שולחן ערוך, יורה דעה יא
א לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ, אֲבָל אִם אֵין אֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ אוֹ בַּיּוֹם בְּמָקוֹם אָפֵל, לֹא יִשְׁחֹט; וְאִם שָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וב' נֵרוֹת חֲשׁוּבִים אֲבוּקָה (מַהֲרִי"ל וַאֲגֻדָּה).
ב הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם כִּפּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאִלּוּ הָיָה מֵזִיד, בְּשַׁבָּת מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, וְלוֹקֶה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
ג אֵין שׁוֹחֲטִין לְתוֹךְ יַמִּים וּנְהָרוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, לְשַׂר שֶׁל יָם הוּא שׁוֹחֵט; וְלֹא לְתוֹךְ הַכֵּלִים, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, מְקַבֵּל הַדָּם לְזָרְקוֹ לֶאֱלִילִים; וְאִם יֵשׁ בִּכְלִי מַיִם, שֶׁאָז אֵין הַדָּם רָאוּי לִזְרִיקָה, אִם הֵם צְלוּלִים לֹא יִשְׁחֹט בּוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לַצּוּרָה הַנִּרְאֵית בַּמַּיִם שׁוֹחֵט; וְאִם הֵם עֲכוּרִים, מֻתָּר; וְכֵן אִם יֵשׁ בַּכְּלִי עָפָר, מֻתָּר לִשְׁחֹט בְּתוֹכוֹ.
ד הָיָה בִּסְפִינָה וְאֵין לוֹ בָּהּ מָקוֹם פָּנוּי לִשְׁחֹט, יָכוֹל לִשְׁחֹט עַל גַּבֵּי כֵּלִים, וְהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לְתוֹךְ הַמַּיִם; אוֹ מוֹצִיא יָדוֹ חוּץ לַסְפִינָה, וְשׁוֹחֵט עַל דָּפְנוֹתֶיהָ, וְהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הַגָּה: מִקְצָת שׁוֹחֲטִין נִזְהָרִין שֶׁלֹּא לִשְׁחֹט שׁוּם אַוָּז בְּטֵבֵת וּשְׁבָט, אִם לֹא שֶׁאוֹכְלִין מִלִּבָּהּ. מִשּׁוּם שֶׁקַּבָּלָה הִיא שֶׁיֵּשׁ שָׁעָה אַחַת בְּאוֹתָם חֳדָשִׁים אִם שׁוֹחֵט בָּהּ אַוָּז, יָמוּת הַשּׁוֹחֵט אִם לֹא אוֹכֵל מִמֶּנָּהּ; וְנוֹהֲגִין לֶאֱכֹל מִן הַלֵּב. (תַּשְׁבֵּ"ץ בְּשֵׁם ר"י חָסִיד).
ש״ך
סָעִיף א
א לא ישחוט. שמא ישהה או ידרוס ולא ירגיש אבל בדיעבד כשאומר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי כשר רשב"א ול"ד לדלעיל ס"ו ס"ק ט' דבצואר בהמה למעלה אפילו אמר ברי לי שלא דרסתי פסולה שמא ידרוס פעם אחרת דהתם דבר מצוי הוא לדרוס כיון שצואר בהמה למעלה א"נ הכא הוי טעמא כמ"ש רש"י דלמא לא ישחוט רובא והוא לא ידע וא"כ ליכא למיחש שמא פעם אחרת לא ישחוט הרוב דהא כל שוחט צריך לבדוק לאחר שחיטה אם שחט הרוב וכדלקמן סימן כ"ה ועמ"ש שם ונלפע"ד דאפילו לטעם רש"י אסור לשחוט לכתחלה ביום במקום אפל דחיישינן שמא יפסוק בע"א וישכח ולא יבדוק הסימנים לאור היום והב"ח לא כתב כן עיין שם: ש"ע סָעִיף א
