א הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיְּבָרֵךְ קֹדֶם: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה; וְאִם שָׁחַט וְלֹא בֵּרַךְ, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְאִם שָׁחַט דָּבָר דְּאִתְיְלִיד בּוֹ רִעוּתָא וְצָרִיךְ בְּדִיקָה, יִשְׁחֲטֶנּוּ בְּלֹא בְּרָכָה, וּכְשֶׁיִּמָּצֵא כָּשֵׁר מְבָרֵךְ עַל הַשְּׁחִיטָה, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא סָמוּךְ לַשְּׁחִיטָה (בְּאוֹר זָרוּעַ הִלְכוֹת כִּסוּי דְּלָא כרש"י בִּתְשׁוּבָה). וְאִם שָׁחַט בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, שֶׁהוּא מָקוֹם מְטֻנָּף, יְבָרֵךְ בְּרִחוּק ד' אַמּוֹת קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לְשָׁם, וְלֹא יְדַבֵּר עַד אַחַר הַשְּׁחִיטָה. (הַגָּהוֹת שְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים בְּשֵׁם אֲגֻדָּה).
ב שָׁחַט בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת, בְּרָכָה אַחַת לְכֻלָּן.
ג שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִין שְׁנֵי בַּעֲלֵי חַיִּים, יָכוֹל לְבָרֵךְ הָא' לְהוֹצִיא חֲבֵרוֹ; וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לָצֵאת.
ד צָרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּדַבֵּר בֵּין בְּרָכָה לַשְּׁחִיטָה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִצָּרְכֵי הַשְּׁחִיטָה; וְאִם דִּבֵּר, צָרִיךְ לְבָרֵךְ פַּעַם אַחֶרֶת. אֲבָל מֻתָּר לְדַבֵּר בֵּין הַשְּׁחִיטָה לַכִּסּוּי (מָרְדְּכַי פכ"ה בְּשֵׁם סה"ת), וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב שֶׁלֹּא לְדַבֵּר (ת"ה אֲשֵׁרִי תא"ו נט"ו ור' יְרוּחָם וְאֲגֻדָּה).
ה אִם רוֹצֶה לִשְׁחֹט הַרְבֵּה, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְדַבֵּר בֵּין שְׁחִיטָה לִשְׁחִיטָה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִצָּרְכֵי הַשְּׁחִיטָה; וְאִם דִּבֵּר, צָרִיךְ לְכַסוֹת דַּם שְׁחִיטָה רִאשׁוֹנָה וּלְבָרֵךְ פַּעַם אַחֶרֶת עַל הַשְּׁחִיטָה, אֲבָל עַל כִּסוּי שֵׁנִי לֹא יְבָרֵךְ. הַגָּה: מִשּׁוּם דִּשְׁחִיטָה לָא הָוֵי הֶפְסֵק; אֲבָל אִם שָׂח בֵּינְתַיִם, הָוֵי הֶפְסֵק וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. (כָּל בּוֹ וְאשר"י וְכָל הַפּוֹסְקִים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשִׂיחָה בֵּין שְׁחִיטָה לִשְׁחִיטָה לָא הָוֵי הֶפְסֵק.
ו הַמְבָרֵךְ עַל דַּעַת לִשְׁחֹט חַיָּה אַחַת, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ לוֹ יוֹתֵר, יְכַסֶה דַּם הָרִאשׁוֹן וִיבָרֵךְ עָלָיו, וִיבָרֵךְ עַל הַשְּׁחִיטָה הַשְׁנִיָּה וְלֹא עַל הַכִּסוּי; וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהֱבִיאוּם לוֹ קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ עַל כִּסוּי הָרִאשׁוֹנָה (ד"ע ורש"ל סכ"ה סעיף ח'). הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֵבִיאוּ לוֹ מִמִּין הָרִאשׁוֹן שֶׁשָּׁחַט, אֵין צָרִיךְ לְכַסּוֹת הָרִאשׁוֹנָה וּלְבָרֵךְ עַל שְּׁחִיטָה שְׁנִיָּה (טוּר בְּשֵׁם בַּעַל הֲלָכוֹת) וְכֵן עִקָּר וְעַיֵּן בא"ח סִימָן ר"ו.
ז הָיוּ לְפָנָיו הַרְבֵּה לִשְׁחֹט, וּבֵרַךְ עַל הַשְּׁחִיטָה, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ לוֹ עוֹד, אִם כְּשֶׁמְּבִיאִים לוֹ הָאַחֲרוֹנוֹת יֵשׁ עֲדַיִן לְפָנָיו מֵאוֹתָם שֶׁהָיוּ לְפָנָיו כְּשֶׁבֵּרַךְ, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ; וְאִם לָאו, צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לִזָּהֵר לִהְיוֹת דַּעְתּוֹ בִּשְׁעַת בְּרָכָה עַל כָּל מַה שֶּׁיָּבִיאוּ לוֹ.
ח הָיָה שׁוֹחֵט חַיָּה אוֹ עוֹף וְדַעְתּוֹ לִשְׁחֹט עוֹד, וְשָׁכַח וְכִסָה וּבֵרַךְ, כְּשֶׁחוֹזֵר לִשְׁחֹט אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל הַשְּׁחִיטָה, שֶׁאֵין הַכִּסוּי הֶפְסֵק. הַגָּה: וְכֵן הַדִּין אִם שָׁחַט חַיָּה (אוֹ עוֹף) וְרוֹצֶה לִשְׁחֹט בְּהֵמָה, מְכַסֶּה דַּם הַחַיָּה וְיִשְׁחֹט הַבְּהֵמָה בְּלֹא בְּרָכָה (כָּל בּוֹ).
א סָעִיף א כשרה. אפילו הזיד ולא ברך כשרה אפילו לעצמו וכ"פ ב"י וד"מ ומהרש"ל פ' כסוי הדם ס"א וכן משמע בה"ג ריש דף קכ"ו והב"ח לא פסק כן וע"ל ר"ס כ"ח:
ב סָעִיף א דבר דאתיליד בו ריעותא כו'. ומהרש"ל שם סי' ה' פסק כרש"י (והב"ח ס"ס זה כתב ע"ש מהרש"ל כהא"ז ולפע"ד לא דקדק לראות כל דבריו של מהרש"ל ע"ש) דיברך קודם השחיטה דאפי' מיטרפא מהני לה שחיטתה לטהרה מידי נבלה ולא משמע כן בירושלמי פרק הרואה במאי דקאמר התם גבי ברכת השחיטה חזקת בני מעיים כשרים הם וע"ל סימן כ"ח ס"ק כ"ו:
ג סָעִיף א וכשימצא כשר מברך כו'. ובד"מ מביא בשם הג"ה אשר"י פ"ק דחולין דאפילו בכשרה אם שכח ולא ברך קודם השחיטה יברך אחר השחיטה עכ"ל וכן נמצא במקצת שחיטת האחרונים ובהג"ה אשר"י שם סיים דכל מצות שלא ברך עובר לעשייתן מברך אחר עשייתן כדפירש בברכות מא"ז עכ"ל ובפ"ק דברכות כתבו וז"ל היכא דלא בירך קמיה דמצוה מברך אחר המצוה ויוצא ידי חובתו אכן בסעודה דאסור לאדם שיהנה בלא ברכה כיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואידחי אידחי א"ז עכ"ל אכן אין כן דעת הרמב"ם) ר"פ י"א מהל' ברכות דין ו' שכתב אם שחט בלא ברכה אפילו הפריש תרומות ומעשרות או שטבל ולא ברך אינו חוזר ומברך אחר עשייה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ובספר ברכת אברהם סוף חלק א' וריש חלק י' האריך מאד לסתור דברי הרמב"ם במליצות והרצאות דברים ועיקר יסודו דאם איתא דאינו מברך אחר עשייתן א"כ היכא שרינן לגר (כדלקמן סי' רס"ח סס"ב) וכן שאר חייבי טבילות (כדלקמן סי' ר') ושאר מצות לברך לכתחלה אחר עשייתן ואי משום דלא היה אפשר לברך קודם הברכה לא הוה ליה לברך כלל עכ"ל וכל דבריו אינם נראין לפע"ד דהא ודאי קי"ל כל הברכות הם מדרבנן חוץ מברכת המזון וכדאיתא בברכות בכמה דוכתי ובפוסקים א"כ הם אמרו לברך קודם המצוה ולא אחר המצוה כלל והם אמרו בגר ודכותיה דאכתי גברא לא חזי יברך אחר המצוה והכי משמע בפ' ג' שאכלו (דף נ"א ע"א) דאמרי' התם אמר רבינא הלכך אפילו גמר מלאכול יחזור ויברך דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אקב"ו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא חזי והואיל ואידחי אידחי ע"כ אלמא דדוקא גבי טבילה ודכותיה משום דלא חזי מעיקרא אבל היכא דחזי מעיקרא ולא בירך לא יברך אח"כ ואע"ג דבספר ברכת אברהם כתב דה"ה דה"מ לשנויי ליה ולא היא התם ברכת המצות היא כו' אלא דעדיפא מיניה קאמר אין זה מוכרח כלל ועוד דהא רבינא ע"כ לא ס"ל חילוק זה ולא חזינא דפליג עליה ש"ס בהאי והכי משמע מדברי הר"ר יונה פ' ג' שאכלו שם דה"ה בכל שאר הברכות שמברך עובר