שולחן ערוך, יורה דעה כא
א כַּמָּה הוּא שִׁעוּר הַשְּׁחִיטָה שֶׁל הַקָּנֶה וְהַוֵּשֶׁט; הַשְּׁחִיטָה הַמְּעֻלָּה, שֶׁיֵּחָתְּכוּ שְׁנֵיהֶם בֵּין בַּבְּהֵמָה וּבֵין בָּעוֹף, וְלָזֶה יִתְכַּוֵּן הַשּׁוֹחֵט; וְאִם שָׁחַט רֹב אֶחָד מֵהֶם בָּעוֹף, וְרֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד כְּשֶׁיִּמְדְּדוּ אוֹתוֹ יִמְצְאוּ שֶׁהַנִּשְׁחָט הוּא רֹב; וְכֵיוָן שֶׁיִּמְצְאוּ שֶׁהַנִּשְׁחָט יוֹתֵר מֵחֵצִי, אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, דַּיּוֹ.
ב אִם שָׁחַט בִּבְהֵמָה הָאֶחָד כֻּלּוֹ וַחֲצִי הַשֵּׁנִי, וּבְעוֹף שְׁנֵי חֲצָאֵי סִימָנִים, פְּסוּלָה.
ג לֹא שָׁחַט רֹב הַסִימָן בְּמָקוֹם אֶחָד, כְּגוֹן שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט וְנִתְהַפֵּךְ הַסִימָן וּגְמָרָהּ שָׁם, וּבֵין שְׁנֵיהֶם רֹב, כְּשֵׁרָה בֵּין בִּקְנֵה בֵּין בַּוֵּשֶׁט; לֹא מִבַּעְיָא אִם שְׁנֵי הַחֲתָכִים שָׁוִים בְּהֶקֵּף אֶחָד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הָאֶחָד לְצַד הָרֹאשׁ וְהַשֵּׁנִי לְצַד מַטָּה, כָּשֵׁר, בֵּין אִם אָדָם אֶחָד שָׁחַט כָּךְ בִּשְׁנַיִם אוֹ בְּג' מְקוֹמוֹת, בֵּין שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנַיִם בִּשְׁנֵי סַכִּינִים; אֲבָל אִם הַכֹּל בְּצַד אֶחָד, כְּגוֹן שֶׁלְּאַחַר שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט מְעַט הִנִּיחַ זֶה הַמָּקוֹם, וְשָׁחַט לְמַטָּה אוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ בְּאוֹתוֹ צַד, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הָרֹב בְּמָקוֹם אֶחָד, וּכְשֶׁיֵּשׁ רֹב, אֲפִלּוּ בַּמָּקוֹם הַשֵּׁנִי, כָּשֵׁר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשְּׁחִיטָה מְפֹרַעַת. (פי' גְּלוּיָה וְנִכֶּרֶת).
ד שְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּקֻלְמוֹס אוֹ כְּשִׁנֵּי הַמַּסְרֵק כְּשֵׁרָה. ה הָיָה חֲצִי הַקָּנֶה חָתוּךְ, וְשָׁחַט בּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לְרֹב וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נִקַּב הַוֵּשֶׁט (בֵּית יוֹסֵף), כָּשֵׁר; וְכֵן אִם הִתְחִיל לִשְׁחֹט בַּמָּקוֹם הַשָּׁלֵם, וּפָגַע בַּחֲתָךְ, וְהֶחָתוּךְ מַשְׁלִימוֹ לְרֹב, כָּשֵׁר.
