א הַכֹּל שׁוֹחֲטִין לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ נָשִׁים. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְהַנִּיחַ נָשִׁים לִשְׁחֹט, שֶׁכְּבָר נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִשְׁחֹט, וְכֵן הַמִּנְהָג שֶׁאֵין הַנָּשִׁים שׁוֹחֲטוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָאָגוּר). וַעֲבָדִים וְכָל אָדָם, אֲפִלּוּ אֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁמֻּחְזָק לִשְׁחֹט שֶׁלֹּא יִתְעַלֵּף, וְגַם אֵין יוֹדְעִין בּוֹ שֶׁהוּא מֻמְחֶה וְיוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, מֻתָּר לִתֵּן לוֹ לְכַתְּחִלָּה לִשְׁחֹט, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, שֶׁרֹב הָרְגִילִין לִשְׁחֹט הֵם בְּחֶזְקַת מֻמְחִין וּמֻחְזָקִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁאֵינוֹ לְפָנֵינוּ, אָז מֻתָּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ וְסוֹמְכִים עַל הַחֲזָקָה. אֲבָל אִם הוּא לְפָנֵינוּ, צָרִיךְ לְבָדְקוֹ, אִם הוּא מֻמְחֶה וְיוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אֲבָל אֵין צָרִיךְ לְשָׁאֲלוֹ אִם נִתְעַלֵּף. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִסְמֹךְ עַל הַחֲזָקָה אֶלָּא בְּדִיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אֵין לִסְמֹךְ עַל הַחֲזָקָה, בְּמָקוֹם דִּיכוֹלִין לְבָרְרוֹ, (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְאָגוּר בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וּשְׁאִלְתּוֹת פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ). וְכָל זֶה מַיְרִי בַּאֲחֵרִים, שֶׁאֵינָן בְּקִיאִין וְיוֹדְעִין אִם זֶה הַשּׁוֹחֵט בָּקִי אוֹ לֹא, אֲבָל הַשּׁוֹחֵט עַצְמוֹ לֹא יִשְׁחֹט, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה וּמֻמְחֶה, עַד שֶׁשָּׁחַט ג' פְּעָמִים בִּפְנֵי חָכָם וּמֻמְחֶה בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָגִיל וְזָרִיז שֶׁלֹּא יִתְעַלֵּף. (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם) וְלָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁאֵין אָדָם שׁוֹחֵט אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל קַבָּלָה לִפְנֵי חָכָם, (אָגוּר בְּשֵׁם הִלְכוֹת א"י). וְאֵין הֶחָכָם נוֹתֵן לוֹ קַבָּלָה, עַד שֶׁיֵּדַע בּוֹ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה וּבָקִי בַּיָּד. וְלָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁכָּל הַבָּאִין לִשְׁחֹט, סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה, וְלֹא בַּדְקִינָן אוֹתָם לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, דְּכָל הַמְּצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה כְּבָר נָטְלוּ קַבָּלָה לִפְנֵי חָכָם, (ד"ע). וּבִקְצָת מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לְהַחְמִיר עוֹד, דְּהַמְקַבֵּל נוֹטֵל כְּתָב מִן הֶחָכָם, לִרְאָיָה שֶׁנָּתַן לוֹ קַבָּלָה. וְכָל שׁוֹחֵט, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל קַבָּלָה, יִרְאֶה שֶׁיַּחֲזֹר לִפְרָקִים הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, שֶׁיִּהְיוּ שְׁגוּרִים בְּפִיו וּבְלִבּוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחֵם (מהר"ר יַעֲקֹב הַלֵּוִי בְּשֵׁם מהר"ש). וּכְמוֹ שֶׁהַדִּין בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה וּבְמִי שֶׁבָּא לִשְׁחֹט, כָּךְ הוּא הַדִּין בְּהִלְכוֹת בְּדִיקוֹת הָרֵאָה וּבְמִי שֶׁבָּא לִבְדֹּק, וְדִינָם וּמִנְהָגָם שָׁוֶה בְּכָל זֶה, (ד"ע). וְיֵשׁ לב"ד לַחְקֹר וְלִדְרֹשׁ אַחַר הַבּוֹדְקִים וְהַשּׁוֹחֲטִים, וְלִרְאוֹת שֶׁיִּהְיוּ בְּקִיאִים וּמֻמְחִים וּכְשֵׁרִים, (מהרי"ו סי' נ'). כִּי גָּדוֹל אִסּוּר הַמַּכְשֵלָה בִּשְׁחִיטוֹת וּבְדִיקוֹת הַמְּסוּרִים לַכֹּל. וְאִם בָּדְקוּ אֵיזֶה שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק, וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵע, אִם נָטַל פַּעַם אַחַת קַבָּלָה אֵין מַטְרִיפִין לְמַפְרֵעַ מַה שֶּׁשָּׁחַט, דְּאַמְרִינָן הַשְׁתָּא הוּא דְּאִתְרַע, (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה). אֲבָל אִם לֹא נָטַל קַבָּלָה מֵעוֹלָם, כָּל מַה שֶּׁשָּׁחַט, טְרֵפָה, גַּם כָּל הַכֵּלִים שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהֶן מַה שֶּׁשָּׁחַט, צְרִיכִין הֶכְשֵׁר, (רשב"א סִימָן רי"ח).
ב אֵין צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע כָּל חִלּוּקֵי הַדִּינִים, אֶלָּא אִם אוֹמֵר עַל דָּבָר זֶה הָיִיתִי מִסְתַּפֵּק וְשׁוֹאֵל, קָרֵינַן בֵּהּ שַׁפִּיר יוֹדֵעַ, עַד שֶׁאוֹמֵר עַל הָאָסוּר מֻתָּר. הַגָּה: וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּדִינֵי הִלְכוֹת שְׁחִיטָה שֶׁיִּתְבָּאֲרוּ לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן כ"ג, וּבְדִין בְּדִיקַת הַסַּכִּין, וּבְדִין בְּדִיקַת הַסִּימָנִים לְאַחַר שְׁחִיטָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן כ"ה, (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ד מה"ש). וְאִם שָׁחַט, וְלֵיתֵהּ קַמָּן לְמִבְדְּקֵהּ, מִכָּל מָקוֹם יִבְדְּקוּ בַּסִּימָנִים אִם נִשְׁחֲטוּ רֻבָּן, דְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר לְמִבְדַּק, בַּדְקִינָן, (הָרַ"ן בְּשֵׁם בַּעַל הֲלָכוֹת וְד"ע לְדַעַת הָרֹא"שׁ ע"ל סכ"ה סי"ג). וְכָל זֶה בִּמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לִטֹּל קַבָּלָה, אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לִטֹּל קַבָּלָה, כְּגוֹן בְּנֵי אַשְׁכְּנָז וְהַנִּמְשָכִים אַחֲרֵיהֶם, אֵין נוֹהֲגִין לִבְדֹּק אַחֲרָיו כְּלָל, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, (ד"ע).
ג מִי שֶׁיּוֹדְעִין בּוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אֲפִלּוּ שָׁחַט לְפָנֵינוּ ד' אוֹ ה' פְּעָמִים שְׁחִיטָה הֲגוּנָה וּרְאוּיָה, וְשָׁחַט אַחַר כָּךְ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. אֲפִלּוּ שָׁאֲלוּ לוֹ: עָשִׂיתָ כָּךְ וְכָךְ, וּמִתּוֹךְ תְּשׁוּבָתוּ נִרְאֶה שֶׁשָּׁחַט כָּרָאוּי, אֵין לִסְמֹךְ עָלָיו, וַאֲפִלּוּ אָמַר: בָּרִי לִי שֶׁשָּׁחַטְתִּי יָפֶה. הַגָּה: וּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִתְעַלֵּף, וְאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק, וְשָׁחַט וְאָמַר: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נִתְעַלַּפְתִּי, נֶאֱמָן, מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם). מִי שֶׁיּוֹדְעִים בּוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, יְכוֹלִים לִתֵּן לוֹ לִשְׁחֹט, אִם אַחֵר עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, וּבִלְבַד שֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹ מִתְּחִלַּת שְׁחִיטָה עַד סוֹפָהּ. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין, וְאוֹסְרִין לִתֵּן לוֹ לְכַתְּחִלָּה לִשְׁחֹט, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וּבְמָרְדְּכַי), וְהָכִי נָהוּג.
ד אִם אָבְדוּ גְּדָיָיו וְתַרְנְגוֹלָיו, אוֹ שֶׁנִּגְנְבוּ, וּמְצָאָם שְׁחוּטִים כָּרָאוּי, בְּמָקוֹם שֶׁרֹב יִשְׂרָאֵל מְצוּיִים, (וְגַם רֹב גַּנָּבֵי הָעִיר יִשְׂרָאֵלִים), מֻתָּרִים, בֵּין שֶׁמְּצָאָם בַּשּׁוּק בֵּין שֶׁמְּצָאָם בָּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל אִם מְצָאָם בָּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק, אֲסוּרִים.
ה חֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, וְשׁוֹטֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא יוֹצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, אוֹ מְקָרֵעַ כְּסוּתוֹ, אוֹ לָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ מְאַבֵּד מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ, אֲפִלּוּ בְּאַחַת מֵאֵלּוּ, אִם עוֹשֶׂה אוֹתוֹ דֶּרֶךְ שְׁטוּת, וְקָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאַמֵּן יָדָיו לִשְׁחֹט, אֵין מוֹסְרִין לָהֶם לִשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבֵּיהֶם. וְאִם שָׁחֲטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה אִם אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבֵּיהֶם. וְאֵין מוֹסְרִין לָהֶם לְכַתְּחִלָּה לִשְׁחֹט כְּשֶׁאֵין אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבֵּיהֶם, אֲפִלּוּ אִם רוֹצִים לְהַאֲכִיל לִכְלָבִים. וְאִם הַקָּטָן יוֹדֵעַ לְאַמֵּן יָדָיו, אִם אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו, שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה וּמֻתָּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. הַגָּה: אֲבָל אִם שָׁחַט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי רפ"ק וְרַשְׁבָּ"א בת"ה ואוֹר זָרוּעַ). וּמִקְרֵי קָטָן לְעִנְיָן זֶה עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּר מִצְוָה, דְּהַיְנוּ בֶּן י"ג שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם עִטּוּר ואוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם ר' יוֹאֵל). וְיֵשׁ מַחְמִירִין שֶׁלֹּא לִתֵּן קַבָּלָה לְמִי שֶׁהוּא פָּחוֹת מִבֶּן י"ח שָׁנָה, (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם הִלְכוֹת אֵ"י וְהַגָּהוֹת אַלְפָסִי הַחֲדָשִׁים), דְּאָז גַּבְרָא בַּר דַּעַת הוּא, וְיוֹדֵעַ לִזָּהֵר.
ו חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, לֹא יִשְׁחֹט, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הַבְּרָכָה. וְאִם שָׁחַט, אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
ז הַשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, אִם הוּא מֻמְחֶה, שׁוֹחֵט אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, אִם אַחֵר מְבָרֵךְ.
ח שִׁכּוֹר שֶׁהִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, דִּינוֹ כְּשׁוֹטֶה. וְאִם לֹא הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשִּׁכּוֹר לֹא יִשְׁחֹט, שֶׁרָגִיל לָבוֹא לִידֵי דְּרָסָה, (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם סְמַ"ג פ"ג מֵהִלְכוֹת שְׁחִיטָה ובה"ג וְכָל בּוֹ בְּשֵׁם סה"ת וְס' יְרֵאִים סִימָן קל"ז).
ט סוּמָא, לֹא יִשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ. וְאִם שָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
י עָרֹם, לֹא יִשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ.
יא אִם הִטִּילוּ הַקָּהָל חֵרֶם, שֶׁלֹּא יִשְׁחֹט אֶלָּא טַבָּח יָדוּעַ, וְשָׁחַט אַחֵר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשְּׁחִיטָתוֹ אֲסוּרָה. הַגָּה: וְאִם נִתְבַּטְּלָה הַתַּקָּנָה, כָּל הַשּׁוֹחֲטִים בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה, (פִּסְקֵי מהרא"י סי' קע"ז).
יב הַשּׁוֹחֵט בִּפְנֵי עֵדִים בְּהֵמָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּכְשֶׁבָּא יִשְׂרָאֵל לִקְנוֹת מִמֶּנָּה, אָמַר: לֹא תִּקְנֶה מִמֶּנָּה כִּי לֹא שְׁחַטְתִּיהָ, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וּמִיהוּ לְדִידֵיהּ אֲסוּרָה, דְּהָא שָׁוְיָא אַנַּפְשֵׁיהּ חֲתִיכָה דְּאִסוּרָא. (וע"ל סי' קכ"ז בְּדִּין עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִין).
יג טַבָּח שֶׁעָשָׂה סִימָן בְּרֹאשׁ הַכֶּבֶשׂ הַשָּׁחוּט, שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה שֶׁהוּא טְרֵפָה, וְגַם הָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא טְרֵפָה, וְאַחַר כָּךְ אָמַר שֶׁכָּשֵׁר הָיָה, וְלֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְּחוּ אוֹתוֹ וְיִשָּׁאֵר לוֹ לִקַּח מִמֶּנוּ בָּשָׂר, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן אֲמַתְלָא לִדְּבָרָיו נֶאֱמָן (וע"ל סי' קכ"ז סעי' א' בהגה).
יד שׁוֹחֵט, שֶׁהֵעִיד עָלָיו עֵד אֶחָד שֶׁשָּׁחַט שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְהוּא מַכְחִישׁוֹ, עֵד אֶחָד בְּהַכְחָשָׁה לָאו כְּלוּם, וְהָעֵד עַצְמוֹ מֻתָּר לֶאֱכֹל מִכָּאן וּלְהַבָּא. וּמִכָּל מָקוֹם, הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם.
