שולחן ערוך, יורה דעה כ
א מְקוֹם הַשְּׁחִיטָה בַּצַּוָּאר בַּקָּנֶה, לְצַד הָרֹאשׁ, מִשִּׁפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה, וְהוּא קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל הַכּוֹבַע לְשַׁפֵּעַ וְלַעֲלוֹת. וְהַיְנוּ שִׁיֵּר בְּחִטֵּי, וְהוּא שֶׁבְּסוֹף הַקָּנֶה לְמַעְלָה יֵשׁ בְּתוֹךְ טַבַּעַת הַגְּדוֹלָה כְּמוֹ שְׁנֵי גַּרְגְּרִים מִגּוּף שְׂחוּסִי (פֵּרוּשׁ, תַּרְגּוּם בְּדַל אֹזֶן הַסְחוּס דִּבְאֻדַּן, כְּלוֹמַר הַקָשֶׁה שֶׁבָּאֹזֶן) וְנִקְרָאִים חִטֵּי. וְאִם שָׁחַט בְּתוֹךְ הַחִטִּין וְשִׁיֵּר מֵהֶם כָּל שֶׁהוּא לְמַעְלָה, כְּשֵׁרָה, שֶׁהֲרֵי שָׁחַט מִשִּׁפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה, וְאִם לֹא שִׁיֵּר מֵהֶם כְּלוּם אֶלָּא שָׁחַט לְמַעְלָה מֵהֶם, הֲרֵי זֶה מֻגְרֶמֶת (פי' הַגְרָמָה, הַכְרָעַת הַסַכִּין חוּץ לִמְקוֹם שְׁחִיטָה לְצַד הָרֹאשׁ אוֹ לְצַד הַגּוּף) וּפְסוּלָה וּלְכַתְּחִלָּה יִשְׁחֹט לְמַטָּה מִטַּבַּעַת הַגְּדוֹלָה (מָרְדְּכַי פ' א"ט ומהרי"ו הִלְכוֹת שְׁחִיטָה) ; וְשִׁעוּרוֹ לְמַטָּה עַד רֹאשׁ כְּנַף הָאֻנָּא כְּשֶׁנּוֹפְחִין אוֹתָהּ וְעוֹלָה לְמַעְלָה עַד מָקוֹם שֶׁמַּגִּיעַ רֹאשָׁהּ בַּקָּנֶה, אָז הוּא הַמָּקוֹם בְּעַצְמוֹ שֶׁהָיְתָה נוֹגַעַת כְּשֶׁהָיְתָה חַיָּה הַבְּהֵמָה וְהָיְתָה רוֹעָה כְּדַרְכָּהּ, כְּשֶׁתִּמְשֹׁךְ צַוָּארָהּ לִרְעוֹת בְּלִי שֶׁתֶּאֱנֹס עַצְמָהּ לִמְשֹׁךְ צַוָּארָהּ בְּיוֹתֵר, וּבְעוֹף, לְמַטָּה בַּקָּנֶה כְּמוֹ בַּוֵּשֶׁט (ר"ן בְּשֵׁם הָרא"ה).
ב וּבַוֵּשֶׁט, מִתְּחִלַּת הַמָּקוֹם שֶׁכְּשֶׁחוֹתְכִין אוֹתוֹ מִתְכַּוֵּץ, עַד מָקוֹם שֶׁיַּשְׂעִיר וְיַתְחִיל לִהְיוֹת פְּרָצִים פְּרָצִים בַּכֶּרֶס; שָׁחַט לְמַעְלָה מִמָּקוֹם זֶה, וְהוּא הַנִּקְרָא תֻּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט, אוֹ לְמַטָּה מִמָּקוֹם זֶה וְהוּא מִתְּחִלַּת בְּנֵי מֵעַיִם, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה; וְשִׁעוּר תֻּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁחִיטָה לְמַעְלָה, בִּבְהֵמָה וְחַיָּה כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו (לשון רמב"ם פ"א מה"ש דין ה') ; הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּדֵי רֹחַב ד' אֶצְבְּעוֹתָיו (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ"י ומהרי"ו) ; וְקַבָּלָה בְּיַד הַקַּדְמוֹנִים שֶׁבְּכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה הַשִּׁעוּר עַד מָקוֹם שֶׁמַּגִּיעַ שָׁם אֹזֶן הַבְּהֵמָה אוֹ הַחַיָּה כְּשֶׁכּוֹפְפִין אוֹתָהּ (הַגָּה במהרי"ו וא"ז בְּשֵׁם קְצָת פִּירוּשִׁים וב"י בשם מ"כ) ; וּבְעוֹף, הַכֹּל לְפִי גָּדְלוֹ וְקָטְנוֹ. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין יוֹנָה לִשְׁאָר עוֹפוֹת, דִּבְכֻלָּן שִׁעוּרָן שָׁוֶה (הַסְכָּמַת כָּל הַפּוֹסְקִים וְכֵן הוֹכִיח בד"מ דְיוֹנָה דְּבּשָׁ"ס הוּא שֵׁם מ"ד וְלֹא עוֹף לְאַפּוּקֵי ב"י בְּשֵׁם מ"כ) ; וּלְמַטָּה עַד הַזֶּפֶק. הַגָּה: וְעוֹף שֶׁאֵין לוֹ זֶפֶק, עַד בֵּין הָאֲגַפִּים (בֵּית יוֹסֵף) ; וּלְפִי שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בְּשִׁעוּרִין אֵלּוּ, נָכוֹן לִשְׁחֹט בְּאֶמְצַע הַצַּוָּאר לְאָרְכּוֹ, דְּאָז יוֹצֵא מִיְּדֵי סָפֵק (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ"ק).
ג צָרִיךְ הַשּׁוֹחֵט שֶׁיִּשְׁחֹט בְּאֶמְצַע הַצַּוָּאר; וְאִם שָׁחַט מִן הַצְּדָדִין, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְהוּא שֶׁהֶחֱזִיר הַסִימָנִים וְיוֹדֵע שֶׁחֲתָכָם קֹדֶם שֶׁחָתַךְ הַמַּפְרֶקֶת, כִּי הַסִימָנִים רַכִּים וְנִדָּחִים מִן הַסַכִּין; וְהוּא הַדִּין לְשׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף.
ד טוֹב לִזָּהֵר לְמַשְׁמֵשׁ בַּסִימָנִים וּלְתָפְשָׂם קֹדֶם שְׁחִיטָה, כְּדֵי שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ קֹדֶם בְּשַׂר הַצַּוָּאר; וּבְיוֹנִים נִמְצָאִים הַסִימָנִים בַּצְּדָדִים וְצָרִיךְ אִמּוּן יָדַיִם וּזְהִירוּת גְּדוֹלָה, שֶׁאִם לֹא יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם וְיַזְמִינֵם לְפָנָיו קֹדֶם שְׁחִיטָה קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד לִפְשֹׁעַ וְלַחְתֹּךְ הַמַּפְרֶקֶת קֹדֶם הַסִימָנִים.
