים דאין לברך רק כשיקבע עליו סעודה כמו שכתוב בשו"ע. ודע עוד דהסכימו כמה אחרונים דנכון להחמיר מלאכול בשר ודגים וגבינה חוץ לסוכה ודוקא בקביעות אבל שלא בקביעות אין להחמיר כלל:
טז סָעִיף ב (טז) וצריך סוכה - פי' מדינא וע"כ צריך לברך לישב בסוכה וכתב המאמר מרדכי שמי שאכל פת הבאה בכיסנין בשחרית בתוך הקאפי"א וכיוצא כמו שאנו נוהגים בכל ימות השנה אע"פ שאינו מברך המוציא כיון שאינו אוכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו מ"מ בעי סוכה שהרי הוא קובע סעודתו עליו וכו' וכך נהגנו לברך עליה לישב בסוכה ע"ש. ונקט מילתא דשכיחא דה"ה אפילו בלא שתית קאפי"א כיון דקבע סעודה על הפת כיסנין ואם לא קבע סעודתיה עליו רק שאכל יותר מכביצה יש דיעות בין האחרונים אם צריך לברך לישב בסוכה ועיין בשע"ת שכתב דלענין שבת ויו"ט בבקר כשמקדש ואוכל פת כיסנין במקום סעודה [אף שאח"כ הולך לחוץ לקבל פני רבו וכדומה ונמשך כמה שעות עד זמן סעודה] לכו"ע יכול לברך לישב בסוכה דכיון שאוכל אותה בתורת סעודה הצריכה לקידוש שפיר דמי שיברך ברכת סוכה דמחשבתו משוי ליה קבע ובחול אין כדאי לברך דספק ברכות להקל אכן מנהג העולם לברך אף בחול. וכדי להנצל מחשש ברכה לבטלה יראה שלא לצאת מיד אחר אכילתו רק לשבת שם זמן מה ויכוין בשעת ברכתו לישב בסוכה על האכילה ועל הישיבה שאחר זה:
יז סָעִיף ב (יז) משום צינה - וא"כ מי שאין לו כרים וכסתות כראוי ויש צינה אין לו להחמיר לישן שם דנקרא הדיוט כמ"ש בס"ז בהג"ה [מ"א] ועיין לקמן סימן תר"מ ס"ד בהג"ה ובמה שכתבנו שם:
יח סָעִיף ב (יח) פטור - ובביאור הגר"א חולק ע"ז דלא מיפטר משום זה וגם במ"א מסיק דמשום זה לא מיפטר ולימד זכות אחר על העולם משום דהו"ל מצטער כשאין יכול לישן שם עם אשתו והנה לפי טעם זה אם אין מצטער כגון שאין אצלו זמן עונה עכשיו אין לו לפטור עצמו מן השינה. ומשמע מכמה אחרונים דמאן דא"א לו לישן עם אשתו בסוכה דאין לו סוכה מיוחדת לא יבטל זמן עונה וליל טבילה ואין לחייבו לאחר שנזדווג עם אשתו שיחזור לסוכתו אלא ישן בביתו עד עמוד השחר:
יט סָעִיף ג (יט) בליל יו"ט הראשון חובה - ר"ל דבליל יו"ט הראשון מחוייב לאכול בסוכה ואפילו אם אינו אוכל אלא כזית משא"כ מליל זה והלאה אפילו בשבת ויו"ט דמחוייב לאכול פת אינו מחויב לאכול בסוכה אלא אם אוכל יותר מכביצה דהוי אכילת קבע. והטעם דלילה זה חמיר דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות מה התם רק לילה הראשונה חובה מכאן ואילך רשות אף ה"נ לענין סוכה:
כ סָעִיף ג (כ) כזית - דכיון דגמרינן מחג המצות לגמרי גמרינן מניה מה התם בכזית דגן אף הכי בכזית דגן:
כא סָעִיף ג (כא) פת - ולא מיני תרגימא דספיקא דאורייתא הוא וגם לא פת כיסנין אלא פת גמור [שע"ת]:
כב סָעִיף ג (כב) יצא י"ח - דאע"ג דבשאר הימים שיעור אכילה חוץ לסוכה בכביצה אבל ליל ראשון שהוא חובה טפי אפילו לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאכול חוצה לה הלכך יוצא בה נמי ידי סוכה וצריך לברך לישב בסוכה ע"ז והיינו כשאין לו יותר אבל אם יש לו בודאי מן הנכון שיאכל יותר מכביצה לצאת גם דעת הסוברים דלצאת ידי מ"ע בעינן שיאכל שיעור המחייב לאכול בסוכה כל שבעה דהיינו יותר מכביצה. כתבו האחרונים דבעינן שלא ישהא באכילתו הכזית יותר מכדי אכילת פרס:
כג סָעִיף ג (כג) כל זיי"ן וכו' - היינו בחוה"מ אבל בשבת ויו"ט צריך לאכול כזית פת אך לא בעי סוכה ואף דבסימן רצ"א כתב המ"א דלסעודת שבת צריך ג"כ כביצה ויותר כדי דליהוי סעודת קבע התם למצוה בעלמא לכתחלה ובדיעבד די בכזית [אחרונים]:
כד סָעִיף ג (כד) כדין אכילת מצה בפסח - נסתפקתי לפי מה שידוע דעת הגר"א דמצוה לאכול מצה כל שבעת ימי פסח כפשטיה דקרא שבעת ימים תאכלו מצות אלא דמ"ע הוא רק בערב משא"כ אח"כ הוא רק מצוה בעלמא אפשר דה"ה הכא מצוה לכתחלה לאכול פת כל ז' ימים ולברך לישב בסוכה:
כה סָעִיף ג (כה) ודאי לילה - דאכילת סוכה בלילה ראשונה הוא דומיא דאכילת מצה בליל פסח דכתיב בה בערב תאכלו מצות והיינו משתחשך ואם בירך בין השמשות ואכל כזית צריך לחזור ולאכול כזית בלילה ודאי אבל ברכת לישב בסוכה לא יברך שנית דספק ברכות להקל:
כו סָעִיף ג (כו) קודם חצות לילה - דומיא דמצה דבעינן שיאכלנו קודם חצות כדמוכח בסימן תע"ז ס"א ובדיעבד אם לא אכל קודם חצות חייב לאכול אחר חצות דגם במצה דינא הכי כמה שכתבנו בסימן תע"ז ויוכל לברך לישב בסוכה ורק שאז דינו כשאר ימי סוכה שאין לברך לישב בסוכה עד שיאכל יותר מכביצה:
כז סָעִיף ג (כז) מחצות ואילך - האחרונים הסכימו לדינא דאינו אסור כ"א מתחלת שעה רביעית אחר חצות היום וכמו שפסק המחבר בסימן תע"א עי"ש וכל פרטי הדינים המבואר שם דברים המונעים לאכול בלילה לתיאבון שייך גם כאן:
כח סָעִיף ד (כח) וכשמבין ומדקדק וכו' - ר"ל דאז טוב לו יותר ללמוד בבית שהאויר יפה לו להרחיב דעתו:
כט סָעִיף ד (כט) מיושבת עליו - והכל לפי הענין דאם דעתו מיושבת בסוכה שיש לו מנוחה שם לומד בסוכה [ולפעמים מצוי שיש קור ומצטער אם ישב שם הרבה לקרות ולעיין בלימודו הוא פטור]. ואם יש לו טורח רב להביא ספרים הרבה ללימודו בסוכה אפשר דפטור אכן אם יש לו מקום להניחם שם כל החג חייב דאין זה טורח:
ל סָעִיף ד (ל) רצה מתפלל וכו' - ר"ל דבאיזה מקום שיש לו מנוחה יותר להתפלל בכונה שם יתפלל ואם היה לו בהכ"נ בעירו מניח סוכתו והולך לו לב"ה שכן בשאר ימות השנה ג"כ מניח דירתו והולך לו לבהכ"נ והבדלה מבדיל בסוכה שכן כל השנה מבדיל בביתו:
לא סָעִיף ה (לא) ירדו גשמים וכו' - וכשם שמפנין מפני הגשמים כך מפנין מפני השרב ויתושים ואפילו אין האדם מצטער בכך אלא שהמאכל מתקלקל בכך וה"ה אם העת קר שהמאכלים השמנים נקרשים לפניו יכול לאכלו בבית וא"צ לחזור עד שיגמור סעודתו אפילו אוכל אח"כ מאכלים אחרים שאינם נקרשים וכמו בס"ז בפינה מפני הגשמים שא"צ לחזור עד שיגמור סעודתו אפי' פסקו הגשמים וכתב בבכורי יעקב דאם אפשר לתקן בלא טורח גדול שלא יקרשו המאכלים כגון שיניחם על קערה שמים חמים בתוכה צריך לתקן ואינו פטור ע"י כך מסוכה:
לב סָעִיף ה (לב) הרי זה וכו' - ואם מנשב הרוח לתוך הסוכה ועי"ז נושרים קיסמים מן הסכך לתוך המאכל אם הוא אסטניס שאנינא דעתיה יכול לצאת חוץ לסוכה:
לג סָעִיף ה (לג) טפות וכו' - ומ"מ אם אינם יורדין למקום שיושב שם צריך לאכול בסוכה בעוד שעדיין אינם יורדים עליו ועל שולחנו ואפשר דאפילו ברכת לישב בסוכה יכול לברך [בכורי יעקב ע"ש שמביא קצת ראיה לזה ממהרי"ל ונראה דאם הוא איסטניס ומצטער בזה יכול לצאת ועכ"פ לא יברך]:
לד סָעִיף ה (לד) של פול - שזה המין מתקלקל במהרה על ידי מיעוט מים:
לה סָעִיף ה (לה) אבל לילה וכו' - דאף שהוא מצטער מחמת הגשם וכל מצטער פטור מסוכה סבירא ליה להרמ"א כדעת הפוסקים דסוברין דבלילה ראשונה אף מצטער חייב וטעמם דכיון דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות לגמרי גמרינן מה התם בכל גווני חייב אף בסוכות כן. ודע דיש עוד מגדולי הראשונים דסבירא להו דגזרה שוה זו לאו להכי אתיא ואין לחלק בין לילה הראשונה לשאר ימים וע"כ הכריעו כמה אחרונים דאף דמחוייב לאכול בסוכה מחמת ספק ברכת לישב בסוכה לא יברך דספק ברכות להקל עוד כתבו דראוי להמתין עד חצות הלילה פן יעבור הגשם דאם יעבור יכנס לסוכה ויברך ברכת לישב בסוכה ויאכל ויוצא בזה המ"ע לכו"ע ויש מאחרונים שכתבו דאין כדאי להמתין כל כך דאם ימתין עם אכילת ב"ב הגדולים והקטנים אין לך מניעת שמחת יו"ט יותר מזה [שע"ת] וכן בא"ר ופרי מגדים לא הזכירו שיעור חצות רק כשעה או שתים ואם לא פסקו יעשה אז קידוש בסוכה כמו שכתב הרמ"א:
