Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 19 — שולחן ערוך, יורה דעה יט
א הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיְּבָרֵךְ קֹדֶם: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה; וְאִם שָׁחַט וְלֹא בֵּרַךְ, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְאִם שָׁחַט דָּבָר דְּאִתְיְלִיד בּוֹ רִעוּתָא וְצָרִיךְ בְּדִיקָה, יִשְׁחֲטֶנּוּ בְּלֹא בְּרָכָה, וּכְשֶׁיִּמָּצֵא כָּשֵׁר מְבָרֵךְ עַל הַשְּׁחִיטָה, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא סָמוּךְ לַשְּׁחִיטָה (בְּאוֹר זָרוּעַ הִלְכוֹת כִּסוּי דְּלָא כרש"י בִּתְשׁוּבָה). וְאִם שָׁחַט בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, שֶׁהוּא מָקוֹם מְטֻנָּף, יְבָרֵךְ בְּרִחוּק ד' אַמּוֹת קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לְשָׁם, וְלֹא יְדַבֵּר עַד אַחַר הַשְּׁחִיטָה. (הַגָּהוֹת שְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים בְּשֵׁם אֲגֻדָּה).
ב שָׁחַט בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת, בְּרָכָה אַחַת לְכֻלָּן.
ג שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִין שְׁנֵי בַּעֲלֵי חַיִּים, יָכוֹל לְבָרֵךְ הָא' לְהוֹצִיא חֲבֵרוֹ; וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לָצֵאת.
ד צָרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּדַבֵּר בֵּין בְּרָכָה לַשְּׁחִיטָה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִצָּרְכֵי הַשְּׁחִיטָה; וְאִם דִּבֵּר, צָרִיךְ לְבָרֵךְ פַּעַם אַחֶרֶת. אֲבָל מֻתָּר לְדַבֵּר בֵּין הַשְּׁחִיטָה לַכִּסּוּי (מָרְדְּכַי פכ"ה בְּשֵׁם סה"ת), וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב שֶׁלֹּא לְדַבֵּר (ת"ה אֲשֵׁרִי תא"ו נט"ו ור' יְרוּחָם וְאֲגֻדָּה).
ה אִם רוֹצֶה לִשְׁחֹט הַרְבֵּה, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְדַבֵּר בֵּין שְׁחִיטָה לִשְׁחִיטָה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִצָּרְכֵי הַשְּׁחִיטָה; וְאִם דִּבֵּר, צָרִיךְ לְכַסוֹת דַּם שְׁחִיטָה רִאשׁוֹנָה וּלְבָרֵךְ פַּעַם אַחֶרֶת עַל הַשְּׁחִיטָה, אֲבָל עַל כִּסוּי שֵׁנִי לֹא יְבָרֵךְ. הַגָּה: מִשּׁוּם דִּשְׁחִיטָה לָא הָוֵי הֶפְסֵק; אֲבָל אִם שָׂח בֵּינְתַיִם, הָוֵי הֶפְסֵק וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. (כָּל בּוֹ וְאשר"י וְכָל הַפּוֹסְקִים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשִׂיחָה בֵּין שְׁחִיטָה לִשְׁחִיטָה לָא הָוֵי הֶפְסֵק.
ו הַמְבָרֵךְ עַל דַּעַת לִשְׁחֹט חַיָּה אַחַת, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ לוֹ יוֹתֵר, יְכַסֶה דַּם הָרִאשׁוֹן וִיבָרֵךְ עָלָיו, וִיבָרֵךְ עַל הַשְּׁחִיטָה הַשְׁנִיָּה וְלֹא עַל הַכִּסוּי; וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהֱבִיאוּם לוֹ קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ עַל כִּסוּי הָרִאשׁוֹנָה (ד"ע ורש"ל סכ"ה סעיף ח'). הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֵבִיאוּ לוֹ מִמִּין הָרִאשׁוֹן שֶׁשָּׁחַט, אֵין צָרִיךְ לְכַסּוֹת הָרִאשׁוֹנָה וּלְבָרֵךְ עַל שְּׁחִיטָה שְׁנִיָּה (טוּר בְּשֵׁם בַּעַל הֲלָכוֹת) וְכֵן עִקָּר וְעַיֵּן בא"ח סִימָן ר"ו.
ז הָיוּ לְפָנָיו הַרְבֵּה לִשְׁחֹט, וּבֵרַךְ עַל הַשְּׁחִיטָה, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ לוֹ עוֹד, אִם כְּשֶׁמְּבִיאִים לוֹ הָאַחֲרוֹנוֹת יֵשׁ עֲדַיִן לְפָנָיו מֵאוֹתָם שֶׁהָיוּ לְפָנָיו כְּשֶׁבֵּרַךְ, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ; וְאִם לָאו, צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לִזָּהֵר לִהְיוֹת דַּעְתּוֹ בִּשְׁעַת בְּרָכָה עַל כָּל מַה שֶּׁיָּבִיאוּ לוֹ.
ח הָיָה שׁוֹחֵט חַיָּה אוֹ עוֹף וְדַעְתּוֹ לִשְׁחֹט עוֹד, וְשָׁכַח וְכִסָה וּבֵרַךְ, כְּשֶׁחוֹזֵר לִשְׁחֹט אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל הַשְּׁחִיטָה, שֶׁאֵין הַכִּסוּי הֶפְסֵק. הַגָּה: וְכֵן הַדִּין אִם שָׁחַט חַיָּה (אוֹ עוֹף) וְרוֹצֶה לִשְׁחֹט בְּהֵמָה, מְכַסֶּה דַּם הַחַיָּה וְיִשְׁחֹט הַבְּהֵמָה בְּלֹא בְּרָכָה (כָּל בּוֹ).
ש״ך Shach
סָעִיף א
א כשרה. אפילו הזיד ולא ברך כשרה אפילו לעצמו וכ"פ ב"י וד"מ ומהרש"ל פ' כסוי הדם ס"א וכן משמע בה"ג ריש דף קכ"ו והב"ח לא פסק כן וע"ל ר"ס כ"ח: ש"ע סָעִיף א
ב דבר דאתיליד בו ריעותא כו'. ומהרש"ל שם סי' ה' פסק כרש"י (והב"ח ס"ס זה כתב ע"ש מהרש"ל כהא"ז ולפע"ד לא דקדק לראות כל דבריו של מהרש"ל ע"ש) דיברך קודם השחיטה דאפי' מיטרפא מהני לה שחיטתה לטהרה מידי נבלה ולא משמע כן בירושלמי פרק הרואה במאי דקאמר התם גבי ברכת השחיטה חזקת בני מעיים כשרים הם וע"ל סימן כ"ח ס"ק כ"ו: ש"ע סָעִיף א
ג וכשימצא כשר מברך כו'. ובד"מ מביא בשם הג"ה אשר"י פ"ק דחולין דאפילו בכשרה אם שכח ולא ברך קודם השחיטה יברך אחר השחיטה עכ"ל וכן נמצא במקצת שחיטת האחרונים ובהג"ה אשר"י שם סיים דכל מצות שלא ברך עובר לעשייתן מברך אחר עשייתן כדפירש בברכות מא"ז עכ"ל ובפ"ק דברכות כתבו וז"ל היכא דלא בירך קמיה דמצוה מברך אחר המצוה ויוצא ידי חובתו אכן בסעודה דאסור לאדם שיהנה בלא ברכה כיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואידחי אידחי א"ז עכ"ל אכן אין כן דעת הרמב"ם) ר"פ י"א מהל' ברכות דין ו' שכתב אם שחט בלא ברכה אפילו הפריש תרומות ומעשרות או שטבל ולא ברך אינו חוזר ומברך אחר עשייה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ובספר ברכת אברהם סוף חלק א' וריש חלק י' האריך מאד לסתור דברי הרמב"ם במליצות והרצאות דברים ועיקר יסודו דאם איתא דאינו מברך אחר עשייתן א"כ היכא שרינן לגר (כדלקמן סי' רס"ח סס"ב) וכן שאר חייבי טבילות (כדלקמן סי' ר') ושאר מצות לברך לכתחלה אחר עשייתן ואי משום דלא היה אפשר לברך קודם הברכה לא הוה ליה לברך כלל עכ"ל וכל דבריו אינם נראין לפע"ד דהא ודאי קי"ל כל הברכות הם