ש״ך
סָעִיף א
א והוא שבסוף הקנה כו'. ודעת מהרי"ו נראה שלא להכשיר למעלה מטבעת הגדולה וכ"כ מהרי"ל וכן הוא בהגהות מהרי"ו וכ"כ האגור ע"ש שחיטת אשכנזים ושכן ראה נוהג מורו אביו ז"ל וכ"כ מהרש"ל בהגהותיו לשחיטות שאין אנו נוהגים להכשיר כלל למעלה מטבעת הגדולה מחמת חשש תקלות וכן הוא בשחיטות האחרונים ואף על פי שבב"ח תמה דהלא מבואר בפ"ק דחולין דכשר ולפע"ד דיצא להם כן מעובדא דמוגרמת בפ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ט ע"ב) משמע שם דמפני ע"ה יש להחמיר שלא להכשיר למעלה מטבעת הגדולה וכדאיתא בתוס' שם ע"ש מיהו מסיק בב"ח דבמקום הפסד מרובה וכה"ג יש לפסוק כמ"ש המחבר וכן פסק מהרש"ל בשחיטות: ש"ע סָעִיף א
ב כנף האונה. שהיא בצד שמאל וכשהבהמה רועה יוצאת יותר מן הגוף משל צד ימין שהיא עבה עכ"ל הגה"מיי שהביא ב"י וד"מ: ש"ע סָעִיף א
ג בלי שתאנוס עצמה. בשעת שחיטה למשוך צוארה ביותר: ש"ע סָעִיף א
ד ובעוף למטה בקנה כו'. ז"ל ד"מ ובהר"ן פ' א"ט דף תרפ"ג ע"א כתב והרא"ה קבל מאחיו דשיעור ושט בעוף כנגדו בקנה עכ"ל וע"כ נרשם כאן בש"ע ר"ן בשם הרא"ה וטעות הוא דה"ק הר"ן שעור ושט דעוף למעלה כנגדו בקנה משפוי כובע ולמטה והכי איתא בדבריו להדיא ומביאו ב"י וכן הוא בהרא"ה בס' ב"ה דף כ"ה ע"א וא"כ צ"ע מנין לו להר"ב זה דלמטה בקנה כמו בושט ונ"ל שיצא לו כן ממ"ש ב"י שמ"כ דבעוף למטה בושט עד גגו של זפק ובקנה עד כנגד גגו של זפק ולקמן ס"ק ז' נתבאר דשעור ושט למטה עד הזפק דכתבו הט"ו היינו גגו של זפק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה שחיטתו פסולה. כל זה הוא לשון הרמב"ם וכתב עליו הכ"מ וז"ל משמע דנבילה הוי שהרי כתב בפרק ג' כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה ה"ז נבלה ואם אוכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה וקשה דתורבץ הושט וכרס לא הוי אלא טרפה ולא נבלה וי"ל דמש"ה לא אמר ה"ז נבלה ומטמא במשא אלא אם אכל ממנה כזית לוקה אבל לענין טומאה לא נחית ומשום דרוב הנזכרים באלו פרקים הוי נבלה נקט לה לשון נבלה עכ"ל ולא ידעתי מה היה לו שהרי כתב בהדיא ולוקה משום אוכל נבלה אלא ודאי אע"ג דנקיבת התורבץ (ועמ"ש בסי' ל"ג ס"ג) וכרס לא הוי אלא טרפה מכל מקום כיון שנתקלקל וניקב בשחיטה ה"ל שחיטה גורם לה לפסול והוי נבלה גמורה כדתנן בהדיא בפ' השוחט כל ששחיטה גורם לה לפסול נבלה דהא ודאי כל טרפה אם לא נשחטה ומתה כך נבלה היא והלכך כיון ששחט בתורבץ הוושט וכרס נטרפה ואין השחיטה מתירתה דזהו לאו מקום שחיטה ואין לך נבלה גדולה מזו וזה פשוט. ונ"מ לדידן במאי דהוי נבלה לענין או"ב וכמש"ל סימן ט"ז ס"ס: ש"ע סָעִיף ב
ו בבהמה וחיה כו'. גם זה הוא לשון הרמב"ם ומשמע דס"ל דכל בהמות וחיות שוות בשעור זה רק בעוף שיש במינו קטנים לפי גדלו וקטנו ולכן תמה ב"י על הטור שכתב אחר שעורו של הרמב"ם דהוא בשור הגדול ושאר בהמה וחיה ועוף לפי גדלו וקטנו דאין דבריו מכוונים שהתוס' והרא"ש לא כתבו כן אלא אחר שיעורו של רש"י שהוא ד' אצבעות עכ"ל. וגם הרשב"א כתב בת"ה אחר שיעורו של הרמב"ם וזו בבהמה וחיה אבל בעוף כו' והב"ח הבין שתלונות הב"י הוא על מ"ש הטור ובעוף לפי גדלו וקטנו ולכן תמה עליו שהרי בדברי הרמב"ם ורשב"א מבוארים כמ"ש הטור וז"א שהרי מיד אח"כ כתב הב"י והרמב"ם בפ"א כתב כפירוש בה"ג וכתב שזהו השעור בבהמה וחיה אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו עכ"ל ב"י הרי בהדיא כוונתו כמ"ש אח"כ מצאתי בדרישה שפירש להדיא דעת הב"י כדברי ועיין ס"ק ד': ש"ע סָעִיף ב
ז ולמטה עד הזפק. פי' הפרישה והב"ח דהיינו עד גגו של זפק ולא גגו בכלל וכ"פ הרא"ש פא"ט ומהרש"ל שם סי' ו' וכן הוא במהרי"ו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח ואם שחט מן הצדדין כו'. ז"ל הב"י ונראה מדברי התוס' שאם לא החזיר הסימנים פסולה שכך כתבו השוחט מן הצדדין מצינן למימר דוקא דיעבד אבל לכתחלה אפילו החזיר הסימנים גזרה אטו לא החזיר והרא"ש כתב ובלבד שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת כי הסימנים הם רכים ונדחין מן הסכין ונראה מדבריו דאפילו החזיר צריך שידע ואפילו לא החזיר כל שידע כשר עכ"ל ומביאו בד"מ ומ"ש שנראה מדברי התוס' שאם לא החזיר פסולה נלפע"ד כן דאי בלא החזיר כשרה לא שייך למיגזר אטו לא החזיר כיון דאפילו לא החזיר גופיה כשר בדיעבד ולא אתי תקלה מזה ולא מצינו בשום מקום גזרה כי האי וכן הסכים בס' תורת חיים וכ"כ בס' זבחי צדק בשס התוס' והמרדכי ולא אוכל לירד לסוף דעת מהר"ש אידל"ש בחדושיו והב"ח שהשיגו על הב"י בזה ומה שהקשו הא קתני בסיפא השוחט מן העורף שחיטתו פסולה ואוקמיה בש"ס בלא החזיר דוקא וא"כ מאי איכא בין רישא לסיפא אינו קושיא דבסיפא שחיטתו לעולם פסולה כיון דשוחט מן העורף מה שאין כן ברישא דמיירי בידע דוקא וכמו שכ' הרא"ש וטור ורבינו ירוחם כשר אף בלא החזיר רק שהתוס' קאמרי דאפילו החזיר לכתחלה לא אטו לא החזיר מן הסתם דאז פסול וכמ"ש הרא"ש וסייעתו וכן כתב האגודה פ"ק דחולין סי' כ"ה להדיא וז"ל השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה דוקא