לו סָעִיף ה (לו) ויקדש בסוכה כדי שיאמר זמן וכו' - ר"ל דלכאורה היה לו לעשות בהיפוך שיקדש בבית ויאמר ג"כ שם ברכת שהחיינו לזמן הזה ויאכל כל סעודתו שם ורק בסיום הסעודה יכנס לסוכה ויאכל כזית שם אלא דבזה היה צריך לברך עוד ברכת זמן משום סוכה ואין נכון להרבות בברכות לכך טוב יותר שיקדש מתחלה בסוכה ויהיה קאי ברכת זמן על הסוכה ג"כ [דאפילו אם נימא דפטור אז מסוכה מ"מ יוצא בזה דלא גריע ד"ז מאלו בירך שהחיינו בחול בשעת עשייה בסוכה דיוצא בזה] ויאכל בסוכה כזית ושאר סעודתו יאכל בביתו. ואם פסקו הגשמים אפילו כבר בירך בהמ"ז על אכילה הקודמת צריך לאכול עוד הפעם כשיעור ביצה ומעט יותר בסוכה ולברך לישב בסוכה כדי לצאת דעת הפוסקים דס"ל דאינו יוצא במה שאכל בעת הגשם והוא כשעדיין לא שכב אבל אם כבר שכב א"צ לקום מן המטה דאם מצטער חייב הרי כבר יצא באכילתו ואם מצטער פטור א"צ לקום מן המטה כמבואר בס"ז. ומש"כ הרמ"א לילה הראשונה דבלילה השניה מקדש בביתו ויברך זמן על יו"ט ויאכל סעודתו ובסוף הסעודה יאכל כזית בסוכה ולא יברך לישב בסוכה וגם לא יברך שהחיינו על הסוכה ויסמוך בזה על שהחיינו שבירך בליל ראשון ולכתחלה טוב להמתין גם בלילה שניה מעט עד שיפסקו הגשמים. ואם אכל בביתו ורק כזית בסוף הסעודה בסוכה כאשר כתבנו ואח"כ פסקו הגשמים צריך לכנוס לסוכה ולאכול כשיעור דהיינו יותר מכביצה ולברך לישב בסוכה [אחרונים] ועיין לקמן בסימן תר"מ ס"ד מה שכתבנו שם בענין זה:
לז סָעִיף ו (לז) היה אוכל בסוכה - ה"ה כשהיו יורדין גשמים כשהיה בביתו ואכל בביתו א"צ לפסוק סעודתו בביתו אלא גומר בביתו:
לח סָעִיף ו (לח) עד שיגמור סעודתו - אבל אם לא ישב עדיין לאכול בביתו אף שפסק מלאכול בסוכה והלך לבית צריך לחזור לסוכה אם פסקו הגשמים:
לט סָעִיף ז (לט) היה ישן וירדו גשמים וכו' - וה"ה כשהיה ישן בתחלת הלילה בביתו מחמת גשמים ופסקו [ח"א]:
מ סָעִיף ז (מ) אין מטריחין אותו וכו' - ודוקא כששכב כבר אבל אם עדיין לא שכב יחזור לסוכה [מ"א] ובספר בגדי ישע וכן במאמר מרדכי מסתפקים בזה אחרי שכבר היה לו טרחא להכניס הכרים וכסתות לתוך הבית אפשר שלא הטריחו לחזור ולהעלותם:
מא סָעִיף ז (מא) לחזור לסוכה - וה"ה מי ששוכב בסוכה שיש לה לעטי"ן ובשעת הגשמים סגרו אותן ואח"כ פסק הגשם נראה שא"צ לעלות על הסכך לפתוח הלעטי"ן שסתם בשעת הגשמים אבל אם יכול לפתחם בסוכה ע"י חבלים צריך לעמוד ולפתחם שאין זה רק מעט טרחא ולא מקרי מצטער [בכורי יעקב]:
מב סָעִיף ז (מב) ישן בביתו עד וכו' - ואפילו אם הקיץ א"צ לעלות לסוכה בלילה:
מג סָעִיף ז (מג) וינעור משינתו - פי' מעצמו וא"צ להקיצו גם אין מחוייב למסור שנתו לאחרים שיקיצוהו כשיאור היום:
מד סָעִיף ז (מד) וכל הפטור וכו' - כגון במצטער ופרטי דיני מצטער יבואר לקמן בסימן תר"מ ע"ש:
מה סָעִיף ז (מה) הדיוטות - ק"ו בזה למי שרוצה להחמיר כשיורדים גשמים ולילך לסוכה ולברך שם המוציא וברכת לישב בסוכה ואח"כ לאכול בבית והוי ברכה לבטלה אפילו יאכל שם בסוכה אכילת קבע [אחרונים] ועיין בבה"ל:
מו סָעִיף ח (מו) נהגו וכו' - ר"ל אף דמדינא דגמרא לדעת פוסקים ראשונים כשבירך בסוכה ויצא לעשות ענינו ולא לחזור תיכף בענין שהיה יציאה גמורה וא"כ הרי הסיח דעתו מן המצוה וכשיחזור אח"כ צריך לברך שנית ואפילו מאה פעמים ביום ואימת שנכנס אע"פ שאינו אוכל שם מברך שהרי גם הישיבה והעמידה שם היא מצוה דהוי כעין תדורו [ודוקא שיצא יציאה גמורה וכמו שכתבנו אבל אם יצא לעשות צרכיו או להביא דבר לסוכה א"צ לברך שהרי לא הסיח דעתו] מ"מ מנהג כל העולם כדעת הפוסקים שאינם מברכים אלא בשעת אכילה ואפילו אם יושבים בסוכה קודם אכילה שעה אינם מברכים דס"ל דברכה שמברכים אח"כ על האכילה היא פוטרת הכל שהיא העיקר והיא פוטרת השינה והטיול והלימוד שכולם טפלים לה וכתבו האחרונים דנכון הדבר לצאת גם דעת הפוסקים הראשונים ולא לישב כך בלי ברכה וע"כ תיכף בבואו מביהכ"נ יברך על דבר שהוא מחמשה מינים ויאכל ממנו מעט יותר מכביצה ויברך לישב בסוכה ולא יברך אח"כ בשעת אכילה:
מז סָעִיף ח (מז) אלא בשעת וכו' - ואם בירך פ"א בשעת אכילה ולא יצא מסוכתו לעשות עסקיו ואף אם יצא מסוכתו רק שהיה דעתו לחזור מיד א"צ לברך שנית לישב בסוכה אפילו אם אוכל סעודה שניה כיון שמצוה אחת היא ולכן מי שיושב כל היום בסוכה וישן בלילה בסוכה ומתפלל שם ואינו יוצא לשום עסק רק אדעתא לחזור מיד א"צ לברך רק בשעת אכילה ראשונה ואח"כ א"צ לברך וי"א דכיון שיצא בנתיים אפילו ע"ד לחזור מיד צריך לברך בשעת אכילה שניה ואם יצא לעשות עסקיו או לביהכ"נ להתפלל לכו"ע צריך לברך בשעת אכילה שניה:
מח סָעִיף ח (מח) אכילה - והמתענה בסוכות או שאין דעתו לאכול פת באותו יום אז לכו"ע כל אימת שיצא יציאה גמורה חייב לברך דדוקא כשאוכל פת ס"ל להנהו פוסקים שמברך על עיקר חיוב הסוכה ופוטר כל הדברים הטפלים אבל כשאינו אוכל לא שייך זה [ט"ז וש"א] וכתב הח"א דה"ה כשיצא יציאה גמורה לאחר אכילה וחוזר ונכנס ולא יאכל עד הערב וקודם האכילה יצטרך עוד הפעם לצאת לביהכ"נ דבזה ג"כ לכו"ע צריך לברך. ומי שהולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו דעת המ"א שאפילו אם היה בדעתו בשעת ברכה שילך באמצע הסעודה לשם ולשוב אח"כ מיד אפ"ה צריך לברך שם לישב בסוכה דהליכה הוי הפסק וע"כ אם רוצה לאכול בסוכה זו דבר שאסור לאכול חוץ לסוכה צריך לברך שם לישב בסוכה אמנם הוא לשיטתו אזיל בסימן ח' אבל לפי מה שכתבנו שם דדעת כמה אחרונים דהליכה לא הוי הפסק אם היה בדעתו א"צ לברך וספק ברכות להקל [לבושי שרד] ואם שכח לברך לישב בסוכה עד שהתחיל לאכול יברך אח"כ על מה שרוצה לאכול ואפילו אכל כבר ובירך בהמ"ז יכול לברך שגם הישיבה היא מן המצוה דמאכילה ואילך כ"ז שיושב הוי הכל קביעות אחד ומ"מ כל שעדיין לא בירך בהמ"ז יברך ויאכל מעט. ומי שקידש בליל סוכה והתחיל לאכול ואח"כ ראה שהלאדי"ן לא היו נפתחין עדיין נ"ל שיאכל שוב כזית ויברך לישב בסוכה אבל קידוש פשיטא שא"צ לברך שנית ואפילו זמן לא יברך עוד הפעם (כיון דלדין התלמוד מהני הזמן שבשעת עשיית הסוכה למצות סוכה כ"ש שמהני בזה מה שבירך כשהיו הלאדי"ן סתומים) [בכורי יעקב ע"ש]:
א סָעִיף א מי שאינו יכול לבוא בסוכה כ"א ע"י שיעבור בנהר ע"י ספינה בי"ט אסור לו לעבור ואם עבר בדיעבד במקום מצוה ואונס בשעת הדחק יש לסמוך על הרשב"א ורבינו ישעיה ז"ל [מהר"ש יונה סי' נ"א כ"ה] ועמ"ש סי' תרי"ג ס"ו ומ"מ צ"ע דהא אין מחויב לילך לסוכת חבירו כמ"ש סי' תר"מ ס"ד בהג"ה: אבל כלי אכילה. כד ששואבין בו מים חוץ לסוכה [גמ'] כלים שמשהין בהן קמח והעריבות וכלים של בשמים חוץ לסוכה [מרדכי ש"ל] אם הכניס בתוכה כלי מאכל לא נפסלה הסוכה בכך (ב"ח) עסי' תרס"ו:
ב סָעִיף א מניח' חוץ לסוכ'. שלא תדלק הסוכה ויתבטל ממצותה: המנהג שלא להכניס נר חרס בסוכה (הגמ"נ ב"ח) עססי' תרע"ג:
ג סָעִיף א תשמיש בזוי. כגון שטיפת קדרות וקערות (ב"י) משמע דבכוסות ליכא קפידא: משמע מל' הש"ע דקדרות וקערות דין א' להם קודם אכילה שרי לאח' אכילה אסור שאז הן מאוסים והעולם נזהרין מקדירה אף קודם אכילה ומהקערה אין נזהרין אף לאחר אכילה ואינו נכון:
ד סָעִיף ב שינת עראי. דפעמים דסגי ליה לאינש בהכי וה"ל קבע:
ה סָעִיף ב ויין. ואפי' קבע ליין אין קביעות בזמן הזה כמ"ש סי' קע"ד (ד"מ) ולפי מה דקי"ל שם ובסי' רי"ג דהוי קביעות צריך סוכה וכ"כ הלבוש: וז"ל הב"ח אדם יחיד היושב לשתות סברא דלא חשיב קבע אבל בני חבורה שקבעו לשתות הוי קבע גמור ובפרט במקום שנוהגין לשתות יחד בקבע בלי שום אכילה דה"ל קבע גמור ובעי סוכה ולברך לישב בסוכה כנ"ל להלכה אבל למעשה ראוי להחמיר שלא לשתות בקבע אלא תוך הסעודה לאפוקי נפשי' מפלוגתא וכן בקבע דבשר וגבינה וכיוצא בהן עכ"ל וה"ה בקביעות דשאר משקין משמע להדיא דלשתיה בלי קביעות אין לברך וכ"כ המט"מ וכ"כ המרדכי בהדיא ומגמ"נ בשם הרא"ש:
ו סָעִיף ב אפי' קבע עלייהו. נלמד ממ"ש הרא"ש ומיהו נראה דמוכח התם דאפי' אי פירי בעי סוכה היינו כשקובע לאכילת פירות ואשמעינ' דקבע דידהו הוי כאכילת עראי דפת אבל באכילת עראי דפירי ליכא מאן דאסר עכ"ל וא"כ למ"ד דפירי לא בעי סוכה היינו אפי' קבע והכי קי"ל ומשמע דס"ל להרא"ש דאפי' למאן דמחייב בפירות אינו חייב בכביצה אלא דוקא שיאכל שיקבע סעודתו עליהם [דאל"כ הוי שוה לפת] ולמד כן מדאמרי' ביומא ד' ע"ט אכילת עראי אין אכילת קבע לא ע"ש וצ"ע דהא לעיל מיניה אי' ואי ס"ד כותבת יתירה מכביצה משמע בהדיא דכביצה פירות חייב למאן דמחייב אפי' לא קבע עליו דאל"כ לא פריך מידי דדילמא ר"ג אכלן דרך עראי דומיא דטעימת התבשיל וצ"ע ומיהו לענין פירות לא נ"מ דקיימא לן דפרי לא בעי סוכה ואפילו אכל הרבה וקבע עלייהו וכ"מ בגמרא מכל מקום נ"מ לענין מיני תרגומא דבעי סוכה אם קבע עלייהו היינו כשאכל כביצה דומיא דפירי למ"ד דבעי סוכה:
ז סָעִיף ב משום צינה. וא"כ מי שאין לו כרים וכסתות כראוי ויש צינה אין לו לישן שם כמ"ש ס"ז בהג"ה:
ח סָעִיף ב איש ואשתו. כ"מ בריש ערכין דאמרינן דכהנים פטורים בעידן עבודה ע"ש וצ"ע דבסוכה דף כ"ח סד"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ"ל דנשים פטורות וי"ל דמ"מ הבעל אינו חייב בסוכה אלא במקום שיכול לדור שם עם אשתו ואם לאו ה"ל מצטער ופטור לישן שם וכ"כ של"ה ע"ש ומ"מ צ"ע דהא אם עשה הסוכה במקום שאינו יכול לישון לא יצא כמ"ש סי' תר"מ סי"ד בהג"ה וא"כ אם אין לו סוכה מיוחדת לא יצא כלל וע"ק דבגמרא אמרינן שכל ישראל ראוים לישב בסוכה א' ע"ש וצ"ל דמ"מ כיון שיכול לישן שם לבדו הסוכה כשרה דהוי דירה ומ"מ הוא פטור דמקרי מצטער:
ט סָעִיף ג יצא י"ח. אף על גב דבשאר ימים שיעור אכילה חוץ לסוכה כביצה אבל הכא אפילו אי בעי למיכל כזית אסור לאוכלו חוץ לסוכה וא"כ יצא בו נמי י"ח [טור] וצריך לברך:
י סָעִיף ג פירות וקליות. היינו בח"ה אבל בי"ט ושבת צריך לאכול כזית פת אך לא בעי סוכה עססי' קפ"ח ותקכ"ט:
יא סָעִיף ג ולא יאכל כו'. משמע דאין רשאי לאכול עד שתחשך וכ"כ בהגמ"נ דקידוש יכול לעשות מבע"י קצת על היין וברכת לישב בסוכה והמוציא יאמר בליל דהא אפי' בפסח הוי שרי אי לאו משום ד' כוסות כמ"ש רסי' תע"ב ומיהו כיון דאומר סוכה ואח"כ זמן צ"ל גם הקידוש בלילה:
יב סָעִיף ג מחצות ואילך. צ"ע דמהרי"ל פסק ג"כ גבי מצה כן וכמ"ש הר"ן גם כן פ' ע"פ אבל לפימ"ש רסי' תע"א דבע"פ אינו אסו' אלא משעי' י' א"כ למה נחמיר טפי בסוכו' ואפש' דפסח שאינו יכול לאכול פת רק מצה עשיר' אינו משביע כ"כ משא"כ כאן דאכיל' פת אסו' מחצו' וצ"ע דמנ"ל ועוד מאי קאמר דומיא דאכילת מצה ע' רסי' תקכ"ט:
יג סָעִיף ד קורא ולומד. והכל לפי הענין אם יש לו מנוחה בסוכה לומד בסוכה וצ"ע אם צריך ספרים הרבה וטורח לו להעלותם לסוכה ולכאור' משמע בגמ' דאין מטריחין אותו כדאיתא בגמ' דף כ"ו גבי שומרי גנות ופרדסים וכ"מ בר"ן שם ויש לדחות דהתם טורח רב להוציאם לשדה אבל הכא מבית לסוכה לא הוי טירחא כ"כ ולכן יש להחמיר ובלבוש סי' תר"מ ס"ד משמע דא"צ להעלותם לשם כמו גבי כרים וכ"מ שם בש"ע דא"צ לילך לסוכת חבירו לאכול מה"ט:
יד סָעִיף ד מתפלל בסוכה. אם יש לו מנוחה ואם יש ב"ה בעירו הולך לב"ה (ב"ח בשם ריא"ז):
טו סָעִיף ה ירדו גשמים כו'. וכשם שמפנין מפני הגשמים כן מפנין מפני השרב ומיתושים (הג"א) אפי' אין האדם מצטער בכך אלא שהמאכל מתקלקל בכך וה"ה אם העת קור שהמאכלים השמנים נקרשים לפניו אוכל כל סעודתו בבית כמ"ש ס"ז (לבוש וב"ח) עסי' תר"מ ס"ג: ובליל ב' א"צ לאכול כזית בסוכה דבקיאין בקביעא דירחא סמכנין אהפוסקים וא"צ לאכול בסוכה כשמצטער והרוצה להחמיר א"צ לקדש בסוכה דהא אמר זמן מאתמול אלא יאכל שם כזית אחר סעודתו (ת"ה ד"מ הגמ"נ):
טז סָעִיף ז אין מטריחין. נ"ל דוקא כששכב כבר אבל אם עדיין לא שכב יחזור לסוכה מידי דהוי אמי דלא שכב עד הלילה שצריך לעלות לסוכה עסי' ס"ג:
יז סָעִיף ב בשעת אכילה. וכתב בהגהת סמ"ק והמברכין ואין אוכלים שם רק יושבים שעה א' טועים הם כי בעי' תשבו כעין תדורו וקרוב לומר דהוי ברכה לבטלה עכ"ל ועמ"ש ס"ב ומשמע ברא"ש וטור ססי' תרמ"ג דאפי' נכנס לישב בה קודם האכילה אינו מברך, ומיהו טוב שיאכל מעט בבוקר ויברך כדי שיפטור הכל אבל בלא אכיל' לא יברך כמש"ל דלא כשל"ה גם מ"ש שם שאם מברך בבוקר פטור מלברך עד בוקר שני צ"ע כיון שישן בסוכה למה תחשב הליל' הפסק וראי' ברורה מדאי' פ' התכלת דלמ"ד לילה זמן ציצית אם ישן בטליתו א"צ לברך בבקר ומכ"ש לפי מ"ש בש"ע ססי' ח' דאפי' לדידן א"צ לברך כ"ש כאן ואם ר"ל שבבקר אחר יציאת בה"כ צריך לברך דבה"כ חשיב הפסק א"כ גם בליל' חשיב הפסק הליכה לבה"כ וכנ"ל עיקר דהליכה לבה"כ הוי הפסק כמ"ש סי' ח' וכ"כ הרמב"ם ומ"מ ודוקא כשיצא יציאה גמורה לעשות עניינו שלא לחזור לאלתר אבל לא יצא אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכ' לשעתו כשיחזור א"צ לברך עכ"ל וה"ה כשיוצא לעשות צרכיו ואפי' בירך ב"ה כשאוכל שנית א"צ לברך שנית לישב בסוכה כיון שלא הסיח דעתו ממנה [לבוש ושל"ה] וב"ח בססי' תרמ"ג כתב דמשמע במהרי"ל ובשאר אחרונים דכשחוזר ואוכל חוזר ומברך והיינו טעמו דכל אדם דעתו מן הסתם שלא תהא הברכה פוטרתו אלא עד שעה שיחזור ויאכל כי אז יחזור ויברך ודוק עכ"ל ודבריו תמוהין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות וכי יחזור ויברך בחצות הא ודאי ליתא וגם לא ראיתי באחרונים שום משמעות לכן אין לברך דיש לחוש לברכה לבטלה וכ"מ תוס' ברכות דף י"א ע"ב: ומי שהולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו צ"ע אם יחזור לברך דלכאורה משמע בסי' ח' סי"ב בהג"ה דצריך לברך ואף לפי מ"ש שם דא"צ לברך היינו לפי שהיה דעתו בשעת הברכה על הטלית האחר ולא הפסיק בנתיים אבל הכא ההליכה הוי הפסק כמ"ש שם ולכן נ"ל דצריך לברך לישב בסוכה שנית עמ"ש סי' מ"ז סי"ב וכ"כ בשם ב"ה: אם שכח לברך לישב בסוכה עד שאכל נ"ל דיברך אח"כ על מה שרוצה לאכול ואפי' אכל כבר נ"ל דיכול לברך שגם הישיבה מן המצוה ועמ"ש סי' תרכ"א ס"ה וסי' תל"ב ס"א: מה שאין מברכין על מצה כל ז' היינו משום שאין מצוה באכילתו אלא שאין אוכל חמץ משא"כ בסוכה (מהרי"ל) ע' בלבוש ומט"מ:
א סָעִיף א וישן ומטייל. במהרי"ל כתב שאדם המספר עם חבירו יספר עמו בסוכה:
ב סָעִיף א המנורה. וכ' ב"י בשם רוקח שאין מביאין נר חרס בסוכה כ"א מנורת ברזל ונחושת ונר שעוה ע"כ:
ג סָעִיף א סוכה קטנה. פירש"י של שיעור מצומצם ז' טפחים משמע דטעם האיסור משום דבזה ממעט' משיעור' וכעין ההיא דסכך פסול פחות מד' ואויר אצלו דסי' תרל"ב ס"ג דפוסל בסוכה קטנ' וק"ל מ"ש מהאי דסי' תר"ל סי"ג דאם סמך הסכך על העמודי' כו' דכשר כיון שיש י"ט מהארץ עד הסכך והמט' אינה ממעטת השיעור כיון שיש שיעור אם תנטל המט' כ"ש כאן אם תנטל המנורה ותו דא"כ מאי גריעותא דמנורה משאר כלי' שמות' להכניסם לסוכה ואפי' קטנה ונ"ל דמיירי במנורה שהוא תלוי' ונקשרת למעל' בסכך כמו בנר למאפ"ן שלנו וע"כ ממעט הנר כשיעור שלו מן הסכך ונשאר פחות מכשיעור לפ"ז אין איסור אלא בנקשר ושיעור מצומצם אבל התוספות כתבו בדף כ"ט הטעם דסוכה קטנה דחיישינן שמא תשרף סיכתו לפ"ז אין חילוק בנקשר למעלה וגם במצומצם ז"ט אלא שראוי לשייר שלא תשרף סוכתו כנלע"ד בזה:
ד סָעִיף א שום תשמיש בזוי. נראה שאין בכלל זו תשמיש המטה כיון שהוא שמחה של מצוה ובהדיא אי' בגמ פ' הישן דלא עבדי' חופה בסוכה משום צער חתן שבוש שם לשחוק עם כלתו כיון דמקום צר הוא משמע דמותר שם:
ה סָעִיף ב אפי' שינת עראי. דאמר רבא אין קבע לשינה שפעמים שאינו מנמנם אלא מעט ודי לו הלכך זו היא שינתו:
ו סָעִיף ב ומותר לשתות מים. במשנה אמרי' מעשה והביאו' לריב"ז לטעום את התבשיל ולר"ג ב' כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה ואמרי' בגמ' דה"ק אם בא להחמיר על עצמו מחמיר ולית ביה משום יוהרא ומעשה נמי והביאו כו':
ז סָעִיף ב ויין כו'. ברא"ש וטור כ' אפי' את"ל דפרי בעי סוכה היינו דוקא מי שקובע עליהם אבל מי שאוכלן דרך עראי ודאי א"צ סוכה ושתיית יין עראי הוא עכ"ל ומשמע דאפי' קבע עצמו לשתות יין פטור ובהג"א פ"ב דסוכה כת' וז"ל ומיהו שתית יין ודבש ושכר בהדי פירות או בלא פירות אלא יין בלבד וכגון שלא אבל לחם ולפתן אין לי לברר אם מותר חוץ לסוכה אם לאו דתשבו כעין תדורו אמר רחמנא ואין שתיה בלא אכילה או שמא פעמים אוכלין אגוזים ושאר פירות וקובעין עצמן לשתיה ואסור עכ"ל. ובלבוש כ' על שתיית יין וה"מ ששותה לצמאו אבל אם קבע לשתות הרבה הוה קביעות כדלעיל סי קי"ד ורי"ב לפכך נראה דגם לסוכה חשיב קבע וצריך סוכה וטוב להחמיר ולענין הברכה נראה שצריך לברך על השתיה של קבע שהרי מן הדין היה לו לברך בכל פעם שנכנס אלא שקבעוה על האכילה כמ"ש בסמוך א"כ למה לא יברך גם על השתי' של קבע כמו שמברכין על האכילה עכ"ל ול"נ דאין לברך לישב בסוכה כלל על השתיה אפי' בקביעות דאפי' את"ל דחייב בסוכה מ"מ אותה ברכה שמברך על האכילה פוטרת אותו מכל וכל וראיה ממ"ש התו' והרא"ש בפ"ק דברכות וז"ל כיוצא בזה שאל ר"י מר"ת אם צריך לברך על השינה בסוכה דיותר חמירא שינה מאכילה דמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ושינת עראי אסור חוץ לסוכ' והי' ר"י ר"ל משום דשמא לא יוכל לישן וכשנרדם בשינה אינו יכול לברך אבל ר"ת השיב לו שכל מצות סוכה שחייב אדם מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ולימוד ברכת לישב בסוכה שבירך על הסעודה פוטרתו מלברך עליהם עכ"ל הרי לפניך שאפי' שונה שהיא חמורה מאכילה ברכת האכילה פוטרת אותו מן השינ' כ"ש שתיה שהיא אינה מבוררת א"צ ברכה עליה דברכת האכילה פוטרתו ואפי' אם קובע עצמו לשתות קודם האכילה כגון שתיית יי"ש במדינות אלו אפ"ה ברכה שיברך אח"כ בשעת האכילה כמ"ש ססי' זה פוטרתו ע"כ אין לברך כלל רק על האכילה כמ"ש בסוף הסימן:
ח סָעִיף ב ולאכול פירות. הרא"ש כ' שר"ת היה מחמיר אפי' בפירות שלא לאוכלן חוץ לסוכה כי היה סבור כההוא לישנא דפירות בעי סוכה כו ותמהתי שאין שם ב' לשונות ביומא דף ע"ט אלא ב' תירוצים יש על מילתא דרבא דאמר פירא לא בעי סוכה ומאן דלא משני התם כרבא לא פליג על רבא בזה ע"ש וצ"ע וכ' הטור בשם הר"פ דבשר וגבינה וכיוצא בהן בעי סוכה וטעמא מדאמרי' בגמרא שלר"א אם השלים סעודתו במיני תרגימא יצא והיינו בשר וגבינה ואח"כ כ' הטור במסקנ' ומיהו כיון שאין דרך לקבוע עליהם אפילו הקובע סעודתו עליהם לא חשיב קבע דלא עדיף מאכילת עראי דפת שאין צריך סוכה ובקצת ספרים ב' במקום ומיהו ומים וכ"ה נוסחת ב"י והוא ט"ס:
ט סָעִיף ב ול"נ משום דמצות סוכה כו'. על הטעם הזה ק' א"כ גם על האכילה לא יצא עד שתהיה לו סוכה מיוחדת כמ"ש המרדכי הביאו רמ"א בסי' תר"מ דאם עשה סוכה במקום המצטער בשינה אף ידי אכילה לא יצא ונלע"ד לתת טעם לקולת השינה דאיתא בגמר' דשלוחי מצוה פטורים דהיינו רבה בר רב הונא ור"ח שהלכו לקבל פני ר"ג היו ישנים חוץ לסוכה וה"נ למי שנשוי אשה שחייב לשמח את אשתו ברגל כדלעיל סימן תקנ"ט ונשים פטורות מן הסוכה א"כ אם אינו רוצה לפרוש מאשתו מקרי דבר מצוה וע"כ פטור מן הסוכה בלילה בשינה ואפי' אם אשתו איננה טהורה מ"מ שייך שמחה כשבעלה עמה בחדר כדאית' בגמ' שאסור לישן בחדר שאיש ואשתו לנין בו וא"ר יוסף אפילו באשתו נדה שנאמר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה כנ"ל טעם הקולא בזה למי שמיקל בו:
י סָעִיף ג בליל י"ט הראשון חובה. דאר"י משוה ר"ש בן יהוצדק נא' כאן ט"ו ונאמ' ט"ו בחג המצות מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות ופי' הסמ"ג ורא"ש דאירדו גשמים קאי דאל"כ הא חובה בי"ט לאכול פת וממילא חייב בסוכה אף מכאן ואילך וסמ"ק וא"ז מוכיחים מזה דאין חובה בי"ט לאכול פת מדאמר מכאן ואילך רשות והם לא מפרשים דקאי אירדו גשמים ופסק בפסקי מהרא"י סי' ק"ס דבליל ב' של סוכות דא"צ לאכול כזית בסוכה אם ירדו גשמים דסמכינן אסמ"ק וא"ז דלא כאשר"י דס"ל לדידן י"ט ב' כראשון אלא אנן בקיאין בקביעא דירחא כו' ומסיק שם תלמיד מהרא"י וז"ל אמנם שמעתי שדרש בב"ה דבלילה הראשונה ושניה צריך לאכול כזית בסוכה אם ירדו גשמים:
יא סָעִיף ג אפי' אכל כזית. וכתב הטור אע"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא כביצה שאני ליל ראשון שהיא חובה טפי ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאכלו חוצה לה הלכך יוצא בה נמי ידי סוכה עכ"ל הרי שלדעת הטור חמירא ליל ראשון מכל ימי הסוכות גם לענין זה דאפי' בכזית שהוא פחות מכביצה חייב בסוכה והקשה ב"י וז"ל ולבי מגמגם דקאמר ואפי' לא בעי דאטו באי בעי תליא והל"ל לא מצי במקום לא בעי ועוד דהיא גופא מנ"ל דשאני ליל ראשון משאר לילות וטפי ה"ל למנקט טעמא דכון דגמר מחג המצות הוה שיעורא בכזית דומיא דפסח עכ"ל הנה קושיא ראשונה לא הבנתי כלל דודאי שפיר אמר דאי בעי דהיינו שיש חומרא בליל ראשון דאפי' כזית חייב בסוכה וקושיא הב' אינה קושיא דרבינו הטור יליף לה מהא דמייתי הרא"ש ירוש' וז"ל חברייא בעי אי מה חג המצות בעי' שיכנס למצוה כשהוא תאב אף סוכה כן ר"ז בעי אי מה להלן עד שיאכל כזית דגן בסוכה מפרש לה דר"ז מספקא ליה מי הוה חיוב סוכה בליל ראשון עד כזית ולא פטור אלא פחות מכזית וחמיר משאר לילות וקי"ל לחומר' דכזית חייב בסוכה מזה יליף רבינו דחייב בסוכה בכזית בליל א' אפי' ירדו גשמים והיינו דסגי ליה בכזית:
יב סָעִיף ג ולא יאכל בלילה כו'. זה ילפינן גם כן מחג המצות דכתיב בערב תאכלו מצות וכן מ"ש אח"כ קודם חצות ג"כ ילפי' ממצה בפסח שכן הוא דינא וכן מ"ש אח"כ ולא יאכל ביום מחצות כו' ומה שסיים דומיא דאכילת מצה קאי אכל מ"ש לפני זה:
יג סָעִיף ד וכשמבין ומדקדק. הר"ן כתב י"א להיפך דעיוני היינו קבע ובעי סוכה ולחומרא עביד כתרוייהו כל היכא דלא מטריד ומצטער ע"כ:
יד סָעִיף ד המתפלל כו' הטעם דתפלה כל השנה אינה בבית דירה אלא בב"ה וע"כ הבדלה שכל השנ' מבדיל בבית צריך להבדיל בסוכה:
טו סָעִיף ה תבשיל של פול. שתבשיל זה ממהר להתקלקל בגשמי' מעט:
טז סָעִיף ה אפי' אין תבשיל לפניו. וכ"כ הטור בשם סמ"ג וכ' עליו וז"ל ואין משמע כן בגמרא מדלא אמר כדי שתסרח המקפה אלא משתסרח משמע שתסרח ממש עכ"ל ונ"ל דאי היה אומר כדי שתסרח הייתי מפרש דאף הישן בסוכה הוה שיעור זה שלא יצא עד שיעור שאם היה אוכל היה מסריח המקפה שהרי התנא אמר ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות ויש בל' גם שינה ובאמת א"צ בשינה שיעור זה וכמ"ש רמ"א בסמוך ע"כ אמר משתסרח להורות דלא מיירי אלא מאוכל דוק' ולא שינה וע"ד הטור צ"ע הא אמרי' בגמ' בברייתא תנא משתסרח המקפה של גריסין ואי מיירי דאוכל תבשיל של גריסין מאי רבותיה פשיט' שאם נתקלקל המאכל שלפניו שפטור ומאי רבותא דגריסין אלא ע"כ דאפי' אינו אוכל גריסין משערינן כאלו אכל גריסין ואפ"ה תנא ל' משתסרח ולא אמר כדי שתסרח מאכל של גריסין ש"מ שאין זה דקדוק כלל וכ' בלבוש דאם מחמת קרירות מתקלקל המאכל דהוא פטור:
יז סָעִיף ה אבל לילה הראשונה כו'. משמע ולא בשני' וטעמו כמ"ש בס"ג בשם פיסקי מהרא"י דסמכי' על סמ"ק וא"ז דס"ל דאפילו בלילה ראשונה אין חיוב בירדו גשמים וע"כ צ"ע במ"ש כאן אח"כ ויקדש בסוכה כו' דמשמע שמברך לישב בסוכה וק' דלפי הסמ"ק וא"ז הוה ברכה לבטלה דהא אין חיוב כלל בירדו גשמים אפי' בראשונה אלא ע"כ דברור לן דקים לן כסמ"ג ואשר"י דבלילה ראשונה הוה חובה בירדו גשמים ואין חשש ברכה לטלה א"כ היה לנו להחמיר גם בשניה דהא בהא תליא ע"כ נראה דגם בלילה שניה יש חיוב בכזית בירידת גשם אלא דבשניה אין לברך לישב בסוכה אם ירדו גשמים ובת"ה סי' צ"ה פסק דבליל שני א"צ להמתין רק עד זמן אכילה ולא יקדש בסוכה אלא יקדש בבית ויאכל כל צרכו ויאכל כזית בסוכה באחרונה ונראה כמ"ש דלא יברך אז על הסוכה דדלמא פטור לגמרי הוא בירידת גשם כנלע"ד:
יח סָעִיף ז וינעור משנתו. פי' מעצמו וא"צ להקיצו:
יט סָעִיף ז וכל הפטור כו'. ק"ו בזה למי שרוצה להחמיר כשיורדין גשמים ולילך לסוכה ולברך המוציא ולישב בסוכה ואח"כ לאכול בבית דהוה ברכה לבטלה וזה פשוט:
כ סָעִיף ח נהגו שאין מברכין כו'. דמן ההלכה קי"ל כרבה בב"ח אר"י סוכה כל ז' צריך ברכה וכתבו רי"ף והרא"ש והטור דיש לברך על כל פעם שנכנס בה וכ"כ התו' פ' לולב וערבה דכל אימת שנכנס לה שיאכל וישתה וישן ואפילו י' פעמים ביום מברך על כל א' וא' מידי דהוי אתפילין כל זמן שמניחן וה"ט דסוכה דאי מתרמי ליה סעודה לא אפשר ליה למיכל חוץ לסוכם אע"פ שכבר אכל בו ביום בסוכה עכ"ל וכ' ב"י בשם המגיד ראיתי כתוב דדוקא כשיצא יציאה גמורה לעשות עניניו ושלא לחזור לאלתר אבל אם לא יצא אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכה לשעתו לא הויא יציאה לחייבו עוד בברכה כשיחזור ודבר נכון הוא עכ"ל וסיים הטור ור"ת פי' כיון שעיקר קביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא האכילה מברך על האכילה ופוטר כל הדברים אפי' השינה כו' וקבעו רבותינו כר"ת ובתוס' פ"ק דברכות דף י"א כתבו התוס' וז"ל וא"ת מ"ש מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה ובברכת התורה סגי בפ"א וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו ממנה דכל שעה מחויב אדם ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוה כמו יושב כל היום בלא הפסק אבל אכילת סוכה יש שעה קבוע עכ"ל משמע מזה דאפי' הי' בדעתו היום לאכול ב"פ בסוכה צריך לברך שנית דאל"כ מה מקשי' התוס' דהא בתורה ודאי דעתו ללמוד אח"כ אלא פשוט בסוכה צריך בכל ענין לברך שנית ובזה הוכרחו לחלק ביניהם וק"ל מ"ש מחנות של בושם דאי' בסי' רי"ז דבנכנס ויוצא מברך ברכת הריח על כל פעם ופעם וכת' הטור שם בשם הר"מ דוקא כשלא הי' דעתו לחזור אבל אם הי' דעתו לחזור לא יברך דהא לא אסח דעתי' ושם לא קפדינן אם יוצא לשעה או לא אלא אפי' לזמן מרובה כל שדעתו לחזור באותו יום וכאן אנו צריכים שלא יצא אלא לדבר עם חבירו וכן לר"ת שפסק דבאכילה תליא מילתא ואפי' הי' בדעתו לחזור ולאכול אח"כ הוא חייב לברך שנית מ"ש מברכת הריח למה לא נימא כי היכי דמהני ברכת הריח למה שיריח כל היום אפי' אם יצא בנתיים שעות הרבה ה"נ מהני בסוכה ונראה לתרץ דדוקא בסוכה שיש בה זמן קבוע דהיינו בשעת אכילה ואחר כך הרשות בידו לצאת בזה אמרינן דכל ששהא הרבה לעיקר הדין בין יציאה לכניסה ולר"ת אפי' לא הלך מן הסוכה אלא תכף שבירך ב"ה גמר סעוד' הראשונה וצריך לברך שנית על הסעודה השנים אפי' אם הי' דעתו תחלה עלי' דזה הוה כמו אם הי' לילה בנתיים דפשיטא דלא מהני דעתו היום על מה שאכל למחר דלמחר הוה ענין אחר ה"ה בו ביום אחר גמר אכילה הראשונה משא"כ ברכת הריח דאין שייך שם גמר מעשה וסילוק מעשה הראשון ואם לא היה יוצא מהחנות כל היום וכל הלילה עד למחר א"צ לחזור ולברך ע"כ מהני אם דעתו לחזור בו ביום כנלע"ד: וכתוב בלבוש על אותן שקובעין עצמן לשתות אחר ב"ה ואחר השתיה זמן מה נמשך שחוזרין ואוכלין סעודה שניה בלי הפסק ומברכין שנית לישב בסוכה ונ"ל שטעות גמור הוא בידם שהרי לא הסיחו דעתם מישיבת סוכה שכבר בירכו עליה בסעודה הראשונ' ומה שנהגו לקבוע ברכת לישב בסוכה על האכיל' היינו משום שמסיחין דעתם מן האכיל' יוצאין מן הסוכ' כמה פעמים וחוזרים לתוכ' אבל הכא שישבו בתוכ' כל היום למה יברכו עליה פעם אחרת עכ"ל. ואני אומר שהוא על נכון ומאוד אני תמה על בעל הלבוש שהור' מסבר' שלו ולא ביקש לעיין על מקור הדין כלל. חדא דהא כ' הרא"ש בפ' לולב וערב' וז"ל ולישב בסוכ' היינו להתעכב בסוכה ומטע' זה חולק על הרמב"ם שכ' דיש לקדש מעומד כו' וא"כ אין לנו נפקותא במה שנתעכבו שם או יצאו וחזרו דהא עיקר החיוב מצד קביעות האכיל' וכיון שנגמר קביעות הראשון חייב לחזור ולברך על קביעות השני כיון שאם היה רוצה לצאת חוץ לסוכה לאכילה אסור לו וחל עליו ישיבת סוכה גם באותו פעם חייב לברך על החיוב הב' וברכה הראשונה כבר כלתה בב"ה דמ"ש מברכת המוציא שחייב שנית ולא מהני ברכה הראשונ' שקודם הסעוד' הראשונ' ובלבוש כ' לחלק בזה דשאני התם שהסיחו דעתם מן האכיל' אבל לישב בסוכ' למה יברך והא לא הסיח דעתו ממנה ואין זה כלום ואף את"ל דשתי' בעי סוכ' מ"מ טפיל' היא לגבי אכילה כמ"ש הרא"ש בפ' לולב וערב' וז"ל ור"ת או' לפי שעיקר קבע שאדם עושה בסוכה הוא האכיל' אבל שאר טיול ושינה שעושי' בסוכ' טפלי' הם לגבי אכיל' והיא פוטרתם עכ"ל והנה ק"ו דמה טיול ושינה שהם מפורשות לחיוב סוכה בגמ' אפ"ה חשבי' להו לטפל גבי אכילה ק"ו שתיה שהיא לא נזכרה בגמ' אדרבא מפורש בפוסקים שזכרנו לעיל דלא בעי סוכה ואע"פ שאנו מחמירין ומצריכים בהם סוכה מ"מ פשיטא שהם טפלים לגבי האכילה משא"כ אכילה בסעודה אחרת פשיטא דפשיטא שאינה נחשבת טפילה לגבי הראשונה ותו דבשתיי' בנתיים לא בעי' ברכת סוכה אפי' אם היה יוצא לשוק וחוזר לשתות מטעם דאכילה פוטרת אבל באכילה שפשוט הוא אם יוצא וחוזר ונכנס לאכול דבעי ברכת סוכה וא"כ היאך תאמר שאין חיוב על החוזר לאכול כיון שנתעסק כבר בשתיה בנתים דהשתיה אינה חשובה כלל נגד האכילה ואין לטעות בל' התו' שזכרתי שכתבו אבל סוכה כל אימת דנכנס לה כדי שיאכל וישתה וישן אפי' י' פעמים כו' ותטעה לו' דוקא בנכנס מחוץ כדי שיאכל כו' אבל לא בשהי' שם כבר זה שטות גמור דאטו מיירי התו' ביושב ושותה בנתים ומי הכניסם לזה אלא פשוט דאורחא דמלתא נקטינן נכנם לאכול דאין אדם יושב בסוכה מאכילה לאכילה אדרבא הא כתבו אח"כ דאי מתרמי ליה סעודה לא אפשר למיכל חוץ לסוכה אע"פ שכבר אכל בו ביום בסוכה וכן תפילין כל היום כו' עכ"ל משמע אפי' לא יצא בנתים דהא סתמא כתבו ותו מאי מעליותא דשתיה בנתיים והלא אי יושב בטל בנתים הוא נמי עוסק בסוכה דהא קי"ל דגם טיול צריך סוכה וא"כ היאך יברך אח"כ על האכילה אלא ע"כ דאכילה מלתא אחריתא היא כנ"ל ברור ופשוט ורבים נוהגים כן והדין עמהם. ומצאתי למו"ח ז"ל שכ"כ בפשיטות. ועוד ראיתי להזכיר דבר פשוט שכל מה ששותין קודם האכילה כגון יי"ש בקביעות א"צ ברכת סוכה כי האכילה שיברך עליה אח"כ פוטר אפי' מה שלפניו וראייה ממ"ש הרא"ש פ' לולב וערבה כיון דמצות סוכה היא אכילה וטיול אם מברך אחר שישב שפיר דמי ומקרי עובר לעשייתן ומביא ראיה מציצית דאמרי' נתעטף אומר להתעטף בציצית אלמא אע"פ שכבר נתעטף מברך לפי שהמצוה נמשכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד וכן נמי הסוכה כו' עכ"ל. הרי שאף הישיבה והטיול ושינה שלפני האכילה נפטרו מכח האכילה שאחריה ק"ו בשתי' כ"ז נראה פשוט לע"ד שהרוצה לברך עליה בשתיה יש לו לחוש לברכה לבטלה בלי ספק. נ"ל דמי שבדעתו שאין אוכל פת כל היום וכ"ש מי שמתענה תענית חלום בסוכות חייב לברך על הסוכה בכל פעם שיכנוס בה באותו יום לטיול כיון שאותו יום אין בו אכילת פת הדרינן לדין התלמוד דמברך בכל פעם שנכנס לישב שם דהא עיקר הטעם שאכילת פת הוא עיקר ופוטר את הטפל:
א סָעִיף א ישיבה. ומה שאין מברכין על מצה כל שבעה דאין מצוה באכילת' משא"כ בסוכ' עיין לבוש ומ"מ. כתב מהרי"ו בתשוב' המקיים מצות סוכה כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. סוכה דומה לב' והעולם דומה לב' והתורה מתחלת בב' וכיון דסוכה מרמז לתורה מש"ה שיעור גבהה כ' דהיינו ק"ך טפחים כנגד ג"פ מ"ם יום שנתנה בו התורה ושני חייו של משרע"ה ורחבה שבעה כנגד שבעה רקיעים:
