א הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין בְּדוּקָה וְנִמְצֵאת פְּגוּמָה, אֲפִלּוּ מִן הַצַּד (ד"ע), הֲרֵי זֶה נְבֵלָה; אֲפִלּוּ נָגַע בְּעֶצֶם הַמַּפְרֶקֶת, אֵין תּוֹלִין שֶׁנִּפְגְּמָה בּוֹ אַחַר שְׁחִיטָה, אֶלָּא חַיְישִׁינָן שֶׁמֶּא בָּעוֹר נִפְגְּמָה וְנִמְצָא שָׁחַט בְּסַכִּין פְּגוּמָה, וְאֲפִלּוּ בְּעוֹף.
ב שִׁעוּר הַפְּגִימָה, כָּל שֶׁהוּא; וּבִלְבַד שֶׁתֶּאֱגֹר בָּהּ כָּל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ חוּט הַשַּׂעֲרָה.
ג צָרִיךְ לִבְדֹּק הַסַכִּין קֹדֶם, שְׁחִיטָה וְאִם לֹא בָּדַק, לֹא יִשְׁחֹט; וְאִם עָבָר וְלֹא בְּדָקָהּ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ בְּדָקָהּ וּמְצָאָהּ יָפָה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
ד סַכִּין שֶׁתִּבָּדֵק בְּהוֹלָכָה וְלֹא הִרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגָם, וּכְשֶׁהֶחֱזִיר אוֹתָהּ בַּהֲבָאָה הִרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגָם, וְזוֹ הִיא הַנִּקְרָא מְסֻכְסֶכֶת, אִם שָׁחַט בָּהּ דֶּרֶךְ הוֹלָכָה וְלֹא הֵבִיא, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה; וְאִם הֵבִיא, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהִרְגִּישׁ בָּהּ קֹדֶם שְׁחִיטָה, אֲבָל אִם מָצָא סַכִּינוֹ יָפָה קֹדֶם שְׁחִיטָה, וְאַחַר שְׁחִיטָה מָצָא בָּהּ פְּגִימָה מְסֻכְסֶכֶת, וְאָמַר: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי אֶלָּא הוֹלָכָה לְבַד, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחֲמִירִים דְּכָל מְסֻכְסֶכֶת אֲסוּרָה, עַד דְּקַיְמָא אָרֵישָׁא דְּסַכִּינָא מַמָּשׁ אִם שָׁחַט בְּהוֹלָכָה; וְאַסֵּיפָא דְּסַכִּינָא מַמָּשׁ, אִם שָׁחַט בַּהֲבָאָה (הִלְכוֹת שְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים וְהַגָּהות סְמַ"ק וּפוֹסְקִים הַנַּ"ל). וּלְפִי שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין הֵיכָן מִקְרֵי רֵישָׁא דְּסַכִּינָא, יֵשׁ לְהַטְרִיף הַכֹּל (ד"ע גַּם הג"ה בִּשְׁחִיטַת מהרי"ו וכ"מ בְּמָרְדְּכַי וְכָל בּוֹ וַאֲגֻדָּה, וְכֵן כָּתַב הָאָגוּר שֶׁכֵּן הַמִּנְהָג) וְהָכֵי נָהוּג.
ה סַכִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגִימוֹת הַרְבֵּה, אֲפִלּוּ כֻּלָּן מְסֻכְסָכוֹת, אֲפִלּוּ שָׁחַט בָּהּ בְּדִיעֲבַד, פְּסוּלָה. דְּמִתּוֹךְ שֶׁפְּגִימוֹתֶיהָ מְרֻבּוֹת חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הֵשִׁיב יָדוֹ מְעַט וְלֹא הִרְגִּישׁ.
ו סַכִּין חַדָּה שֶׁהֻשְׁחֲזָה, וַהֲרֵי אֵינָהּ חֲלָקָה אֶלָּא מַגָּעָתָהּ כְּמַגַּע רֹאשׁ הַשִּׁבֹּלֶת שֶׁהוּא מִסְתַּבֵּךְ בְּאֶצְבַּע, הוֹאִיל וְאֵין בָּהּ פְּגָם שׁוֹחֲטִין בָּהּ (ל' רַמְבַּ"ם שָׁם דִּין י"ח). הַגָּה: וְאֵין אָנוּ נוֹהֲגִים לִשְׁחֹט בָּהּ, לְפִי שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בַּדָּבָר (אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף וּמַהַרְשַׁ"ל פ"ק סִימָן ל"ז).
ז סַכִּין שֶׁפִּיהָ חָלָק וְאֵינָהּ חַדָּה, הוֹאִיל וְאֵין בָּהּ פְּגָם שׁוֹחֲטִין בָּהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹלִיךְ וְהֵבִיא כָּל הַיּוֹם עַד שֶׁשְּׁחָטָהּ, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה וע"ל סִימָן כ"ג דְּבִבְהֵמָה כְּהַאי גַּוְנָא לִפְעָמִים טְרֵפָה (וְכֵן כָּתַב בֵּית יוֹסֵף).
ח סַכִּין שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת כְּנָחָשׁ וְאֵין בָּהּ פְּגָם, שׁוֹחֲטִין בָּהּ לְכַתְּחִלָּה.
ט בְּדִיקַת הַסַכִּין צְרִיכָה אַבִּשְׂרָא, וְאַטּוּפְרָא, וְאַתְּלַת רוּחָתָא; דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹלִיכָהּ וּמְבִיאָהּ עַל בְּשַׂר אֶצְבָּעוֹ. וְאַחַר כָּךְ מוֹלִיכָהּ וּמְבִיאָהּ עַל צִפָּרְנוֹ מִשְּׁלֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ, שֶׁהֵם פִּיהָ וּשְׁנֵי צְדָדֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ פְּגָם כְּלָל. וְיִבְדֹּק לְאַט וּבְכַוָּנַת הַלֵּב, שֶׁלֹּא יַפְנֶה לִבּוֹ לִדְּבָרִים אֲחֵרִים, וְצָרִיךְ לְשַׁנּוֹת הַצִּפֹּרֶן אַחַר קְצָת בְּדִיקָתָהּ, שֶׁמָּא נִפְגַּם הַצִּפֹּרֶן בְּחֻדָּהּ שֶׁל סַכִּין, וְאוּלַי יֵשׁ פְּגִימָה בַּצְּדָדִין שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בָּהּ לְפִי שֶׁעוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ פְּגִימַת הַצִּפֹּרֶן. הַגָּה: וְלֹא יִבְדֹּק שְׁנֵי צְדָדֵי הַסַּכִּין בְּיַחַד, אֶלָּא כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. (מהרי"ו).
י סַכִּין שֶׁיֵּשׁ לָהּ פְּגִימָה אָסוּר לִשְׁחֹט בָּהּ, אֲפִלּוּ אִם מְכַוֵּן לִשְׁחֹט שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפְּגִימָה; וּבְיוֹם טוֹב נוֹהֲגִין הֶתֵּר לִכְרֹךְ מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁחִיזָהּ; וְאִם הוּא שְׁעַת הַדְּחָק, שֶׁאֵין לוֹ הֲכָנָה לְהַשְׁחִיזָהּ, אֲפִלּוּ בְּחֹל מֻתָּר לִשְׁחֹט עַל יְדֵי כְּרִיכַת מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ו' (סָעִיף א). סַכִּין שֶׁיֵּשׁ לָהּ ב' פִּיּוֹת צָרִיךְ לִבְדֹּק שְׁנֵי הַצְּדָדִין (טוּר סִימָן ו').
יא הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמוֹת רַבּוֹת אוֹ עוֹפוֹת הַרְבֵּה, צָרִיךְ לִבְדֹּק בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד. שֶׁאִם לֹא עָשָׂה כֵּן וּבָדַק בָּאַחֲרוֹנָה, וְנִמְצֵאת סַכִּין פְּגוּמָה; הֲרֵי הַכֹּל סְפֵק נְבֵלוֹת וַאֲפִלּוּ הָרִאשׁוֹנָה. הַגָּה: וּמִי שֶׁרוֹצֶה לְהַכְנִיס עַצְמוֹ לְסָפֵק זֶה אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק סַכִּין בֵּין שְׁחִיטָה לִשְׁחִיטָה. (ת"ה סִימָן קפ"ד וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם בַּעַל הַמָּאוֹר וְהָרַשְׁבָּ"א וְעי' ס"ק י"ח).
יב אַף עַל פִּי שֶׁבָּדַק הַסַכִּין קֹדֶם שְׁחִיטָה, צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִבְדֹּק אַחַר הַשְּׁחִיטָה; וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁהַסַכִּין לְפָנֵינוּ, אֲבָל אִם נֶאֱבַד, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה הוֹאִיל וּבְדָקָהּ קֹדֶם שְׁחִיטָה, וַאֲפִלּוּ שָׁחַט בָּהּ הַרְבֵּה זֶה אַחַר זֶה; וְאִם נָגַע בַּמַּפְרֶקֶת שֶׁל אַחַת מֵהֶן, יֵשׁ לְהַחְמִיר וְלָחוּשׁ לְכָל אוֹתָן שֶׁנִּשְׁחֲטוּ אַחַר כָּךְ. (טוּר בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים וְרַשְׁבָּ"א בְּשֵׁם רַבּוֹתָיו וְר"ן).
יג שָׁחַט בְּסַכִּין בָּדוּק, וְנֶאֱבַד קֹדֶם שֶׁיִּבְדְּקֶנּוּ, אַחַר שְׁחִיטָה, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא וְהוּא פָּגוּם, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה הוֹאִיל וְיָצָא בְּהֶתֵּר, וְזֶה שֶׁנִמְצָא פָּגוּם אֵמוּר שִׁבֵּר בָּהּ עֲצָמוֹת וְלָאו אַדַּעְתֵּהּ, דְּאוֹקֵי סַכִּין אַחֶזְקָתֵהּ.
יד אִם לֹא בָּדַק הַסַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ, וְנֶאֱבַד אַחַר שְׁחִיטָה, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּסְתָם סַכִּין, אֲבָל טַבָּח שֶׁיֵּשׁ לוֹ סַכִּין מְיֻחָד לִשְׁחִיטָה וּמָקוֹם מְיֻחָד שֶׁמַּצְנִּיעוֹ שָׁם תָּמִיד, בְּחֶזְקָת בָּדוּק הוּא, וְאִם שָׁחַט בּוֹ בְּלֹא בְּדִיקָה וְנֶאֱבַד, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְרָאוּי לְכָל טַבָּח שֶׁיְּהֵא לוֹ סַכִּין מְיֻחָד לִשְׁחִיטָה, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ שׁוּם דָּבָר, וְיַצְנִיעֶנּוּ שֶׁלֹּא יִפְגְּמֶנּוּ; (רַשִׁ"י וְכָל בּוֹ וְהג"א ד"מ סוֹף סִימָן ו' וְעַיֵּן טוּר וּבֵית יוֹסֵף שָׁם) וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִשְׁחֹט בּוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּלֹא בְּדִיקָה (רַשְׁבָּ"א וּבֵית יוֹסֵף שָׁם).