בדיעבד ושיחזור הסימנים עכ"ל הרי דבשלא החזיר אף דיעבד פסול והיינו מן הסתם דווקא מיהו מ"ש הב"י דמשמע מדברי הרא"ש דאפילו החזיר צריך שידע אינו נלפע"ד כלל דלא מסתבר כלל לפסול כיון שהחזיר הסימנים ודאי חתכם קודם המפרקת והרי רש"י והר"ן פ"ק דחולין מכשירים אף בלא החזיר אפילו לא ידע משום דודאי מן הסתם שחיט להו קודם המפרקת וכן נראה דעת הרשב"א בתה"א דף כ"ו ע"א וא"כ אמאי נימא דפליג עלייהו הרא"ש פלוגתא רחוקה כי האי אלא נראה דלהכי פי' הרא"ש ובלבד שידע משום דאוקי ש"ס מתני' בדלא אהדרי אבל מודה דבהחזיר כשר בסתם וכדס"ל להאגודה (וכדמוכח מהתוס' שכתבו אטו לא החזיר מדלא קאמרי אטו החזיר גופיה ודוק) וכן משמע מדברי הטור ורבינו ירוחם שכתבו ואם החזיר הסימנים אחורי העורף כשרה ולא התנו שידע כמו שהתנו ברישא אלא ודאי כמ"ש ודוק היטב כי כל זה נלפע"ד ברור דהשתא התוס' והרא"ש וסייעתו והאגודה בחדא שיטתא קיימי אלא שקשה על המחבר במה שמשמע לכאורה מדבריו דידע לחוד לא מהני דזהו נגד הש"ס דאוקי מתני' בדלא אהדר ועכ"פ ידע מהני (ולפי מ"ש בס' תורת חיים אפשר דרישא דמתני' איירי בהחזיר דוקא אבל דבריו דחוקים מאד ע"ש ודוק) וצ"ל דמ"ש המחבר וידע הוא וי"ו מחלקת כלומר והוא שהחזיר או ידע ומ"ש אחר כך וה"ה לשוחט מן העורף קאי אהחזיר לחוד ודברי העט"ז א"א ליישב כן ע"ש ועי' בסימן כ"ד ס"ה ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ג
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א והוא. עש"ך הביא דברי רש"ל דבה"מ דווקא כשר לא בע"א ומ"ש שהב"ח כתב בה"מ יש לפסוק כהמחבר תמה עליו התב"ש אות ו' דהב"ח לא כתב כן כ"א למעלה מטבעת הגדולה הא שייר בחיטי דהיינו שחט תוך חיטי לא יע"ש. ואמת שכן כתב הב"ח וז"ל ובה"מ יש להקל בשייר כל החיטי לצד הראש הרי בהדיא דלא היקל כ"א בשייר כולן לצד הראש לא בשחט תוך החיטי. ומה אעשה שהרי סיים וכן מצאתי למהר"ש לוריא כו' וכן פסק בש"ע משמע דמודה עכ"פ לפסקו יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב כנף האונא השמאלית שיוצא ביותר שהיא דקה מן ימנית שהיא עבה ב"י ש"ך וזה השיעור הוא לחומרא: ש"ע סָעִיף א
ג בלי שתאנוס עצמה בשעת שחיטה למשוך צווארה ביותר עכ"ל הש"ך הוסיף ב' מלות אלו בשע"ת שחיט"ה ואין ר"ל דהמחבר כהר"מ סובר דהא הוסיף המחבר מלת כדרכ"ה וודאי סובר כתוס' דוקא כדרכה הא ליטול ירק בבור לא אלא דלא ניחא ליה לפרש דבלי שתאנוס פירוש הוא דלא צריך כיון דכבר כתב כדרכה אלא לומר אף שאנסה עצמה בשעת שחיטה נמי דה"א דכיון דאנסה עצמה בשעת שחיטה עדיף טפי קמ"ל דלא ועיין מ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף א
ד ובעוף. עש"ך וירצה בזה מה שציין ר"ן בשם הרא"ה טעה בתרתי דסובר מ"ש ובעוף בוושט כנגדו בקנה אלמטה קאי ועוד סובר דוושט סי' לקנה הוא ור"ל כנגדו כנגד הוושט הוא השיעור בקנה ואין הפי' סובל כן וברא"ה איתא להדיא דאלמעלה קאי וקנה סימן לוושט וה"ק ובעוף בוושט כנגדו בקנה היינו משיפוי כובע הוא המקום בוושט והר"ב הוציא ממ"כ דלמטה שיעור קנה נגד הוושט עד גגו דמ"ש המחבר לקמן עד הזפק הוא גגו כו' ולפ"ז שיעורא דעוף למעלה בקנה שיפוי כובע וכנגדו בוושט ולמטה עד גגו או אגפים וכנגדו בקנה. ועיין ב"י סימן כ"ד בשם הכלבו בשם הרב אלברצלוני דעוף לא שייך שיפוי כובע ועיין תב"ש אות ג': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה השיג הש"ך בכאן על הכ"מ בה"ש פ"א ה"ו דכתב דשחט בתורבץ לא הוה אלא טריפה ומ"ש פ"ג מה"ש הי"ח הר"ז היה לוקה היינו או משום נבילה או משום טריפה והקשה עליו דהא בפ"ג כתב הר"מ כ"מ שאמרנו פסולה היה לוקה משום נבילה וע"כ כתב דהא עכ"פ מתה בלא שחיטה יע"ש והפ"ת באות ו' הליץ קצת בעד הכ"מ דאיך כתב הר"מ שחיטתו פסולה והא אם שחט אח"כ במקום שחיטה יש לה תיקון לטהרה מידי נבילה ותי' דעכ"פ היה לוקה או משום נבילה או טריפה ובין נבילה וטריפה לא דקדק כמבואר בפ"ז ממ"א הי"ז ויפה כתב. ומ"מ מש"ך אין הכרע אי חזר ושחט במקום שחיטה אי מטהר מידי נבילה והפר"ח אות ה' והתב"ש כאן ובסימן כ"ז כתבו בפשיטות דאם שחט אח"כ במקום הראוי מטהר מידי נבילה וראייתם מוכרחת מהא דכתב הרב בפ"ג מה"ש הכ"ג גרגרת שנפסק רובא במקום הראוי לשחיטה הר"ז נבילה משמע הא שלא במקום שחיטה הוה טריפה וכמ"ש הכ"מ שם בהדיא. ומ"ש הכ"מ אמאי הוא כעין קושיא שהקשה בפ"א ה"ו. וא"י למה לא הונח לו כמה שתי' פ"א יועיל גם כאן. ומיהו ממ"ש פ"ג הי"ט אין ראיה דהתם מקום הראוי לשחיטה י"ל אוושט קאי. ובכר"ו אות ג' ה' כתב דאם שחט בתורבץ ואח"כ במקום שחיטה מטהר מידי נבילה ונפסק הקנה שלא במקום שחיטה ושחט אח"כ לא מטהר דכמאן דפסק דמי וראיה מפ"ק שחט שליש והגרים שליש או הגרים שליש ושחט שליש כי נפקא היותא בהכשר והא שלא במקום שחיטה לא נפיק חיותא כלל ולא הוה אלא טריפה ולא נבילה עכ"ל ולא הבנתי כלל דבריו מה שחילק בין נפסק לנשחט א"י מה הוסיף תת כח כיון דכפסיק דמי לדידיה ואיזה חילוק יש ומ"ש דלא נפיק חיותא א"י דוודאי אף במקום שחיטה אם שחט רוב שנים חיה היא לכל דבריה ועכ"פ אין מטמאה אלא דגזירת הכתוב הוא כיון שעשה מעשה כזה שע"י סופו למות לאחר שעה או ב' הוה שחיטה א"כ אם נפסק רוב שלא במקום שחיטה היה היא ומהני שחיטה לטהר מידי נבילה וה"ה הגרים שליש ושחט שליש שעכ"פ לאחר שעה או ב' נפקא חיותיה ע"י כך ובהכשירה הוא וזה ברור: ודע מה שיש לספק בזה הוא דע"כ אמרי' דמהני שחיטה לטהר מידי נבילה אלא בנשאר מועט מחובר הא כל שנפסק לגמרי לא ומדין עיקור קאתינן עליה כמבואר סי' כ"ד אם נתלשו הסימנין מבשר שאין שם טריפות אמרינן כיון שנתלשו א"א להשחט כראוי כמבואר שם בר"ן וב"י כ"ש במקום שעושה טריפה אם נפסק לגמרי שא"א לשחוט כראוי בסי' עקור לגמרי דהוה נבילה דאורייתא ✍ולקמן סי' כ"ד וכ"ז אבאר בעז"ה: ש"ע סָעִיף ב