ב סָעִיף א ומטייל. אדם המספר עם חבירו יספר בסוכ' עמו. ואל ידבר בסוכה דברים בטילים. ואל יראה שום כעס בסוכה עשל"ה:
ג סָעִיף א לאחר. והעולם נזהרין אף קודם אכיל' מקדיר' נ"צ. ואם הכניס כלי מאכל לא נפסלה הסוכה בכך. ב"ח מ"א:
ד סָעִיף א בזוי. כלים שמשהין בהן קמח והעריבות וכלים של בשמים וכד ששואבין בו מים ושטיפו' הקערו' חוץ לסוכה. והעולם אינן נזהרין בקערות אחר אכילה ואינו נכון מ"א. ושרי לשמש מטתו בסוכ' ט"ז. המנהג שלא להכניס נר חרס בסוכה ב"ח ומנורה שקורין לאמפ"ן ראוי לשער שלא ישרף סוכתו. ט"ז ע"ש:
ה סָעִיף ב ולאכול. וז"ל הב"ח אדם יחיד שיושב לשתות סברא דלא חשיב קבע אבל בני חבורה שקבעו לשתות הוי קבע גמור ובפרט במקום שנוהגין לשתות יחד בקבע בלי שום אכיל' דה"ל קבע גמור ובעי סוכה ולברך לישב בסוכה כנ"ל להלכה אבל למעש' ראוי להחמיר שלא לשתות בקבע אלא תוך הסעוד' לאפוקי נפשי מפלוגתא וכן בקבע דבשר וגבינה וכיוצא בהן עכ"ל. וט"ז העל' דאין לברך לישב בסוכה כלל על השתי' אפילו בקביעות דאפי' אח"כ דחייב בסוכה מ"מ אות' ברכה שמברך על האכיל' פוטרת אותו מכל וכל ואפי' אם קובע עצמו לשתות קודם האכיל' כגון שתיית יין שרף במדינות אלו אפ"ה ברכ' שיברך אח"כ בשעת האכילה פוטרתו ע"כ אין לברך כלל רק על האכילה כמ"ש בסוף הסי' עכ"ל ע"ש ועיין ט"ז ס"ק כ':
ו סָעִיף ב מיוחדת. ואין לכסות השלחן בבית החורף אלא בסוכה בשבת ויום טוב אך בש"ע יכס' גם כן בבית החורף הגמ"נ. וכתב א"ז ומשמע דאף בסוכה אין חיוב לכסות בחה' מ וה' ה בחוה' מ של פסח:
ז סָעִיף ג חובה. דנאמר כאן ט' ו ונאמר ט"ו בחג המצות מה להלן ליל ראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן לילה ראשון חובה מכאן ואילך רשות ופירש הרא"ש דאירדו גשמים קאי דאם לא כן הא חובה בי"ט לאכול פת וממילא חייב בסוכה ועיין תוספות שם ד"ה אי בעי אכיל כו' דף כ"ז עמוד א' ברכות דף מ"ט עמוד ב' ד"ה אי אכיל ודו"ק:
ח סָעִיף ג פת. דאף ע"ג דבשאר ימים שיעור אכילה חוץ לסוכה בכביצ' אבל ליל ראשון שהוא חובה טפי אפילו לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאכלו חוצה לה הלכך יוצא בה נמי ידי סוכה טור. וצריך לברך. מ"א ע"ש ועיין עטרת זקנים סעיף ה':
ט סָעִיף ג פירות. היינו בחול המועד. אבל ביום טוב ובשבת צריך לאכול כזית פת אך לא בעי סוכה עסי' תקכ"ט סעיף א':
י סָעִיף ג דאכילת. עיין סימן תע"א ועמ"א:
יא סָעִיף ד ולומד. והכל לפי הענין אם יש לו מנוחה בסוכה לומד בסוכה וצ"ע אם צריך ספרים הרבה וטורח לו להעלותם לסוכה ויש להחמיר מ"א ובלבוש סי' תר"מ ס"ד משמע דא"צ להעלותם לשם כמו גבי כרים וכ"מ שם בש"ע דא"צ לילך לסוכת חבירו לאכול מה"ט:
יב סָעִיף ד רצה. אם יש לו מנוחה שם ואם יש בה"כ בעירו הולך לבה"כ ב"ח והבדלה דוקא בסוכ'. ט"ז:
יג סָעִיף ה גשמים וכו'. כשם שמפנין מפני הגשמים כך מפנין מפני השרב ומיתושי' הג"א. אפילו אין האדם מצטער בכך אלא שהמאכל מתקלקל בכך וה"ה אם העת קור שהמאכלים השמנים נקרשים לפניו אוכל כל סעודתו בבית וכ"ש אם מצטער מפני הצינ' ב"ח ולבוש עיין סי' תר"מ סעיף ג':
יד סָעִיף ה הראשונה. ובליל שני א"צ לאכול כזית בסוכה אם ירדו גשמים דבקיאים בקביעא דירחא ואין צריך לאכול בסוכ' כשמצטער. והרוצה להחמיר א"צ לקדש בסוכה דהא אמר זמן מאתמול אלא יאכל שם כזית אחר סעודתו ת"ה ד"מ הגמ"נ מ"א. וט"ז כתב דגם בלילה שניה יש חיוב בכזית בירידת גשם אלא דבשינה אין לברך לישב בסוכה אם ירדו גשמים ע"ש:
טו סָעִיף ז מטריחין. נ"ל דדוקא כששכב כבר אבל אם עדיין לא שכב יחזור לסוכה. מ"א ע"ש:
טז סָעִיף ז וינעור. פי' מעצמו וא"צ להקיצו:
יז סָעִיף ז הדיוטות. ק"ו בזה למי שרוצה להחמיר כשיורדים גשמים ולילך לסוכה ולברך המוציא ולישב בסוכה ואחר כך לאכול בבית והוה ברכה לבטלה. ט"ז:
יח סָעִיף ח אכילה. וכתב הלבוש על אותן שקובעין עצמן לשתות אחר ברכת המזון ואחר השתי' זמן מה נמשך שחוזרין ואוכלין סעודה שניה בלי הפסק ומברכין שנית לישב בסוכה נראה לי שטעות גמור הוא בידם שהרי לא הסיחו דעתם מישיבת סוכה שכבר בירכו עליה בסעודה הראשונה ומה שנהגו לקבוע ברכת לישב בסוכה על האכילה היינו משום שמסיחין דעתם מן האכילה ויוצאין מן הסוכה כמה פעמים וחוזרין לתוכה אבל היכא שישבו בתוכה כל היום למה יברכו עליה פעם אחרת עכ"ל. והסכים עמו המ"א עיין שם. אבל הט"ז חולק והאריך בראיות דאין נפקותא במה שהתעכבו שם או יצאו וחזרו דהא עיקר החיוב מצד קביעות האכילה וכיון שנגמר קביעות הראשון חייב לחזור ולברך על קביעות האכילה השניה. ומסיים שם כנ"ל פשוט ורבים נוהגין כן והדין עמהם וכ"כ מו"ח ז"ל בפשיטות ע"ש. עוד ראיתי להזכיר דבר פשוט שכל מה ששותין קודם האכילה כגון יי"ש בקביעות א"צ ברכת סוכה כי האכילה שיברך עליה אח"כ פוטר אפי' מה שלפניו והראי' שאף הישיבה והטיול שלפני האכילה נפטרו מכח האכילה שאחריה ק"ו בשתיה והרוצה לברך עליה בשתיה יש לו לחוש לברכה לבטלה ט"ז ועס"ק ה' מש"ש. ומ"א כ' ומיהו טוב שיאכל מעט בבוקר ויברך לישב בסוכה כדי שיפטר הישיבה והטיול עד אכילה אחרת אבל בלא אכילה לא יברך לישב בסוכה דלא כשל"ה ע"ש. ונ"ל דמי שבדעתו שאין אוכל פת כל היום וכ"ש מי שמתענה תענית חלום בסוכות חייב לברך על הסוכה בכל פעם שיכנס בו באותו יום לטיול כיון שאותו יום אין בו אכילת פת הדרינן לדין התלמוד דמברך בכל פעם שנכנס לישב בה ט"ז. ומי שהולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו צריך לברך לישב בסוכה שנית דההליכה הוי הפסק. אם שכח לברך לישב בסוכה עד שאכל נ"ל דיברך אח"כ על מה שרוצה לאכול כו' ואפי' אכל כבר נ"ל דיכול לברך שגם הישיבה מן המצוה. מ"א ע"ש:
א סָעִיף א מי שאינו כו' ואם עבר בדיעבד כו' יש לסמוך כו' ר"ל כיון דדיעבד הוא ובמקום מצוה ודחק יש לסמוך על הפוסקים המתירים ולא מיקרי עבד אסורא. ולכן רשאי לברך על הסוכה. דלהאוסרים אין לברך על הסכה דאין זה מברך אלא מנאץ: רשב"ם ורבינו ישעיה כצ"ל לענ"ד ודבריהם הובאו בהרב"י בס"ס של"ט שכתב בשם רשב"ם שמותר ליכנס בספינה אפילו בשבת. ואפילו הולכת אח"ז חוץ לתחום. והא דתניא אין מפליגים בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת. האי ב"ש הוא ולא קי"ל כהאי בריית'. עוד הביא הרב"י שם בשם האגור שכתב ע"ש רבינו ישעיה שהתיר ועשה מעשה בוויניצי"א והלך בספינה קטנה בשבת. ואמר טעם ההיתר. שגוים המנהיגים הספינ' לעצמם מתכוונים עכ"ל וכל הפוסקים חולקים עליהן ע"ש בספרו הארוך וכיון דכבר עביד בנדון הנ"ל ס"ל דיש לסמוך עליהם להקל: ומ"מ צ"ע כו' כמ"ש סי' תר"מ כו' היכי דאיכא טורח גדול ליכנס לסוכת חברו לא הטריחוהו. ואין לך טורח גדול ממה שצריך לעבור בספינה ואם כן קשה תרתי. חדא איך כתב במקום מצוה כו' יש לסמוך כו' מאי מצו' איכא הא כה"ג פטור ועוד הא הנ"מ הוא לענין ברכה כנ"ל. הא הפטור מן הסכה ויושב בה נקרא הדיוט כמ"ש ס"ס תרל"ט בהגה. וא"כ איך רשאי לברך כאן בנדון זה:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) מניח' כו שלא תדלק כו' וכתב ב"ח לטעם זה אפי' אינה מצומצמת ז"ט על ז"ט אסור לאפוקי מטעם דהנר כיון דקביע שם ממעט משיעור הכשר סכה. ועיין בט"ז סעיף קטן ג': המנהג כו' עס"ס תרע"ג. ר"ל דשם כתב דאסור להדליק נר חנוכה בנר חרס ישן דמאיס אבל אם הוא גליזר"ט או של זכוכית דין כלי מתכות יש לו דאינו מאיס ושרי. וה"ה הכא:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) תשמיש כו' משמע דבכוסות כצ"ל ור"ל מדנקט דוקא קדרות וקערות משמע דכוסות שרי דתשבו כעין תדורו. וכוסות הדרך לשוטפן בבית דירה. דאין בהן משום מיאוס דכלי שתיה אין בהם דברים מאוסים: משמע כו' והעולם כו' ואינו נכון. ר"ל מה שאין נזהרים בקער' אפילו לאחר אכילה אינו נכון דלפי פסק הש"ע גם קערות אחר אכילה אסורים אבל מה שנזהרים בקדרות אפי' קודם אכילה יש ללמוד עליהם זכות דמחמירים כדעת י"מ שהביא הרב"י בשם המרדכי. דטעם איסור קדר' בסכה דהני אין רגילים להיות בבית דירה ולאו משום מאיסותא אלא משום תשבו כעין תדורו. וא"כ אפי' קודם אכילה אסור. אבל לאחר אכילה אע"ג דהביא הבר"י בשם ראב"י דקערות שריין אפ"ה אין בידינו להקל נגד הרב"י בש"ע דפסק דלאו כוותי'. מ"מ בין קודם אכילה ובין אחר אכילה בין קדרה ובין קערה אין לנו אלא פסק הרב"י בש"ע ולאורו נלך:
ד סָעִיף ב (ס"ק ה) ויין כו' כמ"ש סעיף קע"ד ר"ל הטור הביא שם דברי הש"ס דיין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון מברכה. אמרי' שם לא שנו אלא בשבתות וי"ט שאדם קובע על היין אבל בחול דאין אדם קובע על היין אינו פוטר. הרי דאין קבועות ליין: ולפי מאי דקי"ל שם בש"ע סי' קע"ד לא חילק בין שבת וי"ט לחול בכל ענין פוטר וכדעת הראב"ד דעכשיו גם בחול קובעים על היין: ובסי' רי"ג כתב בש"ע דאין אחד יכול להוציא את חברו בברכת הפירות. כ"א בפת ויין אם הסיבו דאז מיקרי קבע. ולדידן הישיב' נחשבה כמו הסיבה בימי חכמי הש"ס וחשיב קבע. הרי דלדידן קובעים על היין: וז"ל הב"ח אבל למעשה כו' לאפוקי נפשיה מפלוגתא שהב"ח הביא תחלה דברי הג"א דנסתפק אם חשיב שתיית יין קביעות: וכן בקבע דגבינה ובשר דגם בזה הביא הטור מחלוקת הפוסקים אי חייב בסכה: וה"ה בקביעות דשאר משקין (ולענ"ד במדינתינו ה"ה קאפ"ע) וכ"כ מ"א לעיל סי' רי"ג ס"ק וי"ו:
ה סָעִיף ב (ס"ק ו) ואפי' קבע כו' ממ"ש הרא"ש על דברי מהר"ם מרו"ב שהיה נזהר מלאכול פירות חוץ לסכה. כי היה סובר להחמיר כהאי לישנא ביומא דף ע"ט דפירי בעי סכה. ועז"כ הרא"ש ומיהו נראה דמוכח התם ביומא כו': והכי קי"ל ר"ל כמ"ד דפירי לא בעי סכה. דאל"כ הוי שוה לפת. ר"ל דאם קבע שכתב הרא"ש ר"ל שאכל שיעור קביעות דהיינו יותר מכביצה אפי' לא קבע עליו. וא"כ הוי פרי למ"ד פירי בעי סכה שוה לפת. וא"כ מאי הוצרך הרא"ש להביא ראיה לזה ממס' יומא דאפילו למ"ד פירי בעי סכה בעי' קבע. דהיינו שיאכל יותר מכביצ'. פשיט' וכי למ"ד פירי בעי סכה יהיה פירי עדיפי וחמירי מפת: מדאמרי' ביומא כו' אציע בקוצר דברי הש"ס שם המצטרך לס"ק זה. דמסיק שם דשיעור אכילה להתחייב עליה ביום הכפורים הוא כותבת שלם עם הגרעין. ואמרו שם דהוא יותר מביצה ופריך מדתני אוכלים אכילת עראי חוץ לסכה. ומעשה שהביאו לר"י בן זכאי לטעום את התבשיל ולר"ג שתי כותבות. ואמרו העלום לסכה לא מפני שהלכ' כן. אלא שרצו להחמיר על עצמם. וס"ד דמה"ט אין בו אלא משום חומרא. דהיה פחות מכשיעור. והא שיעור אכילת קבע לחייב בסוכה הוא מעט יותר מביצה. וא"כ ר"ג שאכל שני כותבות בלי גרעין. ואמר מה שאכלן בסכה הוא מצד חומרא ע"כ הוא פחות מיותר מביצה: וא"כ איך אפשר דכותבת אחד עם הגרעין יהיה יותר מביצה. ומשני רבא הא דאמר שני כותבות מצד הדין פטורים מן הסכה. אין הטעם משום דחסר מן השיעור. אלא משום דהוי פירי ופירי לא בעי סכה. ופריך מדתניא אמר רבי כשהיינו לומדים תורה אצל ר"א ב"ש הביאו לפנינו תאנים וענבים ואכלנום אכילת עראי חוץ לסכה. ודייק הש"ס אכילת עראי אין אכילת קבע לא אלמא פרי בעי סכה ומשני ע"ש. ואחר זה מסיק לימא מסייע ליה דפירי לא בעי סכה. דתנן ר"א אומר י"ד סעודות חייב לאכול בסכה ומי שלא אכל בי"ט ראשון ישלים בי"ט אחרון דהיינו בשמיני. ותני בברייתא אם השלים במיני תרגימ' יצא משום דבעינן שישלים בדבר שצריך לאכול בסכה ס"ל דמיני תרגימ' בעי סכה. ואי ס"ד דפירי בעי סכה הל"ל רבות' דמשלים אפי' בפירי. ודחי לה ע' שם. ומעתה אבא לבאר דברי מ"א מ"ש מ"א ולמד כן מדאמרי' אכילת עראי אין כו' ר"ל מדקתני ואכלנום אכילת עראי משמע שאכלום דרך עראי ולא דרך קבע. דאי ס"ד דהפי' שאכלו שיעור אכילת עראי דהיינו פחות כביצה ה"ל למימר אכלנו מהם אכילת עראי. ועל זה דייק הש"ס אכילת עראי אין אכילת קבע לא. ע"כ הכוונה דוקא דרך עראי אין אבל דרך קבע לא. הרי דאפי' א"א פירי בעי סכה. אינו חייב בסכה אלא אם כן יאכלם דרך קבע. דהא השתא לפי האי דיוקא בעי למידק דפירי בעי סכה: ודלמא ר"ג אכלן דרך עראי ר"ל ניהו דהמקשן לא אסיק אדעתי' דפירי לא בעי סכה אלא הוי ס"ד דגם פירי בעי סכה. ע"כ דוקא אי קבע עלייהו וכדמוכח מדברי המקשן שאח"ז מדברי רבי וכנ"ל. א"כ דלמא ר"ג אכלן דרך עראי דלכ"ע לא בעי סכה וא"ש מ"ש לא מפני שהלכה כן כו': דומי' דטעימת תבשיל. בא ליישב איך א"ל הטעם שאינו מן הדין הואיל ואכלן דרך עראי. הא לא הוזכר מזה כלום במשנה. והא המשנה רצה להביא ראיה דאם רצה להחמיר אפילו באכילת עראי רשאי. ואייתי עובד' דריב"ז ור"ג. א"כ העיקר חסר דהיינו דר"ג אכלן דרך עראי בשלמא א"א כס"ד דמקשן דב' כותבות בלי גרעין הם פחות מיותר מכביצה ובציר לה שעור' שפיר הוזכר דהא קתני שתי כותבות. וכן לתי' רבא דפירי לא בעי סכה. ג"כ מבואר כן במשנה. אבל א"א הטע' משום דאכלן דרך עראי. ה"ל למשנה לפרש כן דהא הוא עיקר הראי' והטעם לזה כתב מ"א דומי' דטעימת תבשיל לריב"ז דהיא דרך עראי. א"כ א"צ המשנ' לפרש דאכלן דרך עראי. כיון דהני תרי עובדי דריב"ז ור"ג בהדדי מתניין בסתמא דומין זה לזה ובשניהם הי' אוכלים דרך עראי: ואפי' אכל הרב' וקבע עלייהו וכ"מ בגמרא. אין כוונת מ"א מדקתני ואכלנום אכילת עראי כו' אלמא למ"ד פירי בעי סכה צריך לקבוע עליהן וממילא למ"ד פירי לא בעי סכה אפי' אכלן דרך קבע לא בעי סוכה. ז"א דהא מ"א חולק על הרא"ש וס"ל למ"ד פירי בעי סכה היינו אפי' אכלן דרך עראי. וא"כ ע"כ מ"א לא דייק לישנ' דואכלנום אלא ר"ל מדמסייע ליה מדתני' אם השלים במיני תרגימ' יצא ולא קתני אם השלים בפירי ע"כ פירי לא בעי סכה כנ"ל. ותיקשי ולטעמיך אפ"ת פירי לא בעי סכה. אי ס"ד דבאכלן דרך קבע מודה דחייב בסכה אכתי תיקשי ליתני ישלים בפירי ויאכלם דרך קבע. וגם סתמ' דמלתא כן דהא הוא השלמת סעודה אע"כ למ"ד פירי לא בעי סכה אפי' אכל הרבה ודרך קבע מ"מ לא בעי סכה. היינו כשאכל כביצה (לאו דוקא אלא ר"ל יותר מכביצ' מעט) ואפי' אכלו דרך עראי דלא גרע מפירי למ"ד פרי לא בעי סכה וכמ"ש מ"א דלא כהרא"ש. ודע דמיני תרגימ' היינו תבשיל מחמשת מיני דגן. וכמ"ש רמ"א:
ו סָעִיף ב (ס"ק ז) משום צנה כו' כמ"ש סעיף ז' בהגה. ר"ל דנקרא הדיוט:
ז סָעִיף ב (ס"ק ח) איש כו' בעידן עבוד' כו' דתניא הכל חייבים בסכה כהנים לוים וישראלים. ופריך פשיט'. ומשני כהנים איצטריך ליה סד"א תשבו כעין תדורו מה דיר' איש ואשתו כו' ובעידן עבודה א"א להזקק לאשתו קמ"ל ניהו דפטירי בשעת עבוד' שלא בשעת עבודה מחייב (ועיין תשו' שער אפרים)הרי עכ"פ בשעת עבוד' פטירי משום דא"א להיות בשעת עבוד' איש ואשתו: דבסכה דך"ח פריך ל"ל הלכת' למפטר נשים מסכה ת"ל דהוי מ"ע שהזמן גרמ'. ומשני אביי סד"א תשבו כעין תדורו כו' הרי דאמר הל"מ דבזה לא בעי' תשבו כעין תדורו: וי"ל דמ"מ כו' ה"ל מצטער הוא טעם אחר דלא כמ"ש רמ"א ניהו דלא בעי' בהא כעין תדורו איש ואשתו מ"מ הבעל פטור דהוי מצטער ואם נאמר דמ"א רצה להעמים טעם זה בדברי רמ"א צריך לדחוק הרבה בלשון רמ"א וע"ק דבגמ' אמרי' (דף ך"ז ע"ב) מדכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות שכל ישראל יוצאים בסכה א' וע"כ אינו רוצה לו' בהפסק מחיצות דא"כ אינו עושה סכה אחת וא"כ ממ"נ או דקשי' על האי דבסי' תר"מ דהא אינה ראוי' לשינה. דהא אינה ראוי לאיש ואשתו דהא כל ישראל ישנים שם. ואסור לשמש עם אשתו כה"ג וע כ צ"ל דיוצאים ידי אכילה לבד. א"כ מוכח דאפילו אינה ראיי לשינה. מ"מ יצא ידי אכילה (וכן הקשה בתשוב' ה"ה חכם צבי) או דצ"ל דאפי' אינו ראוי לשינ' לאיש ואשתו. אם רק ראוי לשינה לאיש גריד' מיקרי ראוי לשינה א"כ קשי' אדהכ'.
