א נִטַּל הַלֶּחִי הַתַּחְתּוֹן, כְּשֵׁרָה, וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לִחְיוֹת עַל יְדֵי הַמְרָאָה וְהַלְעָטָה. הַגָּה: וְכֵן עוֹף שֶׁנִּטַּל חַרְטוּמוֹ וְיָכוֹל לִחְיוֹת עַל יְדֵי הַמְרָאָה וְהַלְעָטָה, כָּשֵׁר. (א"ו הָאָרֹךְ כְּלָל נ"ד וְרוֹקֵחַ).
ב נִטַּל הַלֶּחִי הָעֶלְיוֹן, לְהַרַמְבַּ"ם טְרֵפָה; וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו.
ג וֵשֶׁט אוֹ תֻּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט שֶׁנִּקַּב לַחֲלָלוֹ, בְּכָל שֶׁהוּא, נְבֵלָה.
ד שְׁנֵי עוֹרוֹת יֵשׁ לַוֵּשֶׁט, נִקַּב אֶחָד מֵהֶם, כְּשֵׁרָה; נִקְּבוּ שְׁנֵיהֶם, אֲסוּרָה, וַאֲפִלּוּ עָלָה בּוֹ קְרוּם וְנִסְתַּם, וַאֲפִלּוּ נִקְּבוּ זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה, אֲסוּרָה; וְהוּא שֶׁנִּקְּבוּ שְׁנֵיהֶם מֵרוּחַ אֶחָד, דְּאֶפְשָׁר דְּמִתְרְמֵי אַהֲדָדֵי. (פֵּרוּשׁ שֶׁמִּזְדָּמְנִים לְהִתְכַּוֵּן יַחַד). (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיטְבָ"א). הַגָּה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּנִכָּר שֶׁהַנֶּקֶב בָּא מֵחֲמַת חֹלִי, אֲבָל אִם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁנִּקַּב עַל יְדֵי קוֹץ, אֲפִלּוּ לֹא נִקַּב רַק הַפְּנִימִי, טְרֵפָה, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נִקַּב גַּם הַחִיצוֹן, וּוֵשֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ וְר"ן וְעוֹד פּוֹסְקִים).
ה עוֹרוֹת אֵלּוּ הַחִיצוֹן אָדֹם, וְהַפְּנִימִי לָבָן, וְאִם נִתְחַלְּפוּ שֶׁהַחִיצוֹן לָבָן וּפְנִימִי אָדֹם, טְרֵפָה. וְכֵן אִם שְׁנֵיהֶם אֲדֻמִּים אוֹ לְבָנִים, טְרֵפָה. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי וְשָׁטִים אוֹ שְׁנֵי קָנִים, דִּטְרֵפָה. (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל כ' סִימָן ט').
ו וֵשֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ אֵצֶל דְּרוּסָה שֶׁצְּרִיכָה בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא אָדֹם אֵין אֹדֶם הָאֶרֶס נִכָּר בּוֹ; כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, אִם עוֹף הוּא, בּוֹדֵק הַקָּנֶה מִבַּחוּץ וְשׁוֹחֲטוֹ, וְאַחַר כָּךְ מְהַפֵּךְ הַוֵּשֶׁט וּבוֹדְקוֹ מִבִּפְנִים; וְאִם בְּהֵמָה הִיא, אֵין לָהּ תַּקָּנָה. הַגָּה: וּלְדִידָן דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בַּבְּדִיקָה, אַף עוֹף אֵין לוֹ תַּקָּנָה.
ז וּלְעִנְיַן נֶקֶב נָמֵי אֵין לַוֵּשֶׁט בְּדִיקָה מִבַּחוּץ אֶלָּא מִבִּפְנִים.
ח עוֹף הַבָּא לְפָנֵינוּ וְצַוָּארוֹ מְלֻכְלָךְ בְּדָם, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה (ע"ל סי' נ"ז) לִבְדֹּק כָּל הֶחָלָל, אֲבָל חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק נְקוּבָה, לִבְדֹּק מָקוֹם הַמְלֻכְלָךְ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין כָּל עוֹף אוֹ בְּהֵמָה דְּצַוָּארָהּ מְלֻכְלָךְ בְּדָם, דְּחַיְישִׁינָן לִנְקִיבַת הַוֵּשֶׁט וְאֵין אָנוּ בְּקִיאִין (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פא"ט בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ), וְכֵן הַמִּנְהָג.
