א נָשִׁים, וַעֲבָדִים, וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִן הַסֻכָּה; טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס, חַיָּבִים מִסָפֵק; וְכֵן מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, חַיָּב.
ב קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ, שֶׁהוּא כְּבֶן חָמֵשׁ, כְּבֶן שֵׁשׁ, חַיָּב בְּסֻכָּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת.
ג חוֹלִים וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן פְּטוּרִים מִן הַסֻכָּה; וְלֹא חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ, (אוֹ) חָשׁ בְּעֵינָיו; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין הַמְשַׁמְּשִׁים פְּטוּרִים אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַחוֹלֶה צָרִיךְ לָהֶם וּמִי שֶׁמַּקִּיז דָּם חַיָּב בְּסֻכָּה (אוֹר זָרוּעַ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ' הַיָּשֵׁן).
ד מִצְטַעֵר פָּטוּר מִן הַסֻכָּה, הוּא וְלֹא מְשַׁמְּשָׁיו אֲבָל בַּלַּיְלָה רִאשׁוֹנָה אֲפִלּוּ מִצְטַעֵר חַיָּב לֶאֱכֹל שָׁם כַּזַּיִת (כָּל בּוֹ); אֵיזֶהוּ מִצְטַעֵר, זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישַׁן בַּסֻכָּה מִפְּנֵי הָרוּחַ, אוֹ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִים וְהַפַּרְעוֹשִׁים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אוֹ מִפְּנֵי הָרֵיחַ; וְדַוְקָא שֶׁבָּא לוֹ הַצַּעַר בְּמִקְרֶה, אַחַר שֶׁעָשָׂה שָׁם הַסֻכָּה, אֲבָל אֵין לוֹ לַעֲשׂוֹת סֻכָּתוֹ לְכַתְּחִלָּה בִּמְקוֹם הָרֵיחַ אוֹ הָרוּחַ וְלוֹמַר: מִצְטַעֵר אֲנִי. הַגָּה: וְאִם עֲשָׂאָהּ מִתְּחִלָּה בְּמָקוֹם שֶׁמִּצְטַעֵר בַּאֲכִילָה אוֹ בִּשְׁתִיָּה אוֹ בְּשֵׁנָה, אוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת אֶחָד מֵהֶם בַּסֻּכָּה מֵחֲמַת דְּמִתְיָרֵא מִלִּסְטִים אוֹ גַּנָּבִים כְּשֶׁהוּא בַּסֻּכָּה, אֵינוֹ יוֹצֵא בְּאוֹתָהּ סֻכָּה כְּלָל, אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁלֹּא מִצְטַעֵר בָּהֶם, דְּלֹא הַוְיָא כְּעֵין דִּירָה שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת שָׁם כָּל צְרָכָיו (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַיָּשֵׁן). מִי שֶׁכָּבוּ לוֹ הַנֵּרוֹת בַּסֻּכָּה, בְּשַׁבָּת, וְיֵשׁ לוֹ נֵר בְּבֵיתוֹ, מֻתָּר לָצֵאת מִן הַסֻּכָּה כְּדֵי לֶאֱכֹל בִּמְקוֹם נֵר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ לְסֻכַּת חֲבֵרוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם נֵר, אִם יֵשׁ טֹרַח גָּדוֹל בַּדָּבָר (ת"ה סי' צ"ג וּפְסָקָיו סי' קנ"ח); וְאִם בָּא רוּחַ לְכַבּוֹת הַנֵּרוֹת בַּסֻּכָּה, מֻתָּר לִפְרֹס סָדִין אוֹ בֶּגֶד מִן הַצַּד, אֲבָל לֹא תַּחַת הַסְּכָךְ (אוֹר זָרוּעַ). מִי שֶׁלֹּא יוּכַל לִישַׁן בַּסֻּכָּה מֵחֲמַת שֶׁצַּר לוֹ בְּפִשּׁוּט יָדָיו וְרַגְלָיו, לֹא מִקְרֵי מִצְטַעֵר, וְחַיָּב לִישַׁן שָׁם אַף עַל גַּב דְּצָרִיךְ לִכְפֹּף יָדָיו וְרַגְלָיו (ת"ה סִימָן צ"ב), וְלֹא יוּכַל אָדָם לוֹמַר: מִצְטַעֵר אֲנִי, אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהִצְטַעֵר בּוֹ (טוּר); וְאֵין הַמִּצְטַעֵר פָּטוּר אֶלָּא אִם יִנָּצֵל עַצְמוֹ מִן הַצַּעַר, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי חַיָּב לִישֵׁב בְּסֻכָּה אַף עַל גַּב דְּמִצְטַעֵר. (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַיָּשֵׁן).
ה אָבֵל חַיָּב בְּסֻכָּה.
ו חָתָן וְשׁוֹשְׁבִינִים וְכָל בְּנֵי הַחֻפָּה פְּטוּרִים מִן הַסֻכָּה כָּל ז' יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. וּסְעֻדַּת בְּרִית מִילָה וְכֵן הַסְּעֻדָּה שֶׁאוֹכְלִין אֵצֶל הַיּוֹלֶדֶת חַיָּבִין בְּסֻכָּה (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קע"ח).
ז שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִים מִן הַסֻכָּה, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ל"ח.
ח הוֹלְכֵי דְּרָכִים בַּיּוֹם, פְּטוּרִים מִן הַסֻכָּה בַּיּוֹם, וְחַיָּבִים בַּלַּיְלָה; הוֹלְכֵי דְּרָכִים בַּלַּיְלָה, פְּטוּרִים בַּלַּיְלָה, וְחַיָּבִים בַּיּוֹם. הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁיּוּכְלוּ לִמְצֹא סֻכָּה, אֲבָל אִם אֵינָם מוֹצְאִים סֻכָּה יוּכְלוּ לֵילֵךְ לְדַרְכָּם, אַף שֶׁלֹּא יָשְׁבוּ בָּהּ לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה, כִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ דַּרְכּוֹ מִשּׁוּם בֵּיתוֹ (רַ"ן פֶּרֶק הַיָּשֵׁן); וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ רַק בַּיּוֹם, פָּטוּר אַף בַּלַּיְלָה, דְּאֵין לַעֲשׂוֹת לוֹ שָׁם דִּירָה. וְהַהוֹלְכִים לַכְּפָרִים לִתְבֹּעַ חוֹבוֹתֵיהֶם, וְאֵין לָהֶם סֻכָּה בְּאוֹתָן הַכְּפָרִים, יַחְמִירוּ עַל עַצְמָן לָשׁוּב לְבָתֵּיהֶם בְּכָל לַיְלָה לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה, וְאַף עַל גַּב דְּיֵשׁ לְהָקֵל מִכָּל מָקוֹם הַמַּחְמִיר תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים).
ט שׁוֹמְרֵי הָעִיר בַּיּוֹם, פְּטוּרִים בַּיּוֹם וְחַיָּבִים בַּלַּיְלָה; שׁוֹמְרֵי הָעִיר בַּלַּיְלָה, פְּטוּרִים בַּלַּיְלָה וְחַיָּבִים בַּיּוֹם.
י שׁוֹמְרֵי גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, פְּטוּרִים בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, שֶׁאִם יַעֲשֶׂה הַשּׁוֹמֵר סֻכָּה יֵדַע הַגַּנָּב שֶׁיֵּשׁ לַשּׁוֹמֵר מָקוֹם קָבוּעַ וְיָבֹא וְיִגְנֹב מִמָּקוֹם אַחֵר; לְפִיכָךְ אִם הָיָה שׁוֹמֵר כֶּרִי שֶׁל תְּבוּאָה, שֶׁיָּכוֹל לִשְׁמֹר כֻּלָּהּ מִמָּקוֹם אֶחָד, חַיָּב לַעֲשׂוֹת סֻכָּה בַּמָּקוֹם שֶׁשּׁוֹמְרוֹ. הַגָּה: וְהָעוֹשִׂין יַיִן אֵצֶל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּסֻכּוֹת, פְּטוּרִים בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, דִּצְרִיכִים לִשְׁמֹר שֶׁלֹּא יִגְּעוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (הג"מ פ"ז בְּשֵׁם סְמַ"ק וְכָל בּוֹ); וְאִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין צְרִיכִים שִׁמּוּר, חַיָּבִין.