מדרבנן חוץ מברכת המזון וכדאיתא בברכות בכמה דוכתי ובפוסקים א"כ הם אמרו לברך קודם המצוה ולא אחר המצוה כלל והם אמרו בגר ודכותיה דאכתי גברא לא חזי יברך אחר המצוה והכי משמע בפ' ג' שאכלו (דף נ"א ע"א) דאמרי' התם אמר רבינא הלכך אפילו גמר מלאכול יחזור ויברך דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אקב"ו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא חזי והואיל ואידחי אידחי ע"כ אלמא דדוקא גבי טבילה ודכותיה משום דלא חזי מעיקרא אבל היכא דחזי מעיקרא ולא בירך לא יברך אח"כ ואע"ג דבספר ברכת אברהם כתב דה"ה דה"מ לשנויי ליה ולא היא התם ברכת המצות היא כו' אלא דעדיפא מיניה קאמר אין זה מוכרח כלל ועוד דהא רבינא ע"כ לא ס"ל חילוק זה ולא חזינא דפליג עליה ש"ס בהאי והכי משמע מדברי הר"ר יונה פ' ג' שאכלו שם דה"ה בכל שאר הברכות שמברך עובר לעשייתן אם לא בירך אינו מברך אח"כ ע"ש (ועוד ראיה ברורה דגרסי' ברפ"ק דפסחים (דף ו' ע"ב) בי רב אמרי כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה דאכתי גברא לא חזי תניא נמי הכי טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אקב"ו על הטבילה ואם איתא מאי ראיה מייתי מהך ברייתא דלמא דוקא טבל ועלה אבל לכתחלה לא וכרבינא דהוי מפרש לה דיעבד דוקא דהא בשאר מצות נמי אי לא ברך מעיקרא מברך אח"כ אלא ודאי ס"ל לש"ס דאם איתא דלא אמרינן אכתי גברא לא חזי ושרי לכתחלה א"כ אפילו דיעבד אינו מברך הואיל ואדחי אדחי והכי משמע להדיא מדברי התוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ט ע"א) והרא"ש שם שכתבו דאם נטל הלולב בידו בלא ברכה דצ"ל (אח"כ) ע"כ דה"ט דמברך אח"כ הואיל והמצוה לא נגמרה עדיין לגמרי דבעי נענוע עכ"ל משמע הא אם גמר כל המצוה וכן בעלמא דלא שייך האי טעמא אינו מברך) (בנקודת כסף מוחק מן ועוד ראיה עד כאן. ויש מגיהין שם א"כ אפילו דיעבד אינו מברך הואיל ואדחי אדחי ודו"ק) וגם בפסקי רקנ"ט סי' ע"ב הביא דברי הא"ז ואח"כ דברי הרמב"ם במסקנא משמע דהכי ס"ל וכ"כ הר"ד אבודרהם בשם בעל המאור כהרמב"ם וכן נראה מדברי הרי"ף בתשובה גבי ברכת המילה שהביא ר"מ אלשקר בתשו' סי' י"ח ועוד דהא קי"ל כל ספק ברכות להקל: ש"ע סָעִיף א
ד מברך כו'. כתב העט"ז שאנו נוהגין כשיזדמן לשחוט דבר שיש בו ספק טרפה ששוחט תרנגול או עוף אחר קודם לו וכוונתו ג"כ על זה וכ"כ הב"ח ודבר נכון הוא וכן הוא לקמן סי' כ"ח לענין כסוי הבופל"א מ"מ דינו של הר"ב אמת היכא דאין אפשר לשחוט עוף אחר וק"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה והוא שיתכוין לצאת. וגם חבירו יכוין להוציאו טור ועיין בא"ח סי' רי"ג ותקפ"ו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ו צריך לכסות דם שחיטה ראשונה כו'. דכיון דשח בדברים אחרים שאינן מצרכי השחיטה וצריך לחזור ולברך על שחיטה השניה צריך לגמור מצות שחיטה ראשונה ולכך יכסה ויברך פעם אחרת על שחיטה השניה אבל על כסוי השני לא יברך כיון דבשעה שבירך על כסוי הראשון היה דעתו לשחוט ולכסות עוד והשחיטה אינה הפסק משום דאפשר דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא וברכת השחיטה נמי לא הוי הפסק כדאשכחן ביקנה"ז כ"כ הפוסקים: ש"ע סָעִיף ה
ז וי"א דשיחה כו'. והסכמת הפוסקים דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך וכ"כ מהרש"ל שם סי' ט' וכ"פ בד"מ וכ"כ בספר ל"ח והעט"ז וכל האחרונים: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח יכסה דם הראשון כו'. משום דנמלך הוא שלא היה דעתו מתחלה עליהם ודינו כשח בס"ק ו' כ"כ הפוסקים ועיין בא"ח סימן קס"ט וקע"ט: ש"ע סָעִיף ו
ט וי"א דאם הביאו כו'. ובעט"ז מסיים בה וכן עיקר ועיין בא"ח סי' ר"ו וכן הוא במקצת דפוסים בדברי הר"ב וכן כתב בד"מ שהטא"ח סי' ר"ו סתם כבעל העיטור ושלא כדברי הרא"ש ע"כ ובדרישה כתב וז"ל ותימא לפי מה שדימו ברכת שחיטה לברכת פירות א"כ הביאו לו ממין אחר נמי כמ"ש ב"י בסי' ר"ו וכ"פ בש"ע שם (וכן נראה מדברי הר"ב שם וכן פסק בלבוש שם) ועוד דלפ"ז קשה דברי הטור שכתב בסמוך שאפילו עדיין מאותו מין שבירך עליו לפניו והביאו לו עוד מאותו המין צריך לחזור ולברך על המובאים וזהו כלפי מ"ש בסימן ר"ו אלא ע"כ צ"ל כמ"ש ב"י דיש חילוק בין אכילה דיש לו קבע לשחיטה דאין לו קבע כו' וכ"כ בס' ל"ח וכתב שכן משמע בדברי הרא"ש להדיא כדעת הטור ודלא כבעל העיטור ופסק כן ע"ש וכן נראה להדיא מדברי הכל בו וכן משמעות הפוסקים וכן נראה מדברי מהרש"ל שם וכ"כ רבינו ירוחם נתיב א' סוף ח"ב דכשמל תינוק אחד ואין דעתו מתחלה על הב' צריך לברך על השני והביאו הר"ב גופיה בסי' רס"ה ס"ה וכ"כ העט"ז שם ומבואר שם ברבינו ירוחם שדין מילה ושחיטה שוה בזה וכן הוא באבודרהם הלכות מילה ובמרדכי ס"פ כסוי הדם ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י היו לפניו הרבה כו'. וה"ה אם היה לפניו א' ואחר שברך קודם ששחט הביאו לפניו אחרות א"צ לחזור ולברך וכן מוכח בב"י: ש"ע סָעִיף ז
יא ולכתחלה כו'. משום דהטור ס"ל דלעולם כל מה שלא היה לפניו כשבירך צריך לברך אא"כ היה דעתו על כל מה שיביאו לו הלכך לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולצאת אליבא דכ"ע יתן לכתחלה דעתו על כל מה שיביאו לו וכה"ג כתב הר"ב בא"ח סימן ר"ו וכתבו מהרש"ל והפרישה והב"ח דהשוחט המושכר המיוחד לשוחט קבוע במקום לעולם דעתו על כל מה שיביאו לו אפילו בב' מינים וא"צ לברך כל זמן שלא שח בנתיים: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב ושכח וכסה כו'. ולענין כסוי השני עיין מ"ש העט"ז כי דברי טעם הם: ש"ע סָעִיף ח
יג מכסה דם החיה כו'. ולפי מאי דקי"ל לקמן סי' כ"ח ס"כ דצריך לבדוק הריאה קודם הכסוי א"כ יפסיק הרבה בין שחיטה לשחיטה ויצטרך לברך פעם אחרת נלפע"ד שישחוט מתחלה הבהמה ואחר כך יכסה החיה ול"ד לשח בין חיה לחיה ולנמלך דצריך לכסות מתחלה חיה ראשונה דהתם שאני כיון דצריך לחזור ולברך א"כ צריך לגמור מצות שחיטה ראשונה וכן משמע באשר"י ופוסקים משא"כ הכא והכל בו אפשר דלא ס"ל הך דלקמן סימן כ"ח או אפשר דלא נחת לדינים אלו ולא בא אלא לאשמעינן דהכסוי לא הוי הפסק ונפקא מינה לענין עוף שהזכיר שם ג"כ וכן משמע מדבריו שם ודו"ק: ש"ע סָעִיף ח