ש״ך
סָעִיף א
א רוב אחד כו'. כתב מהרי"ו קנה הוא הקרום שבפנים הגרגרת המחבר את הטבעות יחד אבל טבעות עצמן נקראין גרגרת ורובו של אחד כמוהו היינו דוקא רוב הקנה מתחלת הקרום ולמטה ולא רוב הגרגרת דהיינו עובי הטבעות עכ"ל וע"ל סימן כ"ד וע"כ צ"ל כן להרא"ש שהרי פירש הרישא בידע דוקא וע"כ בלא החזיר דומיא דסיפא ואם כן הא דקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה היינו משום דבעורף לא שייך ידע ולעולם פסולה: ס"ק י"ד ור"ס ל"ד: ש"ע סָעִיף א
ב ורוב שנים כו'. כתב מהרש"ל בהגהותיו לטור נשחט הקנה כולו והושט נשחט עור החיצון כולו ועור הפנימי לא נשחט רובו נ"ל לאוסרה ע"כ מתשובת מהר"ם מי"ץ סי' כ"ז וכ"כ הב"ח שמצא כך כתוב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג כגון שהתחיל כו'. בכל הסעיף מיירי בדלא שהה ולדידן צריך שלא ישהה אפילו כל שהוא: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד או בשיני המסרק כו'. עיין פירושו בב"י ובפרישה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ויודע שלא ניקב הושט. כגון כשחתך חצי הקנה הראשון תפס הקנה לבדו בידו או שנפגם חצי הקנה מחמת חולי ב"י וד"מ ומשמע מדברי הרב דזהו אפילו לדידן כשר וכ"כ העט"ז בהדיא דקי"ל הכי וה"ט דכיון דידוע שלא ניקב הושט לא שייך תו שהייה דהא דפסלינן שהייה במיעוט קמא דקנה היינו משום דלא בקיאינן בבדיקת הוושט וחיישינן לנקובת הוושט כדלקמן ס"ס כ"ג בהג"ה משא"כ הכא וכ"כ הב"ח בס"ס כ"ג דהיכא דתפס הקנה לבדו בידו ואמר ברי לי שלא נגעתי בוושט קי"ל דכשר ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א רוב א'. עש"ך בשם מהרי"ו גרגרת הוא הטבעת וקנה הוא הקרום בפנים לטבעת ולפי שאמר בשחיטת סימנים מאי אחד קנה או וושט בחולין כ"ח א' ש"מ דקנה בעינן למישחטי' רוב ולא הטבעת. ויש לעיין בהא דאמר חולין ח"י אבל שאר טבעות לא הואיל ואין מקיפות כו' ובטבעת הגדולה הוה רוב הטבעת רוב הקנה ואמאי וצ"ל דטבעת הגדולה שוה מכל צד ושפיר הוה רוב הטבעת רוב חלל הקנה משא"כ שאר טבעות. וכתב התב"ש אות ג' ה"ה אם שחט רוב החלל ולא רוב עובי הגרגרת נמי פסולה מספק דהיינו שנהפך הסימן מצד המפרקת יע"ש. ולענין טרפה בנפסק רוב הגרגרת יראה מדבריו דאם נפסק רוב חללה ולא רוב עוביו גם כן הוה רק ספק טרפה ומסתימת הפוסקים משמע דנפסק רוב חלל הקנה הוה וודאי טריפה ורוב עובי לחוד הוה וודאי כשירה. ובסי' ל"ד אבאר. ויש לראות במשנה דא"ט פסוקת הגרגרת אמאי נקיט גרגרת כיון דהוא לא מעלה ולא מוריד אמאי לא תנן פסוקת הקנה ברובא דהיינו רוב חללה של הקנה בפנים: ש"ע סָעִיף א