ט נִמְצָא קוֹץ בַּוֵּשֶׁט לְאָרְכּוֹ אוֹ לְרָחְבּוֹ, וְאֵינוֹ תָּחוּב בּוֹ, כְּשֵׁרָה אִם אֵין עָלָיו קֹרֶט דָּם מִבַּחוּץ (טוּר וְהגה"מיי) ; אֲבָל אִם הוּא תָּחוּב בּוֹ, אֲסוּרָה, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם קֹרֶט דָּם, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נִקַּב הַוֵּשֶׁט וְהִבְרִיא וְנִתְרַפֵּא וְאֵינוֹ נִכָּר. הַגָּה: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין אִם אֵין קֹרֶט דָּם מִבַּחוּץ, דְּלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא הִבְרִיא (הראב"ן וְהָרֹא"שׁ והג"א בְּשֵׁם סה"ת). וְכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל בְּעִירֵנוּ בְּאוֹתָן אַוָּזוֹת שֶׁמַּלְעִיטִין לַעֲשׂוֹת מֵהֶן שֻׁמָּן, שֶׁיֵּשׁ תַּקָּנָה בָּעִיר לִבְדֹּק אַחַר נְקִיבַת הַוֵּשֶׁט מִשּׁוּם דְּשָׁכִיחַ יוֹתֵר מִסִּרְכוֹת הָרֵאָה. וְנָהֲגוּ לְהָקֵל בְּיָשַׁב לוֹ קוֹץ בַּוֵּשֶׁט, אִם אֵינוֹ נָקוּב מִשְּׁנֵי צְדָדִים אוֹ שֶׁאֵין קֹרֶט דָּם מִבַּחוּץ; וְיֵשׁ לְדַקְדֵּק בָּזֶה הַרְבֵּה כִּי הוּא אִסּוּר דְּאוֹרָיְתָא; וְיוֹתֵר הָיָה טוֹב שֶׁלֹּא לִבְדֹּק כְּלָל וְלִסְמֹךְ אָרֻבָּא, מִלִּבְדֹּק וּלְהָקֵל בְּמָקוֹם דְּאִכָּא רִעוּתָא.
י נִפְרַד הַוֵּשֶׁט מֵהַקָּנֶה וְנִתְדַּלְדְּלוּ זֶה מִזֶּה בְּרֹב שִׁעוּר אָרְכָּן, טְרֵפָה.
יא זֶפֶק שֶׁנִּקַּב גַּגּוֹ נֶקֶב מְפֻלָּשׁ בְּמַשֶּׁהוּ, טְרֵפָה. וְאֵיזֶהוּ גַּגּוֹ, זֶה שֶׁיִּמָּתַח עִם הַוֵּשֶׁט כְּשֶׁיַּאֲרִיךְ הָעוֹף צַוָּארוֹ, אֲבָל שְׁאָר הַזֶּפֶק שֶׁנִּקַּב, מֻתָּר. הַגָּה: נִטַּל הַזֶּפֶק, טְרֵפָה, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רֹב הַפּוֹסְקִים), אֲפִלּוּ נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל הַמַּאֲכָל לַעֲבֹר מִן הַוֵּשֶׁט אֶל הַקֻּרְקְבָן (כָּךְ מַשְׁמָע מַהֲרַ"ן פא"ט). נִקַּב הַבָּשָׂר (הַמְּעִי') שֶׁבֵּין הַזֶּפֶק לַקֻּרְקְבָן, טְרֵפָה (בְּסוֹף ש"ד וּמַהֲרִי"ל).