ב וב' נרות חשובים אבוקה. וסיים בד"מ ועיין (בח"מ) [בא"ח כצ"ל] סי' רצ"ח מאי נקרא אבוקה ע"כ והיינו ששם נתבאר דנר שיש לו שני פתילות מיקרי אבוקה ובא"ח סימן תל"ג ס"ב כתב הר"ב דב' נרות אפילו הן קלועין דינן כאבוקה (מהרי"ל בשם אגודה) ומסתמא ה"ה הכא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג השוחט בשבת כו'. אפילו במזיד) ובפרהסיא שחיטתו כשרה לפי מש"ל סימן ב' ס"ק י"ז דלא נעשה ישראל עובד כוכבים באותה שחיטה אלא משחיטה ראשונה ואילך מיהו בין שוגג בין מזיד דינו כמו שנתבאר בא"ח ר"ס שי"ח וכ"פ הב"ח וכן הוא בשלטי גבורים ע"ש ריא"ז דלא כהעט"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד אם הם צלולים כו'. משמע אבל לימים ונהרות אין חילוק דאפילו הם עכורים אסור מטעם שלא יאמרו לשר של ים הוא שוחט והכי מוכח בש"ס ופוסקים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה ע"ג כלים והדם שותת כו'. כ"כ רש"י והר"ן ור' ירוחם (ולא הובאו בב"י) ופי' דהיינו שנוטל כלי ארוך ומניח מקצתו בספינה ומקצתו חוץ לספינה דרך מדרון לצד חוץ ושוחט ע"ג הכלי והדם שותת ויורד לתוך המים וכ"כ הפרישה אבל הרשב"א וטור כתבו יכול לשחוט ע"ג כלים ובלבד שלא ישחוט לתוכן או מוציא ידו חוץ לספינה ולא הזכירו הדם שותת לתוך המים גבי כלי וצ"ל שר"ל שמותר לשחוט ע"ג אחורי הכלי שיש לו תוך דלא מיחזי כמקבל דם לעבודת כוכבים כיון שאינו שוחט לתוכו והכי איתא בסמ"ג דף קמ"א ומותר לשחוט ע"ג אחורי כלי כו' דלא כהפרישה שפי' דר"ל ששוחט ע"ג אוגני הכלי ואע"פ שהדם יורד לתוכו כיון שאינו שוחט לתוכו ממש שרי וכן נראה מדברי העט"ז אלא כדפרישית: ש"ע סָעִיף ד
ו או מוציא ידו חוץ לספינה כו'. ופסק הב"ח דבראש הספינה אפילו שוחט לתוך הים להדיא או בכלי שרי דא"א לו לטנף דופני הספינה שבחוץ אבל בעומד תוך הספינה אע"פ שמלכלך דופני הספינה משתטפים הם בהילוכם במים וכתב שכן דעת רש"י והשיג על התוספות וב"י שכתבו דאפילו בראש הספינה לא שרי אלא בשוחט על דופני הספינה ומשם שותת הדם ויורד לתוך המים ולא ירדתי לסוף דעתו וכ"כ הר"ן פ"ק דחולין להדיא כהתוספות וגם הב"י מסיק דרש"י נמי כהתוספות ס"ל וכן נ"ל שהוא דעת הרמב"ם פ' ב' והכל בו וסמ"ג ורבינו ירוחם (והמחבר) שלא הזכירו כלל דין דראש הספינה דבש"ס רק כתבו בסתם דבספינה שוחט על דפנותיה אלמא ס"ל דאין חילוק וכן מוכח דעת הרשב"א וטור ע"ש ועיין בסימן שאח"ז כיצד נוהגין בזמן הזה: ש"ע סָעִיף ד
ז מן הלב. ובהגהת מנהגים איתא דנותנים לו הכבד וראיתי עתה נוהגים לאכול מן הרגלים: ש"ע סָעִיף ד
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א לא ישחוט. שמא ישהה או ידרוס ודיעבד שאמר ברי לי כשירה רשב"א עכ"ל ש"ך והנה ברשב"א בארוך כתב שמא יחליד ובקצר שמא ידרוס והוא ז"ל לא רצה לפרש כמ"ש בארוך דחלדה נראה אם הנוצה חתוכה כמ"ש הט"ז לכן בחר לו דרך הקצר וה"ה שהי' דסובר חדא הוא דרסה או שהי' כיון דשוחט באפילה אין יכול לבחון כ"כ. אמנם מ"ש דיאמר ברי לי לא ידענא דרשב"א לא הזכיר כלל מזה לא בארוך וקצר ובחדושיו שיאמר ברי וכפי הנראה מט"ז אות א' דיעבד כשר כך בלא אמירת ברי לי וגרם לו שהעתיק מב"ח ושם נאמר דברים אלו ואולי הב"ח מסברא דנפשיה אומר כן. וראיתי להתב"ש אות ג' שתמה על הפר"ח במ"ש שצריך שיאמר ברי לי לא ידענא דעל הש"ך היה לתמוה ומ"ש שכן דעת כל הפוסקים הרי הב"ח וש"ך אין אומרין כן. ומ"ש הש"ך דס"ל כרש"י משום ריב ושמא