שולחן ערוך, יורה דעה א
א הַכֹּל שׁוֹחֲטִין לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ נָשִׁים. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְהַנִּיחַ נָשִׁים לִשְׁחֹט, שֶׁכְּבָר נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִשְׁחֹט, וְכֵן הַמִּנְהָג שֶׁאֵין הַנָּשִׁים שׁוֹחֲטוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָאָגוּר). וַעֲבָדִים וְכָל אָדָם, אֲפִלּוּ אֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁמֻּחְזָק לִשְׁחֹט שֶׁלֹּא יִתְעַלֵּף, וְגַם אֵין יוֹדְעִין בּוֹ שֶׁהוּא מֻמְחֶה וְיוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, מֻתָּר לִתֵּן לוֹ לְכַתְּחִלָּה לִשְׁחֹט, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, שֶׁרֹב הָרְגִילִין לִשְׁחֹט הֵם בְּחֶזְקַת מֻמְחִין וּמֻחְזָקִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁאֵינוֹ לְפָנֵינוּ, אָז מֻתָּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ וְסוֹמְכִים עַל הַחֲזָקָה. אֲבָל אִם הוּא לְפָנֵינוּ, צָרִיךְ לְבָדְקוֹ, אִם הוּא מֻמְחֶה וְיוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אֲבָל אֵין צָרִיךְ לְשָׁאֲלוֹ אִם נִתְעַלֵּף. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִסְמֹךְ עַל הַחֲזָקָה אֶלָּא בְּדִיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אֵין לִסְמֹךְ עַל הַחֲזָקָה, בְּמָקוֹם דִּיכוֹלִין לְבָרְרוֹ, (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְאָגוּר בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וּשְׁאִלְתּוֹת פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ). וְכָל זֶה מַיְרִי בַּאֲחֵרִים, שֶׁאֵינָן בְּקִיאִין וְיוֹדְעִין אִם זֶה הַשּׁוֹחֵט בָּקִי אוֹ לֹא, אֲבָל הַשּׁוֹחֵט עַצְמוֹ לֹא יִשְׁחֹט, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה וּמֻמְחֶה, עַד שֶׁשָּׁחַט ג' פְּעָמִים בִּפְנֵי חָכָם וּמֻמְחֶה בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָגִיל וְזָרִיז שֶׁלֹּא יִתְעַלֵּף. (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם) וְלָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁאֵין אָדָם שׁוֹחֵט אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל קַבָּלָה לִפְנֵי חָכָם, (אָגוּר בְּשֵׁם הִלְכוֹת א"י). וְאֵין הֶחָכָם נוֹתֵן לוֹ קַבָּלָה, עַד שֶׁיֵּדַע בּוֹ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה וּבָקִי בַּיָּד. וְלָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁכָּל הַבָּאִין לִשְׁחֹט, סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה, וְלֹא בַּדְקִינָן אוֹתָם לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, דְּכָל הַמְּצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה כְּבָר נָטְלוּ קַבָּלָה לִפְנֵי חָכָם, (ד"ע). וּבִקְצָת מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לְהַחְמִיר עוֹד, דְּהַמְקַבֵּל נוֹטֵל כְּתָב מִן הֶחָכָם, לִרְאָיָה שֶׁנָּתַן לוֹ קַבָּלָה. וְכָל שׁוֹחֵט, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל קַבָּלָה, יִרְאֶה שֶׁיַּחֲזֹר לִפְרָקִים הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, שֶׁיִּהְיוּ שְׁגוּרִים בְּפִיו וּבְלִבּוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחֵם (מהר"ר יַעֲקֹב הַלֵּוִי בְּשֵׁם מהר"ש). וּכְמוֹ שֶׁהַדִּין בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה וּבְמִי שֶׁבָּא לִשְׁחֹט, כָּךְ הוּא הַדִּין בְּהִלְכוֹת בְּדִיקוֹת הָרֵאָה וּבְמִי שֶׁבָּא לִבְדֹּק, וְדִינָם וּמִנְהָגָם שָׁוֶה בְּכָל זֶה, (ד"ע). וְיֵשׁ לב"ד לַחְקֹר וְלִדְרֹשׁ אַחַר הַבּוֹדְקִים וְהַשּׁוֹחֲטִים, וְלִרְאוֹת שֶׁיִּהְיוּ בְּקִיאִים וּמֻמְחִים וּכְשֵׁרִים, (מהרי"ו סי' נ'). כִּי גָּדוֹל אִסּוּר הַמַּכְשֵלָה בִּשְׁחִיטוֹת וּבְדִיקוֹת הַמְּסוּרִים לַכֹּל. וְאִם בָּדְקוּ אֵיזֶה שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק, וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵע, אִם נָטַל פַּעַם אַחַת קַבָּלָה אֵין מַטְרִיפִין לְמַפְרֵעַ מַה שֶּׁשָּׁחַט, דְּאַמְרִינָן הַשְׁתָּא הוּא דְּאִתְרַע, (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה). אֲבָל אִם לֹא נָטַל קַבָּלָה מֵעוֹלָם, כָּל מַה שֶּׁשָּׁחַט, טְרֵפָה, גַּם כָּל הַכֵּלִים שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהֶן מַה שֶּׁשָּׁחַט, צְרִיכִין הֶכְשֵׁר, (רשב"א סִימָן רי"ח).
ב אֵין צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע כָּל חִלּוּקֵי הַדִּינִים, אֶלָּא אִם אוֹמֵר עַל דָּבָר זֶה הָיִיתִי מִסְתַּפֵּק וְשׁוֹאֵל, קָרֵינַן בֵּהּ שַׁפִּיר יוֹדֵעַ, עַד שֶׁאוֹמֵר עַל הָאָסוּר מֻתָּר. הַגָּה: וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּדִינֵי הִלְכוֹת שְׁחִיטָה שֶׁיִּתְבָּאֲרוּ לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן כ"ג, וּבְדִין בְּדִיקַת הַסַּכִּין, וּבְדִין בְּדִיקַת הַסִּימָנִים לְאַחַר שְׁחִיטָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן כ"ה, (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ד מה"ש). וְאִם שָׁחַט, וְלֵיתֵהּ קַמָּן לְמִבְדְּקֵהּ, מִכָּל מָקוֹם יִבְדְּקוּ בַּסִּימָנִים אִם נִשְׁחֲטוּ רֻבָּן, דְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר לְמִבְדַּק, בַּדְקִינָן, (הָרַ"ן בְּשֵׁם בַּעַל הֲלָכוֹת וְד"ע לְדַעַת הָרֹא"שׁ ע"ל סכ"ה סי"ג). וְכָל זֶה בִּמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לִטֹּל קַבָּלָה, אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לִטֹּל קַבָּלָה, כְּגוֹן בְּנֵי אַשְׁכְּנָז וְהַנִּמְשָכִים אַחֲרֵיהֶם, אֵין נוֹהֲגִין לִבְדֹּק אַחֲרָיו כְּלָל, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, (ד"ע).
ג מִי שֶׁיּוֹדְעִין בּוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אֲפִלּוּ שָׁחַט לְפָנֵינוּ ד' אוֹ ה' פְּעָמִים שְׁחִיטָה הֲגוּנָה וּרְאוּיָה, וְשָׁחַט אַחַר כָּךְ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. אֲפִלּוּ שָׁאֲלוּ לוֹ: עָשִׂיתָ כָּךְ וְכָךְ, וּמִתּוֹךְ תְּשׁוּבָתוּ נִרְאֶה שֶׁשָּׁחַט כָּרָאוּי, אֵין לִסְמֹךְ עָלָיו, וַאֲפִלּוּ אָמַר: בָּרִי לִי שֶׁשָּׁחַטְתִּי יָפֶה. הַגָּה: וּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִתְעַלֵּף, וְאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק, וְשָׁחַט וְאָמַר: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נִתְעַלַּפְתִּי, נֶאֱמָן, מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם). מִי שֶׁיּוֹדְעִים בּוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, יְכוֹלִים לִתֵּן לוֹ לִשְׁחֹט, אִם אַחֵר עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, וּבִלְבַד שֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹ מִתְּחִלַּת שְׁחִיטָה עַד סוֹפָהּ. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין, וְאוֹסְרִין לִתֵּן לוֹ לְכַתְּחִלָּה לִשְׁחֹט, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וּבְמָרְדְּכַי), וְהָכִי נָהוּג.
ד אִם אָבְדוּ גְּדָיָיו וְתַרְנְגוֹלָיו, אוֹ שֶׁנִּגְנְבוּ, וּמְצָאָם שְׁחוּטִים כָּרָאוּי, בְּמָקוֹם שֶׁרֹב יִשְׂרָאֵל מְצוּיִים, (וְגַם רֹב גַּנָּבֵי הָעִיר יִשְׂרָאֵלִים), מֻתָּרִים, בֵּין שֶׁמְּצָאָם בַּשּׁוּק בֵּין שֶׁמְּצָאָם בָּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל אִם מְצָאָם בָּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק, אֲסוּרִים.
ה חֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, וְשׁוֹטֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא יוֹצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, אוֹ מְקָרֵעַ כְּסוּתוֹ, אוֹ לָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ מְאַבֵּד מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ, אֲפִלּוּ בְּאַחַת מֵאֵלּוּ, אִם עוֹשֶׂה אוֹתוֹ דֶּרֶךְ שְׁטוּת, וְקָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאַמֵּן יָדָיו לִשְׁחֹט, אֵין מוֹסְרִין לָהֶם לִשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבֵּיהֶם. וְאִם שָׁחֲטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה אִם אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבֵּיהֶם. וְאֵין מוֹסְרִין לָהֶם לְכַתְּחִלָּה לִשְׁחֹט כְּשֶׁאֵין אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבֵּיהֶם, אֲפִלּוּ אִם רוֹצִים לְהַאֲכִיל לִכְלָבִים. וְאִם הַקָּטָן יוֹדֵעַ לְאַמֵּן יָדָיו, אִם אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו, שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה וּמֻתָּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. הַגָּה: אֲבָל אִם שָׁחַט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי רפ"ק וְרַשְׁבָּ"א בת"ה ואוֹר זָרוּעַ). וּמִקְרֵי קָטָן לְעִנְיָן זֶה עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּר מִצְוָה, דְּהַיְנוּ בֶּן י"ג שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם עִטּוּר ואוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם ר' יוֹאֵל). וְיֵשׁ מַחְמִירִין שֶׁלֹּא לִתֵּן קַבָּלָה לְמִי שֶׁהוּא פָּחוֹת מִבֶּן י"ח שָׁנָה, (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם הִלְכוֹת אֵ"י וְהַגָּהוֹת אַלְפָסִי הַחֲדָשִׁים), דְּאָז גַּבְרָא בַּר דַּעַת הוּא, וְיוֹדֵעַ לִזָּהֵר.
ו חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, לֹא יִשְׁחֹט, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הַבְּרָכָה. וְאִם שָׁחַט, אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
ז הַשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, אִם הוּא מֻמְחֶה, שׁוֹחֵט אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, אִם אַחֵר מְבָרֵךְ.
ח שִׁכּוֹר שֶׁהִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, דִּינוֹ כְּשׁוֹטֶה. וְאִם לֹא הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשִּׁכּוֹר לֹא יִשְׁחֹט, שֶׁרָגִיל לָבוֹא לִידֵי דְּרָסָה, (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם סְמַ"ג פ"ג מֵהִלְכוֹת שְׁחִיטָה ובה"ג וְכָל בּוֹ בְּשֵׁם סה"ת וְס' יְרֵאִים סִימָן קל"ז).
ט סוּמָא, לֹא יִשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ. וְאִם שָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
י עָרֹם, לֹא יִשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ.
יא אִם הִטִּילוּ הַקָּהָל חֵרֶם, שֶׁלֹּא יִשְׁחֹט אֶלָּא טַבָּח יָדוּעַ, וְשָׁחַט אַחֵר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשְּׁחִיטָתוֹ אֲסוּרָה. הַגָּה: וְאִם נִתְבַּטְּלָה הַתַּקָּנָה, כָּל הַשּׁוֹחֲטִים בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה, (פִּסְקֵי מהרא"י סי' קע"ז).
יב הַשּׁוֹחֵט בִּפְנֵי עֵדִים בְּהֵמָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּכְשֶׁבָּא יִשְׂרָאֵל לִקְנוֹת מִמֶּנָּה, אָמַר: לֹא תִּקְנֶה מִמֶּנָּה כִּי לֹא שְׁחַטְתִּיהָ, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וּמִיהוּ לְדִידֵיהּ אֲסוּרָה, דְּהָא שָׁוְיָא אַנַּפְשֵׁיהּ חֲתִיכָה דְּאִסוּרָא. (וע"ל סי' קכ"ז בְּדִּין עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִין).
יג טַבָּח שֶׁעָשָׂה סִימָן בְּרֹאשׁ הַכֶּבֶשׂ הַשָּׁחוּט, שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה שֶׁהוּא טְרֵפָה, וְגַם הָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא טְרֵפָה, וְאַחַר כָּךְ אָמַר שֶׁכָּשֵׁר הָיָה, וְלֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְּחוּ אוֹתוֹ וְיִשָּׁאֵר לוֹ לִקַּח מִמֶּנוּ בָּשָׂר, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן אֲמַתְלָא לִדְּבָרָיו נֶאֱמָן (וע"ל סי' קכ"ז סעי' א' בהגה).
יד שׁוֹחֵט, שֶׁהֵעִיד עָלָיו עֵד אֶחָד שֶׁשָּׁחַט שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְהוּא מַכְחִישׁוֹ, עֵד אֶחָד בְּהַכְחָשָׁה לָאו כְּלוּם, וְהָעֵד עַצְמוֹ מֻתָּר לֶאֱכֹל מִכָּאן וּלְהַבָּא. וּמִכָּל מָקוֹם, הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם.
ש״ך
סָעִיף א
א וכן המנהג. כ"כ האגור והב"י השיג עליו דלא ראינו אינה ראיה ולפעד"נ דדעת האגור כמ"ש מהרי"ק בשרש קע"ב דבמנהג וכה"ג הוי לא ראינו ראיה וכמ"ש הרב בח"מ ס"ס ל"ז: ש"ע סָעִיף א
ב ועבדים וכל אדם אפי' אין מכירין כו'. הטור כתב ועבדים משוחררים כו' ונ"ל לבאר דעתו דסבר ליה דסתם עבדים יש להן כל המדות הרעות יותר מן הריקים והפוחזים כדאמרינן בש"ס בכמה דוכתי ואינן בחזקת כשרות וע"כ פי' המתניתין שהביאו התו' והרא"ש דעבדים שוחטין לכתחלה היינו במשוחררים דאל"כ אע"פ שמל וטבל אין להאמינו על השחיטה אלא במכירים אותו שהוא כשר אבל כשמכירים אותו הרי הוא בכלל רוב מצוים אצל שחיטה מומחים ומוחזקים הם וכ"כ הרשב"א בתה"א ומביאו ב"י ר"ס ב' שדעת הרמב"ם (פ"ג מה"ש וכ"כ הסמ"ג) דעבדים הם בכלל רוב מצויין א"ש מומחים הן וכן נ"ל דעת הדרישה סעיף י' וא"כ המחבר שהשמיט תיבת משוחררים אזיל לטעמיה שכתב בב"י קשיא מאי איריא משוחררי' אפי' אינן משוחררי' נמי כו' (וכן בת"ה הקצר דף ו' ע"ב כ' דנשים ועבדים שאינם משוחררים שוחטים לכתחלה כגדולי ישראל) וע"כ המחבר מיירי במכירי' אותן שהן כשרים דסתם עבדי' אינן כשרי' (אלא דלא משמע ליה דהטור ידבר באין מכירין אותן דוקא) והא דלא הזכירו המחבר משום דס"ל דגם בשאר בני אדם בעינן שיהא שוחט נאמן וכדעת הרמב"ם ור"ח שהביא בבית יוסף וכמו שפסק בסימנים המחודשים וכ"כ לקמן ס"ס ס"ה ולכך לא הוצרך להזכירו דפשיטא דלא עדיפי עבדי' משאר בני אדם (ועי' בתשובת ר' שלמה כהן חלק ב' סימן קע"ה כתב ג"כ קצת דברים מזה) והב"ח השיג על המחבר שמהרמב"ם והסמ"ג משמע דבעבדים בעינן דוקא יודעים שהן מומחים וגם השיג על הדרישה ולפעד"נ כמ"ש: ש"ע סָעִיף א
ג מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט. פי' על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה ועי' בב"י: ש"ע סָעִיף א
ד שרוב כו'. עיין בח"מ סי' ש"ו ס"ז גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה שהוא מומחה ולא אמרינן בכה"ג רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן: ש"ע סָעִיף א
ה אבל אם הוא לפנינו כו'. ז"ל הב"ח כתב ראב"ן דנ"ל דאף רבינא לא קאמר דאם שחט בודקים [אותו] אלא כשישנו לפנינו ומצינן למיבדקיה כו' ולפ"ז לדידן כשאינו לפנינו אוכלים משחיטתו אפי' מצינן למירדף אבתריה עכ"ל וק"ל דהא אמרי' בש"ס עלה דרבינא וכולן ששחטו אהייא אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מיבעי ליה אלא אשאין מומחים בבודקים אותו סגי (פי' ל"ל אחרים רואים אותו) דליתיה קמן דליבדקיה הרי דלרבינא אף על פי דליתיה קמן דליבדקיה שחיטתו פסולה כשאין אחרים רואים אותו ויש ליישב דהא דמשני דליתיה קמן כו' איירי כשרודפים אחריו מגיעים אותו אלא שאינו לפנינו וקאמר תנא דמתני' דא"צ לרדוף אחריו והוא דוחק ומדברי שאר פוסקים לא נראה פי' זה ולפי דברי הרב בהג"ה אין נפקותא בכל זה: ש"ע סָעִיף א
ו אא"כ נטל קבלה כו'. והמנהג להתחיל לשחוט בתרנגולים) ובתוך ג' יהיה תרנגול ואסור ליקח שכר על זה וגם התרנגולים אל יהנה הת"ח מהן אלא יתנם לעניים ואפילו מי שהוא בקי לשחוט תרנגולים אינו יכול לשחוט העופות הקטנים דהיינו הצפרים ותורים ובני יונה הקטנים אלא מי ששחט אותם כבר ואתמחי ומה שאין נותנים בתחלה לשחוט אותם לאתמחי בהו היינו משום דלא שכיחי כו' ומש"ה ראיתי אפי' מומחים גדולים היו מדקדקים שמתי שבא לידם עוף קטן שהיו שוחטי' אותו עם התרנגול כדי להסתלק מן החשש ברכה לבטלה. כל זה מדברי מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' ואעפ"כ ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד ותו לא משום דלכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם: ש"ע סָעִיף א
ז ואם בדקו כו' אבל אם לא נטל קבלה כו'. כן למד הרב מתשובת הרשב"א סי' רי"ח שכ' לאסור הכל למפרע ובחידושי אגודה פ"ק דחולין פסק דאוקי שוחט אחזקתו ועד עתה ידע והשוה אותם הרב בד"מ דחדושי אגודה מיירי שנטל פעם אחת קבלה דמוקמינן ליה אחזקתו עד השתא. (וגם הרשב"א מודה לזה כדמוכח מדבריו ע"ש) אבל כשלא נטל קבלה מעולם דאז לא היה לו חזקת ידיעה מעולם מטריפין כל מה ששחט למפרע וזה דלא כהלבוש עט"ז שהביא שתי דעות בזה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ח אבל אם לא נטל כו'. הקשה בד"מ מ"ש מבהמה שנמצאת טרפה שהגבינות שנעשו ממנה כשרים אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה מטעם דרוב בהמות כשרות הם ואמרינן העמד בהמה על חזקתה (וכדלקמן סי' פ"א) ותירץ דיש לחלק בין רוב בהמות כשרות שהרוב הוא לכל הבהמות שבעולם ולכן מקרי שפיר רוב אבל הכא דוקא רוב מצויים א"ש מומחין הן אבל רוב בני אדם אינן מומחין ולכן לא מקרי חזקה זו מחמת רוב ועוד אפשר דלא דמי דהתם י"ל דלא יצאת מחיים רק השתא סמוך לשחיטה נטרפה משא"כ בשוחט עכ"ל ולפעד"נ דלא דמי דהתם י"ל משעה שנולדה כשרה היתה והשתא הוא דנטרפה אבל הכא ע"כ משנולד לא ידע כלום וא"כ נצטרך לומר למד ושכח וזה לא אמרינן ועוד דכיון דהשתא אינו יודע מוכחא מלתא דלא ידע מעולם דאין דרך לשכוח הלכות שחיטה שצריך להיות רגיל בהן אבל אם נטל קבלה ע"כ צ"ל דשכח ואפשר שגם זה הוא בכלל דברי הרב ובהכי ניחא דלא תקשה ממקוה דלקמן סימן ר"א סעיף ע"א דכל הטהרות שנעשות ע"ג טמאות למפרע מיהו בלא"ה לק"מ דהכא איכא חזקה ורובא דרוב מצויין א"ש מומחין הן משא"כ התם דליכא רובא א"נ הכא הוי ס"ס ועוד יש לחלק בכמה גווני וק"ל ולפי מ"ש מי שהיה בודק ואחר כך נמצא שיצא טרפה מתחת ידו בפשיעתו לא מחמת חסרון ידיעתו הכלים כשרים מדינא ואמרינן אוקמי' אחזקתיה ועד השתא כשר היה וכן כתבתי בסי' קי"ט ס"ק ל' בשם הב"ח ע"ש וכן העתיק מהרש"ל פ' ג"ה ס"ס ט"ז תשובת מהר"מ כ"ץ ועל הכלים שהגעילו בני עירו להחזיקו בחשוד למפרע לא יפה כוונו דלא מחזקי' ליה בחשוד למפרע כו' עד מיהו אם בדקוהו ולא גמיר ודאי יש לאסור כל שחיטתו למפרע ע"כ וכן הביא הב"י בספר בדק הבית בסי' קי"ט כתב א"ח בשם התוספתא שאפי' מי שהמיר אינו חשוד למפרע שאם שחט ונקר חלב ואח"כ המיר באותו יום הכל כשר ע"כ וע"ל סי' קי"ט: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט על דבר זה כו'. כלומר אילו בא לפני דין זה הייתי מסתפק בו ושואל: ש"ע סָעִיף ב
י ובדין בדיקת הסכין. שיתבאר לקמן סי' י"ח ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא שחיטתו פסולה. דכיון דאינו יודע ה"ש שמא פעמים שהה ודרס ולא ידע פי' ואינו מרגיש דכיון דאינו בקי בהלכותיה אינו יודע אם נזדמן לידו. הרא"ש: ש"ע סָעִיף ג
יב ואפי' אמר ברי כו'. פי' דכששואלים אותו ומתוך תשובתו נראה לנו ששוחט כראוי פשיטא שאינו כלום אלא אפילו אמר ברי לי שעשיתי כל מה שאתם שואלים מ"מ מאחר שבשעת שחיטה לא ידע לאו אדעתיה וסובר שעשה מה ששואלים ובב"ח פירש דה"ק אפי' אחר שלמדוהו ה"ש אמר ברי לי כו' וא"צ מיהו דינו אמת שכ"כ הר"ן בשם התוס' והכ"מ רפ"ד בשם הפוסקים: ש"ע סָעִיף ג
יג נאמן כו'. כיון שהוא יודע ה"ש ודאי אלו שהה או דרס לא היה מאכילה לנו (ב"י) ולפ"ז ה"ה אפי' שותק ואינו אומר כלום דמאחר שיודע ה"ש ודאי אלו שהה או דרס לא היה שותק ולא היה מאכילה לנו והיה אומר ששהה או דרס: ש"ע סָעִיף ג
יד מתחילת שחיטה עד סופה. פי' אפילו ראה ששחט סי' א' יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסי' יפה שחט הסימן הב' ג"כ יפה אלא חיישי' שמא שהה או דרס בסימן הב': ש"ע סָעִיף ג
טו ויש מחמירין כו'. וכן משמע בש"ס (דף ג' ע"ב) גבי הא דמשני דליתיה קמן דליבדקיה וכן דעת הב"ח מיהו מן הסתם שאינו ידוע אם יודע ה"ש או לאו נראה דמותר ליתן לו לכתחלה כשאחרים עע"ג וכ"פ מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' אלא דס"ל דהר"ר ברוך בהגהת אשר"י לא ס"ל הכי ולע"ד גם ה"ר ברוך מודה לזה ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טז או שנגנבו. ל' הטור והפוסקים אע"פ שהוא חשוד על הגנבה אינו חשוד על השחיטה וע"ל סי' ב' ס"ק י"ח: ש"ע סָעִיף ד
