שולחן ערוך, אורח חיים תרמא
א הָעוֹשֶׂה סֻכָּה, בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לְאַחֵר, אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל עֲשִׂיָּתָהּ אֲבָל שֶׁהֶחֱיָנוּ הָיָה רָאוּי לְבָרֵךְ כְּשֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁאָנוּ סוֹמְכִים עַל זְמַן שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים עַל הַכּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ. הַגָּה: וְאִם לֹא אָכַל לַיְלָה רִאשׁוֹנָה בַּסֻּכָּה, אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרַךְ זְמַן בְּבֵיתוֹ, כְּשֶׁאוֹכֵל בַּסֻּכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ זְמַן מִשּׁוּם הַסֻּכָּה; וְאִם בֵּרַךְ זְמַן בִּשְׁעַת עֲשִׂיָהּ, סַגֵּי לֵיהּ. (רַ"ן פֶּרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) אינו מברך על עשייתה - שאין עשייתה גמר מצוה שהרי צריך לישב בה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) אבל שהחיינו וכו' - ודוקא דבר שעושין אותו משנה לשנה אבל שופר ומגילה שעושין אותן לכמה שנים אינו מברך שהחיינו על עשייתן ונר חנוכה נמי אינו מינכר שעושין לשם מצוה: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) כשעושה אותה - וה"ה אם היתה עשויה מכבר והוא מחדש בה דבר דהיינו שהיה בה רק שני דפנות והוא השלימה עכשיו או שחידשה בהסכך [ריטב"א]: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) על הכוס של קידוש - שהוא קאי על מצות סוכה ועל החג: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) כשאוכל בסוכה - ר"ל למחר ביום: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) משום הסוכה - דהברכה שבירך מאתמול בביתו היה רק בשביל החג: ש"ע סָעִיף א
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א לעצמו. אבל כשעוש' לאחרים היה ראוי שיברך הבע"ה שהחיינו עסי' תקפ"ה ס"ב ודוקא דבר שעושין אותו משנה לשנה אבל שופר ומגילה שעושין אותן לכמה שנים אינו מברך שהחיינו על עשייתן ונר חנוכה נמי אין מנכר שעושה לשם מצוה [מרדכי]: ש"ע סָעִיף א
ב לילה ראשונה. וגם לילה שנייה עיין סי' תרס"א: ש"ע סָעִיף א
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א לעצמו עמ״א הציון ראוי להיות כשעושה אותה לעצמו ועושה לאחרים ראוי שיברך בע״ה שהחיינו אבל סומכין על זמן דרגל ועסי׳ תקפ״ה אות ג׳. ובמרדכי פ׳ לולב וערבה ובב״י ולבוש הביאו דמש״ה מסדרן עתה אכוס דא׳ עושה הרבה סוכות אין ראוי שא׳ יברך ואחרים לא יברכו לכן מברכין הכל בכניסת סוכה כלובש בגד חדש יע״ש הרי מבואר דבע״ה אין מברך שהחיינו בשעת עשייה שעושה לו אחר. ואפשר כוונת המ״א ג״כ דראוי שיברך בע״ה שהחיינו בשעת כניסה כלובש בגד חדש לא בשעת עשייה וער״מ ה״ב פי״א הי״א ה״י ובכ״מ שם ואי״ה יבואר בתקפ״ה: ש"ע סָעִיף א
ב לילה ראשונה עמ״א לכאורה דבב״י וד״מ ולבוש כתבו כשאוכל למחר מבואר ביום א׳ יברך זמן אסוכה ובתשובת ב״ח סי׳ קל״ב לדידן ימתין עד ליל ב׳ ואם לא אכל גם ליל ב׳ בסוכה אז מברך זמן ביום ב׳ הביאו א״ד אות א׳ (אין כעת תחת ידי שו״ת הב״ח ז״ל) וכ״מ בתרמ״א במ״א שאם לא אכל בליל א׳ בסוכה בליל ב׳ אומר סוכה ואח״כ זמן ש״מ דביום א׳ אין מברך זמן אסוכה וכשיטת הב״ח ז״ל בתשובה וכאמור. ובא״ר האריך לומר זמן ביום א׳ מיד ובהג״ה כאן השמיט מלת למחר ומ״מ י״ל סתמא כפירושו. ובא״ר אות א׳ וב׳ האריך יע״ש. וממ״ש בהג״ה דאם ברך זמן בעשייה סגי ליה משמע דמ״מ זמן בשביל י״ט אומר בליל א׳ וע׳ ב״י בשם התוס׳ ורא״ש ור״ן די״ל דזמן דסוכה פוטר זמן דרגל וצ״ע בזה ושאני זמן בליל ב׳ דזמן ליל א׳ אין פוטר אותו כמ״ש הא״ר שם בשם הכל בו. יש מניחין פרי חדש ליל ב׳ דסוכות כמו בר״ה והטעם דחוששין לקושיא דהכל בו ולמ״ש התוס׳ דאם ברך בשעת עשיית סוכה א״צ לברך זמן דרגל כלל ובמ״א סי׳ ת״ר אות ב׳ כתב דטעות הוא יע״ש ואי״ה בתרס״א יבואר עוד ובתרמ״ג יבואר עוד בעזה״י לענין זמן דסוכה: ש"ע סָעִיף א