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א ולא הש"ך מתיר השחיטה בהזיד אפילו לעצמו ומיהו לקמן סי' כ"ח אות ג' הביא דאם העם פרוצים שלא לברך על השחיטה ועל הכסוי יש להוכיחם ולאסור השחיטה להם ולא לאחרים עיין יש"ש פרק כיסוי הדם סי' י"א: ש"ע סָעִיף א
ב דבר דאיתיליד. עש"ך השיג על הב"ח במה שהבין מיש"ש פרק כיסוי הדם שפוסק כא"ז וכרמ"א דיברך אח"כ כמ"ש שם בסי' ה' מיהו נראה בעיני כו' דזה דברי הא"ז והיש"ש בסימנים ובפנים פסק להדיא כרש"י דמברך קודם דמטהר עכ"פ מידי נבילה והביא הש"ך ראיה מירושלמי והכי איתא בירושלמי הביאו הפר"ח אות ג' בפרק הרואה שחיטה מאימתי מברך ר' יוחנן עובר לשחוט יוסי בן נהוראי משישחוט למה שמא תתנבל מעתה עד שתבדק חזקת בני מעיים כושר עכ"ל. ומה דפריך שמא תתנבל שפיר משא"כ בדיקת הריאה אף אם ימצא טריפה מטהר מידי נבילה אלא ודאי כיון שאין מצוה לשחוט אלא מי שרוצה לאכול כמו דכתיב וזבחת ואכלת א"כ טריפה אין צריך ברכה. ולכאורה יש לומר דהא דפריך מעתה עד שתיבדק לא אבדיקת ריאה קשיא ליה כמ"ש הפר"ח אלא ה"ק עד שתיבדק מי"ח טריפית דיש בהן פסיקת הגרגרת וניקב הוושט דהוה נבילה ולא מיטהר מידי נבילה ומשני חזקת בני מעיים כושר גם המקשן ידע כן אלא דפריך כיון דחייש שמא תתנבל ואף שרוב שוחטין כהוגן מ"מ כל היכא דאיכא לברורי או משום חומר הברכה מחמירין יותר משאר ספיקות דלא בדקינן אחר ח"י טריפות וה"ה אחר נקיבת הוושט אין בודקין א"כ לא יברך עד שיבדוק אחר נקיבת הוושט ומשני חזקת בני מעיים כושר ואיכא רוב וחזקה משא"כ לשמא תתנבל ומ"מ האמת יורה דרכו דעל בדיקת הריאה קשיא ליה ואנן קיי"ל דמברך קודם שחיטה כר' יוחנן וכדאמר בפסחים ז' ב' א"ה שחיטה נמי וכ"ת על שחיטת עוף וגדיים וטלאים קאי א"כ אמאי אמר חוץ מן הטבילה והאיכא שחיטת בהמה [וחיה] (ותירץ) משום בדיקת הריאה אלא ע"כ חזקת בני מעיים כושר הן גם יוסי בן נהוראי מודה לזה דחזקת בני מעיים כושר הן וכיסוי שאני דאיכא לברורי משא"כ השחיטה א"א בע"א. ובזה מיושב קישית יש"ש דכיסוי כיון שאפשר קודם הבדיקה ודאי כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן משא"כ שוחט דבר דאיתיליד בה ריעותא א"א קודם והוה כטבילת גר דמברכין אח"כ וה"ה כאן ואף שיש לחלק קצת מ"מ דומה הוא להתם והכלל כל דבר שאפשר לברך קודם אם עבר ולא בירך אין מברך אח"כ להר"מ וכמ"ש הש"ך אות ג' והיכא דא"א מברך אח"כ. ובכר"ו אות ב' הקשה דעוף הנדרס שוחטין בי"ט ולענין ברכה לא ותי' דכאן איפשר לברך אח"כ ולפי מ"ש הש"ך בשם הר"מ אין ראוי לעשות כן כיון דהתירו לשחוט בי"ט ה"ה הברכה וכל שיכול לברך מקודם אין לברך אח"כ אם לא דחומר הברכה לא תשא כו' ועיין לקמן סי' ל"ח ובא"ח סי' תצ"ה ולמ"ש לעיל בשם ס' שאגת אריה דשהתה מעל"ע אין צריך בדיקה כי אם מדרבנן ומשום שמחת יום טוב התירו הוה א"ש ולפי זה דוקא עוף שנדרס מותר לשוחטו ביום טוב לא ספק טריפה כמו ניקב בקוץ וכדומה שצריך בדיקה מ"ה וה"ה כאן עוף שנדרס יוכל לברך קודם כיון דהבדיקה דרבנן וצ"ע ועיין מ"ש לקמן סי' כ"ח: ודע דהכה"ג בהגהות הטור אות א' כתב דאף לרש"י ודאי טריפה אין לברך ובמסוכנת למ"ד שמטהר מידי נבילה מברך עכ"ל הנה מ"ש דודאי טריפה אף רש"י מודה יראה דכן הוא דלמה לו לברך כיון שאין רוצה לאכול ובספק יברך וברכה לבטלה לא הוה. אמנם מ"ש במסוכנת לרש"י יברך תמהני דהתם מטהר מידי נבילה ומסוכנת אם לא תפרכס הוה ודאי נבילה ואיך יברך ברכה לבטלה וכבר כתבנו לעיל סי' י"ז מה שנראה לנו בדין המסוכנת: שחט לרפואה או לכלבים יברך אם ירצה כיון דאי בעי אכיל מיניה ובתנאי שיש בודק הא לא"ה שאין בודק ולא יבוא הבשר לידי אכילה כלל לא יברך כן כתב הבל"י והתב"ש בשם ש"א ואף שחזקת בני מעיים כושר מ"מ לדידן א"א לאכול בלי בדיקה הלכך לא יברך כשאין שם בודק: ש"ע סָעִיף א
ג וכשימצא. הש"ך האריך ותוכן כוונתו בד"מ כתב טריפה או כשרה אם לא בירך קודם יברך אח"כ ובהג"ה השמיט כשירה דסובר כהר"מ ז"ל בפי"א מהלכות ברכות ה"ה דכל המצות אם לא בירך קודם אין מברך אחריה ואין לחלק בין מצות לנהנין. ומ"ש הר"מ אלא טבילת גר היא סובר דשאר חייבי טבילות מברכין קודם אמנם אנן לקמן סימן ר' פסקינן דה"ה שאר חייבי טבילית יע"ש. והש"ך הביא ראיה מברכות דרבינא הוה סבר מי שאכל ולא בירך מברך אח"כ וראיה מטבילה ודחי התם גברא לא חזי והנה לכאורה דרבינא היה סובר דההיא דטבילה דיעבד הוא ולא לכתחלה ומביא ראיה דאי לא מברך לכתחלה מברך אח"כ וכמ"ש הש"ך בראיה מפסחים ודחי התם גברא לא חזי אלמא הא חזי לא מברך אף במצות וס' ברכת אברהם אומר דה"מ לשנויי שיש חילוק בין נהנין למצות כמ"ש הג"א דאסור ליהנות כו' ואין מוכרח דהא התם קאמר הש"ס להדיא התם גברא לא חזי משמע הא חזי אף במצות כן הוא דלא היה אומר שקר. אלא שהפר"ח השיב דאם כן מאי איריא טבילה דנקיט ליתני שאר מצות מש"ה משני דלא חזי והתב"ש אות א' כתב דרבינא ודאי ידע דגברא לא חזי אלא דהביא ראיה דיברך אח"כ ודחי לה התם א"א בע"א ומוכח כש"ך יע"ש. ולפי זה אזיל ליה הראיה מפסחים דרבינא לא הוה מפרש לה כלל דיעבד וא"כ שפיר מוכח בפסחים דטבילה אומר לכתחלה אח"כ. וכנראה שמש"ה העביר הש"ך הקולמוס על ראיה מפסחים ולא הבינותי כלל מה שהשיב הפר"ח דא"כ מאי אריא טבילה דנקיט אין זה שייך להוכחת רבינא ואי לתרוצי ברייתא קאי לא תליא בהא דרבינא ועוד דהל"ל ולטעמיך. ועל רבינא י"ל דהיה סובר דטבל ועלה על כל חייבי טבילות קאי דסתמא תנן והתם מעיקרא חזי כמ"ש הר"מ ז"ל רק טבילת גר כו' ודחי לה לא בטבילת גר מיירי. ומיהו ההיא דפסחים ודאי י"ל להשיב דמוכח שפיר דאל"כ מ"ש טבילה דנקיט. ולענין הלכה העלה הש"ך ותב"ש דלא יברך רק יהדר אחר ב"ח אחר ויברך ויכוין להוציא זה יע"ש. והפר"ח כתב תכ"ד אחר השחיטה יברך ותב"ש כתב אפילו תכ"ד לא יברך ואם נזכר באמצע שחיטה קודם רוב ב' ורוב א' דעת הפר"ח דיברך ודעת התב"ש דלא יברך וראיה מציצית דמפליג ולא בשחיטה יע"ש ואין ראיה דהא נמי כתב ולא יברך אחר השחיטה ומשמע תוך שחיטה יברך ואין הכרע ומיהו לאחר רוב ב' ורוב א' אף לחד דעה דהוה מ"ה לא יברך וצ"ע בכ"ז: ש"ע סָעִיף א
