א מְקוֹם הַשְּׁחִיטָה בַּצַּוָּאר בַּקָּנֶה, לְצַד הָרֹאשׁ, מִשִּׁפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה, וְהוּא קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל הַכּוֹבַע לְשַׁפֵּעַ וְלַעֲלוֹת. וְהַיְנוּ שִׁיֵּר בְּחִטֵּי, וְהוּא שֶׁבְּסוֹף הַקָּנֶה לְמַעְלָה יֵשׁ בְּתוֹךְ טַבַּעַת הַגְּדוֹלָה כְּמוֹ שְׁנֵי גַּרְגְּרִים מִגּוּף שְׂחוּסִי (פֵּרוּשׁ, תַּרְגּוּם בְּדַל אֹזֶן הַסְחוּס דִּבְאֻדַּן, כְּלוֹמַר הַקָשֶׁה שֶׁבָּאֹזֶן) וְנִקְרָאִים חִטֵּי. וְאִם שָׁחַט בְּתוֹךְ הַחִטִּין וְשִׁיֵּר מֵהֶם כָּל שֶׁהוּא לְמַעְלָה, כְּשֵׁרָה, שֶׁהֲרֵי שָׁחַט מִשִּׁפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה, וְאִם לֹא שִׁיֵּר מֵהֶם כְּלוּם אֶלָּא שָׁחַט לְמַעְלָה מֵהֶם, הֲרֵי זֶה מֻגְרֶמֶת (פי' הַגְרָמָה, הַכְרָעַת הַסַכִּין חוּץ לִמְקוֹם שְׁחִיטָה לְצַד הָרֹאשׁ אוֹ לְצַד הַגּוּף) וּפְסוּלָה וּלְכַתְּחִלָּה יִשְׁחֹט לְמַטָּה מִטַּבַּעַת הַגְּדוֹלָה (מָרְדְּכַי פ' א"ט ומהרי"ו הִלְכוֹת שְׁחִיטָה) ; וְשִׁעוּרוֹ לְמַטָּה עַד רֹאשׁ כְּנַף הָאֻנָּא כְּשֶׁנּוֹפְחִין אוֹתָהּ וְעוֹלָה לְמַעְלָה עַד מָקוֹם שֶׁמַּגִּיעַ רֹאשָׁהּ בַּקָּנֶה, אָז הוּא הַמָּקוֹם בְּעַצְמוֹ שֶׁהָיְתָה נוֹגַעַת כְּשֶׁהָיְתָה חַיָּה הַבְּהֵמָה וְהָיְתָה רוֹעָה כְּדַרְכָּהּ, כְּשֶׁתִּמְשֹׁךְ צַוָּארָהּ לִרְעוֹת בְּלִי שֶׁתֶּאֱנֹס עַצְמָהּ לִמְשֹׁךְ צַוָּארָהּ בְּיוֹתֵר, וּבְעוֹף, לְמַטָּה בַּקָּנֶה כְּמוֹ בַּוֵּשֶׁט (ר"ן בְּשֵׁם הָרא"ה).