א סָעִיף א ניטל הלחי התחתון כשרה. היינו בענין דליכא משום עיקור סימנים וכדלעיל סימן כ"ד סט"ו וט"ז:
ב סָעִיף א ע"י המראה והלעטה. עיין בטור א"ח סימן שכ"ו:
ג סָעִיף ב להרמב"ם טריפה. ונתן טעם לדבר שהלחי העליון נברא בבעלי חיים לכסות פי הקנה שלא תכנס בו נשימת הרוח הקר פתאום לריאה ויקרר אותה וימות פתאום החי אם יכנס לריאה:
ד סָעִיף ג וושט כו'. ז"ל הרמב"ם פ"ג מה"ש די"ט אם נשברה מפרקת ורוב בשר עמה או שנקרעת מגבה כדג או שנפסק רוב הקנה או שניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זה נבילה מחיים ע"כ לשונו. ומשמע בהדי' מדבריו דנקיבת הושט הוי נבלה מחיים אפי' קודם שנשחטה וכן משמע דעת המחבר אכן צריך עיון דבפ' השוחט (חולין דף ל"ב ע"ב) פריך אהא דמשני רבא דמתני' דאלו טרפות אלו אסורות קתני ויש מהן נבילות (כלומר נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ברובו נבילה) ויש מהן טריפות וליחשוב נמי דחזקיה דעשאה גיסטרא נבלה ומשני כי קתני נבלה דלא מטמא מחיים דמטמא מחיים לא קתני אלמא דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת לא הוה נבלה מחיים אלא דאם שחטה אע"ג דשחט במקום שחיטה נפסלה בשחיטה קרינן בהו ואע"ג דמשמע התם דשנויא דרבא לא קיימא במסקנא מ"מ משמע התם דהאי דינא דהוי סתמא דש"ס דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת לא הוה נבלה מחיים קושטא הוא וכן משמע מפרש"י לשם וכן משמע בסמ"ג שכתב דנקובת הושט טרפה וע"כ מיירי מחיים דלא הוי אלא טרפה בלחוד אע"ג דדעת הרשב"א בת"ה הארוך דף כ"ז ע"ב וג' דפסוקת הגרגרת ברובא לא הוי אפילו טריפה מחיים לרבא דבריו צל"ע וע"ל סי' ל"ד ס"ק ג':
ה סָעִיף ג או תורבץ הושט כו' נבלה. תימה דלא אשכחן בשום מקום דנקיבת תורבץ הושט נבלה אלא בש"ס ופוסקים משמע דטריפה בלחוד הוא דהוי וכן משמע מהרמב"ם שהבאתי בס"ק שלפני זה וכן כשמנה הע' טריפות בפ"י לא מנה מה דהוי נבלה ומנה נקיבת תורבץ הושט מכלל דלאו נבלה הוי וגם המחבר עצמו תמה בכ"מ על הרמב"ם שכתב בפ"ג בשחט בתורבץ הושט נבלה דהלא תורבץ הושט שניקב טרפה הוא ולא נבלה אף שכתבתי בסי' כ' ס"ק ה' דלא דק בזה דודאי אע"ג שנקיבת תורבץ הושט לא הוי אלא טרפה מ"מ כיון דשחט בתורבץ נפסלה בשחיטה ואין לך נבלה גדולה מזה מ"מ מבואר שדעתו דנקיבת תורבץ הושט לא הוי אלא טרפה וכאן כתב דהוי נבלה ואע"ג דדרך הט"ו בכמה מקומות לכתוב טריפה במאי דהוי נבילה היינו משום דנבלה עכ"פ טרפה הוי אבל טרפה ודאי נבלה לא הוי ומכ"ש שהמחבר עצמו בכ"מ דקדק בזה גם יש כמה נפקותות בין טריפה לנבילה אף בזמן הזה וצ"ע:
ו סָעִיף ד ואפי' נקבו זה שלא כנגד זה. ול"ד לקרקבן לקמן סי' מ"ט דניקב זה שלא כנגד זה כשר דהקרקבן מינח נייח וכדקאי קאי אבל ושט כיון דאוכלין ומשקין תדיר שם וגם היא מנשמת פעמים שהנקבים מתכוונים זה כנגד זה והוי כניקב ממש. ש"ס:
ז סָעִיף ד וכל זה לא מיירי כו' אפילו לא ניקב רק הפנימי כו'. פי' אמ"ש בסמוך דניקב א' מהן כשרה דמשמע איזו מהן שניקב בין פנימי בין חיצון כשרה עלה קאי הר"ב וקאמר דהיינו דוקא דניקב ע"י חולי אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ או מחט אפי' לא ניקב רק הפנימי לחוד טריפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ אבל כשניקב רק החיצון משכחת לה שפיר דכשר ע"י בדיקה מבפנים וכדלקמן סעיף ז' וזה שאמר הר"ב דחיישינן שמא ניקב וושט אין לו בדיקה מבחוץ משמע הא מבפנים יש לו בדיקה וכן מוכח מתוס' והרא"ש שמהם הוציא הר"ב דין זה ע"ש וכן משמע בד"מ וכ"כ בעט"ז והב"ח הבין שמ"ש הר"ב אפי' לא ניקב רק הפנימי טרפה ר"ל דאצ"ל ניקב רק החיצון טרפה ולכן נכנס בדוחקים ליישב דעת הר"ב בזה והדבר פשוט כמ"ש ואין להאריך ואין להקשות לפ"ז דהרי בסימן זה וכן בסוף סעיף ח' וכן בסי' ל"ד סוף סעי' ט' כתב הר"ב דאם נעשה מחמת קוץ או מחט לדידן דלא בקיאינן בבדיקת הושט טרפה בכל ענין ולא מהני בדיקה מבפנים י"ל דדוקא כשניקב ע"י מחט או קוץ במקום שאינו ידוע הוא דא"א בקיאין בבדיקה אף מבפנים ובהכי מיירי בס"ס כ"ג ובסוף סי' ח' וכן בסי' ל"ד ס"ט אבל אם תחב קוץ או מחט בושט מבחוץ במקום ידוע מהני בדיקת הושט מצד פנים דלא גרע מבית הכוסות שניקב מצד פנים במחט כשרה כדלקמן סי' מ"ח והיכא דנמצא מחט בחלל הגוף טרפה דחיישינן שמא ניקבו א' מהאברים שנקובתן במשהו ואין להן בדיקה וכדלקמן בסימן נ"א אלא ודאי כיון שהנקב בבית הכוסות הוא במקום ידוע יש לו בדיקה והכי נמי בושט והשתא א"ש הא דכתב המחבר בסעיף ז' דלענין נקב נמי אין לושט בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ובסימן נ"א כתב דמחט שנמצא בחלל הגוף חיישינן שמא ניקב א' מהמקומות שנקובתן במשהו וטרפה ולא מהני בדיקה וכאן כתב דאפילו בנקב משהו יש בדיקה לושט מבפנים אלא ודאי כאן מיירי שהנקב במקום ידוע (ובס"ק י"ד יתבאר דהיכא דצואר מלוכלך בדם מיחשב להמחבר מקום ידוע ולהר"ב מקום שאינו ידוע ע"ש) וכ"פ הב"ח דכשהנקב במקום ידוע מהני לושט בדיקה מבפנים אפילו לדידן יש להקל אלא היכא שהצואר מלוכלך לא חשיב מקום ידוע:
ח סָעִיף ד אבל אם יש לחוש כו'. ר"ל ל"מ היכא דידוע שניקב ע"י קוץ אלא אפילו רק יש לחוש שניקב ע"י קוץ ערפה וכן משמע בפוסקים דבעינן שיהא ניכר שבא ע"י חולי הא לאו הכי מסתמא בא ע"י קוץ:
ט סָעִיף ה ואם נתחלפו כו'. כתב מהרש"ל הא דהרא"ש אוסר בשניהם אדומים או שניהם לבנים פי' בכולו אדום או בכולו לבן אבל במקצת לית לן בה ואם נתחלפו ברובה צ"ע ע"כ ומל' הרא"ש שכתב אבל כאן דכולו לקוי אין מתקיים ע"י השני ודאי משמע דוקא כולו אבל לא מקצתו מיהו ברובו ה"ל ככולו כמו בכל התורה. ב"ח:
י סָעִיף ה וכ"ש אם יש לו ב' ושטים או ב' קנים כו'. הטעם מפורש בתשובת הרא"ש דכל יתר כנטול דמי וה"ל כאילו נטלו ב' הוושטים או הקנים וכמ"ש הט"ו בס"ס מ"א דאם נמצאו ב' כבדים דטריפה מה"ט וע"ש:
יא סָעִיף ו אם עוף הוא כו'. שהכשרו בסימן אחד ואע"ג דלכתחלה צריך לשחוט ב' סימנים אף בעוף וכדלעיל סי' כ"א הכא כיון שאין לו היתר אלא בסימן אחד כדיעבד דמי כ"כ הפוסקים:
יב סָעִיף ו ולדידן דאין אנו בקיאין. בבדיקת דרוסה לעולם וכמו שיתבאר בסי' נ"ז ועמ"ש שם:
יג סָעִיף ח אין חוששין לספק דרוסה כו'. עיין בסי' נ"ז סי"ג ובמש"כ שם:
יד סָעִיף ח אבל חוששין לספק נקובה כו'. משמע דעת המחבר דאפילו הנקב במקום שאין ידוע יש לו בדיקה מבפנים ול"ד למ"ש בסי' נ"א דמחט שנמצא בחלל הגוף טרפה דחיישי' שמא ניקבו אחד מהאברים שנקובתן במשהו ואין להם בדיקה דהתם לא ידעינן כלל היכן ניקבו ונקב משהו לא מינכר אבל הכא עכ"פ ידעינן שכנגד מקום המלוכלך ניקב ויש לבדוק נגד מקום המלוכלך ודעת הר"ב דאפילו בכה"ג אין בדיקה לנקב משהו אבל כשתחב קוץ או מחט בושט במקום ידוע גם להר"ב כשר וכמ"ש בס"ק ז' אלא דזה מקרי אינו ידוע כיון שצריך לבדוק כנגד כל אורך ורוחב מקום המלוכלך:
טו סָעִיף ח לבדוק מקום המלוכלך. פי' מבפנים כנגד מקום המלוכלך דאלו מבחוץ הא נתבאר בסעיף ז' דגם לענין נקב אין לושט בדיקה מבחוץ והמחבר אזיל לטעמיה שהביא בב"י הגהת אשר"י בשם א"ז דהאידנא אין אנו בקיאין בבדיקה וכל עוף דאתי לקמן ומלוכלך צוארו בדם אני אוסרו ע"כ וכתב עלה ונ"ל דהיינו לדעת בה"ג אבל לדעת רש"י שיתבאר בסימן נ"ז (פי' דדרוסה אית לה בדיקה אפילו בזמן הזה) האידנא נמי אית לה בדיקה עכ"ל ובסימן נ"ז סוף ס"ח פסק כרש"י וכמ"ש כאן בסתם בס"ו ולכן כתב ג"כ כאן בסתם דבודק מקום המלוכלך ואע"ג דרש"י והמחבר ס"ל דנקב אין לו בדיקה בושט היינו מבחוץ שהוא אדום אבל מבפנים פשיטא דס"ל דמהני בדיקה וזה פשוט אלא שבדרישה ס"א אגב חורפיה לא עיין שפיר בזה ע"ש והר"ב נמי אזיל לטעמיה שכתב בסימן נ"ז וכאן דא"א בקיאין בבדיקת דרוסה ולכן כתב כאן כדברי הג"א בשם הא"ז ושכן המנהג וק"ל:
טז סָעִיף ט לארכו או רחבו ואינו תחוב בו כשירה. כ"כ הטור וכן הוא בהג"א מא"ז וכ"כ האו"ה כלל כ"א דין כ"ד והטעם איתא בש"ס דדרך הבהמות לאכול קוצים והלכך כל כמה דאינו תחוב בו לא מחזקינן ריעותא ובכ"מ פ"ג מה"ש דין כ"א כתב דדוקא כשנמצא הקוץ לארכו והיינו דרך אכילה אבל לרחבו חיישינן וצ"ל דמיירי בסתם שנמצא ולא ידעינן אי היה תחוב בו או לא דאמרינן מסתמא היה תחוב וכן משמע מדברי ר' ירוחם נתיב ט"ו אות ה' ח"ג ובאו"ה שם:
יז סָעִיף ט אם אין עליו קורט דם) מבחוץ. מה שנרשם כאן בש"ע טור הוא טעות אלא בד"מ כתוב כן ע"ש הגהמי"י פ"ג מה"ש ומ"מ צ"ע דגם בהגהמי"י לא מכרע מילתא דז"ל הגהמי"י שם כתב ר"י שאם יש קורט דם מבחוץ ודאי ניקב החיצון מסה"ת עכ"ל ודעת הרב שם (בד"מ) דקאי אנמצא וכמו שנרשם לשם בדפוס אבל קשה לפ"ז דלא נמצא כן בסה"ת לכן נראה דקאי אתחוב וכן משמע לשון של ודאי ניקב החיצון דאל"כ הל"ל ודאי ניקב הושט ודוק וקמ"ל דביש קורט דם מבחוץ ודאי חיישינן וליכא ספיקא כלל אפילו למאן דפסק דלא חיישינן בתחוב והכי איתא בסה"ת ס"ס י"ד ובתוספות (דף מ"ג ע"ב) דבור המתחיל ישב עיין שם וצריך עיון:
יח סָעִיף ט אבל אם הוא תחוב בו כו'. כתב הסמ"ק סי' ר"א וז"ל פי' שנתחב קצת בתוך עור דופני הושט אע"פ שהוא שלם מבחוץ עכ"ל ומשמע מלשונו דאפי' נתחב ולא ניקב עור הפנימי משני צדדין מקרי תחוב בו וכ"כ הב"ח:
יט סָעִיף ט אפי' אין שם קורט דם. כלומר לא מבפנים ולא מבחוץ וכן מוכח ממה שפסק בית יוסף כהרשב"א וסייעתו ול"ד לבית הכוסות דהיכא דאין שם ק"ד לא חיישי' כדלקמן סי' מ"ח דושט שאני דמתוך שאוכלין ומשקין תדיר שם עוברים ושוטפים הם אבל בבית הכוסות דאוכלים ומשקין מינח נייחי התם אם איתא דמחיים הוה היה קורט דם נמצא עכ"ל הר"ן וכך כתב הרשב"א בתה"א דף ל' ע"א ורבינו ירוחם ושאר פוסקים:
כ סָעִיף ט דחיישי' שמא ניקב הושט והבריא ונתרפא. ל' הטור י"מ הבריא ניקב וצריך בדיקה למ"ד ושט יש לו בדיקה וי"מ הבריא מלשון בריא שמא ניקב ונתרפא ולא מהני בדיקה לכ"ע עד כאן ולכאורה קשה למה הוצרך המחבר לטעם דונתרפא כיון דפסק בסעיף ז' דאין בדיקה לושט מבחוץ אם כן שפיר המ"ל דחיישינן שמא ניקב אע"ג דלא נתרפא דאין לושט בדיקה מבחוץ ונראה דמ"מ הוצרך לטעם דונתרפא דאל"כ תיהני ליה בדיקה כשמפרידים ב' העורות ורואין שגם הפנימי לא ניקב מעבר לעבר דאז פשיטא שהחיצון לא ניקב כלל אבל אי חיישינן שמא נתרפא טרפה וכן מוכח ברבינו ירוחם ע"ש ודוק:
כא סָעִיף ט ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ. פי' אע"ג דיש קורט דם מבפנים דקורט דם בפנים לא מעלה ולא מוריד ועיין בב"י בד"ה ומ"ש רבינו ואפי' לדבריו כו' אבל קשה דהרי כתב הר"ב סס"ד דאם יש לחוש שניקב רק הפנימי ע"י קוץ טרפה דחיישי' שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ וי"ל דהתם כתב לדעת המחבר דחוששין שמא הבריא וכ"ד הר"ב עצמו וכמ"ש בס"ק כ"ג ולא כתב דעת היש מכשירין אלא להורות דעליהם סמכו הנוהגין להלעיט האווזות מיהו קשה למה נתן לעיל טעם דחיישינן שמא ניקב וושט אין לו בדיקה מבחוץ הלא אפילו אי הוה ליה בדיקה הוי חיישינן שמא נתרפא וכמ"ש המחבר כאן וי"ל דס"ל להר"ב דהאי חששא דשמא נתרפא חששא רחוקה היא ולא חיישינן לה אלא בניקב פנימי דכיון דאיכא למימר שניקב גם החיצון דאין לושט בדיקה מבחוץ הלכך אפילו ליכא קורט דם מבפנים מהני לן טעמא דשמא נתרפא דטרפה לדעת המחבר וכמ"ש בס"ק הקודם אבל אי הוה בדיקה לושט מבחוץ לא הוי חיישינן לשמא נתרפא כיון שהוא אינו נקוב לפנינו והלכך כתב לעיל טעמא דאין לושט בדיקה מבחוץ דנ"מ דאם ניקב החיצון לבד ע"י קוץ או מחט במקום ידוע דכשר ע"י בדיקה מבפנים וכמ"ש בס"ק ז' דלא חיישינן שמא נתרפא כיון דיש בדיקה לפנים שעור הפנימי הוא לבן ונקב משהו ניכר בו ודוק ועוד יש לתרץ קושיא הראשונה דדוקא הכא שנמצא קוץ תחוב בושט הוא דיש מכשירין אם אין ק"ד מבחוץ דאם איתא דניקב גם החיצון היה ניכר הלכך לא חיישינן שמא ניקב אבל כשנמצא נקב ואין שם קוץ אלא דיש לחוש שניקב ע"י קוץ גרע טפי דחיישינן אלו היה הקוץ לפנינו הי' ניקב לחוץ וע"כ צריך אתה לחלק בכה"ג שהרי בס"ס כ"ג וכן בסי' זה סס"ח ובסי' ל"ד סס"ד חייש הר"ב דשמא ניקב הושט מצד חוץ לפנים ולא מהני בדיקה מבפנים וכאן מהני בדיקה אפי' מבחוץ אף על גב דקיי"ל אין לושט בדיקה מבחוץ שאין נקב ניכר בו כיון שהוא אדום אלא ודאי) הכא כיון שנמצא קוץ תחוב עדיף טפי דאלו היה ניקב היה ניכר מבחוץ ומן הדין היה ראוי להיות מותר בלא בדיקה דלא חיישינן שמא ניקב כיון דהקוץ תחוב בושט לפנינו אלא להחמיר הוא דמצריך בדיקה ודמי לדלעיל ס"ס כ"ד דאם נמצא הסימן השחוט שמוט ולא תפס הסימנים בידו דכשר ע"י בדיקה דא"א לשמוטה שתעשה שחוטה וכה"ג מצינו כ"פ דהבדיקה אינה אלא חומרא וע"ל סי' מ"ח ס"ק ל"ב ול"ג:
כב סָעִיף ט אם אינו נקוב מב' צדדים או שאין קורט דם וכו'. פשוט הוא דט"ס הוא וצ"ל אם אינו נקוב מב' צדדים וגם אין ק"ד מבחוץ וכ"כ בד"מ בהדיא וכ"כ הב"ח:
כג סָעִיף ט ויותר היה טוב כו'. פי' הר"ב מדבר על הנוהגים להלעיט האווזות ולהקל בישב להם קוץ שיש לדקדק בזה הרבה ואין להקל דהעיקר כדעת המחבר וסייעתו דאפילו לא נמצא קורט דם אפילו מבפנים טרפה כשהקוץ תחוב בו ואם כן יותר היה טוב להם שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא משהם מקילים כשנמצא תחוב בושט להדיא אם אינו נקוב משני צדדין ואין קורט דם בחוץ דזהו קולא יותר גדולה ויש כאן ודאי איסור דרוב הפוסקים ס"ל כהמחבר דאפי' היכא דליכא קורט דם לא מבחוץ ולא מבפנים טרפה וכ"פ מהרש"ל פא"ט סימן ה' אבל דעת) א"נ הכא כיון שהקוץ תחוב בו לפנינו מקרי מקו' ידוע אבל לעיל מיירי שיש לחוש שניקב במקום שאינו ידוע וכמו שכתב שם ואף על גב דרי"ו כתב דנמצא קוץ תחוב לא מקרי מקום ידוע דשמא הקוץ נקב למעלה והאוכלין ומשקין הורידוהו למטה ושמא הנקב אינו במקום שהקוץ עומד שם ומביאו ב"י ואפש' דהר"ב לא חייש להא וס"ל דזה מקרי מקום ידוע: הר"ב דזה וזה לא יכשר ומה שהביא היש מכשירים היינו להורות שעליהם סמכו הנוהגים להלעיט אבל דעתו כיון דשכיח יותר מסרכות הריאה א"כ אין לסמוך ארובא וצריך בדיקה וכדלקמן ר"ס ל"ט גבי ריאה והיכא דנמצא הקוץ תחוב בושט הדין מוסכם להמחבר וכמ"ש בס"ק כ"א וכן משמע להדיא בד"מ כדפי' וכן בעט"ז לא הביא אלא דברי המחבר וכן הב"ח צוח ככרוכיא על המנהג שמלעיטים האווזות כו' ע"ש ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"א בצבור שעשו תקנה לבדוק הושטות ואח"כ אירע שהשליכו הראשים ולא בדקו הושטות כשר בדיעבד ועיין שם שהאריך:
א סָעִיף א הלחי התחתון כשרה. הטור כתב כאן על הרמב"ם ואני כתבתי כו' לא כתב זה דרך קושיא דרמב"ם מפרש הסוגיא בגמרא דהרוב שנעקר בסימנים וכשר היינו מלבד מקום שהסימנים תלוים בו ודין עיקור סימנים עיין סימן כ"ד:
ב סָעִיף א המראה והלעטה. פי' שתוחבין לה בבית הבליעה עד מקום שאינה יכולה לחזור נקרא המראה ובמקום שיכולה לחזור נקרא הלעטה פרק מי שהחשיך:
ג סָעִיף ג שניקב לחללו. ה"ה בכל דבר הפוסל בנקיבה ויש לו חלל לא מפסלי עד שינקב לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש תוספות והרשב"א והר"ן במתניתין דאלו טריפות:
ד סָעִיף ד זה שלא כנגד זה. כיון דאכלה ביה רווח וגמדא לה ופשטה ליה זמנין דמתרמי שהנקבים מתכוונים:
ה סָעִיף ד דאפשר דמתרמי אהדדי. כתב רש"ל ואף אם הנקבים רחוקים זה מזה שאינו באפשר דגמדי כל כך אפ"ה אסור כי אין שיעור לדבר כמה יהיו קרובי' ואין ליתן דברי חכמים לשיעורין אם לא במילתא דפסיקא עכ"ל:
ו סָעִיף ד בניכר שהנקב בא מחמת חולי. ובחיצון אין ניכר שום חולי כ"כ התוספות ר"פ השוחט וכ"כ הרא"ש עיין מה שכתבתי בזה בסי' נ"א בסייעתא דשמיא:
ז סָעִיף ד רק הפנימי. וכ"ש אם ניקב חיצון לחוד כ"כ או"ה כלל נ"א:
ח סָעִיף ה ואם נתחלפו כו'. הטעם דאז ודאי יש לקותא ובר"ן ריש א"ט כתב וז"ל פרש"י והא דקאמר דאי חליף טריפה היינו שנתחלף הפנימי באדמימות וטריפה דאמרינן דרוסה היא כדאמרינן לקמן אשכח תרי קורטי דדמא וטרפה ולמד מו"ח ז"ל מזה דאפי' נתחלף מקצת הפנימי לאודם דטריפה משום דאמרינן דרוסה היא ואפי' לא אתחזק דורס לפנינו וכ' עוד דאפי' נמצא שהאדים הבשר כנגד המעיים דטריפה מטעם זה ע"כ. ודברים תמוהים כתב להפסיד ממון של ישראל בכל מקום שימצא נקודה אדומית בבשר שבכל חלל הבהמה לומר שדרוסה היא דא"כ אומצא דאסמיק דהיינו שנצרר הדם מחמת מכה דאיתא בסימן נ"ז היאך משכחת לה דהא איכא איסורא מחמת דרוסה לפ"ז וזה פשוט שלא מיירי שם בדוקא שראינו שהכו אותה אלא מחמת נצרר הדם אמרינן דמחמת מכה היא ותו דהא בסי' נ"ז אמרינן דהאדים הבשר כנגד מעיים אסור משום דרוסה היכא שיש ספק דרוסה בלאו הכי שראינו ארי בין הבהמות אבל בלאו הכי לא ומבואר שם סעיף י"ד אפילו אם נקרע הצואר אין תולין בדרוסה כ"ז שלא ראינו הדורס ביניהם ק"ו בשביל אדמומית שיש בושט. ותו דבתה"ה בבית שני שער ב' כתב בשם רש"י שאם נתחלף הא' כגון ששניהם אדומים כשירה שהרי לא נתקלקל אלא האחד ע"כ הרי שגם רש"י עצמו לא חש בזה לדרוסה מחמת האדמומית וא"כ יהיו דברי רש"י סותרים אהדדי אלא פשוט דהר"ן לא מיירי אלא באם ראינו שיש בלאו הכי ספק דרוסה שראינו ארי בין הבהמות וסמך על מ"ש כדאמרינן לקמן אשכח ביה תרי קורטי דדמא ושם מיירי בספק דרוסה וכן מצאתי בתשובת רשב"א סימן רע"ז וז"ל ויש מי שחושש משום ספק דרוסה ואינו שלא חששו כן אלא בשיש ידים מוכיחות כו' עכ"ל ובאמת היה לי ויכוח עם מו"ח ז"ל בזמן קודם והצעתי הדבר לפני מהר"ם יפה ז"ל ושאר רבנים ואמרו לית מאן דחש לה לזה כלל לחוש מחמת זה לדרוסה ומעשה בכל יום שאנו מתירים כשיש בושט קצת אדמומית בפנים:
ט סָעִיף ה שניהם אדומים. הטעם בטור דא"ל דהאחד לקוי וחבירו מגין עליו דלא דמי לנקב קטן דחבריה מגין עליו אבל כאן שכלו לקוי לא מתקיים ע"י השני וכתב רש"ל פי' בכולה אבל במקצת לית לן בה וברובא צ"ע עכ"ל ויש להקשות למה אמרינן כאן דאין האחד מגין על השני מאי שנא מריאה בסימן ל"ו דאמרינן אפילו נגלד הקרום העליון כולו כשר וראיתי בדרישה סימן ל"ו הרגיש בזה ותירץ שאני קרומים של ושט דאכלה ושתה בהו ומתנדנדים תמיד אינה יכולה לעמוד בקרום אחד עכ"ל ואין זה נייח לי דאם כן אפילו אם נתחלף במקצת נמי נימא דטריפה כיון דבאותו מקום שאין שם אלא קרום אחד לא יוכל להתקיים כשמגיע המאכל לשם ונקיבת הושט במשהו בכל מקום ונ"ל לתרץ דטפי עדיף כשאין הקרום השני כלל כי ההיא דריאה מהך דהכא שישנו לפנינו והוא לקוי דכיון שהלקותא גדולה כ"כ אמרינן דