Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 18 — שולחן ערוך, יורה דעה יח
א הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין בְּדוּקָה וְנִמְצֵאת פְּגוּמָה, אֲפִלּוּ מִן הַצַּד (ד"ע), הֲרֵי זֶה נְבֵלָה; אֲפִלּוּ נָגַע בְּעֶצֶם הַמַּפְרֶקֶת, אֵין תּוֹלִין שֶׁנִּפְגְּמָה בּוֹ אַחַר שְׁחִיטָה, אֶלָּא חַיְישִׁינָן שֶׁמֶּא בָּעוֹר נִפְגְּמָה וְנִמְצָא שָׁחַט בְּסַכִּין פְּגוּמָה, וְאֲפִלּוּ בְּעוֹף.
ב שִׁעוּר הַפְּגִימָה, כָּל שֶׁהוּא; וּבִלְבַד שֶׁתֶּאֱגֹר בָּהּ כָּל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ חוּט הַשַּׂעֲרָה.
ג צָרִיךְ לִבְדֹּק הַסַכִּין קֹדֶם, שְׁחִיטָה וְאִם לֹא בָּדַק, לֹא יִשְׁחֹט; וְאִם עָבָר וְלֹא בְּדָקָהּ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ בְּדָקָהּ וּמְצָאָהּ יָפָה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
ד סַכִּין שֶׁתִּבָּדֵק בְּהוֹלָכָה וְלֹא הִרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגָם, וּכְשֶׁהֶחֱזִיר אוֹתָהּ בַּהֲבָאָה הִרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגָם, וְזוֹ הִיא הַנִּקְרָא מְסֻכְסֶכֶת, אִם שָׁחַט בָּהּ דֶּרֶךְ הוֹלָכָה וְלֹא הֵבִיא, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה; וְאִם הֵבִיא, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהִרְגִּישׁ בָּהּ קֹדֶם שְׁחִיטָה, אֲבָל אִם מָצָא סַכִּינוֹ יָפָה קֹדֶם שְׁחִיטָה, וְאַחַר שְׁחִיטָה מָצָא בָּהּ פְּגִימָה מְסֻכְסֶכֶת, וְאָמַר: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי אֶלָּא הוֹלָכָה לְבַד, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחֲמִירִים דְּכָל מְסֻכְסֶכֶת אֲסוּרָה, עַד דְּקַיְמָא אָרֵישָׁא דְּסַכִּינָא מַמָּשׁ אִם שָׁחַט בְּהוֹלָכָה; וְאַסֵּיפָא דְּסַכִּינָא מַמָּשׁ, אִם שָׁחַט בַּהֲבָאָה (הִלְכוֹת שְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים וְהַגָּהות סְמַ"ק וּפוֹסְקִים הַנַּ"ל). וּלְפִי שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין הֵיכָן מִקְרֵי רֵישָׁא דְּסַכִּינָא, יֵשׁ לְהַטְרִיף הַכֹּל (ד"ע גַּם הג"ה בִּשְׁחִיטַת מהרי"ו וכ"מ בְּמָרְדְּכַי וְכָל בּוֹ וַאֲגֻדָּה, וְכֵן כָּתַב הָאָגוּר שֶׁכֵּן הַמִּנְהָג) וְהָכֵי נָהוּג.
ה סַכִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגִימוֹת הַרְבֵּה, אֲפִלּוּ כֻּלָּן מְסֻכְסָכוֹת, אֲפִלּוּ שָׁחַט בָּהּ בְּדִיעֲבַד, פְּסוּלָה. דְּמִתּוֹךְ שֶׁפְּגִימוֹתֶיהָ מְרֻבּוֹת חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הֵשִׁיב יָדוֹ מְעַט וְלֹא הִרְגִּישׁ.
ו סַכִּין חַדָּה שֶׁהֻשְׁחֲזָה, וַהֲרֵי אֵינָהּ חֲלָקָה אֶלָּא מַגָּעָתָהּ כְּמַגַּע רֹאשׁ הַשִּׁבֹּלֶת שֶׁהוּא מִסְתַּבֵּךְ בְּאֶצְבַּע, הוֹאִיל וְאֵין בָּהּ פְּגָם שׁוֹחֲטִין בָּהּ (ל' רַמְבַּ"ם שָׁם דִּין י"ח). הַגָּה: וְאֵין אָנוּ נוֹהֲגִים לִשְׁחֹט בָּהּ, לְפִי שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בַּדָּבָר (אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף וּמַהַרְשַׁ"ל פ"ק סִימָן ל"ז).
ז סַכִּין שֶׁפִּיהָ חָלָק וְאֵינָהּ חַדָּה, הוֹאִיל וְאֵין בָּהּ פְּגָם שׁוֹחֲטִין בָּהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹלִיךְ וְהֵבִיא כָּל הַיּוֹם עַד שֶׁשְּׁחָטָהּ, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה וע"ל סִימָן כ"ג דְּבִבְהֵמָה כְּהַאי גַּוְנָא לִפְעָמִים טְרֵפָה (וְכֵן כָּתַב בֵּית יוֹסֵף).
ח סַכִּין שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת כְּנָחָשׁ וְאֵין בָּהּ פְּגָם, שׁוֹחֲטִין בָּהּ לְכַתְּחִלָּה.
ט בְּדִיקַת הַסַכִּין צְרִיכָה אַבִּשְׂרָא, וְאַטּוּפְרָא, וְאַתְּלַת רוּחָתָא; דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹלִיכָהּ וּמְבִיאָהּ עַל בְּשַׂר אֶצְבָּעוֹ. וְאַחַר כָּךְ מוֹלִיכָהּ וּמְבִיאָהּ עַל צִפָּרְנוֹ מִשְּׁלֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ, שֶׁהֵם פִּיהָ וּשְׁנֵי צְדָדֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ פְּגָם כְּלָל. וְיִבְדֹּק לְאַט וּבְכַוָּנַת הַלֵּב, שֶׁלֹּא יַפְנֶה לִבּוֹ לִדְּבָרִים אֲחֵרִים, וְצָרִיךְ לְשַׁנּוֹת הַצִּפֹּרֶן אַחַר קְצָת בְּדִיקָתָהּ, שֶׁמָּא נִפְגַּם הַצִּפֹּרֶן בְּחֻדָּהּ שֶׁל סַכִּין, וְאוּלַי יֵשׁ פְּגִימָה בַּצְּדָדִין שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בָּהּ לְפִי שֶׁעוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ פְּגִימַת הַצִּפֹּרֶן. הַגָּה: וְלֹא יִבְדֹּק שְׁנֵי צְדָדֵי הַסַּכִּין בְּיַחַד, אֶלָּא כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. (מהרי"ו).
י סַכִּין שֶׁיֵּשׁ לָהּ פְּגִימָה אָסוּר לִשְׁחֹט בָּהּ, אֲפִלּוּ אִם מְכַוֵּן לִשְׁחֹט שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפְּגִימָה; וּבְיוֹם טוֹב נוֹהֲגִין הֶתֵּר לִכְרֹךְ מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁחִיזָהּ; וְאִם הוּא שְׁעַת הַדְּחָק, שֶׁאֵין לוֹ הֲכָנָה לְהַשְׁחִיזָהּ, אֲפִלּוּ בְּחֹל מֻתָּר לִשְׁחֹט עַל יְדֵי כְּרִיכַת מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ו' (סָעִיף א). סַכִּין שֶׁיֵּשׁ לָהּ ב' פִּיּוֹת צָרִיךְ לִבְדֹּק שְׁנֵי הַצְּדָדִין (טוּר סִימָן ו').
יא הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמוֹת רַבּוֹת אוֹ עוֹפוֹת הַרְבֵּה, צָרִיךְ לִבְדֹּק בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד. שֶׁאִם לֹא עָשָׂה כֵּן וּבָדַק בָּאַחֲרוֹנָה, וְנִמְצֵאת סַכִּין פְּגוּמָה; הֲרֵי הַכֹּל סְפֵק נְבֵלוֹת וַאֲפִלּוּ הָרִאשׁוֹנָה. הַגָּה: וּמִי שֶׁרוֹצֶה לְהַכְנִיס עַצְמוֹ לְסָפֵק זֶה אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק סַכִּין בֵּין שְׁחִיטָה לִשְׁחִיטָה. (ת"ה סִימָן קפ"ד וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם בַּעַל הַמָּאוֹר וְהָרַשְׁבָּ"א וְעי' ס"ק י"ח).
יב אַף עַל פִּי שֶׁבָּדַק הַסַכִּין קֹדֶם שְׁחִיטָה, צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִבְדֹּק אַחַר הַשְּׁחִיטָה; וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁהַסַכִּין לְפָנֵינוּ, אֲבָל אִם נֶאֱבַד, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה הוֹאִיל וּבְדָקָהּ קֹדֶם שְׁחִיטָה, וַאֲפִלּוּ שָׁחַט בָּהּ הַרְבֵּה זֶה אַחַר זֶה; וְאִם נָגַע בַּמַּפְרֶקֶת שֶׁל אַחַת מֵהֶן, יֵשׁ לְהַחְמִיר וְלָחוּשׁ לְכָל אוֹתָן שֶׁנִּשְׁחֲטוּ אַחַר כָּךְ. (טוּר בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים וְרַשְׁבָּ"א בְּשֵׁם רַבּוֹתָיו וְר"ן).
יג שָׁחַט בְּסַכִּין בָּדוּק, וְנֶאֱבַד קֹדֶם שֶׁיִּבְדְּקֶנּוּ, אַחַר שְׁחִיטָה, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא וְהוּא פָּגוּם, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה הוֹאִיל וְיָצָא בְּהֶתֵּר, וְזֶה שֶׁנִמְצָא פָּגוּם אֵמוּר שִׁבֵּר בָּהּ עֲצָמוֹת וְלָאו אַדַּעְתֵּהּ, דְּאוֹקֵי סַכִּין אַחֶזְקָתֵהּ.
יד אִם לֹא בָּדַק הַסַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ, וְנֶאֱבַד אַחַר שְׁחִיטָה, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּסְתָם סַכִּין, אֲבָל טַבָּח שֶׁיֵּשׁ לוֹ סַכִּין מְיֻחָד לִשְׁחִיטָה וּמָקוֹם מְיֻחָד שֶׁמַּצְנִּיעוֹ שָׁם תָּמִיד, בְּחֶזְקָת בָּדוּק הוּא, וְאִם שָׁחַט בּוֹ בְּלֹא בְּדִיקָה וְנֶאֱבַד, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְרָאוּי לְכָל טַבָּח שֶׁיְּהֵא לוֹ סַכִּין מְיֻחָד לִשְׁחִיטָה, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ שׁוּם דָּבָר, וְיַצְנִיעֶנּוּ שֶׁלֹּא יִפְגְּמֶנּוּ; (רַשִׁ"י וְכָל בּוֹ וְהג"א ד"מ סוֹף סִימָן ו' וְעַיֵּן טוּר וּבֵית יוֹסֵף שָׁם) וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִשְׁחֹט בּוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּלֹא בְּדִיקָה (רַשְׁבָּ"א וּבֵית יוֹסֵף שָׁם).
טו הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין בְּדוּקָה וְאַחַר הַשְּׁחִיטָה שִׁבֵּר בָּהּ עֲצָמוֹת דֶּרֶךְ שְׁבִירָה, שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הוֹלָכָה וַהֲבָאָה (רשב"א ור"ן ור' יְרוּחָם), וּבְדָקָהּ וְנִמְצֵאת פְּגוּמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה דְּאָנוּ תּוֹלִים שֶׁבִּשְׁבִירַת הָעֲצָמוֹת נִפְגְּמָה; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע קָשָׁה. וְדַוְקָא שֶׁרָאִינוּ שֶׁנָּפְלָה עַל חֻדָּהּ, אֲבָל מִסְפֵקָא אֵין תּוֹלִין לוֹמַר שֶׁנָּפְלָה עַל חֻדָּהּ, וְאִם שִׁבֵּר בָּהּ עֶצֶם הַמַּפְרֶקֶת, אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ שְׁבִירָה, אֵין תּוֹלִין בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַךְ. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בְּכָל זֶה בֵּין שֶׁבָּדַק הַסַּכִּין תְּחִלָּה סָמוּךְ לַשְּׁחִיטָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקָת בְּדוּקָה תְּחִלָּה וְלֹא בְּדָקָהּ סָמוּךְ לַשְּׁחִיטָה, דַּאֲפִילוּ הָכֵי מִקְרֵי סַכִּין בְּדוּקָה (ד"ע מֵהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ"ק דְּחֻלִּין והג"א וְאַגוּדָה וע"פ עי' סי"ד).
טז אִם בָּדַק הַסַכִּין אַחַר שְׁחִיטָה וְהִצְנִיעָהּ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת פְּגוּמָה, לֵית לָן בָּהּ, דְּאֵמוּר בְּדָבָר אַחֵר נִפְגְּמָה אוֹ שִׁבֵּר בָּהּ עֲצָמוֹת וְלָאו אַדַּעְתֵּהּ.
יז טַבָּח שֶׁלֹּא הֶרְאָה סַכִּינוֹ לְחָכָם וְנִמְצֵאת יָפָה (טוּר), הָיוּ מְנַדִּין אוֹתוֹ. הַגָּה: וְאִם נִמְצֵאת פְּגוּמָה, מְנַדִּין אוֹתוֹ וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ (טוּר). וּבְנִמְצֵאת יָפָה, יָכוֹל הֶחָכָם לִמְחֹל, וְאֵין צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ"ק דְּחֻלִּין) ; וְהָאִדָּנָא נָהֲגוּ לְמַנּוֹת אֲנָשִׁים יְדוּעִים עַל הַשְּׁחִיטָה וְהַבְּדִיקָה, וְלָהֶם מָחֲלוּ חֲכָמִים כְּבוֹדָם, כִּי הֵם זְהִירִים וּזְרִיזִים; וְהַרְבֵּה צָרִיךְ יִשּׁוּב הַדַּעַת וְיִרְאַת שָׁמַיִם לִבְדִיקַת הַסַכִּין; הֲלֹא תִּרְאֶה כִּי יִבְדֹּק אָדָם פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ וְלֹא יַרְגִּישׁ בִּפְגִימָה דַּקָּה, וְאַחַר כָּךְ יִמְצְאֶנָּה כִּי הֵכִין לִבּוֹ בָּאַחֲרוֹנָה; וּבְחִינַת חוּשׁ הַמִּשּׁוּשׁ כְּפִי כַּוָּנַת הַלֵּב (ר' יוֹנָה בְּסֵפֶר שְׁעַרֵי תְּשׁוּבָה).
יח הַטַּבָּח צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל שָׂכָר מִן הַטְּרֵפוֹת כְּמוֹ מִן הַכְּשֵׁרוֹת. הַגָּה: שֶׁלֹּא יָבֹא לְהָקֵל לְהַכְשִׁיר כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ מִן הַכְּשֵׁרוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיבַ"שׁ) ; וְלָכֵן נָהֲגוּ בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין אָדָם שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק לְעַצְמוֹ, אֶלָּא אוֹתָן הַמְמֻנִּים מִן הַקָּהָל.
יט רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: בְּדֹק סַכִּין זוֹ, וּבְדָקָהּ שְׁנֵי פְּעָמִים מהי"ב שֶׁצָּרִיךְ וּנְתָנָהּ לִרְאוּבֵן, וּרְאוּבֵן הָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחֹט וּלְקָחָהּ לֵוִי מִיָּדוֹ וּמְצָאָהּ פְּגוּמָה. וּרְאוּבֵן מִתְנַצֵּל וְאוֹמֵר שֶׁעֲדַיִן הָיָה רוֹצֶה לְבָדְקָהּ כַּהֹגֶן (הַכֹּל בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תקצ"ד), מַעֲשָׂיו מוֹכִיחִים עָלָיו, שֶׁהָיָה דַּי לוֹ בְּאוֹתָהּ בְּדִיקָה, וּלְפִיכָךְ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ; וְאִם נִרְאִים הַדְּבָרִים שֶׁהָיָה כְּעֵין שְׁגָגָה, וְשֶׁהוּא אָדָם כָּשֵׁר, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יָשׁוּב עוֹד לְדָבָר כָּזֶה.
כ טַבָּח שֶׁנִּמְצֵאת פְּגִימָה בְּרֹאשׁ הַסַכִּין, וְאָמַר: זֹאת הַפְּגִימָה מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי מְכַסֶה דַּם הָעוֹפוֹת בְּרֹאשׁ הַסַכִּין, וּכְשֶׁאֲנִי שׁוֹחֵט אֲנִי נִזְהָר שֶׁאֵינִי נוֹגֵעַ בַּפְּגִימָה, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ; וְקָרוֹב לוֹמַר שֶׁהַכֵּלִים אֲסוּרִים.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א ה"ז נבלה. פירוש ספק נבלה וכמ"ש אלא חיישינן שמא כו' וכ"כ בסוף סעיף י"א וכ"כ הרמב"ם פ"א מה"ש והכל בו והסמ"ג עשין ס"ג דף ק"מ ע"א והסמ"ק סי' קס"ז ושאר פוסקים ולכך כתב המחבר לקמן סי' כ"ח ס"כ דבכה"ג מכסה בלא ברכה ועמ"ש שם: ש"ע סָעִיף א
ב אלא חיישינן כו'. משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואינה יוצאה מאיסורא עד שיודע לך במה נשחטה וכיון שנולד בה ספק לא נתברר לך שנשחטה כראוי (כדלקמן ס"ס כ"ה) . ש"ס: ש"ע סָעִיף א
ג ואפילו בעוף. אפילו נגע ג"כ בעצם המפרקת דאיכא תרתי לטיבותא שעורו רך ונגע ג"כ בעצם המפרקת אפ"ה חיישינן שמא בעור איפגם וכ"כ הב"ח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד שעור הפגימה כל שהוא. פי' אם נמצא פגימה כל שהוא פסולה אבל לכתחלה א"צ בדיקה אלא אבשרא ואטופרא כדלקמן ס"ט משום דלא חיישינן לפגימה כל שהוא וכ"כ מהרש"ל פ"ק דחולין סימן ל"ח דלא כהב"ח שפסק להקל דאינה נטרפה בפגימה כל שהוא אלא כדי חגירת צפורן שאין לנו בזה אלא מנהגינו עכ"ל וחלילה לנו להקל כן ולפי שראה שבודקים בצפורן הבין דמנהגינו דכל פגימה שאינה חוגרת צפורן כשרה ולא היא דהמנהג פשוט לפסול אפילו פגימה כל שהוא וכמ"ש ב"י וד"מ ומהרש"ל ושאר אחרונים וכדעת הרמב"ם והכל בו והרמב"ן והרשב"א והר"ן וסייעתם אלא דלכתחלה לא חיישינן לפגימה כל שהוא וסגי לן בבדיקת צפורן וכמ"ש וכן משמע בעט"ז כדפרישית גם מה שאמר הב"ח דמדברי התוס' משמע דבעי דוקא כדי חגירת צפורן ליתא וראיה שהרי גם הכל בו כתב כדברי התוספות וכן העט"ז וע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה צריך לבדוק הסכין קודם. ואין לסמוך על מה שירצה לבדוק אחר השחיטה (טור) ולזה כפל המחבר וכתב ואם לא בדק לא ישחוט כו' כלומר אפילו על סמך שיבדקנו אח"כ אסור והטעם כתב הרשב"א דשמא ישכח לבדוק אחר השחיטה והרי הוא כאוכל נבלה ומביאו ב"י וכן משמע בטור. ובפרישה ס"ח כתב טעם משום שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם וקשה דבש"ס (דף י"ז ע"ב) אמרינן מנין לבדיקת סכין מן התורה דכתיב ושחטתם בזה ואכלתם פשיטא כיון דכי נקיב טריפה בעי בדיקה לחכם קאמרינן ע"כ ועיין בסי' ב' ס"ק (ח') [יו"ד]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו סכין שתבדק בהולכה כו'. כלומר שמוליך הסכין על האצבע וכן פי' בדרישה: ש"ע סָעִיף ד
ז ואם הביא. אפילו לא הוליך שחיטתו פסולה משום דהעוקץ פוגע בסי' וקורעו: ש"ע סָעִיף ד
ח שחיטתו פסולה. הטעם כתבו הפוסקים דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה: ש"ע סָעִיף ד
ט עד דקיימא ארישא דסכינא כו'. דאל"כ רישא דסכינא מחליש העור והבשר ואח"כ העוקץ קורע: ש"ע סָעִיף ד
י יש להטריף הכל. ואפילו מסוכסכת מן הצד אבל אותן רשומים שמן הצדדין בסכיני' נ"ל דמותר כו' דביה"ש מירווח רווח כה"ג כ"כ מהרש"ל ומביאו הב"ח וע"ל סי' ט': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
יא וע"ל סי' כ"ג כו'. כלומר דשם סעיף ד' נתבאר דהשוחט בסכין שאינו חד ונתעכב כשיעור שהייה במיעוט אחרון של סימן ראשון דפסול וטעמא נתבאר שם דכיון שנחתך רוב הסימן הראשון הוה כאלו נחתך כולו ומה שמוליך ומביא במעוט הנשאר הוי כאלו מוליך ומביא בידה או ברגלה והלכך בעוף שהכשרו בסימן א' וכדלקמן סי' כ"א לא חשיב שהייה דמיד שחתך רוב סימן א' בעוף הרי נגמר שחיטתו ואע"ג דקי"ל לקמן סי' כ"ג דשהייה אפילו כל שהוא פסולה אפילו במעוט בתרא בין בעוף בין בבהמה היינו דוקא שהייה ממש משא"כ שוחט בסכין רעה כיון שמוליך ומביא תמיד ודו"ק: ש"ע סָעִיף ז
יב לפעמים טרפה. לאפוקי לא שהה שעור שהייה א"נ לאפוקי היכא שכוון והניח ב' הסימנים יחד זה אצל זה ושחט שניהם ובזה מיושב שפיר מה שתמה הב"ח על הט"ו דכתבו בסתם שוחטין ועוד דמשמע אפילו לכתחלה ולקמן כתבו השוחט בסכין שאינו חד כו' דהכא לא באו אלא ללמד דין סכין ומיירי בגוונא דליכא משום שהייה כגון שמניח ב' הסימנים זה אצל זה וכדפרישית. שוב מצאתי בב"ח סי' כ"ג שכתב דלמאי דפסלי' שהייה כל שהוא כל השוחט בסכין רעה פסולה השחיטה לעולם ואין שיעור לדבר עכ"ל וצ"ע וגם בעט"ז סי' זה וסי' כ"ד משמע דבעינן דוקא שיעור שהייה וכן שאר אחרונים כתבו בסתם גבי בהמה שיעור שהייה מיהו ודאי לכתחלה אין לשחוט בו אפילו עוף כיון דצריך לכתחלה לשחוט ב' סימנים בעוף כמו בבהמה וכ"כ הב"ח שם וע"ל סי' כ"ג ס"ק ט': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יג שהיא עולה ויורדת כו'. נראה דאפילו ב' ג' עולה ויורד כשר לשחוט לכתחלה דאי ס"ד ב' אסור שהשני קורע א"כ אף בא' חורפיה דסכינא מחליש וכדאמרי' בש"ס והעולה ויורד קורע ועוד דהא מכשרינן בעולה ויורד אפי' להוליך ולהביא כמה פעמים נימא דבפעם א' מחליש ובפעם הב' קורע וכן נוהגים דלא כהב"ח שכתב בזה דבר זר שאינו מתקבל לאסור ב' או ג' עולה ויורד ע"ש כ"כ הגאון אמ"ו ז"ל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד וצריך לשנות הצפורן כו'. וכתב במשמרת הבית דף ז' ע"א בשם הראב"ד דיש לרחוץ הסכין קודם הבדיקה שהדם פעמים נקרש בתוך הפגימה והעיד הראב"ד שכן אירע לו מעשה שבדק ולא מצא פגימה ואח"כ כששכשך במים מצא פגימה ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טו אסור לשחוט כו'. אבל בדיעבד כשר אפילו לא כרך מטלית על הפגימה אם אומר ברי לי שלא נגעתי כמ"ש הר"ב בסי' ו' והיינו דוקא כשידע קודם שחיטה שיש פגימה אבל לא ידע ואמר אח"כ ברי לי שלא נגעתי כגון שהפגימה היא למעלה מחציו של סכין ואמר ברי לי שלא שחטתי אלא במה שלמטה מחציו וכה"ג אף דיעבד אסור דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה כדלעיל סוף סעיף ד' וע"ל סימן ו' נתבארו דיני כריכת המטלית על הפגימה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טז צריך לבדוק כו'. משמע בדיקה כהלכתא אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא וכ"כ בד"מ בשם מהרי"ל דלא כמ"ש על שם שחיטות ישנים דאין לבדוק י"ב בדיקות בין שחיטה ושחיטה כי אין רוח חכמים נוחה הימנו להפסיק כ"כ בין ברכה לשחיטה שניה עכ"ל ולא נהירא דהא צרכי שחיטה לא הוי הפסק כדלקמן סי' י"ט: ש"ע סָעִיף יא
יז ואפילו הראשונה. דחיישינן שמא בעור הראשונה נפגמה כדלעיל סעיף א': ש"ע סָעִיף יא
יח ומי שרוצה כו'. כן משמע ג"כ מדברי המחבר והרמב"ם והרי"ף שכתבו שאם לא נעשה כו' משמע דוקא מה"ט צריך לבדוק בין כל א' וא' וכדאיתא בת"ה וכן הוא הל' בכל בו וסמ"ג ושאר פוסקים וכ"פ מהרש"ל פ"ק דחולין סי' י"ט וכן נ"ל מוכח בהדיא מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו בתר מאי דפסקו הלכתא כרב הונא בשלא שבר בו עצמות הלכך צריך בדיקה בין כל חדא וחדא כו' וכן מוכח בסה"ת סי' ב' שכתב וז"ל אם שחט בסכין בדוקה ולאחר שחיטה מצא בה פגימה כולן פסולות לכן טוב לבדוק הסכין בין כל אחד ואחד עכ"ל וכן מוכח בש"ס במאי דקאמר כמאן כר"ה ולמיפסיל קמייתא וכ"כ בחדושי הרשב"א דף י"ד סוף ע"ג דהכי מוכחת סוגיא כי מה שהיה מצריך רב כהנא בדיקותא בין כל חדא וחדא דרך עצה טובה ולא מחובה כו' וכן דעת הרבה פוסקים דלא כהב"ח שהשיג על הר"ב וכתב שהרא"ש והטור הם אחרונים ראו בל' הרי"ף ולא ישר בעיניהם לכך שנו הלשון וכתבו ואם בוא"ו דליתא דמדברי הטור אין הכרח ומהרי"ף והרא"ש מוכח כן בהדי' מלבד הלשון מיהו צריך שלא יקחו מהנשחטים לאכול קודם בדיקת הסכין של אחר השחיטה: ש"ע סָעִיף יא
יט להכניס עצמו כו'. וכתב העט"ז אם הוא שוחט לאחרים ועשה כן שלא ברשות ונמצא אח"כ הסכין פגום צריך לשלם אפילו שוחט בחנם כדין מזיק בידים ע"כ ועיין בים ש"ש פ' הגוזל עצים סי' כ"ג ובח"מ סי' ש"ו: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כ ואפילו שחט בה הרבה כו'. ולא אמרינן דשמא בעצם המפרקת של ראשונה נגע ונפגם או מתוך ששחט הרבה בהמות נפגם: ש"ע סָעִיף יב
כא ואם נגע במפרקת של א' ונאבד הסכין יש להחמיר כו'. כלומר לחומרא אמרינן דעצם המפרקת פוגם בנגיעה לחוד אבל לא לקולא כדלעיל ס"א וכ"כ בסט"ו: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כב שחיטתו כשרה. ז"ל הרא"ה שם דחומרא יתירא היא לתלות בעור יותר מבמפרקת הלכך היכא דידע בודאי שלא שבר עצמות תלינן לחומרא אימא בעור נפגם אע"ג דיותר שכיח שיפגם בעצם המפרקת מבעור אסרי' ליה אבל היכא דנאבד הסכין ומספקא לן אם שבר בה עצמות ונתוסף עוד ספיקא אחרת שרינן לה וכו' הלכך בקל תלינן בדבר אחר עכ"ל ובגוף השאלה שם מבואר עוד טעם אחר דהואיל ויצא סכין בהיתר יצא והאי דנמצאת פגומה אימור שבר בה עצמות ולאו אדעתיה דאוקי סכין אחזקתיה ואימור לא איפגם עכ"ל ועיין ס"ק כ"ד: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כג שחיטתו כשרה. ולא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם מעצמו. רשב"א: ש"ע סָעִיף יד
כד ויצניענו שלא יפגמנו כו'. דשמא ישחוט בו בלא בדיקה ויאבד הסכין ונסמוך אחזקתו שהוא בדוק קודם לכן ושמא עשאהו פגום במה שנשתמש בו כ"כ הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י ס"ס ו' ע"ש: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
כה אבל מספיקא אין תולין לומר שנפלה על חודה. היינו טעמא משום דהוי ס"ס לאיסור חדא דשמא לא נפלה על חודה ואת"ל נפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת כדאיתא בתשובת הרא"ש כלל כ' סי' י"ד וכ"כ מהרש"ל שם דכאן כיון דאיכא ס"ס אסור ע"ש ול"ד כלל לדלעיל סי"ג היכא דנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום דכשר דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא שבר בו עצמות ולאו אדעתיה כמבואר שם ועוד דכאן הואיל והסכין לפנינו וצריך בדיקה א"כ לא יצא מעולם בחזקת היתר אבל התם כיון שנאבד יצא בחזקת היתר כמו שנתבאר שם ולכך אפילו נמצא אח"כ מוקמינן ליה אחזקתיה דהיתרא ואמרינן דילמא שבר בו אח"כ עצמות ולאו אדעתיה וע"כ צריך לחלק כן שהרי הרא"ש בתשובה שם פסק כדלעיל סי"ג ובפסקיו כתב כמ"ש הט"ו כאן וכן כתב מהרש"ל פ"ק דחולין סי' י"ח וי"ט ב' דינים אלו. ולא עמדתי על סוף דעת הב"ח שהאריך בדבריו ושוייה להרא"ש כמי שאינו עומד בדבורו שבפסקיו חזר בו ממ"ש בתשובה ושגגה יצאה מלפני השליטים ש"ע ומהרש"ל והדבר מבואר כמ"ש ודוק וכן בעט"ז ובס' זבחי צדק ובספר ל"ח הביאו שני דינים אלו בסתם לפסק הלכה וכן בד"מ פסק להך דתשו' הרא"ש: ש"ע סָעִיף טו
כו אפילו דרך שבירה כו'. צ"ע דנראה מהפוסקים דדרך שבירה תולין גם מה שנראה שהוציא המחבר כן מהר"ן אינו מוכרח דהר"ן קאי אחתך בו דרך הולכה והבאה ותדע שהרי כתב ע"ז וכ"כ הרשב"א ובחדושי הרשב"א דף י"ד וט"ו ובתה"א סוף דף י"ז משמע בהדיא הכי ע"ש: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
כז אם בדק הסכין כו'. לכאורה קשה למה כתב המחבר דין זה הלא כ"ש הוא ממ"ש בסעיף י"ג וצ"ל דלכך דקדק וכתב דאימר בד"א נפגם או שבר בו עצמות כו' ולעיל לא כתב אלא טעם דאימור שבר בו עצמות לחוד משום דלעיל מיירי שאינו ידוע אם שבר בו עצמות או לא וכדמשמע נמי מתשובת הרא"ש שהבאתי בס"ק כ"א ולכך אמרינן שבר בו עצמות אבל הכא אשמועינן אע"ג שידוע בברור שלא שבר בו עצמות כגון שהניחו בקופס' אפ"ה כיון שבדקו אחר השחיטה אימור בדבר אחר נפגם מעצמו או שבר בו עצמות כו' ואע"ג דלעיל סוף סעיף י"ד לא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם מעצמו התם משום דאין ריעותא לפנינו לכך מוקמינן ליה אחזקתיה אבל הכא הרי פגום לפניך וע"כ אמרינן עם עמידתו נפגם מעצמו בדבר אחר: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
כח ובנמצא יפה יכול החכם למחול כו'. הג"ה אלפסי ונראה דס"ל כמ"ש רש"י והר"ן דהא דהי' מנדין אותו כשלא הראה סכינו לחכם הוא מפני כבודו של חכם וכדלקמן סי' רמ"ב ושל"ד דהיו מנדין על כבוד הרב ולכך יכול למחול על כבודו וכדלקמן סי' רמ"ב ס"ס ל"ב רב שמחל על כבודו כבודו מחול אבל הרמב"ם ספ"א מה"ש והכל בו והסמ"ג כתבו הטעם דהיו מנדין לפי שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה עכ"ל. ולפ"ז אפשר דאין החכם יכול למחול מיהו בש"ס פ"ק דחולין (דף י' ע"ב) משמע כרש"י והר"ן וכן משמעות הפוסקים: ש"ע סָעִיף יז
כט ולהם מחלו חכמים כו'. ובאגודה פ"ק דחולין כתב עוד טעם אחר משום דעתה בעונינו אין ת"ח דהא אין יודע אפילו מסכת כלה וכן הוא בתשובת מהרי"ל סי' ע"א ותשובת מהרי"ו סי' קס"ג ומהרי"ק שורש קס"ג וכן הוא לקמן סימן רמ"ב לענין שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא וכ"כ הב"י לקמן סי' ר"ה לענין נדרים דהאידנא כ"ע כע"ה דמו ומביאו הר"ב שם: ש"ע סָעִיף יז
ל והרבה צריך ישוב הדעת כו'. עיין במהרש"ל פ"ק דחולין סי' ל"ט שהרבה לקרוא תגר על השוחטים בזמן הזה שבודקין הסכין במהירות ובלי כוונת הלב ושראוי להזהיר ולהקפיד עליהם בדבר זה ע"ש: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
לא שלא יבוא להקל כו'. ובריב"ש כתב דגם הכרכשות שנוטלים מן הכשרות לבד אסור ליקח מטעם זה ומביאו ד"מ ואף על גב דבח"מ סי' ש"ו ס"ד כתב הר"ב דטבחים שלוקחים הכרכשות מן הכשרות מקרי שכר ואם ניבלו חייבים לשלם והוא מדברי הטור שם שכתב וז"ל ואע"פ שאין לוקחים כלום מן הטרפות כיון שאם לא היה נטרפה היה נוטל נמצא זה שכרו ועוד הכרכשות שנותנים לו מן הכשרות הן הן שכרו גם על הטרפות התם מיירי היכא דהמנהג הוא כן אע"פ שאינו נכון כמו שקרא תגר גם הרמב"ם על המנהג שהיה בזמנו שהיו לוקחים שכר רק מן הכשרות לבד כדאיתא בריב"ש א"נ ס"ל להר"ב דכשנוטל כרכשות מותר לו ליקח מן הכשרות לחוד דליכא למימר שיבא להקל כדי ליטול כרכשות דלהא לא חשדינן ליה שיאכל טרפות ואם כן יצטרך למוכרם ומתירא שמא ירגישו בזה שאינו אוכלם ומוכרם אבל כשנוטל שאר שכר אסור ואפשר שמזה נתפשט המנהג שבקצת מקומות השוחטים לוקחים הכרכשות מן הכשרות ולא מן הטרפות אע"פ שהוא מנהג רע וכן הוא בהג"א פ' א"ט וז"ל וקשה היאך החזנים לוקחים הטבחי"יא הא איכא חשד דמשום הטבחי"יא הוא מתיר עכ"ל והוא מא"ז ועיין במהרש"ל פא"ט ס"ס ח' כתב ישוב למנהג זה ועדיין צ"ע בדבר: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
לב מעשיו מוכיחים עליו כו'. כי בודאי כשנתנו לשמעון לא לבדקו לחצאין נתנו לו וכשראה שלא בדקו כדינו קבלו מידו והלך לשחוט מעשיו מוכיחים עליו כו' עכ"ל רשב"א ועיין בתשובת מהר"מ מלובלין סימן ע"ו: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
לג ואמר זאת הפגימה כו' מעבירין אותו. שמעיד על עצמו שאינו מקפיד בין סכין פגום לשאינו פגום ועוד דהא שוחט בסכין פגום לכתחלה רשב"א וע"ל סי' קי"ט: ש"ע סָעִיף כ
לד שהכלים אסורים. ע"ל סי' א' סעיף א' בהג"ה: ש"ע סָעִיף כ
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א הר"ז נבילה. כ' הש"ך ספק נבילה. הנה המחבר שינה מלשון הר"מ ז"ל פ"א מה"ש הכ"ד כתב בדק ונמצא פגומה הרי זה ספק נבילה והשוחט בהמות רבות ונמצא פגום הרי הכל ספק ואפילו הראשונה והמחבר כאן כתב הר"ז נבילה ובסי"א כתב ספק והיה אפשר דלקמן איכא ס"ס גמור שמא במפרקת בתרייתא ושמא בסימן בתרייתא ועכ"פ הראשונות יש ס"ס אלא דהוה ס"ס במקום חזקה והוה פלגא מדרבנן או מן התורה מש"ה קרי ליה ספק וכ"ת אחרונה ליכא כ"א חד ספק בעצם ומיעוט בתרא הכל א' הוא כמ"ש הש"ך בסי' ק"י אות ס"ד י"ל כיון דכלל הכל מש"ה אמר הרי הכל ספק ומשום הראשונות כלל גם האחרונה וקורא בשם ספק ומשום דאין נ"מ כ"כ עתה בין ספק לודאי כתב כן ומ"ש שם ואפילו הראשונות ה"ק לא מבעיא שאר הנשחטין חוץ מראשונה דאיכא למימר מפרקת קמייתא איפגם אלא אפילו ראשונה כו' משא"כ כאן דליכא כ"א ספק א' דשמא לא הוליך נגד הפגימה מסתמא הוליך ושמא במפרקת או במיעוט בתרא הכל שם אחר כמ"ש הש"ך סי' ק"י אות ס"ד מש"ה הוה ודאי נבילה דסוקלין ושורפין על החזקות אלא דהש"ך שם השיג על המ"ב דבתרי בהמות ליכא ס"ס ואנן כתבנו שם דעיקר הוכחת מ"ב הוא משחט הרבה בהמות דהוה ס"ס גמור שמא במפרקת בתרייתא והכל כשירין ואת"ל בסימן בתרייתא אכתי הראשונה כשירה וה"נ דכותיה הוא וא"צ להפכו דבתרי גופים א"צ להתהפך וכבר הארכנו בזה בסימן ק"י. או יאמר דהמחבר כתב כאן הר"ז נבילה אפילו נגע כו' דהיינו בלא נגע הוה ודאי נבילה דליכא כ"א ספק אחד דודאי הולך כל הסכין ובנגע הוא דכתב חיישינן דהתם לא הוה כ"א ספק והר"מ ז"ל לא הזכיר זה בתרתי אפילו נגע ומש"ה כתב ספק נבילה היינו בנגע במפרקת הוה ספק ולא ודאי. או יאמר דהמחבר אף בנגע הוה ודאי מדכייל להדדי אפילו בלא וי"ו משמע דדין אחד להם אפ"ה ל"ק דהר"מ לשיטתיה דסובר דס"ס משם א' הוה ס"ס ואף א"צ להתהפך שהרי הרב אומר כן פ"ב מהל' סוטה ה"ד ופ"ג מהל' איסורי ביאה ה"ב דקטנה נאסרה בזנות מחמת קושית התוס' דכתובות ט' אמאי הא הוה ס"ס ספק אונס ספק רצון ושמא בקטנותה אלא פיתוי קטנה לאו אונס והתם לא הוה אלא משם אחד ועוד איך תאמר שמא באונס ואת"ל רצון שמא בקטנותה והא כיון דאמרת שמא ברצון הודית דלא בקטנותה דפיתוי לא שייך בקטנה וע"כ הר"מ חולק גם אזה וסובר דלא צריך להתהפך עי' במ"י בקו' הספיקות אות כ' מש"ה כתב שפיר דהוה ספק שמא במפרקת ושמא במיעוט בתרא כי א"צ להתהפך גם משם א' הוה ס"ס משא"כ המחבר סותם באה"ע סי' ס"ט (סי' ו' סי"ד) דפיתוי קטנה (לאו) אונס הוא מש"ה סתם כאן דהוה ודאי נבילה ולא ספק אף בנגע במפרקת דהוה מש"א או שלא מתהפך וכדאמרן ועיקר דלא מתהפך ובסק"י אבאר בדברי הש"ך שם. ומ"ש דבא"ע סותם פיתוי קטנה לאו אונס הוא המעיין שם ובספרי הארוך יראה שיש צדדין לכאן ולכאן ואין להאריך ובסק"י אבאר: שוב ראיתי לכה"ג בהגהות הטור אות ג' הביא בשם הגהות אלפסי (הוא ספר תומת ישרים) כתב כן דהוה ודאי נבילה וספק נבילה משכחת בספיקא דדינא לא בספק הנקרה מצד המקרים ע"ש וכן כתב בסימן כ"ה אות ג' בהגהות הטור העתיק הגהות אלפסי זו יע"ש. והנה הר"מ ז"ל כתב כאן הר"ז ספק נבילה ובפ"ד מה"ש ה"א ישראל שא"י ה"ש ושחט בינו לבין עצמו הר"ז קרובה לספק נבילה ובפי"ב מה"ש ה"ה השוחט והרי היא ספק נבילה אסור לשחוט השני ובפ"ג מה"ש ה"ד שהה במיעוט הר"ז ספק נבילה ובהי"ז תפס בסימנים ושחט ונמצא שחוטה הר"ז ס' נבילה ובהי"ד הר"ז ספק נבילה, ופ"א הי"ב כתב השוחט ולא בדק בסימנים אח"כ הר"ז נבילה ובפ"ג הי"ח כל ספק בשחיטה הר"ז ספק נבילה ושם העיד בנו האיש משה הוא אדונינו הר"מ ז"ל שכ"מ שנאמר בחיבור פסולה הר"ז נבילה ולוקה יע"ש. ועתה אשובה אראה אשמור ציוני. הנה מ"ש בפ"א הכ"ד דהוה רק ספק יש לומר ודאי כן דלא הוה ודאי דבכל דוכתי קי"ל חזקה דהשתא ליתא נגד חזקה דמעיקרא כ"א היכא דחסר ואתאי כמו מקוה ומש"ה לא הוה בסכין תרתי במקום חדא אלא דקשיא בלא"ה אמאי אפילו נאבד הסכין דכשירה הא אוקי חזקה דסכין להדי חזקה דבהמה והוה ספק השקול מיהת וע"כ לומר כמ"ש הרא"ש ז"ל דחזקה דבהמה איתרע דהרי שחוטה לפניך וחזקה דסכין לא איתרע וגם אין מדרך הסכין להפגים בחתיכת סימנים משא"כ אם רואין שנפגם ואיכא למימר במיעוט בתרא הרי איתרע גם כן עכ"פ חזקה דסכין דמעיקרא והוה תו חזקה להדי חזקה ומש"ה הוא ספק השקול ולא ודאי ולפ"ז אפילו לא נגע במפרקת רק שחט קצת יותר מן רוב המשוער הוה ספק. ומ"ש פ"ג ה"ד שהה מיעוט סימנין כו' דזה בעיא דלא אפשטא בכה"ג לא אמרינן אוקי חזקה כמ"ש הגהות אלפסי דודאי מפני חזקה לא ניפשטא האבעיא וכן כתב התב"ש בסי' ל' אות א'. ובהי"ד וי"ז וי"ח שכתב כל ספק בשחיטה הוה ספק נבילה נמי שפיר הוא דנשחט איכא רובא להתירא ורובא עדיף ומדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וה"נ פלגא וקרוב הדבר דמדרבנן אסור לא מן התורה. ומ"ש כל ספק בשחיטה הוה ספק היינו שהה ודרס די"ל דרוב שוחטין כהוגן ואין שוהין ודורסין כמ"ש התוס' חולין דף יו"ד א' ד"ה סכין איתרעי דמסתמא שוחט כדרך השוחטין יע"ש מש"ה כתב דהוה רק ספק הא כל ספק השקול וחזקה ודאי אוקמי אחזקה ומילקי היה לקי והיו סוקלין ושורפין על החזקות. אמנם מ"ש בפי"ב מה"ש שחט ס' נבילה אסור לשחוט אחריה ואין לוקה ע"כ בס' נבילה ד"ת קאמר והיינו בעיא דלא איפשטא וכדומה דאי איסור דרבנן ודאי היה לקי. ובהא דפ"א הי"ב לא בדק בסימנים הר"ז נבילה לכאורה ודאי אמנם הכ"מ כתב שם דפסק לחומרא משמע דספק הוה וקורא לספק נמי בכלל נבילה והכלל שנתן הוא רק לפסולה ולא לנבילה. ומ"ש בפ"ד ה"א ישראל שא"י ה"ש הר"ז קרובה לספק נבילה צ"ע ודברי הכ"מ שרוצה לפרש דקאי על בבא שלאחריו דשחט ג' וד' פעמים שפיר צ"ע דא"כ הוה ליה לומר אבבא שניה ועוד היא גופא אכתי לא ידענא והנה מכל דברי האחרונים משמע דידע דלא גמיר הוה ודאי ולא ספק וכבר כתבנו זה במקום אחר. ובשרשים כתבנו מזה ואי"ה כל אחד על מקומו אבאר ובסי' כ"ח לענין כיסוי אבאר בש"ך אות כ"ז ועיין ב"ח כאן: ש"ע סָעִיף א
ב אלא. הש"ך העתיק לישנא דגמרא דבהמה בחייה בחזקת איסור כו' וזה א"צ אלא לנגע במפרקת דהוה כמו ספק הרגיל דיותר י"ל דבעצם איפגום אפ"ה כיון דאיכא חזקה אין ספק מוציא מודאי הא כי ליכא חזקה אזלינן לקולא בספק הרגיל ובסי' כ"ה אבאר בזה באורך בעה"י. ודע דחזקה זו היינו שאין זבוח לא אמ"ה כן הוא מסקנת הפוסקים אמנם הלבוש סעיף א' כתב אמ"ה והדברים ארוכים ואי"ה בספר שושנת עמקים אבאר: ש"ע סָעִיף א
ג ואפילו. עש"ך והיינו דכתב המחבר תחלה עצם ואח"כ עוף דקאי אפילו נגע ואפילו עוף ומ"ש שמא נפגם בעור הוא לאו דוקא דאפילו קרע העור כך ושחט ונמצא פגום אין תולין במפרקת אפילו נגע ואסור מספק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד שיעור. הש"ך הביא דברי הב"ח וחולק עליו דפגימה כ"ש פוסל ומסתמא לא חיישינן לכ"ש דאין מדרך הסכין להפגים כ"ש שלא יחגור ציפורן וכמו שפי' הפר"ח דבריו יראה סותר ממה שפי' התב"ש וכבר הארכנו בזה בט"ז. ומ"ש דלא כב"ח שהביא ראיה מתוס' וליתא דכל בו ועט"ז ג"כ הביאו ד"ה היינו דהב"ח הביא ראיה ממ"ש תוס' חולין י"ז ב' ד"ה אבישרא משום וושט כו' אלמא כל שאין נרגש בצפורן לאו כלום הוא וכתב הש"ך דהא הכל בו הביא ד"ה והלבוש ג"כ ואפ"ה סובר הלבוש בס"ג דפגימה כ"ש פוסל יע"ש. והנה המעיין בב"ח יראה דאמ"ש יש"ש דפגימה כ"ש פוסל אפילו אינו חוגר כלום אפילו כחוט השערה כל שנראה בשימשא וכמו שכתבנו בט"ז ואהא קאמר שפיר כיון דאין מרגיש בצפורן שפיר הוא והביא ד"ה והלבוש באמת בעי חגירת שער וסובר הפי' ביש"ש כמ"ש הפר"ח דמסתמא אין לחוש שאין מדרך הסכין לפגום פגימה קטנה. אמנם מ"ש הב"ח דמ"ש בש"ע חגירת שער ה"ה בשימשא נמי פסלה וליתא לא אבין לה דהרי המחבר הטיל תנאי ובלבד וכן כתב הרשב"א להדיא דחוגרת קרי לה דבעינן חוגר דבר מה ואולי טעמא דנפשיה קאמר כיון דמהנך בדקו לה בשימשא יליף ה"ה דנימא אפילו בשימשא נמי וכל זה צ"ע ועיין מ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה צריך. עיין ש"ך ויש לראות כיון דפסק המחבר סי' י"ב דצריך לבדוק אחר שחיטה ג"כ א"כ לאיזה צורך כפל דבריו דא"נ יאמר צריך לבדוק קודם ידעינן דאין לסמוך אבדיקה שאח"כ דבלא"ה צריך לבדוק אח"כ ואולי המחבר לאו דינא בא לאשמעי' אלא ה"ק אף שבלא"ה צריך לבדוק אח"כ אפ"ה אם לא בדק לא ישחוט דחיישינן שמא מישתלי אח"כ כיון דלאו חובה הוא דאי נאבד שרי. והתב"ש אות א' הקשה מסי' צ"א דמידי דאורחיה בהדחה שרי דליכא למיחש דאישתלי ותי' דהתם זכור הוא דאין ראוי לאוכלה כך משא"כ כאן ישכח ועוד דהתם איסורא דרבנן. ודברים אלו אבאר לקמן בסי' צ"א אי"ה. והנה בדין בדיקת הסכין קודם שחיטה יש ג' טעמים. א' שמא ישכח אח"כ. ב' משום בל תשחית. ג' משום חשש ברכה לבטלה. והנה אם שמע מאחר הברכה איכא טעם אחר ואם נבילה ככשירה ליכא ב"ת ואם סכין מוצנע דאם שחט בלא בדיקה ונאבד שרי כמ"ש הפוסקים ואפ"ה כתב רמ"א בי"ד דלכתחלה אין לשחוט בלי בדיקה תחלה והטעם משום ב"ת או ברכה לבטלה וא"כ בשמע הברכה מאחר ונבילה שוה ככשירה וסכין מוצנע דליכא כולהו טעמא אז שרי בלי בדיקה לסמוך אאח"כ דאי נמי משתלי ליכא איסורא ועיין תב"ש אות א'. ומ"ש על הדרישה מגמרא חולין עיין תב"ש כאן אות א' וכבר כתבנו בסי' ב' אות ט' מזה ע"ש. והכוונה דשחטתם אתו לומר לחכם אבל בדיקה בלא"ה בעינן דלמא משתלי גם משחטתם אין ראיה דלמא בלא בדיקה שאח"כ מיירי התם ומיהו זה אינו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו סכין. כלומר סכין על אצבע ש"ך דאל"כ הבאה דידיה הולכה היא בשחיטה וכמ"ש הט"ז אות ג' אלא שהיו רגילין לבדוק הסכין על אצבע והוה הולכה דסכין ג"כ דשחיטה: ש"ע סָעִיף ד
ז ואם הביא. אפילו לא הוליך ש"ך וירצה בזה דלדעה זו שהוא דעת הר"מ ז"ל והרי"ף דמה דאמרינן דקיימא ארישא דסכינא היינו אחורי עוקץ לצד הראש או לצד הקתא הא קיימא ארישא דסכינא ממש אין מעלה לדעה זו ואם שחט באותו צד דרך עליה בעוקץ פסול אף ברישא דסכינא כי לפעמים דוחק וקורע העוקץ העור ובשר וסימן ביחד ולז"א דלא תטעה לפרש דגם דעה זו יודה דברישא ממש כשר בכל ענין וא"כ דוקא הולך שכבר נחלש העור ובשר אסור בכל ענין הא הביא ולא הוליך פעמים כשר כדקיימא ארישא דסכינא לז"א דאינו כן: ש"ע סָעִיף ד
ח שחיטתו פסולה. דכל מלתא דלא רמיא עליו לאו אדעתיה ש"ך וכן כתבו כל הפוסקים ויש לראות אי מן התורה שחיטתו פסולה ודאי או ספיקא הוה או משום חומרי בעלמא. עיין פ"ת אות וי"ו דאם ראו עדים ואמרו ברי אין לאסור ויש לעיין אם נאמר א' אומר בדדמי וב' לא כמו עד א' במלחמה או הטעם כיון דהוא טרוד בעבודתו לאו אדעתיה אבל אחר אפילו אחד מהימן והנה ראוי לבאר זה כי הוא כלל גדול לכמה דברים ואין הזמן גורם וצ"ע בכל זה: ש"ע סָעִיף ד
ט ויש מחמירין. עש"ך שסובר עוקץ דרך ירידה נמי קורע עד דקיימא ארישא ונמשך קולא מזה דאפילו אחורי העוקץ לקתא וקיימא ארישא ממש ושחט דרך הולכה כשר וכן להיפך: ש"ע סָעִיף ד
י יש כו'. אפילו מסוכסכת מן הצד אבל רושם אומנים כשר ש"ך והיינו דה"א כיון דיש מקילין אם ידע שיש פגימה מצד דבה"ש מרווח רווח וה"א דאף שאין אנו בקיאין מ"מ יש להקל בכה"ג לזה כתב דאינו כן. ואתה רואה דאפילו קיימא ממש ארישא אחורי לצד הראש די"ל דרך ירידה אין קורע אפ"ה אנו אוסרין וכן העלה השמ"ח סעיף יו"ד אמנם יש לעיין בזה ועיין דרישה אות י"ג במה שכתב על מהרי"ו ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
יא ועי"ל סי' כ"ג. עש"ך הביא הא דסימן כ"ג בבהמה פסול אם שהה כשיעור שהייה בין סימן לסימן בסכין רעה הא לא שהה שיעור שהייה כשר אף לדידן דפסלינן שהייה כ"ש היינו בשהה ממש לא חתך בסכין רעה ובעוף כשר בכל ענין אף דשהה בסכין רעה שיעור שהייה במיעוט בתרא אפ"ה כיון שלא שהה אלא חתך בסכין רעה אין בכך כלום. וממ"נ נמי איכא דלכתחלה צריך לשחוט כל ב' סימנים אפילו בעוף. ומ"ש לדידן דפוסלין שהייה כ"ש אפי' במיעוט בתרא לכאורה משמע כ"ש במיעוט בתרא נמי פוסלין לקמן סי' כ"ג אבאר זה אם שהייה כ"ש פוסלת במיעוט בתרא או דוקא שיעור: ש"ע סָעִיף ז
יב לפעמים. כ' הש"ך מ"ש הרמ"א לפעמים טריפה ולפעמים כשירה בדלא שהה שיעור שהייה אף לדידן דכ"ש פסול היינו שהה ממש לא סכין רעה או הניח שניהם יחד ובזה א"ש מה שהקשה הדרישה סימן כ"ב והב"ח כאן ובסי' כ"ג איך כתב הטור כאן שוחטין לכתחלה ובסי' כ"ג כתב דוקא דיעבד ואין לומר דכאן מיירי בעוף מ"מ לכתחלה צריך לשחוט בעוף שני סימנים א"כ ודאי אין לשחוט גם בעוף לכתחלה בסכין רעה. ואף דהפר"ח בסי' כ"ג הקשה דבעוף אין חילוק כיון דלכתחלה צריך ב' סימנים א"כ מה לי מיעוט אחרון של סימן א' או סימן שני הליץ התב"ש בסי' כ"ג אות ח"י דסוברים הב"ח ודרישה וט"ז סי' כ"א והש"ך כאן דתרי לישנא דר"פ השוחט פליגי בהאי ולהאי לישנא דא' בעוף קאי לכתחלה צריך רוב ב' וא"צ כל השנים וא"כ הוה שהייה לכתחלה במיעוט בתרא דסימן קמא בסכין רעה בעוף יע"ש. אלא דכאן מיירי שחותכין בשוה ואז אפילו לכתחלה מותר וחולק עם הט"ז בסי' כ"א אות ט"ו דלא התיר לכתחלה אלא בעוף בהניח יחד דא"נ ישחוט א' קודם ליכא דיעבד איסור משא"כ בהמה דיעבד אסור מכח בעיא דר"א א"נ אף כשמניח בשוה אסור לכתחלה דלמא ישחוט א' קודם ולפע"ד א"ש מ"ש הב"י כאן דרבינו מיירי בעוף דאלו בהמה אסור לכתחלה ואף דבסי' כ"ג כתב השוחט בסכין רעה לגבי עוף היינו בשוחט א' א' זא"ז או נקיט התם דיעבד משום בהמה דלא כדרישה סי' כ"ב אות א' יע"ש ולפ"ז לא יתיישב שפיר לישנא דרמ"א כאן ועיין לקמן בבהמה לפעמים טריפה הא כאן לא איירי כלל כ"א בעוף לז"א הש"ך דאינו כן אלא אף בבהמה כשמניח זא"ז כשר לכתחלה ושפיר כתב רמ"א דלפעמים אף דיעבד טריפה. וכתב עוד הש"ך דהב"ח בסי' כ"ג כתב דלדידן אף בשלא שהה אסור ומה דקשה על הב"ח א"כ אף בסכין יפה לדידן אין שוחטין ויצטרך להניח זא"ז כמ"ש הפר"ח בסי' כ"ג וכ"ת אה"נ א"כ לא יתיישב הגהות רמ"א כאן לזה י"ל כמ"ש התב"ש בסי' כ"ג דטעמא דב"ח הוא בסכין רעה אין לשער שיעור שהייה בזה הסכין אלא בסכין חד יע"ש ושם אבאר וש"ך הניח זה בצ"ע. ולדינא הסכים להב"ח ודרישה גם הט"ז שוה בזה דאין לשחוט אפילו עוף בסכין רעה. רק התב"ש בסי' כ"א וכ"ג חולק על זה ומ"מ לדינא העלה דאין לשחוט כלל בסכין רעה דכמה קלקולים באין ע"י כך ובסי' כ"ג אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יג שהיא כו'. עש"ך אפילו כמה עולים ויורדים מותר לכתחלה לשחוט בו וכן הסכים הט"ז דלא כב"ח וכן כתב התב"ש דאף לכתחלה שוחטין בו ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד וצריך. כתב הש"ך דצריך לרחוץ הסכין מקודם מן הדם הנקרש כו' וצריך להזהיר השוחטים על זה ומיהו דוקא נקרש יבש אבל לח לית לן בה ומש"ה אחר הבדיקה מיד אין לחוש לדם שע"ג הסכין ועיין תב"ש ולכן לא ראיתי מי שנזהר עתה בזה אחר הבדיקה להדיח ולקנח הסכין תחלה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טו אסור לשחוט כו'. כתב הש"ך דיעבד באומר ברי לי וידע מן הפגימה די וכבר התבאר זה לעיל סימן וי"ו יע"ש. וראוי שתדע דאפילו הסכין ארוכה ביותר כמה אמות ויש שיעור (לבד) לצד הפגימה אסור וכן הוא לעיל סי' וי"ו אף שיש שיעור שחיטה אסור לשחוט לכתחלה וראיה ממגל יד דילמא אתי למיעבד באידך גיסא כ"ש בהאי גיסא אלא שראיתי להפר"ת אות ט"ו כ' אם ארוכה ביותר שרי בלא מטלית יע"ש ולא ידענא למה ודיעבד כשר באומר ברי לי כו': ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טז צריך כו'. עיין ש"ך וירצה בזה דאף דהמחבר סובר דאין הבדיקה חיובית מדכתב שאם כו' ואפ"ה סתם ואמר שיש לבדוק בין כל חדא בדיקה ומשמע כדינו י"ב בדיקות והיינו עצה טובה שאם ימצא אח"כ פגימה מן הצד אפילו בכמה בהמות הראשונה ג"כ טריפה דל"ת כיון דאיכא פלוגתא לעיל סי' ט' אי מן הצד אוסר דיעבד אף בלא ידע עיין ב"י שם והוה ס"ס קמ"ל אפ"ה אסור כולן לאפוקי משחיטת ישינים שאמרו דהוה הפסק כולי האי כו' וממהרי"ל אין ראיה דסובר דבדיקה חיובי' היא אבל לדידן דעצה טובה אימא אה"נ דאין רשאי יותר כ"א החוד דדרך הוא לפגום ברוב השחיטה משא"כ מן הצד אין דרך לפגום וליכא עצה טובה ואיכא איסורא קמ"ל דכל צרכי שחיטה לאו הפסק הוא. מה שכתב הכה"ג שם בהגהות ב"י אות כ"ד בשם דמש"א אם לא בדק תחלה הסכין מן הצד ונאבד כשירה כבר כתבנו בזה דצ"ע: ש"ע סָעִיף יא
יז ואפילו הראשונה. דחיישינן שמא בעוד הראשונה נפגמה ש"ך ולאו דוקא עור ה"ה אם היה עור קרוע ביד אפ"ה חיישינן שמא בשחיטה הראשונה כו': ש"ע סָעִיף יא
יח מי שרוצה. עש"ך האריך דהמחבר שינה מלשון הטור וכתב שאם בשי"ן משמע ע"ש. ומה שהביא ראיה מדכתבו הרי"ף והרא"ש כיון דקיי"ל כר"ה צריך לבדוק בין כל חדא ואי הבדיקה היא משום שחיטה דבהמה ה"ה לרב חסדא צריך לבדוק ותמה עליו התב"ש אות כ"ג דה"ק דהלכה כר"ה ואיכא ב"ת או שיבואו מהנשארים לאכול משא"כ לר"ח אף ימצא אח"כ פגום אין בכך כלום ובענין הכפרות בעיה"כ שהזמן דחוק ודאי אין חיוב אמנם בשאר ימות השנה ראוי ונכון לבדוק בין כל חדא וחדא י"ב בדיקות כדעת מהרי"ל שהביא בד"מ הביאו הש"ך באות י"ו ובפרט שוחטי הקהל ביום ה' לע"ש: ש"ע סָעִיף יא
יט להכניס כו'. כתב הש"ך בשם הלבוש דאם הכניס עצמו לספק חייב לשלם ומשמע שכן דעתו ז"ל וכן השיג הנה"ך על ט"ז וכבר כתבתי בשם התב"ש דאם שוחט לאדם א' ישלם לו א' ואם לב' ב"א פטור: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כ ואפילו כו'. עש"ך דלא חיישינן שמא נגע במפרקת או מרוב שחיטות נפגם קמ"ל דלא חיישינן. והיינו מסתמא עד שידע בודאי שנגע בעצם המפרקת אז אסורין אחרים כמבואר בסמוך. והנה בענין בדיקת הסכין אחר שחיטה פסק בש"ע דצריך והוא דעת הרשב"א ושאר פוסקים ובה"מ והראב"ד סוברים דא"צ וכבר כתבתי בט"ז דבדיקת הסכין טורח הוא עיין שם ועיין בסימן ב' בתב"ש אות י"ג גבי מומר אמרינן דלא טרח לבדוק הסכין וכתבנו בשם הב"ח שם עתה ראינו שיש עוד לומר שבהמה להוציא מחזקת איסור אלא דאיתרע חזקה זו דהרי שחוטה לפניך וסכין לא איתרע כמ"ש הרא"ש א"כ כל היכא דאיכא לברורי מבררינן אף ע"י טורח ה"ה חמץ כה"ג אף ע"י טורח צריך להודיע למשכיר כיון דמוחזק כל השנה בחמץ אלא דחזקה דרוב חבירי' אלימא טפי ונולד פלוגתא חדשה בין הפוסקים ובהל' פסח אבאר ועיין בא"ח סי' תל"ז במ"א אות ד' כתב כן דמש"ה חמץ צריך לשואלו הוא דאיכא חזקה יע"ש ולפי מ"ש כאן הוא היכא דליכא טורח אפילו בלא חזקה צריך לשואלו ובטורח איכא פלוגתא היכא דבא להוציא מחזקה ואי"ה שם ובס' שושנת העמקים אבאר בזה באורך ועיין פר"ח שם ואין כאן מקומו להאריך ועיין ב"ח שם: ש"ע סָעִיף יב
כא ואם נגע כו'. כתב הש"ך דלהחמיר אמרי' שמא עצם המפרקת פוגם ולא לקולא לומר דאם שחט אחד ונגע דתולין בו אלא דוקא שיבר כו' ובהא כ"ע מודים דהוה רק ספק נבילה אף להגהות אלפסי ותמה על הר"מ במ"ש ונמצא פגום דהוה ספק כאן מודים דהוה ספק ונ"מ אי נתערב אחר כך ולא נודע עד לאחר התערובות דמסיק הש"ך בסי' ק"י דיש להתיר בה"מ ה"ה כאן ובההיא דלעיל יראה אף בה"מ אין להתיר כיון דשם י"מ וגם כאן י"א דהוה ודאי אין להקל אף בה"מ: והנה ראיתי להפרישה אות כ"ב בכאן דברים אשר לא זכיתי להבינם. במה דקשיא ליה אמאי הראשונה כשירה ולמה תהיה טריפה אי נגע במפרקת מה דהוה שחיטה וכי יפסול אח"כ גם מה שתירץ אחר כך דעצם ושחיטה שניה ע"י עור מתקלקל אם כן בעוף דעור רך הוא אה"נ והא ודאי ליתא דודאי אף בהרבה עופות ונגע בעצם המפרקת אחד מהן ונאבד השני פסול הוא מספק ואין לומר דמשכחת שבתוך השחיטה נגע במפרקת קודם גמר שחיטת הרוב כי כן יארע לפעמים ועיין סימן כ"ג לענין שהייה יע"ש והוקשה לו דאמאי הראשונה כשירה דמשמע בכל גווני מדסתם הטור ולזה כתב דאין לאסור אלא אחרים בצירוף עור דא"כ ל"ל לומר דתלינן בעצם ולא בעור סוף דבר לא ידענא להולמו אם לא שט"ס בדבריו אף הראשונה תשתרי ואמאי אמרינן לעיל הראשונה אסור וגם זה לא יתכן וצ"ע. ולעניין הדין ודאי אם נגע באמצע השחיטה במפרקת ונאבד יש לאסור גם אותה הבהמה דלהחמיר אמרינן עצם המפרקת פוגם בלא צירוף העור ✍: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כב שחיטתו כשירה. הש"ך העתיק דברי תשובת הרא"ש כלל כ' ב' טעמים. א' דעצם מפרקת ודאי פוגם אלא דמחמירין הלכך כל שיש עוד ספק מתירין ובגוף השאלה הואיל ויצא בהיתר ויש בזה קולא וחומרא קולא אף אם לא נאבד ויש ספק שמא שיבר מותר אם נגע במפרקת וחומרא אם לא נגע במפרקת אסור אף בנאבד והמחבר נקט עיקר הטעם משום הואיל ויצא בהיתר ומיקל אף בלא נגע במפרקת שהרי לא הזכיר זה ומחמיר בלא נאבד אף דנגע במפרקת אין תולין ועיין בט"ז שם הארכנו בזה ועיין מ"ש באות כ"ה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כג ושחיטתו כשירה. עש"ך דקמ"ל דלא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם. ומ"מ נראה לי הכל לפי הזמן והמקום דודאי כל שעמד ימים רבים יש להתירו ושוב מצאתי בתב"ש אות ל' דג"י יש להתיר ויותר אסור והביא ראיה מא"ח תצ"ח בי"ט יש לבדוק מעי"ט ומשמע אף שחל יו"ט א"ב ושבת הרי ג"י ויפה דיבר: ש"ע סָעִיף יד
כד ויצניענו. עש"ך ומ"מ לכתחלה לא ישחוט בסכין מיוחד עד שיבדוק י"ב בדיקות משום ב"ת או משום ברכה לבטלה כמ"ש לעיל ועיין תב"ש אות א' ולאחר השחיטה פשיטא דצריך י"ב בדיקות. והעולם אין נזהרין עתה מזה ולא ידענא על מה. גם בי"ב בדיקות שלפני השחיטה אין נזהרין ובודקין במרוצה בלי כוונת הלב ובמהירות: ודע דראיתי להב"ח ז"ל דין מחודש לא הביאו האחרונים והוא במ"ש הטור דאם מצניעו אין חוששין שמא עם עמידתו נפגם כתב נראה דוקא שבדק קודם לכן אחר שחיטה ראשונה הא לאו הכי לא הוה בחזקת בדוק שמא בעור ראשונה נפגם עכ"ל וירצה אף נאבד הראשונה כשירה מ"מ הכא איכא תרתי לריעותא עור של ראשונה ועמידתו חיישינן שמא על ידי שניהם יחד נפגם והכה"ג בהגהות ב"י אות מ"ג הביאו והנה השמ"ח סעיף מ"ז כתב הפך דבריו דאף שלא בדק אחר שחיטה הראשונה והצניעו ושחט אחר כך ונאבד כשר ונרשם תה"ק ועיינתי שם שער שני בית א' כתב בפי' כן לא בדק אחר שחיטה והצניעו ושחט אחר כך ונאבד שחיטתו כשירה וזה כדברי השמ"ח להפך דברי הב"ך וזה תימא. והנה הכנה"ג רצה לייחס דין זה להרשד"ם בקיצור ה"ש סעיף י"ח ועיינתי שם וזה לשונו שחט בלא בדיקה ונאבד הסכין או לא בדק הסכין לאחר שחיטה אסורה והיה אפשר להקל בסכין מיוחד ומכל מקום אין להקל יע"ש המעיין שם יראה כדברי הב"ח ולדינא צריך עיון בזה היכא דבדק קודם שחיטה ולאחר שחיטה לא בדק והצניעו ושחט כן אי יש להתיר בנאבד הסכין אח"כ ומיהו בלא הצניעו ושחט מיד הרי מבואר בהמות הרבה כ"ז שלא נגע במפרקת של א' מהן ונאבד כשירה וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
כה הש"ך האריך בכאן. והנה למש"כ דהוה ס"ס לאיסורא אפילו יצא בהיתר ואח"כ ידוע שיש ספק אם נפלה על חודה ולא ספק אחר דודאי לא שיבר בה כלום לא הוה תלינן לקולא דס"ס לאיסורא הוא ולמ"ש בתי' הב' דעיקר תלוי ביצא בהיתר אף בספק נפל על חודה אפשר להתיר וכל שלא יצא בהיתר אף בספק שיבר אין להתיר ולפ"ז אין להתיר אם לא כשיצא בהיתר וגם יש לחוש לשבירת עצמות ולא ספק שמא נפלה על חודה ועיין תב"ש ול"ג כמ"ש כאן וכבר הארכנו בזה בט"ז ובסי' כ"ה אבאר עוד: ש"ע סָעִיף טו
כו אפי' דרך שבירה. הש"ך הניח דין זה בצ"ע והט"ז צידד להתיר דרך שבירה במפרקת והתב"ש התיר בה"מ יע"ש. ונראה אם יש ספק אם הכה במפרקת הוה ס"ס לאיסור ואין להתיר וכדומה לזה כתב הש"ך באות כ"ד: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
כז אם בדק. עש"ך והט"ז אות י"ד תירץ דכאן דווקא בדק הא לא בדק אין תולין דלא יצא בהיתר ולכאורה הש"ך הקשה למ"ש בתי' א' אות כ"ה דהוה ס"ס לאיסורא הקשה כאן למה לי בדק כו' ואינו כן אלא דהכי קשיא ליה דלמה השמיענו זה דכ"ש הוא אם כשיצא בהיתר שרינן כ"ש כשבדק אין לך יוצא בהיתר גדול מזה ותי' דכאן אף שידע וודאי שלא שיבר תולין עם עמידתו נפגם כיון שבדק ולשון שמא שיבר אין מדויק ואולי שתולין ששכח והתב"ש החמיר אם לא בה"מ וכן ראוי לעשות: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
כח עש"ך ולדידן אין נ"מ בכל זה דהא מחלו כבודם עתה וגם ליכא למיחש שמא ישחט פ"א בלא בדיקה דממנים אנשים יראי חטא וליכא למיחש לכולהו טעמי: ש"ע סָעִיף יז
כט כתב הש"ך ב' טעמים. א' דלהם מחלו כבודם גם שמא יפשע וישחוט בלי בדיקה ליכא למיחש וכמ"ש באות הקדום עוד טעם דליכא עכשיו בעו"ה ת"ח והשמ"ח ס"ב כתב דהיה ראוי להחזיר הדבר ליושנה יע"ש ואני הגבר ראה עניי בעו"ה רבו המתפרצים ביותר וודאי טוב היה להחזיר הדבר ליושנה שלא ישחוט השוחט עד שיראה סכינו לחכם בעיר גם שיהיו שנים אצל שחיטה כי טובים השנים מאחד: ש"ע סָעִיף יז
ל והרבה. עש"ך הראה מקום לפ"ק דחולין ביש"ש סימן ל"ט. ואעתיק לשונו שם וז"ל ואני הגבר ראיתי את עניי פ"א הייתי בוועד בקיבוץ חכמים ובא שוחט דמתא וסכינו בידו והיה המעשה בעי"כ ושחט כפרות ולקחתי הסכין מידו ושאלתי אם בדוק והשיב בדוק ובדקתי ומצאתי חגירת ציפורן ולקח השוחט הסכין ובדק במהירות כהרגלו ושחק בי ואמר כשר הוא וחזרתי ובדקתי ומצאתי פגימה כבראשונה ומקצת אלופים גערו בי ואמרו מה לך בנסתרות ואמרתי גלויות הן דלא לחנם כתב הרא"ש הרבה ישוב ויראת שמים צריך כו' עד שהיה שם זקן א' מופלג בחכמה ובעל הוראה ובדק ומצא פגימה עכ"ל ומעתה אין אני מתמיה על חוצפא וגאוה שבזמנינו זה אם היה כן בדורו של רש"ל שהחציף השוחט נגד גאון ישראל והדרו שהיה תורה וגדולה במקום א' כ"ש עתה. ובכה"ג בהגהות הטור אות ל"ח בשם דמש"א מ"ב ע"ד שהיה בוועד וואלין בדובנא ושחט השוחט תרנגול והגביה הסכין ונראה פגם לעין השמש והטרפנו התרנגול והעברנו השוחט אף שהיינו מסופקין אם מרגיש הפגימה יע"ש והנה אף אם נאמר שלא הרגישו בפגימה מ"מ למגדר מלתא יפה עשו שהעבירו השוחט. וראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ט"ו שישב המנהג מה שאין בודקין אחר שחיטה י"ב בדיקות כ"א הולכה והבאה יע"ש בשם דמש"א והנה באמת אין טעם ממ"נ אי סמכינן אחזקה לא לבדוק כלל וכ"ת טורח הוא לבדוק כל י"ב בדיקות ובחוד דרך לפגום ולא בצדדין הא כתבנו לעיל להוציא החזקה אף ע"י טורח נמי צריך וראוי היה לנהוג דוקא י"ב בדיקות כמשמעות כל הפוסקים ומה אעשה שבעו"ה ראיתי שמזלזלים בבדיקות שלפני השחיטה ואין בודקין כל הי"ב בשלימות וה' הטוב יכפר עלינו שלמדנו קטגוריא על ישראל וח"ו לא על הרוב אני מדבר כו': ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
לא הש"ך הניח בצ"ע וקרא מנהג רע על מה שנהגו ליקח הכרכשתות מכשירות ולא מטריפות בשכרן יע"ש ובתב"ש אות ל"ז ובית לחם יהודא כתבו דוודאי להתיר האיסור המפורש אין חושדין אותו ודווקא ההיא דבכורות שיש שיקול הדעת אמנם להורות הוראה וליטול שכר ממנה ודאי אסור. ולא טוב עושין הרבנים הנוטלים שכר על הוראתן עיין כה"ג בהגהות ב"י אות ל"ב הרבנים הקונים הגאביל"ה מכוער הדבר כההיא דחכם שאסר אשה בנדר לא ישאנה ואם יאמרו שזה שכירתם אין זה טענה של כלום יע"ש. ואני נמנעתי את עצמי שלא להנות כלום כי מכוער הדבר מאד ולהשומעים יונעם: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
לב מעשיו מוכיחים כו' ומה שלא קנסו לשמעון שנתן לו בלי י"ב בדיקות תי' הרשד"ם בסי' מ"ז דאה"נ דמעבירין לשמעון ועוד שמעון יכול להתנצל ולומר אלו הייתי רואה שרוצה לשחוט לא הייתי מניחו וכתב שמעשה היה דא' ידע בפגימה והניח לחבירו לשחוט כל היום ואכלו כמה אנשים ושאלו לזה למה לא הגדת והשיב שאלו שאכלו שונאים שלו היו והשיב הרשד"ם דאסור לו להיות שוחט עוד: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
לג מעבירין. הש"ך העתיק דברי הרשב"א שהרי אין מקפיד כו' ועוד שוחט לכתחלה ואסור הוא כמבואר לעיל סימן ו' דאף שיש שיעור שחיטה אסור: ש"ע סָעִיף כ
לד שיהיו הכלים אסורים. הש"ך הראה מקום לסימן א' ואפשר שכוונתו דכאן ל"ד להתם דהרי מעיד שנוהג כך תמיד וליכא למימר אוקי אחזקה ומש"ה אוסרין הכל למפרע משא"כ בלא ידע ה"ש ומכ"ש חשוד אין אוסרין למפרע ואמרינן השתא איתרע: אעתיק בכאן כמה חידושי דינים. הנה הסכין צריך בדיקה לפניה ולאחריה עבר ולא בדק לכתחלה ובדק בסוף כשר ולא קנסינן ליה וזה מבואר בש"ע ס"ג בעבר דכשד ואף שעבר על תקון חז"ל מ"מ כיון דעכשיו כשר הוא וראיה מעובדא דטבח דלא סר סכינא ולא הבינותי דהתם בדקה ולא הראה לחכם והוה רק עבריין. ודע אם לא בדק לאחר השחיטה במזיד והשליך מידו ל"ת דהוה כמו בדיקת הריאה סימן ל"ט והוה כמבטל איסור דרבנן לכתחלה שהרי הר"מ ז"ל בפ"א מה"ש הכ"ב כתב בפי' וכן אם פשע ולא בדק הסכין או שאבד כשירה הרי בפירוש דאף בפשיעה כן הוא אלא שיש לעיין דאי טעמא כל היכא דאיכא לברורי שפיר ואי טעמא משום להוציא מחזקה לא סמכינן אף ע"י טורח הוה כמבטל איסור דרבנן לדידן בסי' ל"ט וצ"ח דאסור ומר"מ יש ליישב קצת ועיין סי' ל"ט במחבר וברמ"א וסימן צ"ט: כתב הפר"ח אות ל"ב בשם תשובת מהריב"ל הלק א' כלל תשיעי אחד שחט ונתן ביד הנער הסכין ומצא הב' פגום אם היה נער קטן תלינן שביד הנער נפגם ואם היה גדול הוה כמו בסס"א עכ"ל ולפי זה הוה כאחד אומר שחטה כראוי ואחד אומר לא שחטה כראוי והנה יש ס"ס שמא דברי השוחט הא' אמת ואת"ל שהיה פגום שמא במפרקת והוא פסק דאמרי' ס"ס נגד חזקה בסי' ק"י ואולי לאסור לאותו הנער והעד הב' דשויא אנפשיה ח"ד ואף אם יחזור בו שלא היה פגום ואף דספק הוא כיון דספיקא דאורייתא לחומרא ודאי אף בספיקא שייך שויא ח"ד אף בחזר וזה ברור: כתב בית לחם יהודה בשו"ת ש"י ח"א סי' כ"ג אם נגע במפרקת והפגימה אין נרגש בציפורן הוה ס"ס שמא הל' כרא"ש ושמא במפרקת והקשה הבל"י דהא פסק בח"א סי' מ"ו דס"ס נגד חזקה לא אמרינן יע"ש ולכאורה רציתי לומר דשלש ספיקות מהני עי' סי' ק"י בש"ך וכאן יש שלש ספיקות שמא לא חשיב פגימה ושמא במפרקת ושמא לא הוליך כל הסכין וסובר שזה ספק הוה לא כהש"ך סי' ק"י דדרך להוליך כל הסכין ואי תימא בלא"ה הוה שלש ספיקות שמא בעצם המפרקת ושמא במיעוט בתרא ושמא לא הוליך י"ל עצם ומיעוט בתרא חדא הוא ואף את"ל מש"א הוה ס"ס כמ"ש במחודשים מ"מ בקונטרס הספיקות כתב דהוה נמי ס"ס לאיסור שמא בעור ושמא במיעוט קמא וליכא כ"א ב' ספיקות מה שאין כן שמא כרא"ש הוה שלש ספיקות. אלא דמ"י (הוא המחבר ש"י) בקונטרס הספיקות אות מ' פסק דאף אלף ספיקות לא מהני: אמנם כן נראה לי ברור דיפה פסק דע"כ לא אמרינן ס"ס במקום חזקה לא מהני אלא בספק ע"ד הקרי וההזדמן אמרינן אוקמינן אחזקה ולית כאן ספק אלא ודאי משא"כ ספק פלוגתא דרבותא אי בעיא דלא איפשטא כה"ג לא שייך לומר אוקמיה אחזקה דבשביל חזקה לא ישתנה הדין כמ"ש כה"ג כאן וסי' כ"ה בשם הגהות אלפסי הבאתיו לעיל וא"כ ל"מ היכא ששני הספיקות הם בספק פלוגתא דרבוותא הוה ס"ס אלא אפילו בנדון הש"י אפ"ה אמרינן שמא פגימה כ"ש לא הוה פגימה דבזה אתה צריך להתחיל תחלה והוה ספק השקול ולא שייך אוקמא אחזקה וכיון שכן בא ספק השני נוסף על הראשון אף שהוא ע"ד הקרי הנה שפיר ס"ס ✍ותתן אמת ליעקב ובקונטרס הספקות אבאר: עוד כתב שם הבל"י על מ"ש הש"י ששוחט אמר ששמע קול קראקין ותלה לומר שע"י מפרקת נשבר הסכין וכתב בל"י דוקא שבירה ולא הולכה יע"ש והנה המיקל בח"מ וסומך על ש"י אין להאשים כ"כ כיון דשומע קול קראקין לאחר שבא לעצם וצ"ע: ש"ע סָעִיף כ
ט״ז Taz
סָעִיף א
א אפילו מן הצד. ואין בכלל זה רושמי הסכין שעושין האומנים בשעת עשיית הסכין כיון שהוא רחוק הרבה מן החוד כ"כ רש"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ובלבד שתאגור בה כל שהוא. בגמ' איתא הרבה אמוראים שהחמירו בבדיקה לבדוק בשמש או במים דכשמעבירו בחודו על המים אם יש פגימה בסכין מרגישין אותה במים והיינו אפילו בכל שהוא ומסיק רש"ל שראוי להחמיר כן אלא דבסתמא די בבדיקה אבישרא ואטופרא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג סכין שתבדק בהולכה כו'. הך הולכה והבאה אינם כמו הולכה והבאה שלנו שאנו מחזיקין הסכין ביד אחד וחודו למעלה ומוליכין האצבע עליו דלפי זה לא יובנו הדברים שבסעיף זה אלא מיירי שמוליך חוד הסכין על אצבעו וכן בהובאה ובדרך זה בודק הסכין וכן מבואר בסעיף ט' שהיה בדיקתם בדרך זה וא"כ הוה הולכה דבדיקה והולכה דשחיטה חד ענינא. כתב הטור ורי"ף פוסק אפילו באמצע כו' אם העוקץ כלפי הראש כו' וטרח ב"י בפירוש הדברים ונראה שהם כפשוטן דכל פגימה אוגרת יש לה שני עוקצין האחד כלפי הראש של סכין דהיינו עוקץ העליון והשניה כלפי הקתא דהיינו העוקץ התחתון וע"ז אמר שאם נשחז העוקץ של צד הקתא ואין כאן אלא עוקץ העליון אפילו הוא באמצע הסכין כשר בהוליך ולא הביא וכן להיפך וכן פירש מו"ח ז"ל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד כולן מסוכסכות. בטור הביא בזה בשם בעל העיטור דמיירי באוגרת. והקשה ב"י א"כ אפילו אחת פסולה. ותירצו רבים מה שתירצו ונראה לע"ד תירוץ נכון והוא אחר שנדקדק יתור לשון בזה שאמרו בברייתא וכן העתיק הטור סכין שיש לו פגימות הרבה תדון כמגירה ולמה לא אמרו פסולה מה להם לתלות במגירה אלא נראה דהורו בזה דין אחר והוא שמצינו לעיל סי' ו' בסכין שצדו א' מגל כו' שאם שחט בצד היפה כשר דיעבד וה"ה בסכין ארוך שיש בו פגימה ונשאר בו שיעור שחיטה כו' כמ"ש רמ"א שם בזה קמ"ל דאע"פ שאם אין שם אלא אוגרת אחת יש היתר בדיעבד אם שחט שלא כנגד האוגרת מ"מ אם יש שם ב' או יותר אין היתר בזה אלא הוה כמגירה כלומר כאלו כולו פגום ואין בו שום חלק יפה כלל כנ"ל נכון לדעת בעל העיטור ויש בו נפקותא לפי' זה אפילו לדידן בדין הזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ח
ה כנחש. פי' בכסף משנה שר"ל כנחש דשדרתו היא עקומה כשמגביה ראשו וזנבו וביניהם כמו גומא. וכתב מו"ח ז"ל דמשמע דוקא בנמוך פעם א' וכן משמע מפרש"י שכתב כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצים והוי הסכין נמוך שם משמע פעם אחת דוקא ע"כ ולא ידענא שום מקור או רמז לחומרא זאת כיון שאין שם פגם עליה מה לי פעם אחת ומה לי הרבה פעמים וגם לשון הש"ע שהוא ל' רמב"ם מורה ע"ז שהרי כתב סכין שהוא עולה ויורד משמע שכל הסכין הוא כדרך זה דאל"כ היה לו לומר סכין שיש בו עולה ויורד אלא דכל הסכין הוא כך ע"כ אומר אני דלית מאן דחש לחומרא זאת: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ו אבשרא. נגד הושט ואטופרא נגד הקנה דכל שאין אלו מרגישים גם הוושט והקנה לא ירגישו בפגם כ"כ התוס': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
ז בהמות רבות. ה"ה בהמה אחת צריך בדיקה אחר השחיטה דשמא בעור נפגם אלא דקמ"ל כאן שיש איסור אפילו בבהמות רבות: ש"ע סָעִיף יא
ח ומי שרוצה להכניס את עצמו כו'. כתב בלבוש דהשוחט לאחרים ואח"כ נמצא פגום שחייב לשלם כל ההפסד דמזיק בידים הוא ע"כ. ולא נהירא לי דהא איתא בהגוזל קמא (דף צ"ט) ההיא מוגרמתא דאתיא לקמיה דרב פי' באחד ששחט בהמת חבירו בענין שהיתה הגרמה לרבנן ולרבי יוסי היא כשירה ופסק רב דטריפה ופטר השוחט מלשלם משום ספק גזל דדילמא ס"ל כר' יוסי וכשירה וכ"כ התוס' דמספקא ליה לרב בזה וא"כ אמאי לא נימא גם התם דפשע השוחט במה שהכניס עצמו לספק נגד רבנן ובודאי יטרפו לו אלא אפ"ה כיון שיש סברא לפסוק כר"י אין להוציא ממון מידו ק"ו בזה דהיה סבור שלא יהיו טריפות לגמרי ודאי אין להוציא ממנו דשמא במפרקת בתריית' אפגום וא"ל ממ"ש בח"מ סי' ש"ז דטבח חייב כשניבלה ודאי אבל אם מצא הסכין פגום והוא בדקו תחלה כיון דאיכא למימר במפרקת נפגמה לא מפקינן ממון מספק ע"כ ש"מ אם לא בדק שחייב שאני התם דמבדיקה ראשונה מיירי שהיא הכרח לכולי עלמא ואין שם ספק שיכניס עצמו תחלה לכך דכל סכין סתמו פגום ע"כ ודאי פשע שלא עשה כדין מה שהוא חייב משא"כ כאן שאין כאן אלא זריזות בעלמא לבדוק בין כל שחיטה כמ"ש ב"י בשם בעל המאור ורשב"א וכן דעת מהרא"י כאן שהרי כתב רמ"א בשמו שיוכל להכניס עצמו בספק ודאי טפי עדיף מההיא מוגרמתא דרב שזכרנו ותו דהיאך שייך כאן גרמי דהא כתב ת"ה סי' שט"ו דגרמי הוה דוקא היכא דברי היזקא או שהיזק נעשה מיד ומ"ה פטר במי ששיסה כלב בחבירו דההיזק נעשה אחר השיסוי כ"ש כאן דאין שום טריפות אלא מכח ספק ע"כ אין להוציא ממון מזה כלל. ואע"ג דכתב בת"ה סי' קפ"ו דכל חומרות שאנו נוהגים בהם אע"פ שמדינא מותר כגון שהייה מועטת מ"מ כיון שהוא מפורסם לאיסור חייב השוחט בשכר לשלם לא דמי לזה דהתם ברי היזקא כיון שיודע שתטרף בזה אבל כאן לא ברי היזקא בשעת מעשה כנ"ל: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
ט ואם נגע במפרקת וכו'. דמן הסברא עושה המפרקת פגימה טפי מן העור ע"כ אין לנו לאסור הראשונה כיון שבדק תחלה לא מחזקינן ריעותא מחמת העור אלא מחמת המפרקת שראינו שנגע בה ועצם רגיל לפגום משו"ה אמרי' לחומרא לאסור האחרים: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
י הואיל ויצא בהיתר כו'. בזה מתורץ מה שיש להקשות מסעיף ט"ו שכתב אבל מספק אין תולין כו' וכאן אנו מקילין בספק וכן מסעיף י"ו דפסק דוקא בדק הסכין אחר שחיטה אמרינן אימור שיבר עצמות וכאן אמרינן ליה אפילו לא בדקו אחר שחיטה. ובאמת הכל ניחא דוודאי בכל התורה אנו הולכין אחר החזקה אא"כ הדבר לפנינו לבדקו אז לא סמכינן אחזקה כמ"ש המרדכי ריש חולין בשם ר"י הלוי לענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דבאם הוא לפנינו אין סומכין על הרוב וכן הוא כאן בסכין דכל שהוא לפנינו חייבים אנו לבודקו וכ"כ הר"ן להדיא כדברים האלה בפ"ק דחולין וע"כ כל שלא בדקו אזלא ליה חזקת סכין שהיה יפה בשעת השחיטה שבדקו קודם מ"מ חייב עכשיו לבדקו שנית מ"ה בההיא דסעיף ט"ו וסעיף י"ו שלא נאבד הסכין ממילא חייב לבדקו וכל שלא בדקו אין לו חזקה טובה ולא היה לו שעת הכושר שום פעם עדיין אילו בא לשאול קודם שנולד ספק זה של עכשיו שנמצא פגום לא היינו מורים לו היתר ואין כאן שייך זמן להיתר ע"כ יש להחמיר מספק כאלו אין כאן חזקה משא"כ כאן שנאבד הסכין והיה לו אז חזקה טובה ואילו בא אותו פעם לשאול היינו מורים לו היתר נמצא שהיה זמן להיתר ע"כ אמרינן דאף בנמצא אח"כ והוא פגום כיון שאפשר שנפגם אחר שחיטה וכבר היה לו היתר אילו בא לשאול אין הספק אוסרו אח"כ נמצא הכל על נכון. וכן רש"ל פסק להנהו דינים כמו שנזכרו בש"ע ומו"ח ז"ל הוקשה לו מה אכפת לן ביצא בהיתר דאם אסור מעיקרא בדין מה אכפת לן ביצא בהיתר אלא ודאי הטעם להיתר כאן כיון שנתוסף ספק להקל אחר השחיטה שנאבד הסכין ממילא גם בסעיף ט"ו יש להקל כל שראינו שנפל אפילו לא ראינו שנפל על חודו וע"כ כתב שמאן דשרי בהא דסעיף י"ג שרי אפילו בספיקא דסעיף ט"ו וכתב ששגגה היא לפני השליטים להתיר כאן ולאסור בספיקא דסעיף ט"ו ולי נראה שדברים נכונים הם כי בחזקה תליא מילתא וזו היא שאמרנו הואיל ויצא בהיתר דהיינו שנולד הספק אחר שהיה לסכין חזקה טובה והוראה להיתר ודברי השליטים הם ברורים: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
יא אבל מספיקא כו'. נתבאר בסעיף י"ג: ש"ע סָעִיף טו
יב אפי' דרך שבירה. קיוהא קא חזינא הכא דדבריו תמוהים שהם נמשכים אחר דברי הר"ן פ"ק דחולין וז"ל ואיכא בהא מילתא קולא דהיינו שאם שחט בהמה אחת ונגע במפרקת דידה ונמצא פגום שחיטתו כשירה דכשיבר עצמות דמי ומסתבר דליכא למיסמך בהא לקולא דכיון שלא נפסקה הלכה כרב חסדא אלא כששיבר אין להקל בכך אא"כ שיבר בה העצם לגמרי אבל בנגיעה לא וכן דעת רמב"ן ואחרים מחמירים עוד לומר דאפילו שיבר עצם המפרקת ממש שחיטתו פסולה ול"ד לשיבר עצמות דעצם המפרקת רך הוא ועוד שאפילו שאר עצמות שאם שיבר אותם כעין עצם דמפרקת לא תלינן בהו דדוקא שיבר אמרינן אבל חתך דרך הולכה והבאה כדרך שהוא עושה במפרקת לא וכן דעת הרשב"א עכ"ל והנה הרב בעל הש"ע הבין מה שכתב הר"ן ואחרים מחמירין דאפילו שיבר עצם מפרקת ממש פירושו אפילו דרך שבירה דהיינו בהכאה לא בהולכה והבאה. וע"כ פסק כאן אפילו דרך שבירה אסור והמעיין יראה בעיניו דלא כוון הר"ן לזה שהרי עדיין לא זכר כלום מחילוק שבין הכאה או הולכה והבאה עד שכתב אח"כ ועוד שאפילו שיבר שאר כו' המציא אז חילוק זה וכיון שדרך שבירה מותר אפילו לדעה השלישית כ"ש לדעה שניה אלא פשוט שמ"ש הר"ן תחלה שאפילו שיבר המפרקת ממש פירושו בדרך הולכה והבאה. אלא דאתי לאפוקי נגיעה בעלמא שדבר תחלה שלא עשה שום שבירה בחתיכתו אלא אפי' עשה שבירה ממש בחתיכתו ונחסר משם במקום החתך אפ"ה אין תולין בו מתרי טעמי חדא שהוא רך ואין החתך ההוא מקלקל הסכין ועוד שאפילו היה קשה כשאר עצמות אין תולין בו כיון שנעשה החיתוך דרך הולכה והבאה אין הסכין מתקלקל בזה אפילו בשאר עצמות אבל לעולם אם היה מכה בכח על עצם המפרקת לא דרך הולכה והבאה פשיטא דתולין בו והוא נכלל בכלל שבר בה עצמות דהיינו כל עצמות וכי עצם המפרקת אינו בכלל לשון עצמות ואמאי לא אמרו חוץ ממפרקת אלא ודאי ברור הוא דלא אמעוט אלא אותו שהוא דרך הולכה והבאה כדרכו של חתיכת המפרקת אחר שחיטה אבל לא ממעט הכאה כלל בשום עצם מעצמות וראייה ברורה עוד מדכתב הר"ן שכ"כ הרשב"א והנה הרשב"א עצמו כתב בת"ה הארוך סוף שער ב' וז"ל לפי שאין דרך עצם המפרקת עשוי לפגום דרך הולכה והבאה כו' משמע אבל שלא בדרך הולכה והבאה תולין בו אפילו במפרקת דעשוי לפגום ועוד מי גרע מנפל על הקרקע קשה דמתיר כאן כשנפל על חודו כ"ש בעצם המפרקת. ועוד מצינו במרדכי בשם ריב"ק שהיה רגיל להכות הסכין בעץ קודם שהצניעו כדי שאח"כ יוכל לתלות בו והרי עינינו רואות שבודאי עצם המפרקת קשה טפי מן עץ ומאי טעמא לא תלינן ביה אם הוא דרך הכאה שהכה בו לא דרך הולכה והובאה כנ"ל נכון וכן מסקנת הטור בשם העיטור שכתב כיון שדרך שחיטה נפגם ל"ד לשיבר עצמות עכ"ל משמע אי לאו דרך שחיטה אלא דרך הכאה שפיר תלינן ביה ע"כ נ"ל דברי הרב בש"ע תמוהים בזה: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
יג ואח"כ נמצא פגום. עיין מ"ש בסעיף י"ג מזה: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יח
יד הטבח צריך שיטול כו'. בח"מ סי' ש"ו כתב הטבחים שלוקחין הכרכשתות מן הכשרות נקרא שפיר בשכר אע"פ שאין לוקחים כלום מהטריפות עכ"ל משמע שגם בימי רבינו הטור היו נוהגים ליקח מהכשירות לבד וע"פ זה נקבע גם היום כן. ונראה הטעם שלא נחשדו בשביל דבר קטן כזה להאכיל טריפות ולא דמי לההיא דאילא ביבנה בפ' עד כמה לענין היתר בכורות ששם יש חשד בשביל דבר גדול כן נ"ל לתרץ המנהג ושוב מצאתי כן לרש"ל: ש"ע סָעִיף יח
טו ולכן נהגו כו'. משמע אבל מדינא שוחט ובודק לעצמו וקשה ממתני' (פ"ב דנגעים) כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו וכבר הקשה שם הר"ש מהרבה דברים שמצינו דצורבא מדרבנן חזי לנפשיה ומסיק שם דדוקא היכא דאתחזק איסורא לא חזי לנפשיה ואם כן ה"נ בשלמא בדיקה שפיר דנשחטה הותרה אלא שחיטה להוי איסור מדינא דבחייה בחזקת איסור עומדת ונראה דלא שרי מדינא אלא לשחוט דרוב מצויין כו' אבל אם אירע לו הוראה לא יורה ועיין מ"ש סי' שי"ב: ש"ע סָעִיף יח
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א אפי' מן הצד ואותן רשומים שעושים אומנים אין לחוש ט"ז וכ"כ ז"ל לעיל סי' ט' אות א' בשם רש"ל והיינו טעמא דכה"ג אמרינן ביה"ש מרווח רווח כיון ששחט קצת סימן קודם שיגיע לאמצע הסכין ועיין תב"ש שם המליץ בעד בית הלל דיש למנוע מלשחוט בסכין שקורין שלא"ק ואם בולט וודאי אסור יע"ש באות ד' וכתב השמ"ח סימן י"ג ס"ג בבן פקועה שהפריס ע"ג קרקע שטעון שחיטה מדבריהם אין להחמיר אם נמצא הסכין פגום לאחר שחיטה יע"ש והנה מה שפוסל מן הצד ולא מיחשה לס"ס שמא לא הטה לצדדין ושמא בעצם נפגם אף למאן דסובר ס"ס במקום חזקה מהני והכי לא הוה ס"ס כמ"ש הש"ך סי' ק"י דרך להוליך כל הסכין משא"כ מן הצד הוה ס"ס י"ל כל שלא ידע וודאי הטה ועוד דעיקר כדעה א' בסי' ט' ועוד בפגימה אף המחבר מודה כמ"ש הש"ך שם ועיין מ"ש שם: כתב כה"ג בהגהות ב"י אות כ"ד בשם דמש"א אם לא בדק הסכין הצדדין ונאבד לאחר שחיטה כשירה. וכעת אין ת"י ספר דמש"א ולכאורה הטעם דנהי דסתם סכין בחזקת פגום הוא היינו מחוד ולא בצדדין ומ"מ נ"ל דאין לסמוך על זה גם כל האחרונים לא הביאו✍ואין להתיר מכח ס"ס שמא כו' דהלכה פסוקה היא דאפי' מן הצד אוסר בפגימה כמו בחוד. ואף בידע י"ל דאין חילוק כלל כ"ש בלא ידע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב עט"ז והנה קודם בואי לבאר דבריו צריך אני להעתיק גמרא חולין והפוסקים: גרסינן בחולין י"ז ב' במערבא בדקי ליה בשימשא בנהרדעא במיא רב ששת בריש לישנא רב אחא בחוט השערה בסורא אמרי בשרא אכלי בשרא ליבדקה. אמר ר"פ צריכא בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא. וגרסינן תו אמר ר"ל שלש פגימות הן וקחשיב פגימות סכין כדי חגירת ציפורן. והרי"ף הביא כל הנך והשמיט הא דר"ל. וכתב הרשב"א והרמב"ן דלית הלכתא אלא כהנך דבדקו בשימשא והרא"ש כתב כיון דמביא הא דרב פפא אטופרא היינו כדי שתחגור ציפורן וכל פגימה שמרגיש בציפורן היינו שתחגור ציפורן. והנה הטור כפי הבנת ב"י והב"ח סובר דהרא"ש והרי"ף חולקים המה וכן הוא בדרישה אות ו' דלהרי"ף והרמב"ן והרשב"א והר"מ פ"א מה"ש הי"ד דשיעור הפגימה כ"ש ובלבד שתחגור חוט השערה והרא"ש סובר כדי שתחגור חגורה או מלשון ציפורן. אמנם הדרישה והפר"ח כתבו דלכ"ע לענין דינא חגירה ושערה פוסלת אלא בפי' השמועה מחולקין דהרשב"א סובר דר"ל דאמר חגירת ציפורן הוא מלשון חגורה או מלשון אסיפה היא כמו אגרה בקיץ לחמה וכל שאין הציפורן נאסף לאו פגימה ומש"ה השמיט הרי"ף הא דהא כל הני בודקין במים כו' ולמה לא בציפורן ואף דהבי' הא דר"פ אבישרא ואטופרא היינו וודאי ציפורן מרגיש הוא פגימה קטנה ביותר ואפשר אפי' שאין נאסף בחוט השערה אפ"ה מרגיש הציפורן כמו שיראה הרואה במשמרת הבית י"ד א' ומש"ה וודאי בדיקה מעליא הוה הציפורן. והרא"ש סובר חגירת ציפורן לאו אסיפה אלא הרגשה כמו ויחגרו ממסגרותיהם כמ"ש הב"ח שם י"ג ב' והלכך הלכתא נינהו הא דר"ל וזה שסיים הרא"ש והוסיף אלו מלות וכ"ל פגימ"ה שהו"א מרגי"ש בציפור"ן היינו כדי שתחגור הציפורן ודמיא לסאסאה דכשירה כתב הרא"ה שם שאף הוא נרגש בציפורן ואפ"ה כשירה כיון שאין מגוף הסכין ואין פגימה אלא מתוך דקותו של חוט יע"ש כן למדתי מתוך פי' הדרישה אות ו'. והפר"ח אות ה'. ותמהני על הפר"ח שלא הזכיר דברי הדרישה בכאן. ולפ"ז גם הרא"ה אין חולק על הרשב"א כלל אלא בפירוש השמועה בל' חגירת הציפורן ולא עוד אלא שאני רואה להיפך דאפשר להרא"ה ולהרא"ש יש יותר חומרא מהרשב"א והרמב"ן בדברי הרי"ף דאלו לדידהו כל שאין אוסף חוט השערה לית לן בה מטעמא דאוגרת קרי ליה רבא דהכין אמר שלש מדות בסכין אוגרת כו' והאי לישנא וודאי מלשון אסיפה הוא כמו שפי' הרמב"ן והרשב"א במ"ה י"ד א' וכפירש הר"ן ז"ל ואלו להרא"ה והרא"ש ז"ל אף שאין אוספת שום דבר כל שציפורן מרגיש פסולה והיינו הא דבדקי במיא ושימשא דפסול כה"ג ואפ"ה בדיקה דר"פ אטופרא מהני וודאי דציפורן ודאי מרגיש קטנה ביותר וזה טעמו של הר"מ ז"ל בפ"א מה"ש הי"ד שלא הזכיר כלל שיעור פגימה אלא כל שהוא והיינו כדאמרן אפי' שאין חוגרת חוט השערה ומ"ש בפ"א מהל' בית הבחירה הי"ד אבן שנפגם כסכין של שחיטה כחגירת הציפורן היינו הרגשת ציפורן פסולה יע"ש ורואה אני דברי הדרישה והפר"ח בכאן טובים ומיושרים והנה היש"ש פ"ק סי' ל"א הביא דברי הרא"ש וכתב אבל הרמב"ן כתב דפגימת הסכין בכ"ש כו' ומ"ש הרא"ש דכל פגימה שמרגיש בציפורן היינו שתחגור ציפורן וודאי מן הסתם כך הוא דלא חיישינן טפי למבדק מאבישרא ואטופרא ואוקמיה אחזקה שאין בה פגימה קטנה בכ"ש אבל וודאי אי אישתכח פגימה כ"ש במיא ושימשא טריפה כרמב"ן ורשב"א עכ"ל הנך רואה שסובר שהרא"ש חולק עם הרשב"א והרמב"ן לענין דינא גם השמיט הא דבעינן חגירת חוט השערה אלמא אפי' בשימשא ומיא טריף לה וזה דלא כרשב"א דכתב דהנך אמוראי דבדקי בשימשא לאו אי הוה מישתכח פגימה הוה טריף לה אלא להיות רואין אח"כ אי חוגרת חוט השערה יע"ש במשמרת הבית י"ד א' וראיתי התב"ש אות ה' שהשיג על הפר"ח ולא ידענא למה הרי דבר ברור דיבר ואי משום דר"ל אמר שלש פגימות הן ולא אמר כ"ש הא הרגשת ציפורן כ"ש הוה עד דמיא לסאסאה נרגש בציפורן ומ"ש דהיש"ש דכתב דבדיקת טופרא מהני היינו דוודאי מרגיש הוא בציפורן אפי' פגימה קטנה ביותר ולפי דבריו הא דכתב היש"ש אוקמיה אחזקה היינו לגברא דבר מרגיש הוא. המעיין ביש"ש יראה דקאי אסכין דאוקמיה לה אחזקה דאין בה פגימה קטנה כמו שהבין הפר"ח ביש"ש והש"ך אות ד' וכמו שאבאר שם: והנה דברי הט"ז כאן סתומים ויותר יש לפרש דבריו דה"ק דרש"ל מחמיר יותר מש"ע דאלו להמחבר בעינן אוגרת חוט השערה ואלו להיש"ש שאפי' שימשא ומיא פוסלין וזה שהביא דברי האמוראים. וכתב ומסיק רש"ל דאל"כ לאיזה צורך הביא כל זה הוה ליה לומר וכן פסק מהרש"ל כהמחבר. ואם נדחוק לפרש דבריו כמ"ש הש"ך אות ד' י"ל דה"ק דמדחזינן דאמוראי בדקי בשימשא אלמא לית הילכתא כר"ל באסיפת הצפורן ומסיק כן רש"ל להלכה כהמחבר ואפ"ה די בטופרא אין לחוש בפגימה קטנה או כמ"ש התב"ש דמסתמא מרגיש הוא לאדם הבקי אפי' בפגימה קטנה ביותר והנה הדמש"א הביא הכה"ג דבריו בהגהות הב"י אות ה' הביא דברי דמש"א שפעם א' בוועד וואלין בדובנא שחט אחד תרנגול וראו הפגימה לעין השמש והטריפו התרנגול והעבירו השוחט הרי אתה רואה כמ"ש וכן הסכים הכה"ג אפי' שמשא ומיא פוסלת אפי' אין אוספת שום דבר אמנם מה שהעבירו השוחט יש לעיין דכולי האי אין להאשים אותו וגם שם משמע למגדר מלתא עשו כן ומ"מ ראה היאך הבודק צריך להיות שלם בחוש המישוש להבין כ"כ ובעו"ה עתה רבו המתפרצים ומוטב שיהיו שוגגין כו': גם אבאר לך שבזמן הזה בטלה הבדיקה המעולה האמורה בגמרא אבישרא כו' והרואה במשמרת הבית ובד"ה שם שהיא הבדיקה המעולה ביותר ואפי' לפי' הרא"ש ז"ל כפי מה שהבין הטור דר"ל חגירת ציפורן היינו אוספת ציפורן כתב דמש"ה לא הביא הרי"ף אלו דכולהו אמוראי פליגי דבדקי בשימשא ומיא ור"פ בדיק בבישרא וטופרא ואיך הביא דר"פ שאמר אטופרא ובאמת בתה"א השמיט הא דר"פ ולא חשיב אלא אינך ולפי מ"ש א"ש דר"פ דבדיק אבישרא הוא הרגשה יותר מאסיפת הציפורן וא"כ למה זה השליכו שוחטי זמנינו זאת הבדיקה אחר גיוום ואולי היראים והחרדים בודקין כדין וכהלכה: הפרי תואר אות י"ג האריך בענין אבישרא יע"ש ויפה כתב. ואומר אני באמת ראוי להעביר הסכין על אצבע שעור שלו רך הוא ומרגיש ובעור עב אין מרגיש ואנן אבישרא בעינן וכאמור: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג סכין. עט"ז ור"ל דאנו נוהגין שבודקין הסכין שמוליך האצבע על הסכין וא"כ הולכת אצבע על הסכין אין שוה להולכת הסכין על צוואר הבהמה ואם בהבאת אצבע יורגש בסכין פגם אזי יורגש בצוואר בהמה בהולכת הסכין ע"כ כתב דנוהגין היו לבדוק בזמנם שמוליך הסכין על האצבע כמ"ש ס"ט דהיינו שמוליכה ומביאה על בשר אצבע וכן הוא לישנא דגמרא אבישרא וטופרא כו' וא"כ לפ"ז א"ש דהולכת הסכין בבדיקה ושחיטה א' הוא. ואנו נוהגין לבדוק שמוליך אצבעו על הסכין ואין קפידא רק כפי האדם באיזה אופן שנוח לו לבדוק הרשות בידו וכ"כ האחרונים ז"ל. ועוד כתב מ"ש הטור לרי"ף אם מסוכסכת באמצע הסכין ועוקץ כלפי הראש כשר בהולכה ואם עוקץ כלפי הקתא כשר בהבאה והקשה הב"י הא איפכא הוא ותירץ דאחורי העוקץ כלפי הראש קאמר והוא ז"ל נתכוין לד"א עם הב"ח דה"ק דכל אוגרת יש לה ב' עוקצין ומסוכסכת הושחז עוקץ אחד וקאמר דאם נשאר עוקץ לצד הראש כשר בהולכה כו': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד כולן. עט"ז דבעל העיטור מכשיר בהרבה מסוכסכת וברייתא דתניא סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגירה אחת אוגרת פסולה מסוכסכת כשירה וע"כ הרבה אפי' מסוכסכת פסולה דאל"כ מאי איריא הרבה אפי' אוגרת א' פסולה לזה תירץ הט"ז דהרבה אוגרת אפי' נשאר שיעור שחיטה בלא הפגימה אפ"ה אסור דיעבד ויש נ"מ אפי' לדידן דאלו הרבה מסוכסכת ויש שיעור שחיטה לבד הפגימות כשר דיעבד ואלו אוגרת אפי' יש שם שיעור שחיטה לבד הפגימות פסול דיעבד. והנך רואה מדברי הט"ז במ"ש דלעיל סימן ו' כתב רמ"א דבסכין ארוך ונשאר שיעור שחיטה כשר דיעבד כו' משמע להדיא כל שלא נשאר שיעור ב' צווארין דהיינו שיעור שחיטה אסור אף דיעבד ומינים דפגימות הרבה היינו שתים אף שיש שיעור שחיטה אסור והנה התב"ש סימן ו' אות ז' כתב שהסמ"ג הביא תוספתא דאם יש בין הפגימות שיעור ב' צווארין כשר וזה דלא כט"ז וכתב דיש לומר כט"ו באם אין שיעור שחיטה בין ב' פגימות אז אסור אף אומר ברי לי יע"ש והנה מכאן תראה שאינו כן אלא לט"ז אף פגימה א' כל שאין שיעור שחיטה לבד הפגימה אפי' דיעבד לא מהני ברי לי וב' פגימות אף שיש שיעור אפ"ה אסור דעשאוהו כמגירה ובב' מסוכסכת שרי אי יש שיעור שחיטה לבד הפגימות ושחט במקום היפה ואמר ברי לי שלא נגעתי בפגימה כלל כשר דיעבד אף לדידן ועיין בסימן ו' בש"ך אות ד' במ"ש בשם הד"מ משמע לכאורה דווקא לכתחלה על ידי מטלית בעינן שיעור שחיטה הא דיעבד כשר ומ"ש רמ"א ויש בו שיעור שחיטה הוא לרבותא דאפ"ה לכתחלה לא ישחוט בו מכ"ש דמגל יד ובש"ך כאן אות י"ד אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ח
ה כתב הט"ז אפי' כמה עולה ויורד כשירה דלא כב"ח וכן תפסו כל האחרונים בפשיטות וה"ה גבוה כמה גבשושית כל שאין פגם כשר תב"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ו אבישרא נגד הוושט ואטופרא נגד הקנה תוספת ט"ז והנה לכאורה יאמר דאף לעכב בעינן אבישרא ואטופרא דלא כמ"ש הרא"ה ז"ל בבד"ה י"ז א' דעיקר עיכובא הוא טופרא וכר"ל דאמר כדי חגירת ציפורן וטופרא עיקר ובישרא למצוה מן המובחר יע"ש. והנה מסתימת לשון הש"ע והאחרונים יראה ודאי דבדיקת בישרא חיוב הוא ומ"מ ליישב מנהג העולם צ"ל כן דצפורן מרגיש בכל שהוא וודאי והלכך דיעבד אין בידי לאסור אם לא בדק כ"א אטופרא. ואם לא בדק מצדדין כתבתי באות א' בשם הדמש"א הביאו הכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ד דכשר דיעבד ולמעשה צ"ע ועיין רשד"ם חי"ד דסימן מ"ז שכתב מתשו' רשב"א תקצ"ד המבואר סוף הסימן כאן שלא פסל לשמעון שיכול להתנצל ולומר אלו היה שוחט לא הייתי מניח לאכול הבהמה אין ראיה דהתם בדק שמעון ב' בדיקות היינו הולכה לחוד אבישרא ואטופרא: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
ז בהמות רבות. עט"ז ולשונו סתום ויראה לפרש דסובר דהמחבר סובר דיש חיוב לבדוק בין כל חדא לא עצה טובה ורמ"א דכתב ומי שרוצה כו' ולא כתב וי"א משום דאדרבה מהמחבר לא מוכח דחיוב דהא שינה מל' הטור דכתב ואם בוי"ו והוא ז"ל כ' שאם בשי"ן עיין בש"ך אות ח"י ולזה כתב הט"ז אף דהמחבר סובר דאף לאחר בהמה אחר צריך בדיקה אחר השחיטה דלא כראב"ד והרז"ה שסוברים שא"צ שהרי בסעיף י"ב כתב דצריך לבדוק אחר שחיטה וכ"כ כאן לומר דאף בבהמות רבות יש איסור כלומר דל"ת דיסמוך על בדיקה שלבסוף כלום קמ"ל דאיכא בל תשחית לשאר בהמות או דיבאו לאכול הראשונים קודם בדיקת הסכין של אחרונה כמ"ש הב"ח סוף הסימן יע"ש: והנה יש ב' טעמים להצריך בדיקה בין כל חדא וחדא אחד משום בל תשחית כמ"ש בת"ה י"ז ב' והב"ח בשם מהרי"ל כתב הטעם שמא יבואו לאכול הראשונים טרם בדיקת הסכין ואם טריפה שוה ככשירה ליכא ב"ת מכל מקום איכא טעמא דמהרי"ל עיין שמ"ח סי"א ותב"ש אות כ"ג ועיין מה שכתב באות ח' ובש"ך אבאר עוד: דע דבדיקה אחר השחיטה אם הסכין לפנינו חיובא היא וכן פסק הר"מ ז"ל בפ"א מה"ש הכ"ד והרשב"א בתה"א י"ז ב' דלא כראב"ד ורז"ה ז"ל שסוברים דא"צ אחר שחיטה לבדוק. ויש לראות אמאי הא קי"ל בפסחים ד"ח כל היכא דאפשר לברר בקל מבררינן ואין סומכין על חזקה ורובא ומיהו ראיתי כי הרז"ה ז"ל פליג אהא דרוב מצויין וסובר אף כי איתא לפנינו א"צ שאלה עיין בר"ן פ"ק דחולין והב"י הביאו בסימן א' ומפסחים אין קושיא דחזקה צריך לברורי ולא רוב ומ"מ מבדיקת סכין קשיא דלא הוה אלא חזקה לחוד ועיין במ"ה י"ג ב' וסבור אני לומר דהרז"ה ז"ל סובר דבדיקת הסכין הוה טורח ומש"ה א"צ לטרוח ולבדוק אחר השחיטה ולפ"ז לדידן אף על ידי טירחא ואפי' מצינו למרדף בתריה חייבין ודוקא נאבדה הוא דכשר וכמ"ש בש"ע סי"ב אם נאבד כו' וכן ראיתי בפרי תואר אות י"ט דאף על ידי טירחא צריך לחזור אחר הסכין יע"ש והיה נראה לי הטעם כמ"ש הב"ח ז"ל דלא סמכינן אחזקה אלא חזקה ורובא הקבועה מצד טבע העולם לא הקבוע מצד המנהג וטבע הסכין להתקלקל על ידי עור עכ"ל הנה האיר לנו בדבריו דלא קשיא מח"י טריפות דסומכין על הרוב ואין צריך לבדוק דהתם רוב מצד הטבע הוא משא"כ כאן והלכך אף על ידי טירחא אפ"ה אפשר דמבררינן. ולפ"ז האי דסימן א' רוב מצויין אפשר דהכין הוא אפי' על ידי טירחא ומצינו למירדף אבתריה צריך לטרוח אלא דאפשר דהתם הוה מיעוטא דמיעוטא יע"ש. ולענין דינא יש לעיין✍אם יש סכין בדוק מן שוחט מומחה ויש כאן שוחט יודע לשחוט אלא שאין בקי בבדיקת סכין אחר שחיטה אי שרי אי לא והנה הרשב"א בתה"א י"ז ב' ובמשמרת הבית ו' ב' יראה דאינו כן שכתב דההיא דמומר דלא בדק בודק אחריו הא בדק קודם אין צריך להתעכב עד שיבדוק ומיהו אי איתא לפנינו הוה כמעלים עין מן האיסור יע"ש לפיכך נראה לי דאם א"א כ"א על ידי טורח גדול יש לצדד ולהקל בבדיקה שלאחר השחיטה ולמעשה צ"ע ובהל' פסח אבאר: ומה ששינה המחבר וכתב שאם ובטור כתב ואם יראה לומר דהטור סובר טעם הבדיקה הוא מפני הבהמה שרוצה לשחוט אח"כ והוה כתחלת בדיקה והמחבר שינה וכתב שאם טעמא יהיב למילתיה דמש"ה צריך בדיקה שאם כו' ולפ"ז היכא שהטריפה שוה כמו הכשירה ליכא ב"ת ואין צריך בדיקה ולהטור צריך בדיקה. ומה שהט"ז פירש כן בדברי המחבר הוא מפני שהב"י בספרו הארוך הביא דברי רי"ו באחרונה משמע דעתו דצריך לבדוק בין כל חדא לא עצה טובה ועיין לח"מ פ"א מה"ש הכ"ד שכתב דלשון לפיכך שכתב הר"מ ז"ל אין לו קשר ולא אבין דה"ק לפיכך דחיישינן שמא בעור נפגמה צריך בדיקה שלא יהיו הכל בספק משא"כ לרב חסדא בחד לישנא בחולין אפי' בתרייתא כשירה כמ"ש התו' שם דנזהר הוא ומסתמא נפגם במפרקת בתרייתא אין צריך לבדוק ומאחר דר"מ ז"ל כתב שאם בשי"ן י"ל כן דאין חובה לבדוק אלא משום שלא יהיו הכל ספק ועיין מ"ש בש"ך אות ח' ושם אבאר: ש"ע סָעִיף יא
ח ומי שרוצה עט"ז. ויראה לפרש דעיקר הטעם דכיון דלרמ"א לאו חיובא לבדוק בין כל חדא אלא עצה טובה סבור היה שוחט שלא יפגום ופטור אבל אי הוה חיובא לבדוק בין כל חדא אף שספק הוא היה חייב דעבר ופשע והכניס עצמו לספק ומיהו מבדיקה שקודם השחיטה אין ראיה דהתם אי לא בדק הוה וודאי דסתם סכין מלא פגימות הוא ואלו היה רשות לסמוך על בדיקה של אחר שחיטה אפ"ה וודאי הוה ולא ספיקא וחייב לשלם דע"כ לא כתב הש"ך באות א' דהוה ספק נבילה אלא בסכין בדוקה לא כשלא בדק תחלה וכדבעינן למימר לקמן. אלא דאפ"ה אי הוה חייב לבדוק בין כל חדא נמי היה חייב לשלם על שהכניס עצמו לספק אף דספק הוא אלא כיון דאין חיובא אלא עצה טובה סבור היה דבטוח הוא בסכינו שלא יפגום ומאחר שעדיין ספק הוא שמא במפרקת איפגם גם גרמי לא הוה ומעתה מ"ש בנה"ך עליו דל"ד למוגרמת דהשוחט היה יודע דהלכה כרבי יוסי יש לומר דעיקר סברת הט"ז דגם כאן לא הכניס הטבח עצמו לספק דבטוח היה בסכינו שלא יפגם ומ"ש בח"מ סימן ש"ו דאם לא בדק בדיקה ראשונה חייב לשלם ואם בדק פטור שמא במפרקת איפגם ותיפוק ליה אפי' בעור מה הוה ליה למיעבד דהא בדק וכבר הוקשה לו להסמ"ע שם. ולפ"ד הט"ז יש לומר קשחט ב' בהמות וקאמר מאחר שבדקו קודם ראשונה אף שלא בדק בנתים כיון דאין חיובא ואפשר במפרקת בתרייתא איפגם וזה סיוע לט"ז כאן ונאמר שהטור סובר ג"כ דאין חיובא אף שכתב כאן ואם שוב ראיתי לכר"ו באות ח' שכתב ג"כ לפרש דברי הטור ח"מ כן אם תפס בסימנים ולא שחט כ"א רוב מצומצם דוודאי טריפה הבהמה חייב לשלם אף להט"ז ודווקא תרתי בעינן שלא יהיה חיובא וגם עתה ספק הוא ויש לעיין בזה: אמנם התב"ש אות ס"ד ובשמ"ח סי"א פסק דאם שניהם של אדם א' חייב לשלם א' ממ"נ דיאמר לו אם בדקת והיה פגום תקנתיו ניצול השניה ואם לא הוה פגום היה ניצול הראשונה ואם הם של שני ב"א מצי למדחי לכ"א ויאמר שמא בשלך נפגם עד"מ למי ששחט ראשונה יאמר אם בדקתי הייתי מוצא הפגימה בשלך ולחבירו יאמר באמת בראשונה לא נעשה הפגם ובשלך נעשה יע"ש והיינו דהגרוע ישלם באדם א' ובשחט הרבה לאדם א' פטור מא' ושאר ישלם ובש"ך אבאר עוד מה שנוהגין בעי"כ בכפרות: גם דברי הלבוש בסי"א לא הבנתי שכתב אם ירצה שלא לבדוק הרשות בידו וכ' אח"ז ואם שוחט לאחרים מאחר שעובר על דברי חז"ל כו' מה עבירה דברי חז"ל יש כאן ואולי דה"ק כיון דחז"ל עצה טובה נתנו ושוחט לאחרים וודאי אין לו רשות לעשות להם היזק ושפיר מיקרי עבר על דברי רז"ל: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
ט ואם נגע. עט"ז ולשונו צריך תיקון קצת דוודאי הטעם הוא דלקולא לא אמרי' דמפרקת פוגם ולחומרא אמרינן ומש"ה אינך טריפה אלא דאיהו נמי ה"ק אמאי נאבד כשירה הראשונה נימא דעור נמי פוגם לז"א דעור אין ברור שיפגום ואוקמיה אחזקה משא"כ עצם מפרקת לחומרא אמרי' וודאי פוגם: ודע דאם נגע בעצם מפרקת ראשונה פשיטא דהבדיקה חיובית הוא לפני שניה דהא מפרקת פוגם והוה בדיקה שלפני שחיטה ולפ"ז בשוחט בהמות רבות ונגע במפרקת ראשונה חייב לשלם אף לט"ז דפשט דהבדיקה חיובית היא. ומיהו להשמ"ח אף בכאן אם הם של ב' ב"א ידחה לראשון ויאמר בשלך נפגמה ולשני יאמר ראשונה כשירה היתה ובשלך נפגם דאין עצם מפרקת וודאי פוגם להוציא ממון מחזקת בעלים ולחומרא אמרי' דאסור✍נ"ל: כתב השמ"ח סי"ד דאם בדק ותחב לתוך נדן של עץ דקשה הוא הוה כמו נגע במפרקת וצריך בדיקה אחרת ויפה כתב: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
י הואיל. הט"ז האריך וכוונתו לתרץ קושית הב"ח שכתב דהרא"ש בתשובה כלל כ' כתב לראב"ן אם נאבד ואח"כ נמצא פגום כשר הואיל ויצא בהיתר ורבינו שב"ט אוסר והשיב הרא"ש דחומרא יתירה לתלות בעור דטפי אית לומר בעצם המפרקת ולכך כשנוסף עוד ספק שרי וכתב הב"ח דזה הטעם עיקר וטעם הואיל ויצא בהיתר אין טעם וא"כ קשיא על הש"ע מסי' ט"ו דאם ספיקא אסור אמאי. והט"ז הקשה עוד מסי' ט"ז מאי אריא בדק אפי' לא בדק נמי ע"כ כתב הט"ז דש"ע סובר דעיקר הטעם הואיל ויצא בהיתר שהרי המחבר אומר כן ול"ק אהדדי. והנה כפי הנראה שכן הוא שהרי לא הזכיר המחבר כלל אם נגע במפרקת ואלו למ"ש הרא"ש בתשובה עיקר הטעם דטפי אית למיתלי במפרקת והמחבר סובר אפי' לא שחט אלא רוב מצומצם כל שיצא בהיתר תלינן אח"כ נפגם משא"כ כשהוא לפנינו אמנם כן וודאי קשיא מה בכך שיצא בהיתר כקושית הב"ח וכן הפר"ח אות כ"ב הקשה מה בכך דיצא בהיתר יע"ש. גם קשיא לי איך יאמר דיצא בהיתר תו לית חזקה לאיסור דא"כ אמאי שחט ונמצא הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה הר"ז אסור משמע אף לאחר ששהה קצת אפ"ה הוה ספק בשחיטה וכן הוא לקמן סי' כ"ד סי"ז דאפי' זרק העוף מידו ויש רגלים לומר דעל ידי זריקה ופרכוס נשמט אפ"ה אסור והוא מדברי מהרי"ק שורש ל"ה דאפי' יש רגלים לדבר הוה כמו טבל ועלה דאפי' נתעסק באותו מין כל היום אסור והא התם אין צריך לבדוק אחר שמוטה כמבואר סימן כ"ה ס"א בהג"ה אפי' הכי לא אמרינן הואיל ויצא בהיתר ואדרבה התם יש רוב מסייע דרובן אין שמוטות בחיין מכ"ש כאן מה איכפת לן יצא בהיתר והנראה דכאן כיון דאין ריעותא בגוף הבהמה אלא בסכין כה"ג אמרינן שפיר סכין איתרעי ולא בהמה וכה"ג כתב התב"ש אות כ"ט יעוין שם. ועוד כאן איכא חזקה דסכין מעיקרא נגד חזקה בהמה בחייה וחזקה שיצאה בהיתר נגד חזקה דעכשיו דהרי פגום לפניך והוה שקול אמרינן כשר מכח ס"ס שמא במיעוט בתרא ושמא שיבר עצמות משא"כ לקמן דליכא כ"א חזקה דיצא בהיתר והרי איכא חזקה דהשתא דנשמט עם חזקה דבהמה בחייה יש לאסור ודע דאם תפס בסימנין ושחט רק רוב מצומצם דליכא כ"א חדא ספיקא שמא שיבר בה אח"כ עצמות יש לאסור דליכא כ"א חדא ספיקא אלא דאין דרך לשחוט כ"א הרוב מצומצם מש"ה סתם המחבר כאן והכשיר כה"ג✍ועיין בסימן ק"י בזה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
יא אבל מספיקא כו'. נתבאר בסעיף י"ג ט"ז ור"ל דלא קשיא מכאן לשם יע"ש עיין שם באורך: ש"ע סָעִיף טו
יב אפי' דרך שבירה. הט"ז האריך ומסיק דרך שבירה אפי' במפרקת תולין להקל והביא ראיה מרשב"א בתה"א ומרדכי שריב"ק הכה (בעוף) [בעץ] ומפרקת ודאי הוה כמו עץ והתב"ש אות כ"ט השיג על הט"ז והש"ך דהרשב"א בארוך י"ז דכתב לענין שוחט הרבה בהמות אמרינן דרך הולכה והבאה אין מחמירין הא שובר מחמירין לפסול אחרת ולא להקל ומה שהביא ראיה מריב"ק שמכה בעץ הא ריב"ק נמי מתיר דרך הולכה והבאה במפרקת והעלה דבה"מ יש להתיר ולא בע"א יע"ש. והנה בחדושי רשב"א עיינתי וכתב שם בשוחט ונמצא פגימה בד"ה והלכתא דאנו אין לנו דהלכה כר"ח אלא בששיבר עצמות ולא בשיבר עצם המפרקת יראה לכאורה דכהמחבר עיקר דמפרקת אף דרך שבירה אפ"ה אין תולין בו. אמנם הא קשיא לי דהמעיין בב"י בספרו הארוך יראה דהביא סיעת פוסקים להחמיר הוא דרך הולכה והבאה שבה"ע סובר כן בהדיא וכן רי"ו ולא דרך שבירה ובת"ה י"ז עמוד ג' כתב והילכתא כששיבר עצמות דעלמא הא נגע במפרקת לא ואחרים אומרים אפי' דעלמא דרך הולכה והבאה לא תלינן הנה פתח בשיבר עצמות דעלמא משמע הא שיבר מפרקת לא ואח"כ סיים הא נגע כו' ויראה לומר דשיבר לאו דוקא אלא חתך הא נגע במפרקת וע"י הולכה לא דרך הוא והדר אמר דיש מחמירין אפי' בשאר עצמות דרך הולכה לא ואין הכרע בדבריו: אמנם כן אני תמה על עצמי הלא בת"ה בשער ב' בית א' כ' בהדיא וז"ל אם שחט ונמצא פגום ושיבר עצמות תולין לא שיבר ונגע במפרקת אין תולין שאין העצם פוגם דרך הולכה והבאה הרי בהדיא דדרך הולכה והבאה אף במפרקת תולין להתיר. וא"כ בה"מ יראה להתיר אם שיבר מפרקת וכתב"ש✍: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
יג ואח"כ כו' עיין סי"ג מזה ט"ז ור"ל דכאן דוקא בדקו הא לא בדקו לא כיון דלא נאבד ולא יצא בהיתר משא"כ כשבדק שרי ובש"ך אבאר עוד מזה עיין שם: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יח
יד הט"ז מיישב המנהג שלוקחים השוחטים שכר מכשירות ולא מטריפות וליכא חשדא דבשביל דבר מועט לא חשדינן ודוקא בדבר גדול חשדינן ובש"ך אבאר: ש"ע סָעִיף יח
טו הקשה הט"ז דבמשנה נגעים פ"ב משמע היכא דאיתחזק אסורא אסור להורות לעצמו ותי' דרוב מצוין מומחים הם ואל יורה הוראה יע"ש ולט"ז בבדיקה יורה הוראה דרוב כשרות הן וליכא חזקה לאיסורא והנה מ"ש הט"ז דרוב מצוין מומחין הם היינו ובידו לתקנו אף באתחזק נאמן לעצמו ומ"מ אם הוא מוחזק בו בכשרות אוכלין ממנו ולא בע"א כמבואר סי' ס"ה בסופו ועיין ל"ח סוף פרק עד כמה ובתב"ש כאן אות ל"ט נקטינן מיהא דהא דאל יורה ת"ח לעצמו היינו היכא דאיתחזק איסורא כמו בכור ולאו בידו הוא הא כל שבידו או לא איתחזק יורה ולפ"ז הוראה באווזות שמלעיטים ובודקים הושטות או כדומה דאיתחזק איסורא י"ל דאל יורה לעצמו שוב ראיתי דליתא דהא רוב כשירות הן אלא מטעם סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא ולפ"ז מדרבנן וא"כ ליכא חזקה ויורה אמנם כן באווזות שמלעיטין ודאי לא דעינינו רואות דרוב ליכא וצ"ע בדין זה✍: ש"ע סָעִיף יח
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א הצד. וכתב בט"ז שאין בכלל זה הרשומים של הסכין שעושין אומנים בשעת עשיית הסכין כיון שרחוק הרבה מן החוד: ש"ע סָעִיף א
ב נבלה. ופי' הש"ך דהוי ספק נבלה דחיישינן שמא בעור נפגמה: ש"ע סָעִיף א
ג פגומה. והטעם משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה: ש"ע סָעִיף א
ד בעוף. וכתב בש"ך ואפילו נגע ג"כ בעצם המפרקת דהוי ב' לטיבותא שעורו רך ונגע במפרקת. אפ"ה חיישינן שמא בעור נפגמה והוי ספק נבלה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה השערה. ופי' הט"ז והש"ך דלכתחלה אין אנו חוששין לפגימת כ"ש וא"צ בדיקה אלא אבישרא ואטופרא. ואין אנו צריכין בדיקה בשמש או במים דכשמעביר חודו על המים אם יש פגימה בחודו מרגיש אותו במים והיינו אפילו בכל שהוא זה אינו צריך לכתחלה. אבל אם נמצא אח"כ פגימה אפילו כ"ש טרפה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו ישחוט. ופי' הש"ך דלא יסמוך אבדיקה לבסוף שמא ישכח מלבדוק וה"ה כאוכל נבלה. וא"ל למה אין מברכין על בדיקת סכין. שמא ימלך ולא ישחוט: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז בהולכה. פירוש שמוליך הסכין על האצבע וכך בהבאה ט"ז. ועכשיו נהגו בהוליך האצבע על הסכין וגם זה נכון. פר"ח: ש"ע סָעִיף ד
ח פסולה. והטעם דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה וחיישינן שהעוקץ יפגע בסימן וקורעו: ש"ע סָעִיף ד
ט הכל. וכתב בש"ך ואפילו מסוכסכת מן הצד יש להטריף כיון דאין אנו בקיאים חיישינן דלמא לא קיימי ארישא דסכינא והעור והבשר יוחלש ע"י רישא דסכינא. ואח"כ נקרע ע"י העוקץ: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י הרגיש. וכתב בט"ז אע"ג דקי"ל לעיל סימן ו' בסכין ארוך שיש בו פגימות ונשאר בה שיעור שחיטה כשר אם שחט שלא כנגד הפגימה. מ"מ אם היו שתי פגימות או יותר אין היתר בזה. אלא הוי כאלו כולה פגום עכ"ל. הפגימה אין לה שיעור וכל שנרגשת בבשר או בצפורן אע"פ שאין נכנסין בתוכה כלל הרי היא פגימה ופוסלת לכ"ע לשון הרבנים בעלי ב"י וב"ח על דברי הטור בריש סימן י"ח. ועיין בספר הזכרונות: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יא טריפה. ופי' הש"ך לאפוקי אם לא שהה שיעור שהייה בין סימן לסימן. א"נ היכא שכוון והניח ב' הסימנים יחד זה אצל זה ושחט שניהם. אז אפילו בבהמה כשר. מיהו ודאי לכתחלה אין לשחוט בו אפילו עוף כיון דצריך לשחוט בו לכתחלה שני סימנין כמו בבהמה. ועיין לקמן סי' כ"ג: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב כנחש. ופי' הט"ז דשדרתו עקומה כשמגביה ראשו וזנבו וביניהם כמו גומא: ש"ע סָעִיף ח
יג לכתחלה. כתבו הט"ז וש"ך דאפילו ב' ג' עולה ויורד נמי כשר. ודלא כב"ח אבל בה"י כתב דבזמנינו אין שוחטין בו אלא בשעת הדחק אבל בב' עולה ויורד אינו מותר אפילו בשעת הדחק: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד כלל. והטעם איתא בהט"ז דאבשרא הוא נגד הוושט ואטופרא נגד הקנה: ש"ע סָעִיף ט
טו הצפורן. וכ' בש"ך שגם יש לרחוץ הסכין קודם הבדיקה משום שהדם פעמים נקרש בתוך הבדיקה. והעיד הראב"ד שכך אירע לו מעשה שבדק ולא מצא פגימה ואח"כ כשרחץ במים מצא פגימה עכ"ל. אם לא בדק הסכין רק אחודו לבד ולא צדדין ונאבד הסכין. אפילו שחט בה הרבה בהמות כשרות דמש"א דף כ"ב. ומותר לבדוק באיזה אצבע שירצה. ד"ש סימן ד'. ולה"פ כתב דאין לבדוק אלא באמה הוא הארוך. כתב הפר"ח גם ילחלח הצפורן במעט רוק שסימנים בחיי הבהמה הם ג"כ מלוחלחים אף דמרגיש יותר בלי רוק: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טז בה. וכתב בש"ך אבל בדיעבד מותר אם אמר ברי לי שלא נגעתי בפגימה. והיינו דוקא שידע קודם שחיטה שהיה בה פגימה. אבל אם לא ידע ואמר ברי לי שלא נגעתי כגון שהפגימה למעלה מחציה אף דעבד אסור דכל מלתא דלא רמיא על אינש לאו אדעתיה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יז ואחד. פי' הש"ך בדיקה הגונה אבשרא ואטופרא. ולא אמרי' דהוי הפסק בין ברכה לשחיטה שניה דצרכי שחיטה לא הוי הפסק כדלקמן סימן י"ט. ולאו דוקא בהמות רבות ה"ה בהמה א' צריך בדיקה אחר שחיטה שמא בעור נפגם: ש"ע סָעִיף יא
יח לשחיטה. וכתב בלבוש אם הוא שוחט לאחרים ועשה כן שלא ברשות חייב לשלם אפילו אם שוחט בחנם כדין מזיק בידים. ועיין בח"מ סימן ש"ו. אבל הט"ז חולק עליו ופסק דאין צריך לשלם דשמא בעצם המפרקת איפגם. אבל אי לא בדק גם בקמייתא דהוי הכרח לכ"ע ודאי פשע וחייב לשלם. משא"כ בין שחיטה לשחיטה דאינו אלא זריזות בעלמא אם הכניס עצמו בספק ודאי דפטור מלשלם ע"ש ובספר נה"כ חולק עליו: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יג
יט אחזקתיה. מיהו אם הסכין לפנינו צריך לבדוק. ולא מהני חזקה כלום: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כ שלא יפגמנו. דשמא ישחוט בלא בדיקה ויאבד הסכין ונסמוך אחזקתו שהיה בדוק קודם לכן: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יג
כא חודה. והטעם איתא בט"ז וש"ך משום שהוא ס"ס לאיסור דשמא לא נפלה על חודה. ואת"ל שנפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת ולא דמי כלל לדלעיל סעיף י"ג דקיי"ל דהיכא דנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום דכשר דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא שיבר עצמות ולאו אדעתיה ועוד דכאן הואיל והסכין לפנינו וצריך בדיקה א"כ לא יצא מעולם בחזקת היתר אבל התם כיון שנאבד יצא מחזקת היתר: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
כב רך. והט"ז והש"ך חולקין ע"ז. וכתבו דאף בעצם המפרקת אם הכה לאו דרך שחיטה אלא דרך הכאה שלא בדרך הולכה והבאה יש לתלות בה דלא גרע מקרקע קשה: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף יג
כג ולאו אדעתיה. וכתב בש"ך דכאן כתב המחבר שני טעמים ולעיל סעיף י"ג לא כתב רק הטעם דשמא שיבר בה עצמות לחוד משום דלעיל מיירי שאינו יודע אם שיבר בה עצמות או לא אבל הכא אשמועינן אע"ג שידע בבירור שלא שיבר בה עצמות כגון שהניחו בקופסא אפילו הכי כיון שבדקו לאחר שחיטה אימר בדבר אחר נפגמה מעצמו ואע"ג דבסעיף י"ד קיי"ל דלא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם צ"ל דהתם אין ריעותא לפנינו דאוקמינן אחזקתו אבל הכא הרי פגום לפנינו: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יז
כד לנדותו. והש"ך כתב דלדעת הרמב"ם אינו יכול למחול. והאגודה כתב דהאידנא בעונינו אין ת"ח דהא אפילו במסכת כלה אינו יודע ודאי דמחלי כבודם. וכ"כ רמ"א לקמן סימן ר"ה: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
כה הכשרות. וכ' בט"ז דבח"מ סי' ש"ו כתב המחבר הטבחים שלוקחים הכרכשות מן הכשרות מיקרי שפיר בשכר אע"פ שאין לוקחים כלום מן הטרפות ומזה הטעם פסק הט"ז שיש להתיר היכא דמנהג כן. וכתב שלא נחשדו בשביל דבר קטן כזה להאכיל טרפות. והריב"ש חולק על זה וכתב דאין לחלק בין הנאה מרובה להנאה מועטת ולעולם איכא חשד והש"ך כ' היתר אחר משום דודאי לא חשדינן שיאכל טריפות וא"כ יצטרך למכרם ומתיירא שמא ירגישו בזה מ"מ כ' שיש לבטל מנהג זה. שוחט ובודק שקבעו לו דינר בין מן הכשירה ובין מן הטריפה ולאחר שהכשיר בהמה א' חזר ואמר שהיא טריפה ונתן אמתלא לדבריו יש להאמינו ד"ש סימן קכ"ב. קהל שקבלו שוחט בשכר שמכל בהמה מישראל יתנו לו הלשון ובית המטבחים הוא אצל עובד כוכבים ועכשיו שחט העובד כוכבים בהמות עם ישראל בשותפות אם חייב הישראל לתת הלשון עיין בתה"א סימן נ"ז. מי שהמיר דתו ושב בתשובה שלימה יוכל להיות שו"ב כנה"ג בשם הרש"ך: ש"ע סָעִיף יח
כו הקהל. ודוקא ששוחט ומוכר לאחרים אבל אם שחט לצרכו ולא למכור לאחרים דבר פשוט הוא שמותר. בה"י. וכ' בט"ז דמדברי הרמ"א משמע דוקא מצד המנהג יש לאסור אבל מדינא ודאי מותר. אבל לע"ד נראה שיש לאסור מן הדין ועכ"פ לא שרי מדינא אלא לשחוט דרוב מצויין אצל שחיטה וכו' אבל אם אירע הוראה לא יורה עכ"ל ולא ראה דברי התוספות דנדה דף כ' ע"ב ד"ה כל יומא: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
כז אסורים. דהא שחט בסכין פגום לכתחלה. טבח שאמר שבדק הסכין לאחר שחיטה ונתנו ביד נער א' ליתן לאדם אחר לשחוט ואותו אדם מצאו פגום ואותו הנער הוא גדול ואמר ברי לי שלא נגעתי בשום דבר קשה אלא מיד נתתיו ביד השוחט השני ומצאו פגום. אין להקל לומר דשליח הוא דעיות אבל אם הנער הוא קטן אותן בהמות ששחט הא' בחזקת היתר הם דאמרי' ודאי דשליח הוא דעיות פר"ח מהריב"ל. עוד כתב שם ס"ט שנשאל על בע"ה א' שעי"ט בהש"מ מסר סכינו לאדם א' ומצאו פגום ובי"ט ב' בא א' שלא ידע שהוא פגום והוליך הסכין לחכם אחר והכשירו ושחט בו והצניעו ואחר שעברו כמו י' שעות מצאו שהסכין פגום ופסק שכל מה ששחט הוא טריפה דאין להקל לומר שתיקן הסכין קודם שחיטת השני ואח"כ חזר ונתקלקל באותן י' שעות. ועיין בפר"ח שם בסי' זה. טבח שנמצא סכינו פגום שלא בשעת שחיטה לא נפסל והכל לפי מה שהוא אדם. מהר"ם מלובלין סי' ע"ו. טבח שבדק הסכין ונמצא פגום ונתן לחבירו ובדק ולא הרגיש בפגימה והאכיל את הרבים ואח"כ גילה הראשון את קלון השני ושלא גילה להאכיל אויביו יש לב"ד לקנוס על זה. ולהעביר הטבח הראשון. הרשד"ם סי' מ"ז. וע"ל סימן א' בהג"ה: ש"ע סָעִיף כ
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א פגומה. עיין בשו"ת ברית אברהם חלק יו"ד סי' י"ב שנשאל בסכין של שחיטה שבדקוהו שני שוחטים אחר השחיטה ונמצא בו פגימה מורגשת אח"כ לקח אחד הסכין ושפשף על בשר הזרוע ועי"ז סרה הפגימה ומענה בפי השוחט ההוא שקבלה בידו שכל פגימה אף אם ישפשפו כל היום לא תוסר וע"כ לא היה פגימה גמורה והשוחט השני כיחש בו. מה דינו והעלה דבהמה זו אסורה ע"ש טעמו. [ועיין בתשובת ח"ס סי' ט"ו על כיוצא בזה ע"ד שנהגו השוחטים כאשר מוצאים ספק פגימה בסכין אחר שחיטה המה מחליקים ע"ג עור או שאר דבר זמן מה עד שאינם מרגישים הפגימה ומכשירים הבהמה וכתב רע עלי המעשה ובעיני כמאכילים טריפות כי אטו פגימה נאמרה למשה מסיני. עיקור ושהייה נאמרה וכל שיש בסכין עכבות מקום שמעכב העברת הציפורן יהיה פגימה מגוף הסכין או בליטה מדבר אחר הנדבק בסכין כל שאינו יכול להסירו בנקל ע"י ידו וע"י הדחה קלה וכדומה רק צריך זמן מה להחליקו על עץ ועור וכדומה הכל גורם או עיקור או שהייה ע"כ כל העושה כן מאכיל טריפות ויש לעמוד בכח נגד המשחיתים המשחיזים האלה ע"ש]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף יד
ב לא ישחוט. עבה"ט ועי' בתפארת למשה שכתב דלפי טעה זה בסכינים שלנו שמיוחדים לשחיטה מותר לשחוט על סמך שיבדקנו אחר שחיטה דהא בדיעבד אם ישכח לבדוק כשר כדאיתא בסעיף י"ד ע"ש. ועיין בתשובת זכרון יצחק סי' ק"ג שכתב דאף אם יעמיד אחר אצלו ויאמר להזכירו לבדוק אחר השחיטה לא מהני דאף דבא"ח סי' ער"ה לענין קריאה לאור הנר בשבת התירו בכה"ג. דוקא בקריאה דמצוה התירו ע"ש: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף ח
ג לכתחלה. עבה"ט ועיין תב"ש שכתב דשוחטין בה לכתחלה כדעת ט"ז וש"ך וכן סתם הפמ"ג והחכמת אדם כלל ג'. אך בספר שחיטות מכתב אליהו כתב שראוי ונכון להגדיר שלא לשחוט בסכין עולה ויורד כי בעו"ה נתמעט ההרגשה והלואי שיוצאים חובותינו על סכין חלק וישר ולא על הר ובקעה דאינו דומה הרגשה דסכין ישר לעולה ויורד לכן כשיש פגימה בסכין לא ישחיז על מקום הפגימה לבד שאז נעשה עולה ויורד אלא יעביר בהשחזה כל אורך הסכין עד שיעמוד על תיקונו ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ד אבשרא ואטופרא. עט"ז דאבשרא נגד הושט ואטופרא נגד הקנה. וכתב בס' גן המלך סימן נ"ז אם שחט עוף בסימן א' כגון ששחט הושט והיתה הסכין בדוקה אבישרא כשר אע"ג שהיה בו פגימה הנרגשת אטופרא או להפך ששחט הקנה בסכין בדוקה אטופרא אע"ג דאית ביה פגימה הנרגשת אבישרא שפיר דמי דהני בדיקות דאצרכינהו רבנן אטופרא ואבישרא טעמייהו דטופרא נגד הקנה ובשרא נגד הושט עכ"ל ועיין בשו"ת מאיר נתיבים סימן ל"ו שהאריך לחלוק ולהפליא עליו בזה ע"ש. ועיין בתשובת בית יעקב סי' כ"א: ש"ע סָעִיף ט
ה הצפורן. עבה"ט. ובספר מכתב אליהו כתב שלא יבדוק הסכין בשעה שהיד קר ומצונן או חם מאד או שהיד טופח הן מחמת משקה או זיעה אפילו טופח שלא ע"מ להטפיח כי בדוק ומנוסה אשר בכל אלה לא ירגיש גם יקנח הסכין שלא יהא בו שום לחלוחית גם בעת שרוח מנשבת בעולם לא יעמוד בחוץ לבדוק כי הרוח קשה לזה ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
ו לשחיטה. עבה"ט ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק"מ שפסק כהלבוש ודחה דברי ט"ז וע' בתשובת רדב"ז החדשות סי' ר"פ: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף טו
ז שהוא רך. עבה"ט ועי' בתשובת שבות יעקב ח"ב סנ"ג שכתב דאם ידעינן שנגע הסכין במפרקת שיש חתך במפרקת והפגימה אינה גדולה כחגירת ציפורן יש להכשיר מטעם ס"ס שמא הלכה כרא"ש וסייעתו דלא מיטרף עד שתפגום כדי חגירת צפורן ושמא בעצם נפגם וכתב עוד שמעשה בא לידו שהשוחט אמר ששמע קול הסכין כשנגע במפרקת כמו שקורין קר"ק שנראה וניכר ע"י זה שמשם בא הפגימה והכשיר. כה"ג כ"ע מודו דאמרינן בעצם נפגם כיון שיש רגלים לדבר ע"ש ועיין בספר בל"י שהקשה על דין הראשון דהא הוא עצמו פסק בח"א סימן מ"ו דס"ס נגד חזקה לא אמרינן. ועל דין הב' כתב דנראה דוקא שבירה ולא הלכה ועיין פמ"ג סוף הסימן שהסכים עם השבו"י בדין הראשון ועל דין הב' כתב דהמיקל בהפ"מ אין להאשימו ע"ש: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף יב
ח יכול החכם למחול. עש"ך שכתב דלהרמב"ם שכתב הטעם דמנדין לפי שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהיה פגומה אפשר דל"מ מחילת חכם. ועיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סי' י"ד אות ג' שכתב שיש עוד נ"מ בין טעמא דרמב"ם היכא שנאבד הסכין דקיי"ל לעיל סעיף י"ב דאם בדקוהו קודם שחיטה מהני יש לומר דהיינו דווקא באם עביד כדינו שהראה לחכם אבל בלא הראה לחכם אף דמדינא א"צ לולי כבודו ש"ח מ"מ הבשר טרפה כיון דאבד חזקת כשרות שלו דעבר על תיקון חכמים. וע"ש בסי' ב' אות ט"ו בהגה ובסי' ט"ו שם מבואר דאף האידנא דנהגו למנות אנשים ידועים נ"מ היכא שגזרו עליו הב"ד שלא ישחוט מחמת חשש רינון ועבר ושחט דכיון שגזרו עליו שלא ישחוט לא מחלו והוי כלא הראה סכינו מדינא דש"ס ומה"ט היו מנדין אותו כמו מדינא דש"ס דרק למי שנטל קבלה מחלו חכמים כבודם ולזה שגזרו עליו שלא ישחוט לא מחלו ע"ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יז
ט ישוב הדעת. עיין בספר של"ה ד' ע"ד ע"ב שכתב שראה חסיד אחד שלא אכל בשר שחוטה משום שראה בחוש המשוש שהסכין פגום והשוחט לא הרגיש בזה ע"ש עוד ועיין בתשובת בית יעקב סי' צ"ה שכתב דמדינא א"צ להחמיר בזה אלא ממדת חסידות יש להחמיר בחול ולא בשבת ויו"ט דמבטל מצוה אם אינו אוכל בשר ע"ש ואין דבריו מוכרחים עיין באו"ח סימן רפ"ח ס"ב ובש"ס חולין ד' י"א סוף ע"ב: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
י מן הקהל. עבה"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סי' נ"ד שהאריך בזה: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
יא שהכלים אסורים. עבה"ט ועיין בשו"ת ברית אברהם חי"ד סי' י"ב אות ג' בנדון שוחט שהראה סכינו בחזקת יפה והחכם הרגיש בו פגימה אח"כ לקח השוחט ושפשף על בשר הזרוע ועי"ז הוסר הפגימה ומתנצל שבוודאי לא היה פגימה גמורה מדהוסר ע"י שפשוף היד וכתב שאין להוציאו מחזקת כשרות להעמידו בחזקת אינו מרגיש כי לפעמים נקרש ההשחזה מהאבן ונדבק באיזה מקום בסכין ועי"ז מורגש כעין פגימה וע"י השפשוף הוסר הקרישה וא"כ יכול להיות שמשעה שמסר הסכין בחזקת יפה עדיין לא נקרש והיה לח ולכן לא הרגיש ואח"כ נקרש ולכן מורגש וזה הוסר ע"י השפשוף וע"ש. ומ"מ נראה דהכל לפי הענין: ש"ע סָעִיף כ
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א אפי' מן הצד. ע"ל סי' ט' בש"ע והג"ה לבר דעת הראב"ד (הביאו הר"ן): ש"ע סָעִיף א
ב אפי' נגע כו'. מדאמרינן שם א"ל עצם ודאי כו' ומסקינן אימא בעצם דמפרקת כו' וע"כ בודאי נגע וכ"כ המרדכי: ש"ע סָעִיף א
ג ואפי' בעוף. רש"י שם ד"ה הלכתא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד (סעיף ג') שיעור כו'. דלא כרב חסדא שם דהנך כולהו במערבא ונהרדעי ורב ששת וראב"י כולהו לא ס"ל הא דר"ה דכולהו פהותין מחגירת צפורן ועוד דאמרו שם דמיא לסאסאה מאי ואם איתא מאי קא מיבעיא ליה הא אינה חוגרת צפורן: (ליקוט) שיעור כו'. והרא"ה פי' חגירת הצפורן. פי' שתרגיש הצפורן כמו (שמואל ב' כ"ב) ויחגרו ממסגרותם ולפ"ז אין ראיה מסאסאה דאף סאסאה מרגשת הצפורן ופסק כר"ח יעס"ד ודעתי להחמיר יותר מהרשב"א (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
ה ובלבד כו'. דאוגרת קרינן לה וכשמה שתאגור שום דבר לאפוקי שאינה אוגרת כלום זהו דמיא לסאסאה שאמרו שם: ש"ע סָעִיף ב
ו אפי' כו'. מהא דרב אחא ב"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז (סעיף ג') ואם עבר כו'. עבה"ג וגם ממ"ש שם אר"ח מנין כו' פשיטא כו' ואם קודם דוקא מאי פריך פשיטא. ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח (סעיף ד') סכין כו'. כפי' הרשב"א ארישא דסכינא לצד ראש הסכין וס"ל דאינו קורע אלא לצד הפגימה והבדיקה הוא שמוליך הסכין על אצבעו כמ"ש בס"ט: (ליקוט) סכין כו'. דה"ק שם מ"ש משתי כו' מחליש פי' מחליש שחותך העור והבשר והפגימה פוגעת בסימנין מרוח א' כו' דס"ד מדקאמר אוגרת דוקא הא מסוכסכת בכ"ע כשרה ומשני דקיימא כו' נגד רישא דסכינא. רשב"א וסתר פירש"י דאי ארישא דסכינא ממש אפי' אוגרת היאך אפשר שפגימה הראשונה יחתוך העור והבשר ועוד דא"כ מאי קאמר סכין שיש בה פגימות הרבה כו' הא ע"כ פגימה שניה אינה ברישא דסכינא א"כ בא' פסולה וכן שם ל"ק כאן שהוליך כו' ול"ק דקיימא ברישא דסכינא. אבל לפי' אצ"ל דקיימא כו' דכיון שאמר שהוליך ולא הביא ע"כ בנוטות לאותו הצד שהוליך וכן הרי"ף לא הביא אלא אוקימתא בתרייתא. והרא"ה והרא"ש פי' כפירש"י (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד
ט וה"מ כו'. דכל מידי כו' וע"ל סי' א' ס"נ: ש"ע סָעִיף ד
י ויש מחמירים כו'. כפירש"י שם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא (סעיף ה') דמתוך שפגימותיה כו'. הרשב"א והוצרך לזה לשיטתו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף י
יב (סעיף י') סכין שיש כו'. נלמד ממגל יד וכמש"ל סי' ו' ס"א ע"ש: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יג (סעיף י"א) ומי שרוצה כו'. כמ"ש שם ולמיפסל קמייתא כו' הלא"ה מעיקר דינא לא. וקאמר מצריך בדיקותא בדרך עצה כמו (גיטין ל"ד ב' ועבתוס' שם ג' ב' בד"ה ר"א וע"ש ל"ו א' ד"ה והעדים ובמהר"ם שיף שם) התקין ר"ג שיהו עדים חותמין על הגט כמ"ש תוס' שם שלא יצטרכו לעדי מסירה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יד (סעיף י"ב) אע"פ כו'. מהא דרב כהנא הנ"ל ואין לחלק בין הרבה או אחת. רש"י ורא"ש: ש"ע סָעִיף יב
טו (ליקוט) וה"מ כו'. ממש"ש מתיב רבא לסיועיה כו' ושם דוקא שנמצא דבר חוצץ וקאמר שם ה"ג אתיילדא כו'. מה"ב. ועוד מדאמרינן ג' ב' בודק סכין כו' ואם שחט כו' אלמא כל שבדק תחלה א"צ לבדוק בסוף ואף לר"ה דהא רבא ס"ל כר"ה שם מתיב רבא כו' וכ"ש לר"ח (ע"כ): ש"ע סָעִיף יב
טז אבל אם כו' ואפי' כו'. מדקאמר כרב הונא ולמיפסל קמייתא ול"ק לאכשורי קמייתא ש"מ דבלא"ה כשר: (ליקוט) ואפי' שחט כו'. כמש"ש ואב"א לעולם כר"ה כו' מכדי מתלא כו' וה"ה לדידן בנאבדה וערש"י שם ד"ה למפסל כו' ואע"ג כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף יב
יז ואם כו'. אע"ג דלא קי"ל כר"ח דעצם המפרקת י"א דה"מ לקולא כמו שהקשו שם ממקוה ולא מחלקינן בין סכין אתרעאי או בהמה: (ליקוט) ואם נגע כו'. כן מסיק בת"ה וע"ש הרבה דעות עש"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יח (סעיף י"ג) הואיל ויצא בהיתר. כמ"ש בסי"ב: ש"ע סָעִיף יג
יט וזה שנמצא כו'. כמ"ש הרי שחוטה לפניך וא"ל הא אתייליד בה ריעותא דהרי יצא בהיתר ועט"ז. ופר"ח הסכים עם ב"ח ע"ש: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כ אם לא כו'. כמ"ש בהמה בחייה כו' עד שיודע לך במה נשחטה דייק במה נשחטה: (ליקוט) אם לא בדק כו'. ממש"ש נ' רא"א הכל כו' לתיאבון וכדרבא כו' וכולן ששחטו אהייא כו' דלמא בסכין פגומה כו' ואע"ג דלא שביק היתירא משום דסתם סכינין אינן יפין ואסור אף בדיעבד (ע"כ): ש"ע סָעִיף יד
כא בד"א כו'. ערש"י שם ח' ב' ד"ה אחד ששוחט כו' ופעמים כו' משמע אבל השתא כי שחוט בלא בדיקה ליכא איסורא: (ליקוט) בד"א כו'. ממש"ש ח' ב' הטבח צריך כו' א' ששוחט כו' ת"ל ת"ה תמיה לי ל"ל סכין מיוחד לשחיטה דהא צריך בדיקה קודם שחיטה ומסתברא דנ"מ שא"צ בדיקה כשיחזור וישחוט ואם שחט ולא בדק ונאבד הסכין שחיטתו כשרה דהעמד סכין על חזקתו כו' ע"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף יד
כב וראוי כו'. כמ"ש בגמ' ורש"י שם ובספ"ט דב"מ בסכינא דאשכבתא כו' כיון דמיפגמא כו' ופי' הרשב"א סכין של שחיטה וכן בפי"ז דשבת (קכ"ג ב'): ש"ע סָעִיף יד
כג ומ"מ כו'. כמ"ש (ט' א' ל"ב א') כדי בקור טבח כו' ושאר מקומות אע"ג דאצרכוה שלשה סכינין: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
כד דרך שבירה. כמ"ש ששיבר כו': ש"ע סָעִיף טו
כה ודוקא שראינוה כו'. כמ"ש שם בהמה בחייה כו': ש"ע סָעִיף טו
כו ואם כו'. כמ"ש בששיבר בה עצמות דוקא עצמות: ש"ע סָעִיף טו
כז ואין חילוק כו'. כנ"ל בסעיף שקדם: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
כח אם בדק כו'. גדולה מזו עבסי"ג: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
כט ואם נמצאת כו'. גמ' שם: ש"ע סָעִיף יז
ל ובנמצאת יפה כו'. ערש"י שם ד"ה נמצאת סכינו כו' וכמש"ש י' ב' י"ז ב' לא אמרו כו' ואמרינן בפ"ק דקדושין (ל"ב) הרב שמחל כו': ש"ע סָעִיף יז
לא והאידנא כו' ולהם כו'. כנ"ל: ש"ע סָעִיף יז
לב ובחינת כו'. עפ"ט דשבת פ"ח א' (בעובדא דרבא שם שנתן לבו לשמעתתא עד שלא הרגיש כאב אצבעותיו): ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יט
לג ולפיכך כו'. כמ"ש בסי"ז בנמצאת פגומה שמעבירין אותו ומשמע אפי' בפעם ראשונה וכן בטבח שנמצא אחריו חלב כשעורה (פג"ה צ"ג ב') . שם: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
לד טבח כו' וכשאני כו'. שאסור אף בכה"ג כמ"ש בס"י ועוד דאין נכון להשתמש בסכין של שחיטה כנ"ל סי"ד וע"ש סי' תר"כ: ש"ע סָעִיף כ
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.