ב וּבַוֵּשֶׁט, מִתְּחִלַּת הַמָּקוֹם שֶׁכְּשֶׁחוֹתְכִין אוֹתוֹ מִתְכַּוֵּץ, עַד מָקוֹם שֶׁיַּשְׂעִיר וְיַתְחִיל לִהְיוֹת פְּרָצִים פְּרָצִים בַּכֶּרֶס; שָׁחַט לְמַעְלָה מִמָּקוֹם זֶה, וְהוּא הַנִּקְרָא תֻּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט, אוֹ לְמַטָּה מִמָּקוֹם זֶה וְהוּא מִתְּחִלַּת בְּנֵי מֵעַיִם, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה; וְשִׁעוּר תֻּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁחִיטָה לְמַעְלָה, בִּבְהֵמָה וְחַיָּה כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו (לשון רמב"ם פ"א מה"ש דין ה') ; הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּדֵי רֹחַב ד' אֶצְבְּעוֹתָיו (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ"י ומהרי"ו) ; וְקַבָּלָה בְּיַד הַקַּדְמוֹנִים שֶׁבְּכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה הַשִּׁעוּר עַד מָקוֹם שֶׁמַּגִּיעַ שָׁם אֹזֶן הַבְּהֵמָה אוֹ הַחַיָּה כְּשֶׁכּוֹפְפִין אוֹתָהּ (הַגָּה במהרי"ו וא"ז בְּשֵׁם קְצָת פִּירוּשִׁים וב"י בשם מ"כ) ; וּבְעוֹף, הַכֹּל לְפִי גָּדְלוֹ וְקָטְנוֹ. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין יוֹנָה לִשְׁאָר עוֹפוֹת, דִּבְכֻלָּן שִׁעוּרָן שָׁוֶה (הַסְכָּמַת כָּל הַפּוֹסְקִים וְכֵן הוֹכִיח בד"מ דְיוֹנָה דְּבּשָׁ"ס הוּא שֵׁם מ"ד וְלֹא עוֹף לְאַפּוּקֵי ב"י בְּשֵׁם מ"כ) ; וּלְמַטָּה עַד הַזֶּפֶק. הַגָּה: וְעוֹף שֶׁאֵין לוֹ זֶפֶק, עַד בֵּין הָאֲגַפִּים (בֵּית יוֹסֵף) ; וּלְפִי שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בְּשִׁעוּרִין אֵלּוּ, נָכוֹן לִשְׁחֹט בְּאֶמְצַע הַצַּוָּאר לְאָרְכּוֹ, דְּאָז יוֹצֵא מִיְּדֵי סָפֵק (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ"ק).
ג צָרִיךְ הַשּׁוֹחֵט שֶׁיִּשְׁחֹט בְּאֶמְצַע הַצַּוָּאר; וְאִם שָׁחַט מִן הַצְּדָדִין, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְהוּא שֶׁהֶחֱזִיר הַסִימָנִים וְיוֹדֵע שֶׁחֲתָכָם קֹדֶם שֶׁחָתַךְ הַמַּפְרֶקֶת, כִּי הַסִימָנִים רַכִּים וְנִדָּחִים מִן הַסַכִּין; וְהוּא הַדִּין לְשׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף.
ד טוֹב לִזָּהֵר לְמַשְׁמֵשׁ בַּסִימָנִים וּלְתָפְשָׂם קֹדֶם שְׁחִיטָה, כְּדֵי שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ קֹדֶם בְּשַׂר הַצַּוָּאר; וּבְיוֹנִים נִמְצָאִים הַסִימָנִים בַּצְּדָדִים וְצָרִיךְ אִמּוּן יָדַיִם וּזְהִירוּת גְּדוֹלָה, שֶׁאִם לֹא יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם וְיַזְמִינֵם לְפָנָיו קֹדֶם שְׁחִיטָה קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד לִפְשֹׁעַ וְלַחְתֹּךְ הַמַּפְרֶקֶת קֹדֶם הַסִימָנִים.
א סָעִיף א והוא שבסוף הקנה כו'. ודעת מהרי"ו נראה שלא להכשיר למעלה מטבעת הגדולה וכ"כ מהרי"ל וכן הוא בהגהות מהרי"ו וכ"כ האגור ע"ש שחיטת אשכנזים ושכן ראה נוהג מורו אביו ז"ל וכ"כ מהרש"ל בהגהותיו לשחיטות שאין אנו נוהגים להכשיר כלל למעלה מטבעת הגדולה מחמת חשש תקלות וכן הוא בשחיטות האחרונים ואף על פי שבב"ח תמה דהלא מבואר בפ"ק דחולין דכשר ולפע"ד דיצא להם כן מעובדא דמוגרמת בפ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ט ע"ב) משמע שם דמפני ע"ה יש להחמיר שלא להכשיר למעלה מטבעת הגדולה וכדאיתא בתוס' שם ע"ש מיהו מסיק בב"ח דבמקום הפסד מרובה וכה"ג יש לפסוק כמ"ש המחבר וכן פסק מהרש"ל בשחיטות:
ב סָעִיף א כנף האונה. שהיא בצד שמאל וכשהבהמה רועה יוצאת יותר מן הגוף משל צד ימין שהיא עבה עכ"ל הגה"מיי שהביא ב"י וד"מ:
ג סָעִיף א בלי שתאנוס עצמה. בשעת שחיטה למשוך צוארה ביותר:
ד סָעִיף א ובעוף למטה בקנה כו'. ז"ל ד"מ ובהר"ן פ' א"ט דף תרפ"ג ע"א כתב והרא"ה קבל מאחיו דשיעור ושט בעוף כנגדו בקנה עכ"ל וע"כ נרשם כאן בש"ע ר"ן בשם הרא"ה וטעות הוא דה"ק הר"ן שעור ושט דעוף למעלה כנגדו בקנה משפוי כובע ולמטה והכי איתא בדבריו להדיא ומביאו ב"י וכן הוא בהרא"ה בס' ב"ה דף כ"ה ע"א וא"כ צ"ע מנין לו להר"ב זה דלמטה בקנה כמו בושט ונ"ל שיצא לו כן ממ"ש ב"י שמ"כ דבעוף למטה בושט עד גגו של זפק ובקנה עד כנגד גגו של זפק ולקמן ס"ק ז' נתבאר דשעור ושט למטה עד הזפק דכתבו הט"ו היינו גגו של זפק:
ה סָעִיף ב שחיטתו פסולה. כל זה הוא לשון הרמב"ם וכתב עליו הכ"מ וז"ל משמע דנבילה הוי שהרי כתב בפרק ג' כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה ה"ז נבלה ואם אוכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה וקשה דתורבץ הושט וכרס לא הוי אלא טרפה ולא נבלה וי"ל דמש"ה לא אמר ה"ז נבלה ומטמא במשא אלא אם אכל ממנה כזית לוקה אבל לענין טומאה לא נחית ומשום דרוב הנזכרים באלו פרקים הוי נבלה נקט לה לשון נבלה עכ"ל ולא ידעתי מה היה לו שהרי כתב בהדיא ולוקה משום אוכל נבלה אלא ודאי אע"ג דנקיבת התורבץ (ועמ"ש בסי' ל"ג ס"ג) וכרס לא הוי אלא טרפה מכל מקום כיון שנתקלקל וניקב בשחיטה ה"ל שחיטה גורם לה לפסול והוי נבלה גמורה כדתנן בהדיא בפ' השוחט כל ששחיטה גורם לה לפסול נבלה דהא ודאי כל טרפה אם לא נשחטה ומתה כך נבלה היא והלכך כיון ששחט בתורבץ הוושט וכרס נטרפה ואין השחיטה מתירתה דזהו לאו מקום שחיטה ואין לך נבלה גדולה מזו וזה פשוט. ונ"מ לדידן במאי דהוי נבלה לענין או"ב וכמש"ל סימן ט"ז ס"ס:
ו סָעִיף ב בבהמה וחיה כו'. גם זה הוא לשון הרמב"ם ומשמע דס"ל דכל בהמות וחיות שוות בשעור זה רק בעוף שיש במינו קטנים לפי גדלו וקטנו ולכן תמה ב"י על הטור שכתב אחר שעורו של הרמב"ם דהוא בשור הגדול ושאר בהמה וחיה ועוף לפי גדלו וקטנו דאין דבריו מכוונים שהתוס' והרא"ש לא כתבו כן אלא אחר שיעורו של רש"י שהוא ד' אצבעות עכ"ל. וגם הרשב"א כתב בת"ה אחר שיעורו של הרמב"ם וזו בבהמה וחיה אבל בעוף כו' והב"ח הבין שתלונות הב"י הוא על מ"ש הטור ובעוף לפי גדלו וקטנו ולכן תמה עליו שהרי בדברי הרמב"ם ורשב"א מבוארים כמ"ש הטור וז"א שהרי מיד אח"כ כתב הב"י והרמב"ם בפ"א כתב כפירוש בה"ג וכתב שזהו השעור בבהמה וחיה אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו עכ"ל ב"י הרי בהדיא כוונתו כמ"ש אח"כ מצאתי בדרישה שפירש להדיא דעת הב"י כדברי ועיין ס"ק ד':
ז סָעִיף ב ולמטה עד הזפק. פי' הפרישה והב"ח דהיינו עד גגו של זפק ולא גגו בכלל וכ"פ הרא"ש פא"ט ומהרש"ל שם סי' ו' וכן הוא במהרי"ו:
ח סָעִיף ג ואם שחט מן הצדדין כו'. ז"ל הב"י ונראה מדברי התוס' שאם לא החזיר הסימנים פסולה שכך כתבו השוחט מן הצדדין מצינן למימר דוקא דיעבד אבל לכתחלה אפילו החזיר הסימנים גזרה אטו לא החזיר והרא"ש כתב ובלבד שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת כי הסימנים הם רכים ונדחין מן הסכין ונראה מדבריו דאפילו החזיר צריך שידע ואפילו לא החזיר כל שידע כשר עכ"ל ומביאו בד"מ ומ"ש שנראה מדברי התוס' שאם לא החזיר פסולה נלפע"ד כן דאי בלא החזיר כשרה לא שייך למיגזר אטו לא החזיר כיון דאפילו לא החזיר גופיה כשר בדיעבד ולא אתי תקלה מזה ולא מצינו בשום מקום גזרה כי האי וכן הסכים בס' תורת חיים וכ"כ בס' זבחי צדק בשס התוס' והמרדכי ולא אוכל לירד לסוף דעת מהר"ש אידל"ש בחדושיו והב"ח שהשיגו על הב"י בזה ומה שהקשו הא קתני בסיפא השוחט מן העורף שחיטתו פסולה ואוקמיה בש"ס בלא החזיר דוקא וא"כ מאי איכא בין רישא לסיפא אינו קושיא דבסיפא שחיטתו לעולם פסולה כיון דשוחט מן העורף מה שאין כן ברישא דמיירי בידע דוקא וכמו שכ' הרא"ש וטור ורבינו ירוחם כשר אף בלא החזיר רק שהתוס' קאמרי דאפילו החזיר לכתחלה לא אטו לא החזיר מן הסתם דאז פסול וכמ"ש הרא"ש וסייעתו וכן כתב האגודה פ"ק דחולין סי' כ"ה להדיא וז"ל השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה דוקא בדיעבד ושיחזור הסימנים עכ"ל הרי דבשלא החזיר אף דיעבד פסול והיינו מן הסתם דווקא מיהו מ"ש הב"י דמשמע מדברי הרא"ש דאפילו החזיר צריך שידע אינו נלפע"ד כלל דלא מסתבר כלל לפסול כיון שהחזיר הסימנים ודאי חתכם קודם המפרקת והרי רש"י והר"ן פ"ק דחולין מכשירים אף בלא החזיר אפילו לא ידע משום דודאי מן הסתם שחיט להו קודם המפרקת וכן נראה