א סָעִיף א וכן המנהג. כ"כ האגור והב"י השיג עליו דלא ראינו אינה ראיה ולפעד"נ דדעת האגור כמ"ש מהרי"ק בשרש קע"ב דבמנהג וכה"ג הוי לא ראינו ראיה וכמ"ש הרב בח"מ ס"ס ל"ז:
ב סָעִיף א ועבדים וכל אדם אפי' אין מכירין כו'. הטור כתב ועבדים משוחררים כו' ונ"ל לבאר דעתו דסבר ליה דסתם עבדים יש להן כל המדות הרעות יותר מן הריקים והפוחזים כדאמרינן בש"ס בכמה דוכתי ואינן בחזקת כשרות וע"כ פי' המתניתין שהביאו התו' והרא"ש דעבדים שוחטין לכתחלה היינו במשוחררים דאל"כ אע"פ שמל וטבל אין להאמינו על השחיטה אלא במכירים אותו שהוא כשר אבל כשמכירים אותו הרי הוא בכלל רוב מצוים אצל שחיטה מומחים ומוחזקים הם וכ"כ הרשב"א בתה"א ומביאו ב"י ר"ס ב' שדעת הרמב"ם (פ"ג מה"ש וכ"כ הסמ"ג) דעבדים הם בכלל רוב מצויין א"ש מומחים הן וכן נ"ל דעת הדרישה סעיף י' וא"כ המחבר שהשמיט תיבת משוחררים אזיל לטעמיה שכתב בב"י קשיא מאי איריא משוחררי' אפי' אינן משוחררי' נמי כו' (וכן בת"ה הקצר דף ו' ע"ב כ' דנשים ועבדים שאינם משוחררים שוחטים לכתחלה כגדולי ישראל) וע"כ המחבר מיירי במכירי' אותן שהן כשרים דסתם עבדי' אינן כשרי' (אלא דלא משמע ליה דהטור ידבר באין מכירין אותן דוקא) והא דלא הזכירו המחבר משום דס"ל דגם בשאר בני אדם בעינן שיהא שוחט נאמן וכדעת הרמב"ם ור"ח שהביא בבית יוסף וכמו שפסק בסימנים המחודשים וכ"כ לקמן ס"ס ס"ה ולכך לא הוצרך להזכירו דפשיטא דלא עדיפי עבדי' משאר בני אדם (ועי' בתשובת ר' שלמה כהן חלק ב' סימן קע"ה כתב ג"כ קצת דברים מזה) והב"ח השיג על המחבר שמהרמב"ם והסמ"ג משמע דבעבדים בעינן דוקא יודעים שהן מומחים וגם השיג על הדרישה ולפעד"נ כמ"ש:
ג סָעִיף א מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט. פי' על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה ועי' בב"י:
ד סָעִיף א שרוב כו'. עיין בח"מ סי' ש"ו ס"ז גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה שהוא מומחה ולא אמרינן בכה"ג רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן:
ה סָעִיף א אבל אם הוא לפנינו כו'. ז"ל הב"ח כתב ראב"ן דנ"ל דאף רבינא לא קאמר דאם שחט בודקים [אותו] אלא כשישנו לפנינו ומצינן למיבדקיה כו' ולפ"ז לדידן כשאינו לפנינו אוכלים משחיטתו אפי' מצינן למירדף אבתריה עכ"ל וק"ל דהא אמרי' בש"ס עלה דרבינא וכולן ששחטו אהייא אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מיבעי ליה אלא אשאין מומחים בבודקים אותו סגי (פי' ל"ל אחרים רואים אותו) דליתיה קמן דליבדקיה הרי דלרבינא אף על פי דליתיה קמן דליבדקיה שחיטתו פסולה כשאין אחרים רואים אותו ויש ליישב דהא דמשני דליתיה קמן כו' איירי כשרודפים אחריו מגיעים אותו אלא שאינו לפנינו וקאמר תנא דמתני' דא"צ לרדוף אחריו והוא דוחק ומדברי שאר פוסקים לא נראה פי' זה ולפי דברי הרב בהג"ה אין נפקותא בכל זה:
ו סָעִיף א אא"כ נטל קבלה כו'. והמנהג להתחיל לשחוט בתרנגולים) ובתוך ג' יהיה תרנגול ואסור ליקח שכר על זה וגם התרנגולים אל יהנה הת"ח מהן אלא יתנם לעניים ואפילו מי שהוא בקי לשחוט תרנגולים אינו יכול לשחוט העופות הקטנים דהיינו הצפרים ותורים ובני יונה הקטנים אלא מי ששחט אותם כבר ואתמחי ומה שאין נותנים בתחלה לשחוט אותם לאתמחי בהו היינו משום דלא שכיחי כו' ומש"ה ראיתי אפי' מומחים גדולים היו מדקדקים שמתי שבא לידם עוף קטן שהיו שוחטי' אותו עם התרנגול כדי להסתלק מן החשש ברכה לבטלה. כל זה מדברי מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' ואעפ"כ ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד ותו לא משום דלכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם:
ז סָעִיף א ואם בדקו כו' אבל אם לא נטל קבלה כו'. כן למד הרב מתשובת הרשב"א סי' רי"ח שכ' לאסור הכל למפרע ובחידושי אגודה פ"ק דחולין פסק דאוקי שוחט אחזקתו ועד עתה ידע והשוה אותם הרב בד"מ דחדושי אגודה מיירי שנטל פעם אחת קבלה דמוקמינן ליה אחזקתו עד השתא. (וגם הרשב"א מודה לזה כדמוכח מדבריו ע"ש) אבל כשלא נטל קבלה מעולם דאז לא היה לו חזקת ידיעה מעולם מטריפין כל מה ששחט למפרע וזה דלא כהלבוש עט"ז שהביא שתי דעות בזה ע"ש:
ח סָעִיף א אבל אם לא נטל כו'. הקשה בד"מ מ"ש מבהמה שנמצאת טרפה שהגבינות שנעשו ממנה כשרים אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה מטעם דרוב בהמות כשרות הם ואמרינן העמד בהמה על חזקתה (וכדלקמן סי' פ"א) ותירץ דיש לחלק בין רוב בהמות כשרות שהרוב הוא לכל הבהמות שבעולם ולכן מקרי שפיר רוב אבל הכא דוקא רוב מצויים א"ש מומחין הן אבל רוב בני אדם אינן מומחין ולכן לא מקרי חזקה זו מחמת רוב ועוד אפשר דלא דמי דהתם י"ל דלא יצאת מחיים רק השתא סמוך לשחיטה נטרפה משא"כ בשוחט עכ"ל ולפעד"נ דלא דמי דהתם י"ל משעה שנולדה כשרה היתה והשתא הוא דנטרפה אבל הכא ע"כ משנולד לא ידע כלום וא"כ נצטרך לומר למד ושכח וזה לא אמרינן ועוד דכיון דהשתא אינו יודע מוכחא מלתא דלא ידע מעולם דאין דרך לשכוח הלכות שחיטה שצריך להיות רגיל בהן אבל אם נטל קבלה ע"כ צ"ל דשכח ואפשר שגם זה הוא בכלל דברי הרב ובהכי ניחא דלא תקשה ממקוה דלקמן סימן ר"א סעיף ע"א דכל הטהרות שנעשות ע"ג טמאות למפרע מיהו בלא"ה לק"מ דהכא איכא חזקה ורובא דרוב מצויין א"ש מומחין הן משא"כ התם דליכא רובא א"נ הכא הוי ס"ס ועוד יש לחלק בכמה גווני וק"ל ולפי מ"ש מי שהיה בודק ואחר כך נמצא שיצא טרפה מתחת ידו בפשיעתו לא מחמת חסרון ידיעתו הכלים כשרים מדינא ואמרינן אוקמי' אחזקתיה ועד השתא כשר היה וכן כתבתי בסי' קי"ט ס"ק ל' בשם הב"ח ע"ש וכן העתיק מהרש"ל פ' ג"ה ס"ס ט"ז תשובת מהר"מ כ"ץ ועל הכלים שהגעילו בני עירו להחזיקו בחשוד למפרע לא יפה כוונו דלא מחזקי' ליה בחשוד למפרע כו' עד מיהו אם בדקוהו ולא גמיר ודאי יש לאסור כל שחיטתו למפרע ע"כ וכן הביא הב"י בספר בדק הבית בסי' קי"ט כתב א"ח בשם התוספתא שאפי' מי שהמיר אינו חשוד למפרע שאם שחט ונקר חלב ואח"כ המיר באותו יום הכל כשר ע"כ וע"ל סי' קי"ט:
ט סָעִיף ב על דבר זה כו'. כלומר אילו בא לפני דין זה הייתי מסתפק בו ושואל:
י סָעִיף ב ובדין בדיקת הסכין. שיתבאר לקמן סי' י"ח ע"ש:
יא סָעִיף ג שחיטתו פסולה. דכיון דאינו יודע ה"ש שמא פעמים שהה ודרס ולא ידע פי' ואינו מרגיש דכיון דאינו בקי בהלכותיה אינו יודע אם נזדמן לידו. הרא"ש:
יב סָעִיף ג ואפי' אמר ברי כו'. פי' דכששואלים אותו ומתוך תשובתו נראה לנו ששוחט כראוי פשיטא שאינו כלום אלא אפילו אמר ברי לי שעשיתי כל מה שאתם שואלים מ"מ מאחר שבשעת שחיטה לא ידע לאו אדעתיה וסובר שעשה מה ששואלים ובב"ח פירש דה"ק אפי' אחר שלמדוהו ה"ש אמר ברי לי כו' וא"צ מיהו דינו אמת שכ"כ הר"ן בשם התוס' והכ"מ רפ"ד בשם הפוסקים:
יג סָעִיף ג נאמן כו'. כיון שהוא יודע ה"ש ודאי אלו שהה או דרס לא היה מאכילה לנו (ב"י) ולפ"ז ה"ה אפי' שותק ואינו אומר כלום דמאחר שיודע ה"ש ודאי אלו שהה או דרס לא היה שותק ולא היה מאכילה לנו והיה אומר ששהה או דרס:
יד סָעִיף ג מתחילת שחיטה עד סופה. פי' אפילו ראה ששחט סי' א' יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסי' יפה שחט הסימן הב' ג"כ יפה אלא חיישי' שמא שהה או דרס בסימן הב':
טו סָעִיף ג ויש מחמירין כו'. וכן משמע בש"ס (דף ג' ע"ב) גבי הא דמשני דליתיה קמן דליבדקיה וכן דעת הב"ח מיהו מן הסתם שאינו ידוע אם יודע ה"ש או לאו נראה דמותר ליתן לו לכתחלה כשאחרים עע"ג וכ"פ מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' אלא דס"ל דהר"ר ברוך בהגהת אשר"י לא ס"ל הכי ולע"ד גם ה"ר ברוך מודה לזה ע"ש:
טז סָעִיף ד או שנגנבו. ל' הטור והפוסקים אע"פ שהוא חשוד על הגנבה אינו חשוד על השחיטה וע"ל סי' ב' ס"ק י"ח:
יז סָעִיף ד שרוב ישראל. אפילו רוב העיר והשוק עובדי כוכבים וכן אם רוב עובדי כוכבים מצויים שם אפילו רוב העיר והשוק ישראל אסור דהכל תלוי במצויים ואם עובדי כוכבים וישראל מצויים שוים אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב העיר ואם שוים בעיר אסור כ"ז נראה ממשמעות הפוסקים וב"י וע"ל סי' קכ"ט סי"א י"ז י"ח י"ט וע' בח"מ סי' רנ"ט ס"ג:
יח סָעִיף ד מצויים. וה"ה במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים אם רוב הטבחים שם ישראל מותר ודוקא בבהמות מהני רוב טבחי' אבל לא בפרגיות וכיוצא בהן שדרכן לשחטן בבית אלא בעינן דוקא שיהיו רוב ציידי עופות ישראל ששוחטים מיד כשצדין כ"כ הרא"ש ור' ירוחם וכן דעת הב"י וצ"ל שמ"ש בח"מ סי' רנ"ט ס"ו מקום שרובן עובדי כוכבים ורוב טבחים ישראל בהמה ועוף הנמצא שם שחוט מותר עכ"ל מיירי בעוף גדול:
יט סָעִיף ד וגם רוב גנבי כו'. קאי אנגנבו דבנגנבו בעינן דוקא רוב גנבי העיר ישראל ולא אזלינן בתר רוב ישראל דאם רוב גנבי העיר ישראל אף שרובה עובדי כוכבים מותר וכן אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אפילו רובה ישראל אסור וכן מוכח באשר"י וב"י וכן משמע בד"מ וע"ל סי' קכ"ט ס"א ובעט"ז משמע שבמציאה צרי' שיהיו רוב השוק ישראל וגם רוב גנבי העיר ישראל שהרי לא הזכיר מקודם אלא המוצא בהמה כו' וכ' אח"כ וגם רוב גנבי העי' הם ישראלי' והוא תמוה ואפשר שט"ס יש בדבריו:
כ סָעִיף ד מותרים. ומיירי בגווני דליכא למיחש לבשר שנתעלם מן העין וכמו שיתבאר בסי' ס"ג ע"ש:
כא סָעִיף ד באשפה שבשוק כו'. הטעם דאדם עשוי להטיל נבילתו שם וכ' הב"ח דכשהאשפה פחות מג"ט לא חשוב אשפה ואינו מוכרח:
כב סָעִיף ה חרש שאינו שומע כו'. נראה דאפי' פקח ונתחר' במשמע וכ"כ הב"ח:
כג סָעִיף ה ושוטה דהיינו כו'. כ' הב"י בח"מ סי' ל"ה שאין הכוונה שבפעם א' שעשה א' מאלו מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך ע"ש ור"ל אף דקעביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה:
כד סָעִיף ה אפילו באחת מאלו. כלומר דבדעביד דרך שטות הוא דנקרא שוט' אפי' בא' מאלו אבל אי לא עביד דרך שטות אפי' עביד כלהו לא מחזקינן ליה בשוטה וכדאיתא בש"ס לכך כפל בלשונו:
כה סָעִיף ה וקטן כו'. דע דמדברי ב"י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עע"ג. והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עע"ג והיכא שאין אחרים עע"ג אפי' מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן וע"פ זה תפרש דבריו דבכל הסעיף מיירי כשאינו מומחה ודו"ק אבל מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' והדרישה האריכו לפסוק דאפי' ביודע לאמן ידיו לחוד או מומחה ואחרי' עע"ג אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיודע לאמן ידיו וגם הוא מומחה וגם אחרים עע"ג והיכא דאין אחרים עע"ג או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפי' אחרים עע"ג אף דיעבד אסור וכ"כ הב"ח:
כו סָעִיף ה אפילו אם רוצים כו'. הטעם דילמא אתי למיכל משחיטתייהו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עע"ג י"ל דכ"ע מודו להט"ו דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה או יודע לאמן ידיו משום דאז בדיעבד שחיטתו כשרה וכ"ש גדול שאינו יודע ה"ש שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עע"ג והתוס' ור' ירוחם שוין בכל זה דמה שאסר ר' ירוחם בקטן אפילו אחרים עע"ג מטעם שמא יטעה לאכול משחיטה זו ששחט ע"כ מיירי באינו מומחה וגם א"י לאמן ידיו דאז אפי' דיעבד אסור והב"ח הבין דר' ירוחם פליג על התוס' בזה ולכן פסק לאסור אפילו בגדול ולפעד"נ כמ"ש ועוד ראיה דהא הרשב"א בחידושיו ובת"ה דף ח' והר"ן ס"פ לולב הגזול והט"ו ס"ג פסקו דמותר ליתן לו (וכן לקטן שיודע לאמן ידיו) לשחוט לכתחלה אפילו לאכול כשאחרים עע"ג אע"ג דקי"ל התם דאסור מ"מ לענין להשליך לכלבים ודאי דינם אמת ודו"ק:
כז סָעִיף ה אע"פ שיודע ה"ש ויודע לאמן ידיו. כן הוא בא"ז ובהג"א והטעם כתבו הרא"ה בבדק הבית והג"א ומהרש"ל שם משום דאין נאמנות לקטן דלא כמו שדחק בעט"ז בטעם דכיון שעדיין לא הגיע לחובת שחיטה מן התורה אין שחיטתו שחיטה דכתיב וזבחת שפירושו מי שהוא מצווה כו' כמו שיתבאר בסי' ב' עכ"ל דזהו תימא דבסי' ב' עובד כוכבים אינו מצווה על השחיטה כלל אבל ודאי דקטן מצוו' שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה וגם משכחת לפעמים דשחיטתו כשרה:
כח סָעִיף ה ויש מחמירים כו'. כתב מהרש"ל שס סי' א' דמה שנהגו שלא ליתן למי שהוא פחות מי"ח הכל לפי מה שהוא נער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת ה' רגילים אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיקו במומחה ועל הסתם אני אומר ע"כ:
כט סָעִיף ו שחיטתו כשרה. דאין הברכה מעכבת בדיעבד כדלקמן ר"ס י"ט ועמ"ש שם:
ל סָעִיף ז אם הוא מומחה. הא דלא כתב גבי מדבר ואינו שומע אם הוא מומחה משום דהכא אשמועינן דשוחט אפי' לכתחלה הוצרך לומר אם הוא מומחה וזה פשוט לפע"ד והב"ח כתב בקונטרס אחרון דכיון דאינו מדבר אינו בכלל רוב מצוים א"ש מומחין הן ולא ידעתי למה יגרע חזקתו משאר בני אדם הא אמרינן ריש פ"ק דחגיגה דהרי הוא כפקח לכל דבר ונתבאר בח"מ סי' רל"ה ותו אמרינן התם (דף ג' ע"א) למימרא דכי לא משתעי לא גמר והא הני תרי אלמי כו' דאשתכח דהוי גמירי הלכתא וספרא וספרי וכולה ש"ס ומסיק דגמר גם מ"ש ממדבר ואינו שומט גם מדברי הדרישה שבסמוך מבואר דהוא בכלל רוב מצויין א"ש מומחין הן ובדרישה תירץ משום דחרש המדבר ואינו שומע אפילו מומחה אינו שוחט לכתחלה ובדיעבד אפילו הוא לפנינו הוי כאינו לפנינו שא"א לבדקו כיון שאינו שומע ושחיטתו כשרה אפילו אינו מומחה וא"כ לא נפקא לן התם במומחה מידי עכ"ד ותימא שהרי אפשר לבדקו ע"י כתב וכדרך שבודקים אותו לגיטין ולמתנות וכמ"ש הט"ו בח"מ סימן רל"ה ובא"ע סימן קכ"א:
לא סָעִיף ז מומחה כו' אם אחר כו'. א"ל לדעת הט"ו בס"ג דמי שיודעים בו שא"י ה"ש מותר לשחוט לכתחלה אם אחר עע"ג א"כ למה צריך הכא מומחה י"ל דהכא מיירי שאותו אחר אינו מומחה רק שיודע לברך א"נ שאותו אחר מברך והולך לו או עמד שם ולא ראה ששחט רק השמיע ברכתו וכה"ג:
לב סָעִיף ז אם אחר מברך. ודוקא שהאחר שוחט ג"כ הא לא"ה א"י לברך הג"א ומביאו ב"י וד"מ וכן משמע בשחיטת מהרי"ו וכ"פ הב"ח ושאר אחרונים וכן משמע הל' אם אחר מברך ולא קאמר ואחר מברך משמע שהאחר מברך בלא"ה וע"ל סי' י"ט דבעי' שאותו אחר יכוין להוציאו:
לג סָעִיף ח דינו כשוטה. דלכתחלה לא ישחוט אפילו אחרים עע"ג ובדיעבד שחיטתו כשרה כשאחרים עע"ג דוקא:
לד סָעִיף ח וי"א כו'. כלומר עצה טובה לשיכור שלא ישחוט לכתחלה מפני שרגיל לבא לידי דרסה אבל ודאי מדינא הרי הוא כפקח לכל דבר כמ"ש הט"ו בח"מ סי' רל"ה ובעט"ז השמיט הג"ה זו ולא ידעתי למה:
לה סָעִיף ט אלא א"כ אחרים רואים אותו. ובשלטי הגבורים כתב ע"ש ריא"ז דאפילו אחרים רואים אותו לא ישחוט לכתחלה ע"ש:
לו סָעִיף ט שחיטתו כשרה. וכ' בסא"ז דסומא שלא ראה אורות מימיו אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו ומביאו הב"ח ובד"מ כתב על הסא"ז ושאר הפוסקים לא חילקו בזה:
לז סָעִיף י מפני שא"י לברך. וגם אחר אינו רשאי לברך כנגדו כמ"ש הט"ו בא"ח סי' ע"ה ס"ד ועוד כיון שהוא ערום אינו רשאי לכוין בברכת חבירו וליכא למימר שומע כעונה כ"כ בפרישה:
לח סָעִיף יא י"א ששחיטתו כו'. משום דדמי לחשוד לאותו דבר הרא"ש ור' ירוחם שם ועוד משמע מדבריהם שם דאפילו בלא חרם אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל ע"ש כי הב"י לא הביאם בשלימותן:
לט סָעִיף יב כי לא שחטתיה. היינו כשעומד בדבורו ואומר שלא שחטה כלל אינו נאמן משום דהוי מיגו במקום עדי' אבל אם לא אמר אלא לא שחטתיה נאמן בענין שיכול לתקן דבריו דאפשר ששהה או דרס שכל שנפסל בשחיט' אינה קרוי' שחיטה כן הוא בתשובת הרשב"א:
מ סָעִיף יג כיון שנתן אמתלא כו'. כמו שנתבאר בא"ע סי' קנ"ב ועיין בח"מ סי' פ' וע"ל סי' קכ"ז ס"ק י"ח:
מא סָעִיף יד עד א' בהכחשה לאו כלום הוא. פי' ואותה השחיטה עצמה מותרת לשאר בני אדם אבל לא להעד דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל מכאן ולהבא שחיטתו מותרת אפילו להעד דלא שייך לומר דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא במכאן ולהבא דדוקא גבי י"נ דאם נתנסך היין כדברי העד שוב אין לו תקנה אמרינן (לקמן סי' קכ"ז) דשויה אנפשיה חד"א אבל הכא לא שייך למימר הכי דהא אפילו אם יהיה כדברי העד מ"מ אין מוחלט ליפסל עולמית בשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו חוזר הוא לכשרותו ונמצא דלא שויה אנפשי' חד"א בעדותו כלל כיון דהדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע אם להיטיב במכאן ולהבא עכ"ל מהרי"ק והוא דעת המחבר אבל בתשו' בן לב ומהרש"ל פ"ק דחולין סימן ט' והב"ח פסקו דאותה שחיטה עצמה אסורה לכל אדם וע"ל סי' קכ"ז ס"ק י"ג נתבאר זה בארוכה על נכון וע"ל סי' ב' ס"ק י"א:
א סָעִיף א בטור הביא ברייתא וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ כו'. איכא למידק מהא דאיתא פ' ד' מיתות (דף צו) שבת וכבוד אב ואם נצטוו במרה דכתיב כאשר צוך ה' אלהיך וא"ר יהודה כאשר צוך במרה וא"כ מאי שנא הך כאשר צויתיך מן כאשר צוך וי"ל דהא רש"י פי' התם דמשנה תורה לא משה מעצמו היה שונה להם בערבות מואב אלא כמו שקבלה היה חוזר ומגיד להם וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני עכ"ל וא"כ ל"ק מידי דודאי מה שאמר הקב"ה למשה בערבות מואב במשנה תורה וזבחת כאשר צויתיך ניחא לן לפרש על מה שלמד עמו בארבעים יום אחר מעמד הר סיני תורה שבע"פ משא"כ בענין כאשר צוך דכבוד אב ואם שהוא בי' הדברות וכן שמע ממש בסיני לשון זה ע"כ לא אפשר לומר דקאי על מה שלמד עמו בע"פ במ' יום דהא אחר זה היו אותן מ' יום ע"כ הוכרחנו לומר דקאי על מרה: אפילו נשים. כן הוכיחו התוס' ריש חולין מדתנן פרק כל הפסולין (זבחים דף לא) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה וחשיב שם נשי' ועבדי' וטמא במוקדשין ואמרי' התם דאפי' לכתחלה שוחטין וקאמר לשון דיעבד משום טמא במוקדשין ולא אמר משו' נשים ש"מ דנשים אפי' לכתחלה וקשה לי ממ"ש התוס' בקדושין (דף עז) לענין עבודה וז"ל אף על גב דשחיטה כשירה בנשים ועבדים היינו דיעבד אבל לכתחלה לא עבדי כי אם מיוחסין שבישראל עכ"ל א"כ קשה דילמא מ"ה אמר בפ' כל הפסולין לשון דיעבד וי"ל דההוא דיעבד לאו לענין איסור קאמרי דודאי מותר מן הדין אפי' לכתחלה אלא דשם מיירי בהיפוך מה שסיימו התם דלכתחלה נמנעים מעצמם כי אם מיוחסים או משום חומרא יתירא אין מניחים לכתחלה כ"א למיוחסים:
ב סָעִיף א ועבדים. בטור כ' עבדים משוחררים ותמה ב"י הא משוחרר הוא כישראל גמור וכבר צווחי קמאי ובתראי בענין זה ולי נראה דאע"פ שהוא משוחרר אינו כישראל גמור מצד הסברא שכן מצינו במדרש ילקוט פרשת אחרי מות סי' תקצ"ט וז"ל בתוככם לרבות נשים ועבדים משוחררים הרי לפניך דעבד משוחרר צריך ריבויא כמו אשה א"כ אף במשנה דחשיב כאן נשים ועבדים י"ל דבמשוחררים קמיירי וילמוד סתום מן המפורש במקום אחר:
ג סָעִיף א וי"א שאין לסמוך כו'. הוא דעת א"ז וכן ס"ל לבעל העיטור בדברי הטור דבעילוף לא חיישינן כלל לא בתחלה ולא בסוף ולענין מומחה אין לסמוך אלא בדיעבד ולדידהו הא דאמרי' בגמ' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היינו דווקא בדיעבד וס"ל דבדיעבד אפי' בדיקה לא בעי כמ"ש הטור בהדיא בשם בעל העיטור וקשה הא דאמר רבינא בלישנא קמא דלכתחלה בעינן מומחין ולא רצו שאר אמוראים להסכים עמו מטעם דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולפי דעת הא"ז והעיטור שזכרנו היה להם להסכים עמו דהא האי רוב לא מהני אלא בדיעבד וא"ל דלרבינא בעינן בדיעבד בדיקה ואינהו ס"ל אפי' בדיעבד לא בעי בדיקה וכזה כתב גם הב"י דנדו מסוף דברי רבינא ובתחלת דבריו לא פליגי עליה ק"ל א"כ לוקי מתני' בהכי ונימא הכל שוחטין לכתחלה ביודעין שהן מומחין ושחיטתן כשרה קאי אאין יודעין וכשר בלא בדיקה. ונ"ל דמשמעות המשנה דבדיעבד דכשר צריך עוד להצטרף איזה דבר לאותו הכשר דהיינו לרבינא בדיקה ולשאר אמוראי לכל אחד כדאית ליה לזה חותך כזית בשר ולזה בודק סכין ונותן לו כמבואר בסוגיא ויש לזה הכרח בלשון המשנה שאמרה הכל שוחטין ושחיטתן כשרה דלשון שחיטתן מבואר דקאי על הנזכר כבר וא"כ קשה היאך יאמר על אדם אחד לכתחלה ודיעבד אלא ע"כ דקאי על המעלה שצריך להיות באדם ההוא דלכתחלה בעינן שיהיה ידוע לנו אותה המעלה ואח"כ אמר דאי לא נודע לכתחלה המעלה אפשר להודע עוד אח"כ והיינו לרבינא ללישנא קמא דמיירי ברישא בידוע לנו מעלת המומחה לכתחלה ואח"כ אמר דאף אם נודע בסוף אותה המעלה דמומח' כשר וכן לכל א' מן התירוצים כגון טמא במוקדשים דלכתחלה צריך סכין ארוך שלא יגע ובדיעבד אם אומר לא נגעתי מהני אפי' בקצר וכן לאביי דאמר הכל שוחטין ואפי' כותי ולכתחלה צריך תיקון דישראל עומד על גביו ואמר אח"כ דגם בדיעבד יש לו תיקון ע"י שיחתוך כזית בשר ויתן לו וכן כל אחד לפי תירוץ שלו וא"כ כיון דלהנך אמוראי סבירא להו בדיעבד כשר בלא בדיקה א"א לאוקמי מתני' בהכי מטעם שכתבנו כנ"ל ברור בסוגיא והכי קי"ל:
ד סָעִיף א בפני חכם ומומחים כו'. ברמב"ם וטור לא כתוב ומומחה ונראה דרמ"א בא ללמדנו דתרתי בעינן ולא סגי ליטול קבלה מן המומחה בשחיטות לחוד רק מחכם בלא"ה ג"כ כי הוא יודע לנסותו היטב ואותן הנוטלים קבלה מן השוחטים שאינם חכמים בלאו הכי לא יפה הם עושים:
ה סָעִיף א שיהיו שגורים בפיו. אע"פ דבשאר הוראות א"צ שידע המורה בע"פ כל ההוראות מ"מ בשחיטה שהיא מסורה לכל החמירו ונראה ראייה מלשון התלמוד באוקימתא דרבינא בלשון זה שיודעים בו שיודע לומר הלכות שחיטה האי לומר הוא לשון יתר לכאורה אלא דקמ"ל דצריך לומר ההלכות בעל פה וראינו רבים מתפרצים אין נותנים לב תמיד לחזור ההלכות ע"כ נהגו גדולים לחקור אחר השוחטים אף על פי שנטלו קבלה ולמוכיחים יונעם:
ו סָעִיף א ואם בדקו איזה שוחט כו'. תחלה נעתיק מוצא דין זה ואחר כך מאי דקשיא לן בגוה בספר אגודה למד דין זה מפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בפ"ק דחולין (דף י') בשוחט בסכין בדוק קודם שחיטה ולא בדקו אחר שחיטה מיד ונמצא פגום דרב הונא פוסל אפי' שיבר בה עצמות בין שחיטה לבדיקת הסכין שמא בעור נפגמה ורב חסדא סבירא ליה כשר שמא במפרקת נפגמה וקי"ל כר"ח היכא ששיבר בה עצמות כדלקמן סימן י"ח ופרכי' שם לר"ח מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו מין אחר טבילה לא עלתה לו טבילה אלמא דספק חציצה מוציא מידי ודאי טבילה ומסיק שאני הכא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ויליף בעל אגודה מזה לשוחט שנבדק ונמצא שאינו יודע הלכות שחיטה אין להטריף הכלי' דאדם אתרעי בהמה לא אתרעי ואוקי שוחט בחזקת שידע עד עתה וקשה לי מדברי התוס' דשם הקשו מההיא דריש נדה (דף ג') מקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות שנעשו על גביו למפרע כולן טמאות משום דהרי חסר לפניך והעמד טמא על חזקתו ולא אמרי' מקוה אתרעי אדם לא אתרעי וה"נ נעמיד בהמה על חזקתה ותירצו ג' תירוצים. הא' דשאני מקוה דחסר' ואתאי פי' שכבר התחילה לחסור מעט מעט משא"כ בסכין ועי"ל דהכא טעמא דעצם ודאי פוגם וגבי מקוה א"ל ודאי טבל דהא במקום חסרה טבל ועי"ל דאין חילוק בין ריעותא דסכין לריעותא דבהמה והכא מתירין משום ספק ספיקא שמא בעצם נפגמה ואם תמצא לומר בעור נפגמה שמא לא שחט במקום הפגימה וא"כ קשה על דינא דהאי שוחט דנקט בעל האגודה קושיית התוס' מאי שנא ממקוה דאזלינן לחומרא דאלו ג' תירוצים לא שייכים גבי זה השוחט התירוץ הא' ודאי אינו דהא שכחת ההלכות ג"כ בא מעט מעט שאין שייך לומר שידע הכל ובשעה חדא שכח הכל דהחוש והשכל מכחיש זה דעינינו רואות באדם השוכח משנתו שוכח מעט מעט היום מעט ולמחר מעט והכי דרשינן בהדיא לקרא דוהיה אם שכח תשכח דאם התחלת לשכוח סופך לשכוח הכל כמו שפירש"י בפרשת עקב וא"כ ע"כ כששחט עכשיו בשעה זאת ודאי אין לך לומר שעד הנה ידע הכל ובשעה אחת שכח הכל ויש לנו לאסור למפרע כההיא דמקוה וה"נ איתא במרדכי פא"ט גבי גבינות שנעשו מפרה הנמצאת טריפה בשם רבינו יוסף קול צוף דכיון דאפשר לומר טריף ואתאי אסרינן הכל למפרע ה"נ כן הוא מטעם ששכח ואתאי והתירוץ הב' של תוס' ג"כ אין כאן דאין כאן שום ודאי לקולא אדרבה יש כאן פסול ודאי שאינו יודע אלא שאין ידוע זמן השכחה וע"כ שבעל האגודה סמך עצמו על התירוץ הג' של התוס' והכי מוכח באגודה ריש נדה שהביא התירוץ הג' וא"כ צ"ל גם בשוחט זה שיש ס"ס ספק ידע אז ההלכות ואת"ל לא ידע אימור שחט שפיר בלא פסול וא"א לומר כן דהא פסקינן הלכה כרב חסדא בשיבר עצמות דוקא חזינן דלא סמכינן על ס"ס ספק שמא במפרקת נפגם ואת"ל בעור אימור לא שחט כנגד הפגימה ולא מכשרינן אלא בשיבר בה עצמות דוקא ולא זו בלבד אלא אף בשבירת עצם לא מהני לדידן רק כששיבר דרך שבירה כדלקמן סימן י"ח א"כ בהאי שוחט שאין בו סברא למעליותא מ"ט נכשיר ביה ס"ס וא"ל דגם הכא יש סברא להתיר בצירוף הס"ס מכח דטפי מסתבר למתלי השכחה באיחור הזמן כל מה דאפשר זה אינו דגבי סכין נמי נימא הכי דטפי מסתבר לתלות הפגם בחתיכה האחרונה דהיינו המפרקת דכל כמה שהאדם חותך בסכין הוא הולך ומתקלקל ואפ"ה בעינן דוקא שיבר עצמות ותו בסי' י"ח אמרי' בשוחט בסכין בדוק ונמצא פגום אפי' בעוף ואפילו נגע במפרקת אסור וג"כ א"ל בנידון דידן להתיר הכלים לאוקמינהו בחזקתייהו דהיתר מתחלה זה אינו דהא בגיטין (דף ל"א) פירש"י גבי מקוה שנמדד כו' וז"ל כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהם בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן טמאות משמע אע"פ שיש להם חזקת טהרה לאותן טהרות לא מהני כיון דאיכא ריעותא במקוה ובטבל שם ה"נ כן הוא כאן וג"כ אין להביא ראיה מההיא דקידושין (דף ס"ו) בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע דר"ע דהלכתא כוותיה גמיר לי' מכהן שנמצא בעל מום כו' ולא יליף מבן גרושה שפסולו בשנים דוקא וא"כ האי שוחט נמי אין פסולו ביחיד כדלקמן סי' זה וזה אינו דהא באותו ענין דמסיק שם דיכול לפסול ביחיד דהיינו שיאמר לו שלוף ואחוי לך שאתה בעל מום ה"נ יכול לומר כאן בוא אראך שאינך יודע הל' שחיטה ותו לפי מ"ש התוספות שם דבתרתי פליגי ודאי אין דמיון להכא. ושוב יש ראייה לפסק רמ"א בזה מדברי תשובת הרשב"א סי' רי"ח ששאלוהו באחד שלא ידע הלכות שחיטה ורצו להכשיר שחיטתו ששחט כבר מצד רוב מצויים אצל שחיטה כו' ושמא עתה שכח ועד הנה ידע כל ההלכות וא"כ כשר כל הבשר והכלים והשיב וז"ל ראובן זה אין אוכלין משחיטתו ואין אומרים במי שנבדק ואינו יודע רוב מצויין כו' וכן אין אומרים העמד על חזקתו אלא מי שהוחזק מתחילה כסכין שבדקוהו ושחטו בו ואח"כ נמצא פגום וכן במקוה שנמדד ואפ"ה פליגי בהו וכו' אבל הכא איזה חזקה יש לו כדי שנאמר נעמידנו על חזקתו שמא לא למד ולא ידע ולא הוחזק לפיכך איני רואה שום הכשר למה ששחט ולא בכלים שנתבשלו בהם ואין כאן אלא חד ספק ספק אירע לו ספק לא אירע עכ"ל מזה למד רמ"א מ"ש דאם נטל קבלה אין מטריפין למפרע וק"ל דא"ת שכונת הרשב"א דבמקום שיש חזקה שפיר סמכינן אחזקה מאי מייתי מההיא דסכין הא לא סמכינן על חזקה שם רק לר"ח אבל אליבא דהלכתא בעינן שיבר עצמות ותו דהרשב"א עצמו כתב בת"ה הארוך וז"ל וא"ת אפילו בשיבר בה עצמות נימא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כדר"ה דקי"ל כוותיה וי"ל שאני הכא הואיל ובדק הסכין תחלה ובהמה שחוטה לפניך מימר אמרינן העמד הסכין על חזקתו ופגימה זו ע"י שבירת עצמות היתה עד כאן ש"מ דחזקה דסכין אזלא נגד חזקה דבהמה ואין לנו היתר אלא בשבירת עצמות ותו קשה לי אי תמצא בנדון דידן היתר מכח ס"ס שאמרנו קשה דהא גם בתשובת הרשב"א יש לנו ס"ס א' שמא ידע כבר ושכח ב' שמא לא אירע לו פסול ותו במקוה ודאי קי"ל לאסור אף בדאיכא חזקה להתיר ולפי הנראה דהרשב"א כתב הך תשובה לרווחא דמילתא ובא לומר דאף שיש מחלוקת דהיינו רב הונא ורב חסדא לענין סכין ולענין מקוה רבנן ור"א בגיטין (דף ל"א) ואיכא מ"ד דמהני חזקה דהיתרא שאני הכא דלכ"ע אסור דאין כאן חזקה לגמרי וזהו שכתב הרב ואפ"ה פליגי בהו ובאמת לא העתיק ב"י הנך ג' תיבות ואפ"ה פליגי בהו והוא שלא במתכוין אבל לפי האמת נתכוין הרשב"א בזה דאפילו במקום דאיכא חזקה יש פלוגתא והכא אליבא דכ"ע אסור זהו הדרך ישכון אור לפי ע"ד אבל לפי ההלכה דקי"ל כרב חסדא דוקא בשיבר עצמות אבל בלאו הכי לא מהני ס"ס והיינו מטעם בהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך שנשחטה כראוי פסול זה השוחט למפרע וכ"כ רשב"א בהדי' בתשובה סי' ת"א ועוד ראיה ממ"ש המרדכי פ' מי שמת במלמד שהתנה ב"ה עמו לנסותו אם יודע ללמוד ולא נסוהו תחילה דאמרינן כיון דהשתא ידע מעיקרא נמי ידע ואזלינן בתר השתא ה"נ בנידון דידן כיון שעכשיו לא ידע מעיקרא נמי לא ידע וא"ל שאני הכא דאנן ידעינן שעכ"פ פעם אחת ידע כשנטל קבלה זה אינו דהתם במלמד נמי פשוט דמתחילה לא ידע דהא לא נולדה הידיעה מבטן אמו עמו ואפ"ה אזלינן בתר השתא וא"ל שאני התם דפסק המרדכי כרבי נתן דס"ל דאזלי' בתר השתא לענין מתנת שכיב מרע ואנן קי"ל כרבנן דפליגי התם על ר' נתן זה אינו דלא פליגי התם אלא דס"ל המוציא מחבירו עליו הראיה א"כ כ"ש כאן בספק איסור דאזלינן לחומרא וע"כ אומר אני אף כי דבר זה נפתח בגדולים שבעל אגודה פסקו להיתר ורמ"א מביאו נסתיים בקטני' כמוני מחמת הראיות שביררנו להחמיר ולאסור הבשר שישנו עדיין משחיטתו של שוחט זה ולא יאכל והכלי' הידועי' שנתבשלו בו מהם יש לאוסרם והרוצה להקל יראה בעיניו שיסתור בנין שזכרנו ואחר יאכל כן נראה לע"ד:
ז סָעִיף ב מסתפק ושואל. במרדכי ביאר הטעם דהא חכמי' נמי מספקא להו כמה מילי בהל' שחיט' וכתוב בהגהו' מיימוני פ"ד מה"ש שעכ"פ צריך שידע ששהייות מצטרפות שזהו רגיל:
ח סָעִיף ג ברי לי ששחטתי יפה. פי' אחר שלמד אומר כן והטעם דכל מלתא דלא רמיא עלי' דאיניש לאו אדעתיה:
ט סָעִיף ג מי שיודעין בו כו'. הוכחה לזה מדתנן לשון דיעבד במתני' בחרש שוטה וקטן ואחרים רואין ש"מ בגדול מותר אפי' לכתחלה באחרים רואין ויש מחמירין ס"ל דלגופה אצטריך דאפילו בחש"ו יש היתר בדיעבד באחרים רואין וה"ה גדול דוקא בדיעבד וטעם לזה משום גזירה:
י סָעִיף ד אם אבדו גדייו. א"ל הא פסק בסי' ס"ג בשר שנתעלם מן העין אסור אפילו במקום שכל המוכרים והשוחטים ישראל דהא כתב שם ביש סימן מותר והכא מיירי ג"כ מזה וע"כ אמר כאן גדייו ותרנגוליו דמשמע שיודעים שהם שלו רק שבא להתיר כאן מטעם שחיטה והטור דנקט המוצא בהמה שחוטה כראוי משמע אפילו בהמה של אחר דמותר מטעם יאוש כמ"ש בח"מ סי' רנ"ט היינו שאזיל לטעמיה בסי' ס"ג דמסקנת הרא"ש כרשב"ם ולדידיה אין איסו' אלא ברוב עובדי כוכבים כמ"ש שם ב"י בשם הרא"ש וכתבו התו' דאף על גניבה נא נחשד על נבילה:
יא סָעִיף ד באשפה שבשוק. מו"ח ז"ל כתב דהאי אשפה פירושו כההיא דבח"מ סי' ר"ך סעיף ט"ו מכר את האשפה מכר זבלה ופרשב"ם בגמרא דאשפה הוא מקום עמוק ג' או גבוה ג' שרגיל ליתן שם זבל וע"כ כ' דגם כאן כל שהוא פחות מג"ט לא מיקרי אשפה ושרי ולע"ד נרא' דדוקא התם לענין מכירה שחייב ליתן לו כל הזבל תמי' זה דוקא במקו' חשוב תמיד לאשפה משא"כ כאן לענין השלכת נבילה לפי שעה:
יב סָעִיף ה אפי' באחת מאלו. רבים מקשים בטור למה הוצרך לזה הא כבר כתב או בכל חד מינייהו ומתוך כך נכנסו לתירוצים דחוקים ולי נראה דאין כאן קושיא כלל דאי לא כתב הך אפי' כו' ה"א דהא דכתב אם עושה אותו דרך שטות לא קאי רק על הך דקודם לו דהיינו שהוא מאבד מה שנותנין לו דבזה בעינן שיעשנו דוקא דרך שטות אבל בהנך דקדמו אפילו לא ידענו שעושה אותם דרך שטות ע"כ כ' אפילו באחת מאלו להורו' דאכל הנך קאי וא"ל למה לא כ' עושה אותן לשון רבים ולא היה צריך לכתו' אפי' באחת מהן דלא רצה לכתוב לשון כזה שהוא סותר מ"ש תחילה או בכל אחד דל' אותן משמעו כולן ביחד:
יג סָעִיף ה אפילו אם רוצים להאכיל לכלבים. נראה דזה מיירי אפי' אם הם מומחים דהא בזה שייך טפי למיגזר שמא יסמכו על שחיטתן בלא אחרים וכן איתא באגודה:
יד סָעִיף ה לאמן ידיו אם אחרים כו'. אזיל לטעמיה דהוקשה לו בב"י על מ"ש הרא"ש וז"ל וקטן דמתניתין שאין שוחט לכתחלה אפילו בגדול עומד ע"ג היינו בקטן שלא הגיע לחינוך וחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן ידיו אבל בקטן מומחה ויודע לאמן ידיו שוחט לכתחלה בגדול עומד ע"ג כדאיתא פ' לולב הגזול קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולשון מותר הוא אף לכתחלה עכ"ל והוקשה לב"י דמתחלה לא הקפיד רק אאימון ידים ובסוף הצריך תרתי אימון ומומחה והעלה דבאמת באימון סגי לכתחלה ובסוף דנקט גם מומחה הוא לדיוקא כו' וכן דבריו כאן והוא תמוה דהא הטור שכתב רבותא דישחוט לכתחלה לא התיר רק בתרווייהו ונ"ל דהרא"ש הוקשה לו ההיא דסוכה שאמר ביודע לשחוט מותר לכתחלה באחרים עומדים ע"ג וכאן במתניתין דהכל שוחטין דמיירי ג"כ ממומחים כדאיתא בגמרא הכל מומחין שוחטין ואפ"ה לא מהני אחרים רק בדיעבד ותי' דהך קטן דמתני' אע"פ שהוא מומחה מ"מ אינו אומן בידים אבל ההיא דסוכה מיירי בתרווייהו אומן ומומחה להכי אפי' לכתחלה מותר באחרים רואין כנ"ל פשוט ובטור יש לתרץ דמתחלה קמ"ל דלכתחלה לא ישחוט באינו אומן אע"פ שהוא מומחה ובסיפא קמ"ל אפי' בתרתי לטיבותא אסור לכתחלה בלא אחרים כנ"ל פשוט וכן העלה מו"ח ז"ל להלכה:
טו סָעִיף ה אע"פ שיודע הלכות שחיטה. בטור כתב דאם הוא מומחה ואומן ביד כשר דיעבד בלא אחרים וק"ל ולמה יהיה קטן נאמן על השחיטה מאי שנא מההיא דסי' ק"ח סעיף י"ד אין מאמינים קטן על טבילת כלים ונראה לתרץ דאם לא נודע שנעשה ההכשר כלל אלא ע"פ דברי הקטן אין מאמינים לו אבל כאן שנודע שנשחט דהרי שחוט לפניך אלא שיש לחוש שמא לא שחט שפיר או שמא נתן לאחר שא"י לשחוט הא לא חיישינן כיון שהוא יודע ומומחה אמרי' מסתמא הוא שחט ושפיר שחט כנ"ל לדעת הטור שוב ראיתי כן במשמרת הבית דף ט' וז"ל אבל הקטני' החריפים שלוקחים על ידיהם בשר ויין ש"ד דאין עשויים לקלקל להביא מהאיסור ואין זה מדרך עדות אלא חזקה היא עכ"ל והאריך שם אבל בשאר פוסקים לא איתא להאי היתירא דדיעבד אפי' במומחה ויודע לאמן ומו"ח ז"ל החמיר על אותן ששולחין עופות לשחוט ע"י עובד כוכבים ונותנין לו לסימן איזה דבר שיכתוב השוחט עליו שהוא שוחטו ואמר שזה איסור מאחר שאין החותם על גוף הדבר כגון על הבשר או על השק ואני אומר ודאי המחמיר תע"ב אבל איני יודע איסור בדבר דהא דבעינן חותם על גוף הבשר הוא משום שמא נתחלף ומה יועיל הסימן כשאינו על גוף הבשר וזה אין שייך כאן דהא מכיר העוף שלו ויש ביד עובד כוכבים סימן ששחטו אדם כשר א"כ מה איסור יש בדבר אבל מ"מ לאותן שכותבין לסימן תיבת כשר יש לחוש שמא העובד כוכבים צייר תיבה זאת אחריו באשר הוא מצוי אלא צריך שיכתוב סימן אחר שאינו מצוי כ"כ לזייפו וכן ראיתי נוהגים ומ"מ המחמיר תע"ב דשמא לא יהיה היכר יפה בעוף שלו וע' בסי' ס"ב בדין תרנגולת ששלחוה לשחוט ע"י עובד כוכבים ושאלו לשוחט כו':
טז סָעִיף ה פחות מבן י"ח. זהו במרדכי בשם הלכות ר' אלדד הדני וכתב דלא קיי"ל כן אלא דבד"מ כתב בשם הגהת אלפסי שיש מורי הוראות חשו לזה ורש"ל כ' בריש חולין דהכל לפום חורפיה וידיעתו של הנער וכן ראיתי נוהגים שלא להקפיד על יותר מי"ג שנה כל שרואין בו שהוא בקי וזריז באימון ידים בכח גברא:
יז סָעִיף ז אם אחר מברך. בב"י בשם הרא"ש דיליף מדבר ואינו שומע דלא ישחוט לכתחלה מתרומה והקשה ב"י אמאי לא יליף גם נשתתק לאסור לכתחלה מתרומה דאילם וערום לא יתרומו ותירץ דתנא לא רצה לשנות תקנתא ותמוה לי דאדרבה משמע במתני' דלא מהני תקנתא דהא תנא דומיא דערום ושם לא מהני אחר מברך ומזה הטעם ס"ל באמת לא"ז שמביא ב"י בשם הגהת אשר"י דאילם לא ישחוט ואחר מברך ונ"ל תחלה לישב מה שקשה על הא"ז דמאי שנא מההיא דס"פ ראוהו ב"ד כל הברכות אע"פ שיצא מוציא פירש"י שהרי כל ישראל ערבים זה בזה למצות חוץ מברכת הלחם כו' פי' ברכת הנהנין דבזה אין ערבות שאין חובה על האדם דלא לתהני ולא לברוך וא"כ קשה למה לא יברך אחר בתרומה ושחיטה ונראה דמחלק בין כל המצות שאדם צריך לעשות בגופו דוקא לא ע"י אחר מ"ה הכרח הוא באם אינו יכול לברך דיברך אחר משא"כ בתרומה ושחיטה דאפשר לעשות ע"י אחר א"כ אותו שיעשה המצות יברך ולא נחלק המצוה לזה והברכה לזה ולהרא"ש נראה דגם הוא ס"ל דאילם לא יתרום ואחר מברך מטעם שזכרתי אלא דבשחיטה נראה טעמו דאחר מברך שפיר דברכת השחיטה אינה באה על השחיטה עצמה דהא אין חיוב לשחיטה אם אינו רוצה לאכול אלא עיקר הכוונה לתת שבח למקום ב"ה על שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה ובזה ודאי כל ישראל שייך באותה ברכה שהרי על כולם יש איסור אלא שאין מקום לברך שבח זה אלא בשעת שחיטת שום בהמה דוגמא לדבר שזכר ב"י בסי' רס"ה בשם ר"ת בברכת להכניסו בברית שהיא שבח והודיה בכל שעה על קדושה זו ע"ש ומ"ה ניחא בברכת אירוסין שהחתן מארס והרב מברך דגם שם מברך על איסור עריות שאסר לכל ישראל אבל בהפרשת תרומה הוה עיקר הברכה על מצות הפרשה לא על איסור אכילת טבל שהרי מצות ההפרשה חיוב עליו אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה עדיין א"כ הוה מצוה זאת כשאר מצות וכיון שאין הוא חיוב בגופו לעשות כן דאפשר לתרום ע"י שליח לא נחלק המצוה והברכה זה מזה אלא התורם יברך ומ"ה ניחא בההיא דאילם לא יתרום דלית ליה באמת תקנתא לברך ובמה שכתבתי נתיישב מה שהוקשה לבעל הדרישה למה יברך אחר כאן והלא ברכת הנהנין אם יצא אינו מוציא ותירץ מה שתירץ ומו"ח ז"ל כתב ג"כ דהך אם אחר מברך דגבי שחיטה פי' אם אחר שוחט לעצמו ג"כ בהמה ומברך וכמ"ש הג"ה אשיר"י ולי לא נראה בזה דא"כ לא היה שותק מלפרש כן בהדיא אם אחר מברך על שחיטה אחרת אלא כמ"ש דאין כאן ברכת הנהנין כלל אלא שבח והודיה על האיסור כמו בברכת אירוסין:
יח סָעִיף ח שרגיל לבא לידי דרסה. מטעם שאיבריו כבדים עליו מחמת רבוי יין ששתה וכן ראוי לנהוג כל שיינו חזק עליו אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט ואע"ג דאמרינן בפ' הדר שכור הרי הוא כפקח לכל דבריו היינו במידי דתלוי בדעת האדם אבל לא בזה שתלוי בכבידות אבריו דודאי אינו כפקח:
יט סָעִיף י ערום לא ישחוט. נראה דלא מהני בזה מה שיברך אחר ויהפוך פניו לצד אחר כיון דהערום צריך לכוין לשמוע הברכה והיא אסור בכך לכתחלה:
כ סָעִיף יא י"א ששחיטתו אסורה. הטעם דהוה כמו חשוד לאותו דבר ומ"ה אין איסור אם שגג בדבר שלא ידע מהחרם:
כא סָעִיף יב אינו נאמן. ואף על פי שיש לו מיגו שיכול לומר טריפה היא מחמת דבר אחר מ"מ הוה מיגו במקום עדים כיון שמה שטוען עכשיו לא שחטתיה הוא מוכחש מעדים שראו ששחטה אבל מ"מ אם יתרץ דיבורו ויאמר לא שחטתיה כראוי אמרתי מהני לאוסרה כן משמע שם ברשב"א:
כב סָעִיף יג אמתלא לדבריו נאמן. בב"י מביא כן בשם רשב"ץ וראייתו מפ"ב דכתובו' מאשה שאמרה לבעלה טמא' אני דנאמנת אח"כ לומר טהורה אני כשנותנת אמתלא לדבריה שנזכר לקמן סי' קפ"ז וק"ל דהא כתב שם בשם רמב"ן אם הוחזקה נדה בשכינותיה דהיינו שלבשה בגדים המיוחדים לנדותיה לא מהני אמתלא וכתב ב"י הטעם בשם רשב"א דמשום אונס מיקרי ואמרה אבל לעשות מעש' כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת עכ"ל הרי דאין מחלק אלא בין דבור למעשה דכל שהוא אינו דבור אלא מעשה לא מהני אמתלא ומאי שנא הכא במעשה זה שעשה השוחט סי' בראש הכבש ואין לחלק בין מעשה למעשה ותו דגם לבישת בגדי נדה הוא מעשה כל דהו דהא סגי בלבישת סינר המיוחד לנדותה והמעיין בתשובת מהרי"ק סי' פ"ז יראה דלבישת בגדי נדה אינו סי' גמור דאמר שם אימור לא נזדמנו לה בגדי טהרותה כו' הרי לפניך דאפ"ה לא מהני אמתלא ועל הרשב"ץ עצמו לק"מ דאפשר דס"ל כדעת הטור בסי' קפ"ז דאפילו הוחזקה נדה מהני אמתלא אלא דאנן קי"ל כרמב"ן דלעיל א"כ לא קי"ל ג"כ כהך דרשב"ץ. אחר שכתבתי זאת מצאתי בד"מ בסי' קכ"ז שכתב אהך דרשב"ץ וז"ל וצריך לדקדק בסי' קפ"ה מנדה דלבשה בגדי נדה דלא מהני אמתלא ואולי יש לחלק וצ"ע עכ"ל ע"כ נראה שאין להקל בפסק דש"ע בכאן בזה מאחר שרמ"א הניחו בצ"ע:
כג סָעִיף יד לאו כלום הוא. שם במהרי"ק טעם לזה דכ"מ שהאמינה תורה לעד א' הוה כשנים כדאיתא פ"ב דכתובות וה"נ האמינה תורה להשוחט שיהיה נאמן כשנים ורש"ל פ"ק דחולין דף ט' כתב ע"ז אבל אני כתבתי בהאשה רבה כדברי הריטב"א שמביא נ"י דדוקא בעדות אשה אמרי' שהוא כשנים אבל בשאר איסורים הוה כחד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע"כ בהמה זו שהעיד העד עליה אסורה לכל ישראל עכ"ל וכ"פ מו"ח ז"ל וכתב שכן פסק בבן לב:
א סָעִיף א נשים. ה"ה עבדים בה"י. ופר"ח בק"א חולק עליו:
ב סָעִיף א ועבדים. וכ' הש"ך הטור כתב ועבדים משוחררים (ועיין בפר"ח שחולק) ונ"ל לברר דעתו דסתם עבדים יש להם כל מדות רעות:
ג סָעִיף א לשחוט. פי' על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה. ולא חיישינן דילמא משתלי ואכיל בלא בדיקה משום דלרווחא דמלתא שיילינן ליה וכמ"ש הרשב"א בת"ה דף ו' ע"א:
ד סָעִיף א ומוחזקין. וכתב בש"ך עיין בח"מ סי' ש"ו ס"ז גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה ולא אמרינן בכה"ג רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן:
ה סָעִיף א בפני חכם. וכתב בט"ז דדוקא בעינן תרתי חכם ומומחה ולא סגי ליטול קבלה מן המומחה בשחיטה לחוד רק מהחכם בלאו הכי כי יודע לנסותו היטב ואותן הנוטלים קבלה מן השוחטים שאינן חכמים בלאו הכי לא יפה הם עושים:
ו סָעִיף א קבלה. וכתב בש"ך המנהג להתחיל לשחוט בג' תרנגולים ובתוך הג' יהיה תרנגול (זכר) ואסור ליקח שכר על זה. ובה"י הביא ראיה דקודם שחיטה מותר ליקח שכר. אבל התרנגולים אסורים להרב באשר שהוא אחר המעשה אלא יתן לעניים ואפי' מי שבקי לשחוט תרנגולים לא ישחוט צפרים ובני יונים הקטנים אלא מי ששחט כבר אותם ואתמחי בהם ומה שאין נותנין לכתחילה לאתמחי בהו משום דלא שכיחי ולכן לא ישחוט הצפרים דקים אלא עם התרנגולים משום חשש ברכה לבטלה כל זה מדברי מהרש"ל. אעפ"כ ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד דכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם:
ז סָעִיף א עד שידע בו. יוכל האב לסמוך את בנו בשחיטה מאחר דע"א נאמן באיסורין. ה"ק ח"א סימן ל'. חות יאיר סי' קכ"א:
ח סָעִיף א לפרקים. וזהו ל' יום. בה"י ועיין בבאר הגולה מה שהביא בשם מהרי"ל:
ט סָעִיף א לכל. ובספר היראה מזהיר שלא ליתן קבלה לשום אדם שהוא קל בדעות כ"א ליראי שמים ובפרט הרגילים לשתות ביותר ואף שאינם שכורים כי הם אינם מרגישים אם הם שכורים או לא וידיהם כבדות מרוב שתייתם וגם להזהירם על בדיקת הסכין באימה ויראה:
י סָעִיף א דאתרע. והט"ז חולק על זה ומביא ראיה לדבריו דאף מי שנטל קבלה יש לאסור למפרע ומסיק להחמיר ולאסור הבשר שישנו עדיין משחיטתו שלא לאכול והכלים הידועים שנתבשלו בהם משחיטתו יש לאסור. ובספר נקודת הכסף חולק עליו. אבל אם בפשיעה הוציא טרפה מתחת ידו לא אסרינן למפרע. ועי' בש"ך ופר"ח. כתב בדק הבית סי' קי"ט אם שחט או נקר חלב ואח"כ המיר אפי' באותו יום הכל כשר. טבח שמכר בשר שלא הודח ולא נמלח יותר מג' ימים אחר השחיטה ולא הגיד לקונים שלא יאכלו כי אם צלי אש. מצד הדין אין להעבירו אם לא למגדר מלתא. עבודת הגרשוני סימן ט"ו:
יא סָעִיף א הכשר. וכ' בש"ך ולא דמי לבהמה שנמצאת טרפה דאמרינן בסימן פ"א שהגבינות שנעשו ממנה כשרים אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה. דהתם יש לומר משעה שנולדה כשרה היתה והשתא הוא דנטרפה אבל הכא ע"כ משעה שנולד לא ידע כלום. עוד שם כמה תירוצים. וכתב עוד מי שהיה בודק ואח"כ יצא טריפה מתחת ידו בפשיעתו לא מחמת חסרון ידיעתו הכלים כשרים מדינא ואמרינן אוקמא אחזקתו דעד השתא כשר היה ואפילו מי שהמיר דתו אין חשוד למפרע שאם שחט והמיר דתו באותו יום דכשר (מיהו אם בדקוהו ולא גמיר ודאי יש לאסור כל שחיטתו למפרע):
יב סָעִיף ב מותר. והטעם איתא בט"ז שהרי גם חכמים גדולים מספקא להם בכמה מילי בהלכות שחיטה ומיהו כתב בהגהות מיימוני שעכ"פ צריך שידע ששהיות מצטרפות שהוא דבר הרגיל. אם נכנס במקולין וראה שנים שוחטין ב' בהמות ואמר שאחד מהם שהה ואינו יודע איזהו והם שותקים פסק בשבות יעקב שאלה מ"ג דאם אומר העד אתם ידעתם שיש ספק בשחיטה והם שותקים מטריפין אבל אם לא אמר אתם ידעתם אפילו שתקו אין בכך כלום. כתב בית יעקב סי' ד' אם אומר על מותר אסור אף שאומר על אסור אסור ואין אומר על אסור מותר יש להעביר השוחט ההוא ועי' בס' ב"ד סימן ו':
יג סָעִיף ג פסולה. דכיון דלא ידע הלכות שחיטה שמא פעמים שהה ודרס ואינו מרגיש. דכיון שאינו בקי בה"ש לא ידע אם נזדמן לידו טרפות. הרא"ש:
יד סָעִיף ג יפה. פירוש כגון אחר שלמד ומתוך תשובתו נראה ששחט כהוגן אפילו הכי אין לסמוך עליו מאחר שבשעת שחיטה לא ידע לאו אדעתיה:
טו סָעִיף ג שחיטה. ופי' הש"ך דאי שהה או דרס לא היה מאכילה לנו. ב"י ולפ"ז ה"ה אם שותק נמי:
טז סָעִיף ג סופה. ופי' הש"ך אפילו ראה ששחט סימן א' יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסי' יפה הב' נמי שחט יפה:
יז סָעִיף ג ויש. שוחט שמיקל בדין א' המוזכר בפוסקים להחמיר לפי שכך נראה בדעתו אם מותר ליתן לו לשחוט כשאחרים עע"ג עיין בית יעקב סימן צ"ז וסי' קכ"א:
יח סָעִיף ג נהוג. וכתב הש"ך מיהו מן הסתם שאינו יודע אם יודע ה"ש או לאו נראה דמותר ליתן לו לכתחילה כשאחרים עומדים ע"ג וכ"פ רש"ל:
יט סָעִיף ד שנגנבו. וכתב בטור אע"פ שחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה:
כ סָעִיף ד מותרים. וכתב הש"ך ומיירי בגווני דליכא משום בשר שנתעלם מן העין. והט"ז כתב דלהכי נקט גדייו דר"ל שיש סימן שהם שלו דאל"ה בשר שנתעלם מן העין אסור אפי' במקולין של ישראל:
כא סָעִיף ד אסורים. והטעם משום דאדם עשוי להטיל נבלתו שם. וכ' הב"ח דאשפה פחות מג' טפחים לא חשוב אשפה וכתב עליו הט"ז והש"ך דזה אינו מוכרח וכתב עוד בשם המחבר במקום שרוב ישראל מצוים פירושו אפי' רוב העיר והשוק עובדי כוכבים רק שבאותו מקום רוב ישראל מותר. וכן אם רוב עובדי כוכבים מצוים שם אפי' רוב העיר והשוק ישראל אסור דהכל תלוי במצוי. ואם עובדי כוכבים וישראל מצוים שוים אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב העיר ואם שוים בעיר אסור וכתב עוד אפי' במקום שרוב עובדי כוכבים מצוים אם רוב הטבחים שם ישראל מותר ודוקא בבהמות אבל לא בפרגיות וכיוצא בהן שדרכן לשוחטן בבית אלא בעינן דוקא שיהיו רוב ציידי עופות ישראל ששוחטין מיד כשצדין ומה שכתב בח"מ סימן רנ"ט סעיף ו' מקום שרובן עובדי כוכבים ורוב טבחים ישראל בהמה ועוף הנמצא שם שחוט מותר מיירי בעוף גדול. וכתב עוד מה שכתב רמ"א וגם רוב גנבי העיר ישראל קאי אנגנבו דבנגנבו בעינן דוקא רוב גנבי העיר ישראל ולא אזלינן בתר רוב ישראל דאם רוב גנבי העיר ישראל אף שרובה עובדי כוכבים מותר וכן אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אפילו רובה ישראל אסור:
כב סָעִיף ה מדבר. וכתב הב"ח והש"ך אפילו פקח ונתחרש במשמע:
כג סָעִיף ה שטות. פירוש אם עושה אותן דרך שטות הוא דנקרא שוטה ואפילו באחד מאלו אבל אי לא עביד דרך שטות אפילו עביד כולם לא מחזקינן ליה בשוטה ש"ך ועיין בח"מ סימן ל"ה דאף אם עביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה:
כד סָעִיף ה לכלבים. וכתב בט"ז אפילו אם הוא מומחה והטעם איתא בש"ך דילמא אתו למיכל משחיטתו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עע"ג כ"ע מודו דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה יודע לאמן ידיו. וכ"ש גדול שאינו יודע הלכות שחיטה שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עומדים על גביהם ודלא כהב"ח שמחמיר בזה:
כה סָעִיף ה משחיטתו. וכתב בש"ך מדברי ב"י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עע"ג והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עע"ג והיכא שאין אחרים עע"ג אפי' מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן. אבל מהרש"ל והדרישה פוסקים אפילו ביודע לאמן ידיו לחוד או מומחה ואחרים עומדים ע"ג אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיהיה מומחה ויודע לאמן ידיו וגם אחרים עע"ג והיכא דאין אחרים עומדים ע"ג או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפילו אחרים עע"ג אף דיעבד אסור וכן פסק הב"ח:
כו סָעִיף ה שחיטה. והטעם איתא בש"ך משום דאין נאמנות לקטן וכתב בט"ז אע"ג שיש פוסקים דאם הוא מומחה ואומן ביד יש להכשיר דהרי שחוט לפניך אלא שיש לחוש שמא לא שחט שפיר כיון שהוא יודע ה"ש אמרינן מסתמא שחט שפיר אבל בשאר פוסקים לא איתא להאי היתרא. והב"ח החמיר על אותן ששולחין לשחוט לעובד כוכבים ונותנין לו לסימן איזה דבר שיכתוב השוחט עליו שהוא שחטו ואמר שזה אסור מאחר שאין החותם על גוף הדבר כגון על הבשר ואני אומר ודאי המחמיר תע"ב אבל איני יודע איסור בדבר דהא דבעינן חותם על גוף הבשר משום שמא נתחלף וזה לא שייך כאן דהא מכיר העוף שלו ויש ביד עובד כוכבים סימן ששחט אדם כשר א"כ מה איסור יש בדבר אבל מ"מ יש לחוש לאותן שכותבין לסימן תיבת כשר יש לחוש שמא העובד כוכבים צייר תיבה זאת אחריו כאשר הוא מצוי אלא צריך שיכתוב איזה סימן אחר שאינו מצוי ומ"מ המחמיר תע"ב דשמא לא יהיה היכר יפה בעוף שלו ועיין לקמן סימן ס"ב בדין תרנגולת ששלחו לשחוט ע"י עובד כוכבים כו' ע"ש:
כז סָעִיף ה ליזהר. כתב בט"ז שמהרש"ל כתב דהכל לפום חורפתו וידיעתו של הנער וכן ראיתי נוהגים שלא להקפיד על יותר מבן י"ג שנים כל שרואין בו שהוא בקי וזריז באימון ידים וכח גברא וכ"כ הש"ך. כתב בית יעקב סימן נ"ח שמצא כתוב וז"ל האבל וזקן בן פ' שנים והנער קודם י"ח שנים לא ישחטו עכ"ל. וב"ח כתב והכל לפי מה שהוא אדם דאם הוא תש כח לא ישחוט אפי' מבן נ' שנים ע"ש סי' א':
כח סָעִיף ו כשרה. והטעם איתא בש"ך דברכה לא מעכב בדיעבד כדלקמן סימן י"ט:
כט סָעִיף ז מומחה. וכתב בש"ך הא דלא כתב גבי המדבר ואינו שומע אם הוא מומחה משום דהכא אשמעינן דשוחט אפי' לכתחלה הוצרך לומר אם הוא מומחה (דלא כב"ח ופרישה שתירצו בענין אחר ועיין בח"מ סימן רל"ה ובא"ע סימן קכ"א):
ל סָעִיף ג מברך. וכתב בש"ך דאין להקשות הלא קי"ל בסעיף ג' דמי שיודעין בו שאינו יודע ה"ש מותר לשחוט באחר עומד ע"ג לדעת המחבר א"כ למה צריך הכא מומחה י"ל דהכא מיירי דאותו אחר אינו מומחה רק שיודע לברך א"נ שאותו אחר מברך והולך לו או עמד שם ולא ראה ששחט רק השמיע ברכתו. ומיירי שהאחר שוחט ג"כ הא לאו הכי אינו יכול כאן לברך וכן פסק הב"ח ועיין לקמן סי' י"ט דבעינן שאותו אחר יכוין להוציאו:
לא סָעִיף ח כשוטה. פי' לכתחלה לא ישחוט אפילו אחרים עומדים ע"ג ובדיעבד כשר כשאחרים עע"ג דוקא:
לב סָעִיף ח דרסה. וכתב בש"ך דרמ"א כתב כן לעצה טובה אבל מדינא הרי הוא כפקח לכל הדברים ומותר בדיעבד אם אחרים עע"ג. או בלא אחרים אם לא הגיע לשכרותו של לוט כמ"ש בח"מ סי' רל"ה. אבל בט"ז חולק עליו וכתב הטעם בשיכור מחמת שאבריו כבדים עליו ואינו תלוי זה בדעת אדם וכן ראוי לנהוג דכל שיינו חזק עליו אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט לא ישחוט. ובבה"י האריך והחמיר מאד על השוחטים הרגילים בכך להעבירן מפני שאבריהן כבידות מחמת ריבוי שתייתן וכן ראוי לנהוג אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט. כתב סמ"ג זקן ומי שידיו מרתתין הן מכח חולשה או מכח טבעו שג"כ ידיהם כבדות שחיטתן רובן דרסות המה. אף על פי שאמרו ברי להם שלא דרסו אינן נאמנין מפני שהם עלולין לכך עכ"ל:
לג סָעִיף ט אותו. כתב הש"ך אפילו אחרים רואין אותו לא ישחוט לכתחלה:
לד סָעִיף ט כשרה. כתב הש"ך כתב תשובת א"ז דסומא שלא ראה אורות מימיו אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו הביאו הב"ח ובד"מ כתב דשאר הפוסקים לא חלקו בזה:
לה סָעִיף י לברך. וכתב בט"ז דלא מהני בזה שיברך אחר ויהפוך פניו לצד אחר כיון דהערום צריך לכוין לשמוע הברכה והוא אסור בכך לכתחלה. כ' ע"י מי שאינו חגור בחגורה ולבו רואה ערותו לא ישחוט לכתחלה דכה"ג אינו רשאי לברך. גם אסור לשחוט בגילוי ראש דכה"ג ג"כ אינו רשאי לברך:
לו סָעִיף יא אסורה. הטעם איתא בש"ך משום דדמי לחשוד לאותו דבר וכתב עוד אפילו בלא חרם אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל:
לז סָעִיף יא בראשונה. כתב הטורי זהב אין איסור אם שגג בדבר כשלא ידע מהחרם:
לח סָעִיף יב דאיסורא. וכתב הט"ז והש"ך דאינו נאמן במיגו דיכול לומר שהיא טריפה משום דהוי מיגו במקום עדים מ"מ אם הוא מתרץ דיבורו ואמר לא שחטתי כראוי נאמן:
לט סָעִיף יג נאמן. וכתב בט"ז שאין להקל בפסק זה מאחר שרמ"א בד"מ הניח דין זה בצ"ע:
מ סָעִיף יד בהכחשה. פי' ואותה שחיטה עצמה מותרת לשאר בני אדם אבל לא להעד דשוי אנפשי' חתיכה דאסורא. אבל מכאן ולהבא שחיטתו מותרת אפי' להעד. ש"ך:
מא סָעִיף יד אדם. אבל בש"ך ובט"ז כתבו בשם מהרש"ל ובשם תשובת בן לב דלא אמרינן עד אחד בהכחשה לאו כלום אלא בעדות אשה אבל בשאר איסורים הוי כחד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע"כ בהמה זו אסורה לכל ישראל וכ"כ בב"ח ובבן לב ומהרש"ל:
א סָעִיף א נותן לו קבלה. עי' בשמלה חדשה סכ"ד שכתב במדינות אלו שאין שוחטין בלי קבלה. אם עבר ושחט בלא קבלה אע"פ שהוא מומחה ומוחזק מ"מ שחיטתו אסורה כו' ע"ש ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ט"ו שחולק עליו והעלה דאין לאסור דיעבד ע"ש. ועי' בתשובת חות יאיר סימן קע"ח בכפר שדרים בו איזה בעלי בתים ותמיד מחזיקים אצלם שוחט ובודק וסמוך ליו"ט של פסח נפל למשכב ואחד מן הבע"ב מומחה ויודע ה"ש רק שמעולם לא שחט ולא בדק ולא נטל קבלה אם רשאי לשחוט והשיב שמצד הדין מותר לשחוט אחר שהוא שעת הדחק וכבוד יו"ט ומ"מ לבי מהסס להתיר בדורות הללו שכבר גדלה המכשלה כו' ומיהו רשאי לשחוט עופות שאין צריך בדיקת הריאה אצל שוחט ובודק החולה שהרי בכהאי גוונא יש מתירין לכתחלה ולכבוד יו"ט בודאי שרי ואפי' אם יש להם בשר רק שהוא מלוח יותר משני ימים מאחר שאין בו שמחה רשאי לשחוט ואע"ג דקיי"ל דאין יוצא ידי שמחת החג בבשר עופות מ"מ עדיף טפי מבשר מלוח ישן וה"ה דשרי לשחוט בהמה רק שאם יארע לו שום שינוי ושום ספק בבדיקת הריאה וא"א להחולה להיטפל ולמעך בזה יטריף כי ודאי בבדיקה צריך אומן יד והרגל והרגשה ויש להחמיר בו טפי מבשחיטה ע"ש עוד. ועי' בתשובת שבות יעקב ח"א סימן כ"ג דשוחט שלא שחט מעולם אין לשחוט לכתחלה בי"ט ע"ש:
ב סָעִיף א שידע בו. עבה"ט ומ"ש יוכל האב לסמוך את בנו כו' כן כתב גם אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ב סימן ג' וגדולה מזו דאפי' אם בדקוהו ומצאו שא"י ה"ש אף שכתב רמ"א דאם לא נטל קבלה דאסרינן כל הכלים למפרע מ"ע בנ"ד שאביו מעיד שהיה בקי אמרינן השתא הוא דאיתרע ולמד ושכח ומותרים הכלים למפרע ע"ש. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן מ"ד שכתב דמכל מקום לכתחלה יש ליטול קבלה מאחר שאינו קרובו ע"ש ועיין עוד בשו"ת שבסוף ספר בית לחם יהודה סימן א' מה שכתב בזה:
ג סָעִיף א ובקי ביד. עיין תשובת נו"ב תניינא חלק י"ד סימן א' שכתב בשוחט שידיו מרתיתים ואמנם הוא מרגיש בפגימה דקה וגם אומר ברי לו שאינו נכשל בשום דבר כי אין הרתיתות מזיק לו דודאי יש להעביר השוחט ההוא לכתחלה אבל אין אוסרין שחיטתו למפרע דלא גרע ממי שדרכו להתעלף בסעיף ג' דאם אמר ברי לי כשר והש"ך שם מקיל אף בשותק אלא שהתב"ש אוסר בשותק אבל באומר ברי לי לכ"ע כשר ע"ש:
ד סָעִיף א דאיתרע. עי' בה"ט (מ"ש והט"ז חולק כו' ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' ד' מ"ש בזה) ומ"ש טבח שמכר כו' עיין בעה"ג שם לענין הכלים שנתבשל בהם בשר שניקח מן הטבח הזה למפרע ועמ"ש מזה לקמן סימן ס"ט סעיף י"ב. ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' כ"ז שפסק בשוחט ששאלו אותו על הבהמה ששחט ובדק אם היא כשירה ואמר לפני עדים שכשירה היא. ואח"כ מצאו סרכה גדולה שנטרפה ע"י סרכה זו שאין להעבירו מטעם שיכול לומר שוגג הייתי ומחמת מהירות כאשר מצוי הוא מכשול כזה ואף דטבח שיצא טרפה מת"י אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי כמ"ש לקמן סימן קי"ט סעיף י"ז שאני הכא דיש להשוחט הוכחה ואומדנא ע"ז דאם היה רוצה להכשיל במזיד היה לו לנתק הסרכה בענין שלא היו מרגישים כלל והביא דברי מהרש"ל בפרק גיד הנשה סימן ט"ז שכתב סברה זו (וכן הורה בשו"ת השיב ר' אליעזר סוף סימן ט"ו על מעשה כזה ממש ע"ש) . וכתב עוד אך באשר שרב העיר העבירו מאומנתו למגדר מלתא ומצינו שגדולי ראשונים העבירו השוחט על שלשים יום והשוחט עשה שלא כהוגן שלא קיבל גזירת הרב ראוי לאסור הכלים מה שבישלו משחיטתו אחר העברתו ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן מ"ח שכתב בשוחט שהעיז נגד הרב ואסר הרב את שחיטתו וקצת בעלי בתים זילזלו באיסור זה ואכלו משחיטתו ואח"כ מת הרב ההוא יש להסתפק אם הבשר שנשאר משחיטתו בחיי הרב מותר עכשיו דאפשר שפקע האיסור למפרע. ולענין הכלים לאותן שלא קיבלו דברי הרב מותרים דכיון שמת פקע האיסור מהשוחט וגם מהכלים אך לאותן שקיבלו דברי הרב הוי זה כמו נדר ויש ספק אם הקבלה הוי כמו בשר ויין זה המבואר בסימן רי"ו סעיף ט' ואסור בנתינת טעם לכן יניחו הכלים כ"ד שעות שלא יהיה ב"י כדי לצאת כל הספיקות ע"ש. ועי' בתשובת בית יעקב סימן ד' ובתשובת בשמים ראש סימן רצ"ט ובהגהת כס"ד שם ובתשובת פרי תבואה סימן י"ג ובת' כתר כהונה סי' כ"ח וכ"ט ובת' בית אפרים חלק יו"ד סימן ד' וה' וסי' ח' (ובתשובת ח"ס סי' ב' וג') שהאריכו בענין זה ועי' בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד מסימן א' עד סימן י"א שהעלה הרבה חידושי דינים בדין שוחט שיצא טרפה מת"י ובכמה דברים חולק על תשובת אחרונים בענין זה ולפי שדבר זה אינו שכיח כ"כ קצרתי:
ה סָעִיף א אבל אם לא נטל. עש"ך דשוחט שהמיר או הוציא טרפה מת"י בפשיעה יש להתיר למפרע ועיין ט"ז בסימן קי"ט ס"ק ט"ו דאוסר למפרע וכן דעת התב"ש כאן ס"ק כ"ב ובסימן ב' ס"ק ל"ב ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ט"ו שהוכיח כדעת הפוסקים דבחשוד אין צריך לחוש למפרע ע"ש. וכ"כ בתשובת מים רבים חי"ד סימן כ"ג אך בסוף התשובה כתב לחלק בין חשוד במזיד דאחזו היצר להעבירו על דת לא נחשד למפרע מה שאין כן באם עשה כן מחמת עצלות גרע טפי ויש לחוש על למפרע ע"ש וכן העלה בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ז' דבחשוד א"צ לחוש למפרע ועל החילוק הנ"ל שהמציא בתשובת מים רבים כתב דיש לדון עליו ע"ש ועי' בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ו':
ו סָעִיף א טריפה. כתב בתשובת בית יעקב סוף סימן ד' דמה דאסרינן שחיטתו למפרע הוא ודאי איסור כיון דהוא תרתי לריעותא השוחט איתרע והבהמה בחזקת איסור ע"ש ועיין בספר נחלת עזריאל בנדה ד' ג' ד"ה והנה. ועיין בתשובת גבעת שאול סימן י"ז שנשאל בשוחט שבא לפני בית דין והודה שע"פ הרוב שחט בשכרות ומחמת זה לא שחט כראוי ועשה כמה פעמים דברים הפוסלים בשחיטה שהייה דרסה כו' ובקש מהם להורות לו סדר תשובה על המעשים רעים שעשה מה דינו של הבשר והשומן שיש עדיין משחיטת זה השוחט והשיב להיתר דאינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע אף בכהאי גוונא ע"ש באריכות. ועי' בשו"ת חות יאיר סוף סי' ע"ב באשה שאומרת דרך תשובה שזינתה וכן בהתודה הבועל מבואר שם דאם אומר דרך תשובה לא שייך אין אדם מע"ר אך לא הביא שם שום ראיה ע"ז ובאמת מבואר כן בתוס' ב"מ ד' ג' ע"ב סוד"ה מה אם ירצה ע"ש (ועיין בתשובת חתם סופר סימן ד' שכתב דמדברי התוס' שם אין ראיה אך הביא שם ראיה אחרת. ועל מ"ש החו"י הנ"ל דה"ה בהתודה הבועל חולק עליו ע"ש וע' בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן ע"א ובנו"ב תניינא סימן י"ב הבאתיו בפ"ת לאה"ע סימן קט"ו ס"ו בד"ה רגלים לדבר. ועי' עוד בת' ח"ס סי' כ"ב ויובא קצת לקמן סימן ב' ס"ק ח' דשם לא החליט הדבר לומר דנאמן בהודה דרך תשובה ואף שהתודה בחליו ע"ש עוד) שוב מצאתי בשו"ת שיבת ציון מהגאון מהר"ש לנדא נר"ו סימן כ"ג שהאריך בענין כזה (אביא דבריו לקמן ס"ק י"ח ודעתו ג"כ דבכה"ג ל"ש א"א מע"ר ויש לאסור כל הבשר שיש עדיין בעין וגם כל כלי ראשון הבלוע מבשר זה ע"ש) . ונראה דאף לדברי הג"ש הנ"ל דוקא אם אמר שעשה דברים הפוסלים בשחיטה מדאורייתא אינו נאמן אבל אם אמר שעשה דברים הפוסלים מדרבנן יש לאסור לפמ"ש התומים בכללי מגו אות ק"ה דבדרבנן אדם מע"ר ע"ש אמנם ראיתי בתשובת ברית אברהם חלק אה"ע סימן י"ג שהאריך לחלוק עליו והעלה דאף בדרבנן אין אדם מע"ר ע"ש א"כ גם בזה יש להתיר מ"מ אפשר דאם אמר שעשה שהיה משהו וכיוצא שאין האיסור ברור יש לאסור. ועי' עוד בשו"ת השיב ר' אליעזר סימן ט"ו:
ז סָעִיף ב על האסור מותר. עבה"ט בשם בי"ע דאף באומר על מותר אסור ג"כ יש להעבירו. והנה שם בבי"ע כתב הטעם דיש לחוש שיבא קלקול אם יקדש בו אשה וכיון שאסור לא יהי' שוה פרוטה כו' והפמ"ג במשבצות סק"ז כתב הנועם שיבא קלקול בב' קדרות דלקמן סימן קי"א ע"ש. מבואר מדבריהם דאף דהטעות אינו מפאת שכחה רק מחמת שיקול דעתו שכך נראה בדעתו המשובשת ג"כ יש להעבירו עד שיחזור בו. ונראה דיש נ"מ בין אלו הב' טעמים באם אומר על מותר שהוא אסור מדרבנן להבי"ע יש חשש גם בזה עי' פסחים דף ז' ובאה"ע סימן כ"ח סעיף כ"א ולהפמ"ג אין חשש דהא אין תולין במידי דאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש המנ"י בסי' ק"צ ס"ק מ"ג. וכן אם אומר על איסור מדרבנן שהוא מה"ת הוא בהיפך להבי"ע אין חשש ולהפמ"ג יש חשש. אמנם כבר חלוקים עליו חביריו על המנ"י (והארכתי בזה לקמן סי' קי"א) והעלו דתולין אף בדבר האסור מדרבנן לפ"ז באופן זה באומר על דרבנן שהוא מה"ת אין חשש גם להבי"ע גם להפמ"ג אך באופן הב' יש חשש לשניהם:
ח סָעִיף ג ויש מחמירין ואוסרין. עש"ך ס"ק ט"ו ועי' בתשובת גבעת שאול סימן פ"ז פירוש לדבריו ועי' בספר נחלת עזריאל בחולין דף ג' ע"ב:
ט סָעִיף ד [בין שמצאם בשוק כו'. עי' בת' משכנות יעקב סימן ו' מ"ש בזה]:
י סָעִיף ה ושוטה. עי' בתשובת ח"ס סי' ז' אודות שוחט מומחה וירא ה' אשר לפרקים הוא נכפה ר"ל בחולי הנופל והרופאים שפטו שבא לו מחולשת לבו דלא טעים מידי בצפרא אי כשר לשחיטה או לא כמ"ש שמ"ח סעיף כ"ט דכל השוטים הנזכרים בח"מ סימן ל"ה פסולים גם לשחיטה ונכפים בכלל דאפילו בעת חלמותו יש לחוש בכל רגע שמא הוא סמוך לשעה שיכפהו החולי והוא זמן סוף שפויו והתחלת שטותו כמבואר ברמב"ם וש"ע ח"מ סי' רל"ה ובסמ"ע שם ס"ק נ"ב. והאריך בזה ומסיק דודאי לשחיטה צריך דקדוק היטב יותר מבעדות ובפרט בבדיקת הסכין אך מאחר שהמנהג שם בלא"ה ששני שוחטים הולכים לבית המטבחים ואפילו בעופות ששוחט לבדו מ"מ לא שכיח כלל שיאכלו מעוף הנשחט בפחות משיעור חצי שעה שרייה ומליחה כו' ואם בין כך לא יארע לו נדע שלא הי' שעת השחיטה סמוכה לחולי שטיותו ולא נחשד שיעלים חליו להאכיל נבילות חלילה. ובפרט אם יעמידו משגיח א' בביתו ע"ז אין כאן בית מיחוש כלל והיה סגי אפילו אי לא היה לו וסת כלל מכ"ש שהרופאים תולים החולי בחולשת ליבא ריקנא א"כ הלא רובי השחיטה יהיו בתר דטעים מידי ע"כ יפה הורה המורה שלא להעבירו ע"ש ונראה דלכתחילה ודאי אין למנות שוחט כזה [עי' בח"מ סימן ל"ה ס"ט. ושם האריך עוד בענין אם ראוי להיות ש"ץ]:
יא סָעִיף ה שנעשה בר מצוה. עי' במג"א סל"ט סק"א דבדבר דקטן פסול מדאורייתא בעינן שיהא גדול ממש דהיינו שהביא ב' שערות אחר שהוא בן י"ג שנה ועי' ברמ"א שם סימן נ"ה ס"ה דלמידי דרבנן סומכין על החזקה שהביא ב"ש ע"ש. ומזה נלמוד לנדון זה דאף אחר יג"ש ויום א' אסור לשחוט לצורך אכילה מאחר שהוא פסול מדאורייתא או מטעמא דהלבוש שאינו בר זביחה או מטעמא דהש"ך שאינו בר עדות אם אין אחר עומד על גביו עד שיוודע שהביא ב"ש או שהוא בן ל"ה שנה ויום א' (ומ"ש המג"א עד שיהא בן י"ח שנה כבר תמהו עליו האחרונים) או שנתמלא זקנו כמבואר בח"מ סל"ה ובמ"א סימן קצ"ט סק"ז אמנם להאכיל לכלבים או באחרים עוע"ג ואינו מומחה ואינו יודע לאמן ידיו מיד שהוא בן יג"ש ויום א' מותר לשחוט. ועמש"ל סימן רפ"א סק"ז:
יב סָעִיף ה ויודע ליזהר. עבה"ט בשם בי"ע מ"ש האבל כו' וע"ש שכתב דצע"ג מ"ט אבל לא ישחוט ואינו נזכר בשום פוסק ואפשר דס"ל דמשום צערא לא ישים אל לבו לשחוט בכוונה עכ"ד. וצ"ע דלפ"ז אפילו טבעה ספינתו בים נמי לא ישחוט דהרי בש"ס בברכות דף י"א מדמי לה לאבל ע"ש אלא ודאי דלהא לא חיישינן כלל רק הטעם שאסור אבל לשחוט נראה לי דהוא משום שאסור במלאכה כמו שכתב לקמן סימן ש"פ ולפ"ז בגוונא דשרי במלאכה כמבואר שם סעיף ב' וסעיף ה' באמת מותר האבל לשחוט וזה ברור. ומ"ש עוד וזקן בן פ' שנים כו' עיין בתשובת מאיר נתיבים סי' ע"ו שכתב דהאידנא בדורות הללו שנחלשו הכחות ראוי ונכון לכל אשר בידו למחות לתקן למגדר מילתא שעכ"פ מע' שנה ואילך לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש עדיין משום לא פלוג גם עד שבעים שנה צריך בדיקה גדולה ומחוייבים הרבנים להשגיח ע"ז שהשוחטים הבאים בימים יבואו לפניהם לפרקים לנסותם כי קרוב הדבר להתקלקל והם בעצמם אינם מרגישים בזה אם ידיהם רותתים ע"ש ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קי"ח:
יג סָעִיף ח לא ישחוט. עיין בתשובת בית שמואל אחרון חי"ד סי' ב':
יד סָעִיף ח לידי דרסה. עבה"ט. ומ"ש זקן ומי שידיו מרתיתין כו' לשון זה הוא בספר לחם הפנים וכבר השיג עליו בתשובת נו"ב תניינא ח' יו"ד סי' א' דשקר העיד בשם סמ"ג ולענין דינא אף דלכתחלה יש להעבירו מ"מ אין אוסרין שחיטתו למפרע והבאתיו לעיל סק"ג:
טו סָעִיף יא אם הטילו כו'. כחב בתשובת נו"ב חיו"ד סימן א' בעיר שעשו תקנה ע"י הרב והקהל ששוחט א' לבדו לא ישחוט בלי חבירו והוכרז שמה שישחוט אחד הוא טרפה ועוד נעשה שם שהשוחטים תקעו כפיהם שלא יכשירו שום בהמה עד שיניחו חותם לסימן כשר. ושוחט אחד עבר על כל זה. ופסק דיש להכשיר שחיטתו לעיר אחרת ואפי' לאותה העיר אם יתירו התיקון ההוא בב"ד של ג' דאף שעבר על הת"כ לא נעשה חשוד לאותו דבר כיון שהת"כ לא היה שלא ישחטו אלא שלא יכשירו וזה ענין אחר ע"ש עוד. ועיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ט"ו וסי' י"ט מה שכתב בזה. ועיין בהשמטות שם שהעיר על דברי נו"ב הנ"ל במ"ש דאפי' לאותה העיר אם יתירו כו' וכתב כיון שצריך עקירת הנדר למפרע לא כדין חרמי צבור א"כ אי אפשר להתיר ע"פ ב"ד שבעירם דהוי כמיפר נדרי עצמו. ועיין בת' ב"ש אחרון חיו"ד ס"ג וס"ד ועיין בת' ח"צ חי"ד ס"א וס"ד [ועיין בת' ח"ס סי' י"ג אודות קהלה אחת שנהגו מכבר להעמיד ב' שוחטים בבית המטבחיים לבדוק הסכין והריאה על ידם והרב אב"ד הוסיף עוד שגם בכל בהמה דקה יעמדו ב' שוחטים והחזיקו בזה המנהג כמו ד' שנים ועתה באו פריצים וחללוהו אם אפשר לבטל מנהג זה אחר שהחלו לעשותו ולקיימו. והשיב גוף המנהג וודאי מנהג ותיקין הוא אך בקהלות גדולות מנהגים שונים בזה כי בק"ק פפד"מ תיקן מ"ו בעל הפלאה ז"ל שאפי' שום עוף לא ישחטו בלי שנים בודקים הסכין לפני שחיטה ופק"ק פ"ב החמירו רק בגסות ולא בדקות ולא בעופות חוץ משחיטות כפרות שבין ר"ה ליוהכ"פ והטעם נעלם ממני דהא לענין בדיקת הסכין אין חילוק בין דקות לגסות. וממילא יובן שהרב דעיר הנ"ל שתיקן גם בדקות כן יאושר חילו. ומאחר שפשט מנהגו שם אפי' ב"ד אחר אינו יכול לבטלו דה"ל כדבר שפשט איסורו בכל ישראל כיון שמתחלה לא תיקן אלא לעירו ושם פשטה תקנה זו כמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ו ע"ב אמנם ב"ד גדול בחכמה ובמנין יכול לבטלו אם אינו נעשה לסייג ולגדר אך אם נעשית לסייג ולגדר ועדיין צריך לאותו סייג אפי' ב"ד גדול אינו יכול לבטלו כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' ממרים כו'. ומעתה הרב אב"ד דמילי דבני מאתיה עליה רמיא ומסתמא בקעה מצא וגדר בה גדר כ"ז שלא בטל הטעם לא הוא ולא אחר גדול ממנו יכול לבטל. וכל העובר על תקנתו אחר התראה יש לדון אם לא יפסל משחיטה מכאן ולהבא כו' ע"ש]:
טז סָעִיף יא [י"א ששחיטתו אסורה. עבה"ט. ועיין תב"ש ופמ"ג דאם לא פסלו בפירוש שחיטת הכל רק החרימו שלא ישחוט כו' ויש להתיר בשוגג ובהפ"מ אף במזיד שרי אבל אם פסלו בפי' אף שוגג אסור דיש כח בקהל לזה ע"ש והנה בספר חות דעת המציא מדנפשיה דטעם האוסר מהא דאמר רבא תמורה ד' ט' כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ כו' דכאן יתוקן האיסור במאי דלא מהני ע"ש ועיין בס' בית יהודה מהגאון מהר"י לנדא ז"ל שכ' עליו דלפ"ז אף בשוגג ואף בהפ"מ ראוי לאסור שחיטתו לתקן האיסור אבל באמת טעמו ליתא ונסתר מדברי ת' הרא"ש שהביא הט"ז סי' רכ"ח ס"ק מ"ד והש"ך סי' ר"ל ע"ש. ועיין בתשובת ח"ס סי' ו' שנשאל נדון ב' שוחטים שנשבעו זל"ז שלא ישחוט אחד בגבול חבירו שלא להפסידו ועבר אחד מהם ושחט שם אי יש לאסור שחיטתו. והביא ג"כ דברי החו"ד הנ"ל וגם מ"ש בספרו נה"מ סי' ר"ח והאריך לסתור דבריו בזה וגם האריך בכלל הלכה זו דאי עביד לא מהני ומסיק היוצא מדברינו הלכה למעשה כל מה דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני חוץ מאותן הענינים שאין גוף הדבר נעשה באיסור כמ"ש סמ"ע וש"ך סי' ר"ח. שנית בשבועה אפי' ליכא אלו התנאים אפ"ה מהני משום שבדאו מלבו. חוץ מעד"ר ואפילו חרמי ציבור דחמירי טובא מ"מ קילי כיון דיש בידם לבטלם. ג' שבועה שלא למכור הוי סילוק כח מהדבר (ע' מג"א סי' של"ט סק"י) ואי נשבע על חפץ ידוע ומכרו שכבר אין לו היתר (עמש"ל סי' רל"ח ס"כ) אזי המקח בטל אבל אם יש לו היתר המקח קיים כיון שאפשר להתירו לא סילק כחו וא"כ בנ"ד שאינו ענין מקח וממכר שעבר ושחט שחיטתו כשרה. ומ"מ יש להתיר שבועתו להצילו מעונש שבועה ואף דהכא אין לו היתר בלא דעת חבירו ולא יתרצה להתירו להסיג גבולו. עוד יש להמציא תקנה בתחלה ישבע עוד הפעם שלא ישחוט בגבול חבירו ושוב יתירו לו שבועה הראשונה ואז תחול השניה נמצא שלא יכול לשחוט עוד מפני שבועה שניה וגם ניצל מעונש שבועה שעבר ובזה אין חבירו יכול לעכב שאין לו בו הפסד ע"ש ועיין עוד מענין זה דאי עביד ל"מ מ"ש בסי' ס"א בנ"צ שם ובהתשובות שרמזתי לקמן סי' ר"ל ובסי' רס"ו סק"א ובפ"ת לאה"ע סי' ק"ח ס"ג ובסי' קל"ד ובסי' קמ"א סעיף ס' ע"ש]:
יז סָעִיף יב אינו נאמן. עבה"ט ס"ק ל"ח וכתב התב"ש דה"ה אם יש לתלות שאומר לא שחטתיה שלא יקניט להעובד כוכבים וכדומה יש לאסור אף שאומר לא שחטתי כלל והביא הפמ"ג וכתב שיש להחמיר אכן בשו"ת ברית אברהם חלק יו"ד סי' י"ג השיג עליו והעלה דאין להחמיר בזה ע"ש:
יח סָעִיף יב שויא אנפשיה. עי' בשער המלך פ"ט מה' אישות דין ט"ו שהביא דבתשובת מהר"י באסאן סימן פ' נסתפק בכ"מ שאמרו שויא אנפשיה חד"א אם מדין נדרי איסור נגעו בה ואע"פ שאינו ממש כנדר דליתא בשאלה אולי החמירו בו חכמים כמו בנ"ש או אינו אלא מדין הודאת בע"ד. והר"ב מ"ץ ח"א סי' ס"ה פשיטא ליה מלתא דמדין נדרי איסור נגעו בה והוא ז"ל תמה עליו דמדברי תשובת הרשב"א הביאה הב"י באה"ע סימן מ"ה במי שטוען שקידש את האשה מבואר דאף היכא דלא שייך טעמא דנדרי איסור אפילו הכי אמרינן שויא אנפשיה חד"א אפי' כנגד עדים ע"ש. ועיין בנו"ב תניינא חלק אה"ע סוף סימן מ"ג כתב להחכם השואל שרצה לומר ג"כ דשויא אנפשיה חד"א הוא מטעם נדר וקונם וכתב דזהו שטות דאיזה לשון שבועה או קונם יש כאן או במה מתפיס ולדבריו אם יאמר אחד בשני בשבת שהיום שבת יהיה אסור במלאכה מטעם נדר ואם כדבריו איך אמר ר"ע לר' יהושע שילך אצל ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו ולמה לא נימא דר"י שווא אנפשיה חד"א מטעם נדר (ומיהו י"ל כמו שחילקו הפוסקים לקמן סי' רי"ד לעיין דברים המותרים כו' דאם נוהגים איסור מחמת שסוברים שאסור מן הדין לא הוי כאילו קבלום עליהם בנדר) א"ו מה דאמרינן שויא אנפשיה חד"א הוא מטעם דאדם נאמן ע"ע יותר משני עדים ולכך בדבר שא"א כגון שאומר על יום חול שהוא שבת או יו"כ לא אמרינן שויא חד"א עכ"ל. [ועיין בתשובת חתם סופר סי' קפ"ה מ"ש בזה] ועיין פמ"ג שהאריך בדינים אלו:
יט סָעִיף יג שהוא טרפה. (עיין בתשובת מאיר נתיבים סי' ל"י בשוחט שהוציא ידו מריאה של גדי ואמר טריפה ואח"ז בא שם מומחה גדול והכשיר אותה ועתה מתנצל הראשון שמה שאמר טריפה הוא משום שאירע לו ספק בשחיטה וכתב שאין להעביר השוחט ההוא ע"ש):
כ סָעִיף יג נאמן. בגליון יו"ד של הגאון מהר"ר יאקב ברלין ז"ל כתב ואם מתחלה אמר כשירה ואח"כ אמר שהיא טריפה אינו נאמן אף אם נתן אמתלא לדבריו עיין בתשובת שבו"י ח"א סי' מ"ד ע"כ. ועיינתי בשבו"י שם וראיתי שכתב להיפך דאף אם מתחלה כשאמר כשירה לקח ממנה בשר ומכר לאחרים אפ"ה יש לחוש לדבריו האחרונים ולא אמרינן בזה אין אדם משים עצמו רשע אלא שזה דוקא היכא שנותן אמתלא גמורה אבל אם אין האמתלא ברורה כל כך לא מהימן כיון שעשה מעשה שלקח ממנה בשר ומיהו אי מהימן ליה אסור אף אם אינו אומר אמתלא כלל ואפשר דאפילו אם אומר איני מאמינך אלא שמאמין לו בלבו ע"ש ועי' בשו"ת ד"ש סי' קכ"ב הובא בבה"ט לקמן סי"ח ס"ק כ"ה כתב ג"כ דאם מתחלה אמר כשירה ואח"כ אמר טרפה נאמן אם נתן אמתלא מק"ו מהיכא שאומר טריפה ואח"כ נותן אמתלא ע"ש:
כא סָעִיף יד שהוא אדם. עבה"ט שהאחרונים חלקו ע"ז ואסרו הבהמה [ועיין בת' מ"י סי' ט'] ועיין בדגמ"ר שכתב שגם הם לא נחלקו אלא אם לפי דברי המכחיש השחיטה אסורה מה"ת אבל אם גם לפ"ד המכחיש היתה שלא כהוגן משום חומרא כגון שהיה פחות מכשיעור או במיעוט בתרא וכדומה לזה שוחט נאמן. עוד נראה לו לחלק בין אם זה שמכחישו אומר שחטת שלא שהוגן א"כ הוא מעיד על הבהמה זו שנשחטה שלא כד"ת יש להחמיר אבל אם השוחט אומר בשעה פלונית שחטתי בהמה זו ועד אחד מכחישו ואומר לא שחטת בהמה זו כי כל שעה פלונית לא זזה ידי מידך הראשון נאמן ע"ש. ועיין בשאלות יעב"ץ ח"ב סימן קמ"ד מ"ש בענין זה. ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ג בשוחט שנפל למשכב וכאשר הכביד חליו שלח לקרוא את הרב ואמר לו שרוצה להתוודות על חטאיו ואיש לא היה עמהם בחדר ואמר השוחט דרך ווידוי שבנעוריו נכשל בביאות אסורות וסמוך לחליו מצא ה' פעמים הסכין פגום אחר שחיטה והכשיר וכאשר שמע הרב דבר זה בדק אותו אם הוא שפוי בדעת וראה שדעתו מיושבת עליו והלך הרב והטריף כל כלי ראשון של בעלי בתים אשר לא ימלט שום אחד מהם שלא קנה מבהמות האלה ובתוך יומים עמד השוחט מחליו ורוח אחרת עמו ומכחיש את הרב ואומר לא פעלתי און ולא התוודה כלל ומעולם לא מצא הסכין פגום אחר שחיטה. והנה יש בזה ב' בחינות. א' אם השוחט היה נאמן במה שהודה ואפילו אם היה נאמן אכתי כיון דליכא עדים בדבר רק הרב. והשוחט מכחישו אם הרב נאמן. וכתב דלכאורה נראה דאין השוחט נאמן במה שהודה כיון שהוציא הבהמות מת"י בחזקת כשרות והיה נאמן ע"ז כשנים ושוב מה שחזר בעת חליו ואמר שמצא פגימות אח"ש לא הוי רק ע"א דעלמא ואינו נאמן וי"ל אפי' לדעת מהרש"ל ומהריב"ל ואחרונים שחלקו על מהרי"ק וש"ע וס"ל דלא אמרינן באיסור כ"מ שהאמינו עד אחד ה"ה כשנים ושחיטה זו אסורה היינו דווקא אם באים שניהם כאחד או שהעד האוסר בא מקודם אבל כשהשוחט המתיר בא מקודם ונתקבלו דבריו לכ"ע אין ממש בדברי העד הבא אחר כך לומר שלא שחט כראוי ואם כן בנ"ד כיון שכבר נתקבלו דבריו הראשונים שנשחטו כראוי שוב אינו נאמן אמנם באמת הא ליתא ואדרבה גרע טפי מנדון של מהרי"ק דשם השוחט עומד בדבורו ויש לנו עדיין עדותו הנחשב כשנים ואין ביד אחד להכחיש אותו משא"כ בנ"ד שהשוחט בעצמו חוזר בו ועוד דיש רגלים לדבר להאמין לדבריו האחרונים הואיל והתוודה זה בחליו ואמר דרך תשובה וגם אין אדם מע"ר לא שייך בזה. ע"כ יפה עשה הרב שאסר כל כ"ר הבלוע מבשר זה. ולענין אם הרב נאמן נגד השוחט העלה דנאמן אף לדעת הש"ע דע"א בהכחשה לאו כלום הוא היינו דוקא בע"א דעלמא אבל הרב שנתמנה מהקהל להשגיח על כל דבר איסור והיתר וביחוד על השוחט פשיטא דנאמן ע"ש [ועיין בחשובת חתם סופר סי' ד' שאלה כזו ממש אלא דשם לא נזכר שהשוחט אחר שעמד מחליו רוח אחרת עמו ורק נשאל אם להאמין את השוחט הואיל ואמר דרך ווידוי אי לא נאמין ומה יהיה דין הבשר והשומן וגם הכלים. והעלה דודאי השוחט נאמן כיון שאמרו דרך וידוי ומכ"ש שאמר כן בשעת חליו שסבר שהולך למות דאין אדם מכזב בשעת מיתה כדקי"ל ס"פ גט פשוט ובח"מ סימן פ"א ס"ב. אמנם בכל זאת לא נחשד אלא במה שאמר שהקיל בפגימה אחר שחיטה אבל לא נחשד ששחט בתחלה בסכין פגום וכיון שכן וכל הסכינים הן בחזקת בדוקים א"כ אעפ"י שאמר שכמה פעמים מצא סכינו פגום אח"ש עכ"פ מיעוטא הוא שימצא סכין בדוק פגום אח"ש וא"כ יש להקל בבשר ושומן הנשאר ולומר מרובא פריש ודהיתרא הוא וכיון דפגימה דלאחר שחיטה בלא"ה כעין ס"ס הוא והכא איכא נמי רובא דהיתרא ע"כ אי איכא הפ"מ למכור לעובד כוכבים יש להקל ומיהו בעל נפש יחוש לעצמו. אמנם הכלים דבודאי נתבשל בהם איסור דהרי כל בהמה נתחלקה לכמה בני אדם וכמה פעמים נמצא סכינו פגום ולא ימלט שנזדמן בבית כל א' פ"א חתיכה דאיסורא ע"כ יש להטריף כל כלי ראשון וגם כל כלי שני את שאפשר בהגעלה יגעילו וכלי חרס דכ"ש ישהה מעל"ע (עמש"ל סי' צ"ד סק"ז בשמו) ולענין תשלומין יראה להקל מעל בעלי התשובה ומ"מ מכאן ואילך לא ישחוט בלי עומד ע"ג זמן רב עד שיפורסם צדקתו בבירור גמור ע"ש ועמש"ל סק"ו ולקמן סימן ב' ס"ק ס"ח ודו"ק]:
א סָעִיף א י"א שאין כו'. עי' תוס' דקדושין ע"ו ב' ד"ה אין כו' וי"ל דלכתחילה אין מניחין אע"ג דכשרין. וה"ה בחולין משום פשיעותא:
ב סָעִיף א (ליקוט) אפי' אין כו' וגם כו'. דאין הלכה כרבינא אע"ג דהוא בתראה משום דמסקנא דגמ' שם י"ב א' דרוב מצויין כו'. הרי"ף. וגם כלישנא בתרא אין הלכה מאותו סוגיא שם הרי שאבדו כו' אלמא דלא חיישי' לשניהם. הרא"ש (ע"כ):
ג סָעִיף א מותר כו'. ר"ל מותר לכתחילה על סמך שיבדקנו אח"כ דרבינא אסר אף בכה"ג וס"ל דלא אמרינן רוב מצויין כו' ואפי' ליתיה קמן אסור כמ"ש שם דליתיה קמן דליבדקיה וחיישינן דילמא משתלי כו' וכמ"ש תוס' שם בכותי ומומר ג' ב' בד"ה בודק. וא"ל כו'. אבל לדידן מותר בכה"ג:
ד סָעִיף א אבל אם כו'. כמ"ש בפ"ק דפסחים ד' א' חזקתו בדוק או לא למנ"מ לישייליה כו' אלמא היכא דאיתיה לא סמכינן והטעם משום דהוי מיעוט המצוי טובא וכמו בטריפות הריאה וע"ל סימן ל"ט ס"א וס"ב וז"ש בגמ' רוב מצויין כו' לעלופי לא חיישינן ולא אמר ג"כ לשאין מומחין לא חיישינן אלמא לאו כי הדדי נינהו דשם אפילו איתיה לא חיישינן וז"ש כאן אבל א"צ כו': (ליקוט) בד"א כו'. ודלא כרא"ה שכתב דלאו דוקא רוב מצויין אלא כל המצויין משום דקשיא ליה קושית הרי"ף ורא"ש שהקשו מהא דר"ה דאמרינן בהמה בחייה בחזקת כו' ואף שתירצו הרי"ף ורא"ש כיון דרוב מצויין הוי כמאן דאתיידע במה נשחטה לא ניחא ליה משום דאמרינן בר"פ בתרא דיבמות ואייתי מיעוטא כו' וסמיך לחזקה כו'. וליתא דדוקא לר"מ אמרי' ועי' בקידושין פ' א' ועיין תוס' שם ושם וראיה מדאמרינן בחולין י"א מנלן דאזלינן בתר רובא כו' ואע"ג דבהמה בחייה כו' ושם דאלת"ה לר"מ כו' לר"מ דוקא. (ע"כ): (ליקוט) בד"א כו'. כיון שהוא מיעוט המצוי אבל הרא"ש כתב בסט"ז בשם ר"ת (וכ"ה בתוס' בכורות כ' ב') דלהכי לא אמרינן סמכינן מיעוטא לחזקה משום דהוי מיעוטי שאינו מצוי ואף ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא וס"ל דההיא סוגיא דיבמות הוא אף לרבנן (וע"ל סי' שט"ז ס"ק ה') ותוס' אזלי לשיטתייהו דלא ס"ל הא דר"ת (ע"כ):
ה סָעִיף א וי"א כו'. שיטתם דאם שחט בדיעבד אפי' איתיה קמן א"צ למבדקיה אבל לכתחילה ליתן אסור בכל ענין. ואף שהסוגיא דשם לא משמע כן כמ"ש תוס' שם ד"ה רוב מצויין כו'. פסקו כסוגיא דשם י"ב א' בעא מיניה כו' דתניא הרי כו' דמשמע שם דוקא דיעבד וכן משמע שם דאפי' איתיה קמן שאמרו שם ואלא דלא ידע כו'. ולא פסקו דלא כרבינא משום דאינך אמוראי לא ס"ל כוותיה דהא הוא בתרא אלא משום ההיא סוגיא דגמ' דלא כוותיה: (ליקוט) וי"א שאין כו'. וקושית תוס' ד"ה רוב כו' ורא"ש נ"ל דל"ק כלל דהא י"ל ל"ל לאביי ורבא לומר בכותי תקנתא בדיעבד בחותך וכן לר"א במומר וכן לכל אוקימתות דשם וכן ל"ל לרבינא לומר הכל מומחין שוחטין ל"ל להזכיר מומחין דא"צ אלא בסיפא וכן בכל האוקימתות אלא משום דמשמע דהכל שוחטין ושחיטתן כשירה מיירי בחד עניינא וזה שפריך הכל לכתחילה כו' ואל"כ הי"ל רישא בכותי וסיפא במומר או חד מהנך וע' רש"י שם ד"ה ושחיטתן כשרה דיעבד כו' ואילו סיפא כו' ולכן הוצרך רבינא לומר בדיעבד דוקא בבודקין דהוי בחדא עניינא דמרבינן מומחין אע"פ שאין מוחזקין דדוקא בבדקו תחלה או סוף והכל מומחין פעם לכתחילה אם בדקו בתחילה ודיעבד שבדקו בסוף וכן בכל האוקימתות כגון בכותי לכתחילה ודיעבד שיהא ברי ששחט שפיר או ע"י אחרים רואין או ע"י חותך וכן במומר וכן במומחה שידעו שהוא מומחה וכן במוחזקין משא"כ למסקנא דרוב מצויין כו' (ע"כ):
ו סָעִיף א אבל השוחט עצמו כו'. כ"כ הרמב"ם וכמ"ש שם היודע הלכות שחיטה ושחט בפני חכם עד שנעשה רגיל הוא הנקרא מומחה ואמרינן רוב מצויין כו' מומחין הן אלמא דבעינן מומחין רק דרוב כו':
ז סָעִיף א ולכן נוהגין שכל כו'. דטעמא דאיתיה קמן צריך לבודקו משום דמיעוט המצוי הוא כנ"ל משא"כ בכה"ג דהוי מיעוט שאינו מצוי. ד"מ:
ח סָעִיף א ובקצת מקומות כו'. כדי שלא יצטרך לבודקו לכל חד כדאית ליה:
ט סָעִיף א וכל שוחט כו'. כמ"ש לקמן דאף בדיעבד אסור:
י סָעִיף א ואם בדקו כו'. באגודה למד ממ"ש שם יו"ד א' סכין אתרעאי כו' וה"נ אדם אתרעאי בהמה לא אתרעאי ואמרינן נשחטה הותרה וברשב"א סימן רי"ח כתב בכה"ג א"א רוב מצויין כו' כיון שנבדק ואינו יודע וכן א"א העמד על חזקתו אלא במי שהוחזק מתחילתו כסכין שבדקוהו מתחילה ושחט בו ואח"כ נמצא פגום וכן במקוה שנמדד ואפ"ה איפלגו בה וחילק בד"מ כמ"ש כאן אם כו' אבל אם כו' כמ"ש הרשב"א וכן א"א העמד כו'. וצ"ע הא תי' זה סכין כו' הוא לרב הסדא ואנן קי"ל כרב הונא והרשב"א שכתב וכן א"א כו' לרווחא דמילתא כתב אף לר"ח כמ"ש ואפ"ה איפלגו בה. וגם מ"ש האגודה נשחטה הותרה אדרבה בהמה בחייה כו' וכ"כ הרשב"א בסי' תרי"ט דהכל אסור למפרע ואף הכלים שבשל בהן דבהמה בחייה בחזקת כו' וכדרב הונא ואפילו בדק סכינו מתחלה ונמצאת פגומה כו' ע"ש ועט"ז שהאריך עוד להקשות מדברי תוס' שם ד"ה סכין תימה כו' וכאן לא שייך ג' התירוצים דשם וכ"כ פר"ח והשיג על הש"ך:
יא סָעִיף ב א"צ שידע כו'. עט"ז: (ליקוט) א"צ שידע כו'. ממ"ש ס' א' ואלו הן הלכות שחיטה כו' משמע דוקא אלו שמצוין כל עת ועהג"א שם ד"ה כיון שאין כו' (ע"כ): (ליקוט) א"צ כו'. מדקאמר שם ט' א' ואלו הן הלכות שחיטה ועהג"א שם ד"ה כיון כו' ונראה כו'. ר"ל כל דבר הרגיל וז"ש בהג"ה ובודקין כו' ר"ל שצריך לידע בכל אלו ולכן בודקין ג"כ כו' ועהג"א שם ד"ה ור"א ממיץ כו' (ע"כ):
יב סָעִיף ב ובודקין אותו כו'. שם ט' א' כל טבח כו' ואלו כו' וכמש"ל בס"א דלכתחילה צריך לבודקו:
יג סָעִיף ב ובדין בדיקת הסכין. עי' תוס' שם ד"ה כולהו. וי"ל דאיירי כו' ועמ"ש למטה.
יד סָעִיף ב ובדין כו'. כמש"ש הטבח צריך שיבדוק כו' ועי' רש"י שם ד"ה כולהו תננהי כו':
טו סָעִיף ב ואם שחט כו' דכל כו'. כמ"ש בס"א בש"ע דכל היכא דאפשר לא סמכינן ארוב מצויין כו':
טז סָעִיף ג אפילו שאלו ואפי' כו'. עבה"ג ס"ק י"ב וכמ"ש בפ"ג דסנהדרין (כ"ט ב' כל מילי דכדי כו'. ואולי צ"ל "בפ"ג דב"ב" ל"ט א') ופ"ד ופ"ו דשבועות וראיה ממ"ש בחולין ג' ב' לרבינא בלישנא קמא ואם שחט בודקין אותו ובלישנא בתרא ואמר ברי לי כו' ולדידן דין ודאי כמו ספק לרבינא וז"ש בהג"ה ומי שדרכו כו': (ליקוט) ואפי' אמר ברי כו'. ממש"ש כולהו כרבינא כו ואם איתא לימא הכל שוחטין ואע"פ שאין יודעין כו' אבל יודעין שא"י לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי כו' וכולן כו' ובדליתיה לקמן דנישייליה. ת"ה (ע"כ):
יז סָעִיף ג ויש מחמירין כו'. מדפריך שם בבודקין אותו סגי ולא פריך אפילו לכתחילה נמי וכן דמשני דליתיה קמן כו' מ"מ נשארה הקושיא הנ"ל. וסברא ראשונה הוא ת"ה והטור וס"ל דבלא"ה לא קי"ל כאותו סוגיא דהא שם משמע דאם איתיה קמן ולא ידע לא מהני אחרים רואין אותו ועי' תוס' שם ד"ה דליתיה כו'. ובספ"ג דסוכה יודע לאמן כו' ופירש"י שם אף שאינו מומחה ומותר אף לכתחילה כמ"ש הר"ן שם וא"ת ול"ל יודע לאמן והא תנן וכולן ששחטו כו' י"ל דהתם דיעבד והכא אף לכתחילה וכ"כ הרא"ש בריש חולין דמותר לכתחילה משמע ואף שכתב קטן מומחה כתב ב"י דל"ד אלא לדיוקא דאף שהוא מומחה צריך עע"ג וכמש"ל בס"ה ודלא כתוס' שם בסוכה וסוגיא דריש חולין דחקו לתוס' שם לפרש דיעבד דווקא דלכתחילה אף בגדול אסור כנ"ל והם מדחים הסוגיא כנ"ל והא דקאמר ר"נ ראה אחד כו' ופריך ה"ד כו' פשיטא ולא פריך אפילו לכתחילה נמי [וכן דייק המרדכי שם וש"פ] משום דקמ"ל דאם לא ראה מתחלה אף דיעבד אסור:
יח סָעִיף ד או שנגנבו. תוס' שם ובב"מ כ"ד ב' בשם תוספתא:
יט סָעִיף ד במקום כו'. גמ' ב"מ שם:
כ סָעִיף ד וגם רוב כו'. הרא"ש וקאי אנגנבו וכמ"ש בע"ז ע' א' ועי' ב"ב כ"ד א' שאני התם דרובא כו' וכאן רוב ישראל לא מעלה ולא מוריד:
כא סָעִיף ד בין שמצאם בשוק. ב"מ שם ועי' תוס' שם ובחולין שם. (ליקוט) בין שמצאן בשוק. וכ"ה בתוספתא נגנבה לו תרנגולת ומצאה שחוטה בשוק לר' יהודה כנמצא באשפה לר' חנינא כנמצא בבית וכן ההיא ברייתא דלעיל הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק. והלכה כר' חנינא מדאקשינן מינה לעיל ועוד דמעשה רב. ת"ה (ע"כ):
כב סָעִיף ד בין כו'. כר' חנינא דבב"מ שם אורי כוותיה דלא כהרמב"ם:
כג סָעִיף ה (סעיף ה') שאינו שומע כו'. גמ' ריש חגיגה:
כד סָעִיף ה אין מוסרין כו'. כמ"ש וכולן ששחטו דיעבד כו':
כה סָעִיף ה ואין מוסרין כו'. כמש"ש י"ב ב' וכפי' תוס' שם ב' א' ד"ה שמא:
כו סָעִיף ה לכתחילה. הרא"ש ור"ן וכנ"ל ואף שאינו מומחה. דלא כדעת ההג"ה ס"ג דלדידיה מומחה דווקא וכ"כ בד"מ:
כז סָעִיף ה אבל אם כו'. בתי' דרבינא הכל שוחטין ושחיטתן כו' מומחין דוקא ואפ"ה חוץ מחש"ו וערש"י שם ד"ה דאפי' כו' וכמ"ש בפ"ק דפסחים (ד' ב') ובספ"ב דכתובות דלא מהימנינן לקטן אלא בדרבנן (ע"ל סי' ק"כ ס"ק ל"ו ובסימן קכ"ז ס"ק כ"ט ובס"ק ל"ב):
כח סָעִיף ה ומקרי כו'. עפ"ט דב"ב קנ"ה ב' אלא מעתה כו':
כט סָעִיף ה ויש כו'. עבח"מ סימן ז' ס"ג:
ל סָעִיף ו (ליקוט) חרש כו'. חשיב כאן חמשה שאסורין בתרומה בפ"א דתרומות ושם חשיב ששה חרש המדבר ואינו שומע כו' חמשה לא כו' אלא שאין דין בעל קרי האידנא ושיכור כאן שוחט לכתחילה דשם משום שא"י לתרום מן היפה (ע"כ):
לא סָעִיף ו ואם שחט כו'. כמ"ש בפ"א דתרומות שם ובברכות שם דאין ברכה מעכב. אבל תרומה משום כו' ולאו כו' וע"ל סימן י"ט ס"א:
לב סָעִיף ז אם הוא מומחה. דבכה"ג ל"ל רוב מצויין כו' דהא ס"ד בריש חגיגה דאי אפשר דגמר עד דפריך מהני אילמי כו':
לג סָעִיף ז שוחט אף כו'. אף דבתרומות שם אמרינן דלכתחילה לא וכמ"ש בירושלמי שם יש מהן מפני הברכה כו' האלם וערום ובעל קרי מפני הברכה והיינו בשאין אחר לברך וכמ"ש בספ"ג דד"ה ומשום שחיטה אין קפידא בשניהם כמש"ש זה וזה ה"ה כפקחים לכ"ד: (ליקוט) השומע כו'. ובא"ז והג"א אוסרין לכתחלה דאין אחר יכול לברך בשבילו הואיל והוא א"י לברך (נראה מדברי רבינו דברכת השחיטה דומה לברכת המצות להכי הוצרך לה"ט אבל בא"ז והג"א ליתא לה"ט אלא בסוף דבריהם אם אחר ג"כ שוחט) וראיה מתרומה דתנן האלם כו' ומפרש בירושלמי משום ברכה (ודוחק לומר בשאין אחר כלל לברך) ומסופקים שם אם אחר ג"כ שוחט אם יכול לברך בשבילו (ועמ"ש בא"ח סימן תקפ"ט ס"ק ג' בליקוט):
לד סָעִיף ט אא"כ כו'. עי' רש"י שם ד"ה לכתחילה כו':
לה סָעִיף י ערום כו'. מהא דתרומות ופ"ב (כ"ג א') ופכ"ג (ק"נ א') דשבת וכאן אי אפשר להוציאו אחר:
לו סָעִיף יא אם הטילו כו'. כיון שהקהל אסרו זולתו הוי כאוכל בלא שחיטה והוי כמומר לאותו דבר: (ליקוט) אם כו'. כי שויוהו חתיכה דאיסורא אנפשייהו ועי' סי"ב ועש"ך (ע"כ):
לז סָעִיף יא ואם נתבטלה כו'. וא"צ להכשירם כמ"ש בעבודת כוכבים ל"ט א' וכן חצר שמוכרין כו'. שם:
לח סָעִיף יב (סעיף י"ב) השוחט כו'. כמ"ש בפ"ו דב"מ (פ"א ב') ופ"ג דב"ב דמגו במקום עדים לא אמרינן וה"נ כאן אף שיכול לומר לא שחטתיה כראוי והיינו כשעומד בדיבורו אבל אם מתרץ דיבורו ואמר לא שחטתיה כראוי נאמן. רשב"א שם ועתוס' בב"מ נ' ב' ד"ה מה כו' ובכריתות י"ב א' ד"ה א"ד:
לט סָעִיף יב ומיהו כו'. כמ"ש ביבמות מ"ז א' ועתוס' שם ד"ה נאמן וד"ה ואין עדות כו': (ליקוט) ומיהו כו'. כמ"ש בכתובות כ"נ ב' איהי שויא לנפשה כו' (ע"כ).
מ סָעִיף יג (סעיף י"ג) טבח כו'. ע"ל סימן קכ"ז ס"א בהג"ה (שכתב שם דין זה בשם י"מ שאומר) וסי' קפ"ה ס"ג (עט"ז ופר"ה):
מא סָעִיף יד (סעיף י"ד) (ליקוט) שוחט כו'. שם (בכתובות) כ"ג ב' איהי כיון דאיכא עדים כו' אבל משום ע"א דאפיך לא (ע"כ):
מב סָעִיף יד ע"א בהכחשה כו'. כמ"ש ברפ"י דיבמות ופ"ג דקדושין (ס"ה ב') ורפ"ג דכריתות:
מג סָעִיף יד והעד עצמו כו'. דאף בודאי שחט שלא כהוגן לא אמרינן אלא דמעבירין אותו אבל שחיטתו אינה נפסלת כמ"ש בסימן ב' ס"ב בהג"ה והוא מדברי מהרי"ק כאן ואף שמהרי"ק לא כ"כ אלא שמא עשה תשובה אין נראין דבריו (עפר"ח):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.