ו הש"ך השיג על הב"ח במה שהשיג על הב"י שכ' דברי הטור אין מכוונים שכתב אחר שיעורו של בה"ג שהוא אצבע וזה בשור הגדול לא בחיה ועוף לפי גדלו ואלו הר"מ ז"ל בבהמה וחיה אין מחלק וכן הרשב"א בתה"א אלא בעוף והיינו מסתמא יש אצבע בכל בהמה וחיה לתורבץ אלא לרש"י ד"א בהא חולק הרא"ש בבהמה לפי גודלו והב"ח הבין דהב"י משיג על מה שחילק הטור בעוף לפי קטנו וז"א דהא הר"מ מחלק בהדיא לעוף והנה הב"ח אפשר יאמר כמ"ש הדרישה דהר"מ לאו דוקא עוף נקיט ה"ה בהמה וחיה מחלק בין קטן יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח ואם שחט. הש"ך האריך בכאן ואבאר. מתני' תנן מצדדין כשירה מעורף פסולה. תוס' מצינו לומר דוקא דיעבד ואפי' החזיר אטו לא החזיר והמעיין שם במהרש"א יראה דה"ק דיש לפרש כוונת התוס' כפשוטה ל"מ לא החזיר ולא ידע דיעבד דווקא אלא אפי' החזיר אטו לא החזיר ולא הוה גזירה לגזירה דהוא ז"ל לשיטתו בריש חולין להמעיין שם באוקימתא דרבינא דדעת ר"י בעל התוס' הוא דעת שלישית לא שיטת הגאונים דלכתחלה מוסרין ע"מ שישאלו דא"נ מישתלי לאו איסורא כמו שיראה הרואה שם תוס' ד"ה המניח לחד תירוצא דחותך כזית לברורי ואפ"ה לא סומכין לכתחלה על שיתן אח"כ וע' רש"י שם באוקימתא דרבינא במ"ש מהרש"א בשם בה"ע וכמו שביארנו בס' ראש יוסף וכאן בסי' א' א"כ ה"ה כאן אין לשחוט לכתחלה אף בהחזיר אטו לא החזיר וכי לא גזרינן גזירה לגזירה דיעבד ולא לכתחלה. וכתב דשיטה מרווחת היא לומר כן וכשיטת הר"ן ז"ל שם דיעבד אף בלא החזיר בסתמא כשרה והיינו דומיא דמן העורף דלא החזיר ולא שייך ידיעה דומיא דהכי מצדדין כשירה וא"ש לישנא דאפי' דרבותא בשלימות הוא. ובהג"ה שם במהרש"א כתב להשיג על הב"י במה שהבין לתוס' בלא החזיר פסול אלא דוקא החזיר וידע לא מהני וזה ממ"ש הב"י בספרו הארוך מתו' משמע אם לא החזיר פסולה והרא"ש כתב ובלבד שידע ונראה מדבריו ואפי' החזיר צריך שידע וכל שידע אפילו לא החזיר עכ"ל ביאור דבריו דהרא"ש הטיל תנאי דוקא ידע וחזרה לא וגם לא הזכיר חזרה ומדהביא דברי הרא"ש ופי' כן ש"מ דסובר דרא"ש בתרתי פליג אתוס' דלתוס' דוקא החזיר וידע לא מהני מדלא הזכירו כ"א החזיר ולא אמרו ידע אטו לא ידע גם החזיר לא בעינן ידע דאל"כ אמאי לא אמרו אטו לא ידע והרא"ש פליג בתרתי וכן אתה רואה מדברי ל"ח קמ"ד אות צ"ח שכתב על דברי הרא"ש אבל מתוס' נראה דלא החזיר פסולה והיינו אף בידע וכמ"ש ולזה אמר מהרש"א ז"ל דז"א דא"כ דהחזיר בעינן וידע לא מהני ולהרא"ש איפכא ומש"ה תפס המחבר בש"ע חומרת שניהם אפשר וידע ואפשר מש"ה ידע פסולה דהוה שהיה או משום גזירה אף דיעבד פסולה א"כ קשיא מתני' מה איכא בין עורף לצדדין דבעורף ג"כ כשר בהחזיר כדמוקי התם דבלא אהדריה וזה שמתחלה כתב דומיא ובהג"ה כתב דא"כ מאי איכא כו' ולרא"ש אין קושיא דמצדדין שייך ידיעה ובעורף לא שייך ידיעה כמ"ש הש"ך והב"ח ז"ל כתב דלתו' בין החזיר ולא החזיר כשירה ובתנאי שידע והיינו כהרא"ש דאף בלא החזיר כל שידע כשר וה"ה לא ידע והחזיר ומחולק עם מהרש"א דאלו להב"ח ידע או החזיר דאל"כ מאי איכא מן העורף לצדדין ומהרש"א מפרש דברי התו' כפשטן לא החזיר ולא ידע דיעבד כשירה דומיא דעורף כו' גם למהרש"א בידע והחזיר אפשר כולי האי שרי לכתחלה ולהב"ח יראה דכה"ג נמי לכתחלה אסור יע"ש: ומעתה הבוא נבוא לבאר דברי הש"ך ז"ל הנה העתיק דברי התוס' והוסיף ב' מלות אב"ל לכתחל"ה וחיסר הוי"ו של ואפי' כדי ליישב לישנא דתוס' דלא כמהרש"א שכתב לישנא דתוס' יורה דבלא החזיר נמי דיעבד כשר לזה אמר דהוה כאלו כתוב כך מצינו לומר דוקא דיעבד אבל לכתחלה אפי' בהחזיר לא כו' אטו לא החזיר ולא ידע. ועל מהרש"א השיג בפשיטות שסובר לא החזיר ולא ידע כשירה א"כ לא הוה למיגזר כו' וכבר כתבנו מה שיש ליישב דברי מהרש"א. ועל הב"ח כתב דמשמע מדבריו דברי התוס' בין החזיר או לא החזיר ועכ"פ ידע לכתחלה לא אמאי גזרינן החזיר אטו לא החזיר הא ידע כשירה ומה שיש חילוק בין עורף לצדדין דכאן לא שייך ידע וזה למהרש"א ולהב"ח אין זה השגה אלא דהב"ח סובר דהב"י הבין שתוס' סוברים ידע לא מהני והש"ך מפרש דב"י סובר שגם תוס' סוברים ידע מהני והחזיר בלא ידע אטו לא החזיר ולא ידע וסובר הב"י דרא"ש חולק אתוס' בחדא בחזרה דלתוס' לא מהני או דלא פליגי כלל דרא"ש סובר כתוס' לגמרי וז"ש אח"כ מ"ש הב"י דרא"ש סובר החזיר לא מהני לא משמע כן מתוס' דמדלא אמרי' אטו לא ידע כו' ומנלן דרא"ש חולק עלייהו ומ"ש ידע דמתני' בלא אהדריה משום עורף ומצדדין כשרה והיינו בידע ובעורף לא שייך ידיעה וכתב הש"ך דוי"ו המחלקת היא או ידע או החזיר מהני וא"כ יש חזרה כאן מספרו הארוך ששם כתב לרא"ש חזרה לא מהני. אמנם כפי מה שהבין מהרש"א מדברי הב"י תפס חומרת שניהם בש"ע חומרת תוס' דהחזיר בעינן וחומרת הרא"ש ז"ל ידע בעינן וכבר כתבנו מה שהכריח למהרש"א והב"ח לפרש כן כדברי ב"י מדכתב ומשמע מדברי הרא"ש ז"ל דידע אף לא החזיר ומשמע נמי דהחזיר לא מהני היינו לומר לתוס' חולקים אכל זה גם מהכרעתו בש"ע דתרתי בעינן והיינו כדפרישית ויהיה מלת וה"ה השוחט מעורף קאי לומר דידע והחזיר מהני ולש"ך לא קאי כ"א אהחזיר דידע לחוד לא שייך מעורף. ועיין כה"ג בהגהות ב"י אות ט"ז כתב דהמחבר פירושי קמפרש והוא שהחזיר ויודע ר"ל שבזה יודע דחזרה הוה ידיעה מדלא כתב וידע אלא ויודע לאו תנאי הוא אלא פרושי קמפרש יע"ש ויפה פי' אלא מ"ש וכן פי' הט"ז יש לעיין ובס' ראש יוסף הארכנו בסוגיא זו למ"ד מחזיר דוקא במליקה היינו נמי דידע ואין כאן מקומו להאריך ומה שהראה הש"ך מקום לסי' כ"ד ס"ה לענין חותך המפרקת לאחר שחיטה דמוכח מכאן דכשירה דאל"כ מאי אריא מעורף אפי' מצואר כה"ג נמי וא"כ יש שפיר נ"מ לדינא בזמן הזה. ומיהו לענין דינא יש להחמיר דתרתי בעינן החזיר וידע ועיין שמ"ח ותב"ש: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז
סָעִיף א
א שבסוף הקנה כו'. ז"ל כל בו בשם הרב הברצלו"ני ענין שיפוי כובע הוא שע"פ הטבעת הגדולה יש שם בשר ופי הבשר עשוי חטים ועל אותן חטים כיסוי שדומה לעלה של הדס ועליה עצם אחד מטבעת הגדולה ומכסה סביב זה הבשר כמו כובע ובאמצע זה העצם יש שיפוי אחד בגוף העצם ונקרא שיפוי כובע ואמרו רבנן משיפוי כובע ולמטה כשירה שהוא כמו אצבע למעלה מטבעת הגדולה עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
ב ולכתחלה ישחוט כו'. משמע דיעבד כשר אפילו למעלה עד שיפוי כובע וכ"כ רש"ל דהך שיעור של טבעת הגדולה הוא להרחקה מחמת חשש תקלה ובהפסד מרובה יש לחלק ע"כ: ש"ע סָעִיף א
ג בלי שתאנוס עצמה. בגמרא איתא אמר רבא ובלבד שלא תיאנס פרש"י למשוך הסימנים חוץ נחזה בידי אדם בעי רבי חנינא אנסה עצמה מהו פרש"י לפשוט מאד צוארה בשעת שחיטה תיקו ולחומרא והתוס' פירשו בעיא זאת אנסה עצמה שפשטה ראשה יותר מדאי ליטול ירק בבור עכ"ל נראה כוונתם דלא ניחא להו לפרש פרש"י דאבעיא על שעת השחיטה דאם הוא טפי ממה שרגיל להתפשט בשעה שהיא רועה ודאי פסולה כיון דכבר קי"ל השיעור בכדי שהיא רועה ע"כ פירשו דמספקא ליה בפי' דכל שהיא רועה דדרך הבהמה לפשוט ראשה ביותר ליטול ירק מן הבור ואח"כ אוכלת אחר שחוזרת קצת מן הפישוט הגדולה מי נימא דגם זה בכלל השיעור שאמרו כשהיא רועה או נימא דוקא כשהיא רועה כפשוטו ואין פישוט ליטול הירק בכלל זה כנ"ל נכון ובזה מתורץ למה לא הביא הטור שאין חילוק בין אונס שע"י אדם לאנסה מעצמה בשחיטה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד שכשחותכין אותו מתכויץ. אין הפירוש שחלק אחד מתרחב מחבירו זה למעלה וזה למטה כמו שמבינים מקצת שוחטים שדבר זה הוא בכל מקום שיחתוך בבשר החי אלא הפי' שהעור מתקמט ונעשה קמטים במקום השחיטה והחלל מתכסה משא"כ בתורבץ נשאר החלל מגולה ואין מתקמט: ש"ע סָעִיף ב
ה ואין חילוק בין יונה כו'. כתב זה לפי דאיתא בגמ' יונה א"ר זירא עד מבלעתה ומשמע מב"י שמפרש דיונה ממש קאמר כלומר דיונה יש לה דין אחר משאר עוף ותמה עליו רמ"א בד"מ דיונה הוא שם אמורא וכ"כ רש"ל: ש"ע סָעִיף ב
ו עד הזפק. פי' גגו של זפק וכתב ב"י סימן להבחין אם שחט בגגו של זפק אם נראה עור לבן בידוע שנגע בו לפי שהאדום מצוי יותר בוושט מבחוץ מן הלבן והלבן יותר ארוך מן האדום ועוד סימן דבגג הזפק אין בו שני עורות כמו בוושט: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז ויודע שחתכם כו'. מדבריו נראה דתרתי הם חזרת הסימנים וידיעת החותך בסימנים קודם המפרקת ולמד כן מדברי הרא"ש שכתב על מתניתין דהשוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה ובלבד שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת כי הסימנים הם רכים ונדחים מן הסכין עכ"ל משמע דאפילו החזיר צריך שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת כ"כ בב"י וע"כ כתב כאן דתרתי בעינן ותמוה לי דא"כ היה לו להרא"ש להזכיר דין החזיר ולכתוב עליו דבעינן ג"כ ידיעה כו' אלא ברור הוא דהחזרה עצמה היא הידיעה דע"י שהחזיר יודע ודאי שחתך הסימנים קודם המפרקת וכן נ"ל מדברי התוס' שכתבו הא דנקט במתני' השוחט מן הצדדין כשר דוקא דיעבד אפילו אם החזיר דגזרינן אטו לא החזיר ע"כ ואם איתא דהחזיר לא סגי למה להו למגזר אטו לא החזיר תיפוק ליה דאפילו בהחזיר אסור שמא לא חתך הסימנים קודם המפרקת אלא פשוט שחתך הסימנים קודם כיון שהחזיר ובזה ידע אותו דבר וכ"כ באגודה דהחזיר לחוד כשר ולדידן אין נ"מ ממה שזכרנו דהא עיקר החשש דהכא משום שמא חתך המפרקת קודם הסימנים ואנן ס"ל דאסור אפילו חתך המפרקת אחר הסימנים כמ"ש סי' כ"ד ונמצא דאין הכשר אלא בלא חתך המפרקת מ"ה כשר אפילו בלא החזיר דאין לנו מה לחוש כנ"ל אלא דמו"ח ז"ל המציא חומרא אחת דכל שחתך בשר הצואר קודם הסימנים יש לאסור והיינו מטעם שהייה שמא בשעה שהתחיל לשחוט בבשר נגע מעט בושט וחזר וחתך בבשר ויליף לה מדברי הרשב"א בת"ה הקצר וז"ל מן הצדדין שחיטתו כשירה לפי שהסימנים נשחטים עד שלא חתך המפרקת והבשר שעליה עכ"ל מדנקט והבשר שעליה משמע שאם חתך בבשר קודם יש חשש לנקיבת וושט ע"כ ולעד"נ שאין מקום לחומרא זאת דא"כ ניחוש מספק בכל שוחט שמא באמצע שחיטת הסימנים חתך בבשר וחזר לסימנים או שמא בשעה שהתחיל לחתוך בעור נגע בסי' וחזר וחתך בעור. ותו מצאתי להדיא בדברי הרשב"א במשמרת הבית דף כ"ו ע"א בסופו וז"ל דמה שחתך בבשר לא יעלה ולא יוריד וכשהגיע לסימנים ושחט שני שלישים לכ"ע כשירה עכ"ל הרי לפניך לרשב"א בבירור דלא חיישינן לחתיכה בבשר בשעת שחיטה והא דנקט בת"ה הקצר והבשר שעליה הוא מטעם אחר דה"ק דאין כאן חשש שמא יחתוך כל המפרקת קודם חיתוך הסימנים ממילא יהיה תחלה אסורה דכיון שיש בשר על המפרקת בודאי יהיה נגמר תחלה חיתוך כל הסימנים קודם שיהיה נגמר חיתוך הבשר וכל המפרקת וכן מבואר בתה"ה וז"ל וטעמא דמילתא דאע"ג דשוחט מן הצד וחותך מפרקת עם שחיטת הסימנים שחיטת הסימנים קודמין לחתיכת כל המפרקת ואפילו טרפה אינה עד שהוא שוחט הסימנים עכ"ל זה מבואר כמ"ש דה"ק לא מיבעיא דחשש נבילות פשיטא דאין כאן דהיינו מה דאמר זעירא נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה דודאי לא יצטרך אפילו אח"כ לבוא לידי חתיכת רוב הבשר אלא אפילו חשש טרפות דהיינו בלא רוב בשר אין כאן כיון שעכ"פ צריך לחתוך קצת בבשר קודם חיתוך מפרקת והסימנים נשחטים קודם שיעשה חיתוך בבשר ובמפרקת אבל לא מיירי מאיסור שהייה דודאי אין שיעור שהייה בזה ואפילו לדידן דאנו מחמירים בכל השהיות אין זה אלא אם מגביה הסכין אפילו קצת בזה גוזרים מגביה ושהה קצת משום שוהה הרבה אבל כשאינו מגביה כלל למה נחמיר לדידן יותר מחכמי התלמוד דזה אין שייך בו גזירה וראייה לדבר שהרי בשוחט בשנים ושלשה מקומות בהיקף אחד כשר אף לדידן ולא נימא להחמיר לדידן מחמת ששהה קצת והוא מעשה בכל יום ע"כ אין חומרא אלא במגביה קצת ועיין מ"ש בסי' כ"א סעיף ד'. זהו כוונת הרשב"א ועיין מה שכתבתי עוד מזה בסי' כ"ז אבל מצד שהייה לא הקפידו אפילו אם בתוך השחיטה חותך במפרקת וכ"ש בבשר הצואר דאין כאן שיעור ובזה גם לדידן שרי דדוקא אם הגביה הסכין אפילו מעט אנו מחמירין משום לא פלוג אבל לא בזה וכמ"ש סי' כ"ג סעיף ב' בזה ע"ש ומ"ש בסעיף שאחר זה והוא מדברי כל בו כדי שיזדמנו לו קודם בשר הצואר עיקר קפידתו שלא יבא לחתוך המפרקת כמו שסיים שם בהדיא ולחתוך המפרקת כו' ומ"ה הקפידו גם על בשר הצואר שהוא על המפרקת משום הרחק מן הכיעור ואדרבה משם ראייה כיון שלא מצא טעם לאיסור אלא משום המפרקת ולא משום טעם שהייה בשחיטה אפילו בלא חתיכה במפרקת אלא ודאי שאין בזה חשש כלל כמו שאמרנו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח טוב ליזהר. פי' אפילו בשוחט כנגד הגרון: ש"ע סָעִיף ד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א הט"ז הביא לשון הכל בו בשם הרב אלברצלוני. והנה לשון המחבר שהוא לשון הר"מ ז"ל בפי' המשנה קושי ההבנה דמשמע דחיטי הם בתוך טבעת הגדולה ובגמרא משמע דהם למעלה דאמר שייר בחיטי כשרה והיינו למעלה מטבעת הגדולה גם בש"ע גופא משמע כן דכתב ואם לא שייר טריפה ובתוך הטבעת וודאי כשירה ורמ"א כתב לכתחלה ישחוט למטה מטבעת הגדולה היינו בתוך טבעת הגדולה ע"כ שייר בחיטי הוא למעלה ולזה נאמר דהתחלתן הוא בתוך הטבעת ונמשכין למעלה מטבעת שוב ראיתי בתב"ש אות ד' הקשה דא"כ מה קאמר בגמרא לחד מ"ד פגע בחיטי טריפה והא שייר בטבעת עכ"ל הנה מגמרא אין ראיה דיש לפרש כתוס' שם פגע ולא נגע היינו מן הראש ושייר חיטי למטה עיין תוס' חולין ח"י ב' ד"ה או אלא רש"י פי' פגע ולא נגע פי' ששיירם לצד מעלה ובמציאות לא פליגי ומ"מ מ"ש ז"ל מגמרא מוכח הוא שלא בדקדוק. עוד כתב התב"ש דהר"מ בפי' המשנה כתב דאם שחט למעלה מחיטי אף בתוך הטבעת הוי הגרמה עכ"ל ועיינתי שם וכתב וז"ל ואם שחט בטבעת עצמה למעלה מחיטין הר"ז הגרמה יש ליישב לשונו הואיל והתחלתן בתוך הטבעת נקיט הכי. ובכר"ו אות א' כתב אחר העיון והחקירה לו ולבודקים הבקיאים שבהמה בחייה כשהיא הולכת שחוח החיטים נכפפים תוך הטבעת משא"כ בשעת שחיטה מותח הצוואר ולפ"ז התחלתן למעלה מטבעת ולא יתישב לישנא דפי' המשניות והתב"ש כתב אותו עצם שחוט המחובר לטבעת קורא הר"מ ג"כ טבעת ולפ"ז שווין המה דברי הר"מ עם פי' הרב אלברצלוני. והכה"ג בהגהות הטור אות ב' בשם יאיר נתיב כתב ענין חיטים אלו א"א בקיאין וחפשנו וחקרנו את בודקים בקיאים ואמרו שלא הגיעו עד תכליתם יע"ש ולכן לא ראיתי להאריך בזה: ש"ע סָעִיף א