א סָעִיף א (א) נשים ועבדים וכו' - משום דהו"ל מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות ועבד דינו כאשה. ולענין ברכה כשרוצין לישב בסוכה עיין לעיל סי"ז דנוהגין הנשים לברך אכן אחרים לא יברכו להן אפילו אין יודעין בעצמן אם לא כשמברכין לעצמן:
ב סָעִיף א (ב) ואנדרוגינוס - שיש לו סימני זכרות ונקבות:
ג סָעִיף א (ג) חייבים מספק - ומ"מ לא יברכו דברכה דרבנן וספיקא לקולא וכדלעיל סי"ז ס"ב ומ"מ אם רוצים לברך הרשות בידן דלא גריעי מאשה:
ד סָעִיף ב (ד) כבן חמש כבן שש - כל חד כפום חורפיה [ט"ז ומ"א] ודעת כמה אחרונים דמבן חמש ולמעלה אם אביו הוא בעיר שאינו צריך אז כ"כ לאמו מחוייב אביו לחנכו בסוכה אפילו אם איננו חריף:
ה סָעִיף ב (ה) לחנכו במצות - ואם אין לו אב י"א דאמו וב"ד חייבים לחנכו ולכו"ע אסור להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה אפילו לאדם אחר דהיינו ליתן לתוך פיו או לצוות לו לאכול:
ו סָעִיף ג (ו) חולים וכו' - משום דכתיב תשבו כעין תדורו ואם היה לו זה החולי כל השנה לא היה יושב בביתו דוקא אלא היה הולך למקום שנקל לו לחליו:
ז סָעִיף ג (ז) ומשמשיהן פטורין וכו' - לפי שהן עוסקין במצוה וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה:
ח סָעִיף ג (ח) אלא אפילו חש וכו' - קיצר בלשונו ובגמרא איתא אפילו חולה שאין בו סכנה ואפילו חש בראשו וכו':
ט סָעִיף ג (ט) בראשו חש בעיניו - ר"ל וישיבת הסוכה קשה לו:
י סָעִיף ג (י) בשעה שהחולה וכו' - ואם יש שני משמשים וא"צ לשניהם בבת אחת צריך לאכול אחד בסוכה בעת שימושו של השני:
יא סָעִיף ג (יא) צריך להם - ואם הוא חולה שיש בו סכנה נראה דיש להקל גם בשעה שא"צ לו:
יב סָעִיף ג (יב) ומי שמקיז דם - היינו במקיז דם רק כדי לשמור הבריאות ואינו מרגיש שום חולי בעצמו שאז אינו מצטער כלל ואדרבה הוא שמח ומרבה האכילה ושתיה אבל אי מרגיש בחולי ומה"ט מקיז פטור והשותה משקה לשלשל אם מתיירא שיזיק לו הצינה פטור:
יג סָעִיף ד (יג) מצטער פטור וכו' - דכעין תדורו בעינן ואף בכל השנה אין אדם דר במקום שהוא מצטער:
יד סָעִיף ד (יד) הוא ולא משמשיו - דהיינו שאם הם רוצים לאכול או לישן חייבים לכנוס לתוך הסוכה. ולכאורה נראה דאם הוא שכיר אצלו לשמשו וגם בכל השנה אינו אוכל וישן בביתו כ"א אצלו רשאי גם היום לעשות כן והוא דומיא דשומרי גנות ופרדסים המבואר לקמן בסימן זה:
טו סָעִיף ד (טו) אבל בלילה ראשונה וכו' - אזיל לשיטתו בסימן תרל"ט ס"ה בהג"ה דסתם שם להחמיר בירדו גשמים לענין לילה ראשונה וה"ה כאן אבל לדעת שארי פוסקים דפטרי שם ה"ה כאן וע"כ יש להתנהג למעשה במצטער כמו לענין ירדו גשמים וכמו שכתבנו שם במ"ב סקל"ה עיי"ש:
טז סָעִיף ד (טז) זה שאינו יכול לישן וכו' - וה"ה דמצטער פטור בכולן אף מאכילה [אחרונים] ור"ל דאם הרוח וריח וכה"ג מצערים ליה באכילה פטור אף מאכילה אבל אם הצער רק בשינה חייב באכילה:
יז סָעִיף ד (יז) או מפני הריח - עיין לעיל סימן תרכ"ט סי"ד ובמ"ב שם ובסימן תר"ל ס"א ובמ"ב שם ולעיל בסימן ע"ט סקכ"ג במ"ב:
יח סָעִיף ד (יח) או בשינה - פי' במקום דליכא צינה והצער הוא מחמת הרוח וכיו"ב וכנ"ל דאלו במקומות הקרים יוצא י"ח באכילה אע"ג דלא יוכל לישן שם דא"א בענין אחר וממילא מקרי שם כעין תדורו וגם מקרי ראוי לשינה אם היה לו כרים וכסתות כראוי:
יט סָעִיף ד (יט) דמתיירא מלסטים או גנבים - ר"ל שיוכלו להזיקו בגופו ואפילו במקום שביום אינו מתיירא רק בלילה מתיירא לישן שם מפניהם אכן אם אינו מתיירא מפני היזק הגוף רק מגניבת כליו יוצא שיכול להכניסם בביתו:
כ סָעִיף ד (כ) אינו יוצא וכו' - ר"ל אפילו י"ח אכילה ויש מאחרונים שחולקין ע"ז ודעתם דאף דלכתחלה בודאי אין לעשות סוכה כזו שאין יכול לקיים בה כל הדברים כדין מ"מ בדיעבד יוצא בה ידי חובת אכילה כיון שלאכילה אין מצטער:
כא סָעִיף ד (כא) מותר לצאת וכו' - דדרך ב"א להצטער מזה:
כב סָעִיף ד (כב) וא"צ לילך לסוכת חבירו - דהא נמי חשוב צער דאין ערב לו לאדם אכילתו אלא בשלו ובלילה הראשונה צריך לטרוח ולילך לסוכת חבירו אך לא יברך שם אם לא שאינו מצטער בזה [א"ר] והח"א כתב דבמצטער כזה יכול האדם לחייב את עצמו ולעשות בשמחה ולברך:
כג סָעִיף ד (כג) אם יש טורח גדול - מפני שסברא הזו דלילך לסוכת חבירו יש צער בדבר לא פסיקא ליה כ"כ לכן תלה הדבר באם יש טורח גדול בזה דאם אין לו טורח גדול צריך לילך לסוכת חבירו שיש שם נר וכן אם ירדו גשמים ופסקו ומ"מ עדיין נוטף מן האילנות וא"א לאכול בסוכתו ויש לחבירו סוכה עם גג העשוי לכך לסגור ולפתוח צריך לילך לסוכת חבירו אם אין לו טורח גדול בדבר:
כד סָעִיף ד (כד) בדבר - היינו בשעת אכילה אבל פשיטא אפילו מי שאין לו מקום בחצירו לבנות לו סוכה שצריך להמציא לו מקום לבנות לו סוכה ואז שם ביתו כדרך שגם כל השנה רגילים לפנות מבית לבית ואז שם ביתו [הגהת ח"ס וכ"כ הבכורי יעקב בפשיטות]:
כה סָעִיף ד (כה) אבל לא תחת הסכך - דאז יבטל הסדין את הסכך ויפסול הסוכה כדלעיל בסימן תרכ"ט סי"ט לדעה ראשונה דסתם שם המחבר כוותה אמנם לפי מה שביארנו שם דבמקום הדחק כשאינו מועיל פריסה מן הצד ויצטרך לאכול חוץ לסוכה יש לסמוך אדעה שניה דמתרת לתלות סדין כדי להגן אין לאסור זה כ"א כשירחיק הסדין מן הסכך ארבעה טפחים דאז אין בטל הסדין לגבי הסכך [ובשבת ויו"ט נכון ליזהר שלא ירחיק ג"ט חלל מן הסכך משום חשש אוהל] וה"ה דמותר במקום הדחק לפרוס סדין למעלה על הסכך כדי להגן בין בחול ובין בשבת ויו"ט. אכן מפני חשש הרואים שיאמרו שמסכך סוכתו בסדין אין להקל כשמסכך למעלה אא"כ ניכר לכל שמכוין בזה רק להגן מפני הרוח. ועיין במ"א לעיל בסימן תרכ"ט דמ"מ לא יברך בכל זה ברכת לישב בסוכה:
כו סָעִיף ד (כו) לא מקרי מצטער - דדרך האדם לפעמים לישן כך כפוף וראיה מהא דקי"ל ששיעור סוכה שבעה על שבעה טפחים שבודאי אין אדם יכול לישן שם אם לא בכפיפת גופו ואיבריו ולפ"ז אפילו אם עשה אותה לכתחלה באופן שראויה לישן שם בפישוט ואח"כ בא איזה ענין שנעשה דחוק וצר לישכב ג"כ מחוייב לישן שם וכתב בספר נהר שלום דמ"מ מי שהוא מעונג וקים ליה בגויה דלדידיה הוי מצטער לישן שם בכפיפה אה"נ שפטור מלישן שם [ואעפ"כ יוצא י"ח באכילה כיון שבעת עשייה היה ראוי לדידיה לאכול ולישן שם]:
כז סָעִיף ד (כז) אע"ג דצריך לכפוף ידיו ורגליו - היינו אף אם אין לו עצה האיך לפשוט רגליו חוץ לסוכה דבפושט רגליו חוץ לסוכה לכו"ע לא מקרי מצטער בכך וחייב לישן שם ואך שצריך ליזהר שיהיה השולחן ג"כ בתוך הסוכה דאל"ה חיישינן שמא ימשך אחר שולחנו וכדלעיל בסימן תרל"ד:
כח סָעִיף ד (כח) אלא בדבר וכו' - דאל"ה אף שהוא מצטער אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם:
כט סָעִיף ד (כט) שדרך בני אדם להצטער בו - אם לא שהוא מאניני הדעת וכל אניני הדעת מצטערין בזה:
ל סָעִיף ד (ל) אלא אם ינצל וכו' - דהטעם דמצטער פטור משום דכעין דירה בעינן ואין אדם דר במקום צער כל שיוכל להנצל מזה בביתו וה"נ בסוכה:
לא סָעִיף ה (לא) אבל חייב בסוכה - דאע"ג דמצטער פטור מן הסוכה ה"מ צערא דממילא הבא לו מחמת הסוכה אבל הכא איהו דקמצער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה כדי לקיים את המצוה. כתב בספר תניא אם המת היה חביב כ"כ שאין יכול להסירו מלבו פטור. ומיירי שמצטער בישיבתו בסוכה [מ"א] ועיין בספר ישועות יעקב שחולק בזה על התניא. בפ"מ מסתפק לענין אונן בחוה"מ או אפילו ביו"ט כשרוצה לקבור ע"י נכרי ביו"ט ראשון או ע"י ישראל ביו"ט שני דאז חל דיני אנינות אם חייב בסוכה ע"ש ובספר בכורי יעקב מצדד שהוא פטור ע"ש:
לב סָעִיף ו (לב) חתן וכו' - דאין שמחה אלא בחופה וחופה נקרא מקום המוכן לישיבת חתן וכלה (הרא"ש) ואין יכולין לאכול בסוכה ולשמוח בחופה דאין שמחה אלא במקום סעודה ומיירי שנשא ערב הרגל או קודם דאין נושאין נשים במועד כדלעיל בסימן תקמ"ו:
לג סָעִיף ו (לג) פטורים מן הסוכה וכו' - ויש מחייבין אותו דס"ל דאפשר לאכול בסוכה ולשמוח בחופה וע"כ הסכימו אחרונים דראוי לחתן להחמיר ע"ע ולישב בסוכה ולא לברך וכן השושבינים כשאוכלין אצל החתן ומשמחין אותו בתוך ז' ימי המשתה ויושבין שם בסוכה א"צ לברך אבל כשאוכלין בביתם חייבין בסוכה וצריכין לברך:
לד סָעִיף ו (לד) וסעודת ברית מילה וכו' - היינו אפילו אם צר להם המקום לשבת שם וא"א להם לשמוח שם כ"כ מ"מ חייבין בסוכה דאע"ג דסעודת מצוה היא כמ"ש ביו"ד סימן רס"ה סי"ב מ"מ לא דמי לסעודת חתן שהיא מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ונקראת סעודת מצוה בכל מקום אבל זה אינה מצוה כ"כ וא"כ די להם בעשרה אנשים [מ"א] ומ"מ בשמיני עצרת אם רוצים יכולים לאכול בבית בסעודת ברית מילה [א"ר ודה"ח]:
לה סָעִיף ז (לה) שלוחי מצוה - כגון שהולך להקביל פני רבו או ללמוד תורה או לפדיון שבויים וכיו"ב:
לו סָעִיף ז (לו) פטורים מן הסוכה - אפילו בשעת חנייתן ויש לפניהם סוכה בנוייה:
לז סָעִיף ז (לז) בין ביום בין בלילה - היינו אפילו הולכין רק ביום פטורים גם בלילה מפי שטרודים במחשבת המצוה ותיקונה והוי הכל בכלל עוסק במצוה ופטור ממצוה אחרת:
לח סָעִיף ז (לח) וע"ל סימן ל"ח - ר"ל בס"ח בהג"ה דמוכח שם דדוקא כשצריך לטרוח אחר הסוכה אבל אם אין צריך לטרוח אחריה כגון שיש סוכה מזומנת לפניו צריך לכנוס בסוכה ולאכול ולישן שם ואם אין יכולים לישן כ"כ בטוב בסוכה ויהיו יגעים למחר ולא יוכלו לקיים המצוה כראוי פטורין:
לט סָעִיף ח (לט) הולכי דרכים וכו' - דתשבו כעין תדורו אמר רחמנא וידוע כשאדם דר בביתו בשאר ימות השנה אינו נמנע מלנסוע לאיזה ענין ומניח את ביתו וכן ה"ה בסוכה:
מ סָעִיף ח (מ) פטורים מן הסוכה ביום - היינו שא"צ להמתין מלאכול עד שיגיע לסוכה אם לא שיזדמן לפניו סוכה בעת האוכל בלי טורח:
מא סָעִיף ח (מא) וחייבין בלילה - היינו כשלן בלילה במקום ישוב אפילו אין באושפיזא שלו סוכה כגון שהוא נכרי חייב להשתדל אולי ימצא סביבות משכנו איזה יהודי שיש לו סוכה:
מב סָעִיף ח (מב) אבל אם אינם מוצאים סוכה וכו' - ר"ל שהשתדל ולא מצא סוכה סביבותיו יוכל לאכול וללון באותו מקום בלי סוכה ואינו מחוייב לעשות סוכה והא דמסיים יוכלו לילך לדרכם ר"ל אפילו אם הוא יודע בביתו שבדרך שהולך לא ימצא שם סוכה אפ"ה מותר לצאת מביתו דכלל בידינו תשבו כעין תדורו וכנ"ל בסקל"ט:
מג סָעִיף ח (מג) דאין לעשות לו שם דירה - ר"ל היכא דאין מוצא סוכה אין מחוייב לעשות מחדש:
מד סָעִיף ח (מד) ואע"ג דיש להקל - ר"ל דמה שאמרו ההולכין ביום חייבין בלילה היינו היכי דמוצא סוכה באותו מקום משא"כ בזה:
מה סָעִיף ח (מה) מ"מ המחמיר וכו' - וכ"ז בהולך מכפר לכפר מדינא א"צ להמתין מלאכול רק המחמיר אבל בשוהא בכפר א' שלשה או ארבעה ימים חייב מדינא לעשות שם סוכה [אחרונים]:
מו סָעִיף ט (מו) שומרי העיר - היינו מגייסות שלא יבואו עליהן וצריכין לילך סביב העיר לשמרן ולפיכך אין יכולין לעשות סוכה במקום אחד. ודוקא בשומרי גייסות אבל בשומרי ממון שלא יבואו לגניבה [שדרכן לשמור תמיד] הוי כשומרי גנות ופרדסין המבואר לקמיה [מ"א בשם הירושלמי] ובאמת ד"ז תלוי לפי ענין השימור כגון שומרי החנויות שלנו שדרכן לשמור בלילה פטורין רק בלילה. והיושבים בחנות אע"פ שרגילין כל השנה ברוב פעמים לאכול בחנות ביום מ"מ בסוכות חייבים לאכול בסוכה אפילו אם דרים חוץ לעיר וחנויותיהם בתוך העיר חייבים לעשות להם סוכה כדי לאכול בעת שיצטרכו אם אינם יכולים לילך לביתם ולאכול [אחרונים]:
מז סָעִיף י (מז) והעושים יין וכו' - ואם היין מונח בחצר צריך לעשות סוכה בחצר דיכול לשומרו מתוך הסוכה ע"פ האופנים המבוארים ביו"ד סימן קל"א:
א סָעִיף א נשים כו'. ואחרים לא יברכו לישב בסוכה לנשים אא"כ מברך לעצמו כמ"ש סי' תקפ"ט ס"ו:
ב סָעִיף ב כבן ה' כבן ו'. כל חד לפום חורפי' עססי' תי"ד:
ג סָעִיף ב חייב בסוכה. ואמו אינה חייבת לחנכו כמ"ש סימן שמ"ג אך י"א שהב"ד מחויבים לחנכו ולכן אף על פי שאין אביו כאן אין להקל שיאכל חוץ לסוכה (ת"ה סי' צ"ד) עסי' תרי"ו, ומ"מ משמע דאחר לא יכול להאכילו בידי' כמ"ש סימן רס"ט:
ד סָעִיף ג שמקיז דם. דהא שמחה הוא לו דהא מרבה בסעוד' וגם היה יכול לעשות לפני החג [הג"א שם] ולפי טעם זה מי ששותה משקה המשלשל אף על פי שמצטער הרב' מ"מ חייב בסוכ' דה"ל לעשותו קודם החג או אחריו ולכן לא יעשנה במועד אבל בדיעבד נ"ל דפטור מסוכ' דהא סכנה הוא לו לישב בסוכה:
ה סָעִיף ד מפני הרוח. ובכלן פטור אף מאכילה [ב"י בשם רוב הפוסקים]:
ו סָעִיף ד או בשינ'. פי' במקו' דיליכא צינה:
ז סָעִיף ד אינו יוצא. ולכן יש למחות באותן העושים סוכות ברחובו' שא"א לישן שם מחמת מורא הגנבים [לבוש] אבל אם אינו מתירא לנפשו רק שמתירא שיגנבו כלי תשמישו יוצא דהא יכול להכניסם בליל' לביתו [תשובת רמ"א סימן כ"ט ר"מ]:
ח סָעִיף ד לא תחת הסכך. משום אהל אבל על (כל) הסכך אפי' בחול אסור [רוקח] ומיהו אם נראה לכל שמכוין להגין שרי דיש לסמוך אהמתירין בססי' תרכ"ט ומשום אהל נמי ליכא כיון דליכא חלל בינו לסוכה כמ"ש סי' שט"ו ס"ב וכ"כ הרוקח וכ"ה בהדיא בגמ' דף כ"ד דדוקא לר"ח אסור ולרבנן שרי:
ט סָעִיף ד דצריך לכפוף. דהא משך סוכה קטנה ז"ט כדי ראשו ורובו ולראשו ורובו עכ"פ בעינן י"ט אלא ע"כ שכופף קומתו (ת"ה) וצ"ע די"ל שבעת השינה מסלק השלחן ושוכב באלכסון של הסוכ' שהוא י"ט פחות חומש ורגליו חוץ לסוכ' בבית ע' ברש"י ריש סוכה ולפמ"ש התוס' בעירובין דף מ"ח דגופו של אדם ג"א חוץ מראשו א"כ בעי' לראשו ורובו יותר מי"ט ומוכח שפיר, אמרי' בגמ' שהרוח הי' משיר קסמין של סכך על המאכל ויצא רב יוסף א"ל אביי והא אנן תנן משתסרח המקפ' א"ל לדידי כיון דאנינא דעתאי כמו שתסרח המקפה דמי (ופירש"י רב יוסף מאניני הדעת הי' כדאי' בפ' ע"פ דתניא כו') דר"ל דוקא ר' יוסף שידוע שהי' מאניני הדע' אבל שאר כל אדם אין יכול לו' אינסטניס אני אלא בעינן עד שתסרח המקפ' אלא אם כן ידוע שהוא איסטניס עסי' תרכט סי"ד וססי' תרי"ד ואי' דף כ"ו שאם יש יתושים בסוכה מותר לישן בכילה אף ע"פ שיש לה גג י' [עסי' תרכ"ז] משמע דזה עדיף מלישן חוץ לסוכה דאיכא מ"ד דיצא בזה:
י סָעִיף ה אבל. ואף ע"ג דצער הוא לו לישב בסוכה דחפץ להיות מתבודד כדי להיות טרוד בצער קמ"ל דאיבעי ליה ליתובי דעתי' [הרא"ש דלא כמהרי"ק] והע"ש לא ע"ש וכתוב בספר תניא אם המת הי' חביב כ"כ שאין יכול להסירו מלבו פטור ע"כ ומיירי שמצער בישיבתו בסוכ' כמש"ל:
יא סָעִיף ו חתן. דאין שמח' אלא בחופ' במקום סעודה ובסוכה א"א לעשות חופה משום צער חתן לפי שהמקום פרוץ והוא בוש לשחק עם כלתו [גמ'] וא"כ בזמן הזה שיש לנו סוכה עם ד' דפנות צריך לישב בסוכ' דקי"ל כרבא ועוד דהא הרא"ש וב"ה וטור מחייבים בכל ענין ומיירי שנשא ערב הרגל עסי' תקמ"ו וע' בא"ע סי' ס"ב ס"י:
יב סָעִיף ו בני החופ' פטורים. נרא' דהכי נהיגי עלמא (רשד"מ בי"ד סי' ר"ב וע' בספר רצוף אהב' סי' נ"ג):
יג סָעִיף ו חייבים בסוכ'. ול"ד לסעודת חתן שהיא מצו' גדולה לשמח חתן וכלה ונקראת סעודת מצוה בכל מקום אבל הכא אינו אלא מנהג בעלמא עכ"ל מהרי"ק פירוש אף על גב שצר להם המקום לשבת שם וא"א להם לשמוח שם כ"כ מ"מ חייבין בסוכ' דאע"ג דסעודת מצוה הוא כמ"ש בי"ד סי' רס"ה סי"ב מ"מ אינה מצוה כ"כ דלא מצינו בגמ' בהדיא כמו סעודת נישואין דאי' פ"ג דפסחים בהדיא ע"ש וא"כ די להם בי' אנשים וע' בספר נחלת שבעה שכ' שגם הסעודה שעושין באשכנז בלילה שלפני המילה שמזמנין המוהל והסנדק ושאר קרובים ואוהבים נקרא סעודת מצוה לענין נדר ואינו מוכרח אדרבה מוכח במהרר"מ שהביא דדוקא כששולח סבלונות מקרי הלילה שלפני החופ' סעודת מצוה משמע דבמקום שאין שולחין סבלונות לא מקרי סעודת מצוה וכמ"ש סי' תקנ"ח א"כ ה"ה הלילה שלפני המיל' ע"ש דף נ"ג ולכן יש להחמיר לענין נדר:
יד סָעִיף ז שלוחי מצו'. אפי' הולכין ביום פטורים גם בליל' ודוקא כשצריך לטרוח אחר סוכה אבל בלא טורח צריך לישב בסוכ' עסי' ל"ח וה"ה אם אין יכולי' לישן כ"כ בטוב בסוכ' ויהיו יגעים למחר ולא יוכלו לקיים המצו' כראוי פטורין:
טו סָעִיף ח וחייבים בליל'. כשלן בלילה בישוב [תוס' ור"ן] משמע דצריך לעשות לו שם סוכה וכ"מ בא"ח וז"ל וכיון דהולכים ביום חייבים בליל' י"ל שהולכים בכפרי' יחמירו לשוב לבתיהם אם אין סוכ' באותו העיר ואף ע"פ שיש מקום לבעל דין לחלוק המחמיר תע"ב עכ"ל בב"י פי' דמדינא חייבים לעשות שם סוכה ואם אין עושין חייבין לשוב לבתיהם אף על פי שי"ל אם אין להם סוכ' בעת האוכל פטורין כמו אם ירדו גשמי' שא"צ להמתין מ"מ המחמיר תע"ב כי זה מקרי פושע כיון שהיה לו לעשות שם סוכה ולא עשה וכל זה בהולכין מכפר לכפר לתבוע חובותיהם אבל כששוהה בכפר א' ג' או ד' ימים חייב לעשות שם סוכה וכמ"ש ס"ס זה והלבוש כ' דאין חייב לעשות שם סוכה בין העכו"ם והא דקאמר חייבים בלילה היינו כשיש שם סוכה במקום שלן ולא דק דהא כתבו התוס' כשמגיע ליישוב חייב ומקום עכו"ם נמי קרי ישוב ועוד דלפי' הא דקאמר פטורים ביום היינו שא"צ להמתין עד שיגיע לסוכה וא"כ יום ולילה שוין והל"ל בסתמא דאם רוצה לאכול ואין שם סוכה א"צ להמתין ומה לי הולך בדרך או יושב בביתו אלא ע"כ ה"ק הולכי דרכים ביום פטורים ביום אפי' מגיעין למלון אין חייבין לטרוח ולעשות סוכה שם כיון שדעתם לילך לאלתר וחייבים בלילה לעשות שם סוכה וכ"מ מל' רש"י ור"ן ותו' דוק ותשכח ולכן יש להחמיר וכ"כ ב"י בשם א"ח דאין פטורין אלא כשלן בדרך או במקום שאין ישוב ע"ש אך אם בא לכפר סמוך לעת האוכל א"צ להמתין על עשית סוכה כמו בירידת גשמים ואם הוא בשדה אפי' כל ימי החג א"צ לטרוח ולעשות שם סוכה כדאיתא בגמ' ריש דף כ"ו דאין שם ישוב:
טז סָעִיף ט שומרי העיר וכו'. צריכים לילך סביב העיר כ"מ בגמ' ולכן לא פריך וליעבדו סוכה התם ובירושל' איתא דוקא בשומרי גייסות אבל בשומרי ממון הוי כשומרי גנות ופרדסין אבדומא הוי ישן תוך חנות ושאל לר"ח וא"ל שישן תוך הסוכה: אותן היושבים בחנות אף על פי שרגילין ברוב הפעמים לאכול ביום שם מ"מ בסוכות צריכים לאכול בסוכה דומיא דשומרים ביום היו צריכין לעשות סוכה שם ה"נ מחוייבין לעשות סוכה שם אפי' אם דרים חוץ לעיר וחניותיה' בעיר מחוייבים לעשות שם סוכה בעיר כי שם ביתו: בירושלמי רב הונא היה הולך בדרך והיה צמא ולא רצה לשתות עד שנכנס לסוכה:
יז סָעִיף י חייב לעשות סוכה. ואף על פי שאין יכול להכניס שם כל כלי תשמישו מ"מ הוא דר שם כדרך שדר כל השנה [ר"ן]:
יח סָעִיף י והעושין יין. ואם היין מונח בחצר צריך לישב בסוכה עבי"ד סי' קל"א:
א סָעִיף א נשים וכו'. משום דה"ל מ"ע שהז"ג ונשים פטורות:
ב סָעִיף ב כבן ה' כבן ו'. פי' כל חד לפום חורפיה ובפ' כיצד משתתפין א"ר אסי קטן בן ו' יוצא בעירוב אמו פי' אם עירבה לעצמו ולא זיכתה לו בעירוב מוליכתו עמה דכגופה דמי דמסתמא דעתה היתה על הקטן דלא סגי ליה בלאו אמו מיתיבי קטן שצריך לאמו יוצא בערוב אמו ושא"צ לאמו אין יוצא בעירוב אמו ותנן נמי גבי סוכה כה"ג קטן שא"צ לאמו חייב בסוכה ואמרי דבי רבי ינאי ור"ל וכמה כבן ד' כבן ה' וע"ז בעי רב יהושע לתרוצי ונשאר בתיובת' ואח"כ פריך על רב אסי ממה דתניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו עד בן שש ומשני לרב אסי עד ועד בכלל לימא תהוי תיובתא דר' ינאי ור"ל ל"ק הא דאיתיה לאבוה במתא והתינוק נכנס ויוצא עמו לא קרי ליה צריך לאמו מבן ד' ולמעל' וברייתא בדליתי' לאבו' במתא הוי שיעורא עד בן ו' ורי"ף ורמב"ם לא כתבו אלא דברי רב אסי לחוד משום דלא סמכי' אהאי שינויא דאיתי' לאבוה דהא לא משני הכי לרב אסי אלא משני עד בכלל ורבי ינאי ור"ל הוא דמשני הכי משום דלא ס"ל עד בכלל וכרב אסי נקטי' מדמייתי בגמ' ס"פ אע"פ וכ"פ התו' והרא"ש והטור פסקו בעירובין לעיל סי' תי"ד כההיא חלוקא דיש לאבוה במתא או לא וכאן לא זכרו חילוק זה אלא פסק הטור כבן ו' כבן ז' והיינו כרב אסי דרב אסי נקט בן ו' היינו (בן ו') [ז'] שלימות והטור דנקט בן ז' [היינו בן תחלת ז' ובודאי קשה למה לא פסק גם כאן כמ"ש בה' עירובין ספי"ד וכ' ב"י לפרש דברי רבינו הטור כאן דנקט כבן ו' כבן ז' פי' אם איתי' לאבוה במתא שיעורו כבן ו ואי ליתיה במתא שיעורו כבן ז' ודרך זה רחוק לע"ד דהטור יכתוב דרך רמז כזה אלא נלע"ד דגם הרא"ש והטור ס"ל דר' אסי ור' ינאי ור"ל פליגי דהיינו לרב אסי בין בעירוב בין בסוכה שיעורו כבן ו' שלימות ואין חילוק באית' לאבוה או לא ור' ינאי ור"ל ס"ל יש חילוק. ונראה להרא"ש והטור לפסוק כרב אסי בעירוב דהיינו להחמיר שלא תעשה אמו איסור להוליך בנה עמה כשיש לו אב בעיר דהא לר' ינאי ור"ל יש איסור בזה אבל כאן בסוכה דחיוב החינוך הוא מדרבנן ובשב ואל תעשה כהכא דלר' ינאי ור"ל אין עליו חיוב אפי' מדרבנן ולרב אסי יש חיוב עליו וכיון שהיא מילתא דרבנן אזלי' לקולא ולא מחייבינן ליה לטרוח ולחנכו אא"כ הוא בן ו' שלימות ותחלת בן ז' וזהו שנתכוין רבינו הטור כאן שכתב חייב מדרבנן לחנכו דלאיזה צורך זכר שהחיוב הוא מדרבנן אלא על הכונה שזכרנו דכיון שאין בזה אלא מלתא דרבנן לא הטריחוהו בחיוב עד שיהיה בן ז' אלא יהא שב ואל תעשה משא"כ בעירוב שאמו רוצה לעשות מעשה להוליכו עמה לא תעשה כן עד שיהיה מותר לד"ה דהיינו בן ה' שנים כנ"ל נכון וברור בדברי הטור ומ"ש כאן בש"ע כבן ה' כבן ו' פירושו שלימות כדעת הטור שזכרנו.