ח סָעִיף ג (ס"ק ט) יצא כו' כזית אסור. דהא הלילה א חובה מג"ש ט"ו ט"ו מחג המצות ע"כ ילפינן מיניה מה התם במצה סגי בכזית ה"ה הכא בליל א':
ט סָעִיף ג (ס"ק י) פירות קליות כו' אבל בשבת וי"ט צ"ל כזית פת כו' וכ"כ מ"א לעיל סי' קפ"ח ס"ק ט'. ולעיל סי' רצ"א לענין סעודה ג' כתב בטור וש"ע שיאכל כביצה וכתב מ"א לאו דוקא אלא קצת יותר מכביצה. דביצ' עדין היא אכילת עראי. ודברי מ"א מלבד שסותרים זא"ז אלא דלפי מ"ש לעיל סי' רצ"א דבשבת בעי' יותר מכביצה. א"כ תיקשי קושית התו והר"ן איך אמר בסוכה דוקא לילה א' חובה ותו לא. הא גם בי"ט צ"ל פת. ותי' לחד תי' דמשום מצות סכה בעי' דוקא יותר מכביצה. ולפ"ד מ"א גם משום שבת וי"ט בעי' יותר מכביצה. ניהו די"ל דמ"א סבירא ליה כאינך תי' שכתב כגון אם ירדו גשמים וכמו שכתב ס"ק י"ד מכל מקום מבואר דהתוספות והר"ן ס"ל דבשבת ויום טוב סגי בכביצה גם מלבד זה דברי מ"א צ"ב וכמ"ש:
י סָעִיף ג (ס"ק יא) לא ואכל כו' אי לאו משום ד' כוסות רצונן לו' דד' כוסות בעי' שישתו בלילה. וכו' של קידוש הוא א' מד כוסות:
יא סָעִיף ג (ס"ק יב) מחצות כו' צ"ע כו' עיין לעיל בהלכות פסח בספר חק יעקב מה שכתב על זה:
יב סָעִיף ד (ס"ק יג) קורה כו' גבי שומרי גנות כו' דקי"ל דפטורים מסכה. ואמר אביי הטעם דא"צ לעשות סכה בגנה. דתשבו כעין תדורו. ועם מטתו ומגעיו א"א כיון דאיכא טרחא מרובה להוציאן לגנה. אף על גב דרבא אמר טעמא אחריני משום פרצה קורא לגנב וכמ"ס סי תר"מ סעיף יו"ד. כבר כתבו התוס' דרבא מודה לטעמיה דאביי ע"ש והר"ן כתב דרבא ס"ל דכה"ג הוי כעין תדורו. דהא כל השנה ישן שם בלי מטה מוצעת. הביאו מ"א ס"ס תר"מ מ"מ גם להר"ן רבא מודה אי הוי צריך להוציא מטתו ומצעות לשם היה פטור כיון דאיכא טרחא מרובה: דא"צ לילך כו' מה"ט שכתב רמ"א שם אם יש טורח גדול בדבר. דהיינו שצריך להביא שם כלי תשמישו:
יג סָעִיף ד (ס"ק יד) מתפלל כו' הולך לבה"כ דהא גם בדירתו של כל השנה מניח דירתו והולך לבה"כ להתפלל:
יד סָעִיף ה (ס"ק טו) ירדו כו' אוכל כל סעודתו בבית כמ"ש סעיף וי"ו ר"ל אם י"ל מאכל שמן דרשאי לאכלו תוך ביתו. ואם הביאו לו אח"ז מאכל שאינו שמן דאפשר לאכלו בסכה מ"מ גומר כל סעודתו בבית. וע"ז הביא ראיה מסעיף וי"ו בירדו גשמים והלך לאכול בביתו. ובאמצע סעודה פסקו הגשמים. דא"צ לחזור לסכה כל אותה סעודה: ובליל שני כו' דבקיאים כו' סמכי' אפוסקים כו' דדין זה נובע מקושי' תוס' והר"ן הנ"ל אהא דאמרינן לרבנן דר"א ילפי' ט"ו ט"ו מחג המצות מה התם ליל א' חובה מכאן ואילך אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. כן הדין נמי בסוכות. והקשו התו' והר"ן איך אמר מכאן ואילך א"ב לא אכיל. הא מוכח בברכות דחייב לאכול פת בשבת וי"ט וכמ"ש לעיל סי' קפ"ח. ותי' דמשום מצות סכה אינו חייב כ"א ליל א'. אבל משום י"ט גם בשאר ימים חייב. ונ"מ אם ירדו גשמים דבשאר ימים אוכל תוך הבית ויוצא בזה אבל ליל א' צריך לאכול בסכה אפי' ירדו גשמים. עוד תירץ דבליל א' אפי' כזית בעי סכה ותפסינן חומרת שני התי' דבליל א' אפי' כזית בעי סכה כתי' הראשון. וגם כחומרת תי' השני דבליל א' אפי' ירדו גשמים צריך לאכול בסכה אולם בי"ט שני כיון דיומא קמא עיקר סמכינן על האי תי' דבליל א' אפילו כזית בעי סכה אבל בירדו גשמים לפי תי' זה לא שמעינן דחייב לאכול ליל א' בסכה וע' בט"ז מה שהקשה: דהא אמר זמן מאתמול. ר"ל בשלמא ביום א' צריך לקדש בסכה משום זמן. דהא על עשיית הסכה היה צריך לברך זמן אלא דסמכינן אזמן דקידוש. דבלא"ה צ"ל זמן בקידוש משום הרגל. ויפטר באמירת זמן דקידוש גם אזמן שהיה צ"ל בשעת עשיית הסכה ולכן צריך לקדש בסכה כדי שיחזיר הזמן גם על עשיית הסכה משא"כ בליל שני ניהו דצריך לחזור זמן משום ספקא דיומא. דלמא היה אתמול חול ולא יצא בזמן שאמר אתמול. היינו דוקא זמן דרגל לא יצא אי אתמול הוי חול. אבל זמן דעשיית סכה יצא בזמן שאמר אתמול אפי' היה חול. דהא מצד הדין היה לו לברך זמן על עשייתה מיד בשעת עשייתה. דהוא ודאי חול והיה יוצא בזה כנ"ל וא"כ די לו אם מקדש בבית ויאמר שם זמן:
טו סָעִיף ז (ס"ק טז) אין מטריחין כו' לסכה ע"ס ס"ג שכתב שם שמותר לקרות ק"ש כשהוא שוכב על צדו וכתב רמ"א שם הטעם בשם תר"י מאחר שכבר שכב ואיכא טרחא לעמוד. ומ"א הביא שם לשון תר"י שטורח הוא לחזור וללבוש בגדיו. ודייק מ"א מלשון זה. וז"ל מ"א משמע דאם שוכב בחלוקו צריך לעמוד כו' הרי דאם עדין לא פשט בגדיו הקימה גרידא לא מיקרי טרחא לגבי ק"ש. ואפשר דה"ה הכא לענין סכה:
טז סָעִיף ח (ס"ק יז) בשעת כו' גם מ"ש שם (ר"ל בשל"ה) כו' עד בקר שני כו' כ"ש לפי מ"ש בש"ע ס"ס ח' דאפי' לדידן א"צ לברך. לשון מ"א שכתב לפי מ"ש בש"ע אינו מדוקדק אדרב' בש"ע שם כ' דצריך לברך אלא דמ"א כתב שם בשם ב"ח דא"צ לברך. והטעם כיון דקי"ל טלית המיוחד ליום אפי' לבשו בלילה חייב. א"כ אין הלילה הפסק. דהא גם בלילה חייב. והיינו לדעת הרא"ש דס"ל הכי בסי' י"ז. אבל לדעת הרמב"ם בסי' י"ז דכל מה שלובש בלילה פטור אפי' מיוחד ליום. מודה הב"ח דהלילה הוי הפסק וצריך לברך. וצ"ל דס"ל למ"א דאפי' לדעת הרא"ש הכא עדיף והוי כ"ש מהתם: הרמב"ם ומ"מ. ודוקא כו' לענ"ד צ"ל ומ"מ כתב ודוקא: וכ"מ בתוס' די"א הובאו דבריהם בט"ז ס"ק י"ט ע"ש: ומיד הולך כו' סי' ח' סעיף י"ב דצרך לברך. שכתב שם אם יש לאדם כמה בגדים שמחויבים בציצית ולבשן מברך ברכה א' לכלם. וכתב רמ"א שם אבל אם פשט הראשון קודם שלבש השני. צריך לחזור ולברך על השני. וא"כ ה"ה הכא אעפ"י שבירך על סוכתו. מ"מ כשיצא ממנה ה"ל כאלו פשט הראשוי וכשנכנס לסוכת חבירו. צריך שוב לברך: אבל הכא ההליכה כו' ר"ל ל"מ אם לא היה דעתו לכנס לסוכת חבירו בשעה שבירך. וודאי צריך לברך אלא אפי' היה דעתו בשעת ברכה שיכנס לסוכת חברו. מ"מ צריך לברך דההליכה הוי הפסק. מה שאין מברכים כו' משא"כ בסכה. ר"ל אע"ג דג"כ אין חייב לאכול בסכה כ"א ליל א' כמו בפסח. מ"מ כל חג הסוכות צ"ל ביתו עראי וסוכתו קבע:
א סָעִיף א ס"א וישן. כמ"ש בס"ב: ומטייל. גמ' שם: ודר כו'. שם תשבו כעין תדורו וכאן כו'. בין כו'. שם מ"ג א'. כדרך כו' וכל כו'. שם ספ"ב: לאחר אכילה כגון כו'. רש"י: ואל יעשה כו'. נלמד מכלי אכילה וכיוצא: שלא יהא כו'. רפ"ב דשבת:
ב סָעִיף ב ס"ב אוכלים כו'. שם: וכמה כו'. ע' בה"ג שיעור מלא פיו כביצה כמ"ש בפ' בתרא דיומא וראיה ממש"ש כ"ו א' הא כביצה כו' לימא כו': ומותר לשתות מים. שם מעשה לסתור כו': ויין ולאכול כו' ואפי' כו'. יומא ע"ט ב' משום דה"ל פירי כו' אימא אכלנום כו' אב"א כו'. והטעם משום דלא קבע אינש עלייהו ואין קביעותן קביעות וכמ"ש הרא"ש וז"ש ויין כמ"ש ברפ"ו דברכות לא קבעי אינשי כו' אי קבעי כו'. ותבשיל כו'. ממ"ש בסוכה וביומא שם אם השלים במיני תרגימא יצא ובתוספתא פ' כיצד מברכין הביאו לפניו מיני תרגימא מברך במ"מ: ול"נ משום כו'. כמ"ש בערכין ג' ב' וגמרא לא חייבינהו אלא משום שלא בשעת עבודה אייול מרש"י שם ד"ה ובני עבודה כו' משמע דחייב שכ' דאע"ג כו' ור"ל דמש"ש בגמרא נהי דפטירי כי' הוא ענין בפ"ע ולא משום איש ואשתו ועתוס' ד"ה קמ"ל כו' וכן עיקר:
ג סָעִיף ג ס"ג אפי' אכל כו'. ירושלמי שם והביאו תוס' והרא"ש אי מה להלן עד שיאכל כזית דגן כו'. ומיבעיא ליה אי יוצא במיני תרגימא וז"ש כזית פת לחומרא: רצה כו'. תוס' שם ובברכות פ"ז דהא להתענות אסור כמ"ש בירושלמי: ולא יאכל כו'. כמ"ש תוס' בר"פ ע"פ מתוספתא וממ"ש שם עד שתחשך: ויאכל כו'. כמ"ש ס"פ ע"פ: ולא יאכל כו'. ירושלמי והביאו תוס' ורא"ש: מחצות. ס"ל כמ"ש הר"ן בפ' ע"פ דבעי' לא איפשיטא ולחומרא דסמוך למ"ג תנן אבל אנן לא קי"ל כן כמ"ש רסי' תע"א ועמ"א:
ד סָעִיף ד ס"ד המתפלל כו'. משום דבעי עיוני כמ"ש שלשה דברים כו' וכמ"ש תוס':
ה סָעִיף ה ס"ה אפילו כו'. כמ"ש בפי' המשנה וכתבו זה במקפה של גריסים והוא הפולים הנטחנים לפי שהתבשיל שנעשה מהם הוא נפסד מהר במים: ואפי' אין כו'. ירושלמי שם לא סוף דבר שתסרח אלא אפי' כדי שתסרח כו': ומי שאינו כו'. דטעם דמצטער פטור כמ"ש תוס' שם כ"ו א' ד"ה הולכי וכן מצטער כו': וכ"ז דוקא כו'. ממ"ש אי בעי אכיל והא חובה לאכול בי"ט פת ממ"ש בברכות מ"ט ב' שבתות וי"ט דלא סגי כו' וע"כ פת קאמר דלהתענות אפי' בר"ח אסור ותי' הר"י דנ"מ שאם ירדו גשמים דבלילה הראשונה אף אם ירדו גשמים חובה וע' ברא"ש שם וכ"כ בסמ"ק אבל בתוס' כתוב שם כגון אם ירדו ואכל חוץ לסוכה ופסקו הגשמים שחייב וכמ"ש הרשב"א דכשיורדים גשמים אין שם סוכה עליו וש"ע השמיטו לפי שהרשב"א וסמ"ג וא"ז וש"פ חולקים ע"ז ואמרו משום י"ט סגי כזית ואפי' בכביצה פת דלא בעינן סוכה ודעת התוס' עיקר: ויקדש כו'. ר"ל אע"ג דמשום סוכה די שיאכל כזית באחרונה כמו במצה בפ' ע"פ. מ"מ שלא יצטרך לומר זמן פעם אחרת על הסוכה וכמש"ש מ"ו חזינא ליה לרב כהנא וכמ"ש בפ"ד דיומא שאסור להרבות בברכות:
ו סָעִיף ז ס"ז עד שיעלה כו'. כגירסת כל הגאונים ור"ח ורי"ף אימא עד שיאור משיעל' ע"ה ר"ל דל"ת עד שיאור שיאיר היום והוא מאוחר אלא משיעלה ע"ה שמתחיל להאיר: וינער משנתו. כתב הרשב"א אף לגי' הגאונים עד שינער לא גרע מסעודה וכ"ש לגירסתינו: מי שהוא ישן כו'. דהכל לפי שמצטער כמ"ש שם ברב יוסף לדידי כו': וכל הפטור כו'. ירושל' בפ"ק דשבת הלכה א': וכשיוצא כו'. פ"ק דע"א: קעבד כו'. סוכה שם:
ז סָעִיף ח ס"ח נהגו. אע"ג דלפי מסקנא דגמרא שם מ"ו א' מברך אכל פעם שנכנס בה מ"מ עיקר הקבע בסוכה היא האכילה וכולם טפלים והיא פוטרת וע' תוס' דברכות י"א ב'. ודעת הרי"ף והרמב"ם עיקר:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.