ד מברך. וטוב יותר לשחוט תרנגול כשר ואח"כ זה ומיהו אם אין לו דינו של הר"ב אמת לבוש ש"ך. וירצה בזה אף להר"מ ז"ל דלא יברך אח"כ הכא דומה לטבילת גר דחזינן כל דא"א לברך קודם תקנו אח"כ וראיתי להאורח מישור כתב שהש"ך לא ראה מ"ש רמ"א בא"ח סי' קנ"ח סי"א בנטילת ידים אם לא בירך ער אחר הניגוב יברך אח"כ והוא מהג"א עכ"ל ולא אבין אמאי לא עיין במ"א שם אות י"ו דעיקר הטעם הואיל וגברא לא חזי דפעמים ידיו מטונפות תקנו לכולן לאחר נטילה ומ"ש שם בגמ' היינו הא דברכות נ"א התם גברא לא חזי ונט"י בכלל טבילה היה עי' תוס' פסחים דף ב' ועי' סי' קס"ז אות כ' במ"א ובסימן תל"ב ודברי הט"ז בסימן קנ"ח אות ב' יש לעיין בהם במ"ש ראיה משכח ואכל דהג"א מחלק בין נהנין למצות ואם כן אין ראיה משם לנטל ידיו ולא בירך ועיין סימן ר' ובמקום אחר אבאר עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה והוא שיתכוין לצאת וגם חבירו יכוין להוציאו טור ש"ך. א"י מה מלמדנו דהא הטור כתב כן וגם המחבר בפירוש אומר כן דמ"ש אחר יכול להוציא חבירו הרי מכוין להוציאו וכן כתב הפרישה דמ"ש המחבר יכול להוציא חבירו היינו מכוין להוציאו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ו צריך לכסות. דכל שצריך לברך על שחיטה שניה מכסה קודם: ש"ע סָעִיף ה
ז וי"א כתב הש"ך הסכמות אחרונים לברך דלא כט"ז. ומיהו משום חומר ברכה כתב התב"ש אין לברך אא"כ יפסיק הרבה בדברים אחרים ואז יברך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח יכסה. דנמלך הוא וכל שצריך לברך על שחיטה שניה ממילא צריך לכסות קודם כמו בשח בין השחיטות לדיעה א' ה"ה כאן כו' ש"ך: ש"ע סָעִיף ו
ט האריך הש"ך וכ' דדיעה א' עיקר וזה כט"ז ג"כ ולענין דינא חומר ספק ברכה ע"כ טוב לכוין לכל מה שיביאו לו ולענין כיסוי אם בירך וקודם שכיסה הביאו לו עוד נסתפק התב"ש וכבר כתבנו מזה בט"ז: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י דלאו דווקא הרבה ה"ה אחת וקודם ששחט הביאו לו עוד א"צ לברך ונראה כן מב"י ש"ך והוא מבואר שם. ונראה דה"ה אם באמצע שחיטה כ"ז דלא גמר שחיטה ראשונה רוב ב' ורוב א' דינא הכי ואפשר אפי' לאחר רוב כיון דלכתחלה צריך לשחוט כל הב' הוה עוסק בשחיטה: ש"ע סָעִיף ז
יא דיותר טוב לכוין כל מה שיביאו לו ושוחט דמתא מסתמא דעתו על כל מה שיביאו ש"ך ומיהו אם עקר ממקום למקום צריך לברך: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב ולענין כיסוי השני עיין לבוש כי דברי טעם הם ש"ך וכבר העתקנו בט"ז יע"ש: ש"ע סָעִיף ח
יג שחט. כתב הש"ך דאינו נכון דהא צריך לבדוק הריאה קודם והכל בו אפשר דסובר דא"צ לבדוק עכ"ל ור"ל וא"כ הרב דלא הגיה שם כלום בסימן כ"ח אמאי הסכים כאן לדין הכלבו ועיין פר"ח ותב"ש מ"ש כאן בדין בית מטבחיים אם הוא בלא מחיצות והמקום מטונף צריך להרחיק ד"א ואם הוא במחיצות מברך מיד ושאני ב"ה דאף שיש מחיצות צריך להרחיק ד"א: ש"ע סָעִיף ח
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ולא בירך שחיטתו כשירה. לאפוקי מהלכות אלדד הדני שהביא המרדכי שאסר השחיטה בזה והמרדכי כתב בפרק כיסוי דם בשם ראבי"ה דמ"מ אם עשה כן במזיד אסור לאכול ממנה והיו מכין אותו אבל לאחר מותר וכתב ב"י דהרמב"ם ושאר פוסקים חולקים על ראבי"ה וכתב מו"ח ז"ל דמ"מ יש להחמיר לקנסו כראבי"ה: ש"ע סָעִיף א
ב ישחטנו בלא ברכה. ויש נוהגים לשחוט עמו שחיטה כשירה וזה עדיף טפי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג יכול לברך כו'. קמ"ל בזה דל"ת דוקא בברכת הנהנין שכולן יש להם קביעות אחד אז אחד מברך לכולן כמ"ש בא"ח סי' רי"ג משא"כ כאן שכל אחד שוחט בהמה אחרת ה"א שאין אחד פוטר חבירו קמ"ל כנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד בין ברכה לשחיטה. זה פשוט בכל מידי דטעון ברכה: ש"ע סָעִיף ד
ה בין השחיטה לכיסוי. דס"ל כיסוי הוא מצוה בפני עצמה אלא די"א דהכיסוי הוא גמר השחיטה ע"כ כתב רמ"א דטוב ליזהר שלא לדבר כיון שהוא באמצע המצוה אע"פ שאם דבר א"צ לברך שנית גם בתוך השחיטה עצמה מ"מ לכתחלה נכון ליזהר בכך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו ואם דבר צריך כו'. דס"ל דבין שחיטה לשחיטה הוה כמו שח בין תפילין לתפילין דצריך לחזור ולברך ע"כ צריך לגמור השחיטה הראשונה ולכסות דמיה ויש חסרון בדפוס שצ"ל צריך לכסות דם שחיטה הראשונה ולברך עליה ולברך פעם כו': ש"ע סָעִיף ה
ז משום דשחיטה לא הוי הפסק. פי' בין הכיסויין דהא הוי בדעתו על כיסוי השני בשעה שבירך על הראשון ואין כאן הפסק דאפשר דשחט בחד ידא ומכסה בחד ידא וברכת שחיטה השניה נמי לא הוי הפסק כיון דלא שח שיחת חולין מידי דהוה איקנה"ז: ש"ע סָעִיף ה
ח לחזור ולברך. פי' על כסוי השני כמו בהפסק בין השחיטות: ש"ע סָעִיף ה
ט וי"א דשיחה כו'. ס"ל דשאני בין תפילין לתפילין דב' מצות של חובה הם וכיון שהתחיל בהם אין בדין שיפסוק ויתעסק בשיחה אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט לא מחייב לחזור ולברך והוה כמו שח באמצע סעודה ולפ"ז א"צ כלל לכסות דם הראשונה אלא ישחוט עוד ויכסה הכל בפעם אחת וכיון שלא הכריע בש"ע קי"ל כי"א אלו דספק ברכות להקל וע"כ צריך ליזהר שלא ידבר בין שחיטה לשחיטה שלא יביא עצמו לידי ספק: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י יכסה דם הראשון. דהוה נמלך והפסק בין ברכה הראשונה של השחיטה ודינו כמו בדבר שיחת חולין לדעה הראשונה דסעיף ה' ודין זה למדו משמש שצריך לברך על כל פרוסה ופרוסה בסעודה וא"ל מ"ש מאומר הב לן ונברך ורוצה לאכול אח"כ דצריך לברך המוציא אבל א"צ לברך ברכת המזון על מה שאכל כבר דשאני התם דהודאת ברכת המזון היא שבח להקב"ה על הנאת האדם וסגי בהודאה אחת על ב' אכילות אבל מעשה הכסוי הוא גמר השחיטה וצריך לגומרה קודם שיתחיל האחרת כ"כ הרא"ש ש"ע סָעִיף ו
