א סַכִּין שֶׁל מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים חֲדָשָׁה, אוֹ יָשָׁן שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּעוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מֻתָּר לִשְׁחֹט בּוֹ בְּהֵמָה בְּרִיאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל; וְאָסוּר לִשְׁחֹט בּוֹ מְסֻכֶּנֶת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן; סַכִּין שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִשְׁחִיזוֹ בַּרֵחַיִם שֶׁלּוֹ, (ע"ל סוֹף סִימָן קכ"א) אוֹ אִם הָיָה יָפֶה שֶׁאֵין בּוֹ פְּגִימוֹת וּנְעָצוֹ בְּקַרְקַע קָשָׁה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְאח "כ שָׁחַט בּוֹ, מֻתָּר; וְאִם שָׁחַט בּוֹ בְּלֹא שׁוּם הֶכְשֵׁר, מֵדִיחַ בֵּית הַשְּׁחִיטָה, וְאִם קִלֵּף הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְעַל כֵּן יֵשׁ לְקַלְּפוֹ. (רֹב הַפּוֹסְקִים). הַגָּה: וּבִמְקוֹם הַדַּחַק שֶׁאֵין לוֹ סַכִּין אַחֶרֶת, מֻתָּר לִשְׁחֹט בּוֹ כה"ג לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל לֹא יִשְׁחֹט עַל מְנַת לִקְלֹף אַחַר כָּךְ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְרַבִּי יְרוּחָם).
ב סַכִּין שֶׁשָּׁחַט בּוֹ כְּשֵׁרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְלֻכְלֶכֶת בְּדָם מֻתָּר לִשְׁחֹט בּוֹ פַּעַם אַחֶרֶת, אֲבָל אָסוּר לַחְתֹּךְ בּוֹ רוֹתֵחַ; וּמֻתָּר לַחְתֹּךְ בָּהּ צוֹנֵן עַל יְדֵי הֲדָחָה שֶׁיְּדִיחֶנּוּ תְּחִלָּה. הַגָּה: וְאִם רוֹצֶה לְהַגְעִילוֹ לֶאֱכֹל בּוֹ רוֹתֵחַ, סָגֵי לֵהּ בְּהַגְעָלָה עַל יְדֵי עֵרוּי אַף עַל גַּב שֶׁאֵינוֹ כִּכְלִי רִאשׁוֹן. (או"ה כְּלָל נ"ח בְּשֵׁם מַהֲרַ"ם).
ג סַכִּין שֶׁשָּׁחַט בּוֹ טְרֵפָה, אָסוּר לִשְׁחֹט בּוֹ עַד שֶׁיַּדִּיחֶנּוּ בְּצוֹנֵן אוֹ יְקַנְּחֶנּוּ בְּדָבָר קָשֶׁה; וְנוֹהֲגִין עַתָּה לְקַנְּחוֹ יָפֶה בִּשְׂעַר הַבְּהֵמָה בֵּין כָּל שְׁחִיטָה וּשְׁחִיטָה, וְשַׁפִּיר דָּמֵי; וְאִם שָׁחַט בּוֹ בְּלֹא הֲדָחָה, יָדִיחַ בֵּית הַשְּׁחִיטָה; וְאִם רָגִיל לִשְׁחֹט בּוֹ טְרֵפוֹת תָּדִיר, צָרִיךְ נְעִיצָה עֶשֶׂר פְּעָמִים בְּקַרְקַע קָשָׁה.
א סָעִיף א חדש. אלא שחתך בה בקעת לעבודת כוכבים ש"ס משום דמשמשי עבודת כוכבים אינם אסורים עד שישתמשו בהם כדלקמן ר"ס קל"ט:
ב סָעִיף א או ישן שאין בו משום גיעולי עבודת כוכבים. כלומר שהכשירו בענין שאין בו משום גיעולי עבודת כוכבים כדלקמן סימן קכ"א:
ג סָעִיף א מותר לשחוט בו בהמה בריאה. משמע אפילו לכתחלה ולקמן סימן קמ"ב ס"ב שכתב סכין של עבודת כוכבים ששחט בה ה"ז מותר כו' דמשמע לכתחלה אסור מיירי שלא הוכשר מגיעולי עבודת כוכבים וכן מבואר מהגהת הר"ב שם. ואם סכין של עובד כוכבים צריך טבילה קודם שחיטה ע"ל סימן ק"ך ס"ה:
ד סָעִיף א מפני שהוא מקלקל. ואין זו הנאה שבחייה היו דמיה מרובים מלאחר שחיטה שהיתה עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה רש"י וע"ל סימן קמ"ב:
ה סָעִיף א ואסור לשחוט בו מסוכנת. ז"ל הטור ואם שחט בה כתב הרשב"א יוליך הנאה לים המלח והיא מותרת וכמה היא כדי שכר סכין לשחוט בה וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאין צריך דבהנאה מועטת כזו שרי בדיעבד עכ"ל והמחבר לא איירי כאן אלא לענין אזהרת איסור לשחוט בה לכתחלה אבל לענין איסור הבהמה נסמך אמ"ש בסי' קמ"ב ששם עיקרי דינים אלו וז"ל סכין של עבודת כוכבים ששחט בה כו' בהמה מסוכנת ה"ז אסורה ע"כ והוא לשון הרמב"ם ור"ל שכל הבהמה אסורה וכמ"ש שם בס"ק ו' ותימה על הב"ח שכ' משמע ממ"ש בש"ע בסתם ולא כתב שיוליך הנאה לים המלח דפסק כהרא"ש כו' וגם על העט"ז קשה שכאן כתב והיינו דוקא לכתחלה אבל אם שחט בה אין לאוסרה בשביל הנאה מועטת כזו ע"כ ובסימן קמ"ב כתב ואם שחט בה יוליך הנאה לים המלח ואפשר דהכא ר"ל שלא לאסור כל הבהמה ודוחק אכן נלפע"ד דכל פלפולו של הרא"ש וראיותיו אינו אלא לאסור כל הבהמה דומיא דאפה את הפת בתנור דכל הפת אסורה לדעתו היכא שלא נתערב ולא מהני הולכת הנאה לים המלח וכדלקמן סימן קמ"ב אבל מודה הרא"ש להרשב"א דהכא יוליך הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח וכן מוכח ברבינו ירוחם להדיא ע"ש אבל הטור וב"י ומהרש"ל שם סימן י"ג ושאר אחרונים הבינו דהרא"ש לא מצריך אפילו הולכת הנאה לים המלח וצ"ע ומ"מ הר"ן ומהרש"ל והב"ח פסקו כהרשב"א והיינו דלא כהמחבר לקמן סימן קמ"ב ע"ש:
ו סָעִיף א סכין של עובד כוכבים כו'. מדסתם המחבר משמע דאיירי בסתם סכין וס"ל כהרשב"א דאע"ג דקי"ל לקמן סימן קכ"ב סתם כלים של עובד כוכבים אינן ב"י שאני סכין דמתוך שתשמישו תדיר מסתמא שמנוניתו טוח על פניו ואוסר אפי' אינו בן יומו וכ"כ בסימן צ"ד ס"ק כ"ח שזהו דעת המחבר והר"ב שם וכן הוא הסכמת הפוסקים וכן נראה להדיא מדברי רש"י פ"ק דחולין דף ח' ע"ב ד"ה צונן ומדברי הכל בו והפוסקים גבי צנון שחתכו בסכין של בשר ומהרש"ל שם סימן י"ב נוטה לדעת הרא"ש ודעמיה. מיהו אם הסכין ב"י אפילו נראה לעין שהוא נקי מכל שומן ושחט בה צריך קליפה וכדמשמע דעת התוספות והרא"ש והסמ"ג סוף לאוין קל"ז וסמ"ק והגהת מיימוני פי"ז מהמ"א ואפשר שגם הרשב"א מודה לזה וטעמא דכיון שהוא ב"י בולע ביה"ש מה שבקליפת הסכין ואע"ג דאין כח בחום ביה"ש להפליט בלעו של סכין כמ"ש הרשב"א (ומביאו הטור) וסייעתו דלהכי מהני נעיצה י"פ בקרקע קשה אפילו הוא ב"י כמבואר בתה"א דף ט"ו ט"ז מ"מ אם לא נעצה יש כח בחום ביה"ש להפליט מה שבקליפת הסכין אלא שאם נעצה והלכה לה אותה הקליפה הדקה אין כח בחום ביה"ש להפליט הבלוע לפנים מאותה קליפה וכן הוכיח בפרישה ס"ו ע"ש והב"ח בקונטרס אחרון השיג עליו ופסק דלהרשב"א אם הוא נקי אפילו הוא ב"י מותר ולא עמדתי על סוף דעתו ודו"ק. מיהו במרדכי פ"ק דחולין משמע דאפילו נעיצה לא מהני בסכין ב"י ובעי קליפה ומדברי הרמב"ם פי"ז מהמ"א נראה דלא מהני נעיצה כלל בסכין של עובד כוכבים לשחיטה עיין שם:
ז סָעִיף א שאין בו פגימות. כלומר גומות דאם יש בו גומות לא מהני נעיצה כדלקמן ס"ס קכ"א וכן הרמב"ם שם כינה לגומות פגימות ומביאו ב"י שם וע"ש מדיני השחזה ונעיצה:
ח סָעִיף א ואח"כ שחט בו מותר. משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא ישחוט והיינו דוקא בנעיצה וכדמשמע להדיא מדברי הרמב"ם שם אבל השחזה משמע מדבריו שם דמהני אפילו לכתחלה וכ"פ המחבר בס"ס קכ"א ואפשר דאפילו לדעת הרב שם דהשחזה אינו מועיל לחמין לכתחלה מ"מ כאן בשחיטה יש להקל כיון דבלאו הכי יש פוסקים דאפילו בנעיצה שרי לכתחלה וכן יש פוסקים דביה"ש צונן:
ט סָעִיף א וע"כ יש לקלפו. כלומר מדינא וכן כתב בד"מ וכ"פ מהרש"ל שם והב"ח ותפסו על המחבר שפסק כהרמב"ם במקום שהפוסקים רובם וכמעט כולם הסכימו דבעי קליפה בטעמים נכונים מיהו מ"ש הב"ח דאפילו בדיעבד התבשיל אסור כדין כל דבר שנתבשל בלא קליפה ע"ל סי' ס"ט ס"ק ס' [צ"ל ס"ד] וסי' צ"א ס"ק ז' [צ"ל ס"ק ח']:
י סָעִיף א מותר לשחוט בו כה"ג כו'. כלומר ע"י נעיצה וכן מבואר בד"מ ובב"ח ועט"ז ובס' ל"ח סוף דף קל"ו כתב שצריך לסרס הג"ה זו ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו (וחשב דר"ל שתהא מהופכת דסיפא אבל לא ישחוט כו' צ"ל קודם הרישא דובמקום כו' עכ"ד):
יא סָעִיף א אבל לא ישחוט ע"מ כו'. פסק הב"ח ממשמעות הפוסקים דאפילו בסכין שאינו ב"י והוא נקי בודאי אסור לכתחלה ומהרש"ל שם התיר בסתם סכין לשחוט לכתחלה ע"מ לקלוף שאפילו אם לא יקלוף אח"כ ליכא איסורא ודמי למאי דקי"ל בסימן א' דמותר ליתן לו לכתחלה לשחוט ע"מ שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה משום דאפילו לא יבדוק שרי בדיעבד ע"כ והיינו לפי שטתו דס"ל סתם סכין נקי ואף לשטתו י"ל דלא דמי לסימן א' דהכא כיון דאינו ב"י אסור מדרבנן משום גזירה אטו ב"י כדלקמן סימן קכ"ב א"כ בכל גווני אסור לכתחלה כי היכי דלא אתי למישרי ב"י:
יב סָעִיף ב אע"פ שהוא מלוכלך בדם מותר כו'. משמע להדיא דמותר לשחוט בו כשהוא מלוכלך אפילו בלא הדחה כלל ועוד דהא בסכין ששחט בו טרפה הוא דכתבו הט"ו בס"ג דוקא דבעי הדחה והטעם כתבו הפוסקים משום דבלאו הכי יש דם הרבה ביבה"ש ולא בלע משום דטרידי סימנים לאפוקי דם וע"ל ס"ק י"ח:
יג סָעִיף ב אבל אסור כו'. משמע אפילו שחט רק פעם אחת אסור לחתוך אח"כ רותח ע"י הדחה וכן דעת הפוסקים וכן פסק בד"מ ומהרש"ל שם:
יד סָעִיף ב אסור לחתוך בו רותח. ובדיעבד אם חתך בו רותח בלא הגעלה לא פירש הט"ו מה דינו ונראה דאע"ג דס"ל וכן לסמ"ג ורבינו ירוחם ושאר פוסקים דצריך הגעלה היינו לכתחלה אבל אם חתך בו רותח בדיעבד אחר ההדחה היטב מותר דהא הביאו לשון רש"י בסתם דביה"ש צונן ואין הסכין בולע שהוא קשה לבלוע וכן מוכח ליישב דעת הטור ורמזי' עם מ"ש הרא"ש פ"ק דחולין ופרק כ"ה ע"ש שכתב דלמ"ד בית השחיטה צונן סגי בהדחה ודוק (ואף על גב דבשחט את הטריפה סגי בהדחה זה הוי כדיעבד להגעיל את הסכין בין כל בהמה טרפה) וכ"כ הרמב"ם ספ"ו דאסור לאכול בו רותח אלא בהגעלה ואם חתך בו רותח מותר עכ"ל וכתב הרב המגיד דס"ל ביה"ש צונן ע"ש ואף להרשב"א דכתב דאסור לחתוך בו רותח משום שבלע וחוזר ופולט מ"מ נראה דסגי בקליפה דנהי דבלע מ"מ לא בלע יותר מכדי קליפה דהא אפילו בסכין של עובד כוכבים ששמנוניתו טוח על פניו ושחט בה סגי בקליפה אף להרשב"א אלמא דחום ביה"ש אינו בולע יותר מכ"ק א"כ גם הסכין בלע דבר מועט מביה"ש ואינו אוסר יותר מכדי קליפה וכן מחלק מהרש"ל פ' כ"ה סימן נ"ט בהדיא ופסק כן וכן מבואר באו"ה כלל נ"ח דין י"ד שכתב סכין ששחט בה ורצה לחתוך בו דבר אחר חם צריך הגעלה לכתחלה דביה"ש מירתח רתח כו' ומיהו אם חתך בו בדיעבד מותר בקליפה אפילו הוא חם עכ"ל ונראה דמה"ט מכשיר האו"ה והר"ב הגעלה ע"י עירוי אע"ג דקי"ל לקמן סימן ס"ח וק"ה דעירוי אינו מפליט אלא כ"ק אלא כדפי' דהסכין לא בלע רק דבר מועט וכ"פ מהרי"ל בדיני דם דסגי בקליפה אם חתך בו רותח או דבר חריף:
טו סָעִיף ב ומותר לחתוך כו'. משמע אפילו שחט בו הרבה פעמים מותר לחתוך צונן ע"י הדחה וכ"כ בעט"ז וכן משמע מדברי הפוסקים וכן הוא בהגהות מיימוני ספ"ו בשם ראבי"ה בהדיא וכן משמע בד"מ ולא דמי לרגיל לשחוט בו טרפות דבסעיף ג' דהכא שאני דאיסורו משום דם ומישרק שריק ואינו נבלע כ"כ בסכין וכמ"ש הפוסקים:
טז סָעִיף ב ע"י הדחה. נראה מדלא כתבו הט"ו נמי הכא או יקנחנו בדבר קשה כדבסמוך סעיף ג' אלמא ס"ל דדוקא התם הוא דמהני קנוח כיון דאיכא נמי טעמא דטרידי סימנים לפלוט דם משא"כ הכא וכן מוכח בהדיא בהרא"ש פ"ק דחולין וז"ל ואפילו לחתוך בו צונן אמרינן בפ' כ"ה אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה אלא בליתא דפרסי ואסכין קאי עכ"ל אלמא דלמאי דקי"ל כאמרי לה בעי הדחה לא מהני בליתא דפרסי ומהרש"ל פכ"ה סי' נ"ט כתב שט"ס הוא באשר"י ובמקום אלא צ"ל ולא דבש"ס משמע להדיא דבליתא דפרסי דינו כהדחה עכ"ל וקשה לשבש כל הספרים וע"ק דא"כ ל"ל להרא"ש למימר דלא בעי בליתא דפרסי ועוד דהא קי"ל כמ"ד בעי הדחה ול"ל להרא"ש לפרש דברי המ"ד לא בעי הדחה ועוד דמה ענין זה לכאן ה"ל לכתבו לקמן בפ' כ"ה דשם עיקר דוכתא דהאי מילתא אלא ודאי משום דהרא"ש קאמר הכא דאסכין קאי ולא כמ"ש רש"י דקאי אצונן הנחתך בא הרא"ש לומר דהיאך אפשר דאסכין קאי א"כ מ"ט דמ"ד לא בעי הדחה והא איכא דם שחיטה בעין על פניו ולכך קאמר דלא בעי הדחה אלא בליתא דפרסי והא דלא קאמר סתמא דלא בעי הדחה אלא קנוח משום דס"ל דכל קנוח שאינו כמו בליתא דפרסי לאו קנוח הוא כלל וכ"כ הרשב"א במ"ה דף ע"ג ע"ב על דברי הרא"ה בב"ה וז"ל אנה מצא ההשוואה הפשוטה הזו שעשו הקנוח יפה כהדחה ואי משום דאמרינן בסכין ששחט בה טרפה ידיחנו בצונן ואי איכא בליתא דפרסי תו לא צריך אדרבה דוק מיניה איפכא דאי קנוח והדחה שוין ל"ל למימר הכי פשיטא ומאי קמ"ל אלא לומר דא"צ הדחה אלא אפילו בקנוח סגי ואיך לא נתן לב במה שאמרו בסכין ששחט בה ורוצה לאכול בה צונן דבעי הדחה ולא אמרו בעי קנוח אלמא שמעינן דבעי הדחה ולא סגי בקנוח ומ"ד לא בעי הדחה לאו למימרא דלא בעי כלום דלהכשירה בלא כלום אי אפשר דהא איכא טיפת דם שחיטה עליו עכ"ל וכן נראה לע"ד מדאמרינן גבי שחיטה ואי איכא בליתא דפרסי תו לא צריך ולא אישתמיט בכולה ש"ס למימר כן בדוכתי אחריתי דאידכר הדחה אלמא דוקא בשחיטה אמרינן הכא דסגי בקנוח ומטעמא דפרישית אבל לא בעלמא וזהו ג"כ דעת הרא"ש:
יז סָעִיף ג עד שידיחנו בצונן. הטעם דשמנונית הטרפה נדבק בדופני הסכין ונבלע בביה"ש דאע"ג דטרידי סימנים לפלוט דם מ"מ בולע שמנונית כ"כ הפוסקים וכן מחלקינן לקמן סימן ע' ודוקא הכא סגי בהדחה ולא לעיל בסכין ש"כ משום דהתם הסכין כבר אסור והבשר רך לבלוע אבל הכא קשה הוא הסכין לבלוע אלא על ידי רתיחה ולא על ידי חום ביה"ש ואין כאן אלא שמנונית שעל הסכין ולכך סגי בהדחה רש"י ופוסקים ולהרשב"א דס"ל דהסכין בולע קצת על ידי חום ביה"ש ואגב דוחקא דסכינא סובר דמ"מ אינו נפלט בחום ביה"ש ודוחקא דסכינא אלא ברותח ממש כדכתב בחדושיו ובת"ה:
יח סָעִיף ג בין כל שחיטה ושחיטה. משום דחיישינן שמא תמצא טרפה וכתב הב"ח ודווקא בבהמה אבל בעופות דלא שכיחי טרפות אין המנהג לקנח אמנם משום איסור אבר מן החי יש להזהיר השוחטים לקנח אפילו בעופות ולא מהני קנוח בנוצות העופות אלא צריך דוקא דבר קשה כגון חתיכת בגד בלוי או הדחה בצונן בין כל שחיטה ושחיטה עכ"ד והביא ראיה מדקפריך בש"ס למ"ד בחמין דהיתירא נמי בלע אמ"ה ויש לדחות ראייתו וכ"פ הגהות אשר"י ממהרי"ח ומהרש"ל פ"ק דחולין סי' י"ב דלא בעי הדחה כלל אפילו בצונן בסכין ששחט בה כשרה וכ"פ הרז"ה והרשב"א בחדושיו דף י' ע"ג ובתה"ה והמרדכי והאגודה וכן משמע להדיא באשר"י ור"י וכן הוא דעת הט"ו וכמ"ש בס"ק י"ב וכ"פ הסמ"ג סוף לאוין קל"ז והגהמי"י ספ"ו מהמ"א והאו"ה כלל נ"ח דין ט"ו:
יט סָעִיף ג ואם שחט בו בלא הדחה כו'. כ"כ ג"כ הטור ותפסו עליו מהרש"ל שם והב"ח דנהי דלכתחלה סגי לסכין בהדחה משום דקשה הוא לבלוע אלא על ידי רתיחה או משום דלא פליט מ"מ היכא דלא הדיחו בלע ביה"ש משמנונית שהוא עליו בעין וצריך קליפה דלא גרע מסכין ש"כ וכדמשמע מפירש"י וכך מבואר בסה"ת סימן ע' וכ"כ הרשב"א וכן ראב"ן סימן ר"י וכן משמע להדיא בר"ן פכ"ה דשחט בה טרפה דמי לסכין ש"כ בזה:
כ סָעִיף ג ידיח ביה"ש. אין להקשות הא בלאו הכי צריך הדחה קודם מליחה משום דם וכדלקמן ריש סימן ס"ט ואפילו לצלי קי"ל דבעי הדחה וכמ"ש הר"ב סימן ע"ז כבר תירצו הרשב"א והר"ן פ"ק דחולין בשם רבינו יונה דאי משום דם בשפשוף בעלמא הוי סגי עד שיצאו המים בלא מראה דם אבל השתא משום שמנונית של איסור בעינן שפשוף גדול בידים היטב כדי שיסיר ממנו שומן הסכין שנדבק בו באומד הדעת עכ"ל (כ"כ שם למ"ד בש"ס גבי סכין ש"כ מדיח אבל אנן קי"ל קולף) וכ"כ הכל בו (ובזה א"ש דל"ת הא דכתב הט"ו אסור לשחוט בו עד שידיחנו בצונן ולא נימא דישחוט בו בלא הדחה דהא ידיחנו אח"כ מסתמא כיון דדרכו בהדחה כדלקמן ר"ס צ"א אלא ודאי הכא בעינן דוקא הדחה היטב דלא סגי בסתם הדחה וכן י"ל לקמן סימן ס"ד ס"ז דהתם נמי כתבו הרשב"א והרב המגיד דצריך שפשוף גדול בידים היטב כו' ע"ש) ולחנם דחק עצמו הדרישה ס"י בזה ואישתמיטתיה דברי פוסקים אלו:
כא סָעִיף ג ואם רגיל לשחוט. פי' רש"ל כגון ששחט הרבה בהמות ונמצאו כמה בהמות מהן טרפות בבדיקה דשוב לא ישחוט אלא ינעוץ כו' וכתב הב"ח דהבהמות הכשרות שנמצאו מהן הוכשרו בקנוח שעשה בנתיים וע"ש:
כב סָעִיף ג צריך נעיצה וכו'. פי' ושוחט אח"כ לכתחלה וכ"כ בד"מ ובדרישה ואף על גב דבסכין ש"כ לעיל לא מהני נעיצה לכתחלה היינו משום שבלע טובא ע"י רתיחה ממש משא"כ הכא וחילוק זה משמע ברש"י והוזכר בתוספות ושאר פוסקים:
א סָעִיף א חדש. פי' שלא נשתמש בחמין אבל מכל מקום כבר נשתמש בו בשום דבר עבודת כוכבים ואין כאן איסור מה שבלע אלא מצד משמשי עבודת כוכבים.
ב סָעִיף א שהוא מקלקל כו'. שבחייה עומדת לגדל ולדות ולחרישה ומה שקשה ע"ז מאיסור שבת כתבתיו בסימן רכ"א סעיף י"ב וע"ש מה שכתבתי שיש לתמוה על פסק רמ"א שם:
ג סָעִיף א ואסור לשחוט בו מסוכנת. ואם עשה כן בדיעבד כתב הטור בשם רשב"א שיוליך הנאה לים המלח והיינו כדי שכר סכין לשחוט בו והרא"ש מתיר בדיעבד כיון דכבר גדלה הבהמה ואינה חסירה רק להכשירה לאכילה ע"י השחיטה אף על פי שנהנה הרבה בשחיטה ע"י איסורי הנאה לא אסרו חכמים הנאתה בדיעבד וכתב רש"ל דיש לפסוק כהרשב"א:
ד סָעִיף א בקרקע קשה. ז"ל ת"ה הארוך אפילו היא בת יומה די לה בכך לפי שאין חום בית השחיטה המועט מפליט בלעו של סכין עכ"ל עיין מה שאכתוב בסמוך בזה אבל במרדכי מבואר דלא מהני נעיצה בקרקע אלא באינה בת יומה ויש להחמיר כדבריו אם ידוע שהוא בן יומו דצריך הגעלה:
ה סָעִיף א מדיח בית השחיטה. קשה הא בלאו הכי כל בשר צריך הדחה קודם מליחה. תירץ הר"ן דכאן מיירי אפילו לצלי עוד תירץ בשם רבינו יונה דמשום דם סגי בשפשוף במים וכאן משום איסור שמנונית צריך שפשוף גדול בידים היטב:
ו סָעִיף א וע"כ יש לקלפו. פירוש וחיוב גמור הוא דלא כמשמעות הש"ע דאינו אלא הידור מצוה וכ"פ רש"ל דיש להחמיר בשל תורה. והקשו ראשונים מאי שנא הכא דאסרינן בסכין של כותים הא קי"ל דסתם כלי כותים אינן בני יומן ומאי שנא מקורט של חלתית בפרק אין מעמידין וכן דברים חריפים בסימן צ"ו דאסור בסכין של כותים דחורפיה מחליא ליה ומשוי ליה לשבח משמע הא לאו חורפיה היה מותר ותירצו הרא"ש והתוספות דהכא מיירי בידוע שהסכין בן יומו והרשב"א כתב בשם רבינו יונה דהכא אסור משום טיחת איסור שהוא בעין על הסכין וכל מה שהוא בעין אינו נפגם אפילו בכמה ימים ובקורט של חלתית אין חשש איסור בעין ששם מיירי בלוקח מחנוני וסתם חנוני יש לו כלים נקיים ואין שם אלא חשש איסור בלוע ובזה מהני אם הוא אינו בן יומו ובפרישה הקשה על הרא"ש דמקיל כאן בשומן שעל הסכין מההיא דסי' צ"ו בצנון שחתכו בסכין כו' ותירץ דהכא מיירי בסתם כלי של כותים כשם שאמרינן ביה סתמא אינו ב"י ה"נ אמרינן ביה סתמו מקונח יפה אבל התם מיירי בכלי ישראל כשם שאמרינן ביה סתמא הוה ב"י ה"נ סתמו אינו מקונח ולא דק דבסימן קכ"ב סעיף ד' פסק להדיא דגם בכלי ישראל אמרינן סתמן אינן ב"י. וצריך לבאר בטור שהביא מחלוקת הרא"ש ורשב"א במאי פליגי ולמה לא חש הרא"ש ג"כ לאיסור בעין של הסכין ולמה נתלי לקולא בספק איסור דאורייתא וא"ל דס"ל אפי' באיסור בעין הוה טעם לפגם דבזה הכל מודים כדמוכח בכמה דוכתי דמאי שנא מחתיכת איסור ומצאתי בספר משמרת הבית שכתב וז"ל והתירוץ הזה שהטעם משום שמנונית בעין על הסכין אני מגמגם בו קצת דדבר הניכר לעין דטיחת שמנונית מועטת שעל דופני הסכין אפילו לשעתה נפגמה קצת וכ"ש כשאינו בן יומו ואין מביאין ראיה מחתיכה של בשר ושל שומן המרובה ועומדת בפני עצמה לטיחה בלבד ועוד שע"י הברזל מקבלת טעם ונפגמה והנסיון מעיד ע"ז עכ"ל ונראה שכן ס"ל גם להתוספות והרא"ש בזה ע"כ הצריכו תירוץ אחר וצריך להבין דעת הרשב"א והרא"ש בזה דהרשב"א ס"ל דבית השחיטה מיקרי רותח לחד צד דהיינו שיכול לקבל הסכין מבית השחיטה שמנונית ודם וכל דבר אלא שאינו רותח גמור לענין שיפליט הבלוע בסכין לבית השחיטה דקבלה לסכין הוא דבר קל יותר מהפליטה ממנה מ"ה אם שחט בסכין של כותים אין חשש שיפליט לתוך הסימנים הבלוע בסכין שאין כח לבית השחיטה להרתיח כ"כ אלא שיש חשש ממה שיש בעין על הסכין מן האיסור שחתך כבר בזה מהני נעיצה בקרקע וע"כ קראו רשב"א רותח קצת. ובדרישה ופרישה הבין מלשון רותח קצת שע"כ מבליע הסכין בבית השחיטה קצת ומתוך כך נכנס לפלפולים ולא היה לפניו ספר תהה"א שכתב בהדיא כמו שזכרתי שאינו מבליע כלל מסכין לסימנים ומ"ש הטור בסימן ק"ה דלהרשב"א חום בית השחיטה מפליט פירושו חד צד שזכרנו דהיינו מאיסור לסכין אבל לא מסכין לסימנים ובפרישה לא הרגיש בחילוק זה. ונראה ברור דגם הרא"ש שחולק על רשב"א ומוקי לה בבן יומו גם הוא ס"ל דאין בית השחיטה בולע מבלוע בסכין אלא דבולע ממה שהוא בעין על הסכין כל שהוא ב"י כמ"ש ומ"ה מועיל שיפה ונעיצה לסכין כדאיתא בהדיא בע"א שהביאו התוספות בפ"ק דחולין (דף ח') דא"ת שמבליע הבלוע מה יועיל נעיצה למה שבלוע אלא ע"כ כדפרישית דתרווייהו ס"ל דעיקר החשש משום מה שהוא בעין על הסכין אלא דלהרא"ש גם בזה צריך שיהיה בן יומו ולרשב"א א"צ בזה בן יומו כנ"ל ברור אחר העיון ובזה מתורץ מה שמקשין אמאי הביא הטור סתם דעת רשב"א דמהני שיפה ונעיצה כיון דלהרא"ש לא מהני ולפי מ"ש ניחא:
ז סָעִיף א מותר לשחוט בו כה"ג כו'. פירוש אם שיפה במשחזת או נעצה בקרקע קשה ונראה דרמ"א לא מיירי כאן אלא בסתם סכין אבל בידוע שהוא בן יומו לא יעשה כן לכתחלה אלא כמ"ש בסמוך בשם המרדכי וכן מסיק מו"ח ז"ל:
ח סָעִיף א ע"מ לקלוף. עיין מ"ש ע"ז בסימן צ"א סעיף ד':
ט סָעִיף ב מלוכלך בדם. ביאר בתה"א דבית השחיטה כרותח לענין זה דבולע אגב דוחקא דסכינא אפילו אין מלוכלך בדם ודלא כרש"י וראייתו מהא דסכין ששחט בה אסור לחתוך בו רותח והטעם שמ"מ בית השחיטה רותח קצת ומבליע דם בסכין אלא דאפ"ה מותר לשחוט בו משום דאיידי דטרידי סימנים לפלוט דם לא בלעי כדאיתא בגמרא:
י סָעִיף ב מותר לשחוט בו פעם אחרת. משמע בלי שום הדחה או קינוח וכן מסיק רש"ל וק"ל ממה דאיתא בחולין (דף ח') דאיכא מ"ד בסכין של טריפה דצריך הגעלה בחמין ופריך עליה מאי שנא טריפה דבלע איסורא כי שחט היתירא נמי בלע איסור אבר מן החי וליבעי הגעלה לסכין אפילו בשחט כשירה ומשני אימת קא בלע סכין לכי חיימא ואימת חיימא בגמר שחיטה ההיא שעתא אין שם אבר מן החי ש"מ שאין ההיתר אלא משום שאין הבלוע אלא בסוף אבל אם אין איסור משום בלוע אלא ממה שהוא בעין על הסכין ודאי אוסר אף קודם גמר השחיטה דהא א"צ חימום לזה דהא אף למ"ד בית השחיטה צונן יש איסור ממה שהוא בעין על הסכין וא"כ בשוחט בהמה כשירה יהיה אסור לשחוט אחריו כיון שיש בעין על הסכין מאיסור אבר מן החי ונראה דדוקא אם