ב ורוב ב'. כתב הש"ך בשם מהרש"ל דאם שחט עור החיצון כולו וחצי חלל הפנימי לא הוה שחיטה יע"ש והוה ודאי נבילה כי בעינן רוב חלל הוושט מבפנים וכ"ש אם שחט עור החיצון וחתך עור השני בעובי סביביו לרוב עובי ולא הגיע לחלל הוה כשירה ולא טריפה מיקרי ועיין תב"ש. ומ"מ לדידן טריפה הוה אם על לא ידי חולי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג כגון. דלדידן מיירי שלא שהה אפילו משהו ש"ך והיינו שנדחף הסכין ממקום למקום: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד או כשיני המסרק. עיין פירושו בב"י ופרישה ש"ך ולפי שאין דבר מצוי השמיטו ועכשיו ראוי ונכון שלא לשחוט כשיני המסרק כלל והשוחטים בקיאים הם לשחוט שחיטה הגונה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ויודע. העלה הש"ך דאם תפס הקנה לבד ושחט אף לדידן יש להכשיר וה"ה ע"י חולי והט"ז יודה ע"י חולי וודאי כשר והתב"ש פסק דאם תפס הקנה לבדו כשר. ויראה לי ה"ה אם היה הקנה נקוב ע"י חולי מצד פנים לצד המפרקת והוא שחט משהו מצד הצוואר אף שלא נפסק רוב הגרגרת במקום אחד כיון דע"י צירוף נפסק רוב בהיקף א' כשר הוא ומה לי ע"י שחיטה שחט בהיקף או חצי פגום מצד א' והוא הוסיף כ"ש מצד א' דכשר והא דנקיט היה נקוב באמציעתו ופגע בנקב לאו דוקא הוא וה"ה כגוונא דכתיבנא והוא פשוט. ✍נראה לי בזה: ש"ע סָעִיף ה
ט״ז
סָעִיף א
א ובין בעוף. בדרישה הקשה כיון שצריך גם בעוף ב' סימנים לכתחלה למה נתיר לכתחלה לשחוט העוף בסכין שאינו חד כמ"ש בסי' כ"ד לפי' ה"ר אושעיה והטור כתב בסי' י"ח שוחטין בו דמשמע אפילו לכתחלה. ותירץ דבסי' י"ח מיירי ששוחט ב' סימנים כאחד ומיירי אפילו בבהמה ולא כמ"ש ב"י דבעוף מיירי עכ"ל אומר אני הא דנמשך מתירוץ שלו דאפילו בבהמה יוכל לשחוט בסכין שאינו חד כששוחט ב' הסימנים כאחד לא נהירא כלל להקל בזה שיסמוך ע"ז שיחתוך ממש בשוה בכל אחד ולא יקדים באחד יותר קצת מחבירו דשמא יקדים באחד יותר ויבוא לידי איסור גמור. וקושייתו נראה לתרץ כיון שבעוף כשר עכ"פ דיעבד כשנחתך רובו של א' בזה שפיר יוכל לסמוך שישחוט שניהם כיון דאפילו אם לא יהיה כן אין איסור בדבר כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
ב אפילו כחוט השערה. כן הוא דעת הרשב"א והר"ן ומ"ש בגמרא דבעינן רוב הנראה לעינים לא רובא דמינכר קאמר כעין שאמרו בברכות רובא דמינכר דהכא לא אמר מידי מהיכר' אלא לפי שאמרו מחצה על מחצה כרוב אע"פ שאין כרוב אלא רואין אותו במראית הלב כאלו הוא רוב מ"ה אמר רוב הנראה לעינים דוקא בעינן ולא רוב הנראה ללב ע"כ אלא דמפרש"י לא משמע כן דפי' בגמרא (דף כ"ח) הנראה לעינים רוב גמור הניכר עכ"ל וא"כ שנזכר כאן היכירא ה"ל כההיא דברכות רובא דמינכר שזכרוה רשב"א והר"ן דהא הם תלו הדבר במה שלא נזכר כאן היכר ורש"י כתב בהדיא היכירא וא"כ משמע רוב גדול וכן איתא לשון זה בש"ע בא"ח סי' י' סעיף ח' רוב הנראה לעינים והתם רוב הניכר קאמר וכן במרדכי בפ"ק דחולין משמע כן שכתב יש רוצים לבדוק ע"י נוצה שתוחבים בסימנים דרך הפה לראות אם נשחט רוב וטעות הוא דשמא אין כאן רוב ואנן בעינן רוב הנראה לעינים עכ"ל משמע דרוב גדול בעינן דאי לאפוקי ממחצה מה שייך זה לבדיקת הנוצה דאפילו למאן דאמר מחצה על מחצה כרוב לא סגי בבדיקת