ב ולכתחלה. כתב הט"ז דיעבד ש"ד עד שיפוי כובע וכ"כ מהרש"ל בה"מ יש להקל עכ"ל הלשון דחוק דרמ"א מכשיר דיעבד אף בלא ה"מ ורש"ל דווקא בה"מ ומיהו שחט בתוך החיטים עצמן כשר דיעבד לרמ"א שלא הגיה על המחבר ומהרש"ל נמי י"ל כך: מ"ש הרב לכתחלה יש לשחוט בטבעת הגדולה ובס"ב כ' דלכתחלה יש לשחוט באמצע הצוואר היה נראה דבס"ב אשיעור למטה קאי די"א ששיעור היינו מקום שיש פירצי וי"א שיער ממש וכן בעוף עד הזפק היינו גגו מש"ה אמר להתרחק לשחוט רחוק מגוף באמצע הצואר ובס"א איירי לענין למעלה לצד הראש נתן שיעור בקנה למטה מטבעת ובושט ד"א כו' ועיין ד"מ שציין שיש בו כמין שיער וכתב ב"י לפי' שא"א בקיאין ע"כ יש לשחוט באמצע הצוואר א"כ יורה קצת כמ"ש אמנם התב"ש אות א' לא פי' כן אלא לעיל אמר לבקי ובס"ב לשאינו בקי דאין לשחוט אלא באמצע הצוואר ולא ידענא למה: ש"ע סָעִיף א
ג בלי. עט"ז הנה אעתיק ל' הגמרא מ"ה א' בקיצור אמר רבא תחתונה שהיא עליונה. שאני אומר כל שפושטת צווארה ורועה ובלבד שלא תאנוס בעי ר"ח וא"ת רב חנניא אנסה עצמה מהו תיקו ר"י ור"ל אמרו אנס בסימנין פסולה. רש"י ד"ה שלא תיאנס למשוך הסימנים לחוץ לחזה בידי אדם. וד"ה אנסה עצמה לפשוט מאוד צווארה בשעת שחיטה תיקו ותוס' ד"ה אנסה עצמה שפשטה צווארה ליטול ירק בבור. הנה לרש"י יש ג' דינין כל שרועה זה שיעור שחיטה ואפשר אף ליטול ירק כשירה שזהו בכלל רועה היא מדלא איבעי לן אלא אנסה עצמה בשעת שחיטה כו' ואנסה אדם וודאי פסולה וזה דין רבא. והאי שלא תאנוס הוסיף רש"י יו"ד שלא תיאנ"ס ע"י אדם לא היא עצמה דזה איבעי היא. ור"י ור"ל היינו דין דרבא ממש אנס השוחט דהיינו שלא תיאנס בידי אדם וא"כ לאיזה צורך אמר רבא כיון דכבר אמרו ר"י ור"ל וסתמא דתלמודא למה סידר הנך תרי ומש"ה פירשו התוס' בע"א והוה ד' דינין רועה כדרכה זהו דין א' הב' ובלבד שלא תאנוס היא עצמה בשעת שחיטה יותר מדאי הג' אנסה ליטול ירק אי הוה בכלל רועה או רועה כדרכה בעינן ור"י ור"ל דהיו מקמיה דרבא אמרו אנס השוחט פסולה ורבא השמיענו אפילו אנסה עצמה בשחיטה ומש"ה הביא הא דר"י ור"ל של"ת דרבא שלא תיאנס קאמר ולפ"ז כדרכה כשירה אנסה אדם או עצמה וודאי פסולה ליטול ירק הוה ספק. והר"מ ז"ל בפ"א מה"ש הז"ח כתב כשתמשוך הבהמה צווארה לרעות זהו מקום שחיטה. אנסה עצמה או השוחט ה"ז ספק השמיט מלת כדרכ"ה והשוה אנסה עצמה לשוחט דהוה רק ספק והכ"מ כתב דאנסה עצמה הוה ספק ור"י ור"ל אמרו דאנס השוחט הוה ספק פסולה (והא דלא אמרו רבותא יותר אנסה עצמה דלדידיה אין חילוק בין עצמה לשוחט) ורבא נמי מספק אמרה או דמיבעיה ליה אי רבא לכתחלה אמרה או אפילו דיעבד וכן פי' הלח"מ בפ"י ה"ב. והנך רואה דהר"מ ז"ל כרש"י וכמ"ש. והפר"ח אות ד' דחה דברי הר"מ ז"ל וא"י למה. דהא הכ"מ והלח"מ פירשוהו כהוגן. והטור כתב וז"ל כשתמשוך הבהמה צווארה לרעות כדרכה ובלבד שלא תאנוס היא עצמה לפשוט צווארה יותר ממה שרגילה לעשות כשהיא רועה ועיין ב"ח שפי' ובלבד שלא תאנוס היינו בשעת שחיטה והקשה אמאי לא אמר נמי אנס השוחט ותי' דכ"ש הוא יע"ש. והט"ז כפי דעתי פי' כך דהתו' מיאנו בפירש"י משום דמה מיבעיא ליה כיון דרועה בעינן פשיטא אנסה עצמה יותר מדאי פסולה אלא מיבעי ליטול ירק אי הוה בכלל רועה או כדרכה בעינן וסובר נמי הא דאמר ובלבד שלא תאנוס היינו נמי ליטול ירק דאי בשעת שחיטה ל"צ לומר דכבר אמר כל שהיא רועה ומיבעי ליה אי לכתחלה אמר ובלבד כו' הא דיעבד ליטול ירק נמי כשירה או לעיכובא אמר כן וכעין פי' הכ"מ בר"מ והשתא ה"ק הטור כשתמשוך לרעות כדרכה ובלבד שלא תאנוס הי"א א"ת עצמ"ה בג' מלות אלו כלל פירש"י דבלבד שלא תאנוס דאמר רבא לאו השוחט אלא היא עצמה והיינו ליטול ירק בבור וז"ש ממה שרגילה היינו כשהיא רועה כדרכה ול"ק אמאי לא כתב דאין חילוק דהטור השמיט כלל בין אנסה עצמה בשעת שחיטה ובין אנס השוחט דלאו בכלל רועה כדרכה הן. ולפ"ז בין ליטול ירק ובין אנסה עצמה ואדם בשעת שחיטה הוה ספק ולא וודאי ונ"מ לאו"ב ושאר דברים וכבר ביארנו בפתיחה ובסי' כ"ז אבאר עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד כשחותחין. עט"ז דפי' תורבץ נשאר החלל מגולה וושט עצמו מתכסה החלל ונעשה כעין שנצין. ולפ"ז תורבץ מלשון תרביצא ואכסדרה שהוא מקום רחב. ועיין פנים מאירות ח"א ש"א דוושט חבורו בלחי ונחבא שיעור מה מהוושט תחת הלחי ומתחלת מקום חבורו בלחי עד ד"א תו הוה וושט עצמו לא כחכם א' שר"ל משיוצא מבין הלחיים צריך שיעור ד"א יע"ש. ואני אומר דיפה כתב הכ"מ דוודאי שיעור חז"ל שנתנו בסתמא הוא מתחלת חבורו דאל"כ היה לפרושי וכן כתב בשמ"ח ס"ד במקום חבורו ובה"מ כתב התב"ש שם אות ח' דגודל א' די בין בהמה וחיה דקה. ועוף כשיעור הקנה כן שיעור הוושט למעלה כו' ולכתחלה ד' גודלין שסתם אצבעות גודלין ואנו נוהגין באמצע והוא שחיטה נכונה אמנם כן במה שמשמע שם מדברי השואל ששחט באלכסון והגרמה היה במיעוט בתרא ואף זה ספק היה וקאמר דספק בשחיטה פסולה✍בזה יש לעיין הואיל ושהיה והגרמה במיעוט בתרא הוה חומרא לדידן איפשר דאין מחמירין בספיקו ובהל' שהייה אבאר בעז"ה: ש"ע סָעִיף ב
ה ואין. דבגמרא אמר יונה אמר ר"ז עד מבלעתה ויש מי שפי' דה"ק יונה שהוא עוף אמר ר"ז דין אחר יש לה עד מבלעתה וז"א אלא יונה שם אמורא אמר משום ר"ז כ"כ ד"מ רש"ל ט"ז ועיין ב"י: ש"ע סָעִיף ב