החשש משום טעם הבלוע בסכין שיחזור ויבלע בסימנים פרכינן דיש ג"כ בכשירה טעם איסור בלוע מן אבר מן החי משא"כ אם אין חשש אלא שנשאר בעין עליו זה לא שייך באבר מן החי שהרי אין שם ממשות מן אבר מן החי ואפילו לחלוחית אלא נבלל בדם וכיון שהדם אינו מבליע שהסימנים טרודים לפלוט דם שלהם ע"כ אין איסור גם משום אבר מן החי אלא דבשמנונית של הבהמה טריפה חששו שהוא נדבק (בענין) [בסכין] שהוא דבר הנדבק ונסרך אפילו בגמר שחיטה בזה ודאי חששו והצריכו הכשר לסכין זה כנ"ל וראיתי להג"ה באגודה פ"ק דחולין דגם בשוחט כשירה צריך קינוח לסכין משום אבר מן החי ולהכי לא פריך למ"ד בסכין טריפה בצונן הא יש איסור אבר מן החי כמו דפריך למ"ד בחמין ע"כ ומו"ח ז"ל הביאו וחיזק דבריו לומר דאף לפי המסקנא דלא בלע אלא בגמר שחיטה היינו שאינו בולע הרבה כ"כ שיצטרך הגעלה אבל בצונן מיהו בעי דבולע קצת קודם גמר שחיטה ומ"ה פסק אפי' בשוחט עוף צריך קינוח בדבר קשה ולי נראה כמו שכתבתי דא"כ היה צריך נעיצה בקרקע כמו בבולע טריפות תדיר ולא מצינו נעיצה אלא בסכין של טריפה תדיר ותו דא"כ היאך אמרה תורה לשחוט שום שחיטה נימא דבתחלת השחיטה בולע קצת מאיסור אבר מן החי וחוזר ואוסר בגמר השחיטה אלא ברור דדבר זה אין לו שחר ולית מאן דחש ביה כלל:
יא סָעִיף ב לחתוך בו צונן. לא היה צריך לכתוב דין זה שהרי אפילו שחט טריפה מהני הדחה אפילו לשחוט בו כמ"ש סעיף ג' אלא דנקט כאן דין צונן איידי דנקט דין רותח ופשוט הוא דאם חתך צונן בלא הדחת סכין תחלה שמדיח אחר כך אותו הצונן:
יב סָעִיף ב סגי ליה בו'. לפי שאין בית השחיטה כרותח גמור כמ"ש הטור בשם רשב"א:
יג סָעִיף ב אע"פ שאינו ככלי בו'. בכ"ף ולא בבי"ת:
יד סָעִיף ג ששחט בו טריפה. בזה אין שייך לומר איידי דטרידי סימנים לפלוט דם לא בלעי כמ"ש בסעיף ב' דכאן בלע שמנונית ולא מבטיל ליה טרידא דפליטת דם והא דמהני הדחת סכין משום דאין ביה"ש כרותח כ"כ לענין שתפליט מה שבלוע בסכין אלא שעיקר האיסור משום מה שנדבק שמנונית איסור על פני הסכין והוא נבלע בסימנים ע"כ מהני הדחה מה שעל פני הסכין כך הוא דעת רשב"א בתה"ה דחום בית השחיטה מועיל שהסכין בולע אבל לענין שיפליט הבלוע לתוך ד"א לא מהני וע"כ קרא רשב"א לרותח זה רותח קצת ולא רותח גמור:
טו סָעִיף ג עד שידיחנו בצונן. ל"ד לסכין של כותים דסעיף א' דלא סגי בהדחת צונן דסכין דשאני סכין ש"כ דנשתמש בו תדיר ונדבק בו הרבה מאד ע"כ לא תסור ממנו בהדחה בעלמא:
טז סָעִיף ג ידיח בית השחיטה. כתב ב"י ע"ז שהוא פשוט דכי היכי דמועיל לסכין גופיה הדחה ה"נ סגי בהדחת בית השחיטה עכ"ל וכתב רש"ל על דברי הטור בזה וז"ל ותימה בעיני מנין לו זה ונראה מכח סברא שיצריך קליפה וכ"כ בסה"ת וכ"ש הוא דהא אפילו סכין ש"כ שמקונח יפה אלא שאיסור בלוע בו אמרינן דבלע ע"י שחיטה כ"ש שמנונית שנדבק בו ואינו מקונח דבעי קליפה עכ"ל וסברתו נראה טובה דפשוט שלא מהני הדחה למה שנבלע אלא למה שהוא על פניו וכיון שנתבאר בסכין ש"כ דהבית השחיטה צריך קליפה אלמא שחום ביה"ש גורס שמבליע בה הסכין הכי נמי מבליע בו ומה יועיל הדחת הבשר כיון שיש איסור בעין על הסכין משמנונית טריפה דאל"כ לא היה הסכין צריך הדחה אלא ודאי דבלע ומבליע אח"כ ע"י חום בית השחיטה וכ"כ בהדיא בתה"ה וז"ל וכיון שכן אף על גב דקיי"ל בסכין טריפה כמ"ד בצונן קי"ל כרב בסכין ש"כ דקולף לפי שהאיסור נדבק בעין על פני הסכין ונבלע בבשר עם חום בית השחיטה וה"ה לסכין ששחט בה טריפה אם שחט בה קודם שידיח יקלוף כרב כו'. ונראה ליישב דעת הטור דס"ל כיון דכבר יש מחלוקת בסכין של כותים אם הבשר צריך קליפה או הדחה ונהי דיש לפסוק שם לחומרא דקולף מ"מ כאן דקיל איסוריה מסכין ש"כ יש לסמוך אמ"ד דהדחה סגי אפילו בסכין ש"כ ומכל מקום לענין הלכה יש לפסוק להחמיר דבעינן גם כאן קליפה כמ"ש רש"ל וכן מסיק מו"ח ז"ל ויש תימה רבה על הבית יוסף שכתב שפשוט כדעת הטור והרי יש מחלוקת רבה ועצומה נגדו:
יז סָעִיף ג רגיל לשחוט בו טריפות כו'. דזה הוי כמו סכין ש"כ וא"כ אם עבר ושחט בלא נעיצה פשיטא שצריך כאן לקלוף בית השחיטה אפילו לדעת הטור שזכרתי קודם לזה וכתב רש"ל ולא אוכל להבין דעתו מי הוא שרגיל לשחוט טריפות בסכין כי איך ידע מקודם שתטרף וגם אינו בנמצא שמיחד אדם סכין לשחיטת טריפה אלא נראה דאיירי ששחט בהמות הרבה ונמצאו כמה בהמות מהן טריפה בבדיקה דשוב לא ישחוט בו אלא ינעוץ י"פ בקרקע קשה ואף א"ת שהטור לא כוון לזה מ"מ יש להורות כן וכן יעשה בכל פעם בעת הבציר בין בית לבית עכ"ל ונראה לע"ד בזה דודאי דלכתחלה אין לחוש לזה כששוחטין בהמות הרבה שיהיו בהמות הרבה טריפות בזה אחר זה בלי הפסק שחיטות כשירות בנתיים וכל שיש כשירות בנתיים לא מיקרי רגיל באיסור ולא דמי לסכין ש"כ אלא באם ברי לשוחט ששחט בהמות בזה אחר זה ונטרפו שמה ששחט אחריהם בלא נעיצת קרקע קשה צריך לקלוף בית השחיטה של אותה בהמה ונראה דבג' שחיטות טריפות בצירוף מקרי רגיל לשחוט בו טריפות דבג' זימני הוה חזקה כמו שהבאתי לקמן בסי' ק' סעיף ד' לענין שלשה תולעים אבל לכתחלה די בקנוח בשיער יפה כמ"ש כאן אלא שמהרש"ל כתב שעתה לא נהגו לקנח יפה כראוי אלא דרך עראי וצריך המורה להזהירם על זה:
א סָעִיף א חדש. פי' שלא נשתמש בחמין אבל מ"מ כבר נשתמש בה בשום דבר לעבודת כוכבים כגון שחתך בה בקעת דמשמשי עבודת כוכבים אינם אסורים עד שישתמשו בהם כדלקמן ריש סימן קל"ט:
ב סָעִיף א עבודת כוכבים. פי' שהכשירו כדלקמן סי' קכ"א:
ג סָעִיף א מקלקל. והטעם מפני שבחייה עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה מיהו השוחט בשבת וביו"כ לא אמרינן דהוי מקלקל אלא גבי עבודת כוכבים אמרינן כן וכתב בט"ז בסימן רכ"א סעיף י"ב דה"ה המודר הנאה מחבירו שאסור לשחוט לו בהמה דהא מעשה בכל יום שאנו שוכרים שוחט ולא אמרינן שהוא מקלקל:
ד סָעִיף א מתקן. וכתב בש"ך ואם עבר ושחט בה עיין לקמן בסימן קמ"ב דשם משמע שכל הבהמה אסורה אבל מהרש"ל וכל האחרונים חלקו על המחבר ופסקו דסגי בהשלכת הנאה לים המלח היינו כדי שכר סכין לשחוט בו. והרא"ש מתיר בדיעבד דבהנאה מועטת כזה שרי בדיעבד וכ' רש"ל דיש לפסוק כרשב"א:
ה סָעִיף א שלו. וכתב בש"ך מדכתב סתם משמע אפילו בסתם סכין שאינו ב"י אוסר לפי שתשמישו תדיר לכך אוסר אם לא השחיזו ברחים דמסתמא שמנונית טוח על פניו מיהו אם הסכין בן יומא אע"פ שיראה לעין שהוא נקי ושחט בה אם לא הושחז ברחים ולא נעצה צריך קליפה משום שכל זמן שלא נעצה בקרקע קשה יש כח בבית השחיטה להפליט מה שבקליפת הסכין:
ו סָעִיף א פעמים. וכתב בש"ך דמשמע מכאן אפילו הוא ב"י מהני נעיצה ופי' דוקא י' פעמים בקרקע קשה ולא כמו שנוהגין העולם לנעוץ ולהניח כך בקרקע רק העיקר הוא לנעוץ ולחזור ולנעוץ עד י"פ זא"ז בה"י. מיהו מדברי המרדכי משמע דלא מהני נעיצה בסכין ב"י ויש להחמיר בב"י דבעי' קליפה ומדברי הרמב"ם משמע אפילו לאינו ב"י לא מהני נעיצה וכן אם יש בה פגימות פי' גומות ג"כ לא מהני נעיצה כדלקמן סי' קכ"א:
ז סָעִיף א מותר. וכ' בש"ך דמשמע דוקא בדיעבד מותר ודוקא בנעיצה אבל השחזה מותר לכתחלה כדלקמן סי' קכ"א ואפי' לדעת הרמ"א דאוסר שם בהשחזה להשתמש בה חמין מ"מ בבית השחיטה מודה דמהני:
ח סָעִיף א לקלפו. כ' בש"ך והיינו מדינא מיהו מ"ש הב"ח דאפילו בדיעבד התבשיל אסור כדין כל דבר שנתבשל בלא קליפה ע"ל סימן צ"א ולדעת הב"י דסגי בהדחה צריך שפשוף גדול בידים היטב:
ט סָעִיף א לכתחלה. ופי' הט"ז אם שיפה במשחזת או נעצה בקרקע וכל זה בסכין שאינו ב"י אבל בב"י לא יעשה כן לכתחילה:
י סָעִיף א אח"כ. וכ' בש"ך בשם הב"ח דאפי' בסכין שאינו ב"י והוא נקי אסור לכתחלה ודלא כמהרש"ל:
יא סָעִיף ב אחרת. וכתב הש"ך דמותר לשחוט בו כשהוא מלוכלך אפילו בלא הדחה משום דטרידי הסימנים לפלוט דם ולא בלעי:
יב סָעִיף ב רותח. וכתב בש"ך אפילו אם לא שחט רק פעם אחת אסור לחתוך אח"כ רותח לכתחלה אם לא בהגעלה וסגי בהגעלה ע"י ערוי ובדיעבד אם חתך בו דבר רותח בלא הגעלה רק אחר הדחה או דבר חריף סגי בקליפה והטעם משום דסכין בלע דבר מועט מבית השחיטה וע"כ סגי בהגעלה ע"י ערוי אפילו לכתחלה ובדיעבד ע"י קליפה:
יג סָעִיף ב תחלה. וכתב בש"ך אפילו שחט בו הרבה פעמים מותר לחתוך צונן ע"י הדחה ודוקא ע"י הדחה אבל לא מהני ע"י קנוח כמו שכתב אח"כ בסעיף ג' משום דבסעיף ג' איירי מבית השחיטה ואיכא שם טעם אחר דטרידי הסימנים לפלוט דם משא"כ הכא עכ"ל. ואם חתך צונן בלא הדחה מדיח אחר כך אותו צונן:
יד סָעִיף ג דמי. והטעם איתא בש"ך משום דשמנונית הטריפה נדבק בדופני הסכין ונבלע בבית השחיטה דאע"ג דטרידי למפלט דם מכ"מ בולע שמנונית והא דסגי הכא בהדחה ולא לעיל בסכין של עובדי כוכבי' משום דהתם הסכין כבר אסור והבשר רך לבלוע אבל הכא קשה הוא הסכין לבלוע דאינו בולע אלא ע"י רתיחה ממש וכאן אינו אלא חום בית השחיטה ואין כאן אלא שמנונית שעל הסכין ולכך סגי בהדחה ובט"ז כתב תירוץ אחר דשאני סכין של עובדי כוכבי' דנשתמש בו תדיר ונדבק בו הרבה מאד על כן לא תסור ממנו בהדחה בעלמא וכתב עוד בש"ך בשם הב"ח דמשום איסור אבר מן החי יש להזהיר השוחטים לקנח אפילו בעופות בין שחיטה לשחיטה (אף דלא שכיח בהו טריפות) ולא מהני קנוח בנוצות העופות אלא בדבר קשה כגון בגד או הדחה בצונן ע"ש סיום דבריו שמיישב המנהג מה שאין מקנחין בנוצות העופות. והש"ך חולק ע"ז וסבירא ליה דלא בעי הדחה בין שחיטה לשחיטה עיין שם:
טו סָעִיף ג השחיטה. והש"ך והט"ז חולקים על זה וסבירי דצריך קליפה ואין להקשות לדעת המחבר דפסק דסגי בהדחה הא בלאו הכי צריך הדחה קודם מליחה משום דם וצריך לומר משום דם בשפשוף בעלמא סגי אבל השתא משום שמנונית של איסור צריך שפשוף גדול בידים היטב כדי שיסור שומן הסכין שנדבק בו:
טז סָעִיף ג קשה. ופי' הש"ך כגון ששחט הרבה בהמות ונמצא כמה בהמות מהם טריפות בבדיקה דשוב לא ישחוט אלא ינעץ בקרקע קשה ושוחט אחר כך לכתחלה ד"מ ועיין פר"ח שמיישב מנהג השוחטים שנוהגים היתר בלא נעיצת סכיניהם. וכתב הב"ח דהבהמות הכשירות שנמצא מהם הוכשרו בקנוח שעשה בנתיים ומה דמהני בכאן נעיצה לשחוט אחר כך לכתחלה ואע"ג דבסכין ש"כ לעיל לא מהני נעיצה לכתחלה היינו משום שבלע ע"י רתיחה ממש מה שאין כן הכא. ואם עבר ושחט בלא נעיצה כתב בט"ז שצריך לקלוף בית השחיטה ונראה דבג' שחיטות טריפות בצירוף מקרי רגיל בו לשחוט טריפות דבג' זימנין הוה חזקה כמו שכתב בסימן ק' סעיף ד' אבל לכתחלה דיו בקנוח בשיער יפה אלא שמהרש"ל כ' שעתה לא נהגו לקנח יפה כראוי אלא דרך עראי וצריך המורה להזהירם על זה:
א סָעִיף א לשחוט בו מסוכנת. עיין בתשובת פני אריה סי' ס"ה באמצע התשובה שכתב דלאו דוקא לשחוט אלא אף לנחור הבהמה מסוכנת בסכין כזה כדי למכור הבשר לעובד כוכבים נמי אסור ע"ש ועיין מ"ש לקמן סי' קי"ז סק"ה בשמו. ועי' שם בסי' ס"ו שכתב דמותר לנקר בשר מחוטי חלב ודם דסכין של עובד כוכבים ועיין מ"ש מזה לקמן סימן רכ"א סק"ד:
ב סָעִיף א ברחים שלו. עבה"ט דבסכין לא מהני אינו בן יומו ועי' בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סוף סימן מ"ז שכתב דזה אינו אלא במקום שאין דרכם לנקות הסכינים היטב אבל אנו שדרכנו לנקות היטב ודאי דשרי ע"ש. ועי' בשו"ת חוט השני סי' נ"ה שכתב לענין אם חתך בפסח בסכין של חמץ אף שאומר שהיה מקונח אינו נאמן דאמרינן מלתא דלא רמיא כו' ועיין מ"ש לקמן סי' צ"ד ס"ק א' בשם נו"ב:
ג סָעִיף א הרי זה משובח. עיין ט"ז וש"ך שהקשו הא מדינא צריך קליפה. וע' בתשובת בית שמואל אחרון חי"ד סימן ח':
א סָעִיף א חדש או כו'. שם:
ב סָעִיף א שאין בו כו'. כמ"ש שם ותיפוק כו' ול"ד שליבגה דה"ה שאר הכשר וכמ"ש למטה שהשחיזה כו' וסמך כאן על מ"ש למטה:
ג סָעִיף א שהשחיזה כו' או כו'. סוף ע"ז הסכין שפה כו' ונועצה כו' ובסכין כו' וכפי' הרא"ש שם דאו או קתני ואע"ג דאמרו שם דוקא לאכול בה צונן הא מסקינן כאן דבה"ש צונן וערש"י כאן ד"ה בצונן וד"ה והלכתא כו' וליכא משום דוחקא דסכינא דומיא דלחתוך בה צונן:
ד סָעִיף א ואם שחט כו' ואם כו'. כרבב"ח משום דדבריו נאמרו באחרונה כשיטתם לפסוק (עברמב"ם בפירושו לפ"ב דסוטה) אלא משום דרב גדול ממנו נטה דעת הרמב"ם אחריו קצת. אבל רש"י וכל הפוסקים פסקו לגמרי כרב וכ"פ בד"מ וז"ש בהג"ה וע"כ כו' ור"ל מדינא:
ה סָעִיף א ובמקום כו'. קאי אמ"ש בש"ע שהשחיזה כו' מותר. בדיעבד דוקא משום די"א דבה"ש רותח ולא מהני נעיצה ולדעת י"א אף השחזה וכמש"ל בסי' קכ"א ס"ז בהג"ה:
ו סָעִיף א אבל לא כו'. כוון דקליפה אסור מדינא לדעת ההג"ה וכמש"ל סי' ב' ס"א וע"ל סי' ס"ט סט"ז בהג"ה ואם נשתמש כו' ואם כו':
ז סָעִיף ב (סעיף ב') סכין כו'. כמ"ש שם דהתירא נמי כו' ועתוס' שם ד"ה סכין. אע"פ דמלוכלך כו':
ח סָעִיף ב שידיחנו תחלה. עתוס' שם ד"ה והלכתא. פי' הסכין כו':
ט סָעִיף ב ואם כו'. עתוס' דשבת מ"ב ב' ד"ה אבל. ונראה דעירוי לא כו' וכלי שתשמישו כו'. וכן כ"ד שאינו בולע אלא כדי קליפה וה"ה כאן אף לרב וכ"ש לענין בליעת הסכין מהבשר כמ"ש רש"י שם ד"ה והלכתא כו':
י סָעִיף ג (סעיף ג') ידיח בה"ש. ערש"י ד"ה בצונן כו' ואמרינן שם ק"ז ב' וכי נוגע כו' נהי כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.