הנוצה ובאגודה מבואר יותר שכתב דבעינן רוב הנראה לעינים וכיון שהוא מצומצם אין להתיר עכ"ל משמע דבעינן רוב גדול וכן הוא בשחיטות שלנו של מהרי"ו שכתוב בהם ולא רוב במדידה. ונראה להביא ראיה לדעת הר"ן והרשב"א דהא אמרי' בגמ' (דף כ"ח) לשון זה דרוב הנראה לעינים בעינן לענין טריפות דפריך התם על מ"ד דמחצה על מחצה כרוב מהא דמצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כשירה ואי אמרת מחצה כרוב הא טריפה הוי אמר רבא שאני לענין טריפה דבעינן רוב הנראה לעינים ואם כן אם תאמר דרוב הניכר קאמר כדעת המרדכי והאגודה ע"כ דנקיבת הקנה דפוסל ברובו דוקא ברוב גדול וא"כ מ"ט אמרו חצי קנה פגום כשר היה להם לומר אפי' רוב פגום כשר כל שאינו רוב גדול הנראה לעינים אלא ע"כ דכל שהוא רוב אפילו כחוט השערה מיקרי רוב הנראה לעינים ממילא ה"ה נמי לענין שחיטה לקולא ע"כ ודאי יפה פסק בש"ע כהרשב"א והר"ן והטור אלא דמ"מ כיון שמלשון רש"י במרדכי ואגודה משמע להחמיר יש להחמיר במקום שאין הפסד בפרט שמהרי"ו שהוא אחרון כתב דבעינן שיהא רוב מונכר לכל ולא ע"י מדידה כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג כקולמוס. פי' באלכסון. כשיני המסרק פי' מהר"י חביב מעקם וחוזר ומתחיל וכתב עליו בפרישה שכשמעקם הסכין בתוך הסי' לכאן ולכאן א"א שלא יעשה עיקור שמעקר הסימנים בעיקום הסכין ולמה שחיטתו כשרה ונ"ל שמבחוץ הוא חותך הסימנים סביבם ומעקם באותו חיתוך עכ"ל. ונראה לדידן אין היתר בהאי כשיני המסרק דאפילו למה שמפרש דחותך מבחוץ וחתיכות עקומות אסור לדידן דהא צריך להוציא הסכין ולחתוך במקום אחר סמוך לו ואנן קי"ל כל שהגביה הסכין אפילו כל שהוא אסור משום שהייה וכן במ"ש הניח זה המקום כו' היינו בלא הגביה כלל הסכין בשעת שחיטה אלא נדחף ממקום למקום בשעת שחיטה ועיין מ"ש בסי' כ': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד ויודע שלא ניקב הוושט. נראה דלדידן בכל גווני טריפה כל שיש ריעותא בסימנים כמו בר אווזא דהוה ממסמס קועיה דמא מובא לקמן סי' ל"ג סעיף ח' בהג"ה דלדידן אסור ה"נ בזה: ש"ע סָעִיף ה
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א עט"ז. ראשונה צריך לברר אי שנים בעוף לכתחלה מן התורה או מדרבנן ואם סגי באחד ורוב השני. הנה בגמרא השוחט דיעבד אין אבע"א אא' בעוף ואבע"א ארובו של א' כמוהו ויש שלש פירושים עיין פ"ת אות א' ותב"ש אות א' דיש לומר ללישנא קמא לכתחלה בעינן שנים בעוף וברוב שנים סגי ולל"ב בעינן כל הסי' ובא' סגי נמצא לכ"א קולא וחומרא כמבואר. ויש לומר לל"ק נמי בעינן כל השנים אלא דניחא למימר אא' בעוף דיעבד אמה דסמיך ליה קאי ובעינן לכתחלה כל השנים ולל"ב בסי' א' סגי והוה קולא לל"ב וי"ל דלא פליגי כיון דאבע"א ואבע"א קאמר י"ל לפרושי מתני' ר"ל או אא' בעוף קאי או משום רוב נקיט דיעבד והרי"ף מפרש דפליגי ול"ב מיקל ופסק לקולא והר"מ והרשב"א ורא"ש ור"ן כולם פסקו אף בעוף בעינן כל