יא ממין הראשון. זה דעת בעל העיטור בטור ונראה שמדמה אותו לפירות שכתב בא"ח סימן ר"ו בירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין א"צ לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך עכ"ל ומכאן קשה למ"ש הב"י ש"מ דלאו דוקא מאותו המין ממש אלא היינו לומר שיהיה ממין ברכות הראשון עכ"ל והא כאן מחלק בעל העיטור בין חיה לעוף והא ברכותיהן שוות ואפ"ה צריך לחזור ולברך וסיים הטור כאן וא"א הרא"ש לא חילק פי' ואפילו הביאו לו ממין הראשון צריך לחזור ולברך ונראה דס"ל שאינו דומה לפירות שזכרנו דבאכילה טבע האדם לגרור אחריה ולהוסיף עוד וע"כ הוה כמו שהיו לפניו בשעת הברכה משא"כ בשחיטה וכתב ב"י שהר"ן בשם ה"ר משולם והראב"ד ורמב"ם ס"ל כמו הרא"ש וא"כ הוה בעל העיטור יחיד לגבייהו: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב הביאו לו עוד. פי' ממין אחר לדעת בעל העיטור דבסמוך ולהרא"ש ושאר פוסקים אפילו מאותו מין: ש"ע סָעִיף ז
יג א"צ לחזור ולברך. זו דעת סמ"ג ונתן הב"י טעם דכל שיש לפניו עדיין הוא קבוע לשחוט אבל כשגמר הוה סילוק ודמי למה דאמרינן גמר מלאכול אסור לאכול עד שיברך ואע"ג דלא קי"ל שם כן שאני סעודה שדרך להמשך מאכילה לאכילה אבל גבי שחיטה הוה גמר סילוק והטור חולק ע"ז וס"ל דלא מהני מה שהיה עוד לפניו מן הראשונים כיון שבשעת הברכה לא היו לפניו והכריע ב"י כסמ"ג: ש"ע סָעִיף ז
יד ולכתחלה טוב כו'. כתב רש"ל ובשוחט של עיר לעולם חשב דעתו על אחרים וכל זמן שמביאין לפניו ולא שח בנתיים א"צ לחזור ולברך עכ"ל משמע אפילו בשני מינים: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טו לשחוט עוד ושכח וכיסה כו'. כצ"ל: ש"ע סָעִיף ח
טז א"צ לחזור ולברך על השחיטה. ומברכת כיסוי לא זכר כלום כמו שזכר לעיל בדין הפסיק בשיחה או בנמלך שא"צ לחזור ולברך על הכיסוי דהתם דעתו היתה בשעת ברכת הכיסוי על מה שיכסה אח"כ דהא ידע שיחזור וישחוט אבל כאן הרי שכח והיה סבור שלא ישחוט עוד ודאי צריך לברך אח"כ על כיסוי השני שהיא מצוה חדשה שבאה לו אח"כ כנ"ל: ש"ע סָעִיף ח
יז וכן הדין אם שחט חיה כו'. זה מיירי שבשעת ברכת השחיטה נתכוין ג"כ על שחיטת הבהמה או שהיתה לפניו בשעת השחיטה של החיה לדעת הסמ"ג דבסמוך מ"ה א"צ לברך על שחיטת הבהמה אלא דקמ"ל שמכסה תחלה דם החיה קודם שחיטת הבהמה: ש"ע סָעִיף ח
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ולא בירך. עט"ז והלשון דחוק שכתב דהב"ח כתב דמ"מ קנסינן ליה כראב"י והמעיין בב"ח יראה שסובר דהר"מ וראב"י לא פליגי דלאחרים אין איסור ולדידיה אסור וכי פליג הר"מ ז"ל על הלכות אלדד הדני לחוד ואלו הב"י סובר דהר"מ אראב"י נמי פליג יע"ש: ודע הא דכתב הטור והמחבר השוחט צריך שיברך כו' וכתב הב"ח דבא לומר דל"ת שיברך אח"כ שמא תתנבל השחיטה קמ"ל יע"ש ולי נראה דא"כ היה לומר השוחט מברך קודם אבל לישני דהטור משמע דבא לאשמועינן דצריך לברך והא פשיטא והיה נראה דעל מצות ל"ת א"א מברכין כמו ניקור חלב וג"ה כמ"ש או"ה משום דהוה ל"ת ואי"ה בהל' חלב אבאר וא"כ שחיטה למאן דסובר וזבחת לאו מ"ע אלא תיקון הלאו עיין תוס' שבועות כ"ד א' ד"ה האוכל לפי ריצב"א שם א"כ אין מברכין מידי דהוה אכל מצות ל"ת משא"כ אי וזבחת הוה מ"ע שפיר מברכין ובפתיחה הארכנו אי וזבחת הוה מ"ע ובזה מדויקין דברי הלבוש ס"א וכיון דשחיטה מ"ע דכתיב וזבחת יע"ש. ולריצב"א קשיא מפסחים פ"ק יע"ש ודין שוחט בן פקועה נתבאר לעיל סימן י"ג ושוחט מסוכנת נתבאר סימן י"ז יע"ש. ובן פקועה אף טריפה כיון שאין פוסל בו מברך ופשוט הוא ועיין מ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף א
ב ישחטנו בלא ברכה ואחר כך יברך. וכתב הט"ז דאם יש לו אחר יברך ויכוין להוציא זו ועדיף טפי עכ"ל והיינו דלהר"מ כל המצות אם לא בירך קודם אין מברך אחר כך כמו שכתב בפי"א מהל' ברכות ואפ"ה דבר דאיתיליד ריעותא מברך אחר כך דהוי כמו טבילת גר דא"א מקודם ואף דל"ד דהתם תקנו רבנן אח"כ משא"כ כאן לא מצינו שתקנו כן. וא"כ וודאי עדיף אם יש לו אחר ועוד דמברך עובר לעשייתן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג יכול. עט"ז. הנה הב"ח הקשה פשיטא שעשרה שעושין מצוה א' ברכה א' לכולן ותי' דה"א שמא תתנבל שחיטת חבירו ותהא ברכה לבטלה והוא ישחוט בלא ברכה קמ"ל דלא חיישינן להא א"נ דלא הוה ברכה לבטלה כיון שחבירו שוחט ויוצא בברכתו כמו שכתב רבינו בהל' שופר תקפ"ה עכ"ל מה שכתב דלא חיישינן להא משום דרוב שוחטין כהוגן ואין קלקול שחיטה יוצא מבן דעת אמנם מה שכתב דהב' יוצא בברכתו לא ידענא דהא איהו כתב בסי' א' דווקא אחר שוחט הא לא"ה לא דהוה ברכת הנהנין ומה יוסיף תת כח בשביל שבירך לכתחלה על הספק כיון שעכשיו נבילה הוא ומ"ש כמו שכתב רבינו בהל' שופר דבריו צריכין תיקון דרבינו כתב שם דא' יוצא בתקיעת שני ותמה הב"י אמאי לא דהשני יוצא בברכתו יע"ש. והנה לש"ך לעיל סי' א' אות ל"ב אתא לדיוקא דווקא ב' שוחטים ולא א' מברך וא' שוחט משא"כ לט"ז אות י"ז שם אף שאין חבירו שוחט יכול לברך א"כ קשיא לז"א הט"ז דאשמועינן דל"ת דשחיטה הוה ברכת הנהנין כמ"ש הב"ח ושאר פוסקים בסי' א' ואף דהמחבר בא"ח סימן רי"ג דבפירות א' מוציא חבירו מ"מ ישיבה בעי לקביעות וכאן גרע דאין קביעות משו"ה אשמועינן דשחיטה לאו נהנין הוא אלא ברכת המצות ולפ"ז אף שאין שוחט נמי ומש"ה לא הגיה רמ"א כלום אף דבא"ח כתב דבפירות לא מהני אף קביעות כ"א בפת ויין ש"מ דשחיטה הוה ברכת המצות ולש"ך צ"ל דשחיטה הוה כמו קביעות וצריך עיון: ודע דג' מיני ברכות הן להט"ז ברכות המצות אע"פ שיצא מוציא והיינו אם מי שעושה המצוה אין יכול לברך הא לא"ה אין לחלק המצוה והברכה כמ"ש סי' א' אות י"ז וע' הל' ציצית ח' במ"א אות ח' בשם ת"ה ובט"ז תקפ"ה אות ג' והרואה שם יראה לכאורה שחולק עם מ"א בהל' שבת רפ"ד אות ג' שמפרש לכתחלה אסור דזה קורא וזה אומר הברכות והמפטיר ולפ"ז י"ל דה"פ זה אומר הברכה וזה אומר הפטרה ואין מוכרח דיש לומר דהכי קאמר התם כמו שאין לחלק הקריאה והפטרה ה"ה דאין לחלק הברכה והמצוה ומש"ה וודאי אין רשאי המברך לילך עד שיוצא בתקיעות השני והוה כעושה הברכה והמצוה יחד יע"ש ואין כאן מקומו. ברכת הנהנין נהנה מברך ואחר יוצא. לדעת המחבר בפירות ולדידן יין ואפשר שכר ומע"ד נמי הוה קביעות ואחד מוציא חבירו לכתחלה ושחיטה דומה לברכת אירוסין שלכתחלה אחד מקדש וא' מברך וא' מברך וב' שוחט כיון דהוה ברכת שבח והודאה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד בין. כתב הט"ז זה פשוט בכל מידי דטעון ברכה עכ"ל ובאמת א"י למה השמיענו המחבר כאן והתב"ש ושמ"ח ס"ז כתב שלכתחלה אין להפסיק בשתיקה יותר מכ"ד ודיעבד ש"ד ושיחה אפי' דיבור א' הוה הפסק וכתב בתב"ש אות י"ב וי"ג דיעבד ש"ד כמ"ש בא"ח ר"ו ושיחה הוה הפסק אפילו דיבור אחד מדכתבו הביאו לשחוט לא הוה הפסק דהם ב' מלות וכדי דיבור הוה שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי ד' מלות יע"ש הנה מהביאו לשחוט אין ראיה דאפשר שיאמר השוחט הרבה דברים ולאו דווקא נקטו. והמעיין בא"ח סימן ר"ו ס"ג דכתב כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק ובארוך שם כתב על הטור מהא דטול ברוך או גביל משמע וודאי אף בשיחה איירי והר"ב עלה קאי שם יותר מכ"ד. ומ"ש דיעבד ש"ד אם הפסיק בשתיקה שם בסימן ר"ו לא כתב כן אלא בסימן ק"מ יע"ש בב"י ומ"מ צ"ע לדינא בשח פחות מכ"ד. ואם שהה כדי הילוך כ"ב אמות בשתיקה אפ"ה דיעבד א"צ לחזור ולברך עיין א"ח קס"ו אף שכתב רמ"א אם שהה לשון דיעבד פירושו דלכתחלה אין לעשות כן עיין מ"ש לקמן: כתב הפר"ח אות ו' במקומות שהישמעאלים אין מניחין לשחוט אא"כ יאמר אלל"ה וואכב"ר פירוש אל כביר מיד סמוך לשחיטה א"כ הוה הפסק בין ברכה לשחיטה ישחוט עוף ויברך ויפטור הבהמה או בתוך השחיטה מברך עד כאן לשונו אין מכאן ראיה דפחות מכדי דבור הוה הפסק דלכתחלה וודאי אסור להפסיק. והנה יש להקשות מה תקנתיה דעוף דהוה שח בין שחיטה לשחיטה ודעת המחבר ס"ה סתם כדעה א' דצריך לחזור ולברך גם באמצע אין ראוי להפסיק ולברך שוב מצאתי להתב"ש אות ט"ו תמה עליו בשתיהן והעלה דבירושלמי פרק הרואה רבי יוחנן אומר מצוה מאימתי מברך עובר לעשייתן רב הונא אמר בשעת עשייה והלכה כר"י כו' ועוד דמצוה שיש משך זמן וכל פורתא ופורתא הוה מצוה בפ"ע מברך אח"כ כמו להתעטף ובדיקה משא"כ באמצע המצוה זה תוכן כוונתו. והנה מנט"י שאחר הנטילה קודם הניגוב מברכין יש ראיה והוא ז"ל דחה זה דניגוב עיקר המצוה הוא וא"י למה דדומה לשחיטה כמ"ש ולענין הקושיא דשח בין שחיטה לשחיטה י"ל דהפסק גמור לא הוה דהוה מעין צרכי השחיטה אלא לכתחלה אין נכון להפסיק בין ברכה לשחיטה. ומ"מ להלכה יש לבטל מנהג זה וכן הפ"ת צווח ככרוכיא דהוה כחוקת העובדי כוכבים ומי יודע אם מכוונים לעבודת כוכבים יע"ש. ולדעת הב"ח סימן ד' יש לעיין בזה. ומיהו הא ודאי אם תפס הקנה לבדו בעוף ושחט ולא בירך ונזכר קודם ששחט רוב יברך ואף דהוה באמצע שעדיין לא התחילה המצוה דאי בעי שביק לה ולא מיטרפא בחצי קנה פגום ועיקר המצוה המשהו והוה עובר לעשייה ולכ"ע ש"ד נ"ל✍ועיין מ"ש באות שאח"ז: ש"ע סָעִיף ד
ה עט"ז ור"ל דמש"ה כתב רמ"א טוב דבה"ג סובר דכיסוי גמר מצוה הוי ומש"ה סובר דמברך אחר הכיסוי עסי' כ"ח ורא"ש פוסק דכיסוי הוי מצוה בפ"ע ומברך על כיסוי קודם וכן הלכה לקמן סימן כ"ח ולצאת ידי שניהם טוב ליזהר דשמא הוי גמר מצוה ובאמצע המצוה אין ראוי להפסיק אף שאם הפסיק אין חוזר ומברך. ויש לראות בא"ח תל"ב כתב המחבר טוב שלא לדבר עד שסיים הבדיקה כדי שישים אל לבו וכמ"ש הט"ז שם אות ג' דווקא דברים בטילים הא ההכרחיים שרי אף שלא מעין הבדיקה ואף שהמחבר שינה שם מלשון הטור משיחה בטילה לדברים אחרים מ"מ סיים כדי לשום אל לבו מורה כן ורמ"א לא הגיה כלום ואיך כתב כאן וטוב דנהי דהוה מצוה חדא כיסוי ושחיטה לא שייך כדי שישים אל לבו ומיהו לדינא כתב הט"ז שם דאף ההכרחיים אין לדבר באמצע המצוה ול"ד לסוכה וכדומה אי בעי לא אכיל יותר משא"כ היכא דבעי לגמור המצוה ודע שאני נסתפקתי אם תפס הקנה לבדו ושחט מחצה ושח אי צריך לחזור ולברך מי אמרינן באמצע המצוה אין צריך א"ד דלא התחיל עדיין המצוה דחצי קנה לאו מידי עביד ועיין א"ח קס"ז במ"א אות י"ו במה שהניח בצ"ע אם שח בשעה שלועס קודם הבליעה כיון דאין לועס צריך לברך כ"א על הבליעה א"כ הוה הפסק בין ברכה למה שמברכין עליו י"ל דכאן ל"ד להתם ועדיין צ"ע✍: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו ואם דהוה הפסק כמו שח בין תפלה לתפלה דהוה הפסק ט"ז והגיה בש"ע דיש חיסור לשון וצ"ל ומברך על כיסוי ומברך על שחיטה שנית: ש"ע סָעִיף ה
ז עט"ז דברכת השחיטה לא הוה הפסק בין הכיסוים כיון דלא שח שיחת חולין ור"ל ושייך עכ"פ לענינים אלו משא"כ דברים שאין מענין השחיטה כלל אף בלה"ק הוה הפסק. ועיין בשמ"ח סי"ג ותב"ש אות כ"ב דלהר"ן הטעם דשחט בחד ידא והוא מגמרא שם א"כ שוחט העוף ושור ועוף דצריך לכסות דם עוף תחלה כמ"ש רמ"א ס"ח א"צ לחזור ולברך על כיסוי שני ולרא"ש דהטעם דשחיטה לא הוה הפסק בין הכיסוים דשוחט ע"מ לכסות א"כ כה"ג לא יע"ש ומ"מ לדינא אי עביד הכי אין צריך לברך על כיסוי שנית ולכתחלה לא יעשה כן אלא עופות בהדדי ואח"כ השור או השור ואח"כ עופות ועיין מ"ש בש"ך אות י"ג מזה: ש"ע סָעִיף ה
ח לחזור ולברך כמו בשח בין השחיטות ט"ז ולפ"ז תליא נמי בפלוגתא למ"ד שח בין השחיטות אין צריך לברך שנית ה"ה שח בין הכיסוים דינא הכי דאם שח בין ב' הכיסוים אין צריך לברך שנית ואף לבה"ג דסובר כיסוי הוה גמר מצוה של שחיטה קמ"ל כאן דאם שח בין שחיטה שניה לכיסוי שני צריך לברך: ש"ע סָעִיף ה
ט וי"א. כתב הט"ז כיון דלא הכריע ספק ברכות להקל עכ"ל אף דכלל מסור בידינו דהלכה כדעה א' בסתם כיון דלא כתב י"א רק וי"א בספק ברכות דחמור הוא אין להכניס בספק. והל' דחוק במה שסיים ע"כ אין להכניס לספק דא"נ צריך לברך שנית אסור לעשות כן דגורם ברכה שאינה צריכה וזה וודאי אסור. נסתפקתי בשוחט עיף במקום זה וחזר ושחט עוף במקום אחר רחוק קצת וכיסה הראשון ושח מהו דהא וודאי החיוב מוטל עליו לכסות דם שני דמי ששחט יכסה כמבואר לקמן סימן כ"ח א"כ דמיא לשח בין תפלה לתפלה א"ד שאין חוזר ומברך וצ"ע כעת כי לכאורה נראה שיברך שנית✍: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י הט"ז הביא לשון הרא"ש כאן ולא לעיל בהא דשח בין שחיטה לשחיטה דמכסה מקודם דהרא"ש כתב דבריו כאן והב"י הביא שם דברי הרא"ש דכאן משום דפוסק כן דשח צריך לכסות ולברך משא"כ הט"ז פוסק לעיל דשוחט ואח"כ מכסה יע"ש מש"ה הביא דבריו כאן להלכה באם נמלך: ש"ע סָעִיף ו
