א גַּרְגֶּרֶת שֶׁנִּפְסַק רֹב חֲלָלָהּ בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לִשְׁחִיטָה אוֹ לְמַעְלָה מִזֶּה, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.
ב אִם נִקְּבָה נֶקֶב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִסָרוֹן, כְּאִסָר, אֲסוּרָה. וְאִם נִטְּלָה מִמֶּנָּה רְצוּעָה לְאָרְכָּהּ, אִי כַּד מְעַגְּלָת לָהּ הָוְיָא כְּאִסָר, אֲסוּרָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִים בְּשִׁעוּר כְּאִסָר, הִלְכָּךְ מְשַׁעֲרִים אוֹתוֹ בְּרֹב רֹחַב חֲלַל הַקָּנֶה. הַגָּה: וּלְפִי מַה שֶּׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ דְּשִׁעוּר אִסָּר הוּא פָּחוֹת מֵרֹב, אִם כֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי יָבֹא לְהָקֵל. עַל כֵּן נִרְאֶה דְּרָצָה לוֹמַר רֹב רֹחַב חֲלַל קָנֶה שֶׁל עוֹף, דְּהוּא פָּחוֹת מִכְּאִסָּר, וּמִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי יַטְרִיף בְּכָל עִנְיָן, (ד"ע).
ג נִקַּב סְבִיב הֶקֵּפָהּ נְקָבִים דַּקִּים זֶה אֵצֶל זֶה כְּנִקְבֵי הַנָּפָה, אִם אֵין בָּהֶם חִסָרוֹן, מִצְטָרְפִין לְרֹב חֲלָלָהּ, וְאִם יֵשׁ בָּהֶם חִסָרוֹן מִצְטָרְפִין לִכְאִסָר, שֶׁאִם יֵשׁ כְּאִסָר בַּנְּקָבִים עִם הַשָּׁלֵם שֶׁבֵּינֵיהֶם, אֲסוּרָה, וְהוּא שֶׁהַנְּקָבִים סְמוּכִין כָּל כָּךְ, שֶׁאֵין בֵּין נֶקֶב לְנֶקֶב כִּמְלֹא נֶקֶב, אֲבָל אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם יוֹתֵר מִשִּׁעוּר זֶה, אֵין מַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם מִצְטָרֵף.
ד בְּעוֹף, אִם נִקַּב כְּנָפָה, חוֹתֵךְ הַמָּקוֹם הַמְנֻקָּב כְּנָפָה, וּמְשִׂימוֹ עַל פִּי חֲלַל הַקָּנֶה, אִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַפּוֹת רֹב הַקָּנֶה, אֲסוּרָה. הַגָּה: וְאִם נֶחְסְרָה גַּרְגֶּרֶת שֶׁל עוֹף, יֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְשַׁעֲרִין כְּמוֹ בְּנִקְּבָה כְּנָפָה (הָרִי"ף וְהָרַמְבַּ"ם), וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְשַׁעֲרִין הַגָּדוֹל לְפִי גָּדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ, לְפִי עֵרֶךְ הַשִּׁעוּר שֶׁהוּא בִּבְהֵמָה כְּאִסָּר (רַשִׁ"י והרא"ש ורבי ירוחם).
ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נִפְחֲתָה כְּמוֹ דֶּלֶת, שֶׁלֹּא נִטַּל הַפְּחָת אֶלָּא תָּלוּי וְעוֹמֵד וְזָקוּף שָׁם כְּדֶלֶת עַל פִּי הַאֲרֻבָּה, כֵּיוָן שֶׁהַדֶּלֶת סוֹתֵם הַנֶּקֶב צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַפְּחָת גָּדוֹל כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא בּוֹ אִסָר, דְּהַיְנוּ יוֹתֵר מִכְּאִסָר.
ו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נִקְּבָה נֶקֶב מְפֻלָּשׁ מִשְּׁנֵי צְדָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּנֶּקֶב אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ אִסָר לְרָחְבּוֹ, דְּהַיְנוּ כָּעֳבִי אִסָר, אֲסוּרָה.
ז נִסְדְּקָה כֻּלָּהּ לְאָרְכָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסֵר מִמֶּנָּה כְּלוּם, אֲסוּרָה; וְאִם נִשְׁאַר מִמֶּנָּה כָּל שֶׁהוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לִשְׁחִיטָה, כְּשֵׁרָה, מִפְּנֵי שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַצַּוָּאר נִמְשָׁךְ הַסֶדֶק סוֹגֵר וְהוֹלֵךְ, הִלְכָּךְ הָדַר חָלִים.
ח נִקְּבָה לְמַטָּה מִמְּקוֹם שְׁחִיטָה בְּמַשֶּׁהוּ, טְרֵפָה.
ט מָצָא גַּרְגֶּרֶת שֶׁנִּפְסְקָה אוֹ חָסֵר וְאֵינוֹ יָדוּעַ אִם נַעֲשָׂה מֵחַיִּים, וְלֹא יוּכַל לִתְלוֹת שֶׁמֵּחֲמַת הַשְּׁחִיטָה נַעֲשָׂה שֶׁשָּׁחַט בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם חִדּוּשֵׁי רַשְׁבָּ"א), פּוֹסְקָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְרוֹאֶה אִם הֵם שָׁוִים, כְּשֵׁרָה; וְאִם לַאו, אֲסוּרָה, וְאֵין מְדַמִּין אֶלָּא מֵחוּלְיָא לְחוּלְיָא אוֹ מִבַּר חוּלְיָא לְבַר חוּלְיָא, אֲבָל לֹא מֵחוּלְיָא לְבַר חוּלְיָא, וְלֹא מִבַּר חוּלְיָא לְחוּלְיָא. הַגָּה: וְאָנוּ אֵין בְּקִיאִין בַּבְּדִיקָה וְיֵשׁ לְהַטְרִיף בְּכָל עִנְיָן. וְכָל דִּינִים אֵלּוּ דִּנְקוּבָה וְחִסָּרוֹן בַּגַּרְגֶּרֶת הֵם דַּוְקָא כְּשֶׁיָּדוּעַ שֶׁהוּא מֵחֲמַת חֹלִי (בֵּית יוֹסֵף וְאו"ה כְּלָל נ"א), אֲבָל אִם נַעֲשָׂה מֵחֲמַת קוֹץ אוֹ מַחַט, לְדִידָן דְּלֹא בְּקִיאִין בִּבְדִיקַת הַוֵּשֶׁט, טְרֵפָה בְּכָל עִנְיָן דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נִקַּב הַוֵּשֶׁט, דְּלֹא גָּרַע מֵאִלּוּ הָיָה הַצַּוָּאר מְלֻכְלָךְ בְּדָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל"ג.
י הַקָּנֶה בְּסוֹפוֹ, מִשֶּׁנִּכְנַס תַּחַת הֶחָזֶה מִתְפַּצֵּל, וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לִשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים: הָאֶחָד נוֹטֶה לַלֵּב, וְאֶחָד לַכָּבֵד, וְאֶחָד לָרֵאָה, וּשְׁלָשְׁתָּן נְקִיבָתָן בְּמַשֶּׁהוּ. הַגָּה: מִיהוּ בִּקְנֵה הַלֵּב שֶׁהוּא שֻׁמָּן שֶׁיּוֹרֵד בֵּין עֲרֻגּוֹת הָרֵאָה לַלֵּב, רְגִילִין לִהְיוֹת בּוֹ נְקָבִים קְטַנִּים דַּקִּים, וְהַיְנוּ רְבִיתַיְהוּ וְלֹא מִקְּרֵי נְקָבִים, וְכָשֵׁר (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פא"ט וְרוֹקֵחַ וּבִשְׁעָרִים שַׁעַר ל"א).
א סָעִיף א גרגרת שנפסק רוב חללה. שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק ואינה אסורה עד שיפסק רוב החלל ועובי דופן הקנה אינו משלים לרוב הכי איתא בש"ס ופוסקים:
ב סָעִיף א או למעלה מזה. פירוש למעלה מן המקום הראוי לשחיטה נמי דינא הכי דפסוקת הגרגרת ברובא והא דלעיל בסי' כ"ד סט"ו וט"ז בעיקור אפילו לא נשאר אלא מעוטו מחובר במקום אחד כשר התם היינו שלא נעקר הסימן אלא ממקום חבורו בלחי אבל הכא שהקלקול בגוף הסימן ברובא מיטרפא אבל למטה ממקום הראוי לשחיטה יתבאר בסימן זה ס"ח דבמשהו טרפה:
ג סָעִיף א הרי זו אסורה. דעת הב"ח דלהרמב"ם אם נפסקה הגרגרת ברובא ולא נשחטה לא הוי אלא טריפה מחיים וכשנשחטה הוי נבלה וז"א כמ"ש בסימן ל"ג ס"ק ד' ע"ש:
ד סָעִיף ב הלכך משערים אותו ברוב רוחב חלל הקנה. ז"ל הרשב"א ונראה דמ"מ אם אין שעור הקדירה יותר מחצי רוחב עגול פי הקנה כשרה וכדאמרינן גבי עוף מקפלו ומניחו ע"פ הקנה אם חופה רוב קנה טריפה ואם לאו כשרה אלמא בעוף דחיותו מועט אזלינן לרוב פי הקנה כ"ש בבהמה דחיותה גדול עכ"ל ומ"ש הר"ב ולפי מה שיתבאר בסמוך כו' ר"ל מה שכתב בסעיף שאח"ז ניקבה סביב היקפה כו' אם אין בהן חסרון מצטרפין לרוב חללה ואם יש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר נמצא שיעור איסר פחות מרוב וכ"כ בד"מ בהדיא וכן ביאר הדרישה ס"ג וע"כ נ"ל להר"ב דר"ל רוחב חלל הקנה של עוף אבל זהו דחוק מאד ואינו נ"ל כלל דמשמע דבכל עוף ובהמה בקנה דידיה קאמר ועוד דמלשון הרשב"א משמע דבקנה דבהמה קאמר ועוד דהרשב"א כתב שם כן אמתני' (דף נ"ד ע"א) עד כמה תחסר דאיירי בהדיא בבהמה ועוד דאי ברוב חלל הקנה דעוף מיירי אכתי לא ידעינן שעורא דאיזה