שולחן ערוך, יורה דעה לד
א גַּרְגֶּרֶת שֶׁנִּפְסַק רֹב חֲלָלָהּ בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לִשְׁחִיטָה אוֹ לְמַעְלָה מִזֶּה, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.
ב אִם נִקְּבָה נֶקֶב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִסָרוֹן, כְּאִסָר, אֲסוּרָה. וְאִם נִטְּלָה מִמֶּנָּה רְצוּעָה לְאָרְכָּהּ, אִי כַּד מְעַגְּלָת לָהּ הָוְיָא כְּאִסָר, אֲסוּרָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִים בְּשִׁעוּר כְּאִסָר, הִלְכָּךְ מְשַׁעֲרִים אוֹתוֹ בְּרֹב רֹחַב חֲלַל הַקָּנֶה. הַגָּה: וּלְפִי מַה שֶּׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ דְּשִׁעוּר אִסָּר הוּא פָּחוֹת מֵרֹב, אִם כֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי יָבֹא לְהָקֵל. עַל כֵּן נִרְאֶה דְּרָצָה לוֹמַר רֹב רֹחַב חֲלַל קָנֶה שֶׁל עוֹף, דְּהוּא פָּחוֹת מִכְּאִסָּר, וּמִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי יַטְרִיף בְּכָל עִנְיָן, (ד"ע).
ג נִקַּב סְבִיב הֶקֵּפָהּ נְקָבִים דַּקִּים זֶה אֵצֶל זֶה כְּנִקְבֵי הַנָּפָה, אִם אֵין בָּהֶם חִסָרוֹן, מִצְטָרְפִין לְרֹב חֲלָלָהּ, וְאִם יֵשׁ בָּהֶם חִסָרוֹן מִצְטָרְפִין לִכְאִסָר, שֶׁאִם יֵשׁ כְּאִסָר בַּנְּקָבִים עִם הַשָּׁלֵם שֶׁבֵּינֵיהֶם, אֲסוּרָה, וְהוּא שֶׁהַנְּקָבִים סְמוּכִין כָּל כָּךְ, שֶׁאֵין בֵּין נֶקֶב לְנֶקֶב כִּמְלֹא נֶקֶב, אֲבָל אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם יוֹתֵר מִשִּׁעוּר זֶה, אֵין מַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם מִצְטָרֵף.
ד בְּעוֹף, אִם נִקַּב כְּנָפָה, חוֹתֵךְ הַמָּקוֹם הַמְנֻקָּב כְּנָפָה, וּמְשִׂימוֹ עַל פִּי חֲלַל הַקָּנֶה, אִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַפּוֹת רֹב הַקָּנֶה, אֲסוּרָה. הַגָּה: וְאִם נֶחְסְרָה גַּרְגֶּרֶת שֶׁל עוֹף, יֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְשַׁעֲרִין כְּמוֹ בְּנִקְּבָה כְּנָפָה (הָרִי"ף וְהָרַמְבַּ"ם), וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְשַׁעֲרִין הַגָּדוֹל לְפִי גָּדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ, לְפִי עֵרֶךְ הַשִּׁעוּר שֶׁהוּא בִּבְהֵמָה כְּאִסָּר (רַשִׁ"י והרא"ש ורבי ירוחם).
ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נִפְחֲתָה כְּמוֹ דֶּלֶת, שֶׁלֹּא נִטַּל הַפְּחָת אֶלָּא תָּלוּי וְעוֹמֵד וְזָקוּף שָׁם כְּדֶלֶת עַל פִּי הַאֲרֻבָּה, כֵּיוָן שֶׁהַדֶּלֶת סוֹתֵם הַנֶּקֶב צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַפְּחָת גָּדוֹל כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא בּוֹ אִסָר, דְּהַיְנוּ יוֹתֵר מִכְּאִסָר.
ו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נִקְּבָה נֶקֶב מְפֻלָּשׁ מִשְּׁנֵי צְדָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּנֶּקֶב אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ אִסָר לְרָחְבּוֹ, דְּהַיְנוּ כָּעֳבִי אִסָר, אֲסוּרָה.
ז נִסְדְּקָה כֻּלָּהּ לְאָרְכָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסֵר מִמֶּנָּה כְּלוּם, אֲסוּרָה; וְאִם נִשְׁאַר מִמֶּנָּה כָּל שֶׁהוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לִשְׁחִיטָה, כְּשֵׁרָה, מִפְּנֵי שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַצַּוָּאר נִמְשָׁךְ הַסֶדֶק סוֹגֵר וְהוֹלֵךְ, הִלְכָּךְ הָדַר חָלִים.
ח נִקְּבָה לְמַטָּה מִמְּקוֹם שְׁחִיטָה בְּמַשֶּׁהוּ, טְרֵפָה.
ט מָצָא גַּרְגֶּרֶת שֶׁנִּפְסְקָה אוֹ חָסֵר וְאֵינוֹ יָדוּעַ אִם נַעֲשָׂה מֵחַיִּים, וְלֹא יוּכַל לִתְלוֹת שֶׁמֵּחֲמַת הַשְּׁחִיטָה נַעֲשָׂה שֶׁשָּׁחַט בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם חִדּוּשֵׁי רַשְׁבָּ"א), פּוֹסְקָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְרוֹאֶה אִם הֵם שָׁוִים, כְּשֵׁרָה; וְאִם לַאו, אֲסוּרָה, וְאֵין מְדַמִּין אֶלָּא מֵחוּלְיָא לְחוּלְיָא אוֹ מִבַּר חוּלְיָא לְבַר חוּלְיָא, אֲבָל לֹא מֵחוּלְיָא לְבַר חוּלְיָא, וְלֹא מִבַּר חוּלְיָא לְחוּלְיָא. הַגָּה: וְאָנוּ אֵין בְּקִיאִין בַּבְּדִיקָה וְיֵשׁ לְהַטְרִיף בְּכָל עִנְיָן. וְכָל דִּינִים אֵלּוּ דִּנְקוּבָה וְחִסָּרוֹן בַּגַּרְגֶּרֶת הֵם דַּוְקָא כְּשֶׁיָּדוּעַ שֶׁהוּא מֵחֲמַת חֹלִי (בֵּית יוֹסֵף וְאו"ה כְּלָל נ"א), אֲבָל אִם נַעֲשָׂה מֵחֲמַת קוֹץ אוֹ מַחַט, לְדִידָן דְּלֹא בְּקִיאִין בִּבְדִיקַת הַוֵּשֶׁט, טְרֵפָה בְּכָל עִנְיָן דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נִקַּב הַוֵּשֶׁט, דְּלֹא גָּרַע מֵאִלּוּ הָיָה הַצַּוָּאר מְלֻכְלָךְ בְּדָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל"ג.
י הַקָּנֶה בְּסוֹפוֹ, מִשֶּׁנִּכְנַס תַּחַת הֶחָזֶה מִתְפַּצֵּל, וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לִשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים: הָאֶחָד נוֹטֶה לַלֵּב, וְאֶחָד לַכָּבֵד, וְאֶחָד לָרֵאָה, וּשְׁלָשְׁתָּן נְקִיבָתָן בְּמַשֶּׁהוּ. הַגָּה: מִיהוּ בִּקְנֵה הַלֵּב שֶׁהוּא שֻׁמָּן שֶׁיּוֹרֵד בֵּין עֲרֻגּוֹת הָרֵאָה לַלֵּב, רְגִילִין לִהְיוֹת בּוֹ נְקָבִים קְטַנִּים דַּקִּים, וְהַיְנוּ רְבִיתַיְהוּ וְלֹא מִקְּרֵי נְקָבִים, וְכָשֵׁר (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פא"ט וְרוֹקֵחַ וּבִשְׁעָרִים שַׁעַר ל"א).