ו עד הזפק. עט"ז וירצה דב' עורות יש לוושט חיצון אדום ופנימי לבן וממקום שמתחיל גגו של זפק אין שם אלא עור א' הלבן והאדום כלה שם ומ"מ מצוי יותר האדום בוושט עצמו ועור הלבן ארוך יותר שהאדום כלה בגגו ועוף שאין לו זפק כמו אווזים ממקום התחלת אגפיים בגוף ונכון לישחט באמצע צוואר ועיין מ"ש מזה בסימן מ"ט יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז ויודע. הט"ז האריך ותוכן כוונתו דהמחבר כתב תרתי החזיר וידע דלא כמ"ש הש"ך אות ח' דוי"ו הפירוד הוא כו' ולפ"ז הרא"ש ותו' פליגי דלתו' עיקר בהחזיר כשר ואף בלא ידע מדלא כתבו אטו לא ידע ורא"ש פליג עלייהו וזה דוחק דהרא"ש נמשך ע"פ הרוב אחר התוס' לז"א שרא"ש נמי או החזיר או ידע קאמר דהחזיר נמי ידע קרינן ביה ומיהו התו' דנקטו מצינו לומר דיעבד ואף החזיר אטו לא החזיר ולא כתבו ואף ידע אטו לא ידע אין להוכיח דידע לא מהני דחדא מינייהו נקטי ומ"ש לדידן אין נ"מ דאי לאחר שחיטה מצא חתוך רוב המפרקת בלא"ה פסול כמבואר לקמן סכ"ד. ואכתי סתם בה"מ כשירה ולא הוה אלא חומרא בעלמא ואלו כאן הוה ספיקא דאורייתא. ומ"ש עוד דהב"ח רצה לומר דכל ששחט באמצע השחיטה בבשר חיישינן לשהייה אין נראה וכן העלו כל האחרונים דלא הוה שהייה אלא בהגביה הסכין קצת לא כה"ג. ול"ד נמי לנמצא גמי בוושט דפוסלין דהתם לאו מענין עסק השחיטה הוה ואף שם חומרא בעלמא הוא משא"כ כשעוסק דרך שחיטה אף שחותך בבשר לא הוה שהיה אף לדידן דפוסלין שהיה בכ"ש וראיה משוחט וג' מקומות ומה שיש עוד לעיין בב"י ובמחבר אכתוב בש"ך באורך באות ח' בעזה"י: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א אותה. פי' מצד שמאל וכשהבהמה רועה יוצאת יותר מן הגוף משל ימין שהיא עבה ביותר וכ' בש"ך דאין להכשיר למעלה מטבעת הגדולה. וכן דעת מהרש"ל אע"פ שהב"ח אינו מתיר אלא במקום הפסד מרובה יש להקל כדעת המחבר וכן הוא בשחיטת אשכנזים: ש"ע סָעִיף א
ב ביותר. כ' בה"י דלמעלה בקנה בעוף לא הזכיר בש"ע בהדיא מה דינו אבל מסתימת לשון נראה דדינו נמי משיפוי כובע ולמטה כמו בהמה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ככרס. פי' הט"ז שהעור מתקמט ונעשה קמטים במקום השחיטה והחלל מכסה משא"כ בתורבץ נשאר החלל מגולה ואין מתקמט: ש"ע סָעִיף ב
ד פסולה. וכ' בש"ך בשם הרמב"ם דהוי נבילה דקיי"ל דכל ששחיטה גורם לו לפסול הוי נבילה ונ"מ לדידן אם היא נבילה לענין אותו ואת בנו כדלעיל סימן ט"ז ס"ט: ש"ע סָעִיף ב
ה אצבעותיו. וכ' בש"ך וכל בהמות וחיות שוים בין גדול בין קטן: ש"ע סָעִיף ב
ו הזפק. ופי' הש"ך עד גגות הזפק ולא גגו בכלל וסימן אם שחט בגגו של זפק אם נראה עור לבן בידוע שנגע בו ועוד סימן דבגג הזפק אין בו שני עורות כמו בושט: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז הסכין. וכ' בש"ך דמדברי המחבר משמע דתרתי בעינן חזרת סימנים וגם שיודע שחתכם קודם המפרקת ובאמת הוא נגד הש"ס דודאי בחזרת סימנים לחוד נמי מהני וצ"ל דהאי וידע הוא וי"ו המחלקת כלומר או ידע ובודאי מן הסתם אם לא החזיר יש לאסור. וכ' בט"ז דלדידן אין נ"מ כלל בדין זה. דהא עיקר החשש דהכא שמא חתך המפרקת קודם הסימנים ואנן סבירא לן דאסור אפילו חתך המפרקת אחר הסימנים כמו שכתב בסי' כ"ד סעיף ז'. ומה שכתב הב"ח ואם חתך בשר הצואר קודם הסימנים יש לאסור מטעם שמא בשעה שיתחיל לשחוט בבשר נגע מעט בוושט וחזר וחתך בבשר חולק עליו בט"ז והביא ראיה לדבריו גם אין לחוש לשום צד איסור שהייה כל זמן שלא הגביה הסכין עכ"ל. שוחט שהוא איטר יד ובאימון ידיו לשחוט אינו שוחט ממש באמצע הצוואר רק באלכסון ומ"מ הוא חותך הסימנים ולא פגע במפרקת מותר אף לכתחלה ופשיטא שאין להעבירו בשביל זה. תש"י שאלה מ"ח: ש"ע סָעִיף ג
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף ב
א ושיעור תורבץ הושט. עיין בזה בתשובת אא"ז פנים מאירות חלק א' סוף סימן א': ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ואם לא שייר כו'. כפי' תוס' שם פגע ולא נגע למעלה: ש"ע סָעִיף א
ב ולכתחלה כו'. עתוס' דב"ק צ"ט ב' ד"ה מנעך כו' אור"ת כו': ש"ע סָעִיף א
ג כשנופחין כו'. כמש"ל סי' ל"ה ס"ח בהג"ה וכל אלו הדברים כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד ושיעור כו' וי"א כו' ובעוף כו'. עתוס' שם ד"ה כדי כו': ש"ע סָעִיף ב
ה ואין כו'. ר"ל דלא כי"מ יונה אר"ז דקאי איונה: ש"ע סָעִיף ב
ו ולמטה כו'. דמשם ואילך נקרא זפק וע"ש מ"ד א' והאמר רבינא כו' אמאי כי קא שחיט בכרם כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז צריך כו'. עתוס' שם ד"ה השוחט כו': ש"ע סָעִיף ג
ח והוא שהחזיר כו'. כן דקדקו מדברי תוס' הנ"ל שאמרו גזירה אטו לא החזיר ואי בדיעבד כשר לא שייך למיגזר ומ"ש בגמ' ואי ס"ד מחזיר דוקא כו' ומתני' כו' התם בידע שחתך סימנין קודם המפרקת דאז א"צ החזיר בצדדין לאפוקי עורף דא"א ומ"ש בש"ע וידע ר"ל או ידע ומ"ש וה"ה לשוחט מן העודף לא קאי אלא אהחזיר ש"ך. אבל העיקר כדעת ת"ה והר"ן דבצדדין כשר אף בלא החזיר כסוגיא דגמ' שם וכתב בת"ה שם דאף לכתחלה מותר אף בלא החזיר אע"ג דחותך גם המפרקת מ"מ לא מיטרפא בזה ולא נקט דיעבד אלא משום מולק דאפי' בדיעבד פסול אבל הר"ן ורמב"ם כתבו דיעבד דוקא ע"ש ורש"י כתב כדברי ת"ה: ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.