עוף נשער ורצו לפרש ולא באו אלא לסתום אלא ודאי ברוחב חלל הקנה דבהמה מיירי (דהיינו גסה לגסה ודקה לדקה) ולענין מה שהקשה הר"ב ולפי מה שיתבאר בסמוך כו' לק"מ לפע"ד דודאי שיעור איסר יותר מרוב היקף הגרגרת דבהמה וזהו דבר המורגש לחוש הראות שהרי הוא עכ"פ יותר גדול מגרגרת דעוף וכמו שכתב רש"י והרא"ש והר"ן ושאר פוסקים בעוף דליכא בגרגרת דידיה כאיסר כו' ע"ש וברוב היקף הגרגרת אינו אלא רצועה אחת מנקבים כזה (ובאיסר יש כמה וכמה רצועות כזה אלא דהיכא דאין בנקבים חסרון לעולם לא מצטרפינן לרובא אלא כשהן עומדין סביב היקפה כזה) בענין שאם תחברם יחד יהא נפסק רוב הגרגרת אבל כשהן עומדים באורך הקנה כזה ..... אע"פ שהרצועה היא כ"כ ארוכה כמו רוב היקף הגרגרת לא מצטרפין לרובא דלא יהא אלא מחוברים יחד בודאי לא גרע מנסדקה בסעיף ז' דאפי' לא נשתייר אלא משהו למעלה ולמטה כשר (ועיין בכסף משנה פ"ג מה"ש דין כ"ג ד"ה ניקבה נקבים כו') אבל בנקבים שיש בהן חסרון לא שייך צירוף אלא כשהן עומדין באורך או באמצע הגרגרת דכשהן עומדין בהיקף הגרגרת פשיטא דמצטרפים לרובא דודאי לא גרע מנקבים שאין בהן חסרון ולא נפקא לן מידי ביש בהן חסרון אלא ודאי מה דמצטרפים נקבים שיש בהן חסרון לכאיסר היינו כשהן עומדים באורך או באמצע הגרגרת בענין שאין מקיפים רוב הקנה וא"כ לק"מ דאע"ג דרוב הוי פחות מכאיסר וכמ"ש וכדמשמע נמי קצת מפירש"י (דף מ"ה ע"א) ד"ה אלמא כיון כו' עד וגבי נקבים בעי כאיסר לשערינהו ע"ש מ"מ באין בהן חסרון טריפה כיון שהן עומדים בהיקף הגרגרת דהוי ממש כנפסקה אם תחברם יחד אבל ביש בהן חסרון ע"כ מיירי כשהן באורך הקנה וכדפי' ולא שייך צירוף רובא דהא אינן עומדין בהיקף והלכך כי מטרפי' בנקבים שיש בהן חסרון ע"כ לא מטעם נפסקה אתינא עלה אלא מטעם דהוי כנחסרה והלכך מצטרפים לשיעור נחסרה דהיינו כאיסר והוא יותר מרוב חלל הקנה וכאשר כתבתי מוכח מדברי ר' ירוחם שכתב וז"ל יש מי שכתב שאם הוא עוף גס ויש בקנה דידיה כאיסר משערינן בו כאיסר כמו בבהמה וי"מ דעוף דאין חיותו כ"כ כבהמה לא שיערו בו כאיסר אפי' יש ברחבו כאיסר אלא משערינן ברוב וראשון נראה עיקר עכ"ל ומביאו ב"י ומדכתב דעוף אין חיותו כ"כ כו' מכלל דשיעורא דאיסר הוא יותר מאם חופה דעוף גדול וכ"ש שהוא יותר מרוב היקף גרגרת דידיה ואפ"ה כתב שראשון נראה עיקר דהיינו בנקבים שיש בהן חסרון שמצטרפין לכאיסר בעוף גדול ובאין בהן חסרון ע"כ הוא מודה דאף בעוף גדול מצטרפין לרובא א"כ יהא אין בהן חסרון חמור מיש בהן חסרון אלא ודאי נקבים שאין בהן חסרון לא שייכי אלא כשעומדין בהיקף הגרגרת ונקבים שיש בהן חסרון לא שייכי אלא באמצע הגרגרת או באורך וכדפי' וכן משמע מדברי שאר הפוסקים כדפי' ובעט"ז כתב וז"ל ועכשיו שא"א בקיאין באיסר כמה הוי אנו משערינן ברוחב חלל הקנה וגם בבהמה אנו משערינן כן שאם הנקבים שביניהם חופה חלל פי הקנה טריפה וכן בנקיבת נקב ארוך משערינן חסרון הרצועה ג"כ כשיעור זה עכ"ל והשמיט הגהת הר"ב ואולי כוון למה שכתבתי ומ"ש הב"ח סעיף ח' בזה לא ירדתי לסוף דעתו בכל דבריו ע"ש:
ה סָעִיף ג ניקב סביב היקפה כו'. פי' דוקא שניקב סביב היקפה ממש כזה) אבל אין הנקבים שאין בהן חסרון שבאורך הקנה מצטרפין לרוב ההיקף דלא יהא אלא נסדקה הלכך נקבים שאין בהן חסרון לעולם לא פסלי אלא כשהן עומדין בהיקף הגרגרת ברובם וכ"כ הרא"ש וז"ל נקבים שאין בהן חסרון מצטרפין לרובא אם עומדים בהיקף הגרגרת עכ"ל אבל נקבים שיש בהן חסרון לא שייך אלא כשעומדין באמצע או באורך הגרגרת דאי בהיקף אפילו אין בהן חסרון פסלי דומיא דנפסקה ולא נפקא לן מידי במאי דיש בהן חסרון ולפ"ז לשון המחבר מגומגם שפתח ברישא