ש״ך
סָעִיף א
א גרגרת שנפסק רוב חללה. שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק ואינה אסורה עד שיפסק רוב החלל ועובי דופן הקנה אינו משלים לרוב הכי איתא בש"ס ופוסקים: ש"ע סָעִיף א
ב או למעלה מזה. פירוש למעלה מן המקום הראוי לשחיטה נמי דינא הכי דפסוקת הגרגרת ברובא והא דלעיל בסי' כ"ד סט"ו וט"ז בעיקור אפילו לא נשאר אלא מעוטו מחובר במקום אחד כשר התם היינו שלא נעקר הסימן אלא ממקום חבורו בלחי אבל הכא שהקלקול בגוף הסימן ברובא מיטרפא אבל למטה ממקום הראוי לשחיטה יתבאר בסימן זה ס"ח דבמשהו טרפה: ש"ע סָעִיף א
ג הרי זו אסורה. דעת הב"ח דלהרמב"ם אם נפסקה הגרגרת ברובא ולא נשחטה לא הוי אלא טריפה מחיים וכשנשחטה הוי נבלה וז"א כמ"ש בסימן ל"ג ס"ק ד' ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד הלכך משערים אותו ברוב רוחב חלל הקנה. ז"ל הרשב"א ונראה דמ"מ אם אין שעור הקדירה יותר מחצי רוחב עגול פי הקנה כשרה וכדאמרינן גבי עוף מקפלו ומניחו ע"פ הקנה אם חופה רוב קנה טריפה ואם לאו כשרה אלמא בעוף דחיותו מועט אזלינן לרוב פי הקנה כ"ש בבהמה דחיותה גדול עכ"ל ומ"ש הר"ב ולפי מה שיתבאר בסמוך כו' ר"ל מה שכתב בסעיף שאח"ז ניקבה סביב היקפה כו' אם אין בהן חסרון מצטרפין לרוב חללה ואם יש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר נמצא שיעור איסר פחות מרוב וכ"כ בד"מ בהדיא וכן ביאר הדרישה ס"ג וע"כ נ"ל להר"ב דר"ל רוחב חלל הקנה של עוף אבל זהו דחוק מאד ואינו נ"ל כלל דמשמע דבכל עוף ובהמה בקנה דידיה קאמר ועוד דמלשון הרשב"א משמע דבקנה דבהמה קאמר ועוד דהרשב"א כתב שם כן אמתני' (דף נ"ד ע"א) עד כמה תחסר דאיירי בהדיא בבהמה ועוד דאי ברוב חלל הקנה דעוף מיירי אכתי לא ידעינן שעורא דאיזה עוף נשער ורצו לפרש ולא באו אלא לסתום אלא ודאי ברוחב חלל הקנה דבהמה מיירי (דהיינו גסה לגסה ודקה לדקה) ולענין מה שהקשה הר"ב ולפי מה שיתבאר בסמוך כו' לק"מ לפע"ד דודאי שיעור איסר יותר מרוב היקף הגרגרת דבהמה וזהו דבר המורגש לחוש הראות שהרי הוא עכ"פ יותר גדול מגרגרת דעוף וכמו שכתב רש"י והרא"ש והר"ן ושאר פוסקים בעוף דליכא בגרגרת דידיה כאיסר כו' ע"ש וברוב היקף הגרגרת אינו אלא רצועה אחת מנקבים כזה (ובאיסר יש כמה וכמה רצועות כזה אלא דהיכא דאין בנקבים חסרון לעולם לא מצטרפינן לרובא אלא כשהן עומדין סביב היקפה כזה) בענין שאם תחברם יחד יהא נפסק רוב הגרגרת אבל כשהן עומדים באורך הקנה כזה ..... אע"פ שהרצועה היא כ"כ ארוכה כמו רוב היקף הגרגרת לא מצטרפין לרובא דלא יהא אלא מחוברים יחד בודאי לא גרע מנסדקה בסעיף ז' דאפי' לא נשתייר אלא משהו למעלה ולמטה כשר (ועיין בכסף משנה פ"ג מה"ש דין כ"ג ד"ה ניקבה נקבים כו') אבל בנקבים שיש בהן חסרון לא שייך צירוף אלא כשהן עומדין באורך או באמצע הגרגרת דכשהן עומדין בהיקף הגרגרת פשיטא דמצטרפים לרובא דודאי לא גרע מנקבים שאין בהן חסרון ולא נפקא לן מידי ביש בהן חסרון אלא ודאי מה דמצטרפים נקבים שיש בהן חסרון לכאיסר היינו כשהן עומדים באורך או באמצע הגרגרת בענין שאין מקיפים רוב הקנה וא"כ לק"מ דאע"ג דרוב הוי פחות מכאיסר וכמ"ש וכדמשמע נמי קצת מפירש"י (דף מ"ה ע"א) ד"ה אלמא כיון כו' עד וגבי נקבים בעי כאיסר לשערינהו ע"ש מ"מ באין בהן חסרון טריפה כיון שהן עומדים בהיקף הגרגרת דהוי ממש כנפסקה אם תחברם יחד אבל ביש בהן חסרון ע"כ מיירי כשהן באורך הקנה וכדפי' ולא שייך צירוף רובא דהא אינן עומדין בהיקף והלכך כי מטרפי' בנקבים שיש בהן חסרון ע"כ לא מטעם נפסקה אתינא עלה אלא מטעם דהוי כנחסרה והלכך מצטרפים לשיעור נחסרה דהיינו כאיסר והוא יותר מרוב חלל הקנה וכאשר כתבתי מוכח מדברי ר' ירוחם שכתב וז"ל יש מי שכתב שאם הוא עוף גס ויש בקנה דידיה כאיסר משערינן בו כאיסר כמו בבהמה וי"מ דעוף דאין חיותו כ"כ כבהמה לא שיערו בו כאיסר אפי' יש ברחבו כאיסר אלא משערינן ברוב וראשון נראה עיקר עכ"ל ומביאו ב"י ומדכתב דעוף אין חיותו כ"כ כו' מכלל דשיעורא דאיסר הוא יותר מאם חופה דעוף גדול וכ"ש שהוא יותר מרוב היקף גרגרת דידיה ואפ"ה כתב שראשון נראה עיקר דהיינו בנקבים שיש בהן חסרון שמצטרפין לכאיסר בעוף גדול ובאין בהן חסרון ע"כ הוא מודה דאף בעוף גדול מצטרפין לרובא א"כ יהא אין בהן חסרון חמור מיש בהן חסרון אלא ודאי נקבים שאין בהן חסרון לא שייכי אלא כשעומדין בהיקף הגרגרת ונקבים שיש בהן חסרון לא שייכי אלא באמצע הגרגרת או באורך וכדפי' וכן משמע מדברי שאר הפוסקים כדפי' ובעט"ז כתב וז"ל ועכשיו שא"א בקיאין באיסר כמה הוי אנו משערינן ברוחב חלל הקנה וגם בבהמה אנו משערינן כן שאם הנקבים שביניהם חופה חלל פי הקנה טריפה וכן בנקיבת נקב ארוך משערינן חסרון הרצועה ג"כ כשיעור זה עכ"ל והשמיט הגהת הר"ב ואולי כוון למה שכתבתי ומ"ש הב"ח סעיף ח' בזה לא ירדתי לסוף דעתו בכל דבריו ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה ניקב סביב היקפה כו'. פי' דוקא שניקב סביב היקפה ממש כזה) אבל אין הנקבים שאין בהן חסרון שבאורך הקנה מצטרפין לרוב ההיקף דלא יהא אלא נסדקה הלכך נקבים שאין בהן חסרון לעולם לא פסלי אלא כשהן עומדין בהיקף הגרגרת ברובם וכ"כ הרא"ש וז"ל נקבים שאין בהן חסרון מצטרפין לרובא אם עומדים בהיקף הגרגרת עכ"ל אבל נקבים שיש בהן חסרון לא שייך אלא כשעומדין באמצע או באורך הגרגרת דאי בהיקף אפילו אין בהן חסרון פסלי דומיא דנפסקה ולא נפקא לן מידי במאי דיש בהן חסרון ולפ"ז לשון המחבר מגומגם שפתח ברישא ניקבה סביב היקפה אם אין בהן כו' ואם יש בהן כו' משמע דביש חסרון נמי אסביב היקפה קאי גם לשון הטור מגומגם יותר שכתב ואם ניקבה סביב היקפה נקבים דקים זא"ז כנקבי הנפה אם יש בהן חסרון מצטרפין כאיסר שאם יש כאיסר בנקבים עם השלם שביניהם טריפה ואם אין בהן חסרון שיעורא ברובא עד כאן לשונו ולכן צ"ל דה"ק ואם ניקבה סביב היקפה אז הדין כך שאם יש כאיסר בנקבים כו' טריפה אע"פ שאינם מקיפים רובא אלא שעומדים קצת נקבים בהיקף וגם קצת באורך דאי אפשר כשיש הרבה נקבים ששיעורן כאיסר שלא יקיפו מעט הקנה ואם אין בהן חסרון אז אינה טריפה בהיקף מעט אלא בעינן שיקיפו הקנה ברובא וכך תפרש דברי המחבר וק"ל: ש"ע סָעִיף ג
ו ואם יש בהן חסרון כו' שאם יש כאיסר בנקבים עם השלם שביניהם כו'. מדכתב גבי נקבים שיש בהן חסרון שאם יש כאיסר בנקבים עם השלם שביניהם כו' ולא כתב נמי הכי ברישא גבי נקבים שאין בהן חסרון שגם השלם שביניהם מצטרף לרובא מכלל דס"ל דבאין בהן חסרון אין השלם מצטרף אפילו אין בין נקב לנקב כמלא נקב וגם משמע מדברי המחבר שאין חילוק בין בהמה לעוף לענין צירוף השלם אלא ביש בהן חסרון אפילו בבהמה מצטרף השלם לכאיסר כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב וכשאין בהן חסרון אפילו בעוף אין השלם מצטרף להיקף רוב הגרגרת דידיה וכן הוכחתי בספרי שזהו דעת רש"י והרשב"א והרא"ש וטור ור"י: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז בעוף אם ניקב כו'. פי' נקבים שיש בהן חסרון דשיעורן בבהמה כאיסר ובעוף דליכא בגרגרת דידיה כאיסר ואם נשער לפי ערך שיעור איסר בבהמה א"כ יהיה קטן מאד שיעור חסרונו דכשנצטרף ג"כ השלם שביניהם יהי' בזה חומרא גדולה הלכך שעורו באם חופה כו' אבל בנקבים שאין בהן חסרון דבעינן שיהו עומדים בהיקף הגרגרת אין חילוק בין בהמה לעוף דלעולם מצטרפים כל חד וחד רוב היקף גרגרת דידיה כ"כ הרא"ש ורבינו ירוחם: ש"ע סָעִיף ד
ח ומשימו על פי חלל הקנה כו'. משמע דאף השלם שביניהם מצטרף כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב מיהו היינו דוקא בנקבים שיש בהן חסרון דבבהמה משערינן כאיסר ובעוף באם חופה אבל באין בהן חסרון אז אין מצטרף השלם שביניהם וכמ"ש בס"ק ו' ומשערינן גם בעוף ברוב היקף קנה דידיה: ש"ע סָעִיף ד
ט וי"א דמשערין הגדול כו'. בנקבה כנפה כולי עלמא מודו שמשערין באם חופה לפי שכשנשער הגדול לפי גדלו כו' ונחשב השלם כנקוב יהיה קטן מאד שיעור חסרונו וכמ"ש בס"ק ו' אבל בחסרון במקום אחד לעולם משערין הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ומבואר בדברי הרא"ש דה"ה בכל מקום דמשערין בבהמה כגון בחסרון דגולגולת כסלע בסימן ל' וכן בנטילת הכבד דבעינן שישתיירו שתי זיתים בבהמה כדלקמן סי' מ"א סעיף ב' משערין בעוף לפי ערך השיעור בבהמה (ומיירי בעוף דיבשה ובדקו ונמצא שלא ניקב קרום של מוח אפ"ה אם הנקב גדול כל כך לפי ערך השיעור סלע בבהמה טרפה ועיין בסי' ל' ודוק): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י דהיינו יותר מכאיסר כו'. עמ"ש ר' ירוחם וב"י בזה ולפי דלדידן לא נ"מ מידי דגם לרש"י והרא"ש כיון דלא ידעינן שיעורא דאיסר גם בנפחתה משערין באם חופה בין בבהמה בין בעוף קצרתי: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא י"א שאם ניקבה נקב מפולש כו'. מדברי הרי"ף והרמב"ם נראה דבעוף מיירי וכמבואר בב"י מיהו נראה דגם בבהמה דינא הכי לדידהו דאם ניקבה נקב מפולש משני צדדים משערין כעובי איסר אלא שבאו לפרש דלא נימא דוקא בבהמה אבל בעוף שעורו באם חופה שהוא קטן משני עביי איסר וכמ"ש הכ"מ ספ"ג מה"ש דאם חופה קטן משיעורא דשני עביי איסר אלא) אף בעופא אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנם עובי איסר לרוחבו בשני הנקבים וה"ה בבהמה נמי דאם נפחתה משערין כדי שיכנס איסר בעביו בשני הנקבים המפולשים וכן מוכח מדברי הטור דלהרי"ף והרמב"ם נמי דינא הכי ובכ"מ השיג על הטור ורצונו דמדכתבו הרי"ף והרמב"ם דין זה בעוף דעתם אבל לא בבהמה וכ"כ בד"מ ומ"ש הוא ברור: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב ואם נשאר כו'. והב"ח השיג על המחבר שדין זה תלוי בחלוף גרסאות כו' ע"ש ולפעד"נ דאף לפי הגירסא איכא דאמרי כו' י"ל דה"פ א"ד דר' יוחנן לא אמר משהו למעלה ולמטה אלא ר' יהונתן אמר כך ואמרי הכי קמיה דר' יוחנן משמי' דר"י ואמר ר' יוחנן ידעין כו' ושבחי' לר' יונתן ע"ש וגם בלא"ה הא הרי"ף והרמב"ם ורש"י והרשב"א והרא"ש ור' ירוחם והכל בו ומהרש"ל פא"ט סי' י' קיימי בשיטת המחבר: ש"ע סָעִיף ז
יג למעלה ולמטה במקום הראוי לשחיטה כו'. כ' ב"י דדוקא לאפוקי מקום שאינו ראוי לשחיטה למטה אבל שיור לצד מעלה אפי' במקום שאינו ראוי לשחיטה מהני דהא במקום ההוא לא מיפסל אלא ברוב עכ"ל וכ"כ העט"ז והב"ח כ' וז"ל אבל הרמב"ם ספ"ג מה"ש כתב נסדקה לארכה אפילו לא נשתייר מן המקום הראוי בה לשחיטה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשר כו' עד גם בש"ע חזר בו וכ' כלשון הרמב"ם עכ"ל ולא ידעתי מה חזרה יש כאן שהרי אדרבה כוון ודקדק וכ' בהיפך מל' הרמב"ם שהרמב"ם כתב אפילו לא נשתייר מן המקום הראוי לשחיטה אלא משהו למעלה כו' משמע להדיא דמן המקום הראוי לשחיטה קאי נמי אמשהו למעלה דסמיך ליה והמחבר כתב בהיפך ומשמע דה"ק ואם נשאר משהו למעלה בכל מקום שנשאר דשם לא הוי נקיבתו במשהו ומשהו למטה במקום הראוי לשחיטה כשר מיהו לענין דינא גם דעת מהרש"ל שם דאפי' למעלה מטבעת הגדולה לא מהני שיור ועיין בסי' כ' ס"ק א': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יד למטה ממקום שחיטה כו'. עיין בסי' כ' איזו נקרא למטה ממקום שחיטה בעוף ובבהמה: ש"ע סָעִיף ח
טו במשהו וטריפה. דמשם ואילך נידון כריאה לאסור בנקיבה כדלקמן בסעיף י': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טז ולא יוכל לתלות שמחמת השחיטה כו'. משמעהא אם יכול לתלות שמחמת ששחט בב' מקומות נעשה תלינן אפילו בחסרה ואע"ג דלעיל בסי' כ"ד סעיף י"ט אם נמצא טבעת על הסכין דאע"ג די"ל שעל ידי גלגול הגרגרת נעשה וכמ"ש האגור אפ"ה אמרינן כל ספק בשחיטה פסול אפילו בנחתך הטבעת מצד א' י"ל דאפשר דהכא מיירי שלא נחסר טבעת אלא שני חצאי טבעת דבוקים זה בזה עם עור שביניהם דאין דרך עיקור שיהיו הטבעות נחתכים לשנים בהקיפם ומחוברים יחד בעור המחברן אלא ודאי בסכין דרך שחיטה שהוליך והביא נעשה ועל ידי גלגול הגרגרת נחתכו לשנים בהקיפם א"נ הכא מיירי שנחסר הגרגרת בעקום כזה א"נ שנחסר העור שבין הטבעות א"נ מיירי שכשמותחים הקנה מתרמי החסרון כנגד חתך העור וכדמשמע בהדיא מדברי הרשב"א דבכה"ג תלינן בסכין ע"ש דכיון דהכי הוא איכא הוכחה שמחמת סכין נעשה מיהו בקושי יש להתיר בכה"ג דמי יודע למתוח כראוי: ש"ע סָעִיף ט
יז אלא מחוליא כו'. ז"ל הטור ובר חוליא הוי מחציו של טבעת כלפי מטה ממקום שמתחילין להיות דקין וי"מ חוליא היינו טבעת ובר חוליא היינו עור שבין הטבעות וטוב לחוש לדברי שניהם ע"כ. ומיהו כתב רש"י דחוליא היינו שלשה טבעות וכ"כ הרא"ש: ש"ע סָעִיף ט
יח ואנו אין בקיאין בבדיקה. כ"כ גם כן לענין הקפה בריאה בסימן ל"ו סעיף ה' שאין אנו בקיאין בבדיקה כזו ע"ש. ובס' אפי רברבי כ' מיהו אם יש עוד קצת צד להתיר יש להקל ע"י בדיקה: ש"ע סָעִיף ט
יט כשידוע שהוא מחמת חולי. א"נ שתפס הקנה לבדו בידו באופן שיודע בודאי שלא נגע בושט כ"כ ב"י ועיין בס"ס כ"א ובסי' כ"ג ס"ק ט"ו: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כ האחד נוטה ללב. והוא המזרק הגדול שיוצא ממנו לריאה: ש"ע סָעִיף י
כא ואחד לכבד. היינו המזרק הגדול שבכבד והוא נקרא סמפונא רבא דכבדא אבל סמפונות הקטנים שבכבד יתבאר דינם בסימן מ"א וכן הסמפונות הקטנים שבריאה יתבאר דינם בסי' ל"ו סעיף ו': ש"ע סָעִיף י
כב רגילים להיות בו נקבים דקים כו'. וכתב הב"י ואני שמעתי הטעם שאותן הנקבים הם פיות הסמפונות ולא נקבים נינהו ע"כ ומביאו ד"מ ואינו דומה שמיעה לראיה שכן ראיתי בעיני והוא פשוט והלכך אם יש נקבים שלא במקום פיות הסמפונות טרפה: ש"ע סָעִיף י
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א גרגרת. עש"ך ור"ל מצד העור הוא עב וצד הצוואר פרושו כאן לצד מפרקת הוא דק ודרך הקנה לפסוק מצד העור לצד מפרקת עיין רש"י חולין מ"ד ב' ד"ה רוב עוביה וד"ה רוב חללה הוסיף מלת עד שיפסוק רוב חללה לכאורה משמע דבעינן תרוייהו אמנם דעת כל אחרונים משמע דברוב חללה לחוד טריפה ומה שכתב רש"י עד הוא דמסתמא נפסק מצד העור לצד המפרקת יע"ש ועיין פרישה אות ב' כתב על מה שכתב ב"י פירש"י יע"ש ואם היינו אומרים דבעינן רוב חללה והיקפה הוא א"ש דכתב מש"ה סתמו הפוסקים רוב חללה לומר דבעינן נמי רוב היקפה דמסתמא כי נפסק מלמעלה למטה כו' ומכל מקום סתימת הפוסקים משמע כמ"ש הפר"ח דאף רוב חללה לחוד בלא רוב עוביה שנפסק ממטה למעלה טריפה. ומ"ש התב"ש סימן כ"א אות ה' דבטריפות לחומרא אין ר"ל ספק טריפה אלא בטריפה לחומרא אף ברוב חללה אגמריה רחמנא דהוה טריפה אבל שחיטה בעינן תרווייהו אם כן רוב חללה לחוד הוה ודאי טריפה ולא ספק ועיין מה שכתב שם בסימן כ"א: ש"ע סָעִיף א
ב או למעלה. עש"ך דכשהסימן נעקר מהבשר והסימן שלם אם נשאר המיעוט במקום אחד כשירה מה שאין כן בגוף הסימן. ודע דכל השנוים כאן מס"א עד ס"ז אין חילוק בין מקום שחיטה או למעלה כן כתב הב"ח בשם או"ה ושאר אחרונים אמנם בנפסק הרוב למעלה בזה יש לעיין דכפי הנראה ספיקא הוה אי טריפה או נבילה מה שאין כן כאיסר או שאר פסולים וודאי למעלה טריפה ולא ספק נבילה: ש"ע סָעִיף א
ג הרי זו אסורה הש"ך השיג על הב"ח במ"ש דפסוקה במקום שחיטה לא הוה אלא טריפה מחיים וליתא דהר"מ בפ"ג מה"ש הי"ט כתב בפירוש הר"ז נבילה מחיים אמנם בנה"ך בסי' ל"ג הודה לדברי הב"ח כמ"ש הפרי' ג"כ דמ"ש הר"מ הר"ז נבילה מחיים לומר שאין השחיטה מועלת בה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד הלכך משערין כו'. הש"ך האריך והרי אתה רואה מדבריו כמ"ש וכן מוכח בד"מ דלא תטעה לומר שכוונת הרב אס"ד קאי כמו שהבין בנו של הש"ך וכמו שביארתי בט"ז יע"ש באורך לז"א דהמעיין בד"מ ז"ל מבואר בהדיא שכתב וז"ל ואין זה נכון דהא שיעור איסר פחות מרוב הקנה דנקבים שיש חסרון מצטרף לכאיסר ואין חסרון מצטרפין לרובא הרי מבואר דקשיא ליה כאן בהג"ה מס"ג קשיא ליה ולא מס"ד. ולפי דברי רמ"א הא דפריך חולין מ"ה א' אלא למלא מקדח מצטרפין ה"נ לאיסר ר"ל דאיסר פחות מרוב היקף הוא והש"ך תי' דזה א"א לאומרו דשיעור איסר פחות מרוב דהא אם תחתוך רצועות יהיה ג"כ כמו רוב כו' ור"ל אם כפי מה שהבין הרמ"א דיש בהן חסרון היינו ברוחב הקנה משערין כאיסר ברוחב דזה א"א אע"כ מ"ש המחבר לקמן פ"ג לא קאי ארוחב אלא ה"ק נקבים שיש בהם חסרון בין אם הם באמצע או באורך הכל מצטרפין לכאיסר ואין כאן קושיא כלל ועיין בכר"ו ולא הבנתי כלל דדברי הש"ך ברורים המה ומ"ש בגמרא אלא למלא מקדח הכי קשיא ליה אמאי בעינן דוקא שיהיה ברוחב והא בכ"מ שהן עומדין אם יש בהם כאיסר טריפה ואמאי קאמר דווקא לרוב הקיף ולא בשיעור אחר ומשני דמיירי דאין בהם חסרון ולית להו אלא שיעור הרוחב ודע דאין להקשות הא דכתב הש"ך אות וי"ו דהמחבר סובר ביש חסרון מצטרף השלם ולא באין חסרון אם כן אין קושיא דרמ"א בלא"ה סובר דכאיסר גדול הוא ומשום דמצטרף השלם הא לאו מילתא דעכ"פ הנקבים חצי איסר דבין נקב לנקב כמלא נקב ובחצי איסר נמי יש יותר אם תחתוך לרצועות מרוב היקף. אמנם מלשון הט"ז שכתב למה לא נשער הכא לחומרא כמו באין חסרון יראה שסובר דבאין חסרון נמי מצטרף השלם שביניהם ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה ניקב. עש"ך הנה הטור כתב מתחלה נקבים שיש בהם חסרון והמחבר שינה לתרי טעמים א' דהשלם שביניהם לא קאי כ"א איש בהם חסרון ומש"ה היפך ועוד היאך יאמר נקבה סביב היקפה יש בהם חסרון דמשמע שכל הנקבים הם ברוחב הקנה ואפ"ה בעינן שיעור וזה א"א דמשליש איסר יהיה רוחב כל הקנה וע"כ דעומדים באורך וברוחב והוא פשוט בכוונת הש"ך ואעפ"כ כתב שהלשון קצת מגומגם גם בהמחבר דלא הוה לערבינהו בהדדי כלל דאין להן שייכות זה לזה ומכ"ש דה"ל להפרידן דלהמחבר באין בהם חסרון אין השלם מצטרף: ש"ע סָעִיף ג
ו ואם כו'. עש"ך ומהיפך דברי המחבר אין ראיה כמ"ש באות ה' אלא דא"כ ה"ל לומר כן ברישא אלא דבאין חסרון אין השלם מצטרף כאמור וכן מדלא הזכיר המחבר בעוף באין חסרון עכ"פ השלם מצטרף לרובא שמע מיניה דאין חילוק לדידיה בין בהמה לעוף ועיין בב"ח ופר"ח שהאריכו יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז בעוף. עיין ש"ך הביא דברי הרא"ש ומשמע ודאי דהעמיס כן בהמחבר מדכתב דינו אנקבה כנפה חופה ע"פ הקנה משמע ודאי הא בנקדרה במקום אחד משערין הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו וכבר התבאר: ודע דהתב"ש בסי' ל' א"ה וכאן אות ו' כתב דהא דמצרפין השלם שביניהם היינו חומרא מדרבנן וראיה מדבעי בעופא מהו והיינו דשיעור ערך איסר הוה חומרא גדולה אם נשער עם השלם ומה בכך והא הכל לפי גדלו וקטנו א"ו דחומרא מדרבנן היא ומשום הכי הקילו בעוף דלא לשער לפי ערך איסר אלא במחפה דהוא גדול כו' יע"ש והנה כל זה אי אמרינן כפירש"י והרא"ש מה שאין כן אי כפירוש הרי"ף דאפי' בנקדרה בב"א בעי בעופא מהו ואמר חופה והיינו דחופה הוה רק שיעור ערך איסר או קטן ממנו א"כ אין ראיה דשלם שביניהן הוה מדרבנן י"ל דהוה דאורייתא ע"כ אין לצדד ולעשות ממנו ספק דרבנן וכדומה כמו שכתב כאן כנ"ל: ש"ע סָעִיף ד
ח ומשימו ע"פ חלל הקנה. היינו ביש חסרון מצטרף השלם לחופה ובאין חסרון דלא כתב המחבר שיעור עוף משמע דשוה הוא לבהמה והתם אין השלם מצטרף מדלא פי' כן ברישא בס"ג וע"ש כן כתב הש"ך: ש"ע סָעִיף ד
ט וי"א. עיין ש"ך. ומ"מ דברי המחבר משמע כדיעה דחסרון בב"א משערין לפי ערך וא"כ ע"כ שיעור חופה גדול מאיסר ודאי קשיא לעיל איך אמר דמשערין באם חופה ועל הלבוש פשיטא קשה שבס"ג כתב דבעוף הכל לפי גדלו ובס"ד דאנן אין בקיאין בשיעור איסר חופה וז"א ומיהו מה שכתב ס"ג בין אם הן באורך או סביב היקפה אין קושיא דהאי סביב היקפה ר"ל ברוחב ומכל מקום גם נמשך לאורך והלכך משערין לאיסר: ודע דאם ניקבה נקבים שיש בהם חסרון ויש בין נקב לנקב יותר ממלא נקב דאין השלם שביניהן מצטרף אלא הנקבים לחודיה ודאי דאף בעוף משערין לפי ערך איסר לא בחופה דהוי קולא לדיעה זו ואנן לא בקיאין ויש לעיין: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י דהיינו יותר מכאיסר. עש"ך הנה מ"ש דאין אנו בקיאין משערין באם חופה ע"כ דסובר להלכה כדיעה א' בהגה"ה ס"ד כהרי"ף דגם אם נקדרה בב"א בעופא באם חופה וה"ה לדידן בהמה שוה בזה וכמו שכתב באות ד' דחופה קטן הוא משיעור איסר ושם הארכנו בביאור הדברים יעוין שם: כתב התב"ש אות ח' דשני סעיפים ה' ו' סותרים זה את זה דמאן דמפרש נפחתו כמו דלת היינו שזקוף ועומד לא מפרש ניקב מב' עבריו ומאן דמפרש ניקב מב' עבריו אין לנו קולא לומר בזקוף כמו דלת בעינן יותר מכאיסר יעוין שם. והנה י"ל או דהמחבר סובר דעיקר הפי' נפתחו כמו דלת סובל יותר פי' א' שזקוף ועומד ואפילו הכי כתב י"א הב' דמאן דבעי להחמיר בניקב מפולש יחמיר או כיון דא"א בקיאין א"כ א"א לשער בין הא דס"ה או דס"ו כ"א בחופה דהוא פחות מב' עובי איסר כמו שכתב הכ"מ פרק ג' מה"ש הביאו הש"ך כאן אות א' ושם אבאר אם כן אין כאן טעות לדינא כי צריכים אנו להחמיר בכ"מ ולשער באם חופה רוחב חלל הקנה ועיין פר"ח כתב כדי שיכנס איסר היינו בדוחק ויפה כתב דאפי' הכי הוא יותר מאיסר דבנקדרה לגמרי אם הקדירה כשיעור איסר טריפה דאז אין איסר נכנס בו דאמתא באמתא היכי יתיב מה שאין כן כאן אמנם מ"ש דלא כמע"מ דף קנ"ב לא ידענא דהוא נמי מתמה על זה במה שכתב נכנס ויוצא דמשמע בריוח וליתא אלא אפילו בצימצום טריפה יעוין שם במעדני מלך מה שכתב בזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא וי"א. עש"ך הנה לדידן דא"א בקיאין בשיעור איסר ברחבו ובעביו אין לנו לשער שיעור ב' עוביו דהיינו עובי מצד זה ועובי מצד שכנגדו ומשערין באם חופה והיינו בבהמה משערין באם חופה דעוף עכ"פ דחופה דעוף קטן הוא משני עובי איסר כמו שכתב הכסף משנה יעוין שם ועיין מה שכתבתי באות הקודם. ומיהו נראה דווקא כשניקב נקב מפולש זנ"ז הא שלא כנגדו לא הוה כמו דלת ולא שייך זימנין דמתרמי אהדדי כמו בוושט דקנה שאני אלא לדידן בעוף תמיד באם חופה ובהמה עכ"פ באם חופה דבהמה כמו שכתב המחבר בס"א לא באם חופה דעוף כיון דלא הוה כמו דלת שיעורו דידיה הוה כאיסר וכיון דא"א בקיאין משערין באם חופה דבהמה ולדינא צ"ע אם יש לסמוך באם חופה דבהמה כיון דיש ב' דעות בס"ד בהג"ה וכמו שהארכנו לעיל יע"ש ועיין ב"ח ופר"ח: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב ואם נשאר. עש"ך במה שכתב הב"ח דיש להחמיר חוליא למעלה נשאר דווקא וכן למטה והש"ך הסכים דמשהו למעלה סגי יעוין שם: ש"ע סָעִיף ז
יג למעלה כו'. עש"ך והטור כתב אבל נשאר למעלה ולמטה כשירה והוא שישאר המשהו במקום הראוי לשחיטה. והר"מ כתב ואם נשאר במקום הראוי לשחיטה למעלה ולמטה כשירה והטור וודאי חולק עליו מדשינה ועוד דהוה לומר בקיצור ואם נשאר למעלה ולמטה במקום הראוי לשחיטה ומדהאריך ש"מ דלא לימא דקאי אלמעלה נמי כו' אבל המחבר כתב לשון ממוצע ואם משהו למעלה ולמטה במקום הראוי ר"ל דהש"ע כהטור סובר וקיצר בלשונו דאם לא כן היה לו לומר כלשון הר"מ ממש כדרכו ברוב המקומות והב"ח סובר דכהר"מ סובר מדכללינהו בחדא ש"מ דאלמעלה נמי קאי. והראה מקום לסימן כ' אות א' יעוין שם ושם נאמר בה"מ יש להכשיר אם שחט למעלה מטבעת הגדולה אם כן להב"ח דנתן טעם דלמעלה ממקום שחיטה לא הוה שיור דבעינן תיקון במקום הקלקול א"כ בה"מ יש להכשיר אם נשאר משהו בשיפוי כובע שבה"מ הוה שם מקום שחיטה משא"כ להיש"ש דכתב הטעם דלמעלה מטבעת הגדולה אין שם גרגרת עליו דליכא שם טבעת ובגמרא משמע דבעינן השיור בגרגרת עיין ביש"ש פא"ט סימן י' הביאו הכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ו דאפי' למעלה מטבעת הגדולה דהוה מקום שחיטה ליש"ש עסי' כ' אות א' ורק מפני חשש תקלות אוסר שם באין ה"מ אפ"ה אוסר כאן דאין שם גרגרת עליה למעלה מטבעת הגדולה א"כ אף בה"מ אין להכשיר אמנם הר"מ ז"ל דכתב בפרק ג' מה"ש הכ"ד דנשאר משהו למעלה במקום שחיטה כשירה והוא ז"ל הכשיר שייר בחיטי דהיינו למעלה מטבעת הגדולה אלמא כב"ח הוא דכל שהתיקון במקום הקלקול ש"ד דלא כיש"ש דלמעלה מטבעת אין שם גרגרת עליה דאיך מכשיר הר"מ בנשאר משהו למעלה במקום שחיטה משמע למעלה מטבעת הגדולה אלא וודאי כדאמרן ואף דהר"מ כתב דחיטי הם בתוך טבעת הגדולה כבר הארכנו בסימן כ"א דהיינו בעצם שחוסי קורא טבעת הגדולה יעוין שם באורך: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יד למטה כו'. הש"ך הראה מקום לסימן כ' ושם נאמר איזו מקום שחיטה בה"מ ואיזו אונא יעוין שם: ש"ע סָעִיף ח
טו במשהו. דלמטה נידון כריאה ופוסל שם נקב משהו כמו ריאה ש"ך יעוין שם: ודע דלכאורה כל הני ג' קנים בספק הן ומיהו יראה דליבא בין לל"ק בגמרא ובין לל"ב הוה ודאי דפליגי רב ושמואל והלכתא כרב באיסורי והוה ודאי ובריאה וכבדא יש לעיין ומיהו י"ל ריאה הרי ר"י ור"ל אמרו למטה מחזה נדון כריאה הרי דהוה ודאי ולא ספק וכבדא קודם שיכנס לבשר הכבד הוה ספק אם כל"ק או כל"ב ונ"מ היכא דאיכא עוד ספק הוה ס"ס. שוב ראיתי להפר"ת אות י"ב שכתב בכל הפיצולין הוה ספק ונ"מ לס"ס וכפי הנראה כמ"ש דליבא וריאה הוה ודאי זולת דכבדא הוה ספק וכדכתיבנא: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טז ולא. עש"ך דמפרש דברי הרשב"א דווקא שיש הוכחה גמורה דנעשה מחמת סכין הא בספק אף שיש לתלות לא תלינן דבשחיטה לא תלינן וכבר כתבנו כן פעמיים ובסי' כ"ה כתבנו בשם מהרי"ק בשורש ל"ה ובשורש קמ"ז החמיר בפירוש כל ספק בשחיטה אפילו יש כמה אומדנות לא תלינן וראיה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ יעוין שם. אמנם עתה ראיתי בב"ח כאן שכתב וז"ל עיין לקמן סימן ג' דכל הנקבים אם יש לתלות תלינן וה"ה פסוקת הגרגרת הרי דמשוה להדדי גם לבוש בסעיף ט' גרגרת שנמצא פסוקא אם אפשר לתלות שמחמת שחיטה תלינן שנשחטה בחזקת היתר עומדת והא לא נשחטה מיקרי דאוקי אחזקה בהמה בחיה ופסול בשחיטה הוא כמ"ש מהרי"ק וצ"ע: ש"ע סָעִיף ט
יז אלא. עש"ך הביא כמה פירושים על חוליא ובר חוליא ואנו א"א בקיאים בהקפה אין נ"מ בזה: ש"ע סָעִיף ט
יח ואנו. הש"ך הביא בשם אפי רברבי דהיכא שיש עוד צד מדמין ומקיפין וא"כ יש נ"מ בהפרושים שהביא באות הקדום ומ"מ האחרונים העלו שאין מקיפין ומדמין: ש"ע סָעִיף ט
יט כשידוע. א"נ שתפס הקנה לבדו ש"ך ועיין מה שכתב לעיל בסימן ל"ג דכאן דיוקא דסיפא דוקא שידוע מחמת קוץ הא מספק יש להכשיר מטעם ס"ס ודוקא מפנימי לחוץ בוושט שכיח שאוכלין ומשקין דוחקין עיין בנה"ך סימן מ"ט ובס"ז אות מ"ג: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כ האחד נוטה ללב והוא המזרק הגדול שיוצא ממנו לריאה עש"ך: ש"ע סָעִיף י
כא ואחד לכבד. קנה הכבד קודם שיכנס לבשר הכבד הא לאחר כך אין טריפות פוסל בו כמבואר לקמן דלא כהר"מ שפוסל ניקבו קני הכבד ועיין שם: ש"ע סָעִיף י
כב נקבים דקים. כתב הב"י שהם פיות הסמפונות וכתב הש"ך דודאי הכין הוא ולפ"ז אם ניקבו בשאר מקומות טריפה ועיין ב"י שכתב טעם אחר דשומן טהור סותם אותו ולפירוש זה צריך לומר דכוונתו אם אין שם שומן או שניקב גם השומן שעליהם בפיות הסמפונות כשר ובשאר נקבים אם אין שומן טריפה וזה פשוט. שוב ראיתי בבל"י אות י' דאם במקום פיות הסמפונות ניקב השומן טריפה יעוין שם ונכון הוא דהא כ' עוד טעם בב"י וא"כ אף בפיות דהוה תולדה אפשר כיון דשומן שם זהו תולדתם להיות סתומים בשומן וע"כ צ"ל דמה שכתב הש"ך דאם יש נקבים שלא במקום פיות טריפה היינו באין שומן וא"כ קשה בפיות נמי הכין הוא וצ"ע: ש"ע סָעִיף י
ט״ז
סָעִיף א