השנים אמנם עדיין יש חילוק ביניהם כי להר"מ בעוף צריך מ"ה רוב ב' שהרי הכ"מ בפ"א מה"ש ה"א כתב דמש"ה הביא הר"מ ז"ל דרשא דכי יצוד ציד חיה ועוף הוקש שפיכת דם העוף לחיה דפסק כתרי לישני דהשוחט לחומרא דהוה ספיקא דאורייתא וכן כתב בהלכה ט' דפסק לחומרא כתרי לישני ור"ל דסובר הר"מ ז"ל דהני תרי לישני פליגי ול"ק סובר לכתחלה בעינן כל השנים בעוף ול"ב סובר דעוף סגי בסי' א' ופסק כל"ק דהוה מ"ה ולחומרא מהיקשא ופסק נמי דבעינן כל השנים דבהא ל"פ ל"ק ול"ב וכדאמרן ומ"ש הכ"מ דפסק כחומרת שניהם ר"ל כל"ק דבעי רוב שנים בעוף וכל"ב דבעי כל הסימן ול"ק מודה אלא דהוזכר החומרא בפי' בל"ב אמר הכי ועיין תב"ש אות א' וברא"ש אין מבואר אי סובר לכתחלה בעי רוב שנים מן התורה או מדרבנן ומדכתב ארי"ף דפסק לקולא דהוה דרבנן וי"ל דאיהו סובר דהוה מ"ה ופסק לחומרא והרשב"א בתה"א ריש שער ב' בית שני אין הכרע שם בדבריו וסבור הייתי לומר דמש"ה כתב הב"י שרא"ש ורשב"א פוסקים כר"מ ושביק לר"ן משום דסובר מדרבנן ומש"ה סגי לכתחלה ברוב א' בעוף יע"ש אלא דלא ניחא לי לומר כן דהרי הביא הרא"ש דרשא דבר קפרא הטיל הכתוב בין בהמה לדגים ולא הביא כלל דרשא דשפיכת דם העוף כחיה ועיין בחדושי הרשב"א ועיין יש"ש ר"פ השוחט סימן א' כתב דהרא"ש פסק לחומרא דמדאמר אבע"א ואבע"א סובר דלא פליגי כלל אלא לפרושי מתני' וכמ"ש הר"ן ורשב"א בחדושיו ומש"ה סיים דעת הרשב"א ורא"ש ור"ן כר"מ היינו דלכתחלה בעינן כל השנים בעוף אמנם הר"מ מה"ת קאמר ואילו הם מדרבנן ואפשר גם הר"מ מדרבנן קאמר ופליג היש"ש על הכ"מ. ועיין רש"י ר"פ השוחט ד"ה אא' בעוף לכתחלה אצרכוה רבנן תרוייהו משמע להדיא דהוה רק מדרבנן וסיים דלמא לא יעביד רובו דחד ועל רובו של א"כ לא פי' אי הוה מדרבנן ובפ"ק כ"א ב' פירש"י דאינו מבדיל בסי' א' דכל הסימן הוה מצוה לכתחלה וסימן ב' אף מצוה לכתחלה ליכא והתוס' ד"ה ואינו מבדיל מקשו דהא לכתחלה בעינן ב' ותירצו דסימן א' הוה עכ"פ במצות שחיטה יע"ש ורש"י אפשר סובר דלכתחלה בעינן כל הסימן מ"ה וסימן הב' רק מדרבנן והר"מ יפרש כפי' התוספות. ומ"ש הב"י מרש"י כ"א היינו לומר שזה דלא כהר"מ דסובר מ"ה בעינן עכ"פ רוב שנים וא"ש ועיין פ"ת וכר"ו ותב"ש: ועתה בוא נבוא לבאר דברי הט"ז הביא קושית הפרישה והפר"ח בסימן כ"ג אות י"א הקשה דמה בכך הא מיעוט בתרא דקמא וסימן בתרא שווין המה וליכא שהייה והתב"ש שם אות ח"י כתב דל"ק סובר דדי לכתחלה ברוב ב' בעוף יע"ש ולמ"ש אין צורך להר"מ לזה אלא מ"ה הוא שהיה דמיעוט בתרא דקמא א"צ מ"ה וסי' בתרא בעי לכתחלה מ"ה וכאמור. ותי' הפרישה דיניח שניהם בשוה ואין חילוק בין בהמה לעוף דלא כב"י דכתב דדין הטור דכתב שוחטין בסכין רעה בסימן ח"י מיירי בעוף והט"ז חולק עליו דהב"י שפיר קאמר דבהמה גזרינן דלמא לא יחתוך בשוה משא"כ בעוף דא"נ לא יחתוך בשוה דיעבד ש"ד וליכא למיגזר. וחלק עם הש"ך בסימן ח"י דסובר דאין חילוק בין בהמה לעוף וע"ש והתב"ש בסימן כ"ג אות י"ז תמה עליו דמה בכך שיקדים קצת א' לחבירו כיון שהתחיל בסימן שני קודם שיתחיל מיעוט בתרא דקמא מידי דהוה אחותך מפרקת וסימן ביחד המבואר בסי' כ' עכ"ל ויש ליישב דה"ק שאין לסמוך לכתחלה בבהמה ע"ז דשמא יחתוך במיעוט בתרא דקמא ולא יחתוך בסי' השני כלל כי רוב פעמים אין מוליך הסכין על שניהם בשוה משא"כ בעוף ש"ד כשמונחים בשוה. כתב הכר"ו אות א' לקמן סי' ל"ג כתבתי דבעל נפש יוכל לשחוט הקנה לבד באווזות שמלעיטין ובודק הוושט דלמא במקום שחין שחט. והנה יש ליישב בדין זה בשלמא א"א מדרבנן בעינן בעוף ב' סימנים א"ש דכמו דהם אמרו לכתחלה בעינן ב' סימנים הם אמרו דמיעוט מצוי כמו סירכות הריאה בעי בדיקה ה"ה וושט באווזות שמלעיטין ויכול לעשות זה ולבטל הא מקמי הא דהוה כדיעבד כמו אווזא דר"א דמסמס קועה דמה משא"כ אי אמרינן מ"ה בעינן ב' סימנים כמ"ש הכ"מ בפ"א מה"ש ומיעוט המצוי הוה רק מדרבנן לכתחלה ולא דיעבד דהא גם בריאה אי נאבדה כשירה אף דאנן קי"ל לאסור מ"מ בה"מ כשירה וא"כ י"ל דלא שבקינן תחלה דאורייתא ועבדינן תחלה דרבנן ועיין תב"ש כאן אות א' העלה דמדרבנן בעינן בעוף ב' לכתחלה וצ"ע✍: ש"ע סָעִיף א
ב הט"ז כתב מדברי רש"י משמע דבעינן רוב גדול לא רוב מצומצם. כיון דכתב רוב הניכר וניכר וודאי משמע ממש לא במדידה עוד הביא ראיה ממ"ש בהל' ציצית סימן יו"ד ס"ח דבעינן רוב הניכר וע"כ הנראה לכל דאל"כ אכתי איכא מראית העין אלמא רוב ניכר היינו ממש ה"ה כאן ומ"ש ראיה ממרדכי ע"י הנוצה יש לעיין מה כוונתו. והביא ראיה מהא דלענין טריפה אמרי דבעינן רוב הנראה ואי ס"ד דרוב הנראה המוזכר בכ"מ הוא רוב גדול אמאי אמרו חצי קנה פגום כשר והא ברוב משהו נמי כשר והעלה באין ה"מ יש לאסור ובה"מ יש להתיר ופר"ח אות ג' העלה דמ"ה ברוב משהו הוה רוב בין לענין טריפה ובין לענין שחיטה ומדרבנן בעינן בשחיטה רוב הניכר דלמא לא יעביד רוב כ"א מחצה. והנה מה שהביא ראיה מרש"י שפי' רוב הניכר ואטריפות פירש כן הרי מוכח דמ"ה בעינן רוב הניכר בטריפות כ"ש בשחיטה וצ"ל לפי דבריו לא קאי הכי במסקנא אלא כמ"ש בת"כ וכמה כ"ש חוט השערה ומ"מ להחמיר אנו אומרים בשחיטה בעינן מדרבנן רוב הניכר. אמנם התב"ש אות ב' העלה דספוקי מספקא לן אי הדר ביה רבא ממה דהוה אמר שאני לענין טריפה כו' הלכך ברוב משהו טריפה וה"ה לענין שחיטה סגי או דגמרא קגמיר לה דבעינן לענין טריפה רוב הניכר לטריפה וה"ה לענין שחיטה יע"ש. ולפי דבריו יצא קולא גדולה לומר פסוקת הגרגרת ברובא הוה היינו רוב הניכר ורוב מצומצם הוה רק ספק לא וודאי וא"כ בה"מ יש להקל בס"ס כגון שלא במקום שחיטה משיפוי כובע ולמעלה דלא הוה במקום חזקה דשם אינו אלא טריפה וזה לא שמענו מעולם וח"ו להקל והנה שהה בקנה בעוף שתפש הקנה לבדו בידו לאחר רוב מצומצם כפי הנראה אף לדברי תב"ש הוה דרבנן ממ"נ אי רוב משהו סגי הוה שהה במיעוט בתרא דלא הוה אלא דרבנן לרוב הפוסקים ואי רוב הניכר בעינן א"כ לא מיטרפא ברוב משהו ומ"מ הדברים נראין כמ"ש הפר"ח דמ"ה כ"ע מודים דרוב משהו סגי בין לענין טריפות ובין לענין שחיטה ומדרבנן בעינן בשחיטה רוב הניכר. וברייתא דשחט חטאת בשבת בחוץ דמוקי בחטאת עוף אין ראיה דאי בעינן רוב הניכר מיירי שהיה רוב משהו פגום ואי רוב משהו מיירי שהיה חצי פגום ולקמן סימן ל"ד אבאר עוד בזה בעז"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג כקולמוס. עט"ז והנה באלכסון יש ב' פירושים או שהניח הסכין באלכסון או שחתך עובי הסימן באלכסון וזה כשר אף לדידן אמנם כשיני המסרק פי מהרי"ן חבי"ב שחותך בעובי הסימן באלכסון פעם לצד ימין ופעם לצד שמאל וזה כשיני המסרק ובפרישה הקשה דא"א שלא יעשה עיקור כסימן כשיחפוץ להטות הסכין לצד שמאל ומגביה בתוך עובי הסימן א"א שלא יקרע הסכין הסי' וע"כ פי' הוא דה"ק שחותך פ"א לצד ימין ונוטל הסכין מן הסי' וחותך סביב זה המקום שחתך אצלו לצד שמאל וזה כשיני המסרק ולפ"ז לדידן ליתא להאי דינא דשהייה פוסל במשהו מיד שנטל הסכין מן הסימן אבל מ"ש המחבר בס"ג הניח זה המקום היינו שנדחף הסכין ממקום למקום כשר אף לדידן ועיין תב"ש בכאן והנכון כט"ז: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד דלדידן אסור בכל גווני דא"א בקיאין ומיהו ע"י חולי אף הט"ז יודה דאין חוששין ובנה"ך השיג על הט"ז אף בתפס הקנה לבדו לדידן כשר ועיין סימן ל"ג ושם אבאר: ש"ע סָעִיף ה
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א השוחט. והקשה בדרישה א"כ לפ"ז למה מתירין לכתחלה לשחוט העוף בסכין שאינו חד כדלעיל סי' י"ח. ותירץ דלעיל מיירי ששוחט שני סימנים כאחד. וכתב ע"ש להתיר אף בבהמה אם שוחט שני סימנים כאחד ובט"ז חולק ע"ז ואינו מתיר רק בעוף ולא בבהמה משום דבעוף אף אם יקדים באחד יותר מ"מ בדיעבד שנחתך רובו של אחד אין איסור בדבר: ש"ע סָעִיף א
ב בעוף. ופי' הש"ך הקנה הוא הקרום שבפנים הגרגרת המחבר את הטבעות יחד אבל טבעות עצמן נקראין גרגרת ורובו של אחד כמוהו היינו דוקא רוב הקנה מתחלת הקרום למטה ולא רוב הגרגרת דהיינו עובי הטבעות ועיין לקמן סי' כ"ד וסי' ל"ד: ש"ע סָעִיף א
ג בבהמה. וכ' מהרש"ל נשחט הקנה כולו והוושט נשחט עור החיצון כולה ועור הפנימי לא נשחט רובה נ"ל לאוסרה. וכן כתב הב"ח: ש"ע סָעִיף א
ד דיו. וכ' בט"ז מאחר דהרבה פוסקים ס"ל דלא מהני מדידה רק רוב הנראה לעינים יש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה ועיין פר"ח ובה"י שהחמירו אפי' בה"מ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה בוושט. וכ' בש"ך דמיירי בדלא שהה אפילו כל שהוא. וכתב בה"י דבזמה"ז נוהגים להטריף אם שחט ב' וג' מקומות אפילו לא הגביה ידו ואפילו דיעבד טריפה ופר"ח חולק עליו בק"א ובעבודת הגרשוני סימן ט"ז הורה אם אמר ברי לי שלא נגעתי בסימנים גם לא יצא דם כשרה אפילו שחט ב' וג' מקומות אף ששהה בין ראשונה לשניה עיין בש"ך ובי"ע סי' כ"ג: ש"ע סָעִיף ג
ו כשר. ופי' הש"ך כגון כשחתך חצי הקנה הראשון תפס הקנה לבדו בידו או שנפגם חצי הקנה מחמת חולי ומשמע דזהו אפילו לדידן כשר דהא דפסלינן שהייה במיעוט קמא דקנה היינו משום שלא בקיאינן בבדיקת הושט וחיישינן לנקיבת הוושט מה שאין כן הכא דידע שלא ניקב הוושט לא שייך תו שהייה. והט"ז כ' נראה דלדידן בכל גווני טרפה אם יש ריעותא בסימנים וכתב ע"ז תיפח רוחם של השוחטים תחלה בעור ומעקם החתך כדי שיהיו הסימנין נראין ואח"כ שוחטים לא יפה הם עושים כ' הב"ח בסימן כ"ג דהיכא דתפס הקנה לבדו ואמר ברי לי שלא נגעתי בוושט כשר אבל בט"ז כ' דלדידן בכל גווני טרפה כמו בר אווזא שהובא לקמן סימן ל"ג סעיף ח' ובס' נ"ה חולק על הט"ז: ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א המעולה כו'. כתרי דתירוצים לחומרא: ש"ע סָעִיף א
ב (ליקוט) ובין בעוף כו'. כתירוץ הראשון אבל ר"ב פסק דא"צ וכ"פ במרדכי ממש"ש כ"א ב' אי מה כו' וערש"י שם ד"ה ואינו כו' אבל כו' (ע"כ): (ליקוט) ובין בעוף. וכ"ד תוס' שם כ"א ב' ד"ה ואינו כו' אבל רש"י שם ס"ל דליתא לתי' קמא וכ"פ רי"ף וכ"פ בסה"ת ממש"ש כ"ח ב' א"ל ר"י בריה כו' וליתא דכל היכא דא"א כדיעבד דמי וכ"כ שם הרא"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ג ולזה כו'. כמ"ש במר': ש"ע סָעִיף א
ד אפי' כחוט כו'. בת"כ ס"פ שמיני להבדיל כו' אצ"ל בין פרה לחמור והלא מפורשים הם אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה בין רובו לחציו כמלא השערה: (ליקוט) אפי' כו'. עתוס' קכ"ג ב' ד"ה עולת כו' וכ"ש בחולין כמש"ש כ"ט א' וצריכא כו' וראב"ש היא כמש"ש אלא מאי סיפא כו' מאי רוב כו' (ע"כ): (ליקוט) אפי' כחוט כו'. דמ"ש רוב הנראה לעינים ר"ל לאפוקי מחצה אע"ג שהוא כרוב מ"מ לעינים כו' אלא ללב ול"ק רובא דמינכר ובת"כ ס"פ שמיני והביאו רש"י שם כו'. ת"ה. ולפי מש"ש קכ"ג ב' עולת העוף כו' ועתוס' שם ד"ה עולת כו' ומשני שם כהנים כו' ליתא לדבריו (עתוס' כ"א ב' ד"ה ואינו כו' והשתא בשלמא א"א כו' אלא אי שרי לחתוך כו'. ועברשב"א בחידושיו שם קכ"ג ב'. וד"ר צ"ע) וגם מת"כ אין ראיה דשם דאורייתא קאמר אלא שי"ל דלא קי"ל כההיא סוגיא דשינוייא דשם בטומאה דרבנן כו' בטרפה כו' שינוייא דחיקא נינהו וגם שי"ל דהלכה כרבה וכן הרמב"ם סתם כדברי מתני' בפ"א מה' אבות הטומאה אלא שבפכ"ג מה' כלים כתב הא דר"ג ועי"ל דכ"ז לכתחלה וכאן לכתחלה בלא"ה צריך כל ב' סימנין ודוחק דשם מטמאינן אפי' בדיעבד ומלשון תוס' הנ"ל משמע דרוב הנראה לעינים אינו רוב מצומצם ומלשון הטור בא"ח סי' תרמ"ה בשם הראב"ד משמע כדברי הרשב"א וע"ש בש"ע סי"א (ע"כ): (ליקוט) ובלבד כו'. דמ"ש רוב הנראה כו' ר"ל כה"ג דא"א לומר דבטרפות יהיה ברוב כ"ד כשר. ר"נ וכמ"ש בת"כ כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה לא שחט כו'. עתוס' שם ד"ה השוחט כו': (ליקוט) לא כו'. כרב דשם עבד ר"י עובדא כוותיה ור"ז קיבלה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.