יא ממין הראשון. עט"ז דעה זו הוא דעת בה"ע דמדמה לפירות בסימן ר"ו והקשה הט"ז על הב"י שם דכתב ה"ה אין מינן שוין רק ברכותיהן שוות והא העיטור מחלק כאן בין מינם שוות ואין כאן מקומו להאריך עיין במ"א סימן ר"ו אות ז' האריך בזה. ולענין הלכה כתב דבה"ע הוה יחיד לגבי אינך וחוזר ומברך ומה שכתוב כאן וכן עיקר אין כן בכל הדפוסים עש"ך אות ט' ושם אבאר: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב הביאו. פירוש כיון שעדיין יש מאותו מין לפניו אין צריך לחזור ולברך הא לא היו לפניו לדעה א' בסעיף ו' אף הביאו מאותו מין צריך לברך ולי"א במין אחר ט"ז וה"ה אם בירך וקודם ששחט הביאו לפניו עוד אין צריך לחזור ולברך וכן בכיסוי אם בירך על הכיסוי ולא כיסה עדיין והביאו לפניו עוד לשחוט עוף הוה כיש עדיין לפניו ואין צריך לברך עיין בית יוסף כאן וא"ח ר"ו. ושוב ראיתי בשמ"ח סי"ז מסופק בכיסוי אם הביאו עוד קודם כיסוי אם חייב לברך יע"ש: ש"ע סָעִיף ז
יג דכיון שאין לפניו עוד הוה גמר וסילוק ול"ד לבה"מ ט"ז: ש"ע סָעִיף ז
יד בשוחט דמתא אפילו מן הסתם דעתו על כל מה שיביאו לו אפילו שני מינים אין צריך לחזור ולברך ט"ז בשם רש"ל והיינו אף שאין לפניו עוד מאותו שבירך אפ"ה דעתו על כל מה שיביאו לו ובעי"כ ששוחטין עופות הרבה ברכה אחת לכולם ומ"מ נוהגין קלות ראש ומדברין שם שיחה בטילה שלא מעניני שחיטה וזה אין נכון ומה בכך דדעתו על הכל מ"מ הוה הפסק וכן כתב בכר"ו: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טו לשחוט עוד ושכח וכיסה ובירך כך הגיה הט"ז: ש"ע סָעִיף ח
טז כתב הט"ז דחייב לברך על כיסוי שנית כיון דשכח והיה סובר שלא ישחוט עוד א"כ לא נתכוין בברכת הכיסוי אלא על זה מש"ה צריך לחזור ולברך על כיסוי שני. וזה לשון הלבוש ס"ח היה סבור שצריך לברך ולכסות בין כל חדא או ששכח שיש עוד לשחוט א"כ ברכת הכיסוי לא קאי כ"א על זה וודאי צריך לחזור ולברך על כיסוי ב' משא"כ אם היה סבור שצריך לכסות תיכף ובברכה נתכוין גם על כיסוי ב' א"צ לחזור ולברך על כסוי ב' יע"ש: ש"ע סָעִיף ח
יז וכן כתב הט"ז היינו שבהמה היתה בשעת הברכה או לאחר הברכה קודם ששחט לחיה דהוה כמו היו לפניו מאותו מין המוזכר ס"ז בשם סמ"ג קמ"ל כאן דמכסה תחלה דם חיה כיון דבהמה אין צריך כיסוי אין להפסיק בשחיטת הבהמה בין כיסוי החיה אף שרוצה לשחוט הבהמה במקום אחר לא על דם החיה ועיין ש"ך. ומ"ש סמ"ג הוא דברי הב"י ובאר הגולה הגיה סמ"ק דבסמ"ג לא נמצא מזה כ"א בסמ"ק סימן קכ"ו יע"ש בבאר הגולה ס"ז: ש"ע סָעִיף ח
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א כשרה. והב"ח כתב שיש לקנסו שלא לאכול הוא בעצמו ממנה. אבל לאחרים מותר. בן פקוע שהפריס ע"ג קרקע שצריך שחיטה מד"ס יברך על השחיטה פר"ח ומסיק הפר"ח בק"א שאם אין שם בקי בבדיקה מותר לנבל בלא ברכה אבל אי איכא שם א' הבקי בבדיקה צריך לשחוט ולבדוק אף שאין דעתו אלא להאכילן לעובד כוכבים דהא חזי ליה: ש"ע סָעִיף א
ב השחיטה. וכ' הט"ז ויש נוהגין לשחוט עמו שחיטה כשרה וזה עדיף טפי: ש"ע סָעִיף א
ג לשחיטה. וכ' בש"ך דיש רוצים לומר דאף בבהמה כשרה אם שכח ולא בירך קודם שחיטה יברך אחר שחיטה. אבל הש"ך חולק על זה וכ' בכל מקום שצריך לברך ולא בירך בתחלה שוב אין לו תקנה והפר"ח כ' דתוך כדי דיבור שלאחר שחיטה מצי לברוכי. אם מחויב לשחוט לעובד כוכבים ואינו בקי בהלכות שחיטה אין רשאי לברך הואיל ואין סופו לאכול ממנה עיין שו"ת שער אפרים סימן נ"ז ואם דיבר א"צ לברך שנית אפילו דיבר בתוך השחיטה עצמה מ"מ לכתחלה צריך ליזהר. מהר"מ טיקטין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד לצאת. קמ"ל בזה דל"ת דוקא בברכת הנהנין דכולן יש להן קביעות אחד אז אחד מברך לכולן כמו שכתב בא"ח סי' רי"ג. מה שאין כן כאן שכל א' שוחט בהמה אחרת ה"א שאין אחד פוטר חבירו קמ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה לדבר. והטעם משום דכסוי הוא גמר השחיטה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו הפסק. והטעם איתא בט"ז משום דהא היה בדעתו על כיסוי השני בשעה שבירך על הראשון ואין כאן הפסק דאפשר דשחט בחד ידא ומכסה בחד ידא וברכת השחיטה השנייה לא הוי הפסק מידי דהוי כמו ביקנה"ז עכ"ל. והט"ז פסק כיון שלא הכריע בש"ע קיי"ל ספק ברכות להקל. כ' פר"ח להזהיר לשוחטים לצאת מידי ספק ברכה שיגמרו בדעתם ולכוונו שלא לצאת בברכה ראשונה רק כל זמן שלא ישיחו שיחה בטילה. דהשתא אם הפסיק בשיחה אז לא מהני ברכה קמייתא: ש"ע סָעִיף ה
ז הפסק. וכתב בש"ך דכל הפוסקים האחרונים פסקו דהוי הפסק לכך יראה שלא ישיח שלא יבא לידי ספק: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח שניה. וכתבו בט"ז וש"ך דנראה מכאן שמדמה ברכת שחיטה לפירות בא"ח סימן ר"ז שכ' שם בירך על פירות הארץ ואח"כ הביאו לו עוד יותר מאותו המין א"צ לברך. (עוד כתבו שם בשם כל האחרונים שפסקו כהרא"ש דאפילו הביאו לו ממין הראשון צריך לחזור ולברך) ומכאן קשה למ"ש הב"י שם דלאו דוקא מאותו מין אלא שיהא ברכת אותו מין והא כאן מחלק בעל העיטור בין חיה לעוף והא ברכותיהן שוות וצ"ל שאינו מדמה לו לפירות דבאכילה טבע האדם לגרור אחריה ולהוסיף עוד וע"כ הוי כמי שהיה לפניו בשעת ברכה. מה שאין כן בשחיטה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט לשחוט. וכ' בש"ך וה"ה אם היה לפניו א' לשחוט ולאחר שבירך קודם ששחט הביאו לפניו עוד יותר: ש"ע סָעִיף ז
י לו. כתב בש"ך דשוחט קבוע ודאי דעתו על כל מה שיביאו לו ואפילו בשני מינים וא"צ לברך כ"ז שלא שח בנתיים. רש"ל וב"ח. ואם יש לו לשחוט הרבה עופות ובירך בתחלת שחיטה ובא אחר ליקח מאותן העופות לשחוט צריך אותו אחר לברך. הלק"ט סימן קט"ו: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ה
יא הפסק. וכתב בט"ז אבל על הכיסוי מחוייב לברך לפי ששכח והיה סבור שלא ישחוט עוד. והא דבסעיף ה' בדין הפסק שיחה א"צ לברך שנית על הכיסוי התם דעתו הוי מתחלה בשעת ברכת הכיסוי על מה שיכסה אח"כ דהא ידע שישחוט אח"כ. מהר"מ טיקטין: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ח
יב ברכה. וכ' בש"ך אבל לפי מה דקיימא לן בסי' כ"ח ס"כ דצריך לבדוק הריאה קודם הכיסוי אם כן יפסיק הרבה בין שחיטה לשחיטה ויצטרך לברך פעם שנית נלע"ד שישחוט תחלה הבהמה ואח"כ יכסה החיה: ש"ע סָעִיף ח
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א ולא בירך כשירה. עט"ז סק"א מה שכתב בשם הלכות א"י ועיין בשו"ת נו"ב חלק יו"ד סימן ב' שהקשה מזרק סכין והלכה ושחטה שלא כוון לשחוט וא"כ לא בירך וכה"ג כמה וכמה ותירץ דטעם הלכות א"י שאוסר השחיטה היינו דס"ל דכיון דהזיד ולא בירך הו"ל כמומר לאותו דבר כו' ע"ש ותימה עליו דהרי ברא"ש פ"ק דחולין סי' א' כתב וז"ל כמו כן כתב שכח ולא בירך כו' ע"ש אלמא דבשוגג מיירי: ש"ע סָעִיף א
ב כשירה. עבה"ט בשם פר"ח אבל אי איכא כו' אף שאין דעתו כו'. ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' ל"ו שכ' דאם הוא בשבוע שחל ט"ב ויש לחוש שיבא לידי הפסד באופן דמותר לשחוט אף שהוא בקי בבדיקה לא יברך אמנם אם יוכל לקיים ממנו לשבת או ליתן ממנו לחולה וכה"ג יש לו לברך ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג וכשימצא כשר. עש"ך ס"ק ג' שהסכים לדעת הרמב"ם ועיין בשאגת אריה הלכות ברכות סימן כ"ו שהשיג על הש"ך ועיין בתשובת תפארת צבי סימן ג' שדחה דבריו והסכים להש"ך ע"ש ועיין בתשובת חינוך ב"י סי' כ"ט: ש"ע סָעִיף א
ד לשחיטה. עבה"ט בשם ש"א ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סי' כ' ובתשובת פרי תבואה סימן ס"ו: ש"ע סָעִיף א
ה יברך ברחוק ד' אמות. עיין בתשב"ץ ח"ב סי' מ"ג שדעתו אינו כן לפי שאין לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה מיד ואם לא יש לחוש שמא ימלך הקצב ולא ישחוט ע"כ נראה שצריך לשחוט תחלה ותיכף לשחיטה יצא לחוץ ויברך הברכה במקום טהרה דכיון דמברכין בעל שפיר דמי וכן יעשה בברכת כיסוי. ומ"מ לא החליט זה רק להלכה ולא למעשה ע"ש. ועיין במג"א סי' קס"ו סק"ג שחלק ג"כ על הרמ"א מטעם אחר משום דהברכה צריכה להיות דוקא במקומה ואפי' ברכה אחרונה צריכה דוקא במקומה. ק"ו ברכה ראשונה ובאגודה שם מיירי שהכל בבית אחד ע"ש. ועיין בזה בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סי' ג' באורך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו ברכה א' לכולן. עיין בספר ישועות יעקב בא"ח סימן ר"ו סק"ג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ז צריך לברך. עיין כו"פ סק"ו לענין אם בירך על השחיטה ונטרפה אם יכול אח"כ לשחוט אחריה בלא ברכה ועיין בתשובת זכרון יצחק סי' ק"ה מה שכתב בזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח לא הוי הפסק. עיין בתשובת נו"ב חלק או"ח סימן י"ד: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ח
ט בלא ברכה. עבה"ט בשם ש"ך ועיין פר"ח שהשיג עליו וכתב דבדיקת הריאה לא הוי הפסק וכן דעת השמ"ח סעיף י"א ע"ש ועיין בתשובת זכרון יצחק סי' ק"ה: ש"ע סָעִיף ח
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א השוחט כו'. גמ' פ"ק דפסחים ז' ב' וירושלמי פ"ט דברכות השוחט צריך לומר אקב"ו על השחיטה: ש"ע סָעִיף א
ב קודם. גמ' שם וירושלמי שם וכר' יוחנן וכמ"ש למטה: ש"ע סָעִיף א
ג ואם שחט כו'. תוס' דזבחים ל"א ב' ד"ח שהשחיטה כו' ורא"ש וש"פ ובפ"ב דברכות (ט"ו א') ולאו בברכה כו': (ליקוט) ואם כו'. פ"א דתרומות חמשה כו' האלם כו' ועתי"ט שם (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ד ואם שחט כו'. ירושלמי שם שחיטה אימת הוא מברך עליה ר' יוחנן אמר עובר לשחיטה יוסי בן נהוראי אומר משישחוט למה שמא תתנבל שחיטתה מעתה משיבדוק חזקת בני מעים כשירים משמע הא איכא ריעותא דכ"ע אחר שיבדוק ובדליכא ריעותא קי"ל כר' יוחנן וכמ"ש בפסחים שם דלא חיישינן שמא תתקלקל השחיטה: ש"ע סָעִיף א
ה ברחוק ד"א. ר"ל לאחריו כמ"ש בפ"ג דברכות (כ"ב ב' כ"ה א' כ"ו א'): ש"ע סָעִיף א
ו ולא ידבר. כמ"ש רפ"ו שם מ' א': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ז והוא שיתכון כו'. ספ"ג דר"ה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח צריך כו' בדבר כו'. עבה"ג ס"ק ד' ועתוס' שם: ש"ע סָעִיף ד
ט אבל מותר כו'. עט"ז ועא"ח סי' תצ"ח סי"ח ולערב כו' (ולקמן סי' כ"ח ס"ג וסט"ז): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י צריך ליזהר כו'. משום ברכה שא"צ כמ"ש ביומא ע' א' ובסוטה מ"א א': (ליקוט) אם רוצה כו'. משום ברכה שא"צ כמ"ש ביומא ע' א' תוס' ישנים שם ד"ה משום כו' מכאן יש ללמוד כו' ותוס' דחולין פ"ז א' ד"ה ומכסי כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
יא ואם דבר כו'. כמ"ש בפ"ג דמנחות (ל"ו א') לענין תפילין: ש"ע סָעִיף ה
יב צריך לכסות. כמ"ש שם ר' יהודה במתני' פ"ו ב' ואע"ג דלא קי"ל כר' יהודה משום דדי בברכה אחת כמ"ש בגמ' שם ועתוס' סד"ה ומכסי: ש"ע סָעִיף ה
יג אבל על כו' משום כו'. כמש"ש מודה היה ר"י כו' הכא אפשר דשחיט כו' וה"ה כאן וז"ש אבל אם כו' וכנ"ל לענין שחיטה: ש"ע סָעִיף ה
יד וי"א כו'. דל"ד לתפלין דהתם שתי מצות של חובה הן אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט דמי לסח באמצע הסעודה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טו המברך כו'. עבה"ג ובחולין שם מדמי לתלמידי דרב ובפסחים שם דאמימר ס"ל כתלמידי דרב: ש"ע סָעִיף ו
טז יכסה כו'. כנ"ל בסעיף שקדם: ש"ע סָעִיף ו
יז וה"מ כו'. כנ"ל משום נמלך: ש"ע סָעִיף ו
יח וי"א כו'. כמ"ש ב"י בא"ח סי' ר"ו וש"ע שם ולמד ממ"ש (ברכות מ"א ב') בדברים הבאים מחמת סעודה שברכת המוציא פוטרתם וכתב הרשב"א אפי' לא היו בשעת ברכת המוציא וכן הוא פשטא דסוגיא שם ושם סוף פרק ז' כולהו נבגא דברכתא נינהו אלא שכתב ב"י וש"ע שם דאפי' אינו ממין הראשון רק שברכותיהן שוות וא"כ א"צ כאן ממין הראשון ועיין בדברי האחרונים כאן ושם: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יט היו כו' וא"ל כו'. כמ"ש בפ"ו דברכות (מ"ב א') סלק אסור לאכול ואע"ג דלא קי"ל כן שאני סעודה שדרך למשוך מאכילה לאכילה: ש"ע סָעִיף ז
כ ולכתחלה כו'. דאז לכ"ע א"צ לברך בכל ענין כמ"ש בא"ה ס"ס ר"ו לענין אמת המים מירושלמי: ש"ע סָעִיף ז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.