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (ס"ק ב) לילה כו' וגם ליל שניה. ר"ל דאל"כ למה יברך זמן דהא כבר בירך בביתו ויצא ידי זמן ברגל. ואי משום זמן דעשיית סכה דלא יצא בזמן שאמר בביתו יש לו להמתק עד ליל ב' ויאמר. זמן בקידוש ויצא גם ידי זמן דעשייתה. דהא. בלא"ה היה ראוי לברך מיד בשעת עשייתה. ומ"מ סמכו על זמן דקידוש. אם כן ה"ה הכא דיש להמתין עד ליל שניה א"ו מיירי שגם ליל שניה לא אכל בסכה: ש"ע סָעִיף א
ט״ז
סָעִיף א
א אינו מברך על עשייתה. בפרק התכלת מסקינן כל מצוה שבעשייתה היא גמר מצוה כגון מילה אע"ג שכשרה אם עשאה עכו"ם אפ"ה אם עשאה ישראל צריך לברך על עשייתה אבל מצוה שאין עשייתה גמר המצוה כגון תפילין אע"ג דפסול בעכו"ם בישראל א"צ לברך וא"כ כ"ש בסוכה שאין עשייתה גמר מצוה שהרי צריך לישב בה והי' כשרה ע"י עכו"ם שהרי סוכת גנב"ך כשירה ודאי א"צ לברך הישראל אם הוא עשה הסוכה: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א אינו. עיין ט״ז. סוכה מ״ו ומנחות מ״ב. ועיין לבוש כתב דכשירה בעכו״ם ואין גמר מצוה יע״ש. ועיין סימן תרל״ו וקשה למאן דאמר צריך שיחדש טפח על טפח מדרבנן ואם לאו פסולה מדרבנן ואם כן בהוה אמינא במנחות אמאי אין מברך אסוכה אע״ג מן התורה כשירה בעכו״ם מדרבנן פסולה. ולמאן דאמר מצוה ממובחר אתי שפיר. ובירושלמי מצריך לברך אסוכה על עשייה י״ל לשיטתיה דצריך לחדש דבר. וש״ס דילן סוכה דאין צריך לחדש. ומיהו מזוזה וכדומה משמע דעיקר תליא בגמר מעשה. וביעור חמץ וי״ל הביטול ושלוחו יכול לבטל אבל לא עכו״ם עיין תוספות מנחות (מ״א) ב׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א לעצמו. אבל כשעושה לאחרים היה ראוי שיברך הבע"ה שהחיינו עיין סימן תקפ"ה ס"ב. ודוקא דבר שעושין אותו משנה לשנה אבל שופר ומגילה שעושין אותן לכמה שנים אינו מברך שהחיינו על עשייתן ונר חנוכה נמי אינו מינכר שעושה לשם מצוה. מרדכי מ"א: ש"ע סָעִיף א
ב בסוכה. ר"ל ביום צריך לברך זמן וכו' והב"ח בתשו' סי' קל"ב חולק וכ' אם בלילה הראשון ירדו גשמים באופן שלא אכלו בסוכה כל עיקר וקדשו וברכו בבית אין לברך זמן למחר ביום א' כשנכנסין לסוכה לישב בה כדי שלא להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה דלא כהרמ"א סי' תרמ"א עכ"ל ע"ש. ומהרמ"י בספר משאת משה סימן ה' דחה דבריו וכתב דצריך לברך וכדברי רמ"א ע"ש. ואם לא אכל גם ביום הראשון בסוכה אז כשאוכל בליל שני בסוכה צריך לברך לישב בסוכה ואח"כ זמן מ"א בסי' תרס"א ע"ש ועיין מ"א בסי' זה ס"ק ב' מש"ש. ואם לא בירך זמן כלל בליל ראשון עיין סימן תע"ג ס"ק א' מש"ש. ובאר היטב אשר לפני כתב כאן דברים אשר לא כדת ע"ש ודו"ק: ש"ע סָעִיף א
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א בין כו'. דלא כירושלמי פ"א דסוכה ופ' בתרא דברכות שמזקיקו לברך בין לעצמו בין לאחרים אבל בגמרא דמנחות דאף לעצמו אינו מברך: כשעושה כו'. גמ' שם לעצמו ועתוס' שס ד"ה העושה כו': ואם לא כו'. גמרא שם א"ל לכשיכנס לישב בה מברך שתים: ואם בירך כו'. שם: ש"ע סָעִיף א
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)