א או למעלה מזה. אבל למטה ממקום שחיטה נקיבתו במשהו כמ"ש לקמן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ברוב רוחב חלל הקנה. הטעם בזה מדמצינו אפילו בעוף דחיותו מועט דמותר אם מקפלו ומניחו על רוחב חלל הקנה כמ"ש סעיף ג' כ"ש בבהמה דחיותו גדול כ"כ הרשב"א: ש"ע סָעִיף ב
ג ולפי מה שיתבאר כו'. היינו בסעיף ג' דבאין חסרון דקיל היא ברוב וביש חסרון דחמיר הוא כאיסר וא"ל קושית רמ"א דנגד רוב ההיקף הוה איסר זוטר מיניה אבל נגד רוב רוחב חלל הקנה איסר גדול ממנו פשוט דזה אינו דשיעור גדול יש במכסה כל שטח רוחב החלל וממלא אותו ממה שיש בחוט המקיף סביב ההיקף של הקנה וע"כ תירץ רמ"א דמיירי כאן בחלל קנה עוף ודברי הרשב"א אינם משמע כן דלא הזכיר כלל עוף וז"כ א"ל דעיקר החומרא בסמוך דנצרף השלם עם הנקבים דא"כ קשה היה לנו לצרף ולשער בין הכל ברוב ההיקף כמו באין חסרון בנקבים ולמה ניזול כאן לקולא לשער בכאיסר וראיתי רבים דוחקים עצמם לתרץ קושית רמ"א בדרכים אחרי' ולא שוה לי והנראה לע"ד דליכא קושיא כל עיקר דודאי אנו רואים דבסדק יש חילוק בין אורך לרוחב דבאורך אין סדק מזיק אפילו גדול מאד וברוחב מזיק ברוב היקף הקנה שזהו פסוקת הגרגרת שהיא הל"מ ברוב אלא דאם יש חסרון בנקב ובאותו חסרון יש בו חלק מן הרוחב ומן האורך דצד האורך שבו אינו מזיק מה תאמר דמזיק עכ"פ מצד החסרון שבו הנה באותו חסרון עיקר ההיזק מחמת חלק הרוחב שבו ואתה רוצה למותחו ולעשות ממנו כמו סדק ולמדוד בו ברוב היקף הקנה אני אומר לך תמתח אותו לאורך הקנה ולא יפסל כלום ע"כ נתנו חכמים שיעור כאיסר שאם כל חלל החסרון כאיסר שהוא יותר מרוב היקף אם תמתח אותו ותעשה ממנו סדק לרחבו מ"מ בעינן דוקא כשיעור זה כיון שבאמת אין כל הנקב ברוחב רק שעם חלק האורך נעשה כך אחר שתמתח אותו ע"כ אנו מטריפין כשיעור זה אע"פ שרוב היקף קיים ומיעוטו יש בו נקב בחסרון כשיעור איסר עם האורך וע"כ גם בסיפא ניחא מטעם זה דשם מיירי שהנקבים בהיקף הקנה ע"כ אם אין בהם חסרון אנו משערין ברובו בהיקיפו כשאר פסוקת הגרגרת שנסדק סדק אחד ברחבו ברובו ה"נ בהנהו סדקים קטנים ואע"ג דהנהו סדקים קטנים הם ארוכים מאד מ"מ לאורך הגרגרת אין אנו מצטרפין רק רוחב שלהם כי האורך אינו מזיק כלל אין אנו חושבין רק רוחבו באורך כל שהוא ואם היה רוב ההיקף שלם כשר אבל אם יש חסרון בנקבים קטנים אלו אז החסרון גורם לך שתשער גם כל האורך כיון שבכל האורך יש בו חלק הרוחב ומזיק בו בזה דינו כמו שנחסר נקב אחד גדול כשיעור כל הנקבים אלו עם השלם שביניהם ושיעורו כאיסר וכדלעיל ממש והחומרא בזה דאע"פ שרוב היקף הקנה לא נלקה כלל טרפה כיון שיש חלל כאיסר נמצא הך כאיסר אין בו חומרא טפי משיעור רוב ההיקף דתרוייהו חדא הם אלא ששיעור רוב הוא באם אין חסרון ואין אתה חושב רק רוחב הסדקים לא האורך כלל ואם יש חסרון אתה חושב גם האורך כיון שיש בו חסרון ומ"מ לא נאמר דהוה כאילו כולו כשיעור הרוחב אלא קים להו לחכמים דבחלל כאיסר יש בו לקותא מצד רוחב שלו כשיעור רוב ההיקף אבל בפחות מאיסר כשר אע"פ שיש שיעור רוב אם תמתח אותו ולפ"ז יפה אמרו מי שאינו בקי בשיעור כאיסר יחמיר לשער ברוב ההיקף והחומרא בזה דביש נקב בחסרון אנו חושבים כל החסרון כאלו הוא לרוחבו נמצא טרפה אפי' אם החסרון בחלל כפחות מאיסר כנלע"ד ברור אחר שירדתי לעומקו של דבר בסייעתא דשמיא והצעתי הדבר לפני גדולים והוטב בעיניהם: ש"ע סָעִיף ב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א או למעלה הא למטה במשהו טריפה. ט"ז. והנה המחבר הוסיף ב' תיבות "או למעלה ובטור כתב גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחיטה וכתב הב"י דבא למעט למטה במשהו והנה הר"מ ז"ל בפ"ג מה"ש הי"ט כתב גרגרת שנפסק רוב חללה או ניקב הוושט במקום הראוי לשחיטה אפשר דמקום ראוי קאי רק לוושט הא גרגרת אף למעלה הוה נבילה אף ששחט למטה אח"כ דכפסק הוא. אמנם בכה"ג כתב בפירוש גרגרת שנפסק במקום הראוי לשחיטה הר"ז נבילה והכ"מ שם הניח בצ"ע דא"כ אמאי לא מנה בע' טריפות למעלה הוה טריפה ועוד דהא דכתב לא שייר בחיטי פסולה (הי"ב פ"ג) והניח בצ"ע. והנה לקושיא אחרונה י"ל כמ"ש הש"ך בסי' כ' אות ה' ונ"ג אות ה' על מ"ש הר"מ בפ"א מה"ש ה"ו שחט בתורבץ פסולה ותמה שם הכ"מ ותי' הש"ך דמשום דלא שחט אח"כ במקום שחיטה ה"ה בלא שייר בחיטי יש לתרץ כן ועל קו' ראשונה איך לומר דסובר הר"מ דלמעלה ממקום שחיטה לא הוה טריפה ודייק ליה מהא דמקשה פרק השוחט ורמינהו אלו טריפות ודלמא למעלה ממקום שחיטה קחשיב וה"ה וושט איירי למעלה ממקום שחיטה אמנם אין נראה שיחלוק על כל הפוסקים שאמרו כולן דכל הדינים הנהוגים במקום שחיטה מס"א עד ס"ז נוהגים ג"כ למעלה ממקום שחיטה הביאו הב"ח בשם או"ה והא דפריך ממשנה אלו טריפות י"ל כמ"ש התו"ח דהוה למיתני ניקב הוושט ונפסק גרגרת ומדקתני פסוקת הגרגרת נקובת הוושט משמע אף למעלה ממקום שחיטה הוה טריפה וה"ה למטה במקום שחיטה הוה רק טריפה. ומיהו תורבץ לפעמים יקרא ג"כ בכלל וושט ע"כ כמה שכתבנו מתחלה וא"כ צ"ע בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ברוב כו'. עט"ז העתיק דברי הרשב"א בשם בה"ע בחידושיו דף נ"ד ב' כאיסר האיטלקי יע"ש והרשב"א הניח בצ"ע. והנה מה שהניח בצ"ע הוא כפשוטו דבה"ע סובר באפשר דהא דאמרינן בעופא מקפלו ומניחו היינו בין נקדר במקום א' או נקבים שיש חסרון ואמרינן דליכא לשער כאיסר דאין בגרגרת שלו כאיסר ואמרינן דמקפלו וכל שאין חופה רוב חלל כשירה אלמא דחופה הוה ודאי עכ"פ כמו ערך שיעור איסר הגדול לפי גדלו ונתנו שיעור שוה דלא ליתי כל א' לשער באומד דעתו ואמרו באם חופה דודאי אין גדול יותר משיעור ערך איסר וה"ה בבהמה כה"ג אם אין חופה אין גדול כאיסר אבל למ"ד דמקפלו קאי אנקבים שיש חסרון דמצטרף השלם ולא לנקדר בבת אחת ומקפלו קולא הוא א"כ אין ללמוד מנקבים עם השלם לנחסר בבהמה בבת אחת ולא עוד אפילו נקבים שיש חסרון אין ללמוד בבהמה מעופא דהא מקפלו קולא הוא וקטן הוא משיעור ערך איסר עד"מ בבהמה הנחסר בבת אחת במקום אחד שיעורו כאיסר ובעוף שליש איסר ובנקבים בעופא מקפלו דהוא יותר משליש איסר הואיל ומצטרפין השלם בהם א"כ בבהמה הרי אמרו דנקבים שיש חסרון מצטרפין לכאיסר ודאי אין להקל באם חופה וזה מבואר והמעיין ברשב"א בארוך ובקצר יראה דסובר בעופא קאי רק אניקבה כנפה כפרש"י והרא"ש מש"ה הניח בצ"ע. ועיין כה"ג בהגהות ב"י אות ו' האריך כאן יע"ש. וא"כ ודאי קשה על המחבר איך כתב כאן דמשערין במחפה על פי הקנה של בהמה ולקמן סעיף ד' כתב בעוף דמחפה כו' וכ"ת דלא ביאר דעתו וסובר דאה"נ דאף בנקדרה במקום א' בעוף די במחפה ז"א דהא בספרו הארוך דייק מלשון הטור מדכתב אניקבה כנפה מחפה הא בנקדר במקום א' שעורו בערך איסר ה"ה להמחבר דהוא כלשון הטור יש לדייק כן וכ"ת דלא דק א"כ מנ"ל לדייק מהטור כן וכאמור ועמ"ש הש"ך אות ד' ובט"ז אות ג' אבאר עוד מזה בעזה"י: שוב עיינתי וראיתי שמה שכתב הרשב"א בחידושיו ונראה הוא דברי עצמו ובה"ע לא כתב כן אלא אנן לא בקיאין נחמיר יע"ש בר"ן ומ"מ שפיר הניח הרשב"א בצ"ע כמ"ש: ש"ע סָעִיף ב
ג ולפי מה שיתבאר כו'. הט"ז האריך בכאן ואבאר הנה כתב דקו' רמ"א הוא מס"ג ולא מס"ד כמ"ש לעיל וכן רצה לפרש בן הש"ך בנה"ך והתב"ש בלשון רמ"א ולפי מה שיתבאר בסמוך ואלו כוונתו על ס"ד אין מבואר כאן דאימא בחסרון בת אחת נמי בעופא מקפלו וע"כ כוונתו אמ"ש בס"ג והיינו דקשיא ליה מדחזינן דכ' המחבר ניקבה סביב היקפה כנפה דהיינו לרוחב הקנה אין חסרון מצטרף לרובא ויש חסרון לכאיסר משמע ודאי דאהיקפה קאי והיינו אף מגיעין לרוב אם יש בין הכל איסר טריפה אלמא דאיסר קטן הוא מחוט המקיף רוב הקנה כ"ש דקטן הוא ממחפה רוחב חלל הקנה דזה אצ"ל כלל והא דלא קשיא ליה מס"א דנקדרה כאיסר דפשיטא דמיירי באמצע או באורך אבל בס"ג משמע דקאי אהיקפא ור"ל דאין חסרון לרובא ויש חסרון אף שאין רוב אם כאיסר ומשמע לרמ"א ז"ל דהנקבים עומדים כולן בשטח הרוב ואין מגיעין כלל לאורך וקשיא ליה שפיר ומ"ש דא"ל איסר פחות מרוב היקף וגדול ממחפה עפ"י הקנה יש לראות איך עולה על הדעת לומר כן ולכאורה נאמר דרוב חללה ורוב היקפה תרווייהו בעינן ולא נטרפה ברוב חללה לחוד עיין תב"ש סי' כ"א אות ג' א"כ רוחב חלל מחפה אפשר קטן הוא מהיקף של רוב הקנה עם עובי התנוך ולז"א דמ"מ בשטח רוב חלל אם תחתוך לרצועות יהיה יותר מרוב היקף ומ"מ אין זה נייח לי. חדא דודאי לענין טריפה מטרפה ברוב חללה אף דליכא רוב היקפא כמ"ש הפר"ח כאן יע"ש. שוב ראיתי שהב"ח רצה לפרש כן יע"ש וכבר תמה עליו הש"ך יע"ש והנה המעיין בב"ח יראה דא"א להלום דבריו כלל וללמוד תורה אני צריך וכדי שלא נשוי' ח"ו כטועה לאדונינו מאורן של ישראל הב"ח ז"ל אשר כל דבריו בנוין על אדני השכל אומר להליץ בעדו קצת: הנה סברתו הוא דדין גרגרת נילף לענין טריפות מבשר החופה הכרס דמבואר לקמן דנקדרה כסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על טפח ופי' שם הב"ח דהטור סובר כרש"י שאם תמתח הקרע ולקרב שפתו אל שפתו יהיה ארכו טפח והסלע ב' שלישי טפח יע"ש ובגמרא משמע דף נ' ב' אמר גניבא אמר רב אסי נקדרה כסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על טפח ולפרש"י והוא פי' הטור לדעת הב"ח א"ש דטעמיה יהיב למלתא מש"ה טריפה שאם תמתח קרע ותקרב שפתו אל שפתו יהיה טפח ולפ"ז ה"ה כאן ע"כ שיעור איסר בעוגל אם תמתח בכפל לא יהיה שיעור חוט המקיף רוב הקנה דאל"כ היה טריפה שאם תמתח ואף בפחות מכאיסר כמו התם וסובר עוד הב"ח דהתם דוקא נקרע באורך הוא דטריפה ולא ברוחב דלא כמ"ש הב"י בסי' מ"ח והש"ך שם אות ו' דה"ה רוחב יעוין שם ועל זה הקשה הב"ח דאיך ישער במחפה הא שיעור איסר אם תמתח ע"כ אין בו רוב היקף דאל"כ טריפה מטעם תמתח וא"כ איך משער במחפה דיש בו רוב היקף ולא כמו שהכין הט"ז והש"ך דהקושיא מניקבה סביב היקפה דמשמע דנקבים עומדים בהיקף דזה אינו אא"כ עומדים באמצע או באורך אפ"ה מס"א גופא מוכח דשיעור איסר אין בו לאם תמתח בכפל יהיה רוב היקף כדאמרן ורצוני לומר יותר מרוב היקף והכל חדא הוא. ולזה תי' דאין זה קושיא כלל דאין הכי נמי דאין בשיעור איסר רוב היקף אם תמתח עד"מ כמו שצייר הב"ח ז"ל גופא רוחב הקנה טפח והיקפו שלשה טפחים ורובו הוה טפח ומחצה ועוד משהו ואיסר הוה רחבו ב' שלישי טפח דהיקפו ב' טפחים ואם תמתח בכפל יהיה טפח הרי אין בו רוב היקף ואפ"ה כל כשיעור הזה שיערוהו חז"ל והלכה למשה מסיני דטריפה ומחפה על פי הקנה חצי רוחב הוה חצי טפח ותמתח יהיה טפח ורביע ואם כן פחות הוא משיעור איסר זה נ"ל לפרש בדעת הב"ח ז"ל להמעיין בדבריו היטב וכל זה היינו אי אם תמתח היינו בכפל דאי כפי' תוס' דף נ' ב' ד"ה לכשתמתח דחוט המקיף כו' לא יצוייר זה ואלו המחבר בסי' ל' כתב רוחב הסלע שליש טפח וזה כפי' התוס' שם ואמנם הב"ח לתרוצי להרשב"א אתי' ולא מצאתי כעת ברשב"א מה שאמר בהא דאם תמתח תעמוד על טפח ובקצר כפי הנראה השמיט כלל הא דגניבא יעויין שם ועם כל הטורח הזה עדיין לא נתיישב דעתי בדברי הב"ח ז"ל יעוין שם היטב: והנה הט"ז תירץ כפשוטו וכן הש"ך ופר"ח כולם לדבר א' כוונו דאין בהם חסרון אין מזיק באורך כ"א ברוחב וביש חסרון מזיק באורך ג"כ וא"כ אין קו' כלל דמה שכתוב בס"ג ניקבה סביב היקפה כו' היינו דביש חסרון אף ששיעור איסר באורך עם רוחב וברוחב לחוד אין בו כשיעור אפ"ה טריפה דקים לחז"ל דבהכי נלקה הרוחב ברוב היקפו כו' וממה שכתב מה חזית דתמתח לרוחב מתוח לאורך ועם כל אריכות דבריו תבין שבא לשלול כוונת הב"ח וכמו שכתבתי אני בפי' דבריו וירצה בזה דודאי ל"ד להא דסי' מ"ח דין דגניבא משמיה דר' אסי שאם תמתח תעמוד על טפח דהתם כל היכי שתמתח הן לאורך או לרוחב יהיה טריפה דאורך שכתב שם הר"מ והמחבר הוא ל"ד כמ"ש הש"ך שם באות ו' מה שאין כן כאן מה חזית דתמתח לרוחב מתוח לאורך והלכך אי איכא שיעור איסר קים לחז"ל דנלקה הרוחב וזה שכתב הכל חדא ר"ל דשיעור איסר הוא שנלקה הרוחב ברוב ומשום הכי מי שאינו בקי ישער במחפה. ומ"ש ישער ברוב היקף היינו מחפה עפ"י הקנה וכמו שכתב הרשב"א הביאו הב"י בספרו והט"ז כאן אות ב' ואם כן אין מתורץ הקו' מס"ד ואם נפרש דברי הט"ז כפשוטו דסובר מה שכתב הט"ו כאן ומי שאינו בקי ישער ברוב רוחב חלל הקנה היינו ברוב היקף לחוד ולא כדעת רשב"א כלל וזה סברא חדשה הוה א"ש טפי דתו אין קו' לא מס"ג ולא מס"ד: ש"ע סָעִיף ב
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א חללה. וכתב בש"ך אבל רוב עובי הדופן של הקנה אינו משלים לרוב שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק ואינה אסורה עד שיפסק רוב החלל ועובי דופן אינו משלים לרוב (שם) וכן אם נפסק מלמטה למעלה שיש רוב חללה אע"פ שרוב עובי קיים טריפה (מהרמ"ט): ש"ע סָעִיף א
ב אסורה. וכתב בש"ך דהוי נבילה ואין להקשות הא קיימא לן לעיל סימן כ"ד סעיף ט"ו בעיקור אפילו לא נשאר אלא מיעוט מחובר במקום אחד כשר התם מיירי שלא נעקר הסימן אלא ממקום חבורו בלחי לכך לא מטריף ברוב אבל הכא שהקלקול בגוף הסימן לכך ברובא מטרפא אבל למטה ממקום השחיטה נקיבתו במשהו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ענין. והש"ך והט"ז חולקין על זה וס"ל דמשמע בכל עוף ובהמה בקנה דידיה קאמר וקושית הרמ"א מתרץ הש"ך בענין אחר וגם הט"ז מתרץ קושית הרמ"א בענין אחר ופוסק ג"כ דיש לשער בבהמה ברוב חלל הבהמה ובספר כנה"ג הניח הדבר בצ"ע: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד חללה. ופי' הש"ך דוקא שניקב סביב הקיפו ממש כזה). אבל אין הנקבים שאין בהם חסרון שבאורך הקנה מצטרפין לרוב ההיקף דלא יהא אלא נסדקה הילכך נקבים שאין בהם חסרון לעולם לא פסלי אלא כשהם עומדים בהיקף הגרגרת אבל נקבים שיש בהם חסרון לא שייך אלא כשעומדים באמצע או באורך הגרגרת דאי בהיקף אפילו אין בהם חסרון פסלי ולפ"ז לשון המחבר מגומגם שכתב ואם ניקב סביב הקיפה אם אין בהם וכו' ואם יש בהם וכו' משמע דביש בהם חסרון נמי אסביב הקיפה קאי וזה אינו וצ"ל דהכי קאמר אם אין בהם חסרון אז אינו טריפה בהיקף מעט אלא בעינן שיקפוהו הקנה ברובו אבל אם יש בו חסרון אם יש כאיסר בנקבים טריפה אע"פ שאינן מקיפים רובו אלא שעומדים קצת נקבים בהיקף וגם קצת באורך דאי אפשר כשיש הרבה נקבים ששיעורם כאיסר שלא יקיפו מעט הקנה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
ה אסורה. ופי' הש"ך שאם יש בו כאיסר אע"פ שאינו בהיקף רוב הקנה טריפה ובזה מתורץ קושית רמ"א מה שמקשה בסעיף שלפני זה דבאמת רוב החלל היא פחות מאיסר והא דבעינן אם יש בו חסרון דאינו נטרף אלא אם יש בו כאיסר משום דאינו עומד בהיקף רוב החלל וכן כתב הט"ז: ש"ע סָעִיף ג
ו מצטרף. וכ' בש"ך דמשמע מדברי המחבר מאחר שלא כ' דין זה למעלה דבאין בהן חסרון אין השלם מצטרף אפי' אין בין נקב לנקב כמלא נקב. וגם משמע שאין חילוק בין בהמה לעוף לענין צירוף השלם אלא ביש בהם חסרון אפי' בבהמה מצטרף לכאיסר כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב וכשאין בהם חסרון אפי' בעוף אין השלם מצטרף להיקף רוב גרגרת דידיה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז אסורה. ופי' הש"ך דמשערין עם השלם כשאין בין נקב לנקב שלא כמלא הנקב ודוקא בנקבים שיש בהם חסרון אבל באין בהם חסרון אז אין מצטרפין השלם שביניהם ומשערין גם בעוף ברוב היקף הקנה דידה: ש"ע סָעִיף ד
ח כאיסר. ופי' הש"ך בנקבה כנפה כ"ע מודו שמשערין ברוב הקנה אבל חסרון במקום אחד ס"ל משערין הגדול לפי גדלו ומבואר בדברי הרא"ש דה"ה דבכל מקום דמשערין בבהמה כגון חסרון הגלגולת כסלע בסי' ל' וכן בניטלה הכבד דבעינן שישתיירו שני זיתים בבהמה כדלקמן סי' מ"א סעיף ב' משערין בעוף לפי ערך השיעור בבהמה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט איסר. וכתב בש"ך לדידן כיון דלא ידעינן שיעורו דאיסר משערינן באם חופה רוב הקנה בין בבהמה בין בעוף: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י אסורה. וכתב בש"ך דכן הדין בין בבהמה בין בעוף דלא כהפוסקים דס"ל דדוקא בעוף הדין כן: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא חלים. וכ' בש"ך בשם ב"י ומהרש"ל אפילו אם נשאר למעלה כ"ש במקום שאינו ראוי לשחיטה דהינו למעלה מטבעת הגדולה לא מהני ואסור וכ"ש למטה ממקום שחיטה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב טריפה. והטעם דמשם ואילך נידון כריאה וע"ל סי' כ' איזו נקרא למטה ממקום שחיטה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג מקומות. וכתב בש"ך דמשמע מדברי רמ"א שאם יכול להיות שמחמת ששחט בשני מקומות נעשה תלינן אפי' בחסרה ואע"ג דלעיל סימן כ"ד סעיף י"ט כ' אם נמצא טבעת על הסכין דאע"ג דיש לומר שע"י גלגול הגרגרת נעשה אפילו הכי אמרינן כל ספק בשחיטה פסול אפילו בנחתך הטבעת מצד א' צ"ל דאפשר דהכא מיירי שלא נחסר הטבעת אלא שני חצאי טבעת דבוקים זה בזה עם העור שביניהם דאז תלינן בסכין שהוליך והביא נעשה א"נ הכא מיירי שנחסר הגרגרת בעקום כזה א"נ שנחסר העור שבין הטבעות א"נ מיירי כשמותחין הקנה מתרמי החסרון כנגד חיתוך העור דבהכי איכא הוכחא שמחמת סכין נעשה מיהו בקושי יש להתיר בכה"ג דמי יודע למתוח כראוי: ש"ע סָעִיף ט
יד ענין. וכתב בש"ך שכ"כ ג"כ בסי' ל"ו גבי ריאה ואפילו למיכנף עשרה ולהקיף אין עושין ג"כ. ובס' אפי רברבי כ' אם יש עוד צד להתיר מקלינן בבדיקה. אבל כל האחרונים מחמירין שלא להקיף בכל ענין וכן המנהג. ואין מקיפין מחולית בהמה זו לבהמה אחרת (דרישה): ש"ע סָעִיף ט
טו חולי. וכתב בש"ך וה"ה כשתפס הקנה לבדו באופן שידע בודאי שלא נגע בוושט ועיין בס"ס כ"א ובסי' כ"ג סעיף ל': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טז לכבד. היינו המזרק הגדול שבכבד אבל בסמפונות הקטנים עיין סי' מ"א: ש"ע סָעִיף י
יז וכשר. והטעם שהם פיות הסמפונות ולא נקבים והלכך אם יש שם נקבים שלא במקום פיות הסמפונות טריפה: ש"ע סָעִיף י
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א ה"ז אסורה. [עבה"ט ועיין בס' לבושי שרד שנסתפק דאפשר הא דהוי נבילה הוא דוקא בפסוקת הגרגרת ברובא אבל בדין חסרון הגרגרת דסעיף ב' דשיעורו כאיסר אעפ"י שהרוב שלם לא הוי נבילה ואף שהרמב"ם ז"ל כתב בכל דיני החסרון שהוא נבילה י"ל דלגרמיה הוא שכתב כן אבל לדעת התוס' פא"ט דף מ"ג סד"ה הנך דטריפות דחסרון גרגרת הוא רק על שם סופו דסופו להיות נפסק רוב א"כ י"ל כיון דעכשיו הגרגרת עדיין בריא הוי שחיטתו שחיטה מעליא ומטהר מידי נבילה ומכ"ש שאינו נבילה מחיים כו' ושוב העלה דגם חסרון גרגרת הוא ג"כ נבילה כמו פסוקת הגרגרת ואפילו בדין דסעיף ג' בנקבה נקבים הרבה שיש בהם חסרון והשלם שביניהם מצטרף לאיסור נמי הוי נבילה אע"ג דהא דקי"ל דהשלם מצטרף היינו משום שסופו לינטל ג"כ ויהיה כאיסר ואז יהיה סופו ליפסק רוב ואם כן זה נידון שתי פעמים על שם סופו אפ"ה דינו כפסוקה ונ"מ אם הוא נבילה לענין או"ב דנוהג בטריפה ואינו נוהג בנבילה (כדלעיל סימן ט"ז ס"ט) אכן הביצים מתרנגולת כזה דינם כדין ביצת טריפה דאסורה מדאורייתא ולא כביצת נבילה דאינה אסורה אלא מדרבנן. וכן ביצת נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ממש הוא דאורייתא ע"ש]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ט
ב דווקא. [בתשובת ח"ס ס"ס מ"ח כתב ע"ז וז"ל צ"ע מלקמן סימן מ"ט ס"ד ועט"ז שם ומה שתירץ בנה"כ שם דבוושט שכיחי קוצים לא שייך הכא ול"ש לחלק דבוושט הוי איתחזק איסורא ולא אמרינן ס"ס דליתא כמ"ש בתשובה (סימן כ"ה) הובא לעיל סימן ל"ג ס"ד עכ"ל]: ש"ע סָעִיף ט
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף ב
א הלכך משערין כו'. דאפי' בעוף כשר כ"ש בבהמה דחיותה מרובה: ש"ע סָעִיף ב
ב ולפי מה כו'. ר"ל דבס"ד בש"ע בעוף אם כו' ובהג"ה כתב ואם כו' וי"א דמשערין כו' והוא דעת הרא"ש שכתב דבעיא דעופא מאי ל"ק אלא דוקא אנפה דאם ישער אותו ג"כ לפי גדלו וקטנו יפסל במעט אלמא דאיסר פחות הוא מרוב: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג שאם יש כו'. כמ"ש בעוף מקפלו כו' אלמא עם השלם שביניהם משערינן: ש"ע סָעִיף ג
ד והוא כו'. כשיעור סמיכת נקבי הנפה ובנפה קיימינן. רש"י: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה ואם נחסרה כו'. כפי' הרי"ף בעופא מאי אכל חסרון גרגרת העוף: ש"ע סָעִיף ד
ו וי"א כו'. כפי' רש"י ורא"ש דל"ק אלא אנפה אבל בנחסרה הוא כמו בכל שיעורי טרפות דמשערין כו': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ט
ז ולא יוכל כו'. כמש"ש מ"מ א': ש"ע סָעִיף ט
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.