לעשייתן אם לא בירך אינו מברך אח"כ ע"ש (ועוד ראיה ברורה דגרסי' ברפ"ק דפסחים (דף ו' ע"ב) בי רב אמרי כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה דאכתי גברא לא חזי תניא נמי הכי טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אקב"ו על הטבילה ואם איתא מאי ראיה מייתי מהך ברייתא דלמא דוקא טבל ועלה אבל לכתחלה לא וכרבינא דהוי מפרש לה דיעבד דוקא דהא בשאר מצות נמי אי לא ברך מעיקרא מברך אח"כ אלא ודאי ס"ל לש"ס דאם איתא דלא אמרינן אכתי גברא לא חזי ושרי לכתחלה א"כ אפילו דיעבד אינו מברך הואיל ואדחי אדחי והכי משמע להדיא מדברי התוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ט ע"א) והרא"ש שם שכתבו דאם נטל הלולב בידו בלא ברכה דצ"ל (אח"כ) ע"כ דה"ט דמברך אח"כ הואיל והמצוה לא נגמרה עדיין לגמרי דבעי נענוע עכ"ל משמע הא אם גמר כל המצוה וכן בעלמא דלא שייך האי טעמא אינו מברך) (בנקודת כסף מוחק מן ועוד ראיה עד כאן. ויש מגיהין שם א"כ אפילו דיעבד אינו מברך הואיל ואדחי אדחי ודו"ק) וגם בפסקי רקנ"ט סי' ע"ב הביא דברי הא"ז ואח"כ דברי הרמב"ם במסקנא משמע דהכי ס"ל וכ"כ הר"ד אבודרהם בשם בעל המאור כהרמב"ם וכן נראה מדברי הרי"ף בתשובה גבי ברכת המילה שהביא ר"מ אלשקר בתשו' סי' י"ח ועוד דהא קי"ל כל ספק ברכות להקל:
ד סָעִיף א מברך כו'. כתב העט"ז שאנו נוהגין כשיזדמן לשחוט דבר שיש בו ספק טרפה ששוחט תרנגול או עוף אחר קודם לו וכוונתו ג"כ על זה וכ"כ הב"ח ודבר נכון הוא וכן הוא לקמן סי' כ"ח לענין כסוי הבופל"א מ"מ דינו של הר"ב אמת היכא דאין אפשר לשחוט עוף אחר וק"ל:
ה סָעִיף ג והוא שיתכוין לצאת. וגם חבירו יכוין להוציאו טור ועיין בא"ח סי' רי"ג ותקפ"ו:
ו סָעִיף ה צריך לכסות דם שחיטה ראשונה כו'. דכיון דשח בדברים אחרים שאינן מצרכי השחיטה וצריך לחזור ולברך על שחיטה השניה צריך לגמור מצות שחיטה ראשונה ולכך יכסה ויברך פעם אחרת על שחיטה השניה אבל על כסוי השני לא יברך כיון דבשעה שבירך על כסוי הראשון היה דעתו לשחוט ולכסות עוד והשחיטה אינה הפסק משום דאפשר דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא וברכת השחיטה נמי לא הוי הפסק כדאשכחן ביקנה"ז כ"כ הפוסקים:
ז סָעִיף ה וי"א דשיחה כו'. והסכמת הפוסקים דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך וכ"כ מהרש"ל שם סי' ט' וכ"פ בד"מ וכ"כ בספר ל"ח והעט"ז וכל האחרונים:
ח סָעִיף ו יכסה דם הראשון כו'. משום דנמלך הוא שלא היה דעתו מתחלה עליהם ודינו כשח בס"ק ו' כ"כ הפוסקים ועיין בא"ח סימן קס"ט וקע"ט:
ט סָעִיף ו וי"א דאם הביאו כו'. ובעט"ז מסיים בה וכן עיקר ועיין בא"ח סי' ר"ו וכן הוא במקצת דפוסים בדברי הר"ב וכן כתב בד"מ שהטא"ח סי' ר"ו סתם כבעל העיטור ושלא כדברי הרא"ש ע"כ ובדרישה כתב וז"ל ותימא לפי מה שדימו ברכת שחיטה לברכת פירות א"כ הביאו לו ממין אחר נמי כמ"ש ב"י בסי' ר"ו וכ"פ בש"ע שם (וכן נראה מדברי הר"ב שם וכן פסק בלבוש שם) ועוד דלפ"ז קשה דברי הטור שכתב בסמוך שאפילו עדיין מאותו מין שבירך עליו לפניו והביאו לו עוד מאותו המין צריך לחזור ולברך על המובאים וזהו כלפי מ"ש בסימן ר"ו אלא ע"כ צ"ל כמ"ש ב"י דיש חילוק בין אכילה דיש לו קבע לשחיטה דאין לו קבע כו' וכ"כ בס' ל"ח וכתב שכן משמע בדברי הרא"ש להדיא כדעת הטור ודלא כבעל העיטור ופסק כן ע"ש וכן נראה להדיא מדברי הכל בו וכן משמעות הפוסקים וכן נראה מדברי מהרש"ל שם וכ"כ רבינו ירוחם נתיב א' סוף ח"ב דכשמל תינוק אחד ואין דעתו מתחלה על הב' צריך לברך על השני והביאו הר"ב גופיה בסי' רס"ה ס"ה וכ"כ העט"ז שם ומבואר שם ברבינו ירוחם שדין מילה ושחיטה שוה בזה וכן הוא באבודרהם הלכות מילה ובמרדכי ס"פ כסוי הדם ע"ש:
י סָעִיף ז היו לפניו הרבה כו'. וה"ה אם היה לפניו א' ואחר שברך קודם ששחט הביאו לפניו אחרות א"צ לחזור ולברך וכן מוכח בב"י:
יא סָעִיף ז ולכתחלה כו'. משום דהטור ס"ל דלעולם כל מה שלא היה לפניו כשבירך צריך לברך אא"כ היה דעתו על כל מה שיביאו לו הלכך לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולצאת אליבא דכ"ע יתן לכתחלה דעתו על כל מה שיביאו לו וכה"ג כתב הר"ב בא"ח סימן ר"ו וכתבו מהרש"ל והפרישה והב"ח דהשוחט המושכר המיוחד לשוחט קבוע במקום לעולם דעתו על כל מה שיביאו לו אפילו בב' מינים וא"צ לברך כל זמן שלא שח בנתיים:
יב סָעִיף ח ושכח וכסה כו'. ולענין כסוי השני עיין מ"ש העט"ז כי דברי טעם הם:
יג סָעִיף ח מכסה דם החיה כו'. ולפי מאי דקי"ל לקמן סי' כ"ח ס"כ דצריך לבדוק הריאה קודם הכסוי א"כ יפסיק הרבה בין שחיטה לשחיטה ויצטרך לברך פעם אחרת נלפע"ד שישחוט מתחלה הבהמה ואחר כך יכסה החיה ול"ד לשח בין חיה לחיה ולנמלך דצריך לכסות מתחלה חיה ראשונה דהתם שאני כיון דצריך לחזור ולברך א"כ צריך לגמור מצות שחיטה ראשונה וכן משמע באשר"י ופוסקים משא"כ הכא והכל בו אפשר דלא ס"ל הך דלקמן סימן כ"ח או אפשר דלא נחת לדינים אלו ולא בא אלא לאשמעינן דהכסוי לא הוי הפסק ונפקא מינה לענין עוף שהזכיר שם ג"כ וכן משמע מדבריו שם ודו"ק:
א סָעִיף א ולא בירך שחיטתו כשירה. לאפוקי מהלכות אלדד הדני שהביא המרדכי שאסר השחיטה בזה והמרדכי כתב בפרק כיסוי דם בשם ראבי"ה דמ"מ אם עשה כן במזיד אסור לאכול ממנה והיו מכין אותו אבל לאחר מותר וכתב ב"י דהרמב"ם ושאר פוסקים חולקים על ראבי"ה וכתב מו"ח ז"ל דמ"מ יש להחמיר לקנסו כראבי"ה:
ב סָעִיף א ישחטנו בלא ברכה. ויש נוהגים לשחוט עמו שחיטה כשירה וזה עדיף טפי:
ג סָעִיף ג יכול לברך כו'. קמ"ל בזה דל"ת דוקא בברכת הנהנין שכולן יש להם קביעות אחד אז אחד מברך לכולן כמ"ש בא"ח סי' רי"ג משא"כ כאן שכל אחד שוחט בהמה אחרת ה"א שאין אחד פוטר חבירו קמ"ל כנ"ל:
ד סָעִיף ד בין ברכה לשחיטה. זה פשוט בכל מידי דטעון ברכה:
ה סָעִיף ד בין השחיטה לכיסוי. דס"ל כיסוי הוא מצוה בפני עצמה אלא די"א דהכיסוי הוא גמר השחיטה ע"כ כתב רמ"א דטוב ליזהר שלא לדבר כיון שהוא באמצע המצוה אע"פ שאם דבר א"צ לברך שנית גם בתוך השחיטה עצמה מ"מ לכתחלה נכון ליזהר בכך:
ו סָעִיף ה ואם דבר צריך כו'. דס"ל דבין שחיטה לשחיטה הוה כמו שח בין תפילין לתפילין דצריך לחזור ולברך ע"כ צריך לגמור השחיטה הראשונה ולכסות דמיה ויש חסרון בדפוס שצ"ל צריך לכסות דם שחיטה הראשונה ולברך עליה ולברך פעם כו':
ז סָעִיף ה משום דשחיטה לא הוי הפסק. פי' בין הכיסויין דהא הוי בדעתו על כיסוי השני בשעה שבירך על הראשון ואין כאן הפסק דאפשר דשחט בחד ידא ומכסה בחד ידא וברכת שחיטה השניה נמי לא הוי הפסק כיון דלא שח שיחת חולין מידי דהוה איקנה"ז:
ח סָעִיף ה לחזור ולברך. פי' על כסוי השני כמו בהפסק בין השחיטות:
ט סָעִיף ה וי"א דשיחה כו'. ס"ל דשאני בין תפילין לתפילין דב' מצות של חובה הם וכיון שהתחיל בהם אין בדין שיפסוק ויתעסק בשיחה אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט לא מחייב לחזור ולברך והוה כמו שח באמצע סעודה ולפ"ז א"צ כלל לכסות דם הראשונה אלא ישחוט עוד ויכסה הכל בפעם אחת וכיון שלא הכריע בש"ע קי"ל כי"א אלו דספק ברכות להקל וע"כ צריך ליזהר שלא ידבר בין שחיטה לשחיטה שלא יביא עצמו לידי ספק:
י סָעִיף ו יכסה דם הראשון. דהוה נמלך והפסק בין ברכה הראשונה של השחיטה ודינו כמו בדבר שיחת חולין לדעה הראשונה דסעיף ה' ודין זה למדו משמש שצריך לברך על כל פרוסה ופרוסה בסעודה וא"ל מ"ש מאומר הב לן ונברך ורוצה לאכול אח"כ דצריך לברך המוציא אבל א"צ לברך ברכת המזון על מה שאכל כבר דשאני התם דהודאת ברכת המזון היא שבח להקב"ה על הנאת האדם וסגי בהודאה אחת על ב' אכילות אבל מעשה הכסוי הוא גמר השחיטה וצריך לגומרה קודם שיתחיל האחרת כ"כ הרא"ש
יא סָעִיף ו ממין הראשון. זה דעת בעל העיטור בטור ונראה שמדמה אותו לפירות שכתב בא"ח סימן ר"ו בירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין א"צ לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך עכ"ל ומכאן קשה למ"ש הב"י ש"מ דלאו דוקא מאותו המין ממש אלא היינו לומר שיהיה ממין ברכות הראשון עכ"ל והא כאן מחלק בעל העיטור בין חיה לעוף והא ברכותיהן שוות ואפ"ה צריך לחזור ולברך וסיים הטור כאן וא"א הרא"ש לא חילק פי' ואפילו הביאו לו ממין הראשון צריך לחזור ולברך ונראה דס"ל שאינו דומה לפירות שזכרנו דבאכילה טבע האדם לגרור אחריה ולהוסיף עוד וע"כ הוה כמו שהיו לפניו בשעת הברכה משא"כ בשחיטה וכתב ב"י שהר"ן בשם ה"ר משולם והראב"ד ורמב"ם ס"ל כמו הרא"ש וא"כ הוה בעל העיטור יחיד לגבייהו:
יב סָעִיף ז הביאו לו עוד. פי' ממין אחר לדעת בעל העיטור דבסמוך ולהרא"ש ושאר פוסקים אפילו מאותו מין:
יג סָעִיף ז א"צ לחזור ולברך. זו דעת סמ"ג ונתן הב"י טעם דכל שיש לפניו עדיין הוא קבוע לשחוט אבל כשגמר הוה סילוק ודמי למה דאמרינן גמר מלאכול אסור לאכול עד שיברך ואע"ג דלא קי"ל שם כן שאני סעודה שדרך להמשך מאכילה לאכילה אבל גבי שחיטה הוה גמר סילוק והטור חולק ע"ז וס"ל דלא מהני מה שהיה עוד לפניו מן הראשונים כיון שבשעת הברכה לא היו לפניו והכריע ב"י כסמ"ג:
יד סָעִיף ז ולכתחלה טוב כו'. כתב רש"ל ובשוחט של עיר לעולם חשב דעתו על אחרים וכל זמן שמביאין לפניו ולא שח בנתיים א"צ לחזור ולברך עכ"ל משמע אפילו בשני מינים:
טו סָעִיף ח לשחוט עוד ושכח וכיסה כו'. כצ"ל:
טז סָעִיף ח א"צ לחזור ולברך על השחיטה. ומברכת כיסוי לא זכר כלום כמו שזכר לעיל בדין הפסיק בשיחה או בנמלך שא"צ לחזור ולברך על הכיסוי דהתם דעתו היתה בשעת ברכת הכיסוי על מה שיכסה אח"כ דהא ידע שיחזור וישחוט אבל כאן הרי שכח והיה סבור שלא ישחוט עוד ודאי צריך לברך אח"כ על כיסוי השני שהיא מצוה חדשה שבאה לו אח"כ כנ"ל:
יז סָעִיף ח וכן הדין אם שחט חיה כו'. זה מיירי שבשעת ברכת השחיטה נתכוין ג"כ על שחיטת הבהמה או שהיתה לפניו בשעת השחיטה של החיה לדעת הסמ"ג דבסמוך מ"ה א"צ לברך על שחיטת הבהמה אלא דקמ"ל שמכסה תחלה דם החיה קודם שחיטת הבהמה:
א סָעִיף א כשרה. והב"ח כתב שיש לקנסו שלא לאכול הוא בעצמו ממנה. אבל לאחרים מותר. בן פקוע שהפריס ע"ג קרקע שצריך שחיטה מד"ס יברך על השחיטה פר"ח ומסיק הפר"ח בק"א שאם אין שם בקי בבדיקה מותר לנבל בלא ברכה אבל אי איכא שם א' הבקי בבדיקה צריך לשחוט ולבדוק אף שאין דעתו אלא להאכילן לעובד כוכבים דהא חזי ליה:
ב סָעִיף א השחיטה. וכ' הט"ז ויש נוהגין לשחוט עמו שחיטה כשרה וזה עדיף טפי:
ג סָעִיף א לשחיטה. וכ' בש"ך דיש רוצים לומר דאף בבהמה כשרה אם שכח ולא בירך קודם שחיטה יברך אחר שחיטה. אבל הש"ך חולק על זה וכ' בכל מקום שצריך לברך ולא בירך בתחלה שוב אין לו תקנה והפר"ח כ' דתוך כדי דיבור שלאחר שחיטה מצי לברוכי. אם מחויב לשחוט לעובד כוכבים ואינו בקי בהלכות שחיטה אין רשאי לברך הואיל ואין סופו לאכול ממנה עיין שו"ת שער אפרים סימן נ"ז ואם דיבר א"צ לברך שנית אפילו דיבר בתוך השחיטה עצמה מ"מ לכתחלה צריך ליזהר. מהר"מ טיקטין:
ד סָעִיף ג לצאת. קמ"ל בזה דל"ת דוקא בברכת הנהנין דכולן יש להן קביעות אחד אז אחד מברך לכולן כמו שכתב בא"ח סי' רי"ג. מה שאין כן כאן שכל א' שוחט בהמה אחרת ה"א שאין אחד פוטר חבירו קמ"ל:
ה סָעִיף ד לדבר. והטעם משום דכסוי הוא גמר השחיטה:
ו סָעִיף ה הפסק. והטעם איתא בט"ז משום דהא היה בדעתו על כיסוי השני בשעה שבירך על הראשון ואין כאן הפסק דאפשר דשחט בחד ידא ומכסה בחד ידא וברכת השחיטה השנייה לא הוי הפסק מידי דהוי כמו ביקנה"ז עכ"ל. והט"ז פסק כיון שלא הכריע בש"ע קיי"ל ספק ברכות להקל. כ' פר"ח להזהיר לשוחטים לצאת מידי ספק ברכה שיגמרו בדעתם ולכוונו שלא לצאת בברכה ראשונה רק כל זמן שלא ישיחו שיחה בטילה. דהשתא אם הפסיק בשיחה אז לא מהני ברכה קמייתא:
ז סָעִיף ה הפסק. וכתב בש"ך דכל הפוסקים האחרונים פסקו דהוי הפסק לכך יראה שלא ישיח שלא יבא לידי ספק:
ח סָעִיף ו שניה. וכתבו בט"ז וש"ך דנראה מכאן שמדמה ברכת שחיטה לפירות בא"ח סימן ר"ז שכ' שם בירך על פירות הארץ ואח"כ הביאו לו עוד יותר מאותו המין א"צ לברך. (עוד כתבו שם בשם כל האחרונים שפסקו כהרא"ש דאפילו הביאו לו ממין הראשון צריך לחזור ולברך) ומכאן קשה למ"ש הב"י שם דלאו דוקא מאותו מין אלא שיהא ברכת אותו מין והא כאן מחלק בעל העיטור בין חיה לעוף והא ברכותיהן שוות וצ"ל שאינו מדמה לו לפירות דבאכילה טבע האדם לגרור אחריה ולהוסיף עוד וע"כ הוי כמי שהיה לפניו בשעת ברכה. מה שאין כן בשחיטה עכ"ל:
ט סָעִיף ז לשחוט. וכ' בש"ך וה"ה אם היה לפניו א' לשחוט ולאחר שבירך קודם ששחט הביאו לפניו עוד יותר:
י סָעִיף ז לו. כתב בש"ך דשוחט קבוע ודאי דעתו על כל מה שיביאו לו ואפילו בשני מינים וא"צ לברך כ"ז שלא שח בנתיים. רש"ל וב"ח. ואם יש לו לשחוט הרבה עופות ובירך בתחלת שחיטה ובא אחר ליקח מאותן העופות לשחוט צריך אותו אחר לברך. הלק"ט סימן קט"ו:
יא סָעִיף ה הפסק. וכתב בט"ז אבל על הכיסוי מחוייב לברך לפי ששכח והיה סבור שלא ישחוט עוד. והא דבסעיף ה' בדין הפסק שיחה א"צ לברך שנית על הכיסוי התם דעתו הוי מתחלה בשעת ברכת הכיסוי על מה שיכסה אח"כ דהא ידע שישחוט אח"כ. מהר"מ טיקטין:
יב סָעִיף ח ברכה. וכ' בש"ך אבל לפי מה דקיימא לן בסי' כ"ח ס"כ דצריך לבדוק הריאה קודם הכיסוי אם כן יפסיק הרבה בין שחיטה לשחיטה ויצטרך לברך פעם שנית נלע"ד שישחוט תחלה הבהמה ואח"כ יכסה החיה:
א סָעִיף א ולא בירך כשירה. עט"ז סק"א מה שכתב בשם הלכות א"י ועיין בשו"ת נו"ב חלק יו"ד סימן ב' שהקשה מזרק סכין והלכה ושחטה שלא כוון לשחוט וא"כ לא בירך וכה"ג כמה וכמה ותירץ דטעם הלכות א"י שאוסר השחיטה היינו דס"ל דכיון דהזיד ולא בירך הו"ל כמומר לאותו דבר כו' ע"ש ותימה עליו דהרי ברא"ש פ"ק דחולין סי' א' כתב וז"ל כמו כן כתב שכח ולא בירך כו' ע"ש אלמא דבשוגג מיירי:
ב סָעִיף א כשירה. עבה"ט בשם פר"ח אבל אי איכא כו' אף שאין דעתו כו'. ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' ל"ו שכ' דאם הוא בשבוע שחל ט"ב ויש לחוש שיבא לידי הפסד באופן דמותר לשחוט אף שהוא בקי בבדיקה לא יברך אמנם אם יוכל לקיים ממנו לשבת או ליתן ממנו לחולה וכה"ג יש לו לברך ע"ש:
ג סָעִיף א וכשימצא כשר. עש"ך ס"ק ג' שהסכים לדעת הרמב"ם ועיין בשאגת אריה הלכות ברכות סימן כ"ו שהשיג על הש"ך ועיין בתשובת תפארת צבי סימן ג' שדחה דבריו והסכים להש"ך ע"ש ועיין בתשובת חינוך ב"י סי' כ"ט:
ד סָעִיף א לשחיטה. עבה"ט בשם ש"א ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סי' כ' ובתשובת פרי תבואה סימן ס"ו:
ה סָעִיף א יברך ברחוק ד' אמות. עיין בתשב"ץ ח"ב סי' מ"ג שדעתו אינו כן לפי שאין לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה מיד ואם לא יש לחוש שמא ימלך הקצב ולא ישחוט ע"כ נראה שצריך לשחוט תחלה ותיכף לשחיטה יצא לחוץ ויברך הברכה במקום טהרה דכיון דמברכין בעל שפיר דמי וכן יעשה בברכת כיסוי. ומ"מ לא החליט זה רק להלכה ולא למעשה ע"ש. ועיין במג"א סי' קס"ו סק"ג שחלק ג"כ על הרמ"א מטעם אחר משום דהברכה צריכה להיות דוקא במקומה ואפי' ברכה אחרונה צריכה דוקא במקומה. ק"ו ברכה ראשונה ובאגודה שם מיירי שהכל בבית אחד ע"ש. ועיין בזה בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סי' ג' באורך:
ו סָעִיף ב ברכה א' לכולן. עיין בספר ישועות יעקב בא"ח סימן ר"ו סק"ג:
ז סָעִיף ד צריך לברך. עיין כו"פ סק"ו לענין אם בירך על השחיטה ונטרפה אם יכול אח"כ לשחוט אחריה בלא ברכה ועיין בתשובת זכרון יצחק סי' ק"ה מה שכתב בזה:
ח סָעִיף ה לא הוי הפסק. עיין בתשובת נו"ב חלק או"ח סימן י"ד:
ט סָעִיף ח בלא ברכה. עבה"ט בשם ש"ך ועיין פר"ח שהשיג עליו וכתב דבדיקת הריאה לא הוי הפסק וכן דעת השמ"ח סעיף י"א ע"ש ועיין בתשובת זכרון יצחק סי' ק"ה:
א סָעִיף א השוחט כו'. גמ' פ"ק דפסחים ז' ב' וירושלמי פ"ט דברכות השוחט צריך לומר אקב"ו על השחיטה:
ב סָעִיף א קודם. גמ' שם וירושלמי שם וכר' יוחנן וכמ"ש למטה:
ג סָעִיף א ואם שחט כו'. תוס' דזבחים ל"א ב' ד"ח שהשחיטה כו' ורא"ש וש"פ ובפ"ב דברכות (ט"ו א') ולאו בברכה כו': (ליקוט) ואם כו'. פ"א דתרומות חמשה כו' האלם כו' ועתי"ט שם (ע"כ):
ד סָעִיף א ואם שחט כו'. ירושלמי שם שחיטה אימת הוא מברך עליה ר' יוחנן אמר עובר לשחיטה יוסי בן נהוראי אומר משישחוט למה שמא תתנבל שחיטתה מעתה משיבדוק חזקת בני מעים כשירים משמע הא איכא ריעותא דכ"ע אחר שיבדוק ובדליכא ריעותא קי"ל כר' יוחנן וכמ"ש בפסחים שם דלא חיישינן שמא תתקלקל השחיטה:
ה סָעִיף א ברחוק ד"א. ר"ל לאחריו כמ"ש בפ"ג דברכות (כ"ב ב' כ"ה א' כ"ו א'):
ו סָעִיף א ולא ידבר. כמ"ש רפ"ו שם מ' א':
ז סָעִיף ג והוא שיתכון כו'. ספ"ג דר"ה:
ח סָעִיף ד צריך כו' בדבר כו'. עבה"ג ס"ק ד' ועתוס' שם:
ט סָעִיף ד אבל מותר כו'. עט"ז ועא"ח סי' תצ"ח סי"ח ולערב כו' (ולקמן סי' כ"ח ס"ג וסט"ז):
י סָעִיף ה צריך ליזהר כו'. משום ברכה שא"צ כמ"ש ביומא ע' א' ובסוטה מ"א א': (ליקוט) אם רוצה כו'. משום ברכה שא"צ כמ"ש ביומא ע' א' תוס' ישנים שם ד"ה משום כו' מכאן יש ללמוד כו' ותוס' דחולין פ"ז א' ד"ה ומכסי כו' (ע"כ):
יא סָעִיף ה ואם דבר כו'. כמ"ש בפ"ג דמנחות (ל"ו א') לענין תפילין:
יב סָעִיף ה צריך לכסות. כמ"ש שם ר' יהודה במתני' פ"ו ב' ואע"ג דלא קי"ל כר' יהודה משום דדי בברכה אחת כמ"ש בגמ' שם ועתוס' סד"ה ומכסי:
יג סָעִיף ה אבל על כו' משום כו'. כמש"ש מודה היה ר"י כו' הכא אפשר דשחיט כו' וה"ה כאן וז"ש אבל אם כו' וכנ"ל לענין שחיטה:
יד סָעִיף ה וי"א כו'. דל"ד לתפלין דהתם שתי מצות של חובה הן אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט דמי לסח באמצע הסעודה:
טו סָעִיף ו המברך כו'. עבה"ג ובחולין שם מדמי לתלמידי דרב ובפסחים שם דאמימר ס"ל כתלמידי דרב:
טז סָעִיף ו יכסה כו'. כנ"ל בסעיף שקדם:
יז סָעִיף ו וה"מ כו'. כנ"ל משום נמלך:
יח סָעִיף ו וי"א כו'. כמ"ש ב"י בא"ח סי' ר"ו וש"ע שם ולמד ממ"ש (ברכות מ"א ב') בדברים הבאים מחמת סעודה שברכת המוציא פוטרתם וכתב הרשב"א אפי' לא היו בשעת ברכת המוציא וכן הוא פשטא דסוגיא שם ושם סוף פרק ז' כולהו נבגא דברכתא נינהו אלא שכתב ב"י וש"ע שם דאפי' אינו ממין הראשון רק שברכותיהן שוות וא"כ א"צ כאן ממין הראשון ועיין בדברי האחרונים כאן ושם:
יט סָעִיף ז היו כו' וא"ל כו'. כמ"ש בפ"ו דברכות (מ"ב א') סלק אסור לאכול ואע"ג דלא קי"ל כן שאני סעודה שדרך למשוך מאכילה לאכילה:
כ סָעִיף ז ולכתחלה כו'. דאז לכ"ע א"צ לברך בכל ענין כמ"ש בא"ה ס"ס ר"ו לענין אמת המים מירושלמי:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.