ניקבה סביב היקפה אם אין בהן כו' ואם יש בהן כו' משמע דביש חסרון נמי אסביב היקפה קאי גם לשון הטור מגומגם יותר שכתב ואם ניקבה סביב היקפה נקבים דקים זא"ז כנקבי הנפה אם יש בהן חסרון מצטרפין כאיסר שאם יש כאיסר בנקבים עם השלם שביניהם טריפה ואם אין בהן חסרון שיעורא ברובא עד כאן לשונו ולכן צ"ל דה"ק ואם ניקבה סביב היקפה אז הדין כך שאם יש כאיסר בנקבים כו' טריפה אע"פ שאינם מקיפים רובא אלא שעומדים קצת נקבים בהיקף וגם קצת באורך דאי אפשר כשיש הרבה נקבים ששיעורן כאיסר שלא יקיפו מעט הקנה ואם אין בהן חסרון אז אינה טריפה בהיקף מעט אלא בעינן שיקיפו הקנה ברובא וכך תפרש דברי המחבר וק"ל:
ו סָעִיף ג ואם יש בהן חסרון כו' שאם יש כאיסר בנקבים עם השלם שביניהם כו'. מדכתב גבי נקבים שיש בהן חסרון שאם יש כאיסר בנקבים עם השלם שביניהם כו' ולא כתב נמי הכי ברישא גבי נקבים שאין בהן חסרון שגם השלם שביניהם מצטרף לרובא מכלל דס"ל דבאין בהן חסרון אין השלם מצטרף אפילו אין בין נקב לנקב כמלא נקב וגם משמע מדברי המחבר שאין חילוק בין בהמה לעוף לענין צירוף השלם אלא ביש בהן חסרון אפילו בבהמה מצטרף השלם לכאיסר כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב וכשאין בהן חסרון אפילו בעוף אין השלם מצטרף להיקף רוב הגרגרת דידיה וכן הוכחתי בספרי שזהו דעת רש"י והרשב"א והרא"ש וטור ור"י:
ז סָעִיף ד בעוף אם ניקב כו'. פי' נקבים שיש בהן חסרון דשיעורן בבהמה כאיסר ובעוף דליכא בגרגרת דידיה כאיסר ואם נשער לפי ערך שיעור איסר בבהמה א"כ יהיה קטן מאד שיעור חסרונו דכשנצטרף ג"כ השלם שביניהם יהי' בזה חומרא גדולה הלכך שעורו באם חופה כו' אבל בנקבים שאין בהן חסרון דבעינן שיהו עומדים בהיקף הגרגרת אין חילוק בין בהמה לעוף דלעולם מצטרפים כל חד וחד רוב היקף גרגרת דידיה כ"כ הרא"ש ורבינו ירוחם:
ח סָעִיף ד ומשימו על פי חלל הקנה כו'. משמע דאף השלם שביניהם מצטרף כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב מיהו היינו דוקא בנקבים שיש בהן חסרון דבבהמה משערינן כאיסר ובעוף באם חופה אבל באין בהן חסרון אז אין מצטרף השלם שביניהם וכמ"ש בס"ק ו' ומשערינן גם בעוף ברוב היקף קנה דידיה:
ט סָעִיף ד וי"א דמשערין הגדול כו'. בנקבה כנפה כולי עלמא מודו שמשערין באם חופה לפי שכשנשער הגדול לפי גדלו כו' ונחשב השלם כנקוב יהיה קטן מאד שיעור חסרונו וכמ"ש בס"ק ו' אבל בחסרון במקום אחד לעולם משערין הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ומבואר בדברי הרא"ש דה"ה בכל מקום דמשערין בבהמה כגון בחסרון דגולגולת כסלע בסימן ל' וכן בנטילת הכבד דבעינן שישתיירו שתי זיתים בבהמה כדלקמן סי' מ"א סעיף ב' משערין בעוף לפי ערך השיעור בבהמה (ומיירי בעוף דיבשה ובדקו ונמצא שלא ניקב קרום של מוח אפ"ה אם הנקב גדול כל כך לפי ערך השיעור סלע בבהמה טרפה ועיין בסי' ל' ודוק):
י סָעִיף ה דהיינו יותר מכאיסר כו'. עמ"ש ר' ירוחם וב"י בזה ולפי דלדידן לא נ"מ מידי דגם לרש"י והרא"ש כיון דלא ידעינן שיעורא דאיסר גם בנפחתה משערין באם חופה בין בבהמה בין בעוף קצרתי:
יא סָעִיף ו י"א שאם ניקבה נקב מפולש כו'. מדברי הרי"ף והרמב"ם נראה דבעוף מיירי וכמבואר בב"י מיהו נראה דגם בבהמה דינא הכי לדידהו דאם ניקבה נקב מפולש משני צדדים משערין כעובי איסר אלא שבאו לפרש דלא נימא דוקא בבהמה אבל בעוף שעורו באם חופה שהוא קטן משני עביי איסר וכמ"ש הכ"מ ספ"ג מה"ש דאם חופה קטן משיעורא דשני עביי איסר אלא) אף בעופא אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנם עובי איסר לרוחבו בשני הנקבים וה"ה בבהמה נמי דאם נפחתה משערין כדי שיכנס איסר בעביו בשני הנקבים המפולשים וכן מוכח מדברי הטור דלהרי"ף והרמב"ם נמי דינא הכי ובכ"מ השיג על הטור ורצונו דמדכתבו הרי"ף והרמב"ם דין זה בעוף דעתם אבל לא בבהמה וכ"כ בד"מ ומ"ש הוא ברור:
יב סָעִיף ז ואם נשאר כו'. והב"ח השיג על המחבר שדין זה תלוי בחלוף גרסאות כו' ע"ש ולפעד"נ דאף לפי הגירסא איכא דאמרי כו' י"ל דה"פ א"ד דר' יוחנן לא אמר משהו למעלה ולמטה אלא ר' יהונתן אמר כך ואמרי הכי קמיה דר' יוחנן משמי' דר"י ואמר ר' יוחנן ידעין כו' ושבחי' לר' יונתן ע"ש וגם בלא"ה הא הרי"ף והרמב"ם ורש"י והרשב"א והרא"ש ור' ירוחם והכל בו ומהרש"ל פא"ט סי' י' קיימי בשיטת המחבר:
יג סָעִיף ז למעלה ולמטה במקום הראוי לשחיטה כו'. כ' ב"י דדוקא לאפוקי מקום שאינו ראוי לשחיטה למטה אבל שיור לצד מעלה אפי' במקום שאינו ראוי לשחיטה מהני דהא במקום ההוא לא מיפסל אלא ברוב עכ"ל וכ"כ העט"ז והב"ח כ' וז"ל אבל הרמב"ם ספ"ג מה"ש כתב נסדקה לארכה אפילו לא נשתייר מן המקום הראוי בה לשחיטה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשר כו' עד גם בש"ע חזר בו וכ' כלשון הרמב"ם עכ"ל ולא ידעתי מה חזרה יש כאן שהרי אדרבה כוון ודקדק וכ' בהיפך מל' הרמב"ם שהרמב"ם כתב אפילו לא נשתייר מן המקום הראוי לשחיטה אלא משהו למעלה כו' משמע להדיא דמן המקום הראוי לשחיטה קאי נמי אמשהו למעלה דסמיך ליה והמחבר כתב בהיפך ומשמע דה"ק ואם נשאר משהו למעלה בכל מקום שנשאר דשם לא הוי נקיבתו במשהו ומשהו למטה במקום הראוי לשחיטה כשר מיהו לענין דינא גם דעת מהרש"ל שם דאפי' למעלה מטבעת הגדולה לא מהני שיור ועיין בסי' כ' ס"ק א':
יד סָעִיף ח למטה ממקום שחיטה כו'. עיין בסי' כ' איזו נקרא למטה ממקום שחיטה בעוף ובבהמה:
טו סָעִיף ח במשהו וטריפה. דמשם ואילך נידון כריאה לאסור בנקיבה כדלקמן בסעיף י':
טז סָעִיף ט ולא יוכל לתלות שמחמת השחיטה כו'. משמעהא אם יכול לתלות שמחמת ששחט בב' מקומות נעשה תלינן אפילו בחסרה ואע"ג דלעיל בסי' כ"ד סעיף י"ט אם נמצא טבעת על הסכין דאע"ג די"ל שעל ידי גלגול הגרגרת נעשה וכמ"ש האגור אפ"ה אמרינן כל ספק בשחיטה פסול אפילו בנחתך הטבעת מצד א' י"ל דאפשר דהכא מיירי שלא נחסר טבעת אלא שני חצאי טבעת דבוקים זה בזה עם עור שביניהם דאין דרך עיקור שיהיו הטבעות נחתכים לשנים בהקיפם ומחוברים יחד בעור המחברן אלא ודאי בסכין דרך שחיטה שהוליך והביא נעשה ועל ידי גלגול הגרגרת נחתכו לשנים בהקיפם א"נ הכא מיירי שנחסר הגרגרת בעקום כזה א"נ שנחסר העור שבין הטבעות א"נ מיירי שכשמותחים הקנה מתרמי החסרון כנגד חתך העור וכדמשמע בהדיא מדברי הרשב"א דבכה"ג תלינן בסכין ע"ש דכיון דהכי הוא איכא הוכחה שמחמת סכין נעשה מיהו בקושי יש להתיר בכה"ג דמי יודע למתוח כראוי:
יז סָעִיף ט אלא מחוליא כו'. ז"ל הטור ובר חוליא הוי מחציו של טבעת כלפי מטה ממקום שמתחילין להיות דקין וי"מ חוליא היינו טבעת ובר חוליא היינו עור שבין הטבעות וטוב לחוש לדברי שניהם ע"כ. ומיהו כתב רש"י דחוליא היינו שלשה טבעות וכ"כ הרא"ש:
יח סָעִיף ט ואנו אין בקיאין בבדיקה. כ"כ גם כן לענין הקפה בריאה בסימן ל"ו סעיף ה' שאין אנו בקיאין בבדיקה כזו ע"ש. ובס' אפי רברבי כ' מיהו אם יש עוד קצת צד להתיר יש להקל ע"י בדיקה:
יט סָעִיף ט כשידוע שהוא מחמת חולי. א"נ שתפס הקנה לבדו בידו באופן שיודע בודאי שלא נגע בושט כ"כ ב"י ועיין בס"ס כ"א ובסי' כ"ג ס"ק ט"ו:
כ סָעִיף י האחד נוטה ללב. והוא המזרק הגדול שיוצא ממנו לריאה:
כא סָעִיף י ואחד לכבד. היינו המזרק הגדול שבכבד והוא נקרא סמפונא רבא דכבדא אבל סמפונות הקטנים שבכבד יתבאר דינם בסימן מ"א וכן הסמפונות הקטנים שבריאה יתבאר דינם בסי' ל"ו סעיף ו':
כב סָעִיף י רגילים להיות בו נקבים דקים כו'. וכתב הב"י ואני שמעתי הטעם שאותן הנקבים הם פיות הסמפונות ולא נקבים נינהו ע"כ ומביאו ד"מ ואינו דומה שמיעה לראיה שכן ראיתי בעיני והוא פשוט והלכך אם יש נקבים שלא במקום פיות הסמפונות טרפה:
א סָעִיף א או למעלה מזה. אבל למטה ממקום שחיטה נקיבתו במשהו כמ"ש לקמן:
ב סָעִיף ב ברוב רוחב חלל הקנה. הטעם בזה מדמצינו אפילו בעוף דחיותו מועט דמותר אם מקפלו ומניחו על רוחב חלל הקנה כמ"ש סעיף ג' כ"ש בבהמה דחיותו גדול כ"כ הרשב"א:
ג סָעִיף ב ולפי מה שיתבאר כו'. היינו בסעיף ג' דבאין חסרון דקיל היא ברוב וביש חסרון דחמיר הוא כאיסר וא"ל קושית רמ"א דנגד רוב ההיקף הוה איסר זוטר מיניה אבל נגד רוב רוחב חלל הקנה איסר גדול ממנו פשוט דזה אינו דשיעור גדול יש במכסה כל שטח רוחב החלל וממלא אותו ממה שיש בחוט המקיף סביב ההיקף של הקנה וע"כ תירץ רמ"א דמיירי כאן בחלל קנה עוף ודברי הרשב"א אינם משמע כן דלא הזכיר כלל עוף וז"כ א"ל דעיקר החומרא בסמוך דנצרף השלם עם הנקבים דא"כ קשה היה לנו לצרף ולשער בין הכל ברוב ההיקף כמו באין חסרון בנקבים ולמה ניזול כאן לקולא לשער בכאיסר וראיתי רבים דוחקים עצמם לתרץ קושית רמ"א בדרכים אחרי' ולא שוה לי והנראה לע"ד דליכא קושיא כל עיקר דודאי אנו רואים דבסדק יש חילוק בין אורך לרוחב דבאורך אין סדק מזיק אפילו גדול מאד וברוחב מזיק ברוב היקף הקנה שזהו פסוקת הגרגרת שהיא הל"מ ברוב אלא דאם יש חסרון בנקב ובאותו חסרון יש בו חלק מן הרוחב ומן האורך דצד האורך שבו אינו מזיק מה תאמר דמזיק עכ"פ מצד החסרון שבו הנה באותו חסרון עיקר ההיזק מחמת חלק הרוחב שבו ואתה רוצה למותחו ולעשות ממנו כמו סדק ולמדוד בו ברוב היקף הקנה אני אומר לך תמתח אותו לאורך הקנה ולא יפסל כלום ע"כ נתנו חכמים שיעור כאיסר שאם כל חלל החסרון כאיסר שהוא יותר מרוב היקף אם תמתח אותו ותעשה ממנו סדק לרחבו מ"מ בעינן דוקא כשיעור זה כיון שבאמת אין כל הנקב ברוחב רק שעם חלק האורך נעשה כך אחר שתמתח אותו ע"כ אנו מטריפין כשיעור זה אע"פ שרוב היקף קיים ומיעוטו יש בו נקב בחסרון כשיעור איסר עם האורך וע"כ גם בסיפא ניחא מטעם זה דשם מיירי שהנקבים בהיקף הקנה ע"כ אם אין בהם חסרון אנו משערין ברובו בהיקיפו כשאר פסוקת הגרגרת שנסדק סדק אחד ברחבו ברובו ה"נ בהנהו סדקים קטנים ואע"ג דהנהו סדקים קטנים הם ארוכים מאד מ"מ לאורך הגרגרת אין אנו מצטרפין רק רוחב שלהם כי האורך אינו מזיק כלל אין אנו חושבין רק רוחבו באורך כל שהוא ואם היה רוב ההיקף שלם כשר אבל אם יש חסרון בנקבים קטנים אלו אז החסרון גורם לך שתשער גם כל האורך כיון שבכל האורך יש בו חלק הרוחב ומזיק בו בזה דינו כמו שנחסר נקב אחד גדול כשיעור כל הנקבים אלו עם השלם שביניהם ושיעורו כאיסר וכדלעיל ממש והחומרא בזה דאע"פ שרוב היקף הקנה לא נלקה כלל טרפה כיון שיש חלל כאיסר נמצא הך כאיסר אין בו חומרא טפי משיעור רוב ההיקף דתרוייהו חדא הם אלא ששיעור רוב הוא באם אין חסרון ואין אתה חושב רק רוחב הסדקים לא האורך כלל ואם יש חסרון אתה חושב גם האורך כיון שיש בו חסרון ומ"מ לא נאמר דהוה כאילו כולו כשיעור הרוחב אלא קים להו לחכמים דבחלל כאיסר יש בו לקותא מצד רוחב שלו כשיעור רוב ההיקף אבל בפחות מאיסר כשר אע"פ שיש שיעור רוב אם תמתח אותו ולפ"ז יפה אמרו מי שאינו בקי בשיעור כאיסר יחמיר לשער ברוב ההיקף והחומרא בזה דביש נקב בחסרון אנו חושבים כל החסרון כאלו הוא לרוחבו נמצא טרפה אפי' אם החסרון בחלל כפחות מאיסר כנלע"ד ברור אחר שירדתי לעומקו של דבר בסייעתא דשמיא והצעתי הדבר לפני גדולים והוטב בעיניהם:
א סָעִיף א חללה. וכתב בש"ך אבל רוב עובי הדופן של הקנה אינו משלים לרוב שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק ואינה אסורה עד שיפסק רוב החלל ועובי דופן אינו משלים לרוב (שם) וכן אם נפסק מלמטה למעלה שיש רוב חללה אע"פ שרוב עובי קיים טריפה (מהרמ"ט):
ב סָעִיף א אסורה. וכתב בש"ך דהוי נבילה ואין להקשות הא קיימא לן לעיל סימן כ"ד סעיף ט"ו בעיקור אפילו לא נשאר אלא מיעוט מחובר במקום אחד כשר התם מיירי שלא נעקר הסימן אלא ממקום חבורו בלחי לכך לא מטריף ברוב אבל הכא שהקלקול בגוף הסימן לכך ברובא מטרפא אבל למטה ממקום השחיטה נקיבתו במשהו:
ג סָעִיף ב ענין. והש"ך והט"ז חולקין על זה וס"ל דמשמע בכל עוף ובהמה בקנה דידיה קאמר וקושית הרמ"א מתרץ הש"ך בענין אחר וגם הט"ז מתרץ קושית הרמ"א בענין אחר ופוסק ג"כ דיש לשער בבהמה ברוב חלל הבהמה ובספר כנה"ג הניח הדבר בצ"ע:
ד סָעִיף ג חללה. ופי' הש"ך דוקא שניקב סביב הקיפו ממש כזה). אבל אין הנקבים שאין בהם חסרון שבאורך הקנה מצטרפין לרוב ההיקף דלא יהא אלא נסדקה הילכך נקבים שאין בהם חסרון לעולם לא פסלי אלא כשהם עומדים בהיקף הגרגרת אבל נקבים שיש בהם חסרון לא שייך אלא כשעומדים באמצע או באורך הגרגרת דאי בהיקף אפילו אין בהם חסרון פסלי ולפ"ז לשון המחבר מגומגם שכתב ואם ניקב סביב הקיפה אם אין בהם וכו' ואם יש בהם וכו' משמע דביש בהם חסרון נמי אסביב הקיפה קאי וזה אינו וצ"ל דהכי קאמר אם אין בהם חסרון אז אינו טריפה בהיקף מעט אלא בעינן שיקפוהו הקנה ברובו אבל אם יש בו חסרון אם יש כאיסר בנקבים טריפה אע"פ שאינן מקיפים רובו אלא שעומדים קצת נקבים בהיקף וגם קצת באורך דאי אפשר כשיש הרבה נקבים ששיעורם כאיסר שלא יקיפו מעט הקנה עכ"ל:
ה סָעִיף ג אסורה. ופי' הש"ך שאם יש בו כאיסר אע"פ שאינו בהיקף רוב הקנה טריפה ובזה מתורץ קושית רמ"א מה שמקשה בסעיף שלפני זה דבאמת רוב החלל היא פחות מאיסר והא דבעינן אם יש בו חסרון דאינו נטרף אלא אם יש בו כאיסר משום דאינו עומד בהיקף רוב החלל וכן כתב הט"ז:
ו סָעִיף ג מצטרף. וכ' בש"ך דמשמע מדברי המחבר מאחר שלא כ' דין זה למעלה דבאין בהן חסרון אין השלם מצטרף אפי' אין בין נקב לנקב כמלא נקב. וגם משמע שאין חילוק בין בהמה לעוף לענין צירוף השלם אלא ביש בהם חסרון אפי' בבהמה מצטרף לכאיסר כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב וכשאין בהם חסרון אפי' בעוף אין השלם מצטרף להיקף רוב גרגרת דידיה:
ז סָעִיף ד אסורה. ופי' הש"ך דמשערין עם השלם כשאין בין נקב לנקב שלא כמלא הנקב ודוקא בנקבים שיש בהם חסרון אבל באין בהם חסרון אז אין מצטרפין השלם שביניהם ומשערין גם בעוף ברוב היקף הקנה דידה:
ח סָעִיף ד כאיסר. ופי' הש"ך בנקבה כנפה כ"ע מודו שמשערין ברוב הקנה אבל חסרון במקום אחד ס"ל משערין הגדול לפי גדלו ומבואר בדברי הרא"ש דה"ה דבכל מקום דמשערין בבהמה כגון חסרון הגלגולת כסלע בסי' ל' וכן בניטלה הכבד דבעינן שישתיירו שני זיתים בבהמה כדלקמן סי' מ"א סעיף ב' משערין בעוף לפי ערך השיעור בבהמה:
ט סָעִיף ה איסר. וכתב בש"ך לדידן כיון דלא ידעינן שיעורו דאיסר משערינן באם חופה רוב הקנה בין בבהמה בין בעוף:
י סָעִיף ו אסורה. וכתב בש"ך דכן הדין בין בבהמה בין בעוף דלא כהפוסקים דס"ל דדוקא בעוף הדין כן:
יא סָעִיף ז חלים. וכ' בש"ך בשם ב"י ומהרש"ל אפילו אם נשאר למעלה כ"ש במקום שאינו ראוי לשחיטה דהינו למעלה מטבעת הגדולה לא מהני ואסור וכ"ש למטה ממקום שחיטה:
יב סָעִיף ח טריפה. והטעם דמשם ואילך נידון כריאה וע"ל סי' כ' איזו נקרא למטה ממקום שחיטה:
יג סָעִיף ט מקומות. וכתב בש"ך דמשמע מדברי רמ"א שאם יכול להיות שמחמת ששחט בשני מקומות נעשה תלינן אפי' בחסרה ואע"ג דלעיל סימן כ"ד סעיף י"ט כ' אם נמצא טבעת על הסכין דאע"ג דיש לומר שע"י גלגול הגרגרת נעשה אפילו הכי אמרינן כל ספק בשחיטה פסול אפילו בנחתך הטבעת מצד א' צ"ל דאפשר דהכא מיירי שלא נחסר הטבעת אלא שני חצאי טבעת דבוקים זה בזה עם העור שביניהם דאז תלינן בסכין שהוליך והביא נעשה א"נ הכא מיירי שנחסר הגרגרת בעקום כזה א"נ שנחסר העור שבין הטבעות א"נ מיירי כשמותחין הקנה מתרמי החסרון כנגד חיתוך העור דבהכי איכא הוכחא שמחמת סכין נעשה מיהו בקושי יש להתיר בכה"ג דמי יודע למתוח כראוי:
יד סָעִיף ט ענין. וכתב בש"ך שכ"כ ג"כ בסי' ל"ו גבי ריאה ואפילו למיכנף עשרה ולהקיף אין עושין ג"כ. ובס' אפי רברבי כ' אם יש עוד צד להתיר מקלינן בבדיקה. אבל כל האחרונים מחמירין שלא להקיף בכל ענין וכן המנהג. ואין מקיפין מחולית בהמה זו לבהמה אחרת (דרישה):
טו סָעִיף ט חולי. וכתב בש"ך וה"ה כשתפס הקנה לבדו באופן שידע בודאי שלא נגע בוושט ועיין בס"ס כ"א ובסי' כ"ג סעיף ל':
טז סָעִיף י לכבד. היינו המזרק הגדול שבכבד אבל בסמפונות הקטנים עיין סי' מ"א:
יז סָעִיף י וכשר. והטעם שהם פיות הסמפונות ולא נקבים והלכך אם יש שם נקבים שלא במקום פיות הסמפונות טריפה:
א סָעִיף א ה"ז אסורה. [עבה"ט ועיין בס' לבושי שרד שנסתפק דאפשר הא דהוי נבילה הוא דוקא בפסוקת הגרגרת ברובא אבל בדין חסרון הגרגרת דסעיף ב' דשיעורו כאיסר אעפ"י שהרוב שלם לא הוי נבילה ואף שהרמב"ם ז"ל כתב בכל דיני החסרון שהוא נבילה י"ל דלגרמיה הוא שכתב כן אבל לדעת התוס' פא"ט דף מ"ג סד"ה הנך דטריפות דחסרון גרגרת הוא רק על שם סופו דסופו להיות נפסק רוב א"כ י"ל כיון דעכשיו הגרגרת עדיין בריא הוי שחיטתו שחיטה מעליא ומטהר מידי נבילה ומכ"ש שאינו נבילה מחיים כו' ושוב העלה דגם חסרון גרגרת הוא ג"כ נבילה כמו פסוקת הגרגרת ואפילו בדין דסעיף ג' בנקבה נקבים הרבה שיש בהם חסרון והשלם שביניהם מצטרף לאיסור נמי הוי נבילה אע"ג דהא דקי"ל דהשלם מצטרף היינו משום שסופו לינטל ג"כ ויהיה כאיסר ואז יהיה סופו ליפסק רוב ואם כן זה נידון שתי פעמים על שם סופו אפ"ה דינו כפסוקה ונ"מ אם הוא נבילה לענין או"ב דנוהג בטריפה ואינו נוהג בנבילה (כדלעיל סימן ט"ז ס"ט) אכן הביצים מתרנגולת כזה דינם כדין ביצת טריפה דאסורה מדאורייתא ולא כביצת נבילה דאינה אסורה אלא מדרבנן. וכן ביצת נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ממש הוא דאורייתא ע"ש]:
ב סָעִיף ט דווקא. [בתשובת ח"ס ס"ס מ"ח כתב ע"ז וז"ל צ"ע מלקמן סימן מ"ט ס"ד ועט"ז שם ומה שתירץ בנה"כ שם דבוושט שכיחי קוצים לא שייך הכא ול"ש לחלק דבוושט הוי איתחזק איסורא ולא אמרינן ס"ס דליתא כמ"ש בתשובה (סימן כ"ה) הובא לעיל סימן ל"ג ס"ד עכ"ל]:
א סָעִיף ב הלכך משערין כו'. דאפי' בעוף כשר כ"ש בבהמה דחיותה מרובה:
ב סָעִיף ב ולפי מה כו'. ר"ל דבס"ד בש"ע בעוף אם כו' ובהג"ה כתב ואם כו' וי"א דמשערין כו' והוא דעת הרא"ש שכתב דבעיא דעופא מאי ל"ק אלא דוקא אנפה דאם ישער אותו ג"כ לפי גדלו וקטנו יפסל במעט אלמא דאיסר פחות הוא מרוב:
ג סָעִיף ג שאם יש כו'. כמ"ש בעוף מקפלו כו' אלמא עם השלם שביניהם משערינן:
ד סָעִיף ג והוא כו'. כשיעור סמיכת נקבי הנפה ובנפה קיימינן. רש"י:
ה סָעִיף ד ואם נחסרה כו'. כפי' הרי"ף בעופא מאי אכל חסרון גרגרת העוף:
ו סָעִיף ד וי"א כו'. כפי' רש"י ורא"ש דל"ק אלא אנפה אבל בנחסרה הוא כמו בכל שיעורי טרפות דמשערין כו':
ז סָעִיף ט ולא יוכל כו'. כמש"ש מ"מ א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.