יז שרוב ישראל. אפילו רוב העיר והשוק עובדי כוכבים וכן אם רוב עובדי כוכבים מצויים שם אפילו רוב העיר והשוק ישראל אסור דהכל תלוי במצויים ואם עובדי כוכבים וישראל מצויים שוים אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב העיר ואם שוים בעיר אסור כ"ז נראה ממשמעות הפוסקים וב"י וע"ל סי' קכ"ט סי"א י"ז י"ח י"ט וע' בח"מ סי' רנ"ט ס"ג: ש"ע סָעִיף ד
יח מצויים. וה"ה במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים אם רוב הטבחים שם ישראל מותר ודוקא בבהמות מהני רוב טבחי' אבל לא בפרגיות וכיוצא בהן שדרכן לשחטן בבית אלא בעינן דוקא שיהיו רוב ציידי עופות ישראל ששוחטים מיד כשצדין כ"כ הרא"ש ור' ירוחם וכן דעת הב"י וצ"ל שמ"ש בח"מ סי' רנ"ט ס"ו מקום שרובן עובדי כוכבים ורוב טבחים ישראל בהמה ועוף הנמצא שם שחוט מותר עכ"ל מיירי בעוף גדול: ש"ע סָעִיף ד
יט וגם רוב גנבי כו'. קאי אנגנבו דבנגנבו בעינן דוקא רוב גנבי העיר ישראל ולא אזלינן בתר רוב ישראל דאם רוב גנבי העיר ישראל אף שרובה עובדי כוכבים מותר וכן אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אפילו רובה ישראל אסור וכן מוכח באשר"י וב"י וכן משמע בד"מ וע"ל סי' קכ"ט ס"א ובעט"ז משמע שבמציאה צרי' שיהיו רוב השוק ישראל וגם רוב גנבי העיר ישראל שהרי לא הזכיר מקודם אלא המוצא בהמה כו' וכ' אח"כ וגם רוב גנבי העי' הם ישראלי' והוא תמוה ואפשר שט"ס יש בדבריו: ש"ע סָעִיף ד
כ מותרים. ומיירי בגווני דליכא למיחש לבשר שנתעלם מן העין וכמו שיתבאר בסי' ס"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
כא באשפה שבשוק כו'. הטעם דאדם עשוי להטיל נבילתו שם וכ' הב"ח דכשהאשפה פחות מג"ט לא חשוב אשפה ואינו מוכרח: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כב חרש שאינו שומע כו'. נראה דאפי' פקח ונתחר' במשמע וכ"כ הב"ח: ש"ע סָעִיף ה
כג ושוטה דהיינו כו'. כ' הב"י בח"מ סי' ל"ה שאין הכוונה שבפעם א' שעשה א' מאלו מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך ע"ש ור"ל אף דקעביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה: ש"ע סָעִיף ה
כד אפילו באחת מאלו. כלומר דבדעביד דרך שטות הוא דנקרא שוט' אפי' בא' מאלו אבל אי לא עביד דרך שטות אפי' עביד כלהו לא מחזקינן ליה בשוטה וכדאיתא בש"ס לכך כפל בלשונו: ש"ע סָעִיף ה
כה וקטן כו'. דע דמדברי ב"י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עע"ג. והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עע"ג והיכא שאין אחרים עע"ג אפי' מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן וע"פ זה תפרש דבריו דבכל הסעיף מיירי כשאינו מומחה ודו"ק אבל מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' והדרישה האריכו לפסוק דאפי' ביודע לאמן ידיו לחוד או מומחה ואחרי' עע"ג אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיודע לאמן ידיו וגם הוא מומחה וגם אחרים עע"ג והיכא דאין אחרים עע"ג או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפי' אחרים עע"ג אף דיעבד אסור וכ"כ הב"ח: ש"ע סָעִיף ה
כו אפילו אם רוצים כו'. הטעם דילמא אתי למיכל משחיטתייהו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עע"ג י"ל דכ"ע מודו להט"ו דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה או יודע לאמן ידיו משום דאז בדיעבד שחיטתו כשרה וכ"ש גדול שאינו יודע ה"ש שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עע"ג והתוס' ור' ירוחם שוין בכל זה דמה שאסר ר' ירוחם בקטן אפילו אחרים עע"ג מטעם שמא יטעה לאכול משחיטה זו ששחט ע"כ מיירי באינו מומחה וגם א"י לאמן ידיו דאז אפי' דיעבד אסור והב"ח הבין דר' ירוחם פליג על התוס' בזה ולכן פסק לאסור אפילו בגדול ולפעד"נ כמ"ש ועוד ראיה דהא הרשב"א בחידושיו ובת"ה דף ח' והר"ן ס"פ לולב הגזול והט"ו ס"ג פסקו דמותר ליתן לו (וכן לקטן שיודע לאמן ידיו) לשחוט לכתחלה אפילו לאכול כשאחרים עע"ג אע"ג דקי"ל התם דאסור מ"מ לענין להשליך לכלבים ודאי דינם אמת ודו"ק: ש"ע סָעִיף ה
כז אע"פ שיודע ה"ש ויודע לאמן ידיו. כן הוא בא"ז ובהג"א והטעם כתבו הרא"ה בבדק הבית והג"א ומהרש"ל שם משום דאין נאמנות לקטן דלא כמו שדחק בעט"ז בטעם דכיון שעדיין לא הגיע לחובת שחיטה מן התורה אין שחיטתו שחיטה דכתיב וזבחת שפירושו מי שהוא מצווה כו' כמו שיתבאר בסי' ב' עכ"ל דזהו תימא דבסי' ב' עובד כוכבים אינו מצווה על השחיטה כלל אבל ודאי דקטן מצוו' שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה וגם משכחת לפעמים דשחיטתו כשרה: ש"ע סָעִיף ה
כח ויש מחמירים כו'. כתב מהרש"ל שס סי' א' דמה שנהגו שלא ליתן למי שהוא פחות מי"ח הכל לפי מה שהוא נער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת ה' רגילים אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיקו במומחה ועל הסתם אני אומר ע"כ: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כט שחיטתו כשרה. דאין הברכה מעכבת בדיעבד כדלקמן ר"ס י"ט ועמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ל אם הוא מומחה. הא דלא כתב גבי מדבר ואינו שומע אם הוא מומחה משום דהכא אשמועינן דשוחט אפי' לכתחלה הוצרך לומר אם הוא מומחה וזה פשוט לפע"ד והב"ח כתב בקונטרס אחרון דכיון דאינו מדבר אינו בכלל רוב מצוים א"ש מומחין הן ולא ידעתי למה יגרע חזקתו משאר בני אדם הא אמרינן ריש פ"ק דחגיגה דהרי הוא כפקח לכל דבר ונתבאר בח"מ סי' רל"ה ותו אמרינן התם (דף ג' ע"א) למימרא דכי לא משתעי לא גמר והא הני תרי אלמי כו' דאשתכח דהוי גמירי הלכתא וספרא וספרי וכולה ש"ס ומסיק דגמר גם מ"ש ממדבר ואינו שומט גם מדברי הדרישה שבסמוך מבואר דהוא בכלל רוב מצויין א"ש מומחין הן ובדרישה תירץ משום דחרש המדבר ואינו שומע אפילו מומחה אינו שוחט לכתחלה ובדיעבד אפילו הוא לפנינו הוי כאינו לפנינו שא"א לבדקו כיון שאינו שומע ושחיטתו כשרה אפילו אינו מומחה וא"כ לא נפקא לן התם במומחה מידי עכ"ד ותימא שהרי אפשר לבדקו ע"י כתב וכדרך שבודקים אותו לגיטין ולמתנות וכמ"ש הט"ו בח"מ סימן רל"ה ובא"ע סימן קכ"א: ש"ע סָעִיף ז
לא מומחה כו' אם אחר כו'. א"ל לדעת הט"ו בס"ג דמי שיודעים בו שא"י ה"ש מותר לשחוט לכתחלה אם אחר עע"ג א"כ למה צריך הכא מומחה י"ל דהכא מיירי שאותו אחר אינו מומחה רק שיודע לברך א"נ שאותו אחר מברך והולך לו או עמד שם ולא ראה ששחט רק השמיע ברכתו וכה"ג: ש"ע סָעִיף ז
לב אם אחר מברך. ודוקא שהאחר שוחט ג"כ הא לא"ה א"י לברך הג"א ומביאו ב"י וד"מ וכן משמע בשחיטת מהרי"ו וכ"פ הב"ח ושאר אחרונים וכן משמע הל' אם אחר מברך ולא קאמר ואחר מברך משמע שהאחר מברך בלא"ה וע"ל סי' י"ט דבעי' שאותו אחר יכוין להוציאו: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
לג דינו כשוטה. דלכתחלה לא ישחוט אפילו אחרים עע"ג ובדיעבד שחיטתו כשרה כשאחרים עע"ג דוקא: ש"ע סָעִיף ח
לד וי"א כו'. כלומר עצה טובה לשיכור שלא ישחוט לכתחלה מפני שרגיל לבא לידי דרסה אבל ודאי מדינא הרי הוא כפקח לכל דבר כמ"ש הט"ו בח"מ סי' רל"ה ובעט"ז השמיט הג"ה זו ולא ידעתי למה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לה אלא א"כ אחרים רואים אותו. ובשלטי הגבורים כתב ע"ש ריא"ז דאפילו אחרים רואים אותו לא ישחוט לכתחלה ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
לו שחיטתו כשרה. וכ' בסא"ז דסומא שלא ראה אורות מימיו אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו ומביאו הב"ח ובד"מ כתב על הסא"ז ושאר הפוסקים לא חילקו בזה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לז מפני שא"י לברך. וגם אחר אינו רשאי לברך כנגדו כמ"ש הט"ו בא"ח סי' ע"ה ס"ד ועוד כיון שהוא ערום אינו רשאי לכוין בברכת חבירו וליכא למימר שומע כעונה כ"כ בפרישה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לח י"א ששחיטתו כו'. משום דדמי לחשוד לאותו דבר הרא"ש ור' ירוחם שם ועוד משמע מדבריהם שם דאפילו בלא חרם אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל ע"ש כי הב"י לא הביאם בשלימותן: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לט כי לא שחטתיה. היינו כשעומד בדבורו ואומר שלא שחטה כלל אינו נאמן משום דהוי מיגו במקום עדי' אבל אם לא אמר אלא לא שחטתיה נאמן בענין שיכול לתקן דבריו דאפשר ששהה או דרס שכל שנפסל בשחיט' אינה קרוי' שחיטה כן הוא בתשובת הרשב"א: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
מ כיון שנתן אמתלא כו'. כמו שנתבאר בא"ע סי' קנ"ב ועיין בח"מ סי' פ' וע"ל סי' קכ"ז ס"ק י"ח: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
מא עד א' בהכחשה לאו כלום הוא. פי' ואותה השחיטה עצמה מותרת לשאר בני אדם אבל לא להעד דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל מכאן ולהבא שחיטתו מותרת אפילו להעד דלא שייך לומר דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא במכאן ולהבא דדוקא גבי י"נ דאם נתנסך היין כדברי העד שוב אין לו תקנה אמרינן (לקמן סי' קכ"ז) דשויה אנפשיה חד"א אבל הכא לא שייך למימר הכי דהא אפילו אם יהיה כדברי העד מ"מ אין מוחלט ליפסל עולמית בשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו חוזר הוא לכשרותו ונמצא דלא שויה אנפשי' חד"א בעדותו כלל כיון דהדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע אם להיטיב במכאן ולהבא עכ"ל מהרי"ק והוא דעת המחבר אבל בתשו' בן לב ומהרש"ל פ"ק דחולין סימן ט' והב"ח פסקו דאותה שחיטה עצמה אסורה לכל אדם וע"ל סי' קכ"ז ס"ק י"ג נתבאר זה בארוכה על נכון וע"ל סי' ב' ס"ק י"א: ש"ע סָעִיף יד
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א ועבדים. הש"ך האריך ותוכן כוונתו דהטור לטעמיה דאין השוחט צריך שיהא מוחזק בכשרות ודווקא משוחררים דאין משוחררים באין מכירין מסתמא יש להם כל מדות רעות משא"כ המחבר פסק בסי' ס"ה בסופו שהשוחט נאמן ומיהו אין ראיה משם ואדרבה סתירה יש שהרי כתב בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים ומשו"ה הביא הש"ך שכן פסק במחודשים שצריך שיהא השוחט נאמן א"כ אין חילוק בין משוחררים לאין משוחררים. הא במכירין אמרינן בהן רוב מצויין דלא כב"ח. ומ"מ יש לראות דהא בסי' ס"ה דווקא בשוחט לעצמו כתב כן וכמו שהקשה הד"מ אב"י יע"ש גם מ"ש להקשות מסי' קכ"ז ס"ג בהג"ה וקי"ט דחשוד לד"א לא הוה חשוד לשאר עבירות אפשר דזה מוחזק מיקרי ועוד היכא דאיתחזק איסורא בעינן מוחזק בכשרות משא"כ היכא דאין מוחזק לנו ועיין בסי' קי"ט וקכ"ז ומה שהקשה הב"י על הטור דלא משמע ליה דהטור איירי באין מכירין בו זהו כוונת הש"ך לענין דינא כפי הנראה מסי' ס"ח משמע דווקא שוחט לעצמו ומוכר לאחרים צריך שיהא מוחזק בכשרות לא בשוחט לאחרים ולענין עבדים היכא דעבר ושחט בלא קבלה בלא"ה לדידן יש לאסור כיון דאיסור קדמונים הוא כמ"ש לעיל וצ"ע [א"ה דברי הש"ך וביותר דברי הב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ק י' צ"ע ממה דאמרינן בב"מ פ"ו גבי אליעזר עבד אברהם לית הימנותא בעבדי והוא כשר הי' וע' בב"ר פ"ס דמדריש עליו ירא ה' ויותר קשה מירושלמי הוריות הלכה ה' ואמר ר' יוחנן אל תאמן בעבד עד ששה עשר דור]: ש"ע סָעִיף א
א וכן המנהג עש"ך דהדבר ברור דהר"ב לשיטתיה דהביא בח"מ סי' ל"ז בשם מהרי"ק דבמנהג הוה לא ראינו ראיה והיינו כיון דשכיח הוא הוה מיתרמי פ"א שהנשים שחטו. והנה בכל ספרי הש"ך כתוב במנהג וכה"ג בוי"ו והיה ראוי לו' במנהג כה"ג הוה ראיה ובכה"ג בהגהות ב"י אות ג' משמע דגורס בלא וי"ו ובש"ך ח"מ אות ל"ז האריך דווקא היכא דב' כיתי עדים א' אומרת נתקדשה וא' אומרת לא לא הוה ראיה משא"כ היכא שאין מי שיכחיש הוה ראיה ויראה סתירה בדבריו דאח"כ כתב דווקא היכא דשכיח טובא כמו שחיטה בכל יום הוה ראיה משמע היכא דלא שכיח כ"כ לא הוה ראיה אף אין מי שיכחיש ודוחק לומר דתרתי בעינן ויש ליישב כאן דמנהג וכה"ג דהוה שכיח טובא הא מנהג לחוד לא או וכה"ג דאין מי שיכחיש: ש"ע סָעִיף א
ג מותר כו' ע"ס שיבדקנו אחר שחיטה דא"נ מישתלי לאו איסורא קאכיל ולעילוף א"צ לשואלו אף דהמחבר סובר ררוב לא מתעלפין כמ"ש רוב הרגילים לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין מ"מ חדא דאיכא תרי רובא רוב ב"א אין מתעלפין ב' רוב מצויין מוחזקין כבר כמ"ש השמ"ח ס"ג. ובתב"ש אות ד' דהוא תרי רובא או דסברת אי איתא דנתעלף היה אומר מצטרף עם רוב מוחזקין ונותנין לו לכתחלה וא"צ אח"כ לשואלו ואי לאו רוב לא היו נותנין לו לכתחלה עכ"פ ואני תמה ממ"ש תב"ש אות א' דהמחבר השמיט דעת הר"מ ז"ל דשוחט עצמו לא ישחוט עד שיתחזק שלשה פעמים כמ"ש רמ"א והרי כתב שרוב מומחין ומוחזקין הם הרי דאי לא נתחזק בוודאי אסור לו לשחוט בינו לבין עצמו לכתחלה: ש"ע סָעִיף א
ד שרוב כו'. דע שנחלקו הרא"ה בב"ה ורשב"א במ"ה דף ז' ע"ב הרא"ה סובר דרוב לאו דווקא אלא כל ומשמרת הבית סובר דכל היינו רוב שייך שפיר אבל רוב דליהוי כל זה לא מצינו והא דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן דדוקא היכא שהרוב אין מסלק החזקה משא"כ כאן דמתעסקין לשחוט לסלק החזקה ורוב המתעסקין מומחין הן לא אמרינן סמוך אף מדרבנן. ועוד תי' דווקא התם ביבמות קי"ט דמיעוט מפילות מן הרוב מגרע כח הרוב לא בעלמא ומשו"ה לא אמר התם מיעוט אין יולדת דזה עומד בפ"ע יע"ש והרא"ש תי' דרוב מצויין ומיעוטא דמיעוטא לא מצטרף אף לר' מאיר והכה"ג בהגהות הטור אות כ' לא הביא כ"א ג' תירוצים והשמיט סברת הרא"ש וא"י למה ובס' שושנת העמקים אבאר זה. והנה בח"מ סימן ש"ו טבח אומן שקלקל צריך להביא ראיה שהוא אומן ולא אמרינן רוב מצויין כמ"ש הש"ך כאן וכפי הנראה הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב והא הוה מיעוטא דמיעוטא דהתוס' בריש המניח כתבו הטעם משום סמוך יע"ש ועיין ריש סנהדרין ועיקר כמ"ש התוס' ר"פ המניח ועוד דאמאי מוציאין מטבח וצ"ע. ודע דמומחין היינו יודעין ה"ש ויודעין לאמן ידיהם בכלל ועיין כרש"י באוקמתא דרבינא: ודע דה"ה לענין בדיקה אמרינן רוב מצוין מומחין הם עיין מ"ל פ"ד ה"ש ה"ז בשם ריב"ש קצ"ח ובפרי תואר אות ח"י וכפי הנראה דא"צ לשואלו לבודק דהאיכא רוב בהמות אין טריפות ורוב מצוין מומחין הם הוה אידך מיעוטא דמיעוטא עיין בהלכות נדה סי' קפ"ד וקפ"ה ובמ"י שם דס"ס וחזקה א"צ לשואלו דהוה כמו מיעוטא דמיעוטא וה"נ כן הוא בשלמא בשחיטה איכא חזקה בהמה בחי' משא"כ בדיקה. ✍שוב ראיתי שדבר זה יש ללמד ממ"ש השמ"ח דמה"ט פסק הש"ע דבעילוף א"צ לשאלו דהוה תרי רובא הבאתיו בסמוך ה"נ כן הוא דהוה תרי רובא רוב בהמות כשירות ורוב מומחין ונ"מ היכא דשחט א' ואין בקי בבדיקה ויש שם שאומר שבקי ואין שם מי שיודע לנסות אותו בודק שפיר אבל אפשר לשואלו לא כנ"ל. ועל מה שהקשינו טבח אומן אמאי צריך להביא ראיה ולא אמרי' רוב מצויין דהוה מיעוטא דמיעוטא חכם א' רצה לומר דחזינן דשוחט זה אינו מהרוב דהא קלקל ואינו כלום דאין ברית כרותה למומחין שלא יארע להם איזה קלקול באונס כמ"ש משמרת הבית דף ה' ע"א יעוין שם. אלא דאפשר לומר דע"כ שחיטה זו ממיעוטא הוא דרוב אין מקלקלין וע"כ אית לומר דממיעוט הוא אימא דשוחט ממיעוט הוא ומאי חזית דניזיל אחר מיעוט שאירע לאומן קלקול בשחיטה ניזל אחר מיעוט שוחטין שאין מומחין: ש"ע סָעִיף א
ה אבל. אם הוא לפנינו כו' ראב"ן כ' דלרבינא דוקא במצינו למרדף הא לאו הכי סמכינן ארוב מצוין ולדידן אף במצינו למרדף סמכינן ארובא והש"ך הניח בדוחק במה דאמר דליתי' קמן והיינו דמשמע דאין תקנה כ"א באחרים דאל"כ לוקמי איתא לפנינו וא"צ לשואלו ועיין פר"ח. ומ"מ איני יודע לראב"ן במה פליגי רבינא ואינך אמוראי כיון דלכ"ע רוב מצויין מומחין הם וכ"ת דאינך סברי כל מומחין הם א"כ העיקר חסר דהא רוב קאמר עיין בדק הבית להרא"ה ז' א' יע"ש. ומ"מ הא וודאי דע"י טורח לדידן א"צ למירדף דכי אמרינן כל היכא דאיכא לברורי מבררינן ברוב או בחזקה היינו בקל לא ע"י טורח ואני עתיד לבאר זאת בס' שושנת העמקים אי"ה. ומ"ש הש"ך דלפי מ"ש הר"ב בהג"ה אין נ"מ בכל זה לא ידענא למה לא בעבד ושחט בלא קבלה ומצינו למירדף בתריה ולפי מ"ש השמ"ח סכ"ד ובתב"ש אות מ' דבמדינותינו אף דיעבד אסור דעובר על חרמי קהל שפיר כתב דאין נ"מ ועוד בלא נטל קבלה ושחט איתרע ליה חזקה דרוב מצוין כמש"ל. ומיהו לפי מ"ש חו"י בשוחט לחולה ע"י הדחק יש נ"מ ואין להאריך. ובכה"ג בהגהות הטור אות כ"ב כתב לפרש דברי הש"ך דלפי מ"ש הר"ב בהג"ה דלכתחלה אין ליתן ע"ס שיבדקנו כיון דיכולין לבררו ה"נ כאן יכולין לבררו עכ"ל ולא הבינותי דליתא לפנינו וע"י טורח מצינו למירדף וודאי לא מבררינן דאל"כ י"ח טריפות וכדומה אמאי לא בדקינן אלא ע"י טורח לא מבררינן ועיין מ"י כלל נ"ט והנכון כמ"ש: ש"ע סָעִיף א
ו והמנהג להתחיל בתרנגולים ואסור ליקח שכר והעופות אל יהנה ת"ח מהם וצפרים קטנים יש לשחוט אצל אחד או שנים לא חיישינן שינבלו שניהם ש"ך ובתב"ש אות י"ג הליץ בעד הרבנים יע"ש והנה מה שהליץ דשכר בטילה דמוכח שרי ואין להם שום מחיה כ"א זה הנה ראיתי בקהלות קטנות שהם סוחרים גמורים ויש להם כמה פרנסות גם נוטלין ממון הרבה אדום זהב או יותר והא וודאי אית ביה חשדא וגזל כמ"ש התב"ש גופא אות הנ"ל ס"ב ואי משום דלאו עדות הוא כ"א להסיר מכשול שלא יהא כל א' שוחט אני אומר דמ"מ עדותו לאו כלום כי וודאי נוגע הוא שנוטל ממון הרבה וא"כ במי שבדקוהו וא"י ה"ש אף להמכשירים בנטל קבלה יש לאסור בדורותינו זה דשמא לא למד ולא ידע דעדותו בטילה והרבה היה ראוי לדבר בענין זה ואשים מחסום לפי: ש"ע סָעִיף א