ג סָעִיף ג שמקיז דם חייב בסוכה. בהג"א סיים שם דלא הוה חולה אלא אדרבא הוא שמח ומרבה באכילה ושתיה ותו דה"ל שלא להקיז כמועד אלא קודם או אח"כ עכ"ל. משמע לי מזה דלא מיירי אלא במקיז לשמור הבריאה לחוד ואין מרגיש בחולי אבל אם מרגיש בחולי ויש קצת קרירות פשיטא שפטור מסוכה שאפי' בתבשיל שמתקלקל בשביל הקרירות כתב בלבוש שפטור מסוכה כ"ש באם יש היזק לגוף מחמת הקרירות.
ד סָעִיף ד אבל לא תחת הסכך. דאז יבטל הסכך כדלעיל:
ה סָעִיף ד מי שלא יוכל לישן כו'. דבר זה הוא שאלה בת"ה סימן צ"ב ופשט' ממה דאמרינן בסוכה קטנה ששיעורה ז' על ז"ט ואין בה מקום לשכב אלא א"כ כופף רגליו ואפ"ה כשירה ואני אשתומם ע"ז דודאי צער גדול הוא לשכוב כן כל הלילה במקום צר ומה היא שאלה בזו ולמה הוצרך רמ"א לכתוב דבר זה דאי בא לומר שלא יוכל האדם להנצל מן שינה בסוכה מחמת דוחק המקום נאמר לו כיון שעשית סוכה באופן זה שלא תוכל לשכב אף ידי אכילה לא יצאת שהרי היית יודע שאינך תוכל לשכב ותצטער בשכיבה והיית עושה תחלה באופן זה אין מועיל אפי' לאכילה כמ"ש רמ"א בסמוך והוא מדברי המרדכי ואי מיירי שמתחלה היתה ראוי' לשכב ואח"כ בא איזה ענין שנעשה רחוק וצר לשכב ובזה שפיר יש להסתפק אם פטור משינה כיון שהוא מצטער ע"ז לא השיב כלום ממה שהביא מסוכה קטנה דבסוכה קטנה עשאה מתחלה באופן זה שיסבול דוחק בשכיבה וע"ד כן עושה כן הסוכה אבל כאן שהיתה ראוי' ונולדה הצער של השכיבה אח"כ בזה ודאי ה"ל דין מצטער ופטור משינה דמ"ש משאר צער שנולד לו ואי קמ"ל דשרי לעשות סוכה בענין שיסבול צער בשכיבה זה פשיטא דהא בפירוש אמרו דשרי לעשות סוכה קטנה ז' על ז' וכ"ש כשהיא גדולה קצת יותר ואיני יודע ליישב הדבר למה הכניסו עצמם בת"ה ורמ"א לומר דאין זה מקרי מצטער דודאי מקרי מצטער ופטור משינה כשנולד לו דבר זה אחר שלא היה כן מתחלה ופטור משינה אלא א"כ עשה אותה מתחלתו ע"ד כך וזה נ"ל ברור:
ו סָעִיף ד אלא בדבר שדרך בני אדם כו'. והא דמצינו בפ' הישן דרב יוסף הי' יושב בסוכ' ובאו קסמים ע"י הרוח ואמר פנו לי מנאי מן הסוכ' וא"ל אביי הא תנן משתסרח המקפ' השיב לו אנא דאנינא דעתאי כמי שתסרח המקפה דמי הרי דאזלי' בתר דעת היחיד י"ל דכל אניני הדעת שוין בזה ולגבי דידהו מקרי רבים ואין לומר בטל' דעתן אצל כל אדם:
ז סָעִיף ד אלא אם ינצל עצמו מן הצער. דכעין דיר' בעי' ואין דרך בני אדם לעמוד בדירתו בצער כ"כ המרדכי בשם רא"מ וק' פשיטא למה יפטר כשאין לו צער בסוכ' טפי מביתו דזה הל"ל באין לו צער בשניהם דלמה יבטל מצות סוכה בחנם. וי"ל דס"ד דטעמ' דפטור במצטער משום דעיקר מצות סוכה להזכיר ענין הסוכ' שנ' כי בסוכות הושבתי וזה המצטער הוא טרוד בצערו ואינו שם על לבו לזה ע"כ הוא פטור קמ"ל דהטע' אינו בשביל זה אלא שכעין דירה בעינן ואין אדם דר במקום צער כל שיוכל להנצל מזה בצאתו ה"נ בסוכה:
ח סָעִיף ה אבל חייב בסוכה. בגמ' פרכי' פשיטא מ"ד הואיל ואמר רבא מצטער פטור מסוכה האי נמי מצטער הוא קמ"ל דוקא צער דממילא אבל הכא איהו קא מצטער בנפשי' איבעי לי' ליתובי דעתי' ופירש הרא"ש דה"א דהאבל הוא מצטער בסוכ' יותר מבית דאבל חפץ להיות מתבודד ויושב במקום צער ואפל' כדי להיות טרוד בצערו קמ"ל וקשה מהי תיתי לומר סברא גרוע כזאת שזה יהי' נחשב לאבל לצער במה שלא יוכל להצטער דא"כ הי' אסור לנחם אבלים דקא מצערין אותו שלא יוכל להצטער ותו מנלן שזהו סברא כלל אמאי לא משני דבאבל אין לו מעל' בבית יותר מסוכ' אלא דה"א דכיון דטרוד הוא פטור מסוכ' קמ"ל דכעין דירה בעינן ולא פטור אא"כ ינצל מהצער וכמ"ש בסמוך להמרדכי ולמה לו לחלק בין צער דממילא או לא וא"ל דזה הי' פשוט לבעל התלמוד דאין הטעם משום טירד' כדאמרי שם בסוגי' לענין ק"ש באבל אלא מעת' טבע' ספינתו בים ה"נ דפטור ואין מצטער פטור אלא דכעין דירה בעינן וע"כ פריך כאן באבל פשיטא דחייב שהרי א"א לו להנצל מהצער ותי' לו התרצן שיש כאן סברא להנצל דניחא ליה בהתבודדו' וכדברי הרא"ש א"כ ל"ל לחלק בין צער דממילא או לא דא"צ לזה אלא ה"ל לתרץ בקיצור דיש כאן חילוק לאבל דאפשר להנצל מהצער שהרי זהו עיקר התי' ואם נא' דאדרבא האמת כן הוא דהא דמצטער פטור אין הדבר תלוי ביוכל להנצל אלא משום טירדא פטור ואע"ג דבשאר מצות לא איכפת לן בטרוד בצער כדאמרי' בגמ' אבל חייב בכל המצו' חוץ מתפילין שנקראו פאר סוכה שאני דבעי' כוונ' כמ"ש א"כ שפיר משני כיון דהטע' משום טירדא ה"א גם באבל יש טירדא דצערא קמ"ל דוקא ממיל' כו' אבל [אבל] אינו בכלל מצטער לפטור מן הסוכ' אלא דקשה על המרדכי בשם הרא"מ שס"ל דביכול להנצל תליא מילתא ונ"ל דתרווייהו הם אמת דתרי גווני צער יש הא' אם מצטער מחמת סוכה דוקא דהסוכ' מביא' לו צער כשיושב שם אז אין שייך פטור מחמת טירדא דאדרבא בזה זוכר טפי מצות סוכ' כיון שהוא מוכרח לישב במקום שהוא צער לו כדאי' בסי' תרכ"ה דע"כ צווה הש"י לעשות סוכ' בתשרי ולא בניסן כי בתשרי הולכין שאר אנשים מן הסוכה כו' בזה אמרינן שאינו פטור אא"כ יש לו מקום שיוכל להנצל אבל שאר טירדא דבא לאדם צער מצד אחר כגון חולה או שאר צער הגוף שאין לו ניחותא טפי בבית מסוכה אפ"ה פטור מצד טירדא דזה אינו יכול להתכוין לסוכ' וא"כ ה"א ה"ה נמי אבל דפטור אע"פ שאין לו חילוק בין בית לסוכ' קמ"ל דאין זה מיקרי טירדא כלל דאיבעי ליה ליתובי דעתי' ולהתחייב במצות הש"י וא"ל א"כ מאי קמ"ל דא"כ אין מצטער מחמת טירדא פטור אלא כגון חולה וכבר שמעי' ליה ממתני' חולין ומשמשיהן פטורי' י"ל דהיא גופא קמ"ל דאע"ג דא"א להנצל ואי ממתני' ה"א דוקא בחול' שיש לו חילוק בין בית לסוכה אבל אם אין לו חילוק חייב קמ"ל דאפ"ה פטור כיון דמצטער הוא וטריד וא"כ אין אנו צריכים לההיא סברא דחיקתא שזכר הרא"ש דלאבל יש צער במה שלא יוכל להצטער וכאשר כתבנו הוא נכון בס"ד:
ט סָעִיף ו חתן ושושביניו כו'. ז"ל רמב"ם וס"ל דמה דאיתא בירושלמי שהרבה עשו לחומרא היינו מדת חסידות והטור סיים וא"א הרא"ש ז"ל כ' דשושבינים לא מקרי עוסקים במצוה וחייבים בכל המצות חוץ מן התפלה ותפילין וחתן אע"פ שפטור מכל המצות חייב בסוכה שאפשר לו לשמוח בסוכה עכ"ל. ותמה ב"י למה הוצרך לומר דשושבינים לא מקרי עוסקים במצוה הא החתן שהוא עוסק במצוה ואפ"ה חייב בסוכה כדמסיק ונ"ל דלק"מ דהרא"ש כ' בל' זה ונראה שיש לעשות כעובד' דירוש' עכ"ל משמע הלשון שלכתחלה יש לכל אדם לעשות והיינו באפשר בקלות לקיים מצות שניהם סוכה וחופה אבל אם אינו כ"כ בקלות פטור אבל שושבינים חייבים בכל גווני כיון שאינם כ"כ עוסקים במצוה והא דפטירי מתפלה משום דמכח שמחה שכיחא קלות ראש וע"כ סיים הטור אצל החתן שאפשר לו לשמוח כלו' שאפשר לו בקלות למה לא יקיים שניהם. כ' ת"ה סי' ז' זכורני בימי חורפי בחתונ' א' בת ת"ח מופלג וזקן והוא וכמה ת"ח היו מסובין באותה סעודה והגיע שעת המנח' בסוף זמנה וסעדו לפניה' ולא התפללו רק א' עמד להתפלל ותמהו האחרים עליו קצת עכ"ל והיינו דלא כהרא"ש והב"י סי' רל"ב מביא זה וכ' עליו ואין ממש בסברא זו עכ"ל:
א סָעִיף א נשים וכו'. ואחרים לא יברכו לישב בסוכה לנשים אא"כ מברך לעצמו כמ"ש סימן תקפ"ט ס"ו:
ב סָעִיף ב חמש. שלימות וכל חד לפום חורפיה עיין ט"ז ועיין יד אהרן:
ג סָעִיף ג שמקיז. דהא שמחה הוא לו דהא מרבה בסעודה וגם היה יכול לעשות לפני החג הג"א. ולפי טעם זה מי ששותה משקה המשלשל אע"פ שמצטער הרבה מ"מ חייב בסוכה דה"ל לעשותו קודם החג או אחריו ולכן לא יעשנה במועד אבל בדיעבד נ"ל דפטור מסוכה דהא סכנה הוא לו לישב בסוכה מ"א. והט"ז כתב דהא דמקיז דם חייב היינו במקיז לשמור בריאתו לחוד ואינו מרגיש בחולי אבל אם מרגיש בחולי ויש קצת קרירות פטור לישב ע"ש. מי שלא היה יכול לבוא בסוכה כ"א ע"י שיעבור בנהר ע"י ספינה בי"ט אסור לו לעבור ואם עבר בדיעבד במקום מצוה ואונס בשעת הדחק יש לסמוך על הרשב"א וכו' כנה"ג משם מהר"ש יונה ע"ש. והמ"א בסי' תרל"ט תמה עליו דהא אינו מחויב לילך בסוכת חבירו כמ"ש כאן בהג"ה שאם כבו נרות בליל סוכות שחל בשבת שאינו מחויב לילך בסוכת חבירו לאכול לאור הנר כיון שיש טורח וא"כ ה"נ שיש טורח אינו מחוייב לעבור בנהר ע"ש. ונראה שאין ראיה מהתם דכבר אכל בסוכה ויוצא י"ח בכזית פת מה שחייב לאכול בסוכה ואת"ל שעדיין לא אכל יאכל למחר ומש"ה אמרינן דאם יש לו טורח גדול לילך לסוכת חבירו שאינו מחויב אבל כאן שאין לו סוכה כלל אם עבר בדיעבד יש לסמוך על הרשב"א. יד אהרן ע"ש:
ד סָעִיף ד הריח. ובכולן פטור אף מאכילה ב"י. ואם יש יתושים מוטב לישן בכילה אע"פ שיש לה גג וגבוה י' מלישן חוץ לסוכה. גמ' דף כ"ו:
ה סָעִיף ד כלל. ולכן יש למחות באותן העושים סוכות ברחובות שא"א לישן שם מחמת מורא הגנבים לבוש. אבל אם אינו מתיירא לנפשו רק שמתיירא שיגנבו כלי תשמישו יוצא דהא יוכל להכניסם בלילה לביתו תשובת רמ"א סי' כ"ח ד"מ. ועיין סי' תרל"ז סעיף קטן א' מש"ש. ועיין בתשובת חכם צבי סימן צ"ד מש"ש:
ו סָעִיף ד טורח. וכן מי שבסוכתו נוטפין גשמים מן אילנות אם אפשר לו בלא טורח לילך בסוכת חבירו ילך ואם יש לו טורח יאכל בביתו. שבות יעקב חלק ב' סי' כ"ט:
ז סָעִיף ד בפישוט. עיין ט"ז ובתשובת חכם צבי סוף צ"ד:
ח סָעִיף ה אבל. ואם מצטער על המת מחמת ישיבתו בסוכתו ואין יכול להסירו מלבו פטור עיין מ"א וט"ז:
ט סָעִיף ו חתן. עי' סי' תקמ"ו סעיף ג' מש"ש:
י סָעִיף ו פטורים. ואם בלא טרחה יכולים לקיים מצות סוכה חייבים:
יא סָעִיף ח יחמירו. ואם הוא בשדה אפי' כל ימי החג א"צ לטרוח ולעשות שם סוכה. מ"א ע"ש:
יב סָעִיף ט ביום. ואותן היושבים בחנות אע"פ שרגילין רוב הפעמים לאכול ביום שם מ"מ בסוכות צריכים לאכול בסוכה אפי' אם דרים חוץ לעיר וחניותיהם בעיר צריך לעשות סוכה בעיר כי שם ביתו מ"א. בירושלמי רב הונא היה הולך בדרך והיה צמא ולא רצה לשתות עד שנכנס לסוכה:
יג סָעִיף י יין. ואם היין מונח בחצר צריך לישב בסוכה. מ"א ע"ש:
א סָעִיף ב (ס"ק ג) חייב אך י"א שהב"ד כו' דתליא בשני תי' התו' שהביא הת"ה שהתו' הקשו דבסי' תרי"ו מבואר והוא משנה ערוכה דמחנכים הקטנים לשעות להתענות ביוה"כ ובעלמא אמרי' קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוים להפרישו. ותי' לחד תי' דאין חיוב החינוך כ"א על האב ולא על האם ולא על הב"ד. ולכן אם אין האב כאן רשאי להאכילו חוץ לסכה עוד הביא תי' שני דיש חילוק בין מ"ע למצות לא תעשה ואפ"ת דל"ת חמיר מעשה. מ"מ אין שייך חינוך כ"א במצות עשה. ולכן באוכל נבלות דהוי ל"ת אין ב"ד צריכים להפרישו משא"כ חינוך עינוי ביוה"כ דהוא חינוך לקום ועשה. א"כ גם על הב"ד חל חיוב החינוך ולאשר תי' האחרון נראה לת"ה עיקר וכמו שדייק שם. ולכן כ' אעפ"י שאין האב כאן אין להקל כו': עסי' תרי"ו ר"ל דמשם נובע דין זה כנ"ל: ומ"מ משמע דאחר כו' ר"ל ניהו דזה במחלוקת שנויה בשני תי' התו' הנ"ל. היינו דוקא אם רואה שהקטן אוכל חוץ לסכה אי צריכים למחות בידו. או אפי' ליתן לקטן מאכל חוץ לסכה. והקטן ממילא יאכלנו חוץ לסכה. כה"ג למ"ד דאין מצות חינוך על הב"ד אפי' הקטן אוכלו חוץ לסכה לא איכפת לן. דהא עכ"פ. הוא נתן לו דבר היתר. דהא אפשר יאכלנו תוך הסכה. ומה שהקטן אכלו חוץ לסכה קטן אדעתיה דנפשיה עביד כ"כ מ"א לעיל סי' תרי"ו ע"ש. אבל אסור להאכילו בידים ממש חוץ לסכה. דהיינו. שיתן תוך פי הקטן. או אפי' יצוה לו לאכול חוץ לסכה זה לכ"ע אסור דה"ל כאלו מאכילו נבלה בידים דאסור:
ב סָעִיף ג (ס"ק ד) שמקיז דם דהא שמחה ר"ל דלא הוי חולה ומצטער. ומה"ט כתב ט"ז דוקא אם מקיז דם לשמור בריאותו ואינו מרגיש שום חולי אבל אי מרגיש בחולי ומה"ט מקיז פטור ע"ש: ולפי טעם זה כו' ר"ל לטעם אחרון:
ג סָעִיף ד (ס"ק ה) מפני כו' פטור אף מאכילה כתב כן לאפוקי מדעת הר"פ שהביא א"ח הובא בהרב"י דס"ל דאינו פטור רק משינה אבל אכילה כיון דאינו אלא לפי שעה חייב:
ד סָעִיף ד (ס"ק ו) או בשינה. פי' במקום דליכא צנה. ר"ל דהא דברי רמ"א הם דברי מרדכי והא לעיל סי' תרל"ט סעיף ד' הביא בשם מרדכי דאין נזהרים לישן בסכה. א"כ למה תפסל הסכה כשאיננה ראוי לשינה. לזה כתב דהא טעמיה דמרדכי לעיל סי' תרל"ט דבמקומות הקרים מצטער בצנה אם ישן שם. וא"כ עכ"פ מיקרי ראוי לשינה דהיינו אם י"ל כרים וכסתות כמ"ש מ"א שם ס"ק זיי"ן. ולפי מ"ש רמ"א שם טעם אחר להקל בשינה ע"ש במ"א ס"ק ח:
ה סָעִיף ד (ס"ק ז) אינו כו' יכול להכניסם כו' וסיים שם בתשובה וז"ל דוקא גבי דידיה בעי תשבו כעין תדורו ולא לגבי ממוניה:
ו סָעִיף ד (ס"ק ח) לא כו' סכך כו' משום אהל. אבל על הסכך אפי' בחול אסור דדעת רוקח כדעת ר"ת המתיר ס"ס תרך"ט דאם פירס סדין תחת הסכך מפני הנשר שלא יפול לתוך המאכל. אלא ע"ג סכך אסור מפני מראית העין כמבואר שם. וס"ל להרוקח דוקא על הסכך שייך מראית העין דהעובר לפני הסכה יסבור שלא סככו בשום דבר אחר כ"א בסדין שהוא פסול משא"כ תחת סכך ליכא מראית עין. דהעובר בחוץ לא ידע כלל מפריסת הסדין והנכנס בה הלא יראה שמה שפירס אינו אלא תחת סכך כשר ואינו פרוס כ"ח להציל מפני הרוח. דהא כבר ראה בחוץ קודם שנכנס שהסכך כשר. ואין זה דומה למאי דקי"ל כל מה שאסרו חכמים מפני ע"ה אפי' בח"ח אסור. דשם יש לחוש שמא אעפ"כ יראנו אדם. או משום לא פלוג. משא"כ הכא דמבפנים ליכא מראית העין כלל כנ"ל. וא"כ תחת הסכך אין איסור כ"א משום אהל. לכן בחה"מ שרי: דיש לסמוך כו ר"ל ניהו שהרוקח כתב כן בפשיטות משום דהרוקח פסק כהמתירים בס"ס תרך"ט כנ"ל אבל לדידן שהובא לעיל ס"ס תרך"ט שני דעות בזה אי פסול כה"ג משום סכך פסול. א"כ ס"ד דאסור על הסכך קמ"ל מ"א דכה"ג משום אונס הרוח יש לסמוך על המתירים: כיון דליכא חלל. דע"כ לא אסר הרוקח משום אוהל כ"א תחת הסכך דאז אורחא דמלתא שאינו עולה עד למעלה לפרוס תחת הסכך ממש אלא פירסו למעלה מקומת איש ומן הסתם יש חלל בין הסכך והסדין (ואע"ג דא"צ לאויר והחלל שביניהם. מ"מ הא העלה הט"ז לעיל סי' שט"ו דהיכי דאיכא ד' מחיצות אפי' א"צ לאויר מ"מ אסור ע"ש) משא"כ כשפירסו על הסכך אורחא דמלתא שפרסו על הסכך ממש דכה"ג קל יותר לעשות ולפורסו. וליכא אויר כלל: וכ"ה בגמרא בהדיא ד' ך"ז ע"ב ר"ל דמ"א ס"ל דפורס ע"ג הסכך הוי תוס' אהל. וכ"מ שם בגמרא דכה"ג מיקרי תוס' אהל. ולר"א דס"ל תוס' אהל אסור ה"ה דהכא אסור ולרבנן דס"ל תוס' אהל מותר ה"ה דהכא שרי. אולם בסדין מבואר שם דאפי' לר"א יש סברא להתיר ע"ש:
ז סָעִיף ד (ס"ק ט) דצריך כו' ולראשו ורובו בעי' עכ"פ י"ט פחות חומש דקומת איש היא ג' אמות שהן ח"י טפחים ולפי מאי דס"ד דמ"א הוא עם הראש יצא מהן טפח לצורך הראש נשאר לגוף י"ז טפחים א"כ לראשו ורובו בעי' ט' ומחצה. ועוד מעט יותר ולכן נקט י' טפחיס שהוא מספר שלם. שהוא י"ט פחות חומש ע"פ הכלל כל אמתה בריבוע אמתה ותרי חומשא באלכסונ'. א"כ יש באלכסון נוסף על ז' טפחים י"ד חומשין והם ג' טפחים פחות חומש. ובצירוף ז' הטפחים הם ט' טפחים וד' חומשין: ורגליו חוץ לסכה. אע"ג דתחלת האלכסון בקרן זויות וכן הסוף הוא קצר מאד (וכל כמה שאין במשך האלכסון חצי טפח אין ברחבו טפח) וא"א שיניח שם ראשו אפי' קצתו. וכן בסוף קצת גופו. מ"מ קצת יוכל לכפוף את עצמו ואין זה מצטער דכן דרך בני אדם לישן תוך מטתו במקום מירווח קצת כפוף. אבל עיינתי בת"ה גופיה לא כתב כלשון שהביא מ"א בשמו אלא כסוף דברי מ"א. ר"ל דוקא ר' יוסף כו' מדהוצרך רש"י להביא ראיה לדברי ר"י שאמר דאנינ' דעתאי. אע"כ שלא הביא ראיה כי אם שהיה ידוע לכל: משמע מזה כו' ר"ל מדאמרינן דף כ"ו רב שרי לרב אחא לישן בכילה בסוכה משום בקי דהיינו זבובים) ולא א"ל סתם דמותר לישן חוץ לסכה משום בקי וכדאמר לעיל רבא שרי לר"א לישן חוץ לסוכה משום סרחון הקרקע. א"ו כה"ג דאפשר להנצל מן הצער כשישן תחת הכילה. עדיף טפי מלישן חוץ לסכה: דאיכא מ"ד כו' דהיינו בדף י"א ע"א ס"ל לרבה בריה דר"ה כרבי יהודה דס"ל ר"פ הישן תחת המטה בסכה יצא: ודע דלפי מ"ש מ"א לולי דמסתפינא לו' דבר חדש הייתי אומר אע"ג שכתב מ"א בסי' תרכ"ז ס"ק ב' בשם אגודה שכתב בשם התוס' שלא יכסה בנסרים קבועים במסמורים אפילו הן פחות מד' טפחים. מפני שהן דירת קבע עכ"ל וכ"ה בתוס סכה דף ב' ע"א ד"ה כי עביד כו' וכתבו הטעם ניהו דבדפנות לא איכפת לן אי עביד להו קבע מ"מ הסכך בעינן דוקא שיהיה עראי ע"ש: אולם בהג"מי פ"ה מהל' סכה כ' וז"ל מעשה שסיכך ה"ר שמעון גיסו של ר"ת בנסרים שאין בהם ד' טפחים ועשה סכה יפה מאוד כעין כיפה ותקועה במסמורים ופסלה ר"ת משום דמצלת מן הגשמים. אבל השכיבן זה אצל זה כשרה דאינה מצלת מפני הגשמים עכ"ל. הרי דהר"ש הכשירה וגם ר"ת שפסלה לא מפני המסמורים אלא מפני שמגין מפני הגשמים ובזה מבואר המחלוקת כשהסכך עשויה עד שמגין מן הגשמים ר"ס תרל"א. ולכמה דעות היא כשרה. ולפ"ז כשהגשמים יורדים וסוגרים דלתות הגג שקורין שלא"ק מ"מ עדיף טפי לישן או לאכול תוך הסכה אע"ג דהדלתות סגורים מלישן או לאכול חוץ לסוכה. דתחת הדלתות לכמה פוסקים יוצאים מן הדין. והוא נידון דכילה שכתב מ"א פה. ואע"ג שכתב מ"א ס"ס תרכ"ז וז"ל שלא ישב דסד"א כיון שהגביהן וחזר והניחן ה"ל כמפקפק נסרים והן עצמן לתכשרי קמ"ל דזה לא מיקרי מעשה דלא נתכוין להניחם לשם צל עכ"ל מ"א. והא היכי דלא הניחן לשם צל לכ"ע פסול. ועסי' תרל"ה. מ"מ י"ל דבעת שיסגור הדלתות יתכוין בסגירה לשם צל. וגם בלבוש ס"ס תרכ"ו כתב דאותן הדלתות מתחלתן נעשו לשם צל. אלא פסולין משום שאין הגשמים יכולים לירד לתוך הסכה ע"ש: ואם כן אף על גב דיש שני טעמים לפוסלו כה"ג. חדא כמ"ש האגודה בשם התוס' דהסכך בעינן שיהיה עראי. וטעם שני כמ"ש ר"ת והלבוש דאין הגשמים יכולים לירד לתוכו מ"מ לכל טעם יש דעה א' דמכשיר כה"ג כנ"ל אם כן עדיף טפי תחת הדלתות מלישב חוץ לסכה לגמרי כנלע"ד:
ח סָעִיף ה (ס"ק י) אבל כי' דחפץ כו' ר"ל הא כתב רמ"א דאין המצטער פטור אלא אם ינצל מן הצער בצאתו. ואם כן באבל דלא ינצל מן הצער אפי' יצא מן הסכה פשיטא דחייב: ומיירי שמצער בישיבתו כו' דאל"כ אם לא ינצל מן הצער בצאתו חייב:
ט סָעִיף ו (ס"ק יא) חתן כו' דקי"ל כרבא דאמר ה"ט משום שהחתן בוש לשחק כו לאפוקי מטעמיה דאביי דאמר משום ייחוד. דבסכה לא שכיחי אינשי ויש לחוש פן יצטרך החתן לצאת ויתייחד אדם עם הכלה. ולפ"ז אפי' לדידן דאיכא ד' מחיצות פטור אבל קיימא לן כרבא במקום אביי: מחייבים בכל ענין דפוסקים כר' זירא דאמרינן התם שעשה מעשה בעצמו ונשא תוך הסכה. וס"ל דרבי זירא ס"ל דמצד הדין חייב. ופוסקים אחרים ס"ל דר' זירא עשה כן מצד חומרא: ומיירי שנשא ערב הרגל דאין נושאים נשים ברגל. אבל בערב רגל שרי כדלעיל סי' תקמ"ז:
י סָעִיף ו (ס"ק יג) חייבים כו' פי' אע"ג שצר כו' ר"ל דטעם שהחתן בוש לשחק כו' ע"כ לא שייך במילה. לכן כתב טעם אחר דאיכא צער היכי דאיכא רוב עם וצר להם המקום:
יא סָעִיף ז (ס"ק יד) שלוחי כו' אפי' הולכים ביום כו' דאי הולכים גם בלילה ת"ל אפילו אין עוסקים במצוה פטורים כמ"ש סעיף ה':
יב סָעִיף ח (ס"ק טו) וחייבים כו' משמע דצריך כו' ומדלא כתבו שהגיע ולן במקום שיש סכה. אלמא כל שהוא מקום ישוב אפי' אין שם סכה צריך לעשות לו סכה: וכ"מ בא"ח כו' עכ"ל בב"י. ויש בזה תוס' דברים על מה שהעתיק רמ"א דבריו בהגה. במה שהתחיל וכיון דהולכים ביום חייבים בלילה כו' דתלה זה בזה: אע"פ שי"ל כו' הוא פי' על מ"ש א"ח אף על פי שיש מקום לבע"ד כו'. ואם הוא בשדה כו' דף מ"ז דבעי להוכיח דבשמיני יתבי' בסכה ואין מברכים על הסכה. דרב הונא ב"ב וכל גדולי הדור עבדי הכי בשמיני. ופריך דלמא מה"ט לא ברכו דס"ל כמ"ד דדי שיברך ביום ראשון. ומשני דגמירי דמאפר קאתי. פירש"י מקום מרעה בהמתן ולא ישבו כלל בסכה:
יג סָעִיף ט (ס"ק טז) שומרי כו' ולכן לא פריך כו' כדפריך על שומרי גנות ופרדסים א"ו דהולכים תדיר וא"א להם: רב הונא כו' והיה צמא כו' הביא הענין לאשמועינן דאם ירצה לעשות כן אין בו משום יוהר' ולא נקרא הדיוט:
יד סָעִיף י (ס"ק יח) והעושים כו' צ"ל בסכה. ר"ל צריך לעשות סכה בחצר ואפי' גם הגוי דר בחצר. מ"מ ליכא חשש ניסוך ושרי לישב תוך הסכה ע"ש בי"ד:
א סָעִיף ב ס"ב כבן חמש כו'. רמב"ם וט"ס הוא וצ"ל שהוא בן שש וכרב אשי שם דאי פ' כהני אמוראי ר' יאני ור"ל הל"ל כבן' ד' וה' ולפרש אי איתיה לאבוה וכן פ' בהלכות עירובין כרב אשי וכ"פ הרי"ף שם וכל הגאונים. וחד דינא לעירובין.. ולסוכה כמ"ש שם ותנן נמי גבי סוכה כה"ג כו' וכן בירושלמי פ"ב דסוכה סוף הלכה ט' תני ר' אושעיה קטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בעירובה של אמו:
ב סָעִיף ג ס"ג ומי כו'. עמ"א:
ג סָעִיף ד ס"ד אבל בלילה כו'. כמ"ש בסי' תרל"ט ס"ה בהג"ה: מפני הרוח. גמ' שם: או מפני הזבובים כו'. ירושלמי שם תני כשם שמפנים מפני הגשמים כך מפנין מפני השרב ומפני היתושין. דוקא שבא כו'. אבל כו'. כמ"ש בפ"א בשווצרי לא מסככין מ"ט כו': ואם כו' דלא הוי כו'. כמו שאינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו ופחותה מעשרה והוצין יורדין לתוך עשרה ואינה יכולה לקבל כרים וכסתות וכיוצא בהן: מי שכבו כו'. כמש"ל סי' תרל"ט ס"ה בהג"ה ומי שאינו כו' אם היה יוצא כו' ובשביל הנר אורחא לצאת כדי לאכול במקום נר כמ"ש בפ' ע"פ רב הונא קדיש כו' ואתעקרא ליה שרגא כו' וכ"מ שם דלאו אורחא למיכל בלא נר כמ"ש שם טעימו מידי דילמא אדאזליתו מיתעקרא כו' וע' תוס' שם וכמ"ש בפ' בתרא דיומא כעין יממא ובריש ברכות משעה שהעני וערש"י שם ד"ה משהעני כו': ואם בא כו'. ע' ריש סי' שט"ו: מי שלא כו'. ממ"ש שיעור סוכה קטנה שבעה ולפחות בעינן ראשו ורובו בתוך הסוכה כמ"ש שם סוף פ"ב וראשו ורובו של אדם הוא יותר משיעור הזה אף באלכסון שהוא י"ט פחות חומש ותוס' בפ' המצניע הוכיחו דגופו בלא ראשו הוא י"ח טפחים וכבר כתב המרדכי ובהג"ה לעיל או שא"א לעשות אחד מהם כו' אע"כ דלא נקרא מצטער בהכי ואורחיה כך: ולא יוכל כו'. ממ"ש מאימתי מותר לפנות כו' משמע דקודם לכן לא ואפי' מצטער בכך ועובדא דרב יוסף שם. עט"ז ומ"א: ואין המצטער כו'. דטעם המצטער כמ"ש תוס' כנ"ל מתשבו כו'. ור"ל אע"ג שאמר באבל קמ"ל כו' הלא"ה היה פטור כבר יישב הרא"ש ועמ"א ס"ק י' וע' ט"ז:
ד סָעִיף ו ס"ו וסעודה כו'. דלאו מצוה מדאורייתא היא שידחה סוכה כמו נישואין וגם כן אינו מחוייב בשמחה כמו בנישואין וע' בגמ' שם:
ה סָעִיף ח ס"ח ודוקא כו'. עתוס' שם ד"ה הולכי כו': ואע"פ כו'. ע' תוס' שם ד"ה וחייבין כו': וההולכים לכפרים כו'. כנ"ל הולכי דרכים כו'. ויש לדחות דשם מיירי שמוצא סוכה במקומו וז"ש ואע"ג דיש להקל כו':
ו סָעִיף י ס"י והעושין כו' ואם כו'. נלמד מהנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.