ישכח ואף ביום במקום אופל חיישינן שמא ישכח ולא יבדוק עוד. ועיין לבוש שנתן טעם משום הגרמ' והראה מקום לסי' כ"ה ואפשר שנתכוין למ"ש שם בה"ג דצריך לראות אחר שמוטה לכתחלה ומש"ה לא ישחוט בלילה דלא יוכל לראות אחר זה ובדיעבד אין חיוב. או דנתכוין למ"ש שם אות ד' בשם אביו הגאון דבקנה חיישינן שמא ע"י פרכוס נתרחב מקום החתך א"כ השוחט בלילה דכשר דיעבד אם בדק לאור היום אח"כ בוושט לא בקנה דחיישינן שמא ע"י פרכוס נתרחב ונעשה רוב והיינו בעוף שקופץ ודולג לא בבהמה וכמו שיבואר שם: ש"ע סָעִיף א
ב וב' נרות דינן כאבוקה. ונר שיש לו ב' פתילות הוה אבוקה ואפילו קלועין ש"ך הנה ב' פתילות היינו שמונחין זא"ז לא כיש מי שאומר שאם כרך כמה פתילות כאחד הוה אבוקה וזה וודאי אינו. אמנם מ"ש הש"ך אפילו קלועין הא אפילו ב' פתילות הויין כאבוקה ואילו בפמוט של שמן איירי שמונחים פרודות הפתילות ועיין בתב"ש ובאורח מישור שהאריכו בכאן וא"כ יש לחוש לכל החומרות כי י"א הטעם דצריך ב' נרות שמא יכבה אחד מהם וי"א שיהיה אור גדול ויוכל להבחין היטב וודאי בעיה"כ וכדומה ששוחטין עופות הרבה ראוי ונכון שיהיה כמה אבוקות ואז יוצאין כל החששות וה"ה עצים דמשרן ש"ד ואם התחיל לשחוט וכבה הנר יגמור דהוה דיעבד וה"ה התחיל באפילה ונזכר יגמור לדידן דשיעור שהיה מועט הוה דיעבד עיין באחרונים: עיין בר"מ ה"ש פ"א הכ"ח מתי שוחטין ביום ובלילה והוא שיהיה אבוקה נגדו ואם שחט באפילה כשר וכתב כה"ג בהגהות הטור אות ג"ד דמדפתח באבוקה וסיים באפילה לומר (ל"ד) אבוקה (אלא) כל שאין אופל ונר יחידי מהני עכ"ל ולא ידענא אדרבה וא"כ לאיזה צורך הזכיר אבוק' וקשין הדיוקי' אהדדי ואמאי לא נימא דיוקא דרישא דוקא אבוקה כדי שיהיה אור גדול וסיים באפילה לומר דיעבד אפי' באפילה ממש שרי דלא תימא כקושית פוסקים דיעבד אמאי שרי ותאמר דמשנה איירי בנר יחידי ומש"ה דיעבד שרי לכן אמר דלא כן הוא דהא דומיא דסומא תנן שאין לו ראיה כלל אפ"ה כשר ה"ה השוחט בלילה אף באפילה דיעבד כשר: כתבו עוד לאור הלבנה י"א דאין לשחוט וי"א דיוכל לשחוט לאור הלבנה ואין ראיה מחמץ דצריך לבדוק בחורין ועוד ארובה שבחדר י"א דנבדקה בלילה ובהל' פסח אבאר ומ"מ בשעת הדחק אם אורה מבהיק יש להקל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג השוחט בשבת ויוה"כ דאף מזיד שחיטתו כשירה דלא כלבוש דאוסר מזיד וכבר כתבנו שיש לחוש לחומרא ואפילו אחרים רואין באין ה"מ שחיטתו פסולה ועיין בא"ח דינו בשוגג ובמזיד דהלכה כר"י ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד אם הם צלולים הא לימים ונהרות אף עכורים אסור שלא יאמרו לשרא דימא קשחיט ש"ך וכן כתב הט"ז אות ג' וכתב השמ"ח לאו דוקא ד' נהרות המפורשים בקרא ה"ה שאר נהרות מיהו מים המכונסין וכדומה אם הם עכורין שרי ע"ש שהאריך וה"ה בארות ומעיינות שאין מושכין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה ע"ג כלים. עיין ש"ך וא"ל דהמחבר שינה מלשון הטור דבטור לא הזכיר בע"ג כלי והדם שותת משמע שמפרש ששוחט לאחורי כלי שיש לה בית קיבול שרי דאין דרך זורקי הדם לעבודת כוכבים לקבל כך וליכא חשדא דלא כפרישה שפירש השוחט ע"ג אוגן הכלי דהיינו על שפה שלו והדם יורד לתוך הכלי. אמנם המחבר הזכיר הדם שותת היינו דנוטל כלי ארוך מקצתו תוך הספינה ומקצתו חוץ לספינה ושוחט על הכלי מבחוץ והדם שותת ויורד לתוך הים אבל לשחוט להדיא לים אסור אף היכא דשייך שלא לטנף ספינתו וה"ה לתוך כלים או בראש גגו לתוך כלים ג"כ אסור: באותן מקומות שיש להם בית מטבחים על הנהר וכדומה אין ראוי לשחוט לתוך המים להדיא אלא ישחטו ע"ג קרקע ומשם יזוב הדם לנהר דכל להדיא למים ודאי אסור ואם לנקר כדי שלא יתרבה הזבל ישחוט על הקרקע במקום מדרון ויזוב למים וכן כתב השמ"ח ותב"ש: ש"ע סָעִיף ד
ו הש"ך האריך ועיקר כמ"ש באות שלפני זה דכל להדיא למים אף שא"א בע"א אפ"ה אסור דלא כב"ח דסובר בראש הספינה היינו במקום שהספינה הולכת שם המחיצות בשיפוע עיין פר"ת או בראש התורן וכדומה דאז א"א בענין אחר שרי והיא ז"ל דחה זה והכלל משום נקוי שרי ע"ג כלים הא שלא בשביל נקוי אף זה אסור עיין באחרונים מזה עיין בס"י מ"ש לענין הדם שמקבלין אחר השחיטה מן הצואר בכלי ומוכרין והפר"ח התיר בקו"א אפילו לקבל מן הצואר ביה"ש כל שהוא לאחר גמר שחיטה וכן אין בו צד איסור סחורה ויפה כ' לענין סחורה וכן הסכים השמ"ח ועיין בסימן שאחר זה דיעבד אם שחט לתוך ימים אין לאסור שחיטתו: ש"ע סָעִיף ד
ז ועכשיו נוהגים ליקח הרגלים וראוי ונכון שלא לערב פן ימצא טריפות ועיין בסימן ק"י ושם הארכנו בדין זה אי נתערב: ש"ע סָעִיף ד
ט״ז
סָעִיף א
א ביום במקום אפל. בגמרא לא איתיה לזה רק בלילה אלא שהרשב"א חידש דין זה ומדמה אותו ללילה וקשה דהא פרש"י הטעם בלילה דלא ישחוט לכתחלה דחיישינן שמא לא ישחוט רוב הסימנים והוא לא ידע ונראה כוונתו דודאי אם אנו רואין ביום ששחט הרוב דודאי כשרה ומ"ה אין איסור רק לכתחלה שמא ישכח במשך זמן הלילה שצריך לבדוק ואפילו ששחט בסוף לילה לא פלוג רבנן ומו"ח ז"ל פי' הטעם שמא ע"י פרכוס נתרחב החתך אחר השחיטה ושמא לא נשחט הרוב וק"ל דא"כ דיעבד נמי יהיה אסור ותו דבסימן כ"ה מבואר דלא חיישינן לכך אלא כדפרישית עיקר וא"כ למה נאסר ביום במקום אפל כיון שמיד יכול לילך למקום אור ולראות אם שחט הרוב וי"ל דהרשב"א אזיל לטעמיה שמפרש הטעם בתה"ה דלכתחלה אסור שמא יחליד וא"כ ה"ה ביום במקום אפל וצ"ל לדידיה דמ"מ יכול להרגיש בלילה אם עושה חלדה ומ"ה כשר דיעבד ויש להקשות לרשב"א ישחוט לכתחלה ויראה אם נחתכו הנוצות אז ודאי לא עשה חלדה כההיא דרבי יונה בדיק ליה גירא ושחט אפילו לכתחלה ולפי מ"ש בת"ה הקצר עוד חשש שמא יעשה דרסה לק"מ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב שאלו היה מזיד כו'. לכאורה משמע דבמזיד אסור דהוה מומר וכ"פ ב"י וא"כ צ"ל דמיירי בפרהסיא כדלעיל סי' ב' וקשה דהיה לטור לכתוב רבותא במקום שכתב שוגג היה לו לכתוב אפילו מזיד רק שלא היה בפרהסיא כמ"ש הר"ן באמת בזה ע"כ נראה דהטור מכשיר אפילו במזיד דלא הוה מומר בשביל פעם אחת וכמ"ש התוספות פ"ק דחולין (דף י"ד) והא דלא כתב רק שוגג משום דאמרינן בגמרא דבמזיד קנסינן ליה כרבי יוחנן הסנדלר דאסורה עולמית מאחר דקי"ל כר"י