ז ואם בדקו כו'. עש"ך דהר"ב בד"מ משוה דברי הרשב"א עם אגודה והרשב"א מודה בנטל קבלה היינו מדכתב אבל זו איזו חזקה יש לו שמא לא למד כו' והט"ז תירץ דרשב"א לרווחא אמר כן דכה"ג כ"ע מודים ומיהו אף בנטל קבלה עכ"פ כרב הונא יע"ש והכה"נ בהגהות ב"י אות ט' כתב דמה לי נטל קבלה בכתב או בע"פ והרשב"א בראובן שהיה ממונה על הקהל ודאי בחזקת יודע יע"ש ולא הבנתי כלל דהא הרשב"א אמר שמא לא למד ולא ידע כלל ונהי שנא' דלרווחא כ' כן מ"מ אין מי שיכחיש דברי הרשב"א ז"ל דבלא נטל קבלה איירי בענין ההוא ולא היה לו חזקת ידיעה מעולם יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ח אבל כו' עש"ך ויראה לפרש דהד"מ הקשה בסי' פ"א מ"ש גבינות ובהמה שנטרפה דאמרי' השתא נטרפה ובשוחט שלא נטל קבלה נמי איכא רוב מצוין חזקה מחמת רובא ותירץ דכאן חזינן שאיש זה חצוף הוא ושוחט עתה וא"י איתרע חזקה ורובא דמעיקרא משא"כ התם אמרי' עתה נתחדש בה חולי בגופה ומעיקרא מרובא היתה [דאל"כ אין טעם לחלק בין רוב כל העולם ובין רוב מצוין] עוד תי' דהתם איכא למימר השתא סמוך לשחיטה משא"כ שכחה ע"כ יצא זמן מה. ומיהו אנן פסקינן לקמן אף בהוגלד פי המכה שרי קודם ג"י ואולי דכאן דמי למקוה דחסר ואתאי. והש"ך תי' דכאן היה לו חזקה דמעיקרא משנולד לא ידע ואיכא שלש חזקות דמעיקרא והשתא ובהמה בחייה ועוד דאין דרך לשכוח ה"ש כיון שצריך לחזור על למודו וא"כ סברא לומר דלא למד כלל משא"כ כשנטל קבלה ע"כ ידע ושכח. וכתב דמשו"ה לא קשיא ממקוה לקמן דאדרבה כאן אית לומר דתלינן השכחה באיחור הזמן כיון דרגיל הוא ללמוד ה"ש ומתלי תלינן ברבות הזמן. ועוד תירץ ממקוה דהכא איכא נמי רוב מצויין ועוד דאיכא ס"ס שמא ידע ושמא שחט שפיר משא"כ בלא נטל קבלה איכא חזקה דמעיקרא דלא ידע א"כ גם רובא ליתא ולא ס"ס דאין סברא כלל לומר למד ושכח דאין זה מדרך הטבע וליכא כ"א חד ספק שמא לא יארע לו. ועוד דס"ס במקום חזקה לא אמרינן כמבואר בסי' ק"י ומיהו דווקא בחזקה טובה ואלימתא משא"כ חזקה דהשתא דלאו חזקה אלימתא כ"כ אמרינן שפיר ס"ס ודע עוד אף למ"ד אמרינן ס"ס במקום חזקה היינו חדא חזקה משא"כ כאן דאיכא ב' חזקות דמעיקרא דלא ידע וחזקה דבהמה לכ"ע לא אמרינן ומנמצא פגום אין קושיא דליכא ס"ס כמ"ש הש"ך סי' ק"י דאין נזהר ומדרך להוליך כל הסכין יע"ש: עוד כתב הש"ך דאם בפשיעה הוציא הבודק טריפה אין לאסור למפרע דאוקי אחזקה דמעיקרא בחזקת כשרות והביא ממ"ש יש"ש פג"ה סימן ט"ז וממ"ש ב"ה סימן קי"ט שאם שחט וניקר ואחר כך המיר כשר למפרע הנה מסוף דבריו נראה ודאי אף בשוחט הדין כן וכן הראיה ממ"ש יש"ש התם שוחט ובודק הוה ואפ"ה לא אסרו למפרע ויש לראות הא הוה תרתי במקום חדא וצ"ל דלא דמי למקוה דחסר ואתאי וכאן לא הוה כן. ומ"מ מ"ש הש"ך ולפי מ"ש לא יתישב שפיר. גם מתשובת מהר"מ כ"ץ שהביא היש"ש אין ראיה דהתם המעשה כך היה שר"י הלוי שוחט ובודק הוה ומצאו אחריו סרכ' ולא אסרו השהיטה למפרע ה"ט דחשוד לדבר קל לא חשוד לחמור ממנו ונבילה הוה חמור מטריפה שמטמאה ובעיני העולם חמור עי' סימן ק"מ בש"ך אות י"ב וא"כ החשוד על טריפה אינו חשוד על שחיטה החמור יע"ש ביש"ש היטב. ולפי שיש כאן הרבה דינים אמרתי אכתוב מסקנת התב"ש בכאן ואוסיף קצת משלי: %(א) שוחט שנטל קבלה ובדקוהו דלא ידע עכשיו שיעור רוב שנים ורוב א' ושהיות בזה ודאי אמרינן כל מה ששחט למפרע אסור רק איזה זמן מועט אחר הקבלה אין לאסור דודאי לא שכח בזמן מועט כזה אבל אח"כ אסור דס"ס ליכא שמא לא אירע לו דלא ידע כלל ענין השחיטה ושהיות מצוי הוא. ואפשר גם הש"ך מודה לזה ואם שכח שאר ה"ש שיש ספק שמא אירע לו או לאו כמו הגרמה או חלדה בזה ודאי יש לאסור למפרע לפי אומר הדעת ששכח דא"ל ברגע זו שכח הכל דהשכחה מעט מעט הי'. אבל קודם יש ס"ס ושרי וזה כדעת הש"ך ז"ל כאן: %(ב) שוחט שנטל קבלה ושכח רק דין א' מה' שחיטה ובשאר ענינים יודע יש לאסור ג"כ לפי אומר השכחה ומקודם שרי אף בלא נטל קבלה כיון דיודע כל ה"ש רק בדין אחד הוא שוגה בכלל רוב מצויין הוה כ"כ השמ"ח סי' י"ז ע"ש ולפי דעתי קולא היא לומר כך ולהתיר אף בלא נטל קבלה בשוגה בדין אחד: %(ג) אם אינו יודע שצריך לבדוק הסכין זה רגיל וסתם סכין מלא פגימות וליכא ס"ס ויש לאסור לעולם למפרע דליכא ס"ס זולת זמן מועט אחר הקבלה דיש להכשיר דודאי לא שכח בזמן מועט כזה. ואם אבד חוש הרגשת הסכין בזה אפשר דעתה ברגע זו אבד חוש הרגשה [וכן] דעת הכנה"ג בהגהות ב"י דעתה ברגע זו אבד חוש הרגשה ולפי דבריו ל"ד למקוה דחזקה דהשתא כמאן דליתא דמי וחזקה דמעיקרא טובה היא וכ"ת אוקי חזקה להדי חזקה בהמה בחייה לאו כלום הוא דהא שחוטה לפניך ואיתרע עיין ברא"ש גבי השוחט בסכין ונמצא פגום ומ"מ לדינא אין להקל אף כה"ג אם אבד חוש הרגשה: %(ד) שוחט שהמיר או פושע דעת ב"ה ויש"ש וש"ך וב"ח להתיר למפרע ודעת הט"ז בסימן קי"ט אות ט"ו והתב"ש כאן אות כ"ב ובסימן ב' אות ל"ב סובר דאסור למפרע דארם רשע דמי למקוה דיצה"ר בוער מעט מעט יע"ש. ולפ"ז יש להחמיר בדאורייתא ומ"מ כלים שאב"י יש להתיר בה"מ עיין בכה"ג בהגהות ב"י אות מ' אף דבשאר אסורין אף בספק אין להתיר כלים שאב"י מ"מ היכא דאיכא כמה צדדים יש להתיר: %(ה) שוחט שהוא מיקל בדין מהדינים ופושע לא מחמת רשע כי אם לקלות הדעת שסובר שאין בכך כלום זה ודאי דמיא לא"י עיקר בדיקת הסכין עיין ב"י סימן י"ח בשם הרשב"א וכה"ג אות מ': %(ו) שוחט שחלה וקם מחליו ובדקוהו וא"י ה"ש ודאי יש לתלות בחולי וקודם לכן שרי כן כתבו כל האחרונים. ומ"מ מזמן החולי יש לאסור אליבא דכ"ע כי החולי גורם שכחה וגם הש"ך ושאר פוסקים מודים לזה: %(ז) כל זה בשוחט אבל בודק שבדקוהו וא"י הל' בדיקות באין ה"מ בנטל קבלה יש להתיר דאדרבה רוב בהמות כשירות הן וגם הט"ז מודה ובלא נטל קבלה לכאורה דבה"מ שרי דהוה כנאבדה הריאה בלי בדיקה ובאין ה"מ יש לאסור דהוה תרתי חזקה דמשעה שנולד לא ידע וחזקה דהשתא גם רוב מצויין לא שייך כאן דלא נטל קבלה איתרע ליה רובא דעכשיו נוהגים ליקח כתב אף בבדיקה ואם בפ"א שהוציא טריפה אי מעבירין ואוסרין למפרע יתבאר בסימן ב' בעזה"י וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט הייתי מסתפק פי' אלו בא דבר זה לידי הייתי מסתפק ביה ושואל: ש"ע סָעִיף ב
י ובדין בדיקת הסכין יתבאר לקמן בסימן ח"י. וצריך לידע עכ"פ פגימות הסכין אתלת רוחתא שפוסל ושהיות מצטרפין שזה רגיל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא שחיטתו פסולה. עיין ש"ך שהעתיק לשון הרא"ש ואין לדקדק מדבריו דספק הוא אלא ידע דלא גמיר ודאי הוה עיין ט"ז לקמן סימן י"ד אות י"ג ובנטל קבלה ושכח שפיר איכא ס"ס דכיון דידע שחט כהרגלו משא"כ בלא נטל קבלה שמא לא ידע וליכא ס"ס דרוב מעשיו מקולקלים המה והנה כתב הב"ח דנתערבה באחירות אסורה כדין נבילה גמורה אפילו למד אח"כ ואמר ברי לי עכ"ל והדין עמו דודאי הוי נבילה גמורה דרוב מעשיו מקולקלים כמ"ש הט"ז בסימן ט"ז אות י"ג ע"ש. אלא שמצאתי בספר ארוך לש"ך כתב אם נתערבה שרי מטעם ס"ס ע"ש ומשמע מדבריו דהוה רק ס' ולא ודאי ועיין בר"מ ז"ל בה"ש פ"ד ה"א כ' הר"ז קרובה לספק נבילה והכ"מ כתב דאפילו ספק גמור לא הוה אלא שמא ישהה פ"א כו' משמע דהיינו בשחט דו"ה פעמים שפיר הלא"ה הוה ודאי נבילה וקשה דהר"מ לא הזכיר בבבא זו דו"ה פעמים ומיהו להלכה ודאי חזר הש"ך מדלא הזכיר זה כאן ✍ע"כ נ"ל אפילו שחט דו"ה פעמים ושוחט בינו לבין עצמו ונתערבה אין להתיר אף בה"מ עיין סימן ק"י באות א' בש"ך וכן משמע דעת הש"ע: ש"ע סָעִיף ג
יב ואפילו. עיין ש"ך ואפילו למד אח"כ ואמר ששחט כהוגן לא מהימן דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתא וכ"כ בתה"א: ש"ע סָעִיף ג
יג נאמן. כ' הש"ך אפילו לא אמר ברי לי. ואורח מישור והתב"ש סכ"ג באות ל"ח סוברים דאם לא אמר ברי לי אף דיעבד אסור ולכתחילה אין ליתן לשחוט לרגיל. ולפי דבריהם הוה יכול לאוקמי מתני' בהכי הכל שוחטין אף אין מוחזקין ואם רגיל להתעלף בברי לי ואם ליתיה קמן באחרים שפיר דמי ועיין בספרי ראש יוסף: ש"ע סָעִיף ג
יד מתהילת. עש"ך ולא ידענא מה בא ללמדנו ואולי כוון למ"ש כה"ג בהגהות הטור (אות ל"א) בשם מהר"ר עזרי' יהושע דאם ראה רוב ב' ורוב א' די דהוה ס"ס עכ"ל והיינו דשהיי' במיעוט בתרא הוא בעיא דלא איפשטא ואף דס"ס במקום חזקה לא מהני היינו בדאורייתא ואילו במיעוט בתרא כפי הנראה דרבנן היא ומהני דסמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה פלגא ובדרבנן ספק השקול להתיר ומיהו למ"ש הט"ז סימן ט"ז אות י"ג דרוב מעשיהם מקולקלים אין להתיר ויראה דיש לצדד להקל בזה אף לסברת הט"ז: ש"ע סָעִיף ג
טו ויש מחמירין. כתב הש"ך דמוכח דמשני דליתיה קמן ואכתי לכתחילה נמי וממקשן אין ראיה כמ"ש הג"א יש לומר דעדיפא פריך עיין יש"ש פ"ק סימן ה' אלא מתרצן. ובאם אין ידוע אם יודע מותר לדידן אף לכתחילה באחרים דואין דא"כ לא ידקדקו היטב דיעבד שרי והג"א יודה לזה אלא לרבינא דלית ליה רוב מצויין מומחין שפיר דווקא דיעבד באחרים. והנך רואה בלא נטל קבלה משמע דשרי לכתחילה באין חולק ואולי במדינות שנוהגין ששוחטין בלא קבלה אבל אנו אה"נ דאפילו דיעבד איפשר אסור ועיין תב"ש הבאתיו במשבצות זהב יע"ש היטב: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טז או שנגנבו. עש"ך והראה מקום לסימן ב' אות ח' ושם נאמר אף להר"ם ז"ל כשר כאן דשמא נתן לאחר לשחוט או שבדק סכין. ומשמע מכאן דאין צריך שיהא השוחט מוחזק בכשרות דוקא וכן ממעשה דר"ה שמצא גדי בין ציפורי כו': ש"ע סָעִיף ד
יז במקום. עש"ך דהכל תלוי במצוי באותו מקום שמוצאה ואם שווין אזלינן בתר רוב השוק ואם שווין בתר רוב העיר ועיין פר"ח ותב"ש כאן ובסימן ס"ג באורך: ש"ע סָעִיף ד
יז שרוב. ה"ה רוב טבחי ישראל די בבהמה ועוף גדול ובעוף קטן צריך רוב העיר ישראל והא דכתב המחבר רוב ישראל או בעוף קטן או שהטבחים שוין בזה אזלינן בתר רוב העיר אם רוב ישראל או עובדי כוכבים: ש"ע סָעִיף ד
יט וגם רוב גנבי כו'. הנה משמע מלשון רמ"א דתרתי בעינן רוב ישראל ורוב גנבי ישראל וכן כתב הל"ח אות נ"ח פ"ק אמנם המעיין שם יראה דעתו נוטה דאגנבי קאי ומש"ה בה"מ בהל' אבידה סימן רנ"ט לא הגיה רמ"א ויהיה פירוש וגם ר"ל באבדו בעינן רוב ישראל וגם בנגנבו בעינן רוב גנבי ישראל וכן פי' הש"ך כאן. ולפ"ז בנגנבו אין חילוק בין רוב ישראל או רוב עובדי כוכבים ואפי' מצוי בשוק לא מהני רק אחר רוב גנבים אזלינן. ואפשר דוקא אחר רוב העיר לא אזלינן הא רוב מצוי בשוק אזלינן. אמנם מה שכתב הש"ך דכ"מ באשר"י אדרבה שם משמע דקאי אנאבדו ואולי מדכתב והביא דבאבדו גדייו ואיירי ה"ה נגנבו. והשיג הש"ך אלבוש שכתב המוצא בהמה כו' צריך רוב גנבי ישראל וזה ודאי תימא דבמציאה מאן דכר שמיה ובנאבדו איכא למימר קצת דבעינן דוקא רוב גנבי ישראל ומ"מ דעת הש"ך דוקא בנגנבו. ויראה לי דבגניבה אין הולכין אחר רוב טבחים דירא לילך אצל הטבח: ש"ע סָעִיף ד
כ מותרים. ומיירי באופן דליכא למיחש לבשר שנמ"ה באופן שיתבאר בסימן ס"ג: ש"ע סָעִיף ד
כא ואם. הש"ך הביא הא שכתב הב"ח אשפה בעינן ג' טפחים וכתב עליו ואין מוכרח וכן השיג הט"ז עליו באות י"א והכי נקטינן אפילו פחות אסור. [א"ה עי' שבת ז' ע"א ורב אשי אמר אפי' צואה בעינן דגבוה שלשה ובפחות משלשה דרסו בה רבים ונחשבת כר"ה וכן הלכתא וזה ראיה לדעת הב"ח כי טעם א' לשניהם האדם עשוי להטיל נבלתו רק במקום שאין רבים דורסים שם]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כב חרש. כתב הש"ך בשם הב"ח ה"ה פקח ונתחרש ולאו דוקא בתולדה. ומזה שמעינן דכל שאין שומע ואין מדבר בכלל שוטים יחשב ואין הטעם שלא "היה לו ממי ללמוד דהא אף פקח ונתחרש כן הוא ועי' מ"ש לקמן מזה: ש"ע סָעִיף ה
כג ושוטה. עש"ך דוקא דרכו בכך משמע דבעינן תלתא זימני או עכ"פ תרי זימני והתב"ש אות מ"ו פסק כראש יוסף בח"מ סימן ל"ה אפילו פ"א דרך שטות שחיטתו אסורה והביא ראיה מתוס' חגיגה ג' יע"ש ונכון להחמיר: ש"ע סָעִיף ה
כד אם. הש"ך פי' דברי המחבר כב"ח דה"ק ל"מ בכל אלו דרך שטות דהוה שוטה אלא אפילו בא' מהן ומיני' דבכל אלו דוקא דרך שטות נמי ומתרץ בזה הא כבר כתב או או ועיין מהרש"א חולין י"ב גבי מאן חבריא בל"ג יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
כה קטן. עי' ש"ך ותוכן כוונתו לדעת המחבר בב"י דקטן יודע ה"ש או אומן שוחט לכתחילה בעע"ג ואם לא אומן ואינו יודע אז דיעבר מותר ובלא אחרים אף דיעבד ואומן ומומחה אסור ומש"ה השמיט בש"ע דעת הטור דכשר דיעבד יודע ואומן וכן נראה בספרו הארוך בב"י דכתב וכן פסק בשאלתות משמע דכן דעתו. ומ"ש בש"ע כאן מיירי באינו מומחה אפ"ה באומן סגי והא דלא הגיה רמ"א לדידן אסור לכתחלה כמו גדול יודע דלא גמיר סמך על מ"ש ס"ג ע"ש. ומהרש"ל ודרישה חולקין על ב"י בתרתי לכתחילה בעינן מומחה ויודע לאמן ידיו ואחרים רואין ודיעבד באין מומחה ואין אומן פסול אף אחרים רואין וכ"כ הב"ח עכ"ל הש"ך ויש לתמוה עליו בתרתי מ"ש רב"י סובר דמומחה לחוד שוחט לכתחילה בעע"ג הא מנא ליה דבספרו משמע דבאומן דוקא תליא מילתא ועוד דאל"כ אמאי השמיט בש"ע מומחה ועע"ג שוחט לכתחילה. ועוד דאם כן מה קשיא ליה לב"י ברברי הרא"ש שכתב הא יודע לאמן ויודע ה"ש משמע דתרתי בעינן דילמא הוא וי"ו הפירוד או יודע ועוד דא"כ אמאי נקיט הרא"ש וקטן דמתני' באין אומן ולא נקט וגם אין מומחה. שנית מ"ש דהב"ח סובר כדרישה ומהרש"ל וזה אינו דאלו מהרש"ל פ"ק סימן ה' כתב דהטור מכשיר באינו אומן ואינו מומחה וז"א יע"ש משמע הא בחדא מהני דיעבד וגם הדרישה פירש כן יע"ש באורך ואלו הב"ח סובר בהדיא דבאומן תליא אף שיודע ה"ש כל שאין אומן אסור דיעבד בעע"ג. שוב ראיתי שהתב"ש אות נ"ב הרגיש קצת בקושית הב"י. וליישב זה נאמר דאה"נ אלא לדינא פסק כרש"ל וכדרישה וסייע עוד בצירוף הב"ח וז"ש וכ"פ הב"ח עכ"פ באין אומן ואינו מומחה יש שלש דעות ומומחה לחוד סובר דשרי הן אמת שביש"ש שם בסימנים לא הביא כי אם אומן משמע דעיקר באומן תלוי. עיין כה"ג בהגהות הטור אות מ"א ובהגהות ב"י אות ע"ז ופר"ח אות כ"ה: כתב השמ"ח סכ"ח ובתב"ש אות מ"ח דוקא קטן פסול באין אומן דלית ליה כח גברא ולא הוה בכלל וזבחת אלא מעשה קוף הא חרש ושוטה אף הסמ"ג מתיר באין אומן דיש לו כח גברא מדכ' הסמ"ג וקטן היינו שיודע לאמן ולא כתב בחרש ושוטה כן יע"ש. והנה הפרישה אות כ"ז וז"ל כתב מ"ו דמ"ש הטור שחיטתן כשירה אקטן קאי ולא אח"ש וקשה דשכור דינו כשוטה וכשר דיעבד עכ"ל והנה הוא קושי ההבנה דבמשנה תנן בהדיא וכולן ששחטו ואחרים רואין כשר משמע ודאי דאכולהו קאי. ועוד מה זה שכתב וכן משמע בסמ"ג. וכבר ראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות מ"א הרבה להשיב עליו אפו יע"ש והנה נאמר דמ"ש הטור דקטן שא"י לאמן כשר דיעבד ע"ז קאמר דש"ל אף לטור דוקא קטן הא חרש שוטה אף דיעבד אסורין בעע"ג כשאין יודעין לאמן ידיהם וגריעי מקטן דיש לו דעת וקרינן ביה וזבחת משא"כ הני דלית בהו דעת ואם א"י לאמן הוה מעשה קוף בעלמא הפך דברי השמ"ח וראיה מסמ"ג שכתב וקטן היינו יודע לאמן וודאי לדידיה אף ח"ש כן הוא אלא דבא לומר אף קטן דל"ת כיון דיודע ה"ש אין צריך אומן וכ"ש חו"ש דמסתמא אין יודעין ה"ש דלאו בני דעה הן ✍ולענין דינא בח"ש אם א"י לאמן ואין מומחין אם כשרים דיעבד בעע"ג יש להחמיר דלא כהמחבר: ש"ע סָעִיף ה
כו אם רוצים. עיין ש"ך ולא הבינותי דבריו דמ"ש דעע"ג להשליך שרי דא"נ יאכלו משחיטתו דיעבד שרי באומן או מומחה לשיטתיה באות כ"ה היינו ע"כ משחיטה אחרת דלא חיישינן שמא ימסרו לו באחרים לאכול דא"נ כך לאו איסורא עבדי דאי דחיישינן שיטעו לאכול משחיטה זו א"כ מאי אהני אחרים רואין וכי בשביל ראייתם ישחטו כהוגן והא רוב מעשיהם מקולקלין אלא דשחיטה זו לא חיישינן וא"כ איך כתב אח"כ בשם רי"ו דחוששין לשחיטה זו א"כ כיון דחיישינן לשחיטה זו ודאי אף באומן או מומחה אסור דרוב מעשיהם מקולקלים והנראה דהכי קאמר דודאי באחרים רואין אסור לאכול לכתחלה שמא לא ידקדקו היטב לראות ודיעבד שרי הא להשליך לכלבים שרי לכתחילה דלהא לא חיישינן שיאכלו אחרים בלי שאלה כיון שעומד על גביו ישאלו לו אם שחטו כהוגן ואין לחוש לשחיטה אחרת שימסרו באחרים לאכול מה בכך דיעבד כשר ורי"ו מיירי באין אומן או אין מומחה וסובר כסברת המחמירין דאף דיעבד פסול אף באחרים רואין ומש"ה החמיר דילמא אתי למיכל משחיטה זו או שימסרו פ"א בעע"ג לאין אומן ואין מומחה משא"כ אומן או מומחה דכשר דיעבד לאכול באחרים רואין מוסרין לכתחילה להשליך לכלבים דלא כב"ח שסובר שרי"ו חולק על התוס' שכתבו דבאין אחרים רואין מיירי אלא אף באחרים רואין אסור דליתא. דהא להטור שרי באומן לאכול לכתחילה עכ"פ לדידן להשליך לכלבים שרינן אף דיש לומר לאכול עדיף טפי דיתנו לב לראות משא"כ להשליך לכלבים אפשר אף דיעבד אסור דאחרים לא דקדקו היטב עיין ב"ח: ש"ע סָעִיף ה
כז אע"פ שיודע ה"ש הטעם דאין נאמנות לקטן עיין ש"ך דהשיג על הלבוש שנתן טעם דוזבחת ולאו בר זביחה הוא דאין מצוה דהא אסור ליתן לו בידים ועוד דלפעמים שחיטתו כשירה היינו באחרים רואין והא לאו בר זביחה הוא. והלבוש תירץ לזה דגדול מצווהו הוה אדעתא דגדול והשיג התב"ש באות כ"ט עליו דלא מצינו קטן כותב תפילין וגדול עע"ג דיהיה כשר. (וכן הוא נכון דלא מצינו קטן עושה ע"ד גדול אלא במידי דתליא בכוונה הא מירי דתליא שהוא בר מצות אף גדול עע"ג לא מהני) אלא דקטן הוה בר זביחה וכן ה"ש מוזהרים הם ובני מצות כמ"ש מהרי"ל בתשו' קצ"ו כתב עוד התב"ש כל הפסולים לעדות מחמת חלישת קלות הדעת ה"ה לענין שחיטה דפסולים הם יעו"ש שהאריך בזה. [א"ה לתרץ את הלבוש י"ל איסור לקטן לאכול בלי שחיטה הוא מדרבנן וצ"ע אי מקרי בשביל זה בר זביחה מה"ת ומה שהביא בשם התב"ש יש לחלק כי תפילין בעי כוונה וכדאיתא באו"ח סימן ל"ב סעיף י"ט אבל שחיטה לא בעי כוונה כלל וגם מעשה קטן נחשב למעשה אם עושה אדעתיה דישראל אבל בעובדי כוכבים סתם מחשבתו כו'. ואפי' להרא"ש המכשיר בטוית ציצית בישראל עומד על גביו (א"ח סימן י"א) מודה בשחיטה אסור]: ש"ע סָעִיף ה
כח ויש מחמירין. עש"ך הביא דברי מהרש"ל בט"ז אות ט"ז דהכל מה שהוא נער ירא וחרד. אמנם עתה ראוי להניח על המנהג ישן דהדור פרוץ: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כט ואם שחט. דאין הברכה מעכבת והש"ך הראה מקום לסימן י"ט ושם נאמר אפילו הזיד ולא בירך שחיטתו כשירה ואף הב"ח דאוסר שם לדידיה אפשר יודה כאן: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ל השומע ואינו. עש"ך וכוונתו מבואר דודאי אית בדיקה ע"י כתב אלא דהבדיקה קשר בהם אין ליתן לכתחלה ע"י שיבדקנו ומש"ה מדבר ואינו שומע דלכתחלה אסור משום ברכה דיעבד שרי לא הוצרך להזכיר מומחה דדינו כשאר אדם דאם לפנינו בודקין ע"י כתב ולא הוי טורח רב ושומע ואינו מדבר דשוחט לכתחילה הוצרך להתנות אם יודעין לכתחילה שהוא מומחה הא לא"ה אין ליתן ע"ס שיבדקנו דהבדיקה קשה בהם ע' תבו"ש ויראה שמסכים לדברינו זה. ועל הב"ח הקשה דסובר דלא אמרי' בשומע ואין מדבר ר"מ א"כ ה"ה מדבר ואינו שומע נמי לא אמרינן ר"מ ולמה לא התנה שם אם הוא מומחה לומר דאף דיעבד אסור וכן מוכח מפרישה דסובר דר"מ מדכתב דמש"ה לא התנה לעיל דיעבד א"א לבודקו אלמא עכ"פ אמרינן ר"מ דאל"ה אף דיעבד אסור. וחולק על הדרישה במה שסובר מדבר ואין שומע א"א לבדוק דע"י כתב לא הוי טורח רב וכל היכא דאפשר לברורי בקל מבררינן אלא דא"צ להתנות שם דכשאר אדם הוא ושומע ואינו מדבר הוצרך לומר דאין לשחוט לכתחילה ע"ס שיבדקנו דהבדיקה קשה בהן וחיישינן דילמא מישתלי או לא יבדקו שפיר: ש"ע סָעִיף ז
לא מומחה כו' אם אחר כו'. הקשה הש"ך לדעת הטור והמחבר ס"ג דגדול א"י בעע"ג מותר לכתחילה למה מומחה ומיהו לדעת רמ"א שהחמיר לעיל אף דמודה באין ידוע אם מומחה שוחט בעע"ג לכתחילה כמ"ש הש"ך אות ט"ו ל"ק למה מומחה אף שאין ידוע נמי אף בלא שאילה אח"כ ואפשר לסברת הב"ח דלא אמרינן ר"מ בשומע ואין מדבר הקשה להטור ותירץ דאחר הלך לו א"י ה"ש או עומד מרחוק ומ"ש אח"כ אות ל"ב דאותו אחר ג"כ שוחט י"ל דלדעת המחבר אה"נ דאחר שוחט ושומע רואה ולדעת רמ"א יש תירוצים אחרים שהלך למרחוק לשחוט או אין רואה לשחיטתו של זה שהוא בחדר אחר ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ז
לב אם אחר. חולק הש"ך על הט"ז וסובר דוקא אחר שוחט ג"כ הא לא"ה לא. ועיין סימן י"ט מ"ש המחבר שנים שוחטין א' מברך לט"ז קמ"ל שם דל"ת דווקא כשאין חבירו שוחט עדיף טפי דמברך לזה השוחט משא"כ כשחברו שוחט גרע טפי דאין קביעות לשחיטה וה"א שאין אחר יוצא בברכת חבירו ועיין שם ט"ז באות ג' ולש"ך אשמועינן התם דוקא שנים שו"מ ולגלוי אתי לומר דכאן ואחר מברך היינו דוקא שוחט ג"כ וכאמור: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
לג דינו כשוטה לכתחילה לא ישחוט ודיעבד כשירה עיין מה שכתבתי לעיל: ש"ע סָעִיף ח
לד ששיכור לא. חולק הש"ך על הט"ז וסובר דעצה טובה הוא ולא איסור ומ"מ שוחט הממונה לציבור ודאי אסור וה"ה ליחיד נמי בפרט בדור הזה וכבר כתבו כן האחרונים. [א"ה אולי טעמו של העט"ז שהשמיט זה כיון דעדותו עדות ומעיד כי לא דריס אין חשש עוד. ואם ידרוס איהו דאפסיד אנפשיה וצריך לשלם]: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לה אא"כ. הביא הש"ך בשם שלטי גבורים דלא ישחוט לכתחילה באחרים רואין ואיני יודע הא דיעבד כשר ומתוך דברי תבו"ש אות ס"ז למדתי תירוץ דשמא לא ישחוט הרוב דאין רגילות לשחוט רוב וכי יאמר לו אותו שרואה לשחוט הוה שהיה לדידן דשיעור שהיה משהו. ואם שחט צריך לבדוק בסימנים ואם הסומא בדק במשמוש היד בה"מ כשר כן העלה השמ"ח: ש"ע סָעִיף ט
לו ואם שחט הביא משם א"ז דסומא דלא ראה מאורות מיום הולדו אף דיעבד אסור והטעם כמ"ש הכנה"ג בהגהות הטור אות כ"ג דאין יודע לכוין מקום השחיטה וגם לא אומן יד ומ"מ לדידן אין חילוק וכשר מכל מקום: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לז מפני כו'. עש"ך הביא דברי הפרישה דליכא למימר שומע כעונה והיינו אף דמותר בהרהור וכמ"ש לעיל בט"ז מ"מ שומע כעונה לא הוה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לח י"א שחיטתו אסורה משום דחשוד לא"ד ועוד כ' הש"ך דאף בלא איסור דיש כח ביד הקהל לפסול שחיטת הכל ועיין תבו"ש ושמ"ח בסימן ב' סכ"ב ואות ל"ט דאם פסלו בפי' שחיטת הכל ודאי אסור ואם לא פסלו רק אסרו באין ה"מ אסור וה"מ יש להתיר ובשוגג אף באין ה"מ שרי אבל פסלו אף שוגג אסור דיש כח בקהל לזה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לט כי לא. עש"ך ויראה מלשונו כל שאומר סתם לא שחטתיה ולא כלל יש לתרץ דבריו ואסור אף שאין מתרץ בעצמו ואומרים שכוונתו ששהה ודרס ומט"ז אות כ"א משמע דוקא שמתרץ. שוב ראיתי בתבו"ש אות ע"ג הרגיש בזה ופסק כן בשמ"ח וכן הוא בפר"ח וכן נכון להורות: אמר המחבר ✍אחקור בכאן בקיצור קצת דין שויא אנפשיה חתיכה דאסורא הנה הדין נחלק לששה דינין. א' האומר חתיכה זו אסורה היא אף שהיתה בחזקת היתר שויא ח"ד עליו. הב' אף שיש עדים מכחישים אותו אפ"ה שויא ח"ד ולכל באי עולם מותר. הג' אף שאומר שני עדים אמרו לו שחתיכה זו חלב ובאו והכחישוהו לו אפ"ה שויא ח"ד. הד' הוא מי שאמר קדשתי בתי והמקדש היה גדול ועדים מכחישין אותו. הה' אם במה דשויא אנפשיה ח"ד חב לעצמו ולאחרים. הו' אם חוזר עתה מדבריו הראשונים ועדים מכחישין. הנה הדין הראשון הוא משנה בקידושין (ס"ה א') האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא הוא אסור בקרובותיה ומבואר בכתובות ט' דפשיטא דשויא אנפשיה ח"ד ושם מתבאר אף אם יש הנאה לו במה שאומר כן דהא לתוס' שם ע"א נאמן להפסיד כתובה אפ"ה נאמן וכל שאין אומר אמתלא טובה אף שחוזר הוה אסור ודין זה ד"ת לא מדרבנן שהרי נתחבט הר"ן ושאר מפרשים בהא דסוף נדרים האומרת טמאה אינה נאמנת והקשו וכי איסור שבהן להיכן הלך עד שתירץ הר"ן ז"ל דחב לבעלה ובהכי לא מהימנא אף לגבי דידה ואי הוה דרבנן הם אמרו והם אמרו אלא וודאי ד"ת הוי. הב' אף שיש עדים כההיא דתשובת הרשב"א כאן אסוד לדידיה ואני מסופק אם מד"ת דנאמן על עצמו יותר מק' עדים או מדרבנן והנה אם אין חוזר וודאי דאסור לו כי קא מבעי לי אם חוזר עתה ולא נותן אמתלא טובא מהו אי הוה דרבנן ונ"מ להקל בספיקו. שוב ראיתי להמשנה למלך בהלכות אישות פ"ט הלכה ט"ו הביא דברי מהרי"א בכתביו סימן רצ"ו דכתב דעדים מכחישין אותו אינו נאמן והשוה המ"ל עם תשובת הרשב"א דיודה הרשב"א כשחוזר בדבריו והוא חידוש גדול בעיני ומסתימת הש"ע לא משמע כן שוב ראיתי בהלכות יבום וחליצה פ"ג ה"ו שחזר מזה החילוק דכאן וסובר לרשב"א אף בחזרה לא מהני ולא הבינותי שם דברי המגיה כמ"ש לעיל תי' דל"פ והרי חזר כאן מזה וכפי הנראה דאף בעדים הוה מן התורה דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים. הדין הג' שסומך על עדים ובאו אותן עדים והכחישוהו אפ"ה שויא ח"ד הוא נלמוד מתשובות הרשב"א חלק ג' סימן רי"ב הביאה הב"י בא"ה מ"ח והמ"ל בהלכות אישות שם דאמר שנתנו לקידושין ועדים אמרו לשם פקדון ומשמע התם שאין עדים אחרים ועלייהו סמוך ומהרשד"ם הביאה ג"כ המ"ל שם באב שאמר המקדש גדול הוה יע"ש משמע כן. הד' הוא נדון הרשד"ם סימן ט' בא"ה באב שאומר גדול היה הקשה עליו כנה"ג בכאן בהגהות ב"י אות פ"ב הקשה בשלמא לאסור המותר יש כח בידו משא"כ לעשות מקטן גדול והביא כן בשם מ"צ יע"ש ולא הבינותי דהטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והתורה האמינה לאב בעד בתו ומה שכתב ראיה מסימן ר"ה בטור זה לא מצאתי כעת. הה' הוא משנה סוף נדרים אף דשויא אנפשיה ח"ד אין לה נאמנות כיון דיש חוב לבעלה אף לגבי עצמה אין נאמנת. הו' כבר מבואר דלא מהני חזרה אמנם יש לעיין עדיין קצת במייחד עדים והכחישוהו אפשר דמהני חזרה ונאמר דמהרא"י בסימן ת"ז איירי בכה"ג ומש"ה מהימן: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
מ כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן ולדינא כבר נתבאר במשבצות זהב: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
מא דע דבתשובת מהרי"ק שורש ל"ג משמע דמעיד ששהט שלא כהוגן היינו באונס ומ"מ לפי דברי העד פסול הוא מכאן ולהבא כיון שעכשיו אומר כשר ורוצה להאכיל טריפות וע"ז אמר שם דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן היינו דרוב אין שוהין ודורסין ג"כ כו' כמבואר בדוכתא טובא. ומ"ש דהעד מותר מכאן ולהבא הקשה הפר"ח דכל זמן שלא עשה תשובה פסול הוא לדברי העד והנה יראה לומר דמיירי שהעד חוזר ואומר שקר העדתי דכה"ג לא שייך שויא חתיכה דאיסורא שוב ראיתי להתבו"ש סימן ב' ס"כ אות ל"ח כתב כן יע"ש ונ"ל היינו כה"ג שאומר נגד הרוב והוה כב' עדים משא"כ ✍היכא דלא שייך הא אף שחוזר ולא הוה ברור מ"מ אסור הוא ודו"ק ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר עוד בזה באורך: ש"ע סָעִיף יד
ט״ז
סָעִיף א
א בטור הביא ברייתא וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ כו'. איכא למידק מהא דאיתא פ' ד' מיתות (דף צו) שבת וכבוד אב ואם נצטוו במרה דכתיב כאשר צוך ה' אלהיך וא"ר יהודה כאשר צוך במרה וא"כ מאי שנא הך כאשר צויתיך מן כאשר צוך וי"ל דהא רש"י פי' התם דמשנה תורה לא משה מעצמו היה שונה להם בערבות מואב אלא כמו שקבלה היה חוזר ומגיד להם וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני עכ"ל וא"כ ל"ק מידי דודאי מה שאמר הקב"ה למשה בערבות מואב במשנה תורה וזבחת כאשר צויתיך ניחא לן לפרש על מה שלמד עמו בארבעים יום אחר מעמד הר סיני תורה שבע"פ משא"כ בענין כאשר צוך דכבוד אב ואם שהוא בי' הדברות וכן שמע ממש בסיני לשון זה ע"כ לא אפשר לומר דקאי על מה שלמד עמו בע"פ במ' יום דהא אחר זה היו אותן מ' יום ע"כ הוכרחנו לומר דקאי על מרה: אפילו נשים. כן הוכיחו התוס' ריש חולין מדתנן פרק כל הפסולין (זבחים דף לא) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה וחשיב שם נשי' ועבדי' וטמא במוקדשין ואמרי' התם דאפי' לכתחלה שוחטין וקאמר לשון דיעבד משום טמא במוקדשין ולא אמר משו' נשים ש"מ דנשים אפי' לכתחלה וקשה לי ממ"ש התוס' בקדושין (דף עז) לענין עבודה וז"ל אף על גב דשחיטה כשירה בנשים ועבדים היינו דיעבד אבל לכתחלה לא עבדי כי אם מיוחסין שבישראל עכ"ל א"כ קשה דילמא מ"ה אמר בפ' כל הפסולין לשון דיעבד וי"ל דההוא דיעבד לאו לענין איסור קאמרי דודאי מותר מן הדין אפי' לכתחלה אלא דשם מיירי בהיפוך מה שסיימו התם דלכתחלה נמנעים מעצמם כי אם מיוחסים או משום חומרא יתירא אין מניחים לכתחלה כ"א למיוחסים: ש"ע סָעִיף א
ב ועבדים. בטור כ' עבדים משוחררים ותמה ב"י הא משוחרר הוא כישראל גמור וכבר צווחי קמאי ובתראי בענין זה ולי נראה דאע"פ שהוא משוחרר אינו כישראל גמור מצד הסברא שכן מצינו במדרש ילקוט פרשת אחרי מות סי' תקצ"ט וז"ל בתוככם לרבות נשים ועבדים משוחררים הרי לפניך דעבד משוחרר צריך ריבויא כמו אשה א"כ אף במשנה דחשיב כאן נשים ועבדים י"ל דבמשוחררים קמיירי וילמוד סתום מן המפורש במקום אחר: ש"ע סָעִיף א
ג וי"א שאין לסמוך כו'. הוא דעת א"ז וכן ס"ל לבעל העיטור בדברי הטור דבעילוף לא חיישינן כלל לא בתחלה ולא בסוף ולענין מומחה אין לסמוך אלא בדיעבד ולדידהו הא דאמרי' בגמ' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היינו דווקא בדיעבד וס"ל דבדיעבד אפי' בדיקה לא בעי כמ"ש הטור בהדיא בשם בעל העיטור וקשה הא דאמר רבינא בלישנא קמא דלכתחלה בעינן מומחין ולא רצו שאר אמוראים להסכים עמו מטעם דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולפי דעת הא"ז והעיטור שזכרנו היה להם להסכים עמו דהא האי רוב לא מהני אלא בדיעבד וא"ל דלרבינא בעינן בדיעבד בדיקה ואינהו ס"ל אפי' בדיעבד לא בעי בדיקה וכזה כתב גם הב"י דנדו מסוף דברי רבינא ובתחלת דבריו לא פליגי עליה ק"ל א"כ לוקי מתני' בהכי ונימא הכל שוחטין לכתחלה ביודעין שהן מומחין ושחיטתן כשרה קאי אאין יודעין וכשר בלא בדיקה. ונ"ל דמשמעות המשנה דבדיעבד דכשר צריך עוד להצטרף איזה דבר לאותו הכשר דהיינו לרבינא בדיקה ולשאר אמוראי לכל אחד כדאית ליה לזה חותך כזית בשר ולזה בודק סכין ונותן לו כמבואר בסוגיא ויש לזה הכרח בלשון המשנה שאמרה הכל שוחטין ושחיטתן כשרה דלשון שחיטתן מבואר דקאי על הנזכר כבר וא"כ קשה היאך יאמר על אדם אחד לכתחלה ודיעבד אלא ע"כ דקאי על המעלה שצריך להיות באדם ההוא דלכתחלה בעינן שיהיה ידוע לנו אותה המעלה ואח"כ אמר דאי לא נודע לכתחלה המעלה אפשר להודע עוד אח"כ והיינו לרבינא ללישנא קמא דמיירי ברישא בידוע לנו מעלת המומחה לכתחלה ואח"כ אמר דאף אם נודע בסוף אותה המעלה דמומח' כשר וכן לכל א' מן התירוצים כגון טמא במוקדשים דלכתחלה צריך סכין ארוך שלא יגע ובדיעבד אם אומר לא נגעתי מהני אפי' בקצר וכן לאביי דאמר הכל שוחטין ואפי' כותי ולכתחלה צריך תיקון דישראל עומד על גביו ואמר אח"כ דגם בדיעבד יש לו תיקון ע"י שיחתוך כזית בשר ויתן לו וכן כל אחד לפי תירוץ שלו וא"כ כיון דלהנך אמוראי סבירא להו בדיעבד כשר בלא בדיקה א"א לאוקמי מתני' בהכי מטעם שכתבנו כנ"ל ברור בסוגיא והכי קי"ל: ש"ע סָעִיף א
ד בפני חכם ומומחים כו'. ברמב"ם וטור לא כתוב ומומחה ונראה דרמ"א בא ללמדנו דתרתי בעינן ולא סגי ליטול קבלה מן המומחה בשחיטות לחוד רק מחכם בלא"ה ג"כ כי הוא יודע לנסותו היטב ואותן הנוטלים קבלה מן השוחטים שאינם חכמים בלאו הכי לא יפה הם עושים: ש"ע סָעִיף א
ה שיהיו שגורים בפיו. אע"פ דבשאר הוראות א"צ שידע המורה בע"פ כל ההוראות מ"מ בשחיטה שהיא מסורה לכל החמירו ונראה ראייה מלשון התלמוד באוקימתא דרבינא בלשון זה שיודעים בו שיודע לומר הלכות שחיטה האי לומר הוא לשון יתר לכאורה אלא דקמ"ל דצריך לומר ההלכות בעל פה וראינו רבים מתפרצים אין נותנים לב תמיד לחזור ההלכות ע"כ נהגו גדולים לחקור אחר השוחטים אף על פי שנטלו קבלה ולמוכיחים יונעם: ש"ע סָעִיף א
ו ואם בדקו איזה שוחט כו'. תחלה נעתיק מוצא דין זה ואחר כך מאי דקשיא לן בגוה בספר אגודה למד דין זה מפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בפ"ק דחולין (דף י') בשוחט בסכין בדוק קודם שחיטה ולא בדקו אחר שחיטה מיד ונמצא פגום דרב הונא פוסל אפי' שיבר בה עצמות בין שחיטה לבדיקת הסכין שמא בעור נפגמה ורב חסדא סבירא ליה כשר שמא במפרקת נפגמה וקי"ל כר"ח היכא ששיבר בה עצמות כדלקמן סימן י"ח ופרכי' שם לר"ח מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו מין אחר טבילה לא עלתה לו טבילה אלמא דספק חציצה מוציא מידי ודאי טבילה ומסיק שאני הכא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ויליף בעל אגודה מזה לשוחט שנבדק ונמצא שאינו יודע הלכות שחיטה אין להטריף הכלי' דאדם אתרעי בהמה לא אתרעי ואוקי שוחט בחזקת שידע עד עתה וקשה לי מדברי התוס' דשם הקשו מההיא דריש נדה (דף ג') מקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות שנעשו על גביו למפרע כולן טמאות משום דהרי חסר לפניך והעמד טמא על חזקתו ולא אמרי' מקוה אתרעי אדם לא אתרעי וה"נ נעמיד בהמה על חזקתה ותירצו ג' תירוצים. הא' דשאני מקוה דחסר' ואתאי פי' שכבר התחילה לחסור מעט מעט משא"כ בסכין ועי"ל דהכא טעמא דעצם ודאי פוגם וגבי מקוה א"ל ודאי טבל דהא במקום חסרה טבל ועי"ל דאין חילוק בין ריעותא דסכין לריעותא דבהמה והכא מתירין משום ספק ספיקא שמא בעצם נפגמה ואם תמצא לומר בעור נפגמה שמא לא שחט במקום הפגימה וא"כ קשה על דינא דהאי שוחט דנקט בעל האגודה קושיית התוס' מאי שנא ממקוה דאזלינן לחומרא דאלו ג' תירוצים לא שייכים גבי זה השוחט התירוץ הא' ודאי אינו דהא שכחת ההלכות ג"כ בא מעט מעט שאין שייך לומר שידע הכל ובשעה חדא שכח הכל דהחוש והשכל מכחיש זה דעינינו רואות באדם השוכח משנתו שוכח מעט מעט היום מעט ולמחר מעט והכי דרשינן בהדיא לקרא דוהיה אם שכח תשכח דאם התחלת לשכוח סופך לשכוח הכל כמו שפירש"י בפרשת עקב וא"כ ע"כ כששחט עכשיו בשעה זאת ודאי אין לך לומר שעד הנה ידע הכל ובשעה אחת שכח הכל ויש לנו לאסור למפרע כההיא דמקוה וה"נ איתא במרדכי פא"ט גבי גבינות שנעשו מפרה הנמצאת טריפה בשם רבינו יוסף קול צוף דכיון דאפשר לומר טריף ואתאי אסרינן הכל למפרע ה"נ כן הוא מטעם ששכח ואתאי והתירוץ הב' של תוס' ג"כ אין כאן דאין כאן שום ודאי לקולא אדרבה יש כאן פסול ודאי שאינו יודע אלא שאין ידוע זמן השכחה וע"כ שבעל האגודה סמך עצמו על התירוץ הג' של התוס' והכי מוכח באגודה ריש נדה שהביא התירוץ הג' וא"כ צ"ל גם בשוחט זה שיש ס"ס ספק ידע אז ההלכות ואת"ל לא ידע אימור שחט שפיר בלא פסול וא"א לומר כן דהא פסקינן הלכה כרב חסדא בשיבר עצמות דוקא חזינן דלא סמכינן על ס"ס ספק שמא במפרקת נפגם ואת"ל בעור אימור לא שחט כנגד הפגימה ולא מכשרינן אלא בשיבר בה עצמות דוקא ולא זו בלבד אלא אף בשבירת עצם לא מהני לדידן רק כששיבר דרך שבירה כדלקמן סימן י"ח א"כ בהאי שוחט שאין בו סברא למעליותא מ"ט נכשיר ביה ס"ס וא"ל דגם הכא יש סברא להתיר בצירוף הס"ס מכח דטפי מסתבר למתלי השכחה באיחור הזמן כל מה דאפשר זה אינו דגבי סכין נמי נימא הכי דטפי מסתבר לתלות הפגם בחתיכה האחרונה דהיינו המפרקת דכל כמה שהאדם חותך בסכין הוא הולך ומתקלקל ואפ"ה בעינן דוקא שיבר עצמות ותו בסי' י"ח אמרי' בשוחט בסכין בדוק ונמצא פגום אפי' בעוף ואפילו נגע במפרקת אסור וג"כ א"ל בנידון דידן להתיר הכלים לאוקמינהו בחזקתייהו דהיתר מתחלה זה אינו דהא בגיטין (דף ל"א) פירש"י גבי מקוה שנמדד כו' וז"ל כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהם בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן טמאות משמע אע"פ שיש להם חזקת טהרה לאותן טהרות לא מהני כיון דאיכא ריעותא במקוה ובטבל שם ה"נ כן הוא כאן וג"כ אין להביא ראיה מההיא דקידושין (דף ס"ו) בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע דר"ע דהלכתא כוותיה גמיר לי' מכהן שנמצא בעל מום כו' ולא יליף מבן גרושה שפסולו בשנים דוקא וא"כ האי שוחט נמי אין פסולו ביחיד כדלקמן סי' זה וזה אינו דהא באותו ענין דמסיק שם דיכול לפסול ביחיד דהיינו שיאמר לו שלוף ואחוי לך שאתה בעל מום ה"נ יכול לומר כאן בוא אראך שאינך יודע הל' שחיטה ותו לפי מ"ש התוספות שם דבתרתי פליגי ודאי אין דמיון להכא. ושוב יש ראייה לפסק רמ"א בזה מדברי תשובת הרשב"א סי' רי"ח ששאלוהו באחד שלא ידע הלכות שחיטה ורצו להכשיר שחיטתו ששחט כבר מצד רוב מצויים אצל שחיטה כו' ושמא עתה שכח ועד הנה ידע כל ההלכות וא"כ כשר כל הבשר והכלים והשיב וז"ל ראובן זה אין אוכלין משחיטתו ואין אומרים במי שנבדק ואינו יודע רוב מצויין כו' וכן אין אומרים העמד על חזקתו אלא מי שהוחזק מתחילה כסכין שבדקוהו ושחטו בו ואח"כ נמצא פגום וכן במקוה שנמדד ואפ"ה פליגי בהו וכו' אבל הכא איזה חזקה יש לו כדי שנאמר נעמידנו על חזקתו שמא לא למד ולא ידע ולא הוחזק לפיכך איני רואה שום הכשר למה ששחט ולא בכלים שנתבשלו בהם ואין כאן אלא חד ספק ספק אירע לו ספק לא אירע עכ"ל מזה למד רמ"א מ"ש דאם נטל קבלה אין מטריפין למפרע וק"ל דא"ת שכונת הרשב"א דבמקום שיש חזקה שפיר סמכינן אחזקה מאי מייתי מההיא דסכין הא לא סמכינן על חזקה שם רק לר"ח אבל אליבא דהלכתא בעינן שיבר עצמות ותו דהרשב"א עצמו כתב בת"ה הארוך וז"ל וא"ת אפילו בשיבר בה עצמות נימא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כדר"ה דקי"ל כוותיה וי"ל שאני הכא הואיל ובדק הסכין תחלה ובהמה שחוטה לפניך מימר אמרינן העמד הסכין על חזקתו ופגימה זו ע"י שבירת עצמות היתה עד כאן ש"מ דחזקה דסכין אזלא נגד חזקה דבהמה ואין לנו היתר אלא בשבירת עצמות ותו קשה לי אי תמצא בנדון דידן היתר מכח ס"ס שאמרנו קשה דהא גם בתשובת הרשב"א יש לנו ס"ס א' שמא ידע כבר ושכח ב' שמא לא אירע לו פסול ותו במקוה ודאי קי"ל לאסור אף בדאיכא חזקה להתיר ולפי הנראה דהרשב"א כתב הך תשובה לרווחא דמילתא ובא לומר דאף שיש מחלוקת דהיינו רב הונא ורב חסדא לענין סכין ולענין מקוה רבנן ור"א בגיטין (דף ל"א) ואיכא מ"ד דמהני חזקה דהיתרא שאני הכא דלכ"ע אסור דאין כאן חזקה לגמרי וזהו שכתב הרב ואפ"ה פליגי בהו ובאמת לא העתיק ב"י הנך ג' תיבות ואפ"ה פליגי בהו והוא שלא במתכוין אבל לפי האמת נתכוין הרשב"א בזה דאפילו במקום דאיכא חזקה יש פלוגתא והכא אליבא דכ"ע אסור זהו הדרך ישכון אור לפי ע"ד אבל לפי ההלכה דקי"ל כרב חסדא דוקא בשיבר עצמות אבל בלאו הכי לא מהני ס"ס והיינו מטעם בהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך שנשחטה כראוי פסול זה השוחט למפרע וכ"כ רשב"א בהדי' בתשובה סי' ת"א ועוד ראיה ממ"ש המרדכי פ' מי שמת במלמד שהתנה ב"ה עמו לנסותו אם יודע ללמוד ולא נסוהו תחילה דאמרינן כיון דהשתא ידע מעיקרא נמי ידע ואזלינן בתר השתא ה"נ בנידון דידן כיון שעכשיו לא ידע מעיקרא נמי לא ידע וא"ל שאני הכא דאנן ידעינן שעכ"פ פעם אחת ידע כשנטל קבלה זה אינו דהתם במלמד נמי פשוט דמתחילה לא ידע דהא לא נולדה הידיעה מבטן אמו עמו ואפ"ה אזלינן בתר השתא וא"ל שאני התם דפסק המרדכי כרבי נתן דס"ל דאזלי' בתר השתא לענין מתנת שכיב מרע ואנן קי"ל כרבנן דפליגי התם על ר' נתן זה אינו דלא פליגי התם אלא דס"ל המוציא מחבירו עליו הראיה א"כ כ"ש כאן בספק איסור דאזלינן לחומרא וע"כ אומר אני אף כי דבר זה נפתח בגדולים שבעל אגודה פסקו להיתר ורמ"א מביאו נסתיים בקטני' כמוני מחמת הראיות שביררנו להחמיר ולאסור הבשר שישנו עדיין משחיטתו של שוחט זה ולא יאכל והכלי' הידועי' שנתבשלו בו מהם יש לאוסרם והרוצה להקל יראה בעיניו שיסתור בנין שזכרנו ואחר יאכל כן נראה לע"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז מסתפק ושואל. במרדכי ביאר הטעם דהא חכמי' נמי מספקא להו כמה מילי בהל' שחיט' וכתוב בהגהו' מיימוני פ"ד מה"ש שעכ"פ צריך שידע ששהייות מצטרפות שזהו רגיל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח ברי לי ששחטתי יפה. פי' אחר שלמד אומר כן והטעם דכל מלתא דלא רמיא עלי' דאיניש לאו אדעתיה: ש"ע סָעִיף ג
ט מי שיודעין בו כו'. הוכחה לזה מדתנן לשון דיעבד במתני' בחרש שוטה וקטן ואחרים רואין ש"מ בגדול מותר אפי' לכתחלה באחרים רואין ויש מחמירין ס"ל דלגופה אצטריך דאפילו בחש"ו יש היתר בדיעבד באחרים רואין וה"ה גדול דוקא בדיעבד וטעם לזה משום גזירה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י אם אבדו גדייו. א"ל הא פסק בסי' ס"ג בשר שנתעלם מן העין אסור אפילו במקום שכל המוכרים והשוחטים ישראל דהא כתב שם ביש סימן מותר והכא מיירי ג"כ מזה וע"כ אמר כאן גדייו ותרנגוליו דמשמע שיודעים שהם שלו רק שבא להתיר כאן מטעם שחיטה והטור דנקט המוצא בהמה שחוטה כראוי משמע אפילו בהמה של אחר דמותר מטעם יאוש כמ"ש בח"מ סי' רנ"ט היינו שאזיל לטעמיה בסי' ס"ג דמסקנת הרא"ש כרשב"ם ולדידיה אין איסו' אלא ברוב עובדי כוכבים כמ"ש שם ב"י בשם הרא"ש וכתבו התו' דאף על גניבה נא נחשד על נבילה: ש"ע סָעִיף ד
יא באשפה שבשוק. מו"ח ז"ל כתב דהאי אשפה פירושו כההיא דבח"מ סי' ר"ך סעיף ט"ו מכר את האשפה מכר זבלה ופרשב"ם בגמרא דאשפה הוא מקום עמוק ג' או גבוה ג' שרגיל ליתן שם זבל וע"כ כ' דגם כאן כל שהוא פחות מג"ט לא מיקרי אשפה ושרי ולע"ד נרא' דדוקא התם לענין מכירה שחייב ליתן לו כל הזבל תמי' זה דוקא במקו' חשוב תמיד לאשפה משא"כ כאן לענין השלכת נבילה לפי שעה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב אפי' באחת מאלו. רבים מקשים בטור למה הוצרך לזה הא כבר כתב או בכל חד מינייהו ומתוך כך נכנסו לתירוצים דחוקים ולי נראה דאין כאן קושיא כלל דאי לא כתב הך אפי' כו' ה"א דהא דכתב אם עושה אותו דרך שטות לא קאי רק על הך דקודם לו דהיינו שהוא מאבד מה שנותנין לו דבזה בעינן שיעשנו דוקא דרך שטות אבל בהנך דקדמו אפילו לא ידענו שעושה אותם דרך שטות ע"כ כ' אפילו באחת מאלו להורו' דאכל הנך קאי וא"ל למה לא כ' עושה אותן לשון רבים ולא היה צריך לכתו' אפי' באחת מהן דלא רצה לכתוב לשון כזה שהוא סותר מ"ש תחילה או בכל אחד דל' אותן משמעו כולן ביחד: ש"ע סָעִיף ה
יג אפילו אם רוצים להאכיל לכלבים. נראה דזה מיירי אפי' אם הם מומחים דהא בזה שייך טפי למיגזר שמא יסמכו על שחיטתן בלא אחרים וכן איתא באגודה: ש"ע סָעִיף ה
יד לאמן ידיו אם אחרים כו'. אזיל לטעמיה דהוקשה לו בב"י על מ"ש הרא"ש וז"ל וקטן דמתניתין שאין שוחט לכתחלה אפילו בגדול עומד ע"ג היינו בקטן שלא הגיע לחינוך וחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן ידיו אבל בקטן מומחה ויודע לאמן ידיו שוחט לכתחלה בגדול עומד ע"ג כדאיתא פ' לולב הגזול קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולשון מותר הוא אף לכתחלה עכ"ל והוקשה לב"י דמתחלה לא הקפיד רק אאימון ידים ובסוף הצריך תרתי אימון ומומחה והעלה דבאמת באימון סגי לכתחלה ובסוף דנקט גם מומחה הוא לדיוקא כו' וכן דבריו כאן והוא תמוה דהא הטור שכתב רבותא דישחוט לכתחלה לא התיר רק בתרווייהו ונ"ל דהרא"ש הוקשה לו ההיא דסוכה שאמר ביודע לשחוט מותר לכתחלה באחרים עומדים ע"ג וכאן במתניתין דהכל שוחטין דמיירי ג"כ ממומחים כדאיתא בגמרא הכל מומחין שוחטין ואפ"ה לא מהני אחרים רק בדיעבד ותי' דהך קטן דמתני' אע"פ שהוא מומחה מ"מ אינו אומן בידים אבל ההיא דסוכה מיירי בתרווייהו אומן ומומחה להכי אפי' לכתחלה מותר באחרים רואין כנ"ל פשוט ובטור יש לתרץ דמתחלה קמ"ל דלכתחלה לא ישחוט באינו אומן אע"פ שהוא מומחה ובסיפא קמ"ל אפי' בתרתי לטיבותא אסור לכתחלה בלא אחרים כנ"ל פשוט וכן העלה מו"ח ז"ל להלכה: ש"ע סָעִיף ה
טו אע"פ שיודע הלכות שחיטה. בטור כתב דאם הוא מומחה ואומן ביד כשר דיעבד בלא אחרים וק"ל ולמה יהיה קטן נאמן על השחיטה מאי שנא מההיא דסי' ק"ח סעיף י"ד אין מאמינים קטן על טבילת כלים ונראה לתרץ דאם לא נודע שנעשה ההכשר כלל אלא ע"פ דברי הקטן אין מאמינים לו אבל כאן שנודע שנשחט דהרי שחוט לפניך אלא שיש לחוש שמא לא שחט שפיר או שמא נתן לאחר שא"י לשחוט הא לא חיישינן כיון שהוא יודע ומומחה אמרי' מסתמא הוא שחט ושפיר שחט כנ"ל לדעת הטור שוב ראיתי כן במשמרת הבית דף ט' וז"ל אבל הקטני' החריפים שלוקחים על ידיהם בשר ויין ש"ד דאין עשויים לקלקל להביא מהאיסור ואין זה מדרך עדות אלא חזקה היא עכ"ל והאריך שם אבל בשאר פוסקים לא איתא להאי היתירא דדיעבד אפי' במומחה ויודע לאמן ומו"ח ז"ל החמיר על אותן ששולחין עופות לשחוט ע"י עובד כוכבים ונותנין לו לסימן איזה דבר שיכתוב השוחט עליו שהוא שוחטו ואמר שזה איסור מאחר שאין החותם על גוף הדבר כגון על הבשר או על השק ואני אומר ודאי המחמיר תע"ב אבל איני יודע איסור בדבר דהא דבעינן חותם על גוף הבשר הוא משום שמא נתחלף ומה יועיל הסימן כשאינו על גוף הבשר וזה אין שייך כאן דהא מכיר העוף שלו ויש ביד עובד כוכבים סימן ששחטו אדם כשר א"כ מה איסור יש בדבר אבל מ"מ לאותן שכותבין לסימן תיבת כשר יש לחוש שמא העובד כוכבים צייר תיבה זאת אחריו באשר הוא מצוי אלא צריך שיכתוב סימן אחר שאינו מצוי כ"כ לזייפו וכן ראיתי נוהגים ומ"מ המחמיר תע"ב דשמא לא יהיה היכר יפה בעוף שלו וע' בסי' ס"ב בדין תרנגולת ששלחוה לשחוט ע"י עובד כוכבים ושאלו לשוחט כו': ש"ע סָעִיף ה
טז פחות מבן י"ח. זהו במרדכי בשם הלכות ר' אלדד הדני וכתב דלא קיי"ל כן אלא דבד"מ כתב בשם הגהת אלפסי שיש מורי הוראות חשו לזה ורש"ל כ' בריש חולין דהכל לפום חורפיה וידיעתו של הנער וכן ראיתי נוהגים שלא להקפיד על יותר מי"ג שנה כל שרואין בו שהוא בקי וזריז באימון ידים בכח גברא: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יז אם אחר מברך. בב"י בשם הרא"ש דיליף מדבר ואינו שומע דלא ישחוט לכתחלה מתרומה והקשה ב"י אמאי לא יליף גם נשתתק לאסור לכתחלה מתרומה דאילם וערום לא יתרומו ותירץ דתנא לא רצה לשנות תקנתא ותמוה לי דאדרבה משמע במתני' דלא מהני תקנתא דהא תנא דומיא דערום ושם לא מהני אחר מברך ומזה הטעם ס"ל באמת לא"ז שמביא ב"י בשם הגהת אשר"י דאילם לא ישחוט ואחר מברך ונ"ל תחלה לישב מה שקשה על הא"ז דמאי שנא מההיא דס"פ ראוהו ב"ד כל הברכות אע"פ שיצא מוציא פירש"י שהרי כל ישראל ערבים זה בזה למצות חוץ מברכת הלחם כו' פי' ברכת הנהנין דבזה אין ערבות שאין חובה על האדם דלא לתהני ולא לברוך וא"כ קשה למה לא יברך אחר בתרומה ושחיטה ונראה דמחלק בין כל המצות שאדם צריך לעשות בגופו דוקא לא ע"י אחר מ"ה הכרח הוא באם אינו יכול לברך דיברך אחר משא"כ בתרומה ושחיטה דאפשר לעשות ע"י אחר א"כ אותו שיעשה המצות יברך ולא נחלק המצוה לזה והברכה לזה ולהרא"ש נראה דגם הוא ס"ל דאילם לא יתרום ואחר מברך מטעם שזכרתי אלא דבשחיטה נראה טעמו דאחר מברך שפיר דברכת השחיטה אינה באה על השחיטה עצמה דהא אין חיוב לשחיטה אם אינו רוצה לאכול אלא עיקר הכוונה לתת שבח למקום ב"ה על שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה ובזה ודאי כל ישראל שייך באותה ברכה שהרי על כולם יש איסור אלא שאין מקום לברך שבח זה אלא בשעת שחיטת שום בהמה דוגמא לדבר שזכר ב"י בסי' רס"ה בשם ר"ת בברכת להכניסו בברית שהיא שבח והודיה בכל שעה על קדושה זו ע"ש ומ"ה ניחא בברכת אירוסין שהחתן מארס והרב מברך דגם שם מברך על איסור עריות שאסר לכל ישראל אבל בהפרשת תרומה הוה עיקר הברכה על מצות הפרשה לא על איסור אכילת טבל שהרי מצות ההפרשה חיוב עליו אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה עדיין א"כ הוה מצוה זאת כשאר מצות וכיון שאין הוא חיוב בגופו לעשות כן דאפשר לתרום ע"י שליח לא נחלק המצוה והברכה זה מזה אלא התורם יברך ומ"ה ניחא בההיא דאילם לא יתרום דלית ליה באמת תקנתא לברך ובמה שכתבתי נתיישב מה שהוקשה לבעל הדרישה למה יברך אחר כאן והלא ברכת הנהנין אם יצא אינו מוציא ותירץ מה שתירץ ומו"ח ז"ל כתב ג"כ דהך אם אחר מברך דגבי שחיטה פי' אם אחר שוחט לעצמו ג"כ בהמה ומברך וכמ"ש הג"ה אשיר"י ולי לא נראה בזה דא"כ לא היה שותק מלפרש כן בהדיא אם אחר מברך על שחיטה אחרת אלא כמ"ש דאין כאן ברכת הנהנין כלל אלא שבח והודיה על האיסור כמו בברכת אירוסין: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יח שרגיל לבא לידי דרסה. מטעם שאיבריו כבדים עליו מחמת רבוי יין ששתה וכן ראוי לנהוג כל שיינו חזק עליו אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט ואע"ג דאמרינן בפ' הדר שכור הרי הוא כפקח לכל דבריו היינו במידי דתלוי בדעת האדם אבל לא בזה שתלוי בכבידות אבריו דודאי אינו כפקח: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
יט ערום לא ישחוט. נראה דלא מהני בזה מה שיברך אחר ויהפוך פניו לצד אחר כיון דהערום צריך לכוין לשמוע הברכה והיא אסור בכך לכתחלה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כ י"א ששחיטתו אסורה. הטעם דהוה כמו חשוד לאותו דבר ומ"ה אין איסור אם שגג בדבר שלא ידע מהחרם: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כא אינו נאמן. ואף על פי שיש לו מיגו שיכול לומר טריפה היא מחמת דבר אחר מ"מ הוה מיגו במקום עדים כיון שמה שטוען עכשיו לא שחטתיה הוא מוכחש מעדים שראו ששחטה אבל מ"מ אם יתרץ דיבורו ויאמר לא שחטתיה כראוי אמרתי מהני לאוסרה כן משמע שם ברשב"א: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כב אמתלא לדבריו נאמן. בב"י מביא כן בשם רשב"ץ וראייתו מפ"ב דכתובו' מאשה שאמרה לבעלה טמא' אני דנאמנת אח"כ לומר טהורה אני כשנותנת אמתלא לדבריה שנזכר לקמן סי' קפ"ז וק"ל דהא כתב שם בשם רמב"ן אם הוחזקה נדה בשכינותיה דהיינו שלבשה בגדים המיוחדים לנדותיה לא מהני אמתלא וכתב ב"י הטעם בשם רשב"א דמשום אונס מיקרי ואמרה אבל לעשות מעש' כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת עכ"ל הרי דאין מחלק אלא בין דבור למעשה דכל שהוא אינו דבור אלא מעשה לא מהני אמתלא ומאי שנא הכא במעשה זה שעשה השוחט סי' בראש הכבש ואין לחלק בין מעשה למעשה ותו דגם לבישת בגדי נדה הוא מעשה כל דהו דהא סגי בלבישת סינר המיוחד לנדותה והמעיין בתשובת מהרי"ק סי' פ"ז יראה דלבישת בגדי נדה אינו סי' גמור דאמר שם אימור לא נזדמנו לה בגדי טהרותה כו' הרי לפניך דאפ"ה לא מהני אמתלא ועל הרשב"ץ עצמו לק"מ דאפשר דס"ל כדעת הטור בסי' קפ"ז דאפילו הוחזקה נדה מהני אמתלא אלא דאנן קי"ל כרמב"ן דלעיל א"כ לא קי"ל ג"כ כהך דרשב"ץ. אחר שכתבתי זאת מצאתי בד"מ בסי' קכ"ז שכתב אהך דרשב"ץ וז"ל וצריך לדקדק בסי' קפ"ה מנדה דלבשה בגדי נדה דלא מהני אמתלא ואולי יש לחלק וצ"ע עכ"ל ע"כ נראה שאין להקל בפסק דש"ע בכאן בזה מאחר שרמ"א הניחו בצ"ע: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כג לאו כלום הוא. שם במהרי"ק טעם לזה דכ"מ שהאמינה תורה לעד א' הוה כשנים כדאיתא פ"ב דכתובות וה"נ האמינה תורה להשוחט שיהיה נאמן כשנים ורש"ל פ"ק דחולין דף ט' כתב ע"ז אבל אני כתבתי בהאשה רבה כדברי הריטב"א שמביא נ"י דדוקא בעדות אשה אמרי' שהוא כשנים אבל בשאר איסורים הוה כחד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע"כ בהמה זו שהעיד העד עליה אסורה לכל ישראל עכ"ל וכ"פ מו"ח ז"ל וכתב שכן פסק בבן לב: ש"ע סָעִיף יד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א אפילו נשים. הקשה הט"ז הא דכתבו התוס' מדלא אמר איידי דנשים ש"מ לכתחלה שוחטות אכתי אמאי לא אמר איידי דעבדים דלכתחלה לא כמ"ש התוס' בקדושין ותירץ דשוחטין מן הדין לכתחלה אלא מעצמן נמנעין או משום חומרא בעלמא אין מניחין ומדינא שרי ומשו"ה הוצרך לומר איידי דטמא. והנה רמ"א כתב שאין להניח לנשים לשחוט ויש ב' טעמים. א' דחשידי אלפני עור או דרגילין להתעלף ויש לעיין אי מן הטעם שחשידי אלפני עור הא לקמן סי' קכ"ז ס"ג פסק דאשה נאמנת בניקור בשר אם לא דהתם בניקור הפנים שאין טורח. ואם הטעם שדרכן להתעלף ולכתחלה אין לשחוט אלא המוחזק כמ"ש הר"ב כאן בהג"ה א"ש טפי. ואם שחטו נשים דיעבד כתב השמלה חדשה סי' א' סי"ג במקום שאין נשים שוחטות איתרע רוב דידהו ובמקום שנשים שוחטות יש להניחם על מנהגם יע"ש.✍ואני אומר אם לא בדקו להם סכין כיון דבדיקת סכין טורח רב הוא דמיא לבדיקת חמץ דאי הוה ד"ת לא היו נאמנים ועיין ר"פ ובת"ח כלל מ"ו ד"ט ולקמן סי' קכ"ז סעיף ג' דאתחזק איסורא אסור וה"ה שחיטה דאיתחזק איסורא וכן ברגילה להתעלף ושחטה ואמרה לא נתעלפה אין נאמנת כיון דיש ספק בדבר מקילה בספק אף בלא טורח אינה נאמנת עיין קכ"ז ואליהו רבא בדף האחרון ואין להתיר שחיטתה דיעבד אם לא בהוחזקה שלא נתעלפה גם בדקו לה סכין כנ"ל ואם תרצה להקל בלא הוחזקה מ"מ ברגילה להתעלפה אין להאמין: עיין יש"ש פ"ק דחולין סי' א' כתב דמתו' ר"פ ד"ד ד"ה המנוה דנאמנות על השחיטה היינו שאומרים שחטו וגם למאן דמפרש בירושלמי נשים עצלניות אין נאמנת לומר שהם בדקוה אלא שמעידות שבדקו אחרים יע"ש. לא הבינותי דבריו דהמעיין בתו' יראה דהם נאמנות על השחיטה שכתבו כל דבר שבידם וכן משמע מתו' גיטין כ"ב ד"ה ע"א דאשה יכולה ללמוד והא אין להם נאמנות. וראיתי להתב"ש אות י"ד כתב כיון דדיעבד שחיטתה כשרה הוה בידה ואיני יודע דאם נאמר בדאורייתא לא מהימנא אף דיעבד פסולה גם מ"ש בדיקת חמץ שאמרו אחרים בדקו לא ידעתי פירושו דבגמ' אמרו שהם בדקוהו וטעמא דהוה דרבנן וע"ש: קשיא לי חש"ו ששחטו ואחד רואה מהימן ליבעי תרי דאין ע"א נאמן באיסורין היכא דאיתחזק איסורא אם לא שבידו ושוחט הוה בידו לשחוט כהוגן וכ"ת שמא אירע לו באונס קלקול אין קלקול שחיטה יוצא מבן דעת עפ"י הרוב כדמוכח גבי מומר לתיאבון עיין פוסקים ומרדכי ריש פ"ק דחולין וא"כ בהמה של חש"ו ואחר רואה דאין בידו איך נאמן וכ"ת אין ה"נ דבעינן ב' והרי הר"מ ז"ל בפ"ד מה"ש ה"ד כתב חש"ו ששחטו בפני יודע משמע חד מהני עיין חולין י"ג וכ"ת כתי' הב' של המרדכי דמוחזק בכשרות אחד מהימן אפי' היכא דאיתחזוק וכי לא מהימן בריק ופוחז והר"מ ז"ל סובר בלא"ה דבעינן שיהא השוחט מוחזק כמ"ש הש"ך באות ב' מ"מ אהמחבר קשה דאיהו בסי' קכ"ז ס"ג כתב ע"א נאמן להתיר ולא לאסור וכמ"ש הש"ך אות כ"ג דלא תמצא להחמיר דאין נאמן נגד חזקה והא במוחזק מהימן ש"מ דלא ס"ל תי' הב' א"כ קשה ועוד נהי דנאמן במוחזק בכשרות היינו טעמא דאיכא חזקה דכשרות נגד חזקת איסור ותו מהימן ככל ע"א דיליף מוספרה לה לעצמה כתובות ע"ב א' בלא אתחזק איסורא משא"כ נגד הרוב וודאי אין מהימן דרוב מעשיהן מקולקלים ומנא לן דע"א כה"ג נאמן וצ"ע.✍ומזה נראה לי אף דבידו לא מהימן כל שהוא הפך הרוב דהא דבידו מהימן יליף לה מושחט בן הבקר דכתיב ל' יחיד או מכהן המקריב כמ"ש רש"י בחולין יו"ד ב' ד"ה ע"א יע"ש זה דווקא בחזקה מהימן ולא נגד הרוב אף שבידו דמנלן הא ואולי גילוי מלתא הוא כיון דבחזקה מהימן כל שבידו ה"ה נגד הרוב ועדיין צריך עיון: ש"ע סָעִיף א
ב ועבדים. כ' הט"ז דב"י תמה דמשוחרר פשיטא ותירץ הוא ז"ל דמצינו כמה פעמים דצריך ריבויא אף משוחרר. ועיין בנה"ך שהקשה עליו ומ"מ אפשר לדינא מודה הט"ז דאף עבדים שאין משוחררים וכסתימת המחבר אלא שרצה ליישב קושית הב"י על הטור ומ"מ מ"ש דהב"י תמה על הטור דמשוחרר פשיטא המעיין בב"י יראה שלא תמה על זה וז"ל משוחררים זה פשוט דמשוחרר כישראל אלא מה אירי' משוחרר אינו משוחרר נמי הא שוה לנשים הרי דתמה על אינו משוחרר אבל לא דקשיא ליה על משוחרר פשיטא. שוב ראיתי שאליהו רבא בדף האחרון שתפס על הט"ז בזו ולי נראה דא"כ ל"ל להב"י לומר זה פשוט הא במשנה דכל הפסולים תנן עבדים אלא להכניס כל זה בקושיא כלומר זה פשוט ולא הוה למתני כלל וע"כ באין משוחררים מיירי וע"ז תירץ הט"ז דמשוחררים אצטריך ליה ואין משוחררים אפשר דריקים הם כמ"ש הש"ך אות ב'. ולענין דינא אף שהרמ"א כתב אין לנשים לשחוט וכן המנהג היינו מפני עילוף ובעבדים לא שייך זה ואפשר דלא שייך וכן המנהג בעבדים דאין מצויין כלל בינינו עבדים: ש"ע סָעִיף א
ג עיין ט"ז והקשה לבעל העיטור נוקי מתניתין בהכי הכל שוחטין מומחין אף שאין מוחזקין דכ"כ הב"ע דבעילוף לא חיישינן לא בתחלה ולא בסוף ואם אין יודעים שהוא מומחה שחיטה כשירה דעבד ואי דקשיא וכולן הא לאינך נמי קשה וכן הקשה מהרש"א ותירץ דשחיטתן משמע ע"י שום תיקון והמעיין ברא"ש מה שהקשה לפי' הגאונים אינו סובר תירוץ הט"ז יע"ש. ומ"ש הט"ז והכי קי"ל היינו דלכתחלה או ליתן ע"ם שישאלנו בלא נטל כ' קבלה ואם איתא לפנינו ודאי דצריך לשואלו ואם ליתא לפנינו יש לאסור דריע חזקתיה כיון שלא נטל קבלה. שוב ראיתי שכן הוא דאם ליתא דאף דיעבד אסור אמנם בשמ"ח סעיף כ"ד ותב"ש אות מ"ד כתב דאפילו בעומד ע"ג יש לאסור דתקנה זו באיסור היה מתשובת הר"ם ב"ב והוה כחשוד לאותו דבר והביא שו"ת חות יאיר דמתיר בדוחק בגדול עע"ג יע"ש וכן הביא בית לחם יהודא אות ב' בשם חו"י שו"ת קע"ח ועיין באורח מישור מזה ואם קבלה כתב מאביו מהני פקפק בזה הבית לחם יהודה בשו"ת שלו סי' א' והש"י התיר בשם הלכות קטנות ועיין מ"ש בהא דשוחט שבדקו ולא הוה יודע ע"ש היטב: ש"ע סָעִיף א
ד חכם ומומחה. בטור כתב חכם והרב הוסיף מומחה וכפי משמעות דמשו"ה הוסיף מומחה לומר אף דמומחה מ"מ בעינן חכם ג"כ ומיהו חכם לחוד סגי כמ"ש הר"ב אח"כ אא"כ נטל קבלה מחכם ויותר י"ל דתרתי בעינן דוקא חכם ומומחה ג"כ שידע אם יש לשוחט אומן ידים. וראשון נראה יותר ומ"מ ישר הוא שלא ליתן קבלה עד שיהא שוחט בפני שוחטים דמתא והרב ינסהו ואז יוצאין לכ"ע. ועיין ט"ז ויש לעיין דהא הר"מ ז"ל איירי ביודע ה"ש אפ"ה לא ישחוט אא"כ בפני חכם ודאי דמומחה לחוד סגי ואולי הרב כוון למ"ש אח"כ לענין קבלה ואין להאריך: ש"ע סָעִיף א
ה בשחיטה החמירו שמסורה לקלי הדעת ובעו"ה עכשיו נפרץ ביותר ואם אאריך בענין שוחטי זמנינו תכלה היריעה מהכיל עיין שמ"ח מה שהאריך שם: ש"ע סָעִיף א
ו עיין ט"ז והנה היה להקשות בקיצור דבסי' ח"י פסקינן אם לא שיבר בו עצמות לא מהני אף דאיכא ס"ס אלמא דס"ס במקום חזקה לא מהני כמ"ש הוא עצמו בסי' ק"י באות ט"ו כיון שהוא תופס במושלם בדין סכין הוה ס"ס גמור דלא כמ"ש הש"ך בסי' ק"י ובנה"ך כאן דלא הוה ס"ס שדרך להוליך הסכין על כולה וכעין ס"ס הוא ע"ש. א"כ תקשי ליה אמאי בשוחט שרי גם מה שהביא ראיה מהא דגבינות צ"ע הא לקמן סי' פ"א ס"ב פסקינן דהגבינות מותרין המה והוא לא ערער שם כלום. שוב ראיתי להתב"ש אות כ' העיר קצת בזה ע"ש. והנה נראה דודאי חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא כמאן דליתא דמי ועיין ריש נידה בתוס' שם ד"ה אלא ב"ב דהא דמטמאין אדם שנכנס לבית אף דחסר הנגע בסוף השבוע ואיכא חזקה דאדם וחזקה דהשתא אם לא דמקוה שאני דחסר ואתאי באופן דחזקה דהשתא כמאן דליתא נגד חזקה דמעיקרא אם לא בחסר ואתאי אפ"ה חזקה דמעיקרא עדיף אלא בהצטרפות עם עוד חזקה הוה תרתי במקום חדא וא"כ ע"כ טעמא דסכין לקמן משום דדרך הסכין להתקלקל ע"י חתיכת דבר מה והוא חזקה העשויה להשתנות אף דמ"מ חזקה טובה היא ועדיפא מחזקה דהשתא מ"מ בהצטרף עוד חזקה דבהמה בחייה אסור וא"כ אין ראיה לשוחט זה דאימא דחוזר תמיד על ה"ש וחזקה טובה היא לכן אמר דאדרבה דמיא למקוה דחסר ואתאי וה"נ בשכחה ואדרבה גרע מחזקה דסכין וכאמור. ומה שהביא ראיה מגבינות ה"ק דרצה להטריף שם בהוגלד פי המכה דיצא זמן מה מחזקה ג"י ואף דהתם כשר היינו דאיכא רובא וחזקה מחמת רובא ואף דחזינן בהמה זו לאו מרוב דהא השתא טריפה היא מ"מ אמרינן קודם לכן היתה בריאה מרוב בהמות הבריאות ועתה נתחדש בה חולי משא"כ בשוחט דרוב הוא דלא חציף אינש להיות שוחט אם לא יודע על בוריי' ה"ש והא איתרע דחזינן דהאי לאו מרוב הוא דאינו יודע עתה ושוחט ודמיא לסימן נ' במים בראש דאסרו חכמי קראקא והרמ"א ז"ל דאנו דנין על המקרה אם הקיף המוח המים אין לומר מרוב דרוב בהמות אין להם מים בראש וכמ"ש התב"ש בסי' כ"ט באורך ושם יבואר וה"נ כאן ושפיר מייתי ראיה כן היה נראה לכאורה. אמנם עכשיו ראיתי כי דבריו מים חיים הם דזה לשון המרדכי פא"ט סי' תרל"ה וכן אמר מהר"מ להתיר בשם רבו השר רבי משה יוסף קולצין ז"ל משום דלא שייך גבי בהמה לומר טריף ואתאי כמו גבי מקוה חסר ואתאי עכ"ל הרי דאי היה שייך בבהמה טריף ואתאי היה אוסר הגבינות למפרע אלא כיון דאיכא למימר טריף ברגע אחת אף שיצא זמן מה מחזקה ג"י אפ"ה הוה חזקה וכמו שאבאר בסי' פ"א אי"ה הרי אף דאיכא רובה וה"נ האי שוחט אף דאיכא רובא מ"מ כיון דחסר ואתאי כמו במקוה ודאי למקוה דמיא ויש להטריף למפרע וכ"ת דאיכא ס"ס הא בסכין איכא ס"ס ואפ"ה לא מהני במקום חזקה. ותמהני על הרב הגאון האמיתי התב"ש שכתב במרדכי שלפנינו ליתא כן ואדרבא ראייתו ממה שכתוב לפנינו. והנה אם הט"ז אוסר הבשר למפרע ודאי אי מטעם ספק תורה או אפשר דאף ספק תורה ליתא כ"א דרבנן דס"ס הוה כמו רובא אלא דסמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא מדרבנן הנך רואה דאוסר אף הכלים שאין ב"י ואלו הוה רק דרבנן לא היו אוסרין מספק גם בספק איסור תורה אין ראיה ממקוה לכלים דהתם ודאי הוה אלא דהכא כמו ודאי משוה ליה דסובר ס"ס במקום חזקה לאו כלום הוא: וכתב עוד הט"ז אפי' בעוף ונגע במפרקת אסור דל"ת בהמה יש סברא דעור פוגם יותר מבשר לכך הביא מעוף ולענין מ"ש מההיא דקדושין היינו דאמרינן מקוה שנמדד ונמצא חסר ר"ע מטמא דיליף מב"מ שפסולו ביחיד וא"כ כאן אין פסולו ביחיד כמבואר ס"ד ז"ל דע"א בהכחשה לאו כלום וכתב ז"א דהא כאן נמי אפשר לברר בוא ואראך שאינך יודע ועוד דהתו' כתבו התם דבתרתי פליגי והיינו כהן שטבל במקוה ועבד ואהא מייתי ראיה ר"ע הא בשאר איסורין ודאי בלא"ה אוקמי אחזקה דהשתא. ויתר דברי הט"ז מבוארין דמתשובת רשב"א רי"ח שכתב שוחט זה אין לו חזקה דמעיקרא דמשמע הא היה לו כשנטל קבלה היה כשר זה לרב חסדא דמכשיר אף בלא שיבר התם איכא חזקה דמעיקרא משא"כ בלא נטל קבלה וזה שכתב רשב"א ואפ"ה פליגי בהו כו' משא"כ לדינא קי"ל בלא שיבר אסור וכדרבנן במקוה א"כ ה"ה כאן והביא ראיה עוד ממרדכי במלמד עיין בתב"ש. אמנם מ"ש הט"ז דמה ראיה כו' ותו אי מכח ס"ס הא גם התם יש ס"ס גם מ"ש במקוה איכא חזקה כו' והתם ליכא ס"ס ומלא נטל קבלה אין ראיה דליכא ס"ס דחזקה דמעיקרא שנולד לא ידע וחזקה דהשתא דא"י מרע לס"ס משא"כ נטל קבלה. ויש ליישב מ"ש מקוה ה"ק דמה מייתי הרשב"א ראיה ממקוה והתם אדרבה אוסרין וכן לסכין והא התם אוסרין וכ"ת בשיבר מתירין מטעם ס"ס וה"ה נטל קבלה הוה ס"ס וא"כ בלא נטל נמי הוה ס"ס אלא ע"כ דה"ק ואפ"ה פליגי בהו הא לענין דינא אף בנטל מודה הרשב"א לאסור. ולעניין דינא גם בפשיעה מה דינא גם בבודק מה דינו אבאר הכל בשפתי דעת: עוד כתב התב"ש אות כ' דכלים שאב"י יש להתיר וראייה מפרק יו"ד מהלכות מקוואות בטומאה דרבנן מקילין יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דכאן הוה לכתחלה מן התורה הבשר אסור דכבר דחה התב"ש באות ל"ב סימן ב' ובבכור שור בגמ' ותוס' דף יו"ד ד"ה אלה דברי המהר"ם לובלין שרוצה לומר ההיא דמקוה מדרבנן הוא כיון שכן לו יהיה רק הבשר ספק איסור תורה אין לעשות אח"כ ספק איסור דרבנן כמבואר בסימן ק"י גם התם בהלכות מקוואות באב הטומאה דרבנן החמירו ומשנה פרק רביעי דטהרות אלו ספיקות שטיהרו חז"ל ותיפוק ליה דכל ספק דרבנן להקל אלא דאיתחזק לא אמרינן ספק לקולא ומשו"ה אמרו באוכלין הקילו דלא לאפושי טומאה ויש ראיה דספק דרבנן היכא דאיתחזק איסור דלא כפר"ח סימן ק"י ושם אבאר: ודע דלענין דינא אני מסתפק אם נאסר איזה דבר מספק מחמת חזקה אם נגרר מזה עוד איסור ושם יש חזקה להיפך מאי ובאם הספק ע"ד הקרי וההזדמן ודאי הב' כראשון מהא דשו"ת מהר"י בן לב בח"ג שאלה ק"א בשור ספק טריפה ובשלו בכלים אף שאב"י אסר להו אף דהי' חזקה טובה לכלים עיין סי' ק"י כי מבעי לי אם הראשון מחמת חזקה נאסר מספק נאמר בשני חזקה להיפך וראיה ממ"ש התו' נדה כ"ב ד"ה אלא שרצו לטהר אדם הנכנס לבית ע"ש ועוד ראיה מתוספתא הביא הר"מ בפ"י ממקוואות שני מקוואות וטבל וא"י הטהרות תלויות יע"ש וכבר הארכנו בספר גינת וורדים כלל חזקה כלל ס"ב בדברי הט"ז דכאן ואף אם נאמר דהיכא דראשון ודאי טמא השני נגרר בתריה דהוה תרתי דסתרין מ"מ אם הראשון מחמת ספק אפשר דהב' יש חזקה להיפך כשר והשוחט שבדקוהו יראה לכאורה דהוה ספק כדמוכח סח"י כמ"ש הש"ך שם אות א'. ואולי הט"ז סובר דהוה ודאי מדכתב הטור הרי זה נבילה וכמ"ש הכה"ג בסי' ח"י וכ"ה יעויין שם וצ"ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז מסתפק ושואל. ומ"מ צריך שידע שהיות מצטרפות שזהו רגיל ט"ז משמע דהכי הילכתא אמנם בשמ"ח ס"ט ובתב"ש אות י"א דעכשיו שסדר השחיטות לפניו אם אומר שמסתפק וה"ה על טהור טמא אין למודו עולה יפה ויש לאסור והבי' דברי בה"י שהעביר שוחט שלא היה יודע רמז לשיעור אורך הסכין דלא כפר"ח בק"א יע"ש ודבריו נכונים אמנם על מותר אסור אף שאין סדורים בסדר יש לאסור כמ"ש הש"ך בסימן רמ"ב דמן המותר אסור יבוא להיפך והוא ירושלמי כו' ועיין בסי' קי"א בב' קדירות יע"ש וא"כ נפיק חורבא מיניה וודאי אסור: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח ברי לי. עיין ט"ז ור"ל אפי' הא' ששואלין אותו ואפי' הב' דאחר שלמד אומר כן וכן פי' הב"ח ז"ל דברי הטור ומיהו בתה"א דף ז' א' משמע דקודם שלמד אומר ברי לי וכפי הש"ך אות י"א: ש"ע סָעִיף ג
ט עיין ט"ז כאן ובסי' ט"ז אות י"ג ובסי' כ"ח אות י"ד ובנה"ך כאן. ויראה לפרש דה"ק דכולן ששחטו מלתא דפשיטא הוא לומר דיעבד כשר דהא שמעינן ממשנה פ"ו דחולין דשחיטת חש"ו באחרים רואין אותו דכשירה דחייב לכסות ועיין רש"י חולין ל"א א' ואי אשמעי' דארבא קאי יע"ש אלא לומר דלכתחלה לא ומדלא אשמעינן רבות' טפי דאף גדול שא"י לכתחילה לא דודאי עדיף הוא מחש"ו אף שיודעים מכל מקום רוב מעשיהם מקולקלים ביותר ומנבלין בידים אלא גדול שוחט לכתחילה וא"ש לרבינא דלא הקשו בגמ' א"ה לכתחילה נמי דלדידיה אין הוכחה דגדול א"י אין שוחט לכתחילה וכולן ששחטו צריך לומר דבעינן אחרים רואין דל"ת רוב מצוין וכולן קאי אמאי דמרבינן מהכל כו'. והיש מחמירים סוברים לגופה צריך דכשר בדיעבד ואי ממשנה פ"ו אין ראיה דספק נמי חייב לכסות ואכתי שמא לא ראו יפה משו"ה צריך לגופה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י עיין ט"ז וי"ל דהמחבר שינה מלשון הטור ששם כתב המוצא בהמה והמחבר נקט גדיים דהמחבר לשיטתיה דבשנמ"ה אוסר אף בהמה שלימה עיין ש"ך ס"ג אות ו' ומש"ה דוקא גדיים שיש סי' והטור מתי' בשנמ"ה ומש"ה נקיט בהמה. והביא דברי תוס' דחשוד על הגניבה לא חשוד על הטביחה והם ג"כ דברי הטור ועיין סי' ב' אות ט' דאף להרמב"ם איכא ס"ס שמא נתן לא' לשחוט ושמא בדק הוא הסכין אף דס"ס במקום חזקה ל"מ גם שמא הוא בדק ריאה דודאי מטרח לא טרח י"ל דהר"מ ז"ל החמיר במומר לשאר עבירות ולאו וודאי הוא וכיון שכן י"ל דהיכא דאיכא ס"ס לא החמיר וזה שסיים שם הט"ז והר"מ לא החמיר אלא בחד ספק ומיהו במומר לא"ד לא מהני האי ס"ס אלא בעינן שיאמר פלוני מומחה שחט לי עיין סי' ב' בט"ז אות י"ט: ש"ע סָעִיף ד
יא הט"ז חולק על הב"ח וסובר דכאן הוה פחות מג"ט נמי אשפה לענין זה דהוה נבילה ובש"ך אות כ"א אבאר לעניין דינא עיין שם היטב: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב עיין ט"ז והא דלא סידר הטור להיפך מאבד או מקרע כו' דרך שטות דאפ"ה ה"א דקאי רק על מה שנותנין לו. ומכאן תראה שאין מפרש כפרישה מאבד שזורק בידים אלא שאין מניח במקום משתמר ויש לראות מה זה שכתב רבים מקשין בטור והא על המחבר ג"כ תפול הקושיא וגם תרוצו לא שייך במחבר דשינה מלשון הטור וכתב אותם במקום אותו. ויש לומר דהמחבר הורה בזה במלת אותם לומר אף דכולהו בהדדי דווקא דרך שטות הא בלא דרך שטות אפי' בהדדי לא מקרי שוטה ואי לאו אפי' בא' מכל אלו לא מייתר מלת אותם דבעי לומר אותם כל אחת מאלו דל"ת אמה שנותנין לו ולעולם אותם היינו כ"א לחוד מש"ה כתב אפי' באחת מכל אלו ומיותר מלת אותם ועוד דהפך ממה שהתחיל לומר אפילו כולהו בהדדי בעינן דוקא דרך שטות כנ"ל ועיין ב"ח וש"ך אות כ"ד שהם מפרשים אפי' בענין זה ועיין שם: ש"ע סָעִיף ה
יג אפי' רוצים כו'. כתב הט"ז אפי' מומחים פשיטא דאסור דיבואו לטעות והיינו בחרש ושוטה אף באימון ידים וקטן בלא אימון ידים הא באימון ידים ומומחה שוחט לכתחלה באחרים רואין: ש"ע סָעִיף ה
יד עט"ז וכוונתו מבואר דהטור כתב קטן אימון ידים ומומחה והמחבר השמיט מלת מומחה וסובר דהכל תלוי באימון ידים דאם אימון יד שוחט לכתחלה בעע"ג ומ"ש הרא"ש דאומן ומומחה לדיוקא הא דיעבד כשר באין אחרים עע"ג והקשה הט"ז דבטור א"א לפרש כן שהרי כתב וקטן מומחה ויודע לאמן דיעבד כשר ואם עע"ג שוחט לכתחלה ולא כתב רבותא טפי אפי' באומן לחוד שוחט לכתחלה דהא דיעבד כבר קתני לה ע"כ פי' דברי הרא"ש דקטן דמתניתין מסתמא מומחה איירי דומיא דחש"ו שאין פסולין כו' גם רבינא הכל מומחין ועלה קאי חש"ו ותירץ דמתניתין כאן אימון ידים עם מומחה ולזה סיים הא תרוייהו שוחט לכתחלה וכן בטור כך הוא הפי' ומסיק כן להלכה וכן הסכים הב"ח אמנם כן קשיא לי דהא להלכה בלא"ה קיי"ל אפי' גדול שא"י ה"ש אין לשחוט בגדול עע"ג כמ"ש רמ"א ס"ג בשלמא בטור דפסק גדול א"י מותר בעע"ג לזה כתב הב"ח אפ"ה קטן א"י גרע דגדול רואה כמה פעמים ואין מעשיו כ"כ מקולקלים ואולי דל"ת גדול דוקא באין אומן יד אסור קמ"ל אפי' באומן יד וכ"ש קטן דלכתחלה לא ואמת כן דהמחבר לעיל בגדול שאין אומן יד איירי דבאומן יד אפי' קטן לדעתו שוחט לכתחלה באחרים רואין אותו ואהא קאי שם יש מחמירין: ש"ע סָעִיף ה
טו כתב הט"ז הטור מתיר קטן מומחה ואומן יד דיעבד אף בטבילת כלים באיסור תורה לא מהימן (עיין סי' קכ"ז ובש"ך אות א' ובמקום אחר אבאר בזה) שאני הכא דלא הוה אלא חזקה כלומר דרוב שוחטין כהוגן ומיהו לדידן אינו נאמן ומ"מ לשלוח ע"י קטן נתפשט המנהג ששולחין ע"י קטן וכתב התב"ש אות ס"א הטעם במלתא דעבידא לגלויא כתב הב"ה סי' ק"ח דמהימן הקטן וה"ה כאן ועל העופות הנשלחים ע"י עובד כוכבים התיר ג"כ הט"ז שהשוחט נותן כתב לעובד כוכבים ששחט ולא חיישינן לחילוף דישראל מכיר עוף שלו בט"ע. וא"כ לא יפה עושין מה ששולחין ע"י עובד כוכבים והעובד כוכבים נוטל הנוצ' ומביא העוף כך דא"א להכיר בט"ע גם ע"י ט"ע לא ידענא דלמא ישראל אחר נתן לעובדי כוכבים ג"כ לשחוט וזה הכתב היא מאותה תרנגולת ושלו לקח שכר השחיטה לעצמו ע"כ שומר נפשו ירחק ולא ישלח ע"י עובד כוכבים עכ"פ: ש"ע סָעִיף ה
טז פחות מח"י שנה. הט"ז רוצה להקל דהכל לפי מה שהוא אדם אמנם עכשיו בעו"ה רבו המתפרצים וודאי יש לנהוג כרמ"א גם כתב בל"י דאין ליתן קבלה על קלף דאימא גנב ומחק שמו של השוחט וכתב שמו שם. ועיין בכה"ג בהגהות ב"י בשם יאיר נתיב ותתפלא על פרצות הדור בעו"ה הן בשוחטים ובודקים הן במורי הוראות ואשים מחסום לפי בדבר זה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יז אם הב"י הקשה אהרא"ש דלמד מדבר ואינו שומע מתרומה דלא יתרום ושומע ואינו מדבר אחר מברך והא בתרומה תנן דגם שומע ואינו מדבר לא יתרום ותי' הב"י דתנא לא נחית שם לתקנתא ואה"נ דאם אחר מברך ש"ד והט"ז הקשה דומיא דערום תנן דלית ליה תקנה כו' ואזיל לשיטתיה באות י"ט דאף יהפוך אחר פניו מ"מ אסור לזה להרהר כו' והב"י אפשר דסובר דערום נמי אית ליה תקנה דמותר להרהר דלאו כדיבור דמי כמ"ש הפרי תואר ויבואר לקמן. ולפי דברי הב"י ניחא מ"ש פ"ק שם משנה ה' דלא כייל עמהם חרש המדבר ואינו שומע דלית ליה תקנה והנך יש להם תקנה דשכור וסומא הטעם דאין יודעין לברור חלק יפה ואם אחר עומד ובורר חלק יפה הם תורמין ועיין תי"ט שם ד"ה האלם וד"ה לא יתרמו כתב הרמב"ם כפל הענין לומר בשום ענין אין להם לתרום לכתחלה זה יורה קצת כט"ז דהני חמשה בשום פנים אין להם תקנה ושכור וסומא התורה מיעטה לכתחלה והרמותם כל חלבו מי שיכול לברור חלק יפה ובעל קרי נמי למאי דבעינן למימר בערום דלא הוה כעונה ה"ה בעלי קריין וע"ש היטב אמנם הט"ז תירץ דד' חילוקי מצות יש ברכת הנהנין צריך דווקא שאחר יהנה ג"כ ברכת המצות אם אי אפשר ע"י שליח אחר מברך והוא יוציא. ואם אפשר ע"י שליח יעשה אחר הברכה והמצוה ואם הברכה שבח והודיה אף שאפשר ע"י שליח אחר מברך ומ"ה תרומה לא תנן תקנתא משא"כ בשחיטה ולדינא העלה בשחיטה אף שאין אחר שוחט מברך ויוצא זה כיון דברכת הודאה היא דומה לברכת חתנים יע"ש ולפ"ז שופר ומגילה וכדומה אם אחר יוכל לתקוע אין לחלק המצוה אלא אחר תוקע ומברך ואם א"י הוא תוקע ואחר מברך וכזה ראוי לעשות: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יח שרגיל כו' שידיו ואיבריו כבדים עליו. וודאי אין למנות שוחט כזה על הצבור ובאקראי לשחוט ג"כ נראה אם אין שעת הדחק דיש לאסור✍ועוד דאיך יברך כל שאינו ראוי לדבר בפני המלך ואפי' אינו מדבר כראוי יש לעיין אם ראוי לברך עיין א"ח סי' קפ"ה בט"ז ובמ"א אות ג' ובסי' צ"ט שם דמ"ש הרמ"א דבשאר ברכות שכור יכול לברך היינו שראוי לדבר בפני המלך דבתפלה אסור יע"ש וראיתי להפרישה כאן אות ל"ג שכתב דשכור מברך היינו ברכת המזון דרביה קרא לא ידענא אי בהגיע לשכרותו של לוט פשיטא דאין כלום ואי אין יכול לדבר בפני המלך נסתפקו שם אף בב"ה יע"ש וא"כ כשאין יכול לדבר בפני המלך אף אחר עע"ג אסור דאיך יברך וכמו בערום דאחר לא מהני ואם יכול לדבר כראוי בעע"ג יש להקל בשעת הדחק לא בע"א. וכן פסק בשמ"ח סעיף ל"ו דעע"ג יש להקל בשעת הדחק ואמנם לא הזכיר שם מדין הברכה וכדכתיבנא: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
יט ערום לא ישחוט ואף אחר אינו רשאי לברך ואף אם אותו אחר ג"כ שוחט דהא צריך לכוין והוא ערום. עט"ז. והקשה פרי תואר הרהור לאו כדבור דמי והתב"ש אות ס"ט תירץ דשומע כעונה אסור בערום כיון דהוה כעונה ויפה כתב ומיהו לענות אמן משמע שא"צ עיין א"ח סימן תרי"ג ולפ"ז ה"ה מגילה וכדומה דשומע כעונה אסור להיות ערום: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כ י"א דשחיטתו אסורה. כתב הט"ז הטעם דחשיב חשוד לא"ד ואם שגג מותר ע"ש ואפשר דהיינו כשלא פסלו הקהל בפי' ששאר שחיטות יהיו אסורין הא לא"ה פסול וכמ"ש הש"ך אות נ"ח דיש כח ביד הקהל לפסול ושם אבאר: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כא אינו נאמן דהוה מיגו במקום עדים הא אם מתרץ דיבוריה ואמר שחטתי ע"י דרסה מהימן ט"ז וכתב התב"ש ה"ה אם יש לתלות שאומר לא שחטתי שלא יקניט העובד כוכבים וכדומה יש לאסור אף שאומר לא שחטתי כלל יע"ש ויש להחמיר: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כב אמתלא נאמן. הט"ז הקשה מ"ש מסי' קפ"ה דבמעשה שלבשה בגדי נדה לא מהימנא והב"ח שם תירץ לזה דבנדה די לה שתאמר למה לבשה ש"מ דודאי נדה היא משא"כ כאן דא"א בלא סימן שא"א לומר בפה לכל אחד וכן כתב בנה"ך כאן. ולפ"ז בכל איסורין אם היה די באמירה והוא עשה איזהו סי' אף מעשה כל דהו לא מהני כמבואר בסי' קפ"ה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כג דאוקי עד הראשון כב' ואין דבריו של א' במקום שנים ואפי' באו עדים בב"א לב"ד אמרינן הכי עיין סימן קכ"ז אות י"ד. ואכתוב בכאן בקיצור.✍הנה אם עד מכחיש עד שזה אומר יפה שחט וזה אומר שהה ודרס ורוב אין שוהין ודורסין אפי' באו בב"א הרי עד שאומר יפה שחט כב' מטעם רוב ואם אחד אומר שהוא שחטו וא' מכחישו לומר שעובד כוכבים שחט אם בב"א אף למהרי"ק והמחבר פסולה דבב"א ליכא למימר הוה כשנים ובזה אחר זה למהרי"ק והמחבר שרי דהוה כב' ולאינך אסור ואם ב' אומרים יפה שחט וב' אומרים שהה ודרס להמחבר ומהרי"ק כשירה דאוקי תרי לתרי ואיכא רוב וחזקה ורובא עדיף אלא מדרבנן יש לאסור הבהמה דסמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא מדרבנן וכי תימא דרוב אין שוהין ומיעוטא דשוהין הוה מיעוטא דמיעוטא הא בורכא הוא ואם שנים אומרים בפשיעה שחט שלא כהוגן ושנים אומרים שיפה שחט אוקי תרי לתרי וחזקה דכשרות להדי חזקה דבהמה והוה ספיקא דאורייתא וצ"ע בדין זה האחרון דאפשר כיון דגברא כשר הוא ממילא הבהמה שחוטה. ולענין תרי ותרי מסקינן דהוה ספיקא דרבנן ומן התורה אזלינן בתר חזקה בין לקולא ובין לחומרא. ודיני ע"א נאמן באיסורין הלא מים עמוקים המה ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר זה בכלל מיוחד וכאן אין להאריך. ודעת הט"ז לאסור כדין הש"ע באחד אומר שחט כראוי ואחד אומר לא שחט כראוי: ש"ע סָעִיף יד
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א נשים. ה"ה עבדים בה"י. ופר"ח בק"א חולק עליו: ש"ע סָעִיף א
ב ועבדים. וכ' הש"ך הטור כתב ועבדים משוחררים (ועיין בפר"ח שחולק) ונ"ל לברר דעתו דסתם עבדים יש להם כל מדות רעות: ש"ע סָעִיף א
ג לשחוט. פי' על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה. ולא חיישינן דילמא משתלי ואכיל בלא בדיקה משום דלרווחא דמלתא שיילינן ליה וכמ"ש הרשב"א בת"ה דף ו' ע"א: ש"ע סָעִיף א
ד ומוחזקין. וכתב בש"ך עיין בח"מ סי' ש"ו ס"ז גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה ולא אמרינן בכה"ג רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן: ש"ע סָעִיף א
ה בפני חכם. וכתב בט"ז דדוקא בעינן תרתי חכם ומומחה ולא סגי ליטול קבלה מן המומחה בשחיטה לחוד רק מהחכם בלאו הכי כי יודע לנסותו היטב ואותן הנוטלים קבלה מן השוחטים שאינן חכמים בלאו הכי לא יפה הם עושים: ש"ע סָעִיף א
ו קבלה. וכתב בש"ך המנהג להתחיל לשחוט בג' תרנגולים ובתוך הג' יהיה תרנגול (זכר) ואסור ליקח שכר על זה. ובה"י הביא ראיה דקודם שחיטה מותר ליקח שכר. אבל התרנגולים אסורים להרב באשר שהוא אחר המעשה אלא יתן לעניים ואפי' מי שבקי לשחוט תרנגולים לא ישחוט צפרים ובני יונים הקטנים אלא מי ששחט כבר אותם ואתמחי בהם ומה שאין נותנין לכתחילה לאתמחי בהו משום דלא שכיחי ולכן לא ישחוט הצפרים דקים אלא עם התרנגולים משום חשש ברכה לבטלה כל זה מדברי מהרש"ל. אעפ"כ ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד דכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם: ש"ע סָעִיף א
ז עד שידע בו. יוכל האב לסמוך את בנו בשחיטה מאחר דע"א נאמן באיסורין. ה"ק ח"א סימן ל'. חות יאיר סי' קכ"א: ש"ע סָעִיף א
ח לפרקים. וזהו ל' יום. בה"י ועיין בבאר הגולה מה שהביא בשם מהרי"ל: ש"ע סָעִיף א
ט לכל. ובספר היראה מזהיר שלא ליתן קבלה לשום אדם שהוא קל בדעות כ"א ליראי שמים ובפרט הרגילים לשתות ביותר ואף שאינם שכורים כי הם אינם מרגישים אם הם שכורים או לא וידיהם כבדות מרוב שתייתם וגם להזהירם על בדיקת הסכין באימה ויראה: ש"ע סָעִיף א
י דאתרע. והט"ז חולק על זה ומביא ראיה לדבריו דאף מי שנטל קבלה יש לאסור למפרע ומסיק להחמיר ולאסור הבשר שישנו עדיין משחיטתו שלא לאכול והכלים הידועים שנתבשלו בהם משחיטתו יש לאסור. ובספר נקודת הכסף חולק עליו. אבל אם בפשיעה הוציא טרפה מתחת ידו לא אסרינן למפרע. ועי' בש"ך ופר"ח. כתב בדק הבית סי' קי"ט אם שחט או נקר חלב ואח"כ המיר אפי' באותו יום הכל כשר. טבח שמכר בשר שלא הודח ולא נמלח יותר מג' ימים אחר השחיטה ולא הגיד לקונים שלא יאכלו כי אם צלי אש. מצד הדין אין להעבירו אם לא למגדר מלתא. עבודת הגרשוני סימן ט"ו: ש"ע סָעִיף א
יא הכשר. וכ' בש"ך ולא דמי לבהמה שנמצאת טרפה דאמרינן בסימן פ"א שהגבינות שנעשו ממנה כשרים אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה. דהתם יש לומר משעה שנולדה כשרה היתה והשתא הוא דנטרפה אבל הכא ע"כ משעה שנולד לא ידע כלום. עוד שם כמה תירוצים. וכתב עוד מי שהיה בודק ואח"כ יצא טריפה מתחת ידו בפשיעתו לא מחמת חסרון ידיעתו הכלים כשרים מדינא ואמרינן אוקמא אחזקתו דעד השתא כשר היה ואפילו מי שהמיר דתו אין חשוד למפרע שאם שחט והמיר דתו באותו יום דכשר (מיהו אם בדקוהו ולא גמיר ודאי יש לאסור כל שחיטתו למפרע): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יב מותר. והטעם איתא בט"ז שהרי גם חכמים גדולים מספקא להם בכמה מילי בהלכות שחיטה ומיהו כתב בהגהות מיימוני שעכ"פ צריך שידע ששהיות מצטרפות שהוא דבר הרגיל. אם נכנס במקולין וראה שנים שוחטין ב' בהמות ואמר שאחד מהם שהה ואינו יודע איזהו והם שותקים פסק בשבות יעקב שאלה מ"ג דאם אומר העד אתם ידעתם שיש ספק בשחיטה והם שותקים מטריפין אבל אם לא אמר אתם ידעתם אפילו שתקו אין בכך כלום. כתב בית יעקב סי' ד' אם אומר על מותר אסור אף שאומר על אסור אסור ואין אומר על אסור מותר יש להעביר השוחט ההוא ועי' בס' ב"ד סימן ו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יג פסולה. דכיון דלא ידע הלכות שחיטה שמא פעמים שהה ודרס ואינו מרגיש. דכיון שאינו בקי בה"ש לא ידע אם נזדמן לידו טרפות. הרא"ש: ש"ע סָעִיף ג
יד יפה. פירוש כגון אחר שלמד ומתוך תשובתו נראה ששחט כהוגן אפילו הכי אין לסמוך עליו מאחר שבשעת שחיטה לא ידע לאו אדעתיה: ש"ע סָעִיף ג
טו שחיטה. ופי' הש"ך דאי שהה או דרס לא היה מאכילה לנו. ב"י ולפ"ז ה"ה אם שותק נמי: ש"ע סָעִיף ג
טז סופה. ופי' הש"ך אפילו ראה ששחט סימן א' יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסי' יפה הב' נמי שחט יפה: ש"ע סָעִיף ג
יז ויש. שוחט שמיקל בדין א' המוזכר בפוסקים להחמיר לפי שכך נראה בדעתו אם מותר ליתן לו לשחוט כשאחרים עע"ג עיין בית יעקב סימן צ"ז וסי' קכ"א: ש"ע סָעִיף ג
יח נהוג. וכתב הש"ך מיהו מן הסתם שאינו יודע אם יודע ה"ש או לאו נראה דמותר ליתן לו לכתחילה כשאחרים עומדים ע"ג וכ"פ רש"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יט שנגנבו. וכתב בטור אע"פ שחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה: ש"ע סָעִיף ד
כ מותרים. וכתב הש"ך ומיירי בגווני דליכא משום בשר שנתעלם מן העין. והט"ז כתב דלהכי נקט גדייו דר"ל שיש סימן שהם שלו דאל"ה בשר שנתעלם מן העין אסור אפי' במקולין של ישראל: ש"ע סָעִיף ד
כא אסורים. והטעם משום דאדם עשוי להטיל נבלתו שם. וכ' הב"ח דאשפה פחות מג' טפחים לא חשוב אשפה וכתב עליו הט"ז והש"ך דזה אינו מוכרח וכתב עוד בשם המחבר במקום שרוב ישראל מצוים פירושו אפי' רוב העיר והשוק עובדי כוכבים רק שבאותו מקום רוב ישראל מותר. וכן אם רוב עובדי כוכבים מצוים שם אפי' רוב העיר והשוק ישראל אסור דהכל תלוי במצוי. ואם עובדי כוכבים וישראל מצוים שוים אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב העיר ואם שוים בעיר אסור וכתב עוד אפי' במקום שרוב עובדי כוכבים מצוים אם רוב הטבחים שם ישראל מותר ודוקא בבהמות אבל לא בפרגיות וכיוצא בהן שדרכן לשוחטן בבית אלא בעינן דוקא שיהיו רוב ציידי עופות ישראל ששוחטין מיד כשצדין ומה שכתב בח"מ סימן רנ"ט סעיף ו' מקום שרובן עובדי כוכבים ורוב טבחים ישראל בהמה ועוף הנמצא שם שחוט מותר מיירי בעוף גדול. וכתב עוד מה שכתב רמ"א וגם רוב גנבי העיר ישראל קאי אנגנבו דבנגנבו בעינן דוקא רוב גנבי העיר ישראל ולא אזלינן בתר רוב ישראל דאם רוב גנבי העיר ישראל אף שרובה עובדי כוכבים מותר וכן אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אפילו רובה ישראל אסור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כב מדבר. וכתב הב"ח והש"ך אפילו פקח ונתחרש במשמע: ש"ע סָעִיף ה
כג שטות. פירוש אם עושה אותן דרך שטות הוא דנקרא שוטה ואפילו באחד מאלו אבל אי לא עביד דרך שטות אפילו עביד כולם לא מחזקינן ליה בשוטה ש"ך ועיין בח"מ סימן ל"ה דאף אם עביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה: ש"ע סָעִיף ה
כד לכלבים. וכתב בט"ז אפילו אם הוא מומחה והטעם איתא בש"ך דילמא אתו למיכל משחיטתו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עע"ג כ"ע מודו דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה יודע לאמן ידיו. וכ"ש גדול שאינו יודע הלכות שחיטה שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עומדים על גביהם ודלא כהב"ח שמחמיר בזה: ש"ע סָעִיף ה
כה משחיטתו. וכתב בש"ך מדברי ב"י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עע"ג והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עע"ג והיכא שאין אחרים עע"ג אפי' מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן. אבל מהרש"ל והדרישה פוסקים אפילו ביודע לאמן ידיו לחוד או מומחה ואחרים עומדים ע"ג אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיהיה מומחה ויודע לאמן ידיו וגם אחרים עע"ג והיכא דאין אחרים עומדים ע"ג או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפילו אחרים עע"ג אף דיעבד אסור וכן פסק הב"ח: ש"ע סָעִיף ה
כו שחיטה. והטעם איתא בש"ך משום דאין נאמנות לקטן וכתב בט"ז אע"ג שיש פוסקים דאם הוא מומחה ואומן ביד יש להכשיר דהרי שחוט לפניך אלא שיש לחוש שמא לא שחט שפיר כיון שהוא יודע ה"ש אמרינן מסתמא שחט שפיר אבל בשאר פוסקים לא איתא להאי היתרא. והב"ח החמיר על אותן ששולחין לשחוט לעובד כוכבים ונותנין לו לסימן איזה דבר שיכתוב השוחט עליו שהוא שחטו ואמר שזה אסור מאחר שאין החותם על גוף הדבר כגון על הבשר ואני אומר ודאי המחמיר תע"ב אבל איני יודע איסור בדבר דהא דבעינן חותם על גוף הבשר משום שמא נתחלף וזה לא שייך כאן דהא מכיר העוף שלו ויש ביד עובד כוכבים סימן ששחט אדם כשר א"כ מה איסור יש בדבר אבל מ"מ יש לחוש לאותן שכותבין לסימן תיבת כשר יש לחוש שמא העובד כוכבים צייר תיבה זאת אחריו כאשר הוא מצוי אלא צריך שיכתוב איזה סימן אחר שאינו מצוי ומ"מ המחמיר תע"ב דשמא לא יהיה היכר יפה בעוף שלו ועיין לקמן סימן ס"ב בדין תרנגולת ששלחו לשחוט ע"י עובד כוכבים כו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
כז ליזהר. כתב בט"ז שמהרש"ל כתב דהכל לפום חורפתו וידיעתו של הנער וכן ראיתי נוהגים שלא להקפיד על יותר מבן י"ג שנים כל שרואין בו שהוא בקי וזריז באימון ידים וכח גברא וכ"כ הש"ך. כתב בית יעקב סימן נ"ח שמצא כתוב וז"ל האבל וזקן בן פ' שנים והנער קודם י"ח שנים לא ישחטו עכ"ל. וב"ח כתב והכל לפי מה שהוא אדם דאם הוא תש כח לא ישחוט אפי' מבן נ' שנים ע"ש סי' א': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כח כשרה. והטעם איתא בש"ך דברכה לא מעכב בדיעבד כדלקמן סימן י"ט: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כט מומחה. וכתב בש"ך הא דלא כתב גבי המדבר ואינו שומע אם הוא מומחה משום דהכא אשמעינן דשוחט אפי' לכתחלה הוצרך לומר אם הוא מומחה (דלא כב"ח ופרישה שתירצו בענין אחר ועיין בח"מ סימן רל"ה ובא"ע סימן קכ"א): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ג
ל מברך. וכתב בש"ך דאין להקשות הלא קי"ל בסעיף ג' דמי שיודעין בו שאינו יודע ה"ש מותר לשחוט באחר עומד ע"ג לדעת המחבר א"כ למה צריך הכא מומחה י"ל דהכא מיירי דאותו אחר אינו מומחה רק שיודע לברך א"נ שאותו אחר מברך והולך לו או עמד שם ולא ראה ששחט רק השמיע ברכתו. ומיירי שהאחר שוחט ג"כ הא לאו הכי אינו יכול כאן לברך וכן פסק הב"ח ועיין לקמן סי' י"ט דבעינן שאותו אחר יכוין להוציאו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ח
לא כשוטה. פי' לכתחלה לא ישחוט אפילו אחרים עומדים ע"ג ובדיעבד כשר כשאחרים עע"ג דוקא: ש"ע סָעִיף ח
לב דרסה. וכתב בש"ך דרמ"א כתב כן לעצה טובה אבל מדינא הרי הוא כפקח לכל הדברים ומותר בדיעבד אם אחרים עע"ג. או בלא אחרים אם לא הגיע לשכרותו של לוט כמ"ש בח"מ סי' רל"ה. אבל בט"ז חולק עליו וכתב הטעם בשיכור מחמת שאבריו כבדים עליו ואינו תלוי זה בדעת אדם וכן ראוי לנהוג דכל שיינו חזק עליו אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט לא ישחוט. ובבה"י האריך והחמיר מאד על השוחטים הרגילים בכך להעבירן מפני שאבריהן כבידות מחמת ריבוי שתייתן וכן ראוי לנהוג אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט. כתב סמ"ג זקן ומי שידיו מרתתין הן מכח חולשה או מכח טבעו שג"כ ידיהם כבדות שחיטתן רובן דרסות המה. אף על פי שאמרו ברי להם שלא דרסו אינן נאמנין מפני שהם עלולין לכך עכ"ל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לג אותו. כתב הש"ך אפילו אחרים רואין אותו לא ישחוט לכתחלה: ש"ע סָעִיף ט
לד כשרה. כתב הש"ך כתב תשובת א"ז דסומא שלא ראה אורות מימיו אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו הביאו הב"ח ובד"מ כתב דשאר הפוסקים לא חלקו בזה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לה לברך. וכתב בט"ז דלא מהני בזה שיברך אחר ויהפוך פניו לצד אחר כיון דהערום צריך לכוין לשמוע הברכה והוא אסור בכך לכתחלה. כ' ע"י מי שאינו חגור בחגורה ולבו רואה ערותו לא ישחוט לכתחלה דכה"ג אינו רשאי לברך. גם אסור לשחוט בגילוי ראש דכה"ג ג"כ אינו רשאי לברך: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לו אסורה. הטעם איתא בש"ך משום דדמי לחשוד לאותו דבר וכתב עוד אפילו בלא חרם אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל: ש"ע סָעִיף יא
לז בראשונה. כתב הטורי זהב אין איסור אם שגג בדבר כשלא ידע מהחרם: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לח דאיסורא. וכתב הט"ז והש"ך דאינו נאמן במיגו דיכול לומר שהיא טריפה משום דהוי מיגו במקום עדים מ"מ אם הוא מתרץ דיבורו ואמר לא שחטתי כראוי נאמן: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
לט נאמן. וכתב בט"ז שאין להקל בפסק זה מאחר שרמ"א בד"מ הניח דין זה בצ"ע: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
מ בהכחשה. פי' ואותה שחיטה עצמה מותרת לשאר בני אדם אבל לא להעד דשוי אנפשי' חתיכה דאסורא. אבל מכאן ולהבא שחיטתו מותרת אפי' להעד. ש"ך: ש"ע סָעִיף יד
מא אדם. אבל בש"ך ובט"ז כתבו בשם מהרש"ל ובשם תשובת בן לב דלא אמרינן עד אחד בהכחשה לאו כלום אלא בעדות אשה אבל בשאר איסורים הוי כחד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע"כ בהמה זו אסורה לכל ישראל וכ"כ בב"ח ובבן לב ומהרש"ל: ש"ע סָעִיף יד
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א נותן לו קבלה. עי' בשמלה חדשה סכ"ד שכתב במדינות אלו שאין שוחטין בלי קבלה. אם עבר ושחט בלא קבלה אע"פ שהוא מומחה ומוחזק מ"מ שחיטתו אסורה כו' ע"ש ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ט"ו שחולק עליו והעלה דאין לאסור דיעבד ע"ש. ועי' בתשובת חות יאיר סימן קע"ח בכפר שדרים בו איזה בעלי בתים ותמיד מחזיקים אצלם שוחט ובודק וסמוך ליו"ט של פסח נפל למשכב ואחד מן הבע"ב מומחה ויודע ה"ש רק שמעולם לא שחט ולא בדק ולא נטל קבלה אם רשאי לשחוט והשיב שמצד הדין מותר לשחוט אחר שהוא שעת הדחק וכבוד יו"ט ומ"מ לבי מהסס להתיר בדורות הללו שכבר גדלה המכשלה כו' ומיהו רשאי לשחוט עופות שאין צריך בדיקת הריאה אצל שוחט ובודק החולה שהרי בכהאי גוונא יש מתירין לכתחלה ולכבוד יו"ט בודאי שרי ואפי' אם יש להם בשר רק שהוא מלוח יותר משני ימים מאחר שאין בו שמחה רשאי לשחוט ואע"ג דקיי"ל דאין יוצא ידי שמחת החג בבשר עופות מ"מ עדיף טפי מבשר מלוח ישן וה"ה דשרי לשחוט בהמה רק שאם יארע לו שום שינוי ושום ספק בבדיקת הריאה וא"א להחולה להיטפל ולמעך בזה יטריף כי ודאי בבדיקה צריך אומן יד והרגל והרגשה ויש להחמיר בו טפי מבשחיטה ע"ש עוד. ועי' בתשובת שבות יעקב ח"א סימן כ"ג דשוחט שלא שחט מעולם אין לשחוט לכתחלה בי"ט ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב שידע בו. עבה"ט ומ"ש יוכל האב לסמוך את בנו כו' כן כתב גם אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ב סימן ג' וגדולה מזו דאפי' אם בדקוהו ומצאו שא"י ה"ש אף שכתב רמ"א דאם לא נטל קבלה דאסרינן כל הכלים למפרע מ"ע בנ"ד שאביו מעיד שהיה בקי אמרינן השתא הוא דאיתרע ולמד ושכח ומותרים הכלים למפרע ע"ש. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן מ"ד שכתב דמכל מקום לכתחלה יש ליטול קבלה מאחר שאינו קרובו ע"ש ועיין עוד בשו"ת שבסוף ספר בית לחם יהודה סימן א' מה שכתב בזה: ש"ע סָעִיף א
ג ובקי ביד. עיין תשובת נו"ב תניינא חלק י"ד סימן א' שכתב בשוחט שידיו מרתיתים ואמנם הוא מרגיש בפגימה דקה וגם אומר ברי לו שאינו נכשל בשום דבר כי אין הרתיתות מזיק לו דודאי יש להעביר השוחט ההוא לכתחלה אבל אין אוסרין שחיטתו למפרע דלא גרע ממי שדרכו להתעלף בסעיף ג' דאם אמר ברי לי כשר והש"ך שם מקיל אף בשותק אלא שהתב"ש אוסר בשותק אבל באומר ברי לי לכ"ע כשר ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ד דאיתרע. עי' בה"ט (מ"ש והט"ז חולק כו' ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' ד' מ"ש בזה) ומ"ש טבח שמכר כו' עיין בעה"ג שם לענין הכלים שנתבשל בהם בשר שניקח מן הטבח הזה למפרע ועמ"ש מזה לקמן סימן ס"ט סעיף י"ב. ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' כ"ז שפסק בשוחט ששאלו אותו על הבהמה ששחט ובדק אם היא כשירה ואמר לפני עדים שכשירה היא. ואח"כ מצאו סרכה גדולה שנטרפה ע"י סרכה זו שאין להעבירו מטעם שיכול לומר שוגג הייתי ומחמת מהירות כאשר מצוי הוא מכשול כזה ואף דטבח שיצא טרפה מת"י אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי כמ"ש לקמן סימן קי"ט סעיף י"ז שאני הכא דיש להשוחט הוכחה ואומדנא ע"ז דאם היה רוצה להכשיל במזיד היה לו לנתק הסרכה בענין שלא היו מרגישים כלל והביא דברי מהרש"ל בפרק גיד הנשה סימן ט"ז שכתב סברה זו (וכן הורה בשו"ת השיב ר' אליעזר סוף סימן ט"ו על מעשה כזה ממש ע"ש) . וכתב עוד אך באשר שרב העיר העבירו מאומנתו למגדר מלתא ומצינו שגדולי ראשונים העבירו השוחט על שלשים יום והשוחט עשה שלא כהוגן שלא קיבל גזירת הרב ראוי לאסור הכלים מה שבישלו משחיטתו אחר העברתו ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן מ"ח שכתב בשוחט שהעיז נגד הרב ואסר הרב את שחיטתו וקצת בעלי בתים זילזלו באיסור זה ואכלו משחיטתו ואח"כ מת הרב ההוא יש להסתפק אם הבשר שנשאר משחיטתו בחיי הרב מותר עכשיו דאפשר שפקע האיסור למפרע. ולענין הכלים לאותן שלא קיבלו דברי הרב מותרים דכיון שמת פקע האיסור מהשוחט וגם מהכלים אך לאותן שקיבלו דברי הרב הוי זה כמו נדר ויש ספק אם הקבלה הוי כמו בשר ויין זה המבואר בסימן רי"ו סעיף ט' ואסור בנתינת טעם לכן יניחו הכלים כ"ד שעות שלא יהיה ב"י כדי לצאת כל הספיקות ע"ש. ועי' בתשובת בית יעקב סימן ד' ובתשובת בשמים ראש סימן רצ"ט ובהגהת כס"ד שם ובתשובת פרי תבואה סימן י"ג ובת' כתר כהונה סי' כ"ח וכ"ט ובת' בית אפרים חלק יו"ד סימן ד' וה' וסי' ח' (ובתשובת ח"ס סי' ב' וג') שהאריכו בענין זה ועי' בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד מסימן א' עד סימן י"א שהעלה הרבה חידושי דינים בדין שוחט שיצא טרפה מת"י ובכמה דברים חולק על תשובת אחרונים בענין זה ולפי שדבר זה אינו שכיח כ"כ קצרתי: ש"ע סָעִיף א
ה אבל אם לא נטל. עש"ך דשוחט שהמיר או הוציא טרפה מת"י בפשיעה יש להתיר למפרע ועיין ט"ז בסימן קי"ט ס"ק ט"ו דאוסר למפרע וכן דעת התב"ש כאן ס"ק כ"ב ובסימן ב' ס"ק ל"ב ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ט"ו שהוכיח כדעת הפוסקים דבחשוד אין צריך לחוש למפרע ע"ש. וכ"כ בתשובת מים רבים חי"ד סימן כ"ג אך בסוף התשובה כתב לחלק בין חשוד במזיד דאחזו היצר להעבירו על דת לא נחשד למפרע מה שאין כן באם עשה כן מחמת עצלות גרע טפי ויש לחוש על למפרע ע"ש וכן העלה בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ז' דבחשוד א"צ לחוש למפרע ועל החילוק הנ"ל שהמציא בתשובת מים רבים כתב דיש לדון עליו ע"ש ועי' בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ו': ש"ע סָעִיף א
ו טריפה. כתב בתשובת בית יעקב סוף סימן ד' דמה דאסרינן שחיטתו למפרע הוא ודאי איסור כיון דהוא תרתי לריעותא השוחט איתרע והבהמה בחזקת איסור ע"ש ועיין בספר נחלת עזריאל בנדה ד' ג' ד"ה והנה. ועיין בתשובת גבעת שאול סימן י"ז שנשאל בשוחט שבא לפני בית דין והודה שע"פ הרוב שחט בשכרות ומחמת זה לא שחט כראוי ועשה כמה פעמים דברים הפוסלים בשחיטה שהייה דרסה כו' ובקש מהם להורות לו סדר תשובה על המעשים רעים שעשה מה דינו של הבשר והשומן שיש עדיין משחיטת זה השוחט והשיב להיתר דאינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע אף בכהאי גוונא ע"ש באריכות. ועי' בשו"ת חות יאיר סוף סי' ע"ב באשה שאומרת דרך תשובה שזינתה וכן בהתודה הבועל מבואר שם דאם אומר דרך תשובה לא שייך אין אדם מע"ר אך לא הביא שם שום ראיה ע"ז ובאמת מבואר כן בתוס' ב"מ ד' ג' ע"ב סוד"ה מה אם ירצה ע"ש (ועיין בתשובת חתם סופר סימן ד' שכתב דמדברי התוס' שם אין ראיה אך הביא שם ראיה אחרת. ועל מ"ש החו"י הנ"ל דה"ה בהתודה הבועל חולק עליו ע"ש וע' בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן ע"א ובנו"ב תניינא סימן י"ב הבאתיו בפ"ת לאה"ע סימן קט"ו ס"ו בד"ה רגלים לדבר. ועי' עוד בת' ח"ס סי' כ"ב ויובא קצת לקמן סימן ב' ס"ק ח' דשם לא החליט הדבר לומר דנאמן בהודה דרך תשובה ואף שהתודה בחליו ע"ש עוד) שוב מצאתי בשו"ת שיבת ציון מהגאון מהר"ש לנדא נר"ו סימן כ"ג שהאריך בענין כזה (אביא דבריו לקמן ס"ק י"ח ודעתו ג"כ דבכה"ג ל"ש א"א מע"ר ויש לאסור כל הבשר שיש עדיין בעין וגם כל כלי ראשון הבלוע מבשר זה ע"ש) . ונראה דאף לדברי הג"ש הנ"ל דוקא אם אמר שעשה דברים הפוסלים בשחיטה מדאורייתא אינו נאמן אבל אם אמר שעשה דברים הפוסלים מדרבנן יש לאסור לפמ"ש התומים בכללי מגו אות ק"ה דבדרבנן אדם מע"ר ע"ש אמנם ראיתי בתשובת ברית אברהם חלק אה"ע סימן י"ג שהאריך לחלוק עליו והעלה דאף בדרבנן אין אדם מע"ר ע"ש א"כ גם בזה יש להתיר מ"מ אפשר דאם אמר שעשה שהיה משהו וכיוצא שאין האיסור ברור יש לאסור. ועי' עוד בשו"ת השיב ר' אליעזר סימן ט"ו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז על האסור מותר. עבה"ט בשם בי"ע דאף באומר על מותר אסור ג"כ יש להעבירו. והנה שם בבי"ע כתב הטעם דיש לחוש שיבא קלקול אם יקדש בו אשה וכיון שאסור לא יהי' שוה פרוטה כו' והפמ"ג במשבצות סק"ז כתב הנועם שיבא קלקול בב' קדרות דלקמן סימן קי"א ע"ש. מבואר מדבריהם דאף דהטעות אינו מפאת שכחה רק מחמת שיקול דעתו שכך נראה בדעתו המשובשת ג"כ יש להעבירו עד שיחזור בו. ונראה דיש נ"מ בין אלו הב' טעמים באם אומר על מותר שהוא אסור מדרבנן להבי"ע יש חשש גם בזה עי' פסחים דף ז' ובאה"ע סימן כ"ח סעיף כ"א ולהפמ"ג אין חשש דהא אין תולין במידי דאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש המנ"י בסי' ק"צ ס"ק מ"ג. וכן אם אומר על איסור מדרבנן שהוא מה"ת הוא בהיפך להבי"ע אין חשש ולהפמ"ג יש חשש. אמנם כבר חלוקים עליו חביריו על המנ"י (והארכתי בזה לקמן סי' קי"א) והעלו דתולין אף בדבר האסור מדרבנן לפ"ז באופן זה באומר על דרבנן שהוא מה"ת אין חשש גם להבי"ע גם להפמ"ג אך באופן הב' יש חשש לשניהם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח ויש מחמירין ואוסרין. עש"ך ס"ק ט"ו ועי' בתשובת גבעת שאול סימן פ"ז פירוש לדבריו ועי' בספר נחלת עזריאל בחולין דף ג' ע"ב: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט [בין שמצאם בשוק כו'. עי' בת' משכנות יעקב סימן ו' מ"ש בזה]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י ושוטה. עי' בתשובת ח"ס סי' ז' אודות שוחט מומחה וירא ה' אשר לפרקים הוא נכפה ר"ל בחולי הנופל והרופאים שפטו שבא לו מחולשת לבו דלא טעים מידי בצפרא אי כשר לשחיטה או לא כמ"ש שמ"ח סעיף כ"ט דכל השוטים הנזכרים בח"מ סימן ל"ה פסולים גם לשחיטה ונכפים בכלל דאפילו בעת חלמותו יש לחוש בכל רגע שמא הוא סמוך לשעה שיכפהו החולי והוא זמן סוף שפויו והתחלת שטותו כמבואר ברמב"ם וש"ע ח"מ סי' רל"ה ובסמ"ע שם ס"ק נ"ב. והאריך בזה ומסיק דודאי לשחיטה צריך דקדוק היטב יותר מבעדות ובפרט בבדיקת הסכין אך מאחר שהמנהג שם בלא"ה ששני שוחטים הולכים לבית המטבחים ואפילו בעופות ששוחט לבדו מ"מ לא שכיח כלל שיאכלו מעוף הנשחט בפחות משיעור חצי שעה שרייה ומליחה כו' ואם בין כך לא יארע לו נדע שלא הי' שעת השחיטה סמוכה לחולי שטיותו ולא נחשד שיעלים חליו להאכיל נבילות חלילה. ובפרט אם יעמידו משגיח א' בביתו ע"ז אין כאן בית מיחוש כלל והיה סגי אפילו אי לא היה לו וסת כלל מכ"ש שהרופאים תולים החולי בחולשת ליבא ריקנא א"כ הלא רובי השחיטה יהיו בתר דטעים מידי ע"כ יפה הורה המורה שלא להעבירו ע"ש ונראה דלכתחילה ודאי אין למנות שוחט כזה [עי' בח"מ סימן ל"ה ס"ט. ושם האריך עוד בענין אם ראוי להיות ש"ץ]: ש"ע סָעִיף ה
יא שנעשה בר מצוה. עי' במג"א סל"ט סק"א דבדבר דקטן פסול מדאורייתא בעינן שיהא גדול ממש דהיינו שהביא ב' שערות אחר שהוא בן י"ג שנה ועי' ברמ"א שם סימן נ"ה ס"ה דלמידי דרבנן סומכין על החזקה שהביא ב"ש ע"ש. ומזה נלמוד לנדון זה דאף אחר יג"ש ויום א' אסור לשחוט לצורך אכילה מאחר שהוא פסול מדאורייתא או מטעמא דהלבוש שאינו בר זביחה או מטעמא דהש"ך שאינו בר עדות אם אין אחר עומד על גביו עד שיוודע שהביא ב"ש או שהוא בן ל"ה שנה ויום א' (ומ"ש המג"א עד שיהא בן י"ח שנה כבר תמהו עליו האחרונים) או שנתמלא זקנו כמבואר בח"מ סל"ה ובמ"א סימן קצ"ט סק"ז אמנם להאכיל לכלבים או באחרים עוע"ג ואינו מומחה ואינו יודע לאמן ידיו מיד שהוא בן יג"ש ויום א' מותר לשחוט. ועמש"ל סימן רפ"א סק"ז: ש"ע סָעִיף ה
יב ויודע ליזהר. עבה"ט בשם בי"ע מ"ש האבל כו' וע"ש שכתב דצע"ג מ"ט אבל לא ישחוט ואינו נזכר בשום פוסק ואפשר דס"ל דמשום צערא לא ישים אל לבו לשחוט בכוונה עכ"ד. וצ"ע דלפ"ז אפילו טבעה ספינתו בים נמי לא ישחוט דהרי בש"ס בברכות דף י"א מדמי לה לאבל ע"ש אלא ודאי דלהא לא חיישינן כלל רק הטעם שאסור אבל לשחוט נראה לי דהוא משום שאסור במלאכה כמו שכתב לקמן סימן ש"פ ולפ"ז בגוונא דשרי במלאכה כמבואר שם סעיף ב' וסעיף ה' באמת מותר האבל לשחוט וזה ברור. ומ"ש עוד וזקן בן פ' שנים כו' עיין בתשובת מאיר נתיבים סי' ע"ו שכתב דהאידנא בדורות הללו שנחלשו הכחות ראוי ונכון לכל אשר בידו למחות לתקן למגדר מילתא שעכ"פ מע' שנה ואילך לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש עדיין משום לא פלוג גם עד שבעים שנה צריך בדיקה גדולה ומחוייבים הרבנים להשגיח ע"ז שהשוחטים הבאים בימים יבואו לפניהם לפרקים לנסותם כי קרוב הדבר להתקלקל והם בעצמם אינם מרגישים בזה אם ידיהם רותתים ע"ש ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קי"ח: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ח
יג לא ישחוט. עיין בתשובת בית שמואל אחרון חי"ד סי' ב': ש"ע סָעִיף ח
יד לידי דרסה. עבה"ט. ומ"ש זקן ומי שידיו מרתיתין כו' לשון זה הוא בספר לחם הפנים וכבר השיג עליו בתשובת נו"ב תניינא ח' יו"ד סי' א' דשקר העיד בשם סמ"ג ולענין דינא אף דלכתחלה יש להעבירו מ"מ אין אוסרין שחיטתו למפרע והבאתיו לעיל סק"ג: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יא
טו אם הטילו כו'. כחב בתשובת נו"ב חיו"ד סימן א' בעיר שעשו תקנה ע"י הרב והקהל ששוחט א' לבדו לא ישחוט בלי חבירו והוכרז שמה שישחוט אחד הוא טרפה ועוד נעשה שם שהשוחטים תקעו כפיהם שלא יכשירו שום בהמה עד שיניחו חותם לסימן כשר. ושוחט אחד עבר על כל זה. ופסק דיש להכשיר שחיטתו לעיר אחרת ואפי' לאותה העיר אם יתירו התיקון ההוא בב"ד של ג' דאף שעבר על הת"כ לא נעשה חשוד לאותו דבר כיון שהת"כ לא היה שלא ישחטו אלא שלא יכשירו וזה ענין אחר ע"ש עוד. ועיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ט"ו וסי' י"ט מה שכתב בזה. ועיין בהשמטות שם שהעיר על דברי נו"ב הנ"ל במ"ש דאפי' לאותה העיר אם יתירו כו' וכתב כיון שצריך עקירת הנדר למפרע לא כדין חרמי צבור א"כ אי אפשר להתיר ע"פ ב"ד שבעירם דהוי כמיפר נדרי עצמו. ועיין בת' ב"ש אחרון חיו"ד ס"ג וס"ד ועיין בת' ח"צ חי"ד ס"א וס"ד [ועיין בת' ח"ס סי' י"ג אודות קהלה אחת שנהגו מכבר להעמיד ב' שוחטים בבית המטבחיים לבדוק הסכין והריאה על ידם והרב אב"ד הוסיף עוד שגם בכל בהמה דקה יעמדו ב' שוחטים והחזיקו בזה המנהג כמו ד' שנים ועתה באו פריצים וחללוהו אם אפשר לבטל מנהג זה אחר שהחלו לעשותו ולקיימו. והשיב גוף המנהג וודאי מנהג ותיקין הוא אך בקהלות גדולות מנהגים שונים בזה כי בק"ק פפד"מ תיקן מ"ו בעל הפלאה ז"ל שאפי' שום עוף לא ישחטו בלי שנים בודקים הסכין לפני שחיטה ופק"ק פ"ב החמירו רק בגסות ולא בדקות ולא בעופות חוץ משחיטות כפרות שבין ר"ה ליוהכ"פ והטעם נעלם ממני דהא לענין בדיקת הסכין אין חילוק בין דקות לגסות. וממילא יובן שהרב דעיר הנ"ל שתיקן גם בדקות כן יאושר חילו. ומאחר שפשט מנהגו שם אפי' ב"ד אחר אינו יכול לבטלו דה"ל כדבר שפשט איסורו בכל ישראל כיון שמתחלה לא תיקן אלא לעירו ושם פשטה תקנה זו כמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ו ע"ב אמנם ב"ד גדול בחכמה ובמנין יכול לבטלו אם אינו נעשה לסייג ולגדר אך אם נעשית לסייג ולגדר ועדיין צריך לאותו סייג אפי' ב"ד גדול אינו יכול לבטלו כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' ממרים כו'. ומעתה הרב אב"ד דמילי דבני מאתיה עליה רמיא ומסתמא בקעה מצא וגדר בה גדר כ"ז שלא בטל הטעם לא הוא ולא אחר גדול ממנו יכול לבטל. וכל העובר על תקנתו אחר התראה יש לדון אם לא יפסל משחיטה מכאן ולהבא כו' ע"ש]: ש"ע סָעִיף יא
טז [י"א ששחיטתו אסורה. עבה"ט. ועיין תב"ש ופמ"ג דאם לא פסלו בפירוש שחיטת הכל רק החרימו שלא ישחוט כו' ויש להתיר בשוגג ובהפ"מ אף במזיד שרי אבל אם פסלו בפי' אף שוגג אסור דיש כח בקהל לזה ע"ש והנה בספר חות דעת המציא מדנפשיה דטעם האוסר מהא דאמר רבא תמורה ד' ט' כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ כו' דכאן יתוקן האיסור במאי דלא מהני ע"ש ועיין בס' בית יהודה מהגאון מהר"י לנדא ז"ל שכ' עליו דלפ"ז אף בשוגג ואף בהפ"מ ראוי לאסור שחיטתו לתקן האיסור אבל באמת טעמו ליתא ונסתר מדברי ת' הרא"ש שהביא הט"ז סי' רכ"ח ס"ק מ"ד והש"ך סי' ר"ל ע"ש. ועיין בתשובת ח"ס סי' ו' שנשאל נדון ב' שוחטים שנשבעו זל"ז שלא ישחוט אחד בגבול חבירו שלא להפסידו ועבר אחד מהם ושחט שם אי יש לאסור שחיטתו. והביא ג"כ דברי החו"ד הנ"ל וגם מ"ש בספרו נה"מ סי' ר"ח והאריך לסתור דבריו בזה וגם האריך בכלל הלכה זו דאי עביד לא מהני ומסיק היוצא מדברינו הלכה למעשה כל מה דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני חוץ מאותן הענינים שאין גוף הדבר נעשה באיסור כמ"ש סמ"ע וש"ך סי' ר"ח. שנית בשבועה אפי' ליכא אלו התנאים אפ"ה מהני משום שבדאו מלבו. חוץ מעד"ר ואפילו חרמי ציבור דחמירי טובא מ"מ קילי כיון דיש בידם לבטלם. ג' שבועה שלא למכור הוי סילוק כח מהדבר (ע' מג"א סי' של"ט סק"י) ואי נשבע על חפץ ידוע ומכרו שכבר אין לו היתר (עמש"ל סי' רל"ח ס"כ) אזי המקח בטל אבל אם יש לו היתר המקח קיים כיון שאפשר להתירו לא סילק כחו וא"כ בנ"ד שאינו ענין מקח וממכר שעבר ושחט שחיטתו כשרה. ומ"מ יש להתיר שבועתו להצילו מעונש שבועה ואף דהכא אין לו היתר בלא דעת חבירו ולא יתרצה להתירו להסיג גבולו. עוד יש להמציא תקנה בתחלה ישבע עוד הפעם שלא ישחוט בגבול חבירו ושוב יתירו לו שבועה הראשונה ואז תחול השניה נמצא שלא יכול לשחוט עוד מפני שבועה שניה וגם ניצל מעונש שבועה שעבר ובזה אין חבירו יכול לעכב שאין לו בו הפסד ע"ש ועיין עוד מענין זה דאי עביד ל"מ מ"ש בסי' ס"א בנ"צ שם ובהתשובות שרמזתי לקמן סי' ר"ל ובסי' רס"ו סק"א ובפ"ת לאה"ע סי' ק"ח ס"ג ובסי' קל"ד ובסי' קמ"א סעיף ס' ע"ש]: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יז אינו נאמן. עבה"ט ס"ק ל"ח וכתב התב"ש דה"ה אם יש לתלות שאומר לא שחטתיה שלא יקניט להעובד כוכבים וכדומה יש לאסור אף שאומר לא שחטתי כלל והביא הפמ"ג וכתב שיש להחמיר אכן בשו"ת ברית אברהם חלק יו"ד סי' י"ג השיג עליו והעלה דאין להחמיר בזה ע"ש: ש"ע סָעִיף יב
יח שויא אנפשיה. עי' בשער המלך פ"ט מה' אישות דין ט"ו שהביא דבתשובת מהר"י באסאן סימן פ' נסתפק בכ"מ שאמרו שויא אנפשיה חד"א אם מדין נדרי איסור נגעו בה ואע"פ שאינו ממש כנדר דליתא בשאלה אולי החמירו בו חכמים כמו בנ"ש או אינו אלא מדין הודאת בע"ד. והר"ב מ"ץ ח"א סי' ס"ה פשיטא ליה מלתא דמדין נדרי איסור נגעו בה והוא ז"ל תמה עליו דמדברי תשובת הרשב"א הביאה הב"י באה"ע סימן מ"ה במי שטוען שקידש את האשה מבואר דאף היכא דלא שייך טעמא דנדרי איסור אפילו הכי אמרינן שויא אנפשיה חד"א אפי' כנגד עדים ע"ש. ועיין בנו"ב תניינא חלק אה"ע סוף סימן מ"ג כתב להחכם השואל שרצה לומר ג"כ דשויא אנפשיה חד"א הוא מטעם נדר וקונם וכתב דזהו שטות דאיזה לשון שבועה או קונם יש כאן או במה מתפיס ולדבריו אם יאמר אחד בשני בשבת שהיום שבת יהיה אסור במלאכה מטעם נדר ואם כדבריו איך אמר ר"ע לר' יהושע שילך אצל ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו ולמה לא נימא דר"י שווא אנפשיה חד"א מטעם נדר (ומיהו י"ל כמו שחילקו הפוסקים לקמן סי' רי"ד לעיין דברים המותרים כו' דאם נוהגים איסור מחמת שסוברים שאסור מן הדין לא הוי כאילו קבלום עליהם בנדר) א"ו מה דאמרינן שויא אנפשיה חד"א הוא מטעם דאדם נאמן ע"ע יותר משני עדים ולכך בדבר שא"א כגון שאומר על יום חול שהוא שבת או יו"כ לא אמרינן שויא חד"א עכ"ל. [ועיין בתשובת חתם סופר סי' קפ"ה מ"ש בזה] ועיין פמ"ג שהאריך בדינים אלו: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יט שהוא טרפה. (עיין בתשובת מאיר נתיבים סי' ל"י בשוחט שהוציא ידו מריאה של גדי ואמר טריפה ואח"ז בא שם מומחה גדול והכשיר אותה ועתה מתנצל הראשון שמה שאמר טריפה הוא משום שאירע לו ספק בשחיטה וכתב שאין להעביר השוחט ההוא ע"ש): ש"ע סָעִיף יג
כ נאמן. בגליון יו"ד של הגאון מהר"ר יאקב ברלין ז"ל כתב ואם מתחלה אמר כשירה ואח"כ אמר שהיא טריפה אינו נאמן אף אם נתן אמתלא לדבריו עיין בתשובת שבו"י ח"א סי' מ"ד ע"כ. ועיינתי בשבו"י שם וראיתי שכתב להיפך דאף אם מתחלה כשאמר כשירה לקח ממנה בשר ומכר לאחרים אפ"ה יש לחוש לדבריו האחרונים ולא אמרינן בזה אין אדם משים עצמו רשע אלא שזה דוקא היכא שנותן אמתלא גמורה אבל אם אין האמתלא ברורה כל כך לא מהימן כיון שעשה מעשה שלקח ממנה בשר ומיהו אי מהימן ליה אסור אף אם אינו אומר אמתלא כלל ואפשר דאפילו אם אומר איני מאמינך אלא שמאמין לו בלבו ע"ש ועי' בשו"ת ד"ש סי' קכ"ב הובא בבה"ט לקמן סי"ח ס"ק כ"ה כתב ג"כ דאם מתחלה אמר כשירה ואח"כ אמר טרפה נאמן אם נתן אמתלא מק"ו מהיכא שאומר טריפה ואח"כ נותן אמתלא ע"ש: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כא שהוא אדם. עבה"ט שהאחרונים חלקו ע"ז ואסרו הבהמה [ועיין בת' מ"י סי' ט'] ועיין בדגמ"ר שכתב שגם הם לא נחלקו אלא אם לפי דברי המכחיש השחיטה אסורה מה"ת אבל אם גם לפ"ד המכחיש היתה שלא כהוגן משום חומרא כגון שהיה פחות מכשיעור או במיעוט בתרא וכדומה לזה שוחט נאמן. עוד נראה לו לחלק בין אם זה שמכחישו אומר שחטת שלא שהוגן א"כ הוא מעיד על הבהמה זו שנשחטה שלא כד"ת יש להחמיר אבל אם השוחט אומר בשעה פלונית שחטתי בהמה זו ועד אחד מכחישו ואומר לא שחטת בהמה זו כי כל שעה פלונית לא זזה ידי מידך הראשון נאמן ע"ש. ועיין בשאלות יעב"ץ ח"ב סימן קמ"ד מ"ש בענין זה. ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ג בשוחט שנפל למשכב וכאשר הכביד חליו שלח לקרוא את הרב ואמר לו שרוצה להתוודות על חטאיו ואיש לא היה עמהם בחדר ואמר השוחט דרך ווידוי שבנעוריו נכשל בביאות אסורות וסמוך לחליו מצא ה' פעמים הסכין פגום אחר שחיטה והכשיר וכאשר שמע הרב דבר זה בדק אותו אם הוא שפוי בדעת וראה שדעתו מיושבת עליו והלך הרב והטריף כל כלי ראשון של בעלי בתים אשר לא ימלט שום אחד מהם שלא קנה מבהמות האלה ובתוך יומים עמד השוחט מחליו ורוח אחרת עמו ומכחיש את הרב ואומר לא פעלתי און ולא התוודה כלל ומעולם לא מצא הסכין פגום אחר שחיטה. והנה יש בזה ב' בחינות. א' אם השוחט היה נאמן במה שהודה ואפילו אם היה נאמן אכתי כיון דליכא עדים בדבר רק הרב. והשוחט מכחישו אם הרב נאמן. וכתב דלכאורה נראה דאין השוחט נאמן במה שהודה כיון שהוציא הבהמות מת"י בחזקת כשרות והיה נאמן ע"ז כשנים ושוב מה שחזר בעת חליו ואמר שמצא פגימות אח"ש לא הוי רק ע"א דעלמא ואינו נאמן וי"ל אפי' לדעת מהרש"ל ומהריב"ל ואחרונים שחלקו על מהרי"ק וש"ע וס"ל דלא אמרינן באיסור כ"מ שהאמינו עד אחד ה"ה כשנים ושחיטה זו אסורה היינו דווקא אם באים שניהם כאחד או שהעד האוסר בא מקודם אבל כשהשוחט המתיר בא מקודם ונתקבלו דבריו לכ"ע אין ממש בדברי העד הבא אחר כך לומר שלא שחט כראוי ואם כן בנ"ד כיון שכבר נתקבלו דבריו הראשונים שנשחטו כראוי שוב אינו נאמן אמנם באמת הא ליתא ואדרבה גרע טפי מנדון של מהרי"ק דשם השוחט עומד בדבורו ויש לנו עדיין עדותו הנחשב כשנים ואין ביד אחד להכחיש אותו משא"כ בנ"ד שהשוחט בעצמו חוזר בו ועוד דיש רגלים לדבר להאמין לדבריו האחרונים הואיל והתוודה זה בחליו ואמר דרך תשובה וגם אין אדם מע"ר לא שייך בזה. ע"כ יפה עשה הרב שאסר כל כ"ר הבלוע מבשר זה. ולענין אם הרב נאמן נגד השוחט העלה דנאמן אף לדעת הש"ע דע"א בהכחשה לאו כלום הוא היינו דוקא בע"א דעלמא אבל הרב שנתמנה מהקהל להשגיח על כל דבר איסור והיתר וביחוד על השוחט פשיטא דנאמן ע"ש [ועיין בחשובת חתם סופר סי' ד' שאלה כזו ממש אלא דשם לא נזכר שהשוחט אחר שעמד מחליו רוח אחרת עמו ורק נשאל אם להאמין את השוחט הואיל ואמר דרך ווידוי אי לא נאמין ומה יהיה דין הבשר והשומן וגם הכלים. והעלה דודאי השוחט נאמן כיון שאמרו דרך וידוי ומכ"ש שאמר כן בשעת חליו שסבר שהולך למות דאין אדם מכזב בשעת מיתה כדקי"ל ס"פ גט פשוט ובח"מ סימן פ"א ס"ב. אמנם בכל זאת לא נחשד אלא במה שאמר שהקיל בפגימה אחר שחיטה אבל לא נחשד ששחט בתחלה בסכין פגום וכיון שכן וכל הסכינים הן בחזקת בדוקים א"כ אעפ"י שאמר שכמה פעמים מצא סכינו פגום אח"ש עכ"פ מיעוטא הוא שימצא סכין בדוק פגום אח"ש וא"כ יש להקל בבשר ושומן הנשאר ולומר מרובא פריש ודהיתרא הוא וכיון דפגימה דלאחר שחיטה בלא"ה כעין ס"ס הוא והכא איכא נמי רובא דהיתרא ע"כ אי איכא הפ"מ למכור לעובד כוכבים יש להקל ומיהו בעל נפש יחוש לעצמו. אמנם הכלים דבודאי נתבשל בהם איסור דהרי כל בהמה נתחלקה לכמה בני אדם וכמה פעמים נמצא סכינו פגום ולא ימלט שנזדמן בבית כל א' פ"א חתיכה דאיסורא ע"כ יש להטריף כל כלי ראשון וגם כל כלי שני את שאפשר בהגעלה יגעילו וכלי חרס דכ"ש ישהה מעל"ע (עמש"ל סי' צ"ד סק"ז בשמו) ולענין תשלומין יראה להקל מעל בעלי התשובה ומ"מ מכאן ואילך לא ישחוט בלי עומד ע"ג זמן רב עד שיפורסם צדקתו בבירור גמור ע"ש ועמש"ל סק"ו ולקמן סימן ב' ס"ק ס"ח ודו"ק]: ש"ע סָעִיף יד
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א י"א שאין כו'. עי' תוס' דקדושין ע"ו ב' ד"ה אין כו' וי"ל דלכתחילה אין מניחין אע"ג דכשרין. וה"ה בחולין משום פשיעותא: ש"ע סָעִיף א
ב (ליקוט) אפי' אין כו' וגם כו'. דאין הלכה כרבינא אע"ג דהוא בתראה משום דמסקנא דגמ' שם י"ב א' דרוב מצויין כו'. הרי"ף. וגם כלישנא בתרא אין הלכה מאותו סוגיא שם הרי שאבדו כו' אלמא דלא חיישי' לשניהם. הרא"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ג מותר כו'. ר"ל מותר לכתחילה על סמך שיבדקנו אח"כ דרבינא אסר אף בכה"ג וס"ל דלא אמרינן רוב מצויין כו' ואפי' ליתיה קמן אסור כמ"ש שם דליתיה קמן דליבדקיה וחיישינן דילמא משתלי כו' וכמ"ש תוס' שם בכותי ומומר ג' ב' בד"ה בודק. וא"ל כו'. אבל לדידן מותר בכה"ג: ש"ע סָעִיף א
ד אבל אם כו'. כמ"ש בפ"ק דפסחים ד' א' חזקתו בדוק או לא למנ"מ לישייליה כו' אלמא היכא דאיתיה לא סמכינן והטעם משום דהוי מיעוט המצוי טובא וכמו בטריפות הריאה וע"ל סימן ל"ט ס"א וס"ב וז"ש בגמ' רוב מצויין כו' לעלופי לא חיישינן ולא אמר ג"כ לשאין מומחין לא חיישינן אלמא לאו כי הדדי נינהו דשם אפילו איתיה לא חיישינן וז"ש כאן אבל א"צ כו': (ליקוט) בד"א כו'. ודלא כרא"ה שכתב דלאו דוקא רוב מצויין אלא כל המצויין משום דקשיא ליה קושית הרי"ף ורא"ש שהקשו מהא דר"ה דאמרינן בהמה בחייה בחזקת כו' ואף שתירצו הרי"ף ורא"ש כיון דרוב מצויין הוי כמאן דאתיידע במה נשחטה לא ניחא ליה משום דאמרינן בר"פ בתרא דיבמות ואייתי מיעוטא כו' וסמיך לחזקה כו'. וליתא דדוקא לר"מ אמרי' ועי' בקידושין פ' א' ועיין תוס' שם ושם וראיה מדאמרינן בחולין י"א מנלן דאזלינן בתר רובא כו' ואע"ג דבהמה בחייה כו' ושם דאלת"ה לר"מ כו' לר"מ דוקא. (ע"כ): (ליקוט) בד"א כו'. כיון שהוא מיעוט המצוי אבל הרא"ש כתב בסט"ז בשם ר"ת (וכ"ה בתוס' בכורות כ' ב') דלהכי לא אמרינן סמכינן מיעוטא לחזקה משום דהוי מיעוטי שאינו מצוי ואף ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא וס"ל דההיא סוגיא דיבמות הוא אף לרבנן (וע"ל סי' שט"ז ס"ק ה') ותוס' אזלי לשיטתייהו דלא ס"ל הא דר"ת (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ה וי"א כו'. שיטתם דאם שחט בדיעבד אפי' איתיה קמן א"צ למבדקיה אבל לכתחילה ליתן אסור בכל ענין. ואף שהסוגיא דשם לא משמע כן כמ"ש תוס' שם ד"ה רוב מצויין כו'. פסקו כסוגיא דשם י"ב א' בעא מיניה כו' דתניא הרי כו' דמשמע שם דוקא דיעבד וכן משמע שם דאפי' איתיה קמן שאמרו שם ואלא דלא ידע כו'. ולא פסקו דלא כרבינא משום דאינך אמוראי לא ס"ל כוותיה דהא הוא בתרא אלא משום ההיא סוגיא דגמ' דלא כוותיה: (ליקוט) וי"א שאין כו'. וקושית תוס' ד"ה רוב כו' ורא"ש נ"ל דל"ק כלל דהא י"ל ל"ל לאביי ורבא לומר בכותי תקנתא בדיעבד בחותך וכן לר"א במומר וכן לכל אוקימתות דשם וכן ל"ל לרבינא לומר הכל מומחין שוחטין ל"ל להזכיר מומחין דא"צ אלא בסיפא וכן בכל האוקימתות אלא משום דמשמע דהכל שוחטין ושחיטתן כשירה מיירי בחד עניינא וזה שפריך הכל לכתחילה כו' ואל"כ הי"ל רישא בכותי וסיפא במומר או חד מהנך וע' רש"י שם ד"ה ושחיטתן כשרה דיעבד כו' ואילו סיפא כו' ולכן הוצרך רבינא לומר בדיעבד דוקא בבודקין דהוי בחדא עניינא דמרבינן מומחין אע"פ שאין מוחזקין דדוקא בבדקו תחלה או סוף והכל מומחין פעם לכתחילה אם בדקו בתחילה ודיעבד שבדקו בסוף וכן בכל האוקימתות כגון בכותי לכתחילה ודיעבד שיהא ברי ששחט שפיר או ע"י אחרים רואין או ע"י חותך וכן במומר וכן במומחה שידעו שהוא מומחה וכן במוחזקין משא"כ למסקנא דרוב מצויין כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ו אבל השוחט עצמו כו'. כ"כ הרמב"ם וכמ"ש שם היודע הלכות שחיטה ושחט בפני חכם עד שנעשה רגיל הוא הנקרא מומחה ואמרינן רוב מצויין כו' מומחין הן אלמא דבעינן מומחין רק דרוב כו': ש"ע סָעִיף א
ז ולכן נוהגין שכל כו'. דטעמא דאיתיה קמן צריך לבודקו משום דמיעוט המצוי הוא כנ"ל משא"כ בכה"ג דהוי מיעוט שאינו מצוי. ד"מ: ש"ע סָעִיף א
ח ובקצת מקומות כו'. כדי שלא יצטרך לבודקו לכל חד כדאית ליה: ש"ע סָעִיף א
ט וכל שוחט כו'. כמ"ש לקמן דאף בדיעבד אסור: ש"ע סָעִיף א
י ואם בדקו כו'. באגודה למד ממ"ש שם יו"ד א' סכין אתרעאי כו' וה"נ אדם אתרעאי בהמה לא אתרעאי ואמרינן נשחטה הותרה וברשב"א סימן רי"ח כתב בכה"ג א"א רוב מצויין כו' כיון שנבדק ואינו יודע וכן א"א העמד על חזקתו אלא במי שהוחזק מתחילתו כסכין שבדקוהו מתחילה ושחט בו ואח"כ נמצא פגום וכן במקוה שנמדד ואפ"ה איפלגו בה וחילק בד"מ כמ"ש כאן אם כו' אבל אם כו' כמ"ש הרשב"א וכן א"א העמד כו'. וצ"ע הא תי' זה סכין כו' הוא לרב הסדא ואנן קי"ל כרב הונא והרשב"א שכתב וכן א"א כו' לרווחא דמילתא כתב אף לר"ח כמ"ש ואפ"ה איפלגו בה. וגם מ"ש האגודה נשחטה הותרה אדרבה בהמה בחייה כו' וכ"כ הרשב"א בסי' תרי"ט דהכל אסור למפרע ואף הכלים שבשל בהן דבהמה בחייה בחזקת כו' וכדרב הונא ואפילו בדק סכינו מתחלה ונמצאת פגומה כו' ע"ש ועט"ז שהאריך עוד להקשות מדברי תוס' שם ד"ה סכין תימה כו' וכאן לא שייך ג' התירוצים דשם וכ"כ פר"ח והשיג על הש"ך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יא א"צ שידע כו'. עט"ז: (ליקוט) א"צ שידע כו'. ממ"ש ס' א' ואלו הן הלכות שחיטה כו' משמע דוקא אלו שמצוין כל עת ועהג"א שם ד"ה כיון שאין כו' (ע"כ): (ליקוט) א"צ כו'. מדקאמר שם ט' א' ואלו הן הלכות שחיטה ועהג"א שם ד"ה כיון כו' ונראה כו'. ר"ל כל דבר הרגיל וז"ש בהג"ה ובודקין כו' ר"ל שצריך לידע בכל אלו ולכן בודקין ג"כ כו' ועהג"א שם ד"ה ור"א ממיץ כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
יב ובודקין אותו כו'. שם ט' א' כל טבח כו' ואלו כו' וכמש"ל בס"א דלכתחילה צריך לבודקו: ש"ע סָעִיף ב
יג ובדין בדיקת הסכין. עי' תוס' שם ד"ה כולהו. וי"ל דאיירי כו' ועמ"ש למטה. ש"ע סָעִיף ב
יד ובדין כו'. כמש"ש הטבח צריך שיבדוק כו' ועי' רש"י שם ד"ה כולהו תננהי כו': ש"ע סָעִיף ב
טו ואם שחט כו' דכל כו'. כמ"ש בס"א בש"ע דכל היכא דאפשר לא סמכינן ארוב מצויין כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טז אפילו שאלו ואפי' כו'. עבה"ג ס"ק י"ב וכמ"ש בפ"ג דסנהדרין (כ"ט ב' כל מילי דכדי כו'. ואולי צ"ל "בפ"ג דב"ב" ל"ט א') ופ"ד ופ"ו דשבועות וראיה ממ"ש בחולין ג' ב' לרבינא בלישנא קמא ואם שחט בודקין אותו ובלישנא בתרא ואמר ברי לי כו' ולדידן דין ודאי כמו ספק לרבינא וז"ש בהג"ה ומי שדרכו כו': (ליקוט) ואפי' אמר ברי כו'. ממש"ש כולהו כרבינא כו ואם איתא לימא הכל שוחטין ואע"פ שאין יודעין כו' אבל יודעין שא"י לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי כו' וכולן כו' ובדליתיה לקמן דנישייליה. ת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
יז ויש מחמירין כו'. מדפריך שם בבודקין אותו סגי ולא פריך אפילו לכתחילה נמי וכן דמשני דליתיה קמן כו' מ"מ נשארה הקושיא הנ"ל. וסברא ראשונה הוא ת"ה והטור וס"ל דבלא"ה לא קי"ל כאותו סוגיא דהא שם משמע דאם איתיה קמן ולא ידע לא מהני אחרים רואין אותו ועי' תוס' שם ד"ה דליתיה כו'. ובספ"ג דסוכה יודע לאמן כו' ופירש"י שם אף שאינו מומחה ומותר אף לכתחילה כמ"ש הר"ן שם וא"ת ול"ל יודע לאמן והא תנן וכולן ששחטו כו' י"ל דהתם דיעבד והכא אף לכתחילה וכ"כ הרא"ש בריש חולין דמותר לכתחילה משמע ואף שכתב קטן מומחה כתב ב"י דל"ד אלא לדיוקא דאף שהוא מומחה צריך עע"ג וכמש"ל בס"ה ודלא כתוס' שם בסוכה וסוגיא דריש חולין דחקו לתוס' שם לפרש דיעבד דווקא דלכתחילה אף בגדול אסור כנ"ל והם מדחים הסוגיא כנ"ל והא דקאמר ר"נ ראה אחד כו' ופריך ה"ד כו' פשיטא ולא פריך אפילו לכתחילה נמי [וכן דייק המרדכי שם וש"פ] משום דקמ"ל דאם לא ראה מתחלה אף דיעבד אסור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יח או שנגנבו. תוס' שם ובב"מ כ"ד ב' בשם תוספתא: ש"ע סָעִיף ד
יט במקום כו'. גמ' ב"מ שם: ש"ע סָעִיף ד
כ וגם רוב כו'. הרא"ש וקאי אנגנבו וכמ"ש בע"ז ע' א' ועי' ב"ב כ"ד א' שאני התם דרובא כו' וכאן רוב ישראל לא מעלה ולא מוריד: ש"ע סָעִיף ד
כא בין שמצאם בשוק. ב"מ שם ועי' תוס' שם ובחולין שם. (ליקוט) בין שמצאן בשוק. וכ"ה בתוספתא נגנבה לו תרנגולת ומצאה שחוטה בשוק לר' יהודה כנמצא באשפה לר' חנינא כנמצא בבית וכן ההיא ברייתא דלעיל הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק. והלכה כר' חנינא מדאקשינן מינה לעיל ועוד דמעשה רב. ת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד
כב בין כו'. כר' חנינא דבב"מ שם אורי כוותיה דלא כהרמב"ם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כג (סעיף ה') שאינו שומע כו'. גמ' ריש חגיגה: ש"ע סָעִיף ה
כד אין מוסרין כו'. כמ"ש וכולן ששחטו דיעבד כו': ש"ע סָעִיף ה
כה ואין מוסרין כו'. כמש"ש י"ב ב' וכפי' תוס' שם ב' א' ד"ה שמא: ש"ע סָעִיף ה
כו לכתחילה. הרא"ש ור"ן וכנ"ל ואף שאינו מומחה. דלא כדעת ההג"ה ס"ג דלדידיה מומחה דווקא וכ"כ בד"מ: ש"ע סָעִיף ה
כז אבל אם כו'. בתי' דרבינא הכל שוחטין ושחיטתן כו' מומחין דוקא ואפ"ה חוץ מחש"ו וערש"י שם ד"ה דאפי' כו' וכמ"ש בפ"ק דפסחים (ד' ב') ובספ"ב דכתובות דלא מהימנינן לקטן אלא בדרבנן (ע"ל סי' ק"כ ס"ק ל"ו ובסימן קכ"ז ס"ק כ"ט ובס"ק ל"ב): ש"ע סָעִיף ה
כח ומקרי כו'. עפ"ט דב"ב קנ"ה ב' אלא מעתה כו': ש"ע סָעִיף ה
כט ויש כו'. עבח"מ סימן ז' ס"ג: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ל (ליקוט) חרש כו'. חשיב כאן חמשה שאסורין בתרומה בפ"א דתרומות ושם חשיב ששה חרש המדבר ואינו שומע כו' חמשה לא כו' אלא שאין דין בעל קרי האידנא ושיכור כאן שוחט לכתחילה דשם משום שא"י לתרום מן היפה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ו
לא ואם שחט כו'. כמ"ש בפ"א דתרומות שם ובברכות שם דאין ברכה מעכב. אבל תרומה משום כו' ולאו כו' וע"ל סימן י"ט ס"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
לב אם הוא מומחה. דבכה"ג ל"ל רוב מצויין כו' דהא ס"ד בריש חגיגה דאי אפשר דגמר עד דפריך מהני אילמי כו': ש"ע סָעִיף ז
לג שוחט אף כו'. אף דבתרומות שם אמרינן דלכתחילה לא וכמ"ש בירושלמי שם יש מהן מפני הברכה כו' האלם וערום ובעל קרי מפני הברכה והיינו בשאין אחר לברך וכמ"ש בספ"ג דד"ה ומשום שחיטה אין קפידא בשניהם כמש"ש זה וזה ה"ה כפקחים לכ"ד: (ליקוט) השומע כו'. ובא"ז והג"א אוסרין לכתחלה דאין אחר יכול לברך בשבילו הואיל והוא א"י לברך (נראה מדברי רבינו דברכת השחיטה דומה לברכת המצות להכי הוצרך לה"ט אבל בא"ז והג"א ליתא לה"ט אלא בסוף דבריהם אם אחר ג"כ שוחט) וראיה מתרומה דתנן האלם כו' ומפרש בירושלמי משום ברכה (ודוחק לומר בשאין אחר כלל לברך) ומסופקים שם אם אחר ג"כ שוחט אם יכול לברך בשבילו (ועמ"ש בא"ח סימן תקפ"ט ס"ק ג' בליקוט): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
לד אא"כ כו'. עי' רש"י שם ד"ה לכתחילה כו': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לה ערום כו'. מהא דתרומות ופ"ב (כ"ג א') ופכ"ג (ק"נ א') דשבת וכאן אי אפשר להוציאו אחר: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לו אם הטילו כו'. כיון שהקהל אסרו זולתו הוי כאוכל בלא שחיטה והוי כמומר לאותו דבר: (ליקוט) אם כו'. כי שויוהו חתיכה דאיסורא אנפשייהו ועי' סי"ב ועש"ך (ע"כ): ש"ע סָעִיף יא
לז ואם נתבטלה כו'. וא"צ להכשירם כמ"ש בעבודת כוכבים ל"ט א' וכן חצר שמוכרין כו'. שם: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לח (סעיף י"ב) השוחט כו'. כמ"ש בפ"ו דב"מ (פ"א ב') ופ"ג דב"ב דמגו במקום עדים לא אמרינן וה"נ כאן אף שיכול לומר לא שחטתיה כראוי והיינו כשעומד בדיבורו אבל אם מתרץ דיבורו ואמר לא שחטתיה כראוי נאמן. רשב"א שם ועתוס' בב"מ נ' ב' ד"ה מה כו' ובכריתות י"ב א' ד"ה א"ד: ש"ע סָעִיף יב
לט ומיהו כו'. כמ"ש ביבמות מ"ז א' ועתוס' שם ד"ה נאמן וד"ה ואין עדות כו': (ליקוט) ומיהו כו'. כמ"ש בכתובות כ"נ ב' איהי שויא לנפשה כו' (ע"כ). ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
מ (סעיף י"ג) טבח כו'. ע"ל סימן קכ"ז ס"א בהג"ה (שכתב שם דין זה בשם י"מ שאומר) וסי' קפ"ה ס"ג (עט"ז ופר"ה): ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
מא (סעיף י"ד) (ליקוט) שוחט כו'. שם (בכתובות) כ"ג ב' איהי כיון דאיכא עדים כו' אבל משום ע"א דאפיך לא (ע"כ): ש"ע סָעִיף יד
מב ע"א בהכחשה כו'. כמ"ש ברפ"י דיבמות ופ"ג דקדושין (ס"ה ב') ורפ"ג דכריתות: ש"ע סָעִיף יד
מג והעד עצמו כו'. דאף בודאי שחט שלא כהוגן לא אמרינן אלא דמעבירין אותו אבל שחיטתו אינה נפסלת כמ"ש בסימן ב' ס"ב בהג"ה והוא מדברי מהרי"ק כאן ואף שמהרי"ק לא כ"כ אלא שמא עשה תשובה אין נראין דבריו (עפר"ח): ש"ע סָעִיף יד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.