דעת הרשב"א בתה"א דף כ"ו ע"א וא"כ אמאי נימא דפליג עלייהו הרא"ש פלוגתא רחוקה כי האי אלא נראה דלהכי פי' הרא"ש ובלבד שידע משום דאוקי ש"ס מתני' בדלא אהדרי אבל מודה דבהחזיר כשר בסתם וכדס"ל להאגודה (וכדמוכח מהתוס' שכתבו אטו לא החזיר מדלא קאמרי אטו החזיר גופיה ודוק) וכן משמע מדברי הטור ורבינו ירוחם שכתבו ואם החזיר הסימנים אחורי העורף כשרה ולא התנו שידע כמו שהתנו ברישא אלא ודאי כמ"ש ודוק היטב כי כל זה נלפע"ד ברור דהשתא התוס' והרא"ש וסייעתו והאגודה בחדא שיטתא קיימי אלא שקשה על המחבר במה שמשמע לכאורה מדבריו דידע לחוד לא מהני דזהו נגד הש"ס דאוקי מתני' בדלא אהדר ועכ"פ ידע מהני (ולפי מ"ש בס' תורת חיים אפשר דרישא דמתני' איירי בהחזיר דוקא אבל דבריו דחוקים מאד ע"ש ודוק) וצ"ל דמ"ש המחבר וידע הוא וי"ו מחלקת כלומר והוא שהחזיר או ידע ומ"ש אחר כך וה"ה לשוחט מן העורף קאי אהחזיר לחוד ודברי העט"ז א"א ליישב כן ע"ש ועי' בסימן כ"ד ס"ה ובמ"ש שם:
א סָעִיף א שבסוף הקנה כו'. ז"ל כל בו בשם הרב הברצלו"ני ענין שיפוי כובע הוא שע"פ הטבעת הגדולה יש שם בשר ופי הבשר עשוי חטים ועל אותן חטים כיסוי שדומה לעלה של הדס ועליה עצם אחד מטבעת הגדולה ומכסה סביב זה הבשר כמו כובע ובאמצע זה העצם יש שיפוי אחד בגוף העצם ונקרא שיפוי כובע ואמרו רבנן משיפוי כובע ולמטה כשירה שהוא כמו אצבע למעלה מטבעת הגדולה עכ"ל:
ב סָעִיף א ולכתחלה ישחוט כו'. משמע דיעבד כשר אפילו למעלה עד שיפוי כובע וכ"כ רש"ל דהך שיעור של טבעת הגדולה הוא להרחקה מחמת חשש תקלה ובהפסד מרובה יש לחלק ע"כ:
ג סָעִיף א בלי שתאנוס עצמה. בגמרא איתא אמר רבא ובלבד שלא תיאנס פרש"י למשוך הסימנים חוץ נחזה בידי אדם בעי רבי חנינא אנסה עצמה מהו פרש"י לפשוט מאד צוארה בשעת שחיטה תיקו ולחומרא והתוס' פירשו בעיא זאת אנסה עצמה שפשטה ראשה יותר מדאי ליטול ירק בבור עכ"ל נראה כוונתם דלא ניחא להו לפרש פרש"י דאבעיא על שעת השחיטה דאם הוא טפי ממה שרגיל להתפשט בשעה שהיא רועה ודאי פסולה כיון דכבר קי"ל השיעור בכדי שהיא רועה ע"כ פירשו דמספקא ליה בפי' דכל שהיא רועה דדרך הבהמה לפשוט ראשה ביותר ליטול ירק מן הבור ואח"כ אוכלת אחר שחוזרת קצת מן הפישוט הגדולה מי נימא דגם זה בכלל השיעור שאמרו כשהיא רועה או נימא דוקא כשהיא רועה כפשוטו ואין פישוט ליטול הירק בכלל זה כנ"ל נכון ובזה מתורץ למה לא הביא הטור שאין חילוק בין אונס שע"י אדם לאנסה מעצמה בשחיטה:
ד סָעִיף ב שכשחותכין אותו מתכויץ. אין הפירוש שחלק אחד מתרחב מחבירו זה למעלה וזה למטה כמו שמבינים מקצת שוחטים שדבר זה הוא בכל מקום שיחתוך בבשר החי אלא הפי' שהעור מתקמט ונעשה קמטים במקום השחיטה והחלל מתכסה משא"כ בתורבץ נשאר החלל מגולה ואין מתקמט:
ה סָעִיף ב ואין חילוק בין יונה כו'. כתב זה לפי דאיתא בגמ' יונה א"ר זירא עד מבלעתה ומשמע מב"י שמפרש דיונה ממש קאמר כלומר דיונה יש לה דין אחר משאר עוף ותמה עליו רמ"א בד"מ דיונה הוא שם אמורא וכ"כ רש"ל:
ו סָעִיף ב עד הזפק. פי' גגו של זפק וכתב ב"י סימן להבחין אם שחט בגגו של זפק אם נראה עור לבן בידוע שנגע בו לפי שהאדום מצוי יותר בוושט מבחוץ מן הלבן והלבן יותר ארוך מן האדום ועוד סימן דבגג הזפק אין בו שני עורות כמו בוושט:
ז סָעִיף ג ויודע שחתכם כו'. מדבריו נראה דתרתי הם חזרת הסימנים וידיעת החותך בסימנים קודם המפרקת ולמד כן מדברי הרא"ש שכתב על מתניתין דהשוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה ובלבד שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת כי הסימנים הם רכים ונדחים מן הסכין עכ"ל משמע דאפילו החזיר צריך שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת כ"כ בב"י וע"כ כתב כאן דתרתי בעינן ותמוה לי דא"כ היה לו להרא"ש להזכיר דין החזיר ולכתוב עליו דבעינן ג"כ ידיעה כו' אלא ברור הוא דהחזרה עצמה היא הידיעה דע"י שהחזיר יודע ודאי שחתך הסימנים קודם המפרקת וכן נ"ל מדברי התוס' שכתבו הא דנקט במתני' השוחט מן הצדדין כשר דוקא דיעבד אפילו אם החזיר דגזרינן אטו לא החזיר ע"כ ואם איתא דהחזיר לא סגי למה להו למגזר אטו לא החזיר תיפוק ליה דאפילו בהחזיר אסור שמא לא חתך הסימנים קודם המפרקת אלא פשוט שחתך הסימנים קודם כיון שהחזיר ובזה ידע אותו דבר וכ"כ באגודה דהחזיר לחוד כשר ולדידן אין נ"מ ממה שזכרנו דהא עיקר החשש דהכא משום שמא חתך המפרקת קודם הסימנים ואנן ס"ל דאסור אפילו חתך המפרקת אחר הסימנים כמ"ש סי' כ"ד ונמצא דאין הכשר אלא בלא חתך המפרקת מ"ה כשר אפילו בלא החזיר דאין לנו מה לחוש כנ"ל אלא דמו"ח ז"ל המציא חומרא אחת דכל שחתך בשר הצואר קודם הסימנים יש לאסור והיינו מטעם שהייה שמא בשעה שהתחיל לשחוט בבשר נגע מעט בושט וחזר וחתך בבשר ויליף לה מדברי הרשב"א בת"ה הקצר וז"ל מן הצדדין שחיטתו כשירה לפי שהסימנים נשחטים עד שלא חתך המפרקת והבשר שעליה עכ"ל מדנקט והבשר שעליה משמע שאם חתך בבשר קודם יש חשש לנקיבת וושט ע"כ ולעד"נ שאין מקום לחומרא זאת דא"כ ניחוש מספק בכל שוחט שמא באמצע שחיטת הסימנים חתך בבשר וחזר לסימנים או שמא בשעה שהתחיל לחתוך בעור נגע בסי' וחזר וחתך בעור. ותו מצאתי להדיא בדברי הרשב"א במשמרת הבית דף כ"ו ע"א בסופו וז"ל דמה שחתך בבשר לא יעלה ולא יוריד וכשהגיע לסימנים ושחט שני שלישים לכ"ע כשירה עכ"ל הרי לפניך לרשב"א בבירור דלא חיישינן לחתיכה בבשר בשעת שחיטה והא דנקט בת"ה הקצר והבשר שעליה הוא מטעם אחר דה"ק דאין כאן חשש שמא יחתוך כל המפרקת קודם חיתוך הסימנים ממילא יהיה תחלה אסורה דכיון שיש בשר על המפרקת בודאי יהיה נגמר תחלה חיתוך כל הסימנים קודם שיהיה נגמר חיתוך הבשר וכל המפרקת וכן מבואר בתה"ה וז"ל וטעמא דמילתא דאע"ג דשוחט מן הצד וחותך מפרקת עם שחיטת הסימנים שחיטת הסימנים קודמין לחתיכת כל המפרקת ואפילו טרפה אינה עד שהוא שוחט הסימנים עכ"ל זה מבואר כמ"ש דה"ק לא מיבעיא דחשש נבילות פשיטא דאין כאן דהיינו מה דאמר זעירא נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה דודאי לא יצטרך אפילו אח"כ לבוא לידי חתיכת רוב הבשר אלא אפילו חשש טרפות דהיינו בלא רוב בשר אין כאן כיון שעכ"פ צריך לחתוך קצת בבשר קודם חיתוך מפרקת והסימנים נשחטים קודם שיעשה חיתוך בבשר ובמפרקת אבל לא מיירי מאיסור שהייה דודאי אין שיעור שהייה בזה ואפילו לדידן דאנו מחמירים בכל השהיות אין זה אלא אם מגביה הסכין אפילו קצת בזה גוזרים מגביה ושהה קצת משום שוהה הרבה אבל כשאינו מגביה כלל למה נחמיר לדידן יותר מחכמי התלמוד דזה אין שייך בו גזירה וראייה לדבר שהרי בשוחט בשנים ושלשה מקומות בהיקף אחד כשר אף לדידן ולא נימא להחמיר לדידן מחמת ששהה קצת והוא מעשה בכל יום ע"כ אין חומרא אלא במגביה קצת ועיין מ"ש בסי' כ"א סעיף ד'. זהו כוונת הרשב"א ועיין מה שכתבתי עוד מזה בסי' כ"ז אבל מצד שהייה לא הקפידו אפילו אם בתוך השחיטה חותך במפרקת וכ"ש בבשר הצואר דאין כאן שיעור ובזה גם לדידן שרי דדוקא אם הגביה הסכין אפילו מעט אנו מחמירין משום לא פלוג אבל לא בזה וכמ"ש סי' כ"ג סעיף ב' בזה ע"ש ומ"ש בסעיף שאחר זה והוא מדברי כל בו כדי שיזדמנו לו קודם בשר הצואר עיקר קפידתו שלא יבא לחתוך המפרקת כמו שסיים שם בהדיא ולחתוך המפרקת כו' ומ"ה הקפידו גם על בשר הצואר שהוא על המפרקת משום הרחק מן הכיעור ואדרבה משם ראייה כיון שלא מצא טעם לאיסור אלא משום המפרקת ולא משום טעם שהייה בשחיטה אפילו בלא חתיכה במפרקת אלא ודאי שאין בזה חשש כלל כמו שאמרנו:
ח סָעִיף ד טוב ליזהר. פי' אפילו בשוחט כנגד הגרון:
א סָעִיף א אותה. פי' מצד שמאל וכשהבהמה רועה יוצאת יותר מן הגוף משל ימין שהיא עבה ביותר וכ' בש"ך דאין להכשיר למעלה מטבעת הגדולה. וכן דעת מהרש"ל אע"פ שהב"ח אינו מתיר אלא במקום הפסד מרובה יש להקל כדעת המחבר וכן הוא בשחיטת אשכנזים:
ב סָעִיף א ביותר. כ' בה"י דלמעלה בקנה בעוף לא הזכיר בש"ע בהדיא מה דינו אבל מסתימת לשון נראה דדינו נמי משיפוי כובע ולמטה כמו בהמה:
ג סָעִיף ב ככרס. פי' הט"ז שהעור מתקמט ונעשה קמטים במקום השחיטה והחלל מכסה משא"כ בתורבץ נשאר החלל מגולה ואין מתקמט:
ד סָעִיף ב פסולה. וכ' בש"ך בשם הרמב"ם דהוי נבילה דקיי"ל דכל ששחיטה גורם לו לפסול הוי נבילה ונ"מ לדידן אם היא נבילה לענין אותו ואת בנו כדלעיל סימן ט"ז ס"ט:
ה סָעִיף ב אצבעותיו. וכ' בש"ך וכל בהמות וחיות שוים בין גדול בין קטן:
ו סָעִיף ב הזפק. ופי' הש"ך עד גגות הזפק ולא גגו בכלל וסימן אם שחט בגגו של זפק אם נראה עור לבן בידוע שנגע בו ועוד סימן דבגג הזפק אין בו שני עורות כמו בושט:
ז סָעִיף ג הסכין. וכ' בש"ך דמדברי המחבר משמע דתרתי בעינן חזרת סימנים וגם שיודע שחתכם קודם המפרקת ובאמת הוא נגד הש"ס דודאי בחזרת סימנים לחוד נמי מהני וצ"ל דהאי וידע הוא וי"ו המחלקת כלומר או ידע ובודאי מן הסתם אם לא החזיר יש לאסור. וכ' בט"ז דלדידן אין נ"מ כלל בדין זה. דהא עיקר החשש דהכא שמא חתך המפרקת קודם הסימנים ואנן סבירא לן דאסור אפילו חתך המפרקת אחר הסימנים כמו שכתב בסי' כ"ד סעיף ז'. ומה שכתב הב"ח ואם חתך בשר הצואר קודם הסימנים יש לאסור מטעם שמא בשעה שיתחיל לשחוט בבשר נגע מעט בוושט וחזר וחתך בבשר חולק עליו בט"ז והביא ראיה לדבריו גם אין לחוש לשום צד איסור שהייה כל זמן שלא הגביה הסכין עכ"ל. שוחט שהוא איטר יד ובאימון ידיו לשחוט אינו שוחט ממש באמצע הצוואר רק באלכסון ומ"מ הוא חותך הסימנים ולא פגע במפרקת מותר אף לכתחלה ופשיטא שאין להעבירו בשביל זה. תש"י שאלה מ"ח:
א סָעִיף א ואם לא שייר כו'. כפי' תוס' שם פגע ולא נגע למעלה:
ב סָעִיף א ולכתחלה כו'. עתוס' דב"ק צ"ט ב' ד"ה מנעך כו' אור"ת כו':
ג סָעִיף א כשנופחין כו'. כמש"ל סי' ל"ה ס"ח בהג"ה וכל אלו הדברים כו':
ד סָעִיף ב ושיעור כו' וי"א כו' ובעוף כו'. עתוס' שם ד"ה כדי כו':
ה סָעִיף ב ואין כו'. ר"ל דלא כי"מ יונה אר"ז דקאי איונה:
ו סָעִיף ב ולמטה כו'. דמשם ואילך נקרא זפק וע"ש מ"ד א' והאמר רבינא כו' אמאי כי קא שחיט בכרם כו':
ז סָעִיף ג צריך כו'. עתוס' שם ד"ה השוחט כו':
ח סָעִיף ג והוא שהחזיר כו'. כן דקדקו מדברי תוס' הנ"ל שאמרו גזירה אטו לא החזיר ואי בדיעבד כשר לא שייך למיגזר ומ"ש בגמ' ואי ס"ד מחזיר דוקא כו' ומתני' כו' התם בידע שחתך סימנין קודם המפרקת דאז א"צ החזיר בצדדין לאפוקי עורף דא"א ומ"ש בש"ע וידע ר"ל או ידע ומ"ש וה"ה לשוחט מן העודף לא קאי אלא אהחזיר ש"ך. אבל העיקר כדעת ת"ה והר"ן דבצדדין כשר אף בלא החזיר כסוגיא דגמ' שם וכתב בת"ה שם דאף לכתחלה מותר אף בלא החזיר אע"ג דחותך גם המפרקת מ"מ לא מיטרפא בזה ולא נקט דיעבד אלא משום מולק דאפי' בדיעבד פסול אבל הר"ן ורמב"ם כתבו דיעבד דוקא ע"ש ורש"י כתב כדברי ת"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.