טו הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין בְּדוּקָה וְאַחַר הַשְּׁחִיטָה שִׁבֵּר בָּהּ עֲצָמוֹת דֶּרֶךְ שְׁבִירָה, שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הוֹלָכָה וַהֲבָאָה (רשב"א ור"ן ור' יְרוּחָם), וּבְדָקָהּ וְנִמְצֵאת פְּגוּמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה דְּאָנוּ תּוֹלִים שֶׁבִּשְׁבִירַת הָעֲצָמוֹת נִפְגְּמָה; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע קָשָׁה. וְדַוְקָא שֶׁרָאִינוּ שֶׁנָּפְלָה עַל חֻדָּהּ, אֲבָל מִסְפֵקָא אֵין תּוֹלִין לוֹמַר שֶׁנָּפְלָה עַל חֻדָּהּ, וְאִם שִׁבֵּר בָּהּ עֶצֶם הַמַּפְרֶקֶת, אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ שְׁבִירָה, אֵין תּוֹלִין בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַךְ. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בְּכָל זֶה בֵּין שֶׁבָּדַק הַסַּכִּין תְּחִלָּה סָמוּךְ לַשְּׁחִיטָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקָת בְּדוּקָה תְּחִלָּה וְלֹא בְּדָקָהּ סָמוּךְ לַשְּׁחִיטָה, דַּאֲפִילוּ הָכֵי מִקְרֵי סַכִּין בְּדוּקָה (ד"ע מֵהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ"ק דְּחֻלִּין והג"א וְאַגוּדָה וע"פ עי' סי"ד).
טז אִם בָּדַק הַסַכִּין אַחַר שְׁחִיטָה וְהִצְנִיעָהּ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת פְּגוּמָה, לֵית לָן בָּהּ, דְּאֵמוּר בְּדָבָר אַחֵר נִפְגְּמָה אוֹ שִׁבֵּר בָּהּ עֲצָמוֹת וְלָאו אַדַּעְתֵּהּ.
יז טַבָּח שֶׁלֹּא הֶרְאָה סַכִּינוֹ לְחָכָם וְנִמְצֵאת יָפָה (טוּר), הָיוּ מְנַדִּין אוֹתוֹ. הַגָּה: וְאִם נִמְצֵאת פְּגוּמָה, מְנַדִּין אוֹתוֹ וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ (טוּר). וּבְנִמְצֵאת יָפָה, יָכוֹל הֶחָכָם לִמְחֹל, וְאֵין צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ"ק דְּחֻלִּין) ; וְהָאִדָּנָא נָהֲגוּ לְמַנּוֹת אֲנָשִׁים יְדוּעִים עַל הַשְּׁחִיטָה וְהַבְּדִיקָה, וְלָהֶם מָחֲלוּ חֲכָמִים כְּבוֹדָם, כִּי הֵם זְהִירִים וּזְרִיזִים; וְהַרְבֵּה צָרִיךְ יִשּׁוּב הַדַּעַת וְיִרְאַת שָׁמַיִם לִבְדִיקַת הַסַכִּין; הֲלֹא תִּרְאֶה כִּי יִבְדֹּק אָדָם פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ וְלֹא יַרְגִּישׁ בִּפְגִימָה דַּקָּה, וְאַחַר כָּךְ יִמְצְאֶנָּה כִּי הֵכִין לִבּוֹ בָּאַחֲרוֹנָה; וּבְחִינַת חוּשׁ הַמִּשּׁוּשׁ כְּפִי כַּוָּנַת הַלֵּב (ר' יוֹנָה בְּסֵפֶר שְׁעַרֵי תְּשׁוּבָה).
יח הַטַּבָּח צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל שָׂכָר מִן הַטְּרֵפוֹת כְּמוֹ מִן הַכְּשֵׁרוֹת. הַגָּה: שֶׁלֹּא יָבֹא לְהָקֵל לְהַכְשִׁיר כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ מִן הַכְּשֵׁרוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיבַ"שׁ) ; וְלָכֵן נָהֲגוּ בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין אָדָם שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק לְעַצְמוֹ, אֶלָּא אוֹתָן הַמְמֻנִּים מִן הַקָּהָל.
יט רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: בְּדֹק סַכִּין זוֹ, וּבְדָקָהּ שְׁנֵי פְּעָמִים מהי"ב שֶׁצָּרִיךְ וּנְתָנָהּ לִרְאוּבֵן, וּרְאוּבֵן הָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחֹט וּלְקָחָהּ לֵוִי מִיָּדוֹ וּמְצָאָהּ פְּגוּמָה. וּרְאוּבֵן מִתְנַצֵּל וְאוֹמֵר שֶׁעֲדַיִן הָיָה רוֹצֶה לְבָדְקָהּ כַּהֹגֶן (הַכֹּל בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תקצ"ד), מַעֲשָׂיו מוֹכִיחִים עָלָיו, שֶׁהָיָה דַּי לוֹ בְּאוֹתָהּ בְּדִיקָה, וּלְפִיכָךְ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ; וְאִם נִרְאִים הַדְּבָרִים שֶׁהָיָה כְּעֵין שְׁגָגָה, וְשֶׁהוּא אָדָם כָּשֵׁר, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יָשׁוּב עוֹד לְדָבָר כָּזֶה.
כ טַבָּח שֶׁנִּמְצֵאת פְּגִימָה בְּרֹאשׁ הַסַכִּין, וְאָמַר: זֹאת הַפְּגִימָה מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי מְכַסֶה דַּם הָעוֹפוֹת בְּרֹאשׁ הַסַכִּין, וּכְשֶׁאֲנִי שׁוֹחֵט אֲנִי נִזְהָר שֶׁאֵינִי נוֹגֵעַ בַּפְּגִימָה, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ; וְקָרוֹב לוֹמַר שֶׁהַכֵּלִים אֲסוּרִים.
א סָעִיף א ה"ז נבלה. פירוש ספק נבלה וכמ"ש אלא חיישינן שמא כו' וכ"כ בסוף סעיף י"א וכ"כ הרמב"ם פ"א מה"ש והכל בו והסמ"ג עשין ס"ג דף ק"מ ע"א והסמ"ק סי' קס"ז ושאר פוסקים ולכך כתב המחבר לקמן סי' כ"ח ס"כ דבכה"ג מכסה בלא ברכה ועמ"ש שם:
ב סָעִיף א אלא חיישינן כו'. משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואינה יוצאה מאיסורא עד שיודע לך במה נשחטה וכיון שנולד בה ספק לא נתברר לך שנשחטה כראוי (כדלקמן ס"ס כ"ה) . ש"ס:
ג סָעִיף א ואפילו בעוף. אפילו נגע ג"כ בעצם המפרקת דאיכא תרתי לטיבותא שעורו רך ונגע ג"כ בעצם המפרקת אפ"ה חיישינן שמא בעור איפגם וכ"כ הב"ח:
ד סָעִיף ב שעור הפגימה כל שהוא. פי' אם נמצא פגימה כל שהוא פסולה אבל לכתחלה א"צ בדיקה אלא אבשרא ואטופרא כדלקמן ס"ט משום דלא חיישינן לפגימה כל שהוא וכ"כ מהרש"ל פ"ק דחולין סימן ל"ח דלא כהב"ח שפסק להקל דאינה נטרפה בפגימה כל שהוא אלא כדי חגירת צפורן שאין לנו בזה אלא מנהגינו עכ"ל וחלילה לנו להקל כן ולפי שראה שבודקים בצפורן הבין דמנהגינו דכל פגימה שאינה חוגרת צפורן כשרה ולא היא דהמנהג פשוט לפסול אפילו פגימה כל שהוא וכמ"ש ב"י וד"מ ומהרש"ל ושאר אחרונים וכדעת הרמב"ם והכל בו והרמב"ן והרשב"א והר"ן וסייעתם אלא דלכתחלה לא חיישינן לפגימה כל שהוא וסגי לן בבדיקת צפורן וכמ"ש וכן משמע בעט"ז כדפרישית גם מה שאמר הב"ח דמדברי התוס' משמע דבעי דוקא כדי חגירת צפורן ליתא וראיה שהרי גם הכל בו כתב כדברי התוספות וכן העט"ז וע"ש:
ה סָעִיף ג צריך לבדוק הסכין קודם. ואין לסמוך על מה שירצה לבדוק אחר השחיטה (טור) ולזה כפל המחבר וכתב ואם לא בדק לא ישחוט כו' כלומר אפילו על סמך שיבדקנו אח"כ אסור והטעם כתב הרשב"א דשמא ישכח לבדוק אחר השחיטה והרי הוא כאוכל נבלה ומביאו ב"י וכן משמע בטור. ובפרישה ס"ח כתב טעם משום שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם וקשה דבש"ס (דף י"ז ע"ב) אמרינן מנין לבדיקת סכין מן התורה דכתיב ושחטתם בזה ואכלתם פשיטא כיון דכי נקיב טריפה בעי בדיקה לחכם קאמרינן ע"כ ועיין בסי' ב' ס"ק (ח') [יו"ד]:
ו סָעִיף ד סכין שתבדק בהולכה כו'. כלומר שמוליך הסכין על האצבע וכן פי' בדרישה:
ז סָעִיף ד ואם הביא. אפילו לא הוליך שחיטתו פסולה משום דהעוקץ פוגע בסי' וקורעו:
ח סָעִיף ד שחיטתו פסולה. הטעם כתבו הפוסקים דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה:
ט סָעִיף ד עד דקיימא ארישא דסכינא כו'. דאל"כ רישא דסכינא מחליש העור והבשר ואח"כ העוקץ קורע:
י סָעִיף ד יש להטריף הכל. ואפילו מסוכסכת מן הצד אבל אותן רשומים שמן הצדדין בסכיני' נ"ל דמותר כו' דביה"ש מירווח רווח כה"ג כ"כ מהרש"ל ומביאו הב"ח וע"ל סי' ט':
יא סָעִיף ז וע"ל סי' כ"ג כו'. כלומר דשם סעיף ד' נתבאר דהשוחט בסכין שאינו חד ונתעכב כשיעור שהייה במיעוט אחרון של סימן ראשון דפסול וטעמא נתבאר שם דכיון שנחתך רוב הסימן הראשון הוה כאלו נחתך כולו ומה שמוליך ומביא במעוט הנשאר הוי כאלו מוליך ומביא בידה או ברגלה והלכך בעוף שהכשרו בסימן א' וכדלקמן סי' כ"א לא חשיב שהייה דמיד שחתך רוב סימן א' בעוף הרי נגמר שחיטתו ואע"ג דקי"ל לקמן סי' כ"ג דשהייה אפילו כל שהוא פסולה אפילו במעוט בתרא בין בעוף בין בבהמה היינו דוקא שהייה ממש משא"כ שוחט בסכין רעה כיון שמוליך ומביא תמיד ודו"ק:
יב סָעִיף ז לפעמים טרפה. לאפוקי לא שהה שעור שהייה א"נ לאפוקי היכא שכוון והניח ב' הסימנים יחד זה אצל זה ושחט שניהם ובזה מיושב שפיר מה שתמה הב"ח על הט"ו דכתבו בסתם שוחטין ועוד דמשמע אפילו לכתחלה ולקמן כתבו השוחט בסכין שאינו חד כו' דהכא לא באו אלא ללמד דין סכין ומיירי בגוונא דליכא משום שהייה כגון שמניח ב' הסימנים זה אצל זה וכדפרישית. שוב מצאתי בב"ח סי' כ"ג שכתב דלמאי דפסלי' שהייה כל שהוא כל השוחט בסכין רעה פסולה השחיטה לעולם ואין שיעור לדבר עכ"ל וצ"ע וגם בעט"ז סי' זה וסי' כ"ד משמע דבעינן דוקא שיעור שהייה וכן שאר אחרונים כתבו בסתם גבי בהמה שיעור שהייה מיהו ודאי לכתחלה אין לשחוט בו אפילו עוף כיון דצריך לכתחלה לשחוט ב' סימנים בעוף כמו בבהמה וכ"כ הב"ח שם וע"ל סי' כ"ג ס"ק ט':
יג סָעִיף ח שהיא עולה ויורדת כו'. נראה דאפילו ב' ג' עולה ויורד כשר לשחוט לכתחלה דאי ס"ד ב' אסור שהשני קורע א"כ אף בא' חורפיה דסכינא מחליש וכדאמרי' בש"ס והעולה ויורד קורע ועוד דהא מכשרינן בעולה ויורד אפי' להוליך ולהביא כמה פעמים נימא דבפעם א' מחליש ובפעם הב' קורע וכן נוהגים דלא כהב"ח שכתב בזה דבר זר שאינו מתקבל לאסור ב' או ג' עולה ויורד ע"ש כ"כ הגאון אמ"ו ז"ל:
יד סָעִיף ט וצריך לשנות הצפורן כו'. וכתב במשמרת הבית דף ז' ע"א בשם הראב"ד דיש לרחוץ הסכין קודם הבדיקה שהדם פעמים נקרש בתוך הפגימה והעיד הראב"ד שכן אירע לו מעשה שבדק ולא מצא פגימה ואח"כ כששכשך במים מצא פגימה ע"ש:
טו סָעִיף י אסור לשחוט כו'. אבל בדיעבד כשר אפילו לא כרך מטלית על הפגימה אם אומר ברי לי שלא נגעתי כמ"ש הר"ב בסי' ו' והיינו דוקא כשידע קודם שחיטה שיש פגימה אבל לא ידע ואמר אח"כ ברי לי שלא נגעתי כגון שהפגימה היא למעלה מחציו של סכין ואמר ברי לי שלא שחטתי אלא במה שלמטה מחציו וכה"ג אף דיעבד אסור דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה כדלעיל סוף סעיף ד' וע"ל סימן ו' נתבארו דיני כריכת המטלית על הפגימה:
טז סָעִיף יא צריך לבדוק כו'. משמע בדיקה כהלכתא אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא וכ"כ בד"מ בשם מהרי"ל דלא כמ"ש על שם שחיטות ישנים דאין לבדוק י"ב בדיקות בין שחיטה ושחיטה כי אין רוח חכמים נוחה הימנו להפסיק כ"כ בין ברכה לשחיטה שניה עכ"ל ולא נהירא דהא צרכי שחיטה לא הוי הפסק כדלקמן סי' י"ט:
יז סָעִיף יא ואפילו הראשונה. דחיישינן שמא בעור הראשונה נפגמה כדלעיל סעיף א':
יח סָעִיף יא ומי שרוצה כו'. כן משמע ג"כ מדברי המחבר והרמב"ם והרי"ף שכתבו שאם לא נעשה כו' משמע דוקא מה"ט צריך לבדוק בין כל א' וא' וכדאיתא בת"ה וכן הוא הל' בכל בו וסמ"ג ושאר פוסקים וכ"פ מהרש"ל פ"ק דחולין סי' י"ט וכן נ"ל מוכח בהדיא מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו בתר מאי דפסקו הלכתא כרב הונא בשלא שבר בו עצמות הלכך צריך בדיקה בין כל חדא וחדא כו' וכן מוכח בסה"ת סי' ב' שכתב וז"ל אם שחט בסכין בדוקה ולאחר שחיטה מצא בה פגימה כולן פסולות לכן טוב לבדוק הסכין בין כל אחד ואחד עכ"ל וכן מוכח בש"ס במאי דקאמר כמאן כר"ה ולמיפסיל קמייתא וכ"כ בחדושי הרשב"א דף י"ד סוף ע"ג דהכי מוכחת סוגיא כי מה שהיה מצריך רב כהנא בדיקותא בין כל חדא וחדא דרך עצה טובה ולא מחובה כו' וכן דעת הרבה פוסקים דלא כהב"ח שהשיג על הר"ב וכתב שהרא"ש והטור הם אחרונים ראו בל' הרי"ף ולא ישר בעיניהם לכך שנו הלשון וכתבו ואם בוא"ו דליתא דמדברי הטור אין הכרח ומהרי"ף והרא"ש מוכח כן בהדי' מלבד הלשון מיהו צריך שלא יקחו מהנשחטים לאכול קודם בדיקת הסכין של אחר השחיטה:
יט סָעִיף יא להכניס עצמו כו'. וכתב העט"ז אם הוא שוחט לאחרים ועשה כן שלא ברשות ונמצא אח"כ הסכין פגום צריך לשלם אפילו שוחט בחנם כדין מזיק בידים ע"כ ועיין בים ש"ש פ' הגוזל עצים סי' כ"ג ובח"מ סי' ש"ו:
כ סָעִיף יב ואפילו שחט בה הרבה כו'. ולא אמרינן דשמא בעצם המפרקת של ראשונה נגע ונפגם או מתוך ששחט הרבה בהמות נפגם:
כא סָעִיף יב ואם נגע במפרקת של א' ונאבד הסכין יש להחמיר כו'. כלומר לחומרא אמרינן דעצם המפרקת פוגם בנגיעה לחוד אבל לא לקולא כדלעיל ס"א וכ"כ בסט"ו:
כב סָעִיף יג שחיטתו כשרה. ז"ל הרא"ה שם דחומרא יתירא היא לתלות בעור יותר מבמפרקת הלכך היכא דידע בודאי שלא שבר עצמות תלינן לחומרא אימא בעור נפגם אע"ג דיותר שכיח שיפגם בעצם המפרקת מבעור אסרי' ליה אבל היכא דנאבד הסכין ומספקא לן אם שבר בה עצמות ונתוסף עוד ספיקא אחרת שרינן לה וכו' הלכך בקל תלינן בדבר אחר עכ"ל ובגוף השאלה שם מבואר עוד טעם אחר דהואיל ויצא סכין בהיתר יצא והאי דנמצאת פגומה אימור שבר בה עצמות ולאו אדעתיה דאוקי סכין אחזקתיה ואימור לא איפגם עכ"ל ועיין ס"ק כ"ד:
כג סָעִיף יד שחיטתו כשרה. ולא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם מעצמו. רשב"א:
כד סָעִיף יד ויצניענו שלא יפגמנו כו'. דשמא ישחוט בו בלא בדיקה ויאבד הסכין ונסמוך אחזקתו שהוא בדוק קודם לכן ושמא עשאהו פגום במה שנשתמש בו כ"כ הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י ס"ס ו' ע"ש:
כה סָעִיף טו אבל מספיקא אין תולין לומר שנפלה על חודה. היינו טעמא משום דהוי ס"ס לאיסור חדא דשמא לא נפלה על חודה ואת"ל נפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת כדאיתא בתשובת הרא"ש כלל כ' סי' י"ד וכ"כ מהרש"ל שם דכאן כיון דאיכא ס"ס אסור ע"ש ול"ד כלל לדלעיל סי"ג היכא דנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום דכשר דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא שבר בו עצמות ולאו אדעתיה כמבואר שם ועוד דכאן הואיל והסכין לפנינו וצריך בדיקה א"כ לא יצא מעולם בחזקת היתר אבל התם כיון שנאבד יצא בחזקת היתר כמו שנתבאר שם ולכך אפילו נמצא אח"כ מוקמינן ליה אחזקתיה דהיתרא ואמרינן דילמא שבר בו אח"כ עצמות ולאו אדעתיה וע"כ צריך לחלק כן שהרי הרא"ש בתשובה שם פסק כדלעיל סי"ג ובפסקיו כתב כמ"ש הט"ו כאן וכן כתב מהרש"ל פ"ק דחולין סי' י"ח וי"ט ב' דינים אלו. ולא עמדתי על סוף דעת הב"ח שהאריך בדבריו ושוייה להרא"ש כמי שאינו עומד בדבורו שבפסקיו חזר בו ממ"ש בתשובה ושגגה יצאה מלפני השליטים ש"ע ומהרש"ל והדבר מבואר כמ"ש ודוק וכן בעט"ז ובס' זבחי צדק ובספר ל"ח הביאו שני דינים אלו בסתם לפסק הלכה וכן בד"מ פסק להך דתשו' הרא"ש:
כו סָעִיף טו אפילו דרך שבירה כו'. צ"ע דנראה מהפוסקים דדרך שבירה תולין גם מה שנראה שהוציא המחבר כן מהר"ן אינו מוכרח דהר"ן קאי אחתך בו דרך הולכה והבאה ותדע שהרי כתב ע"ז וכ"כ הרשב"א ובחדושי הרשב"א דף י"ד וט"ו ובתה"א סוף דף י"ז משמע בהדיא הכי ע"ש:
כז סָעִיף טז אם בדק הסכין כו'. לכאורה קשה למה כתב המחבר דין זה הלא כ"ש הוא ממ"ש בסעיף י"ג וצ"ל דלכך דקדק וכתב דאימר בד"א נפגם או שבר בו עצמות כו' ולעיל לא כתב אלא טעם דאימור שבר בו עצמות לחוד משום דלעיל מיירי שאינו ידוע אם שבר בו עצמות או לא וכדמשמע נמי מתשובת הרא"ש שהבאתי בס"ק כ"א ולכך אמרינן שבר בו עצמות אבל הכא אשמועינן אע"ג שידוע בברור שלא שבר בו עצמות כגון שהניחו בקופס' אפ"ה כיון שבדקו אחר השחיטה אימור בדבר אחר נפגם מעצמו או שבר בו עצמות כו' ואע"ג דלעיל סוף סעיף י"ד לא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם מעצמו התם משום דאין ריעותא לפנינו לכך מוקמינן ליה אחזקתיה אבל הכא הרי פגום לפניך וע"כ אמרינן עם עמידתו נפגם מעצמו בדבר אחר:
כח סָעִיף יז ובנמצא יפה יכול החכם למחול כו'. הג"ה אלפסי ונראה דס"ל כמ"ש רש"י והר"ן דהא דהי' מנדין אותו כשלא הראה סכינו לחכם הוא מפני כבודו של חכם וכדלקמן סי' רמ"ב ושל"ד דהיו מנדין על כבוד הרב ולכך יכול למחול על כבודו וכדלקמן סי' רמ"ב ס"ס ל"ב רב שמחל על כבודו כבודו מחול אבל הרמב"ם ספ"א מה"ש והכל בו והסמ"ג כתבו הטעם דהיו מנדין לפי שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה עכ"ל. ולפ"ז אפשר דאין החכם יכול למחול מיהו בש"ס פ"ק דחולין (דף י' ע"ב) משמע כרש"י והר"ן וכן משמעות הפוסקים:
כט סָעִיף יז ולהם מחלו חכמים כו'. ובאגודה פ"ק דחולין כתב עוד טעם אחר משום דעתה בעונינו אין ת"ח דהא אין יודע אפילו מסכת כלה וכן הוא בתשובת מהרי"ל סי' ע"א ותשובת מהרי"ו סי' קס"ג ומהרי"ק שורש קס"ג וכן הוא לקמן סימן רמ"ב לענין שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא וכ"כ הב"י לקמן סי' ר"ה לענין נדרים דהאידנא כ"ע כע"ה דמו ומביאו הר"ב שם:
ל סָעִיף יז והרבה צריך ישוב הדעת כו'. עיין במהרש"ל פ"ק דחולין סי' ל"ט שהרבה לקרוא תגר על השוחטים בזמן הזה שבודקין הסכין במהירות ובלי כוונת הלב ושראוי להזהיר ולהקפיד עליהם בדבר זה ע"ש:
לא סָעִיף יח שלא יבוא להקל כו'. ובריב"ש כתב דגם הכרכשות שנוטלים מן הכשרות לבד אסור ליקח מטעם זה ומביאו ד"מ ואף על גב דבח"מ סי' ש"ו ס"ד כתב הר"ב דטבחים שלוקחים הכרכשות מן הכשרות מקרי שכר ואם ניבלו חייבים לשלם והוא מדברי הטור שם שכתב וז"ל ואע"פ שאין לוקחים כלום מן הטרפות כיון שאם לא היה נטרפה היה נוטל נמצא זה שכרו ועוד הכרכשות שנותנים לו מן הכשרות הן הן שכרו גם על הטרפות התם מיירי היכא דהמנהג הוא כן אע"פ שאינו נכון כמו שקרא תגר גם הרמב"ם על המנהג שהיה בזמנו שהיו לוקחים שכר רק מן הכשרות לבד כדאיתא בריב"ש א"נ ס"ל להר"ב דכשנוטל כרכשות מותר לו ליקח מן הכשרות לחוד דליכא למימר שיבא להקל כדי ליטול כרכשות דלהא לא חשדינן ליה שיאכל טרפות ואם כן יצטרך למוכרם ומתירא שמא ירגישו בזה שאינו אוכלם ומוכרם אבל כשנוטל שאר שכר אסור ואפשר שמזה נתפשט המנהג שבקצת מקומות השוחטים לוקחים הכרכשות מן הכשרות ולא מן הטרפות אע"פ שהוא מנהג רע וכן הוא בהג"א פ' א"ט וז"ל וקשה היאך החזנים לוקחים הטבחי"יא הא איכא חשד דמשום הטבחי"יא הוא מתיר עכ"ל והוא מא"ז ועיין במהרש"ל פא"ט ס"ס ח' כתב ישוב למנהג זה ועדיין צ"ע בדבר:
לב סָעִיף יט מעשיו מוכיחים עליו כו'. כי בודאי כשנתנו לשמעון לא לבדקו לחצאין נתנו לו וכשראה שלא בדקו כדינו קבלו מידו והלך לשחוט מעשיו מוכיחים עליו כו' עכ"ל רשב"א ועיין בתשובת מהר"מ מלובלין סימן ע"ו:
לג סָעִיף כ ואמר זאת הפגימה כו' מעבירין אותו. שמעיד על עצמו שאינו מקפיד בין סכין פגום לשאינו פגום ועוד דהא שוחט בסכין פגום לכתחלה רשב"א וע"ל סי' קי"ט:
לד סָעִיף כ שהכלים אסורים. ע"ל סי' א' סעיף א' בהג"ה:
א סָעִיף א אפילו מן הצד. ואין בכלל זה רושמי הסכין שעושין האומנים בשעת עשיית הסכין כיון שהוא רחוק הרבה מן החוד כ"כ רש"ל:
ב סָעִיף ב ובלבד שתאגור בה כל שהוא. בגמ' איתא הרבה אמוראים שהחמירו בבדיקה לבדוק בשמש או במים דכשמעבירו בחודו על המים אם יש פגימה בסכין מרגישין אותה במים והיינו אפילו בכל שהוא ומסיק רש"ל שראוי להחמיר כן אלא דבסתמא די בבדיקה אבישרא ואטופרא:
ג סָעִיף ד סכין שתבדק בהולכה כו'. הך הולכה והבאה אינם כמו הולכה והבאה שלנו שאנו מחזיקין הסכין ביד אחד וחודו למעלה ומוליכין האצבע עליו דלפי זה לא יובנו הדברים שבסעיף זה אלא מיירי שמוליך חוד הסכין על אצבעו וכן בהובאה ובדרך זה בודק הסכין וכן מבואר בסעיף ט' שהיה בדיקתם בדרך זה וא"כ הוה הולכה דבדיקה והולכה דשחיטה חד ענינא. כתב הטור ורי"ף פוסק אפילו באמצע כו' אם העוקץ כלפי הראש כו' וטרח ב"י בפירוש הדברים ונראה שהם כפשוטן דכל פגימה אוגרת יש לה שני עוקצין האחד כלפי הראש של סכין דהיינו עוקץ העליון והשניה כלפי הקתא דהיינו העוקץ התחתון וע"ז אמר שאם נשחז העוקץ של צד הקתא ואין כאן אלא עוקץ העליון אפילו הוא באמצע הסכין כשר בהוליך ולא הביא וכן להיפך וכן פירש מו"ח ז"ל:
ד סָעִיף ה כולן מסוכסכות. בטור הביא בזה בשם בעל העיטור דמיירי באוגרת. והקשה ב"י א"כ אפילו אחת פסולה. ותירצו רבים מה שתירצו ונראה לע"ד תירוץ נכון והוא אחר שנדקדק יתור לשון בזה שאמרו בברייתא וכן העתיק הטור סכין שיש לו פגימות הרבה תדון כמגירה ולמה לא אמרו פסולה מה להם לתלות במגירה אלא נראה דהורו בזה דין אחר והוא שמצינו לעיל סי' ו' בסכין שצדו א' מגל כו' שאם שחט בצד היפה כשר דיעבד וה"ה בסכין ארוך שיש בו פגימה ונשאר בו שיעור שחיטה כו' כמ"ש רמ"א שם בזה קמ"ל דאע"פ שאם אין שם אלא אוגרת אחת יש היתר בדיעבד אם שחט שלא כנגד האוגרת מ"מ אם יש שם ב' או יותר אין היתר בזה אלא הוה כמגירה כלומר כאלו כולו פגום ואין בו שום חלק יפה כלל כנ"ל נכון לדעת בעל העיטור ויש בו נפקותא לפי' זה אפילו לדידן בדין הזה:
ה סָעִיף ח כנחש. פי' בכסף משנה שר"ל כנחש דשדרתו היא עקומה כשמגביה ראשו וזנבו וביניהם כמו גומא. וכתב מו"ח ז"ל דמשמע דוקא בנמוך פעם א' וכן משמע מפרש"י שכתב כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצים והוי הסכין נמוך שם משמע פעם אחת דוקא ע"כ ולא ידענא שום מקור או רמז לחומרא זאת כיון שאין שם פגם עליה מה לי פעם אחת ומה לי הרבה פעמים וגם לשון הש"ע שהוא ל' רמב"ם מורה ע"ז שהרי כתב סכין שהוא עולה ויורד משמע שכל הסכין הוא כדרך זה דאל"כ היה לו לומר סכין שיש בו עולה ויורד אלא דכל הסכין הוא כך ע"כ אומר אני דלית מאן דחש לחומרא זאת:
ו סָעִיף ט אבשרא. נגד הושט ואטופרא נגד הקנה דכל שאין אלו מרגישים גם הוושט והקנה לא ירגישו בפגם כ"כ התוס':
ז סָעִיף יא בהמות רבות. ה"ה בהמה אחת צריך בדיקה אחר השחיטה דשמא בעור נפגם אלא דקמ"ל כאן שיש איסור אפילו בבהמות רבות:
ח סָעִיף יא ומי שרוצה להכניס את עצמו כו'. כתב בלבוש דהשוחט לאחרים ואח"כ נמצא פגום שחייב לשלם כל ההפסד דמזיק בידים הוא ע"כ. ולא נהירא לי דהא איתא בהגוזל קמא (דף צ"ט) ההיא מוגרמתא דאתיא לקמיה דרב פי' באחד ששחט בהמת חבירו בענין שהיתה הגרמה לרבנן ולרבי יוסי היא כשירה ופסק רב דטריפה ופטר השוחט מלשלם משום ספק גזל דדילמא ס"ל כר' יוסי וכשירה וכ"כ התוס' דמספקא ליה לרב בזה וא"כ אמאי לא נימא גם התם דפשע השוחט במה שהכניס עצמו לספק נגד רבנן ובודאי יטרפו לו אלא אפ"ה כיון שיש סברא לפסוק כר"י אין להוציא ממון מידו ק"ו בזה דהיה סבור שלא יהיו טריפות לגמרי ודאי אין להוציא ממנו דשמא במפרקת בתריית' אפגום וא"ל ממ"ש בח"מ סי' ש"ז דטבח חייב כשניבלה ודאי אבל אם מצא הסכין פגום והוא בדקו תחלה כיון דאיכא למימר במפרקת נפגמה לא מפקינן ממון מספק ע"כ ש"מ אם לא בדק שחייב שאני התם דמבדיקה ראשונה מיירי שהיא הכרח לכולי עלמא ואין שם ספק שיכניס עצמו תחלה לכך דכל סכין סתמו פגום ע"כ ודאי פשע שלא עשה כדין מה שהוא חייב משא"כ כאן שאין כאן אלא זריזות בעלמא לבדוק בין כל שחיטה כמ"ש ב"י בשם בעל המאור ורשב"א וכן דעת מהרא"י כאן שהרי כתב רמ"א בשמו שיוכל להכניס עצמו בספק ודאי טפי עדיף מההיא מוגרמתא דרב שזכרנו ותו דהיאך שייך כאן גרמי דהא כתב ת"ה סי' שט"ו דגרמי הוה דוקא היכא דברי היזקא או שהיזק נעשה מיד ומ"ה פטר במי ששיסה כלב בחבירו דההיזק נעשה אחר השיסוי כ"ש כאן דאין שום טריפות אלא מכח ספק ע"כ אין להוציא ממון מזה כלל. ואע"ג דכתב בת"ה סי' קפ"ו דכל חומרות שאנו נוהגים בהם אע"פ שמדינא מותר כגון שהייה מועטת מ"מ כיון שהוא מפורסם לאיסור חייב השוחט בשכר לשלם לא דמי לזה דהתם ברי היזקא כיון שיודע שתטרף בזה אבל כאן לא ברי היזקא בשעת מעשה כנ"ל:
ט סָעִיף יב ואם נגע במפרקת וכו'. דמן הסברא עושה המפרקת פגימה טפי מן העור ע"כ אין לנו לאסור הראשונה כיון שבדק תחלה לא מחזקינן ריעותא מחמת העור אלא מחמת המפרקת שראינו שנגע בה ועצם רגיל לפגום משו"ה אמרי' לחומרא לאסור האחרים:
י סָעִיף יג הואיל ויצא בהיתר כו'. בזה מתורץ מה שיש להקשות מסעיף ט"ו שכתב אבל מספק אין תולין כו' וכאן אנו מקילין בספק וכן מסעיף י"ו דפסק דוקא בדק הסכין אחר שחיטה אמרינן אימור שיבר עצמות וכאן אמרינן ליה אפילו לא בדקו אחר שחיטה. ובאמת הכל ניחא דוודאי בכל התורה אנו הולכין אחר החזקה אא"כ הדבר לפנינו לבדקו אז לא סמכינן אחזקה כמ"ש המרדכי ריש חולין בשם ר"י הלוי לענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דבאם הוא לפנינו אין סומכין על הרוב וכן הוא כאן בסכין דכל שהוא לפנינו חייבים אנו לבודקו וכ"כ הר"ן להדיא כדברים האלה בפ"ק דחולין וע"כ כל שלא בדקו אזלא ליה חזקת סכין שהיה יפה בשעת השחיטה שבדקו קודם מ"מ חייב עכשיו לבדקו שנית מ"ה בההיא דסעיף ט"ו וסעיף י"ו שלא נאבד הסכין ממילא חייב לבדקו וכל שלא בדקו אין לו חזקה טובה ולא היה לו שעת הכושר שום פעם עדיין אילו בא לשאול קודם שנולד ספק זה של עכשיו שנמצא פגום לא היינו מורים לו היתר ואין כאן שייך זמן להיתר ע"כ יש להחמיר מספק כאלו אין כאן חזקה משא"כ כאן שנאבד הסכין והיה לו אז חזקה טובה ואילו בא אותו פעם לשאול היינו מורים לו היתר נמצא שהיה זמן להיתר ע"כ אמרינן דאף בנמצא אח"כ והוא פגום כיון שאפשר שנפגם אחר שחיטה וכבר היה לו היתר אילו בא לשאול אין הספק אוסרו אח"כ נמצא הכל על נכון. וכן רש"ל פסק להנהו דינים כמו שנזכרו בש"ע ומו"ח ז"ל הוקשה לו מה אכפת לן ביצא בהיתר דאם אסור מעיקרא בדין מה אכפת לן ביצא בהיתר אלא ודאי הטעם להיתר כאן כיון שנתוסף ספק להקל אחר השחיטה שנאבד הסכין ממילא גם בסעיף ט"ו יש להקל כל שראינו שנפל אפילו לא ראינו שנפל על חודו וע"כ כתב שמאן דשרי בהא דסעיף י"ג שרי אפילו בספיקא דסעיף ט"ו וכתב ששגגה היא לפני השליטים להתיר כאן ולאסור בספיקא דסעיף ט"ו ולי נראה שדברים נכונים הם כי בחזקה תליא מילתא וזו היא שאמרנו הואיל ויצא בהיתר דהיינו שנולד הספק אחר שהיה לסכין חזקה טובה והוראה להיתר ודברי השליטים הם ברורים:
יא סָעִיף טו אבל מספיקא כו'. נתבאר בסעיף י"ג:
יב סָעִיף טו אפי' דרך שבירה. קיוהא קא חזינא הכא דדבריו תמוהים שהם נמשכים אחר דברי הר"ן פ"ק דחולין וז"ל ואיכא בהא מילתא קולא דהיינו שאם שחט בהמה אחת ונגע במפרקת דידה ונמצא פגום שחיטתו כשירה דכשיבר עצמות דמי ומסתבר דליכא למיסמך בהא לקולא דכיון שלא נפסקה הלכה כרב חסדא אלא כששיבר אין להקל בכך אא"כ שיבר בה העצם לגמרי אבל בנגיעה לא וכן דעת רמב"ן ואחרים מחמירים עוד לומר דאפילו שיבר עצם המפרקת ממש שחיטתו פסולה ול"ד לשיבר עצמות דעצם המפרקת רך הוא ועוד שאפילו שאר עצמות שאם שיבר אותם כעין עצם דמפרקת לא תלינן בהו דדוקא שיבר אמרינן אבל חתך דרך הולכה והבאה כדרך שהוא עושה במפרקת לא וכן דעת הרשב"א עכ"ל והנה הרב בעל הש"ע הבין מה שכתב הר"ן ואחרים מחמירין דאפילו שיבר עצם מפרקת ממש פירושו אפילו דרך שבירה דהיינו בהכאה לא בהולכה והבאה. וע"כ פסק כאן אפילו דרך שבירה אסור והמעיין יראה בעיניו דלא כוון הר"ן לזה שהרי עדיין לא זכר כלום מחילוק שבין הכאה או הולכה והבאה עד שכתב אח"כ ועוד שאפילו שיבר שאר כו' המציא אז חילוק זה וכיון שדרך שבירה מותר אפילו לדעה השלישית כ"ש לדעה שניה אלא פשוט שמ"ש הר"ן תחלה שאפילו שיבר המפרקת ממש פירושו בדרך הולכה והבאה. אלא דאתי לאפוקי נגיעה בעלמא שדבר תחלה שלא עשה שום שבירה בחתיכתו אלא אפי' עשה שבירה ממש בחתיכתו ונחסר משם במקום החתך אפ"ה אין תולין בו מתרי טעמי חדא שהוא רך ואין החתך ההוא מקלקל הסכין ועוד שאפילו היה קשה כשאר עצמות אין תולין בו כיון שנעשה החיתוך דרך הולכה והבאה אין הסכין מתקלקל בזה אפילו בשאר עצמות אבל לעולם אם היה מכה בכח על עצם המפרקת לא דרך הולכה והבאה פשיטא דתולין בו והוא נכלל בכלל שבר בה עצמות דהיינו כל עצמות וכי עצם המפרקת אינו בכלל לשון עצמות ואמאי לא אמרו חוץ ממפרקת אלא ודאי ברור הוא דלא אמעוט אלא אותו שהוא דרך הולכה והבאה כדרכו של חתיכת המפרקת אחר שחיטה אבל לא ממעט הכאה כלל בשום עצם מעצמות וראייה ברורה עוד מדכתב הר"ן שכ"כ הרשב"א והנה הרשב"א עצמו כתב בת"ה הארוך סוף שער ב' וז"ל לפי שאין דרך עצם המפרקת עשוי לפגום דרך הולכה והבאה כו' משמע אבל שלא בדרך הולכה והבאה תולין בו אפילו במפרקת דעשוי לפגום ועוד מי גרע מנפל על הקרקע קשה דמתיר כאן כשנפל על חודו כ"ש בעצם המפרקת. ועוד מצינו במרדכי בשם ריב"ק שהיה רגיל להכות הסכין בעץ קודם שהצניעו כדי שאח"כ יוכל לתלות בו והרי עינינו רואות שבודאי עצם המפרקת קשה טפי מן עץ ומאי טעמא לא תלינן ביה אם הוא דרך הכאה שהכה בו לא דרך הולכה והובאה כנ"ל נכון וכן מסקנת הטור בשם העיטור שכתב כיון שדרך שחיטה נפגם ל"ד לשיבר עצמות עכ"ל משמע אי לאו דרך שחיטה אלא דרך הכאה שפיר תלינן ביה ע"כ נ"ל דברי הרב בש"ע תמוהים בזה:
יג סָעִיף טז ואח"כ נמצא פגום. עיין מ"ש בסעיף י"ג מזה:
יד סָעִיף יח הטבח צריך שיטול כו'. בח"מ סי' ש"ו כתב הטבחים שלוקחין הכרכשתות מן הכשרות נקרא שפיר בשכר אע"פ שאין לוקחים כלום מהטריפות עכ"ל משמע שגם בימי רבינו הטור היו נוהגים ליקח מהכשירות לבד וע"פ זה נקבע גם היום כן. ונראה הטעם שלא נחשדו בשביל דבר קטן כזה להאכיל טריפות ולא דמי לההיא דאילא ביבנה בפ' עד כמה לענין היתר בכורות ששם יש חשד בשביל דבר גדול כן נ"ל לתרץ המנהג ושוב מצאתי כן לרש"ל:
טו סָעִיף יח ולכן נהגו כו'. משמע אבל מדינא שוחט ובודק לעצמו וקשה ממתני' (פ"ב דנגעים) כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו וכבר הקשה שם הר"ש מהרבה דברים שמצינו דצורבא מדרבנן חזי לנפשיה ומסיק שם דדוקא היכא דאתחזק איסורא לא חזי לנפשיה ואם כן ה"נ בשלמא בדיקה שפיר דנשחטה הותרה אלא שחיטה להוי איסור מדינא דבחייה בחזקת איסור עומדת ונראה דלא שרי מדינא אלא לשחוט דרוב מצויין כו' אבל אם אירע לו הוראה לא יורה ועיין מ"ש סי' שי"ב:
א סָעִיף א הצד. וכתב בט"ז שאין בכלל זה הרשומים של הסכין שעושין אומנים בשעת עשיית הסכין כיון שרחוק הרבה מן החוד:
ב סָעִיף א נבלה. ופי' הש"ך דהוי ספק נבלה דחיישינן שמא בעור נפגמה:
ג סָעִיף א פגומה. והטעם משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה:
ד סָעִיף א בעוף. וכתב בש"ך ואפילו נגע ג"כ בעצם המפרקת דהוי ב' לטיבותא שעורו רך ונגע במפרקת. אפ"ה חיישינן שמא בעור נפגמה והוי ספק נבלה:
ה סָעִיף ב השערה. ופי' הט"ז והש"ך דלכתחלה אין אנו חוששין לפגימת כ"ש וא"צ בדיקה אלא אבישרא ואטופרא. ואין אנו צריכין בדיקה בשמש או במים דכשמעביר חודו על המים אם יש פגימה בחודו מרגיש אותו במים והיינו אפילו בכל שהוא זה אינו צריך לכתחלה. אבל אם נמצא אח"כ פגימה אפילו כ"ש טרפה עכ"ל:
ו סָעִיף ג ישחוט. ופי' הש"ך דלא יסמוך אבדיקה לבסוף שמא ישכח מלבדוק וה"ה כאוכל נבלה. וא"ל למה אין מברכין על בדיקת סכין. שמא ימלך ולא ישחוט:
ז סָעִיף ד בהולכה. פירוש שמוליך הסכין על האצבע וכך בהבאה ט"ז. ועכשיו נהגו בהוליך האצבע על הסכין וגם זה נכון. פר"ח:
ח סָעִיף ד פסולה. והטעם דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה וחיישינן שהעוקץ יפגע בסימן וקורעו:
ט סָעִיף ד הכל. וכתב בש"ך ואפילו מסוכסכת מן הצד יש להטריף כיון דאין אנו בקיאים חיישינן דלמא לא קיימי ארישא דסכינא והעור והבשר יוחלש ע"י רישא דסכינא. ואח"כ נקרע ע"י העוקץ:
י סָעִיף ה הרגיש. וכתב בט"ז אע"ג דקי"ל לעיל סימן ו' בסכין ארוך שיש בו פגימות ונשאר בה שיעור שחיטה כשר אם שחט שלא כנגד הפגימה. מ"מ אם היו שתי פגימות או יותר אין היתר בזה. אלא הוי כאלו כולה פגום עכ"ל. הפגימה אין לה שיעור וכל שנרגשת בבשר או בצפורן אע"פ שאין נכנסין בתוכה כלל הרי היא פגימה ופוסלת לכ"ע לשון הרבנים בעלי ב"י וב"ח על דברי הטור בריש סימן י"ח. ועיין בספר הזכרונות:
יא סָעִיף ז טריפה. ופי' הש"ך לאפוקי אם לא שהה שיעור שהייה בין סימן לסימן. א"נ היכא שכוון והניח ב' הסימנים יחד זה אצל זה ושחט שניהם. אז אפילו בבהמה כשר. מיהו ודאי לכתחלה אין לשחוט בו אפילו עוף כיון דצריך לשחוט בו לכתחלה שני סימנין כמו בבהמה. ועיין לקמן סי' כ"ג:
יב סָעִיף ח כנחש. ופי' הט"ז דשדרתו עקומה כשמגביה ראשו וזנבו וביניהם כמו גומא:
יג סָעִיף ח לכתחלה. כתבו הט"ז וש"ך דאפילו ב' ג' עולה ויורד נמי כשר. ודלא כב"ח אבל בה"י כתב דבזמנינו אין שוחטין בו אלא בשעת הדחק אבל בב' עולה ויורד אינו מותר אפילו בשעת הדחק:
יד סָעִיף ט כלל. והטעם איתא בהט"ז דאבשרא הוא נגד הוושט ואטופרא נגד הקנה:
טו סָעִיף ט הצפורן. וכ' בש"ך שגם יש לרחוץ הסכין קודם הבדיקה משום שהדם פעמים נקרש בתוך הבדיקה. והעיד הראב"ד שכך אירע לו מעשה שבדק ולא מצא פגימה ואח"כ כשרחץ במים מצא פגימה עכ"ל. אם לא בדק הסכין רק אחודו לבד ולא צדדין ונאבד הסכין. אפילו שחט בה הרבה בהמות כשרות דמש"א דף כ"ב. ומותר לבדוק באיזה אצבע שירצה. ד"ש סימן ד'. ולה"פ כתב דאין לבדוק אלא באמה הוא הארוך. כתב הפר"ח גם ילחלח הצפורן במעט רוק שסימנים בחיי הבהמה הם ג"כ מלוחלחים אף דמרגיש יותר בלי רוק:
טז סָעִיף י בה. וכתב בש"ך אבל בדיעבד מותר אם אמר ברי לי שלא נגעתי בפגימה. והיינו דוקא שידע קודם שחיטה שהיה בה פגימה. אבל אם לא ידע ואמר ברי לי שלא נגעתי כגון שהפגימה למעלה מחציה אף דעבד אסור דכל מלתא דלא רמיא על אינש לאו אדעתיה:
יז סָעִיף יא ואחד. פי' הש"ך בדיקה הגונה אבשרא ואטופרא. ולא אמרי' דהוי הפסק בין ברכה לשחיטה שניה דצרכי שחיטה לא הוי הפסק כדלקמן סימן י"ט. ולאו דוקא בהמות רבות ה"ה בהמה א' צריך בדיקה אחר שחיטה שמא בעור נפגם:
יח סָעִיף יא לשחיטה. וכתב בלבוש אם הוא שוחט לאחרים ועשה כן שלא ברשות חייב לשלם אפילו אם שוחט בחנם כדין מזיק בידים. ועיין בח"מ סימן ש"ו. אבל הט"ז חולק עליו ופסק דאין צריך לשלם דשמא בעצם המפרקת איפגם. אבל אי לא בדק גם בקמייתא דהוי הכרח לכ"ע ודאי פשע וחייב לשלם. משא"כ בין שחיטה לשחיטה דאינו אלא זריזות בעלמא אם הכניס עצמו בספק ודאי דפטור מלשלם ע"ש ובספר נה"כ חולק עליו:
יט סָעִיף יג אחזקתיה. מיהו אם הסכין לפנינו צריך לבדוק. ולא מהני חזקה כלום:
כ סָעִיף יד שלא יפגמנו. דשמא ישחוט בלא בדיקה ויאבד הסכין ונסמוך אחזקתו שהיה בדוק קודם לכן:
כא סָעִיף יג חודה. והטעם איתא בט"ז וש"ך משום שהוא ס"ס לאיסור דשמא לא נפלה על חודה. ואת"ל שנפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת ולא דמי כלל לדלעיל סעיף י"ג דקיי"ל דהיכא דנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום דכשר דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא שיבר עצמות ולאו אדעתיה ועוד דכאן הואיל והסכין לפנינו וצריך בדיקה א"כ לא יצא מעולם בחזקת היתר אבל התם כיון שנאבד יצא מחזקת היתר:
כב סָעִיף טו רך. והט"ז והש"ך חולקין ע"ז. וכתבו דאף בעצם המפרקת אם הכה לאו דרך שחיטה אלא דרך הכאה שלא בדרך הולכה והבאה יש לתלות בה דלא גרע מקרקע קשה:
כג סָעִיף יג ולאו אדעתיה. וכתב בש"ך דכאן כתב המחבר שני טעמים ולעיל סעיף י"ג לא כתב רק הטעם דשמא שיבר בה עצמות לחוד משום דלעיל מיירי שאינו יודע אם שיבר בה עצמות או לא אבל הכא אשמועינן אע"ג שידע בבירור שלא שיבר בה עצמות כגון שהניחו בקופסא אפילו הכי כיון שבדקו לאחר שחיטה אימר בדבר אחר נפגמה מעצמו ואע"ג דבסעיף י"ד קיי"ל דלא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם צ"ל דהתם אין ריעותא לפנינו דאוקמינן אחזקתו אבל הכא הרי פגום לפנינו:
כד סָעִיף יז לנדותו. והש"ך כתב דלדעת הרמב"ם אינו יכול למחול. והאגודה כתב דהאידנא בעונינו אין ת"ח דהא אפילו במסכת כלה אינו יודע ודאי דמחלי כבודם. וכ"כ רמ"א לקמן סימן ר"ה:
כה סָעִיף יח הכשרות. וכ' בט"ז דבח"מ סי' ש"ו כתב המחבר הטבחים שלוקחים הכרכשות מן הכשרות מיקרי שפיר בשכר אע"פ שאין לוקחים כלום מן הטרפות ומזה הטעם פסק הט"ז שיש להתיר היכא דמנהג כן. וכתב שלא נחשדו בשביל דבר קטן כזה להאכיל טרפות. והריב"ש חולק על זה וכתב דאין לחלק בין הנאה מרובה להנאה מועטת ולעולם איכא חשד והש"ך כ' היתר אחר משום דודאי לא חשדינן שיאכל טריפות וא"כ יצטרך למכרם ומתיירא שמא ירגישו בזה מ"מ כ' שיש לבטל מנהג זה. שוחט ובודק שקבעו לו דינר בין מן הכשירה ובין מן הטריפה ולאחר שהכשיר בהמה א' חזר ואמר שהיא טריפה ונתן אמתלא לדבריו יש להאמינו ד"ש סימן קכ"ב. קהל שקבלו שוחט בשכר שמכל בהמה מישראל יתנו לו הלשון ובית המטבחים הוא אצל עובד כוכבים ועכשיו שחט העובד כוכבים בהמות עם ישראל בשותפות אם חייב הישראל לתת הלשון עיין בתה"א סימן נ"ז. מי שהמיר דתו ושב בתשובה שלימה יוכל להיות שו"ב כנה"ג בשם הרש"ך:
כו סָעִיף יח הקהל. ודוקא ששוחט ומוכר לאחרים אבל אם שחט לצרכו ולא למכור לאחרים דבר פשוט הוא שמותר. בה"י. וכ' בט"ז דמדברי הרמ"א משמע דוקא מצד המנהג יש לאסור אבל מדינא ודאי מותר. אבל לע"ד נראה שיש לאסור מן הדין ועכ"פ לא שרי מדינא אלא לשחוט דרוב מצויין אצל שחיטה וכו' אבל אם אירע הוראה לא יורה עכ"ל ולא ראה דברי התוספות דנדה דף כ' ע"ב ד"ה כל יומא:
כז סָעִיף כ אסורים. דהא שחט בסכין פגום לכתחלה. טבח שאמר שבדק הסכין לאחר שחיטה ונתנו ביד נער א' ליתן לאדם אחר לשחוט ואותו אדם מצאו פגום ואותו הנער הוא גדול ואמר ברי לי שלא נגעתי בשום דבר קשה אלא מיד נתתיו ביד השוחט השני ומצאו פגום. אין להקל לומר דשליח הוא דעיות אבל אם הנער הוא קטן אותן בהמות ששחט הא' בחזקת היתר הם דאמרי' ודאי דשליח הוא דעיות פר"ח מהריב"ל. עוד כתב שם ס"ט שנשאל על בע"ה א' שעי"ט בהש"מ מסר סכינו לאדם א' ומצאו פגום ובי"ט ב' בא א' שלא ידע שהוא פגום והוליך הסכין לחכם אחר והכשירו ושחט בו והצניעו ואחר שעברו כמו י' שעות מצאו שהסכין פגום ופסק שכל מה ששחט הוא טריפה דאין להקל לומר שתיקן הסכין קודם שחיטת השני ואח"כ חזר ונתקלקל באותן י' שעות. ועיין בפר"ח שם בסי' זה. טבח שנמצא סכינו פגום שלא בשעת שחיטה לא נפסל והכל לפי מה שהוא אדם. מהר"ם מלובלין סי' ע"ו. טבח שבדק הסכין ונמצא פגום ונתן לחבירו ובדק ולא הרגיש בפגימה והאכיל את הרבים ואח"כ גילה הראשון את קלון השני ושלא גילה להאכיל אויביו יש לב"ד לקנוס על זה. ולהעביר הטבח הראשון. הרשד"ם סי' מ"ז. וע"ל סימן א' בהג"ה:
א סָעִיף א פגומה. עיין בשו"ת ברית אברהם חלק יו"ד סי' י"ב שנשאל בסכין של שחיטה שבדקוהו שני שוחטים אחר השחיטה ונמצא בו פגימה מורגשת אח"כ לקח אחד הסכין ושפשף על בשר הזרוע ועי"ז סרה הפגימה ומענה בפי השוחט ההוא שקבלה בידו שכל פגימה אף אם ישפשפו כל היום לא תוסר וע"כ לא היה פגימה גמורה והשוחט השני כיחש בו. מה דינו והעלה דבהמה זו אסורה ע"ש טעמו. [ועיין בתשובת ח"ס סי' ט"ו על כיוצא בזה ע"ד שנהגו השוחטים כאשר מוצאים ספק פגימה בסכין אחר שחיטה המה מחליקים ע"ג עור או שאר דבר זמן מה עד שאינם מרגישים הפגימה ומכשירים הבהמה וכתב רע עלי המעשה ובעיני כמאכילים טריפות כי אטו פגימה נאמרה למשה מסיני. עיקור ושהייה נאמרה וכל שיש בסכין עכבות מקום שמעכב העברת הציפורן יהיה פגימה מגוף הסכין או בליטה מדבר אחר הנדבק בסכין כל שאינו יכול להסירו בנקל ע"י ידו וע"י הדחה קלה וכדומה רק צריך זמן מה להחליקו על עץ ועור וכדומה הכל גורם או עיקור או שהייה ע"כ כל העושה כן מאכיל טריפות ויש לעמוד בכח נגד המשחיתים המשחיזים האלה ע"ש]:
ב סָעִיף יד לא ישחוט. עבה"ט ועי' בתפארת למשה שכתב דלפי טעה זה בסכינים שלנו שמיוחדים לשחיטה מותר לשחוט על סמך שיבדקנו אחר שחיטה דהא בדיעבד אם ישכח לבדוק כשר כדאיתא בסעיף י"ד ע"ש. ועיין בתשובת זכרון יצחק סי' ק"ג שכתב דאף אם יעמיד אחר אצלו ויאמר להזכירו לבדוק אחר השחיטה לא מהני דאף דבא"ח סי' ער"ה לענין קריאה לאור הנר בשבת התירו בכה"ג. דוקא בקריאה דמצוה התירו ע"ש:
ג סָעִיף ח לכתחלה. עבה"ט ועיין תב"ש שכתב דשוחטין בה לכתחלה כדעת ט"ז וש"ך וכן סתם הפמ"ג והחכמת אדם כלל ג'. אך בספר שחיטות מכתב אליהו כתב שראוי ונכון להגדיר שלא לשחוט בסכין עולה ויורד כי בעו"ה נתמעט ההרגשה והלואי שיוצאים חובותינו על סכין חלק וישר ולא על הר ובקעה דאינו דומה הרגשה דסכין ישר לעולה ויורד לכן כשיש פגימה בסכין לא ישחיז על מקום הפגימה לבד שאז נעשה עולה ויורד אלא יעביר בהשחזה כל אורך הסכין עד שיעמוד על תיקונו ע"ש:
ד סָעִיף ט אבשרא ואטופרא. עט"ז דאבשרא נגד הושט ואטופרא נגד הקנה. וכתב בס' גן המלך סימן נ"ז אם שחט עוף בסימן א' כגון ששחט הושט והיתה הסכין בדוקה אבישרא כשר אע"ג שהיה בו פגימה הנרגשת אטופרא או להפך ששחט הקנה בסכין בדוקה אטופרא אע"ג דאית ביה פגימה הנרגשת אבישרא שפיר דמי דהני בדיקות דאצרכינהו רבנן אטופרא ואבישרא טעמייהו דטופרא נגד הקנה ובשרא נגד הושט עכ"ל ועיין בשו"ת מאיר נתיבים סימן ל"ו שהאריך לחלוק ולהפליא עליו בזה ע"ש. ועיין בתשובת בית יעקב סי' כ"א:
ה סָעִיף ט הצפורן. עבה"ט. ובספר מכתב אליהו כתב שלא יבדוק הסכין בשעה שהיד קר ומצונן או חם מאד או שהיד טופח הן מחמת משקה או זיעה אפילו טופח שלא ע"מ להטפיח כי בדוק ומנוסה אשר בכל אלה לא ירגיש גם יקנח הסכין שלא יהא בו שום לחלוחית גם בעת שרוח מנשבת בעולם לא יעמוד בחוץ לבדוק כי הרוח קשה לזה ע"ש:
ו סָעִיף יא לשחיטה. עבה"ט ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק"מ שפסק כהלבוש ודחה דברי ט"ז וע' בתשובת רדב"ז החדשות סי' ר"פ:
ז סָעִיף טו שהוא רך. עבה"ט ועי' בתשובת שבות יעקב ח"ב סנ"ג שכתב דאם ידעינן שנגע הסכין במפרקת שיש חתך במפרקת והפגימה אינה גדולה כחגירת ציפורן יש להכשיר מטעם ס"ס שמא הלכה כרא"ש וסייעתו דלא מיטרף עד שתפגום כדי חגירת צפורן ושמא בעצם נפגם וכתב עוד שמעשה בא לידו שהשוחט אמר ששמע קול הסכין כשנגע במפרקת כמו שקורין קר"ק שנראה וניכר ע"י זה שמשם בא הפגימה והכשיר. כה"ג כ"ע מודו דאמרינן בעצם נפגם כיון שיש רגלים לדבר ע"ש ועיין בספר בל"י שהקשה על דין הראשון דהא הוא עצמו פסק בח"א סימן מ"ו דס"ס נגד חזקה לא אמרינן. ועל דין הב' כתב דנראה דוקא שבירה ולא הלכה ועיין פמ"ג סוף הסימן שהסכים עם השבו"י בדין הראשון ועל דין הב' כתב דהמיקל בהפ"מ אין להאשימו ע"ש:
ח סָעִיף יב יכול החכם למחול. עש"ך שכתב דלהרמב"ם שכתב הטעם דמנדין לפי שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהיה פגומה אפשר דל"מ מחילת חכם. ועיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סי' י"ד אות ג' שכתב שיש עוד נ"מ בין טעמא דרמב"ם היכא שנאבד הסכין דקיי"ל לעיל סעיף י"ב דאם בדקוהו קודם שחיטה מהני יש לומר דהיינו דווקא באם עביד כדינו שהראה לחכם אבל בלא הראה לחכם אף דמדינא א"צ לולי כבודו ש"ח מ"מ הבשר טרפה כיון דאבד חזקת כשרות שלו דעבר על תיקון חכמים. וע"ש בסי' ב' אות ט"ו בהגה ובסי' ט"ו שם מבואר דאף האידנא דנהגו למנות אנשים ידועים נ"מ היכא שגזרו עליו הב"ד שלא ישחוט מחמת חשש רינון ועבר ושחט דכיון שגזרו עליו שלא ישחוט לא מחלו והוי כלא הראה סכינו מדינא דש"ס ומה"ט היו מנדין אותו כמו מדינא דש"ס דרק למי שנטל קבלה מחלו חכמים כבודם ולזה שגזרו עליו שלא ישחוט לא מחלו ע"ש:
ט סָעִיף יז ישוב הדעת. עיין בספר של"ה ד' ע"ד ע"ב שכתב שראה חסיד אחד שלא אכל בשר שחוטה משום שראה בחוש המשוש שהסכין פגום והשוחט לא הרגיש בזה ע"ש עוד ועיין בתשובת בית יעקב סי' צ"ה שכתב דמדינא א"צ להחמיר בזה אלא ממדת חסידות יש להחמיר בחול ולא בשבת ויו"ט דמבטל מצוה אם אינו אוכל בשר ע"ש ואין דבריו מוכרחים עיין באו"ח סימן רפ"ח ס"ב ובש"ס חולין ד' י"א סוף ע"ב:
י סָעִיף יח מן הקהל. עבה"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סי' נ"ד שהאריך בזה:
יא סָעִיף כ שהכלים אסורים. עבה"ט ועיין בשו"ת ברית אברהם חי"ד סי' י"ב אות ג' בנדון שוחט שהראה סכינו בחזקת יפה והחכם הרגיש בו פגימה אח"כ לקח השוחט ושפשף על בשר הזרוע ועי"ז הוסר הפגימה ומתנצל שבוודאי לא היה פגימה גמורה מדהוסר ע"י שפשוף היד וכתב שאין להוציאו מחזקת כשרות להעמידו בחזקת אינו מרגיש כי לפעמים נקרש ההשחזה מהאבן ונדבק באיזה מקום בסכין ועי"ז מורגש כעין פגימה וע"י השפשוף הוסר הקרישה וא"כ יכול להיות שמשעה שמסר הסכין בחזקת יפה עדיין לא נקרש והיה לח ולכן לא הרגיש ואח"כ נקרש ולכן מורגש וזה הוסר ע"י השפשוף וע"ש. ומ"מ נראה דהכל לפי הענין:
א סָעִיף א אפי' מן הצד. ע"ל סי' ט' בש"ע והג"ה לבר דעת הראב"ד (הביאו הר"ן):
ב סָעִיף א אפי' נגע כו'. מדאמרינן שם א"ל עצם ודאי כו' ומסקינן אימא בעצם דמפרקת כו' וע"כ בודאי נגע וכ"כ המרדכי:
ג סָעִיף א ואפי' בעוף. רש"י שם ד"ה הלכתא:
ד סָעִיף ב (סעיף ג') שיעור כו'. דלא כרב חסדא שם דהנך כולהו במערבא ונהרדעי ורב ששת וראב"י כולהו לא ס"ל הא דר"ה דכולהו פהותין מחגירת צפורן ועוד דאמרו שם דמיא לסאסאה מאי ואם איתא מאי קא מיבעיא ליה הא אינה חוגרת צפורן: (ליקוט) שיעור כו'. והרא"ה פי' חגירת הצפורן. פי' שתרגיש הצפורן כמו (שמואל ב' כ"ב) ויחגרו ממסגרותם ולפ"ז אין ראיה מסאסאה דאף סאסאה מרגשת הצפורן ופסק כר"ח יעס"ד ודעתי להחמיר יותר מהרשב"א (ע"כ):
ה סָעִיף ב ובלבד כו'. דאוגרת קרינן לה וכשמה שתאגור שום דבר לאפוקי שאינה אוגרת כלום זהו דמיא לסאסאה שאמרו שם:
ו סָעִיף ב אפי' כו'. מהא דרב אחא ב"י:
ז סָעִיף ג (סעיף ג') ואם עבר כו'. עבה"ג וגם ממ"ש שם אר"ח מנין כו' פשיטא כו' ואם קודם דוקא מאי פריך פשיטא.
ח סָעִיף ד (סעיף ד') סכין כו'. כפי' הרשב"א ארישא דסכינא לצד ראש הסכין וס"ל דאינו קורע אלא לצד הפגימה והבדיקה הוא שמוליך הסכין על אצבעו כמ"ש בס"ט: (ליקוט) סכין כו'. דה"ק שם מ"ש משתי כו' מחליש פי' מחליש שחותך העור והבשר והפגימה פוגעת בסימנין מרוח א' כו' דס"ד מדקאמר אוגרת דוקא הא מסוכסכת בכ"ע כשרה ומשני דקיימא כו' נגד רישא דסכינא. רשב"א וסתר פירש"י דאי ארישא דסכינא ממש אפי' אוגרת היאך אפשר שפגימה הראשונה יחתוך העור והבשר ועוד דא"כ מאי קאמר סכין שיש בה פגימות הרבה כו' הא ע"כ פגימה שניה אינה ברישא דסכינא א"כ בא' פסולה וכן שם ל"ק כאן שהוליך כו' ול"ק דקיימא ברישא דסכינא. אבל לפי' אצ"ל דקיימא כו' דכיון שאמר שהוליך ולא הביא ע"כ בנוטות לאותו הצד שהוליך וכן הרי"ף לא הביא אלא אוקימתא בתרייתא. והרא"ה והרא"ש פי' כפירש"י (ע"כ):
ט סָעִיף ד וה"מ כו'. דכל מידי כו' וע"ל סי' א' ס"נ:
י סָעִיף ד ויש מחמירים כו'. כפירש"י שם:
יא סָעִיף ה (סעיף ה') דמתוך שפגימותיה כו'. הרשב"א והוצרך לזה לשיטתו:
יב סָעִיף י (סעיף י') סכין שיש כו'. נלמד ממגל יד וכמש"ל סי' ו' ס"א ע"ש:
יג סָעִיף יא (סעיף י"א) ומי שרוצה כו'. כמ"ש שם ולמיפסל קמייתא כו' הלא"ה מעיקר דינא לא. וקאמר מצריך בדיקותא בדרך עצה כמו (גיטין ל"ד ב' ועבתוס' שם ג' ב' בד"ה ר"א וע"ש ל"ו א' ד"ה והעדים ובמהר"ם שיף שם) התקין ר"ג שיהו עדים חותמין על הגט כמ"ש תוס' שם שלא יצטרכו לעדי מסירה:
יד סָעִיף יב (סעיף י"ב) אע"פ כו'. מהא דרב כהנא הנ"ל ואין לחלק בין הרבה או אחת. רש"י ורא"ש:
טו סָעִיף יב (ליקוט) וה"מ כו'. ממש"ש מתיב רבא לסיועיה כו' ושם דוקא שנמצא דבר חוצץ וקאמר שם ה"ג אתיילדא כו'. מה"ב. ועוד מדאמרינן ג' ב' בודק סכין כו' ואם שחט כו' אלמא כל שבדק תחלה א"צ לבדוק בסוף ואף לר"ה דהא רבא ס"ל כר"ה שם מתיב רבא כו' וכ"ש לר"ח (ע"כ):
טז סָעִיף יב אבל אם כו' ואפי' כו'. מדקאמר כרב הונא ולמיפסל קמייתא ול"ק לאכשורי קמייתא ש"מ דבלא"ה כשר: (ליקוט) ואפי' שחט כו'. כמש"ש ואב"א לעולם כר"ה כו' מכדי מתלא כו' וה"ה לדידן בנאבדה וערש"י שם ד"ה למפסל כו' ואע"ג כו' (ע"כ):
יז סָעִיף יב ואם כו'. אע"ג דלא קי"ל כר"ח דעצם המפרקת י"א דה"מ לקולא כמו שהקשו שם ממקוה ולא מחלקינן בין סכין אתרעאי או בהמה: (ליקוט) ואם נגע כו'. כן מסיק בת"ה וע"ש הרבה דעות עש"ה (ע"כ):
יח סָעִיף יג (סעיף י"ג) הואיל ויצא בהיתר. כמ"ש בסי"ב:
יט סָעִיף יג וזה שנמצא כו'. כמ"ש הרי שחוטה לפניך וא"ל הא אתייליד בה ריעותא דהרי יצא בהיתר ועט"ז. ופר"ח הסכים עם ב"ח ע"ש:
כ סָעִיף יד אם לא כו'. כמ"ש בהמה בחייה כו' עד שיודע לך במה נשחטה דייק במה נשחטה: (ליקוט) אם לא בדק כו'. ממש"ש נ' רא"א הכל כו' לתיאבון וכדרבא כו' וכולן ששחטו אהייא כו' דלמא בסכין פגומה כו' ואע"ג דלא שביק היתירא משום דסתם סכינין אינן יפין ואסור אף בדיעבד (ע"כ):
כא סָעִיף יד בד"א כו'. ערש"י שם ח' ב' ד"ה אחד ששוחט כו' ופעמים כו' משמע אבל השתא כי שחוט בלא בדיקה ליכא איסורא: (ליקוט) בד"א כו'. ממש"ש ח' ב' הטבח צריך כו' א' ששוחט כו' ת"ל ת"ה תמיה לי ל"ל סכין מיוחד לשחיטה דהא צריך בדיקה קודם שחיטה ומסתברא דנ"מ שא"צ בדיקה כשיחזור וישחוט ואם שחט ולא בדק ונאבד הסכין שחיטתו כשרה דהעמד סכין על חזקתו כו' ע"ש (ע"כ):
כב סָעִיף יד וראוי כו'. כמ"ש בגמ' ורש"י שם ובספ"ט דב"מ בסכינא דאשכבתא כו' כיון דמיפגמא כו' ופי' הרשב"א סכין של שחיטה וכן בפי"ז דשבת (קכ"ג ב'):
כג סָעִיף יד ומ"מ כו'. כמ"ש (ט' א' ל"ב א') כדי בקור טבח כו' ושאר מקומות אע"ג דאצרכוה שלשה סכינין:
כד סָעִיף טו דרך שבירה. כמ"ש ששיבר כו':
כה סָעִיף טו ודוקא שראינוה כו'. כמ"ש שם בהמה בחייה כו':
כו סָעִיף טו ואם כו'. כמ"ש בששיבר בה עצמות דוקא עצמות:
כז סָעִיף טו ואין חילוק כו'. כנ"ל בסעיף שקדם:
כח סָעִיף טז אם בדק כו'. גדולה מזו עבסי"ג:
כט סָעִיף יז ואם נמצאת כו'. גמ' שם:
ל סָעִיף יז ובנמצאת יפה כו'. ערש"י שם ד"ה נמצאת סכינו כו' וכמש"ש י' ב' י"ז ב' לא אמרו כו' ואמרינן בפ"ק דקדושין (ל"ב) הרב שמחל כו':
לא סָעִיף יז והאידנא כו' ולהם כו'. כנ"ל:
לב סָעִיף יז ובחינת כו'. עפ"ט דשבת פ"ח א' (בעובדא דרבא שם שנתן לבו לשמעתתא עד שלא הרגיש כאב אצבעותיו):
לג סָעִיף יט ולפיכך כו'. כמ"ש בסי"ז בנמצאת פגומה שמעבירין אותו ומשמע אפי' בפעם ראשונה וכן בטבח שנמצא אחריו חלב כשעורה (פג"ה צ"ג ב') . שם:
לד סָעִיף כ טבח כו' וכשאני כו'. שאסור אף בכה"ג כמ"ש בס"י ועוד דאין נכון להשתמש בסכין של שחיטה כנ"ל סי"ד וע"ש סי' תר"כ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.