במבשל בשבת והטור כתב סתם כשירה דמשמע דלא קנסינן ליה ע"כ כתב שוגג וכי תימא הא בשוגג נמי אסורה בו ביום י"ל דמ"מ שייך שחיטתו כשירה גם לדידיה ביומא אחרינא אחר השבת: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ואם הם עכורים כו'. דוקא בכלי מהני עכורים שאז מוכיח שאינו עושה לקבל הדם אבל אם המים שבים עכורים לא מהני מידי שאכתי יאמרו לשר הוא שוחט: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד היה בספינה כו'. בטור כתוב תחלה שוחטין בכ"מ אפילו בראש הגג ובראש הספינה וכן איתא בברייתא וקמ"ל דלא חיישינן שיאמרו ששוחט בראש הגג לצבא השמים וכן בראש הספינה שוחט לשר של ים ופרש"י שאז אפילו מקבלו בכלי שרי שהכל יודעים שעושה כן שלא לטנף גגו או ספינתו והתוספות הקשו עליו מדבעינן בפרק השוחט שישחט דוקא לדופני הספינה כו' ש"מ שבספינה אפילו בלא כלי אסור וכ"כ הר"ן וכן הוא דעת הטור שלא התיר בספינה אלא ע"ג כלים ואז אפילו שותת אח"כ לים ולא לתוכן אין חשש אבל לתוך הים בלא דופני הספינה ג"כ אסור נמצא דלקבל הדם בכלי בכ"מ אסור ובספינה אין היתר לשחוט לים רק על גבי כלי או בדופני הספינה וכן כוונת הש"ע גם כן והכי קי"ל אף כי מו"ח ז"ל טרח ליישב פרש"י מקושית התוספות מ"מ אין לנו להלכה אלא מסקנת התוס' והר"ן והטור והש"ע ואם עבר ושחט באיסור עי' סוף סי' י"ב: ש"ע סָעִיף ד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א ביום כו' עט"ז הנה רש"י פי' הטעם דשמא לא ישחוט הרוב והוא לא ידע והרשב"א בארוך בית א' ש"ד דף ח"י א' שמא יחליד ובקצר כתב שמא ידרוס וכתב הב"ח נ"מ דלרש"י אסרו כל שלא נמצאו סימני כולם שחוטים כ"א רוב חיישינן שמא נתרחב ע"י פרכוס וכ"כ הב"ח בסימן כ"ה יע"ש. זהו חומרא לרש"י וקולא ביום במקום אופל שרי דמיד יצא לאורה ליבדוק אם נשחטו רוב קודם שיזרוק מידו. ולהרשב"א חומרא ביום במקום אופל אסור שמא יעשה דרסה חלדה ובלילה אף שלא נשחטו כ"א רובן כשירה דלא חיישינן שמא ע"י פרכוס כו' והנה עוד נ"מ דאלו לרשב"א ז"ל צריך שיאמר אח"כ ברי לי כמ"ש הב"ח והש"ך ופר"ח וכמו שאבאר בש"ך אות א' ולפ"ז מומר לתיאבון ששחט בלילה או דליתיה לפנינו שחיטתו אסורה ואלו לרש"י א"צ שיאמר כלום כ"א שרואה לאור הבוקר שנשחטו רובם. אמנם הט"ז לא ניחא ליה בכך והקשה הב"ח דידיה אדידיה דא"כ דיעבד נמי יהיה אסור ומה שתירץ הב"ח דנשחטו כולם מתני' סתמא אמרה משמע אף שלא נשחטו רק רובם כשירה דיעבד ואמאי ותו אין קיום לסברת הב"ח דחייש שמא יתרחב אף דיעבד דאנן לא קי"ל כן בסימן כ"ה כמ"ש רמ"א שם ומשמע וודאי אף בלא נשחטה כ"א הרוב כשר והא דלכתחלה אסור לזרוק קודם שיבדוק דחיישינן שמא ישכח מלבדוק כמ"ש שם משא"כ אי הוה הטעם דלמא נתרחב וודאי אף דיעבד אסור אלא העיקר לרש"י משום שמא במשך הזמן ישכח לבדוק אם נשחט רובו וביום במקום אופל שלא זרק מידו והולך מיד לאורה וודאי אין לחוש אלא להרשב"א דהטעם משום דרסה חלדה והקשה הט"ז אמאי לא ישחוט ויראה אם הנוצה חתוכה ור"ל אם שוחט בסכין ארוך בחדא הולכה ליכא למיחש כ"א לפעם ראשון שמא מתחלה החליד א"כ איך חתך הנוצה ותי' דמש"ה נתן בקצר טעם לדרסה ודיעבד אמרינן ועיין בבאר הגולה ציין שלא כסדר על יום במקום אופל ציין משנה וז"א ועל בד"א כשאבוקה ציין טור ורשב"א יע"ש. אמנם מה שהקשה הט"ז ביום במקום אופל אמאי לא לרש"י יש תי' דאסור לנבל בהמה בידים ועיין תבואות שור: וראיתי להל"ח בפ"ק דחולין אות ל"ו כתב על מ"ש הלבוש לכתחלה לא ישחוט שמא יגרים כתב דקשיא מדידיה אדידיה דהא פסק בסימן כ"ה שצריך לבדוק אחר הגרמה כמו שהקשיתי במי"ט אפרש"י עכ"ל והקושיא שהקשה ארש"י הוא בדף ק"מ דהא צריך לבדוק הסימנים יע"ש והנה כבר תי' הט"ז הקושיא זו דודאי במשך הזמן ישכח משא"כ ביום אלא דקשיא ליה אלבוש אמאי נייד מטעם רש"י בשלמא מפי' הרשב"א דסובר דחוש הרגשה דרסה יודע בלילה כמו ביום וחלדה יוכל לראות הנוצה אי בסכין ארוך ליכא למיחש לחלדה אלא דקשיא ליה דהא בלא"ה צריך לבדוק ביום כקושית המי"ט מה"ט תקשה לדידיה נמי דהא פסק לקמן דצריך לבדוק אחר הגרמה ואי משום הא אפשר דהב"ח בהגרמה פסק כיש מי שאומר בסי' כ"ה דהוה מיעוט המצוי ולכתחלה צריך לבדוק ולא דיעבד ומ"ש בסי' כ"ה הלבוש דיעבד אסור קאי ארוב ועיין תב"ש סימן כ"ה כתב דלבוש פסק דיעבד אסור ואין הכרע מלבוש וא"כ שפיר נקט האי טעמא דחיישינן שמא ישכח משא"כ בהא דרוב דלא ישכח דזקוק הוא או דסתמא תנן לא ישחוט לכתחלה והא באוחז הסימנים בידו ומתכוין לחתוך כולם וודאי אף לכתחלה ראוי להתיר לכן כתב דטעם הוא משום הגרמה ואזיל לשיטתיה דאף דיעבד אסור וכמ"ש התב"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב שאלו כו'. עט"ז וסובר שאלו היה מזיד משמע דמיירי בשוגג וכן פי' הב"י בטור שהוא כל' המחבר. ולא אבין מ"ש הב"ח דהטור והמחבר שינו מלשון הר"מ ז"ל דכתב השוחט בשוגג והם שינו לומר אף במזיד ולשון אע"פ שאלו היה מזיד צ"ל דה"ק אע"פ שאלו היה מזיד מתחייב אפ"ה שחיטתו כשירה אף במזיד עכ"פ לאחריני ואיך יאמר זאת דהמעיין בב"י יראה להדיא שמפרש דברי הטור דבשוגג איירי דאל"כ מה משמע שכתב הב"י דהא מגמרא לא משמע והא דמוקי בשוגג משום דלר"י במזיד עולמית אסור והקשה הט"ז איך יתכן לומר דבמזיד פסולה והיינו בפרהסיא דווקא דהא הכין הלכתא והגמרא דרוצה לאוקי במזיד היינו בצינעה א"כ אמאי לא אמר הטור רבותא יותר אף מזיד וצנעה אלא דפ"א לא הוה מומר כו' משמע מדבריו אף בשחיטה אחרת דלא כש"ך סימן ב' אות י"ז שפי' דווקא באותה שחיטה יע"ש. ומ"מ יש גמגום בדברי הט"ז דהזכיר ר"י הסנדלר דהיינו שוגג דילי' הוה מזיד דר"י ולמה ליה כולי האי הוה להזכיר כי אם מזיד דר' יהודה דלדידיה אסור עולמית: ודע דהתב"ש אות י"ג כתב דבאותה שחיטה נעשה מומר ופסול שחיטתו וכן מוכח בא"ע סימן קכ"ג בהג"ה דהכותב גט בזדון בשבת הר"ז פסול והב"ש רצה לחלק דכל שתי אותיות הוה חילול והקשה הא ג"כ כאן דכי חביל פורת' הוה חילול עכ"ל הנה אמת שהר"מ ז"ל בפי' המשניות כתב כן ומ"מ יש לדון ולומר דכל שוחט מקלקל הוא אלא דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכיון שמותר באכילה הוה מתקן א"כ כל כמה דלא גמר שחיטה לאו מחלל הוא ול"ד לגיטין. ואם היינו אומרים כמהרי"ק שורש ק"ס דאף דלא נעשה מומר בפ"א מ"מ אין לו נאמנות א"כ כאן בגדול עע"ג ורואה שחיטתו כשירה משא"כ התם דבעינן לשמה וגדול אדעתא דנפשיה עביד ומיהו כאן ניחוש שמא יכוין לנחור דפסול להיש"ש עיין סימן ג' מ"ש שם אמנם בהיה חצי קנה פגום ושחט✍יש לומר דשרי לכ"ע אף להחולקים כיון דפסולו ושחיטתו כאחד הן באין כשירה אפשר לכ"ע וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג דווקא בכלי שייך לחלק בין עכורים דלא חזי בבואה הא בימים אין לחלק דאף עכורים אסור דיאמרו לשרא דימא קשחיט ט"ז יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד עט"ז והעיקר דכתוס' קי"ל דכל להדי כלי אסור בין בראש גגו ובין בראש ספינה אף דא"א בע"א וכל שהדם שותת ע"ג הכלים וכדומה דווקא תוך הספינה שרי או בראש גגו הא שלא בספינה אף זה אסור דלא התירו דברים אלו אלא לצורך ועיין בטור שכתב לעולם שוחטין ובכ"מ שוחטין בראש כו' וע"כ דאח"כ פירושי מפרש באיזה אופן הוא שוחט בראש הספינה ע"ג דפנות או ע"ג כלים: ש"ע סָעִיף ד
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א ישחוט. והטעם איתא בהש"ך שמא ישהה או ידרוס ולא ירגיש אבל בדיעבד כשאומר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי כשר ולא דמי לדלעיל סימן ו' דאפילו אם אמר ברי לי שלא דרסתי פסולה שמא ידרוס פעם אחרת דהתם דבר מצוי הוא לדרוס כיון שצואר בהמה למעלה מה שאין כן הכא ואם התחיל לשחוט לאור הנר קודם ששחט רוב הסימנים וכבתה אין זקוק לה ויגמור שחיטתו מבלי שהייה בית יעקב סימן ק"ו: ש"ע סָעִיף א
ב אבוקה. וכ' בש"ך דנר שיש לו שני פתילות וכן שני נרות אפילו הם קלועים דינם כאבוקה ועיין באורח חיים סימן תל"ג סעיף ב' וא"ז סימן תל"ה סק"ג מתיר לכתחלה בנר יחידי. ופר"ח מתיר לאור הלבנה כשמאירה יפה. והרדב"ז מחמיר לכתחלה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג כשרה. ופי' הט"ז ושחיטתו כשרה לדידיה אחר השבת בשוגג עיין באו"ח סי' שי"ח והתוס' כתבו אפילו במזיד שחיטתו כשרה דלא נעשה מומר בשחיטה ראשונה (ע"ש דף י"ד): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד מותר. וכתב בט"ז דוקא בכלי מהני עכורים שאז מוכח שאינו עושה לקבל הדם אבל אם המים שבים עכורים לא מהני מידי שאכתי יאמרו לשר הוא שוחט וכ' בה"י ירא שמים יהיה נזהר מלקבל הדם בכלי לאחר שחיטה כדי למכור לעובד כוכבים ע"ש ופר"ח בק"א חולק וכ' דלא אסרו חז"ל בתוך הכלי אלא מתחלת השחיטה אבל לאחר שסילק ידו מהשחיטה לא חיישינן למראית העין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה כלים. פירש הש"ך על גבי אחורי כלים ולא לתוכו: ש"ע סָעִיף ד
ו חושש. והב"ח מסיק דבראש הספינה אפילו שוחט בתוך הים או בכלי שרי דא"א לטנף דופני הספינה שבחוץ. אבל בעומד תוך הספינה אע"פ שמלכלך דופני הספינה משתטפים הם בהילוכם במים. ולא קיי"ל הכי אלא אף בראש הספינה צריך ג"כ לשחוט על גבי דפנותיה או על גבי הכלי: ש"ע סָעִיף ד
ז הלב. וכ' בש"ך דבמנהגים איתא דנותנים לו הכבד וראיתי עתה נוהגים לאכול מן הרגלים עכ"ל וע"ל סי' קי"ו. וכתב הקנה ולא ישחוט אווזא בזמן שיש לשדים כח וממשלה והוא חודש שבט כי הממית יומת: ש"ע סָעִיף ד
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א לא ישחוט. עט"ז וש"ך הטעם. ועיין בתשובת זכרון יצחק סימן צ"ט שכתב דנראה לו בזה טעם אחר דאחרי דלכתחלה צריך לברך ברכת השחיטה קודם השחיטה ע"כ לא ישחוט לכתחלה בלילה דשמא לא ישחוט רובא ויבא לידי ברכה לבטלה ע"ש. ולפ"ז אם שחט דבר דאיתיילד בה ריעותא דכתב הרמ"א לקמן סימן י"ט סעיף א' בהג"ה שאינו מברך קודם השחיטה יכול לשחוט לכתחלה בלילה וכן אם שחט מבעוד יום ובלילה רוצה לשחוט בלא ברכה על סמך ברכה ראשונה דלא שייך חששא הנ"ל שפיר רשאי לשחוט לכתחלה בלילה. אך באמת זה אינו דא"כ מאי הקשו בגמרא חולין ד' י"ב ע"ב השוחט דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהו לעולם שוחטים כו'. דלמא שם מיירי בכה"ג. א"ו דאעפ"כ אסור. ומ"ש הבה"ט בשם בי"ע ואם התחיל כו' עיין בבי"ע שם שכתב דאף אם ברור לו שלא שחט אלא חצי הקנה ולא נגע בושט דאז אם יפסיק לא יהא נפסל משום שהייה אפ"ה גומר ע"ש. אכן בתשובת שבו"י ח"ב ס"ס ס"א כתב ועל דבר כביית הנר באמצע שחיטה אע"ג דשחט בלילה בלי נר קיי"ל דשחיטתו כשירה מ"מ ע"י כביית הנר מבעית השוחט תוך השחיטה ועושה שהייה וטרפה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב שאילו היה מזיד. עיין טורי זהב דהוא הדין אם היה מזיד ועיין בתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סי' ז': ש"ע סָעִיף ב
ג כשירה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן ט' בד"ה וזה ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד אין שוחטין. עיין במגן אברהם סימן קנ"א ס"ק א' בשם המבי"ט דאסור לשחוט בבית הכנסת: ש"ע סָעִיף ג
ה מותר. עבה"ט וע' בדברי הב"ח שהביא הש"ך לקמן סי' כ"ח ס"ק י' דשם מבואר כדעת הבה"י ודוקא כדי לקיים מצות כיסוי שרי בזמן הזה שאין דרך עובדי עבודת כוכבים בכך לקבלו בכלי ואעפ"כ יותר טוב ליתן עפר וצרורות בכלי קודם קבלה ע"ש וע' בשער המלך ריש פ"ג מהלכות יום טוב שהקשה ג"כ על הפר"ח הנזכר מההיא דכוי אין שוחטין ביום טוב ע"ש ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ע"ו: ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א או ביום כו'. ערש"י שם ד"ה לכתחלה כו'. ש"ע סָעִיף א
ב וב' נרות כו'. כ"מ בפ"ב דשבת (כ"ג ב'): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (סעיף ב') אע"פ כו'. לשון מתני' וגמ' שם ט"ו א' ה"ק כו' אבל באמת ה"ה במזיד לאחרים כמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ב
ד (ליקוט) ולוקה בי"כ. מתני' רפ"ג דמכות וכר"ע בגמ' שם וז"ש בשבת כו' ולוקה כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה (סעיף ג') שלא כו'. גמ': ש"ע סָעִיף ג
ו שלא כו'. רש"י שם: ש"ע סָעִיף ג
ז ואם יש כו'. כגירסת הרי"ף והרמב"ם ורשב"א לתוך האוגן של מים: ש"ע סָעִיף ג
ח אם הם צלולים כו'. גמ' שם לגירסת הרמב"ם ורשב"א כנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
ט וכן אם כו'. רשב"א ומה"ט: ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.