א לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ, אֲבָל אִם אֵין אֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ אוֹ בַּיּוֹם בְּמָקוֹם אָפֵל, לֹא יִשְׁחֹט; וְאִם שָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וב' נֵרוֹת חֲשׁוּבִים אֲבוּקָה (מַהֲרִי"ל וַאֲגֻדָּה).
ב הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם כִּפּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאִלּוּ הָיָה מֵזִיד, בְּשַׁבָּת מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, וְלוֹקֶה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
ג אֵין שׁוֹחֲטִין לְתוֹךְ יַמִּים וּנְהָרוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, לְשַׂר שֶׁל יָם הוּא שׁוֹחֵט; וְלֹא לְתוֹךְ הַכֵּלִים, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, מְקַבֵּל הַדָּם לְזָרְקוֹ לֶאֱלִילִים; וְאִם יֵשׁ בִּכְלִי מַיִם, שֶׁאָז אֵין הַדָּם רָאוּי לִזְרִיקָה, אִם הֵם צְלוּלִים לֹא יִשְׁחֹט בּוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לַצּוּרָה הַנִּרְאֵית בַּמַּיִם שׁוֹחֵט; וְאִם הֵם עֲכוּרִים, מֻתָּר; וְכֵן אִם יֵשׁ בַּכְּלִי עָפָר, מֻתָּר לִשְׁחֹט בְּתוֹכוֹ.
ד הָיָה בִּסְפִינָה וְאֵין לוֹ בָּהּ מָקוֹם פָּנוּי לִשְׁחֹט, יָכוֹל לִשְׁחֹט עַל גַּבֵּי כֵּלִים, וְהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לְתוֹךְ הַמַּיִם; אוֹ מוֹצִיא יָדוֹ חוּץ לַסְפִינָה, וְשׁוֹחֵט עַל דָּפְנוֹתֶיהָ, וְהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הַגָּה: מִקְצָת שׁוֹחֲטִין נִזְהָרִין שֶׁלֹּא לִשְׁחֹט שׁוּם אַוָּז בְּטֵבֵת וּשְׁבָט, אִם לֹא שֶׁאוֹכְלִין מִלִּבָּהּ. מִשּׁוּם שֶׁקַּבָּלָה הִיא שֶׁיֵּשׁ שָׁעָה אַחַת בְּאוֹתָם חֳדָשִׁים אִם שׁוֹחֵט בָּהּ אַוָּז, יָמוּת הַשּׁוֹחֵט אִם לֹא אוֹכֵל מִמֶּנָּהּ; וְנוֹהֲגִין לֶאֱכֹל מִן הַלֵּב. (תַּשְׁבֵּ"ץ בְּשֵׁם ר"י חָסִיד).
א סָעִיף א לא ישחוט. שמא ישהה או ידרוס ולא ירגיש אבל בדיעבד כשאומר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי כשר רשב"א ול"ד לדלעיל ס"ו ס"ק ט' דבצואר בהמה למעלה אפילו אמר ברי לי שלא דרסתי פסולה שמא ידרוס פעם אחרת דהתם דבר מצוי הוא לדרוס כיון שצואר בהמה למעלה א"נ הכא הוי טעמא כמ"ש רש"י דלמא לא ישחוט רובא והוא לא ידע וא"כ ליכא למיחש שמא פעם אחרת לא ישחוט הרוב דהא כל שוחט צריך לבדוק לאחר שחיטה אם שחט הרוב וכדלקמן סימן כ"ה ועמ"ש שם ונלפע"ד דאפילו לטעם רש"י אסור לשחוט לכתחלה ביום במקום אפל דחיישינן שמא יפסוק בע"א וישכח ולא יבדוק הסימנים לאור היום והב"ח לא כתב כן עיין שם:
ב סָעִיף א וב' נרות חשובים אבוקה. וסיים בד"מ ועיין (בח"מ) [בא"ח כצ"ל] סי' רצ"ח מאי נקרא אבוקה ע"כ והיינו ששם נתבאר דנר שיש לו שני פתילות מיקרי אבוקה ובא"ח סימן תל"ג ס"ב כתב הר"ב דב' נרות אפילו הן קלועין דינן כאבוקה (מהרי"ל בשם אגודה) ומסתמא ה"ה הכא:
ג סָעִיף ב השוחט בשבת כו'. אפילו במזיד) ובפרהסיא שחיטתו כשרה לפי מש"ל סימן ב' ס"ק י"ז דלא נעשה ישראל עובד כוכבים באותה שחיטה אלא משחיטה ראשונה ואילך מיהו בין שוגג בין מזיד דינו כמו שנתבאר בא"ח ר"ס שי"ח וכ"פ הב"ח וכן הוא בשלטי גבורים ע"ש ריא"ז דלא כהעט"ז:
ד סָעִיף ג אם הם צלולים כו'. משמע אבל לימים ונהרות אין חילוק דאפילו הם עכורים אסור מטעם שלא יאמרו לשר של ים הוא שוחט והכי מוכח בש"ס ופוסקים:
ה סָעִיף ד ע"ג כלים והדם שותת כו'. כ"כ רש"י והר"ן ור' ירוחם (ולא הובאו בב"י) ופי' דהיינו שנוטל כלי ארוך ומניח מקצתו בספינה ומקצתו חוץ לספינה דרך מדרון לצד חוץ ושוחט ע"ג הכלי והדם שותת ויורד לתוך המים וכ"כ הפרישה אבל הרשב"א וטור כתבו יכול לשחוט ע"ג כלים ובלבד שלא ישחוט לתוכן או מוציא ידו חוץ לספינה ולא הזכירו הדם שותת לתוך המים גבי כלי וצ"ל שר"ל שמותר לשחוט ע"ג אחורי הכלי שיש לו תוך דלא מיחזי כמקבל דם לעבודת כוכבים כיון שאינו שוחט לתוכו והכי איתא בסמ"ג דף קמ"א ומותר לשחוט ע"ג אחורי כלי כו' דלא כהפרישה שפי' דר"ל ששוחט ע"ג אוגני הכלי ואע"פ שהדם יורד לתוכו כיון שאינו שוחט לתוכו ממש שרי וכן נראה מדברי העט"ז אלא כדפרישית:
ו סָעִיף ד או מוציא ידו חוץ לספינה כו'. ופסק הב"ח דבראש הספינה אפילו שוחט לתוך הים להדיא או בכלי שרי דא"א לו לטנף דופני הספינה שבחוץ אבל בעומד תוך הספינה אע"פ שמלכלך דופני הספינה משתטפים הם בהילוכם במים וכתב שכן דעת רש"י והשיג על התוספות וב"י שכתבו דאפילו בראש הספינה לא שרי אלא בשוחט על דופני הספינה ומשם שותת הדם ויורד לתוך המים ולא ירדתי לסוף דעתו וכ"כ הר"ן פ"ק דחולין להדיא כהתוספות וגם הב"י מסיק דרש"י נמי כהתוספות ס"ל וכן נ"ל שהוא דעת הרמב"ם פ' ב' והכל בו וסמ"ג ורבינו ירוחם (והמחבר) שלא הזכירו כלל דין דראש הספינה דבש"ס רק כתבו בסתם דבספינה שוחט על דפנותיה אלמא ס"ל דאין חילוק וכן מוכח דעת הרשב"א וטור ע"ש ועיין בסימן שאח"ז כיצד נוהגין בזמן הזה:
ז סָעִיף ד מן הלב. ובהגהת מנהגים איתא דנותנים לו הכבד וראיתי עתה נוהגים לאכול מן הרגלים:
א סָעִיף א ביום במקום אפל. בגמרא לא איתיה לזה רק בלילה אלא שהרשב"א חידש דין זה ומדמה אותו ללילה וקשה דהא פרש"י הטעם בלילה דלא ישחוט לכתחלה דחיישינן שמא לא ישחוט רוב הסימנים והוא לא ידע ונראה כוונתו דודאי אם אנו רואין ביום ששחט הרוב דודאי כשרה ומ"ה אין איסור רק לכתחלה שמא ישכח במשך זמן הלילה שצריך לבדוק ואפילו ששחט בסוף לילה לא פלוג רבנן ומו"ח ז"ל פי' הטעם שמא ע"י פרכוס נתרחב החתך אחר השחיטה ושמא לא נשחט הרוב וק"ל דא"כ דיעבד נמי יהיה אסור ותו דבסימן כ"ה מבואר דלא חיישינן לכך אלא כדפרישית עיקר וא"כ למה נאסר ביום במקום אפל כיון שמיד יכול לילך למקום אור ולראות אם שחט הרוב וי"ל דהרשב"א אזיל לטעמיה שמפרש הטעם בתה"ה דלכתחלה אסור שמא יחליד וא"כ ה"ה ביום במקום אפל וצ"ל לדידיה דמ"מ יכול להרגיש בלילה אם עושה חלדה ומ"ה כשר דיעבד ויש להקשות לרשב"א ישחוט לכתחלה ויראה אם נחתכו הנוצות אז ודאי לא עשה חלדה כההיא דרבי יונה בדיק ליה גירא ושחט אפילו לכתחלה ולפי מ"ש בת"ה הקצר עוד חשש שמא יעשה דרסה לק"מ:
ב סָעִיף ב שאלו היה מזיד כו'. לכאורה משמע דבמזיד אסור דהוה מומר וכ"פ ב"י וא"כ צ"ל דמיירי בפרהסיא כדלעיל סי' ב' וקשה דהיה לטור לכתוב רבותא במקום שכתב שוגג היה לו לכתוב אפילו מזיד רק שלא היה בפרהסיא כמ"ש הר"ן באמת בזה ע"כ נראה דהטור מכשיר אפילו במזיד דלא הוה מומר בשביל פעם אחת וכמ"ש התוספות פ"ק דחולין (דף י"ד) והא דלא כתב רק שוגג משום דאמרינן בגמרא דבמזיד קנסינן ליה כרבי יוחנן הסנדלר דאסורה עולמית מאחר דקי"ל כר"י במבשל בשבת והטור כתב סתם כשירה דמשמע דלא קנסינן ליה ע"כ כתב שוגג וכי תימא הא בשוגג נמי אסורה בו ביום י"ל דמ"מ שייך שחיטתו כשירה גם לדידיה ביומא אחרינא אחר השבת:
ג סָעִיף ג ואם הם עכורים כו'. דוקא בכלי מהני עכורים שאז מוכיח שאינו עושה לקבל הדם אבל אם המים שבים עכורים לא מהני מידי שאכתי יאמרו לשר הוא שוחט:
ד סָעִיף ד היה בספינה כו'. בטור כתוב תחלה שוחטין בכ"מ אפילו בראש הגג ובראש הספינה וכן איתא בברייתא וקמ"ל דלא חיישינן שיאמרו ששוחט בראש הגג לצבא השמים וכן בראש הספינה שוחט לשר של ים ופרש"י שאז אפילו מקבלו בכלי שרי שהכל יודעים שעושה כן שלא לטנף גגו או ספינתו והתוספות הקשו עליו מדבעינן בפרק השוחט שישחט דוקא לדופני הספינה כו' ש"מ שבספינה אפילו בלא כלי אסור וכ"כ הר"ן וכן הוא דעת הטור שלא התיר בספינה אלא ע"ג כלים ואז אפילו שותת אח"כ לים ולא לתוכן אין חשש אבל לתוך הים בלא דופני הספינה ג"כ אסור נמצא דלקבל הדם בכלי בכ"מ אסור ובספינה אין היתר לשחוט לים רק על גבי כלי או בדופני הספינה וכן כוונת הש"ע גם כן והכי קי"ל אף כי מו"ח ז"ל טרח ליישב פרש"י מקושית התוספות מ"מ אין לנו להלכה אלא מסקנת התוס' והר"ן והטור והש"ע ואם עבר ושחט באיסור עי' סוף סי' י"ב:
א סָעִיף א ישחוט. והטעם איתא בהש"ך שמא ישהה או ידרוס ולא ירגיש אבל בדיעבד כשאומר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי כשר ולא דמי לדלעיל סימן ו' דאפילו אם אמר ברי לי שלא דרסתי פסולה שמא ידרוס פעם אחרת דהתם דבר מצוי הוא לדרוס כיון שצואר בהמה למעלה מה שאין כן הכא ואם התחיל לשחוט לאור הנר קודם ששחט רוב הסימנים וכבתה אין זקוק לה ויגמור שחיטתו מבלי שהייה בית יעקב סימן ק"ו:
ב סָעִיף א אבוקה. וכ' בש"ך דנר שיש לו שני פתילות וכן שני נרות אפילו הם קלועים דינם כאבוקה ועיין באורח חיים סימן תל"ג סעיף ב' וא"ז סימן תל"ה סק"ג מתיר לכתחלה בנר יחידי. ופר"ח מתיר לאור הלבנה כשמאירה יפה. והרדב"ז מחמיר לכתחלה:
ג סָעִיף ב כשרה. ופי' הט"ז ושחיטתו כשרה לדידיה אחר השבת בשוגג עיין באו"ח סי' שי"ח והתוס' כתבו אפילו במזיד שחיטתו כשרה דלא נעשה מומר בשחיטה ראשונה (ע"ש דף י"ד):
ד סָעִיף ג מותר. וכתב בט"ז דוקא בכלי מהני עכורים שאז מוכח שאינו עושה לקבל הדם אבל אם המים שבים עכורים לא מהני מידי שאכתי יאמרו לשר הוא שוחט וכ' בה"י ירא שמים יהיה נזהר מלקבל הדם בכלי לאחר שחיטה כדי למכור לעובד כוכבים ע"ש ופר"ח בק"א חולק וכ' דלא אסרו חז"ל בתוך הכלי אלא מתחלת השחיטה אבל לאחר שסילק ידו מהשחיטה לא חיישינן למראית העין:
ה סָעִיף ד כלים. פירש הש"ך על גבי אחורי כלים ולא לתוכו:
ו סָעִיף ד חושש. והב"ח מסיק דבראש הספינה אפילו שוחט בתוך הים או בכלי שרי דא"א לטנף דופני הספינה שבחוץ. אבל בעומד תוך הספינה אע"פ שמלכלך דופני הספינה משתטפים הם בהילוכם במים. ולא קיי"ל הכי אלא אף בראש הספינה צריך ג"כ לשחוט על גבי דפנותיה או על גבי הכלי:
ז סָעִיף ד הלב. וכ' בש"ך דבמנהגים איתא דנותנים לו הכבד וראיתי עתה נוהגים לאכול מן הרגלים עכ"ל וע"ל סי' קי"ו. וכתב הקנה ולא ישחוט אווזא בזמן שיש לשדים כח וממשלה והוא חודש שבט כי הממית יומת:
א סָעִיף א לא ישחוט. עט"ז וש"ך הטעם. ועיין בתשובת זכרון יצחק סימן צ"ט שכתב דנראה לו בזה טעם אחר דאחרי דלכתחלה צריך לברך ברכת השחיטה קודם השחיטה ע"כ לא ישחוט לכתחלה בלילה דשמא לא ישחוט רובא ויבא לידי ברכה לבטלה ע"ש. ולפ"ז אם שחט דבר דאיתיילד בה ריעותא דכתב הרמ"א לקמן סימן י"ט סעיף א' בהג"ה שאינו מברך קודם השחיטה יכול לשחוט לכתחלה בלילה וכן אם שחט מבעוד יום ובלילה רוצה לשחוט בלא ברכה על סמך ברכה ראשונה דלא שייך חששא הנ"ל שפיר רשאי לשחוט לכתחלה בלילה. אך באמת זה אינו דא"כ מאי הקשו בגמרא חולין ד' י"ב ע"ב השוחט דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהו לעולם שוחטים כו'. דלמא שם מיירי בכה"ג. א"ו דאעפ"כ אסור. ומ"ש הבה"ט בשם בי"ע ואם התחיל כו' עיין בבי"ע שם שכתב דאף אם ברור לו שלא שחט אלא חצי הקנה ולא נגע בושט דאז אם יפסיק לא יהא נפסל משום שהייה אפ"ה גומר ע"ש. אכן בתשובת שבו"י ח"ב ס"ס ס"א כתב ועל דבר כביית הנר באמצע שחיטה אע"ג דשחט בלילה בלי נר קיי"ל דשחיטתו כשירה מ"מ ע"י כביית הנר מבעית השוחט תוך השחיטה ועושה שהייה וטרפה ע"ש:
ב סָעִיף ב שאילו היה מזיד. עיין טורי זהב דהוא הדין אם היה מזיד ועיין בתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סי' ז':
ג סָעִיף ב כשירה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן ט' בד"ה וזה ע"ש:
ד סָעִיף ג אין שוחטין. עיין במגן אברהם סימן קנ"א ס"ק א' בשם המבי"ט דאסור לשחוט בבית הכנסת:
ה סָעִיף ג מותר. עבה"ט וע' בדברי הב"ח שהביא הש"ך לקמן סי' כ"ח ס"ק י' דשם מבואר כדעת הבה"י ודוקא כדי לקיים מצות כיסוי שרי בזמן הזה שאין דרך עובדי עבודת כוכבים בכך לקבלו בכלי ואעפ"כ יותר טוב ליתן עפר וצרורות בכלי קודם קבלה ע"ש וע' בשער המלך ריש פ"ג מהלכות יום טוב שהקשה ג"כ על הפר"ח הנזכר מההיא דכוי אין שוחטין ביום טוב ע"ש ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ע"ו:
א סָעִיף א או ביום כו'. ערש"י שם ד"ה לכתחלה כו'.
ב סָעִיף א וב' נרות כו'. כ"מ בפ"ב דשבת (כ"ג ב'):
ג סָעִיף ב (סעיף ב') אע"פ כו'. לשון מתני' וגמ' שם ט"ו א' ה"ק כו' אבל באמת ה"ה במזיד לאחרים כמ"ש שם:
ד סָעִיף ב (ליקוט) ולוקה בי"כ. מתני' רפ"ג דמכות וכר"ע בגמ' שם וז"ש בשבת כו' ולוקה כו' (ע"כ):
ה סָעִיף ג (סעיף ג') שלא כו'. גמ':
ו סָעִיף ג שלא כו'. רש"י שם:
ז סָעִיף ג ואם יש כו'. כגירסת הרי"ף והרמב"ם ורשב"א לתוך האוגן של מים:
ח סָעִיף ג אם הם צלולים כו'. גמ' שם לגירסת הרמב"ם ורשב"א כנ"ל:
ט סָעִיף ג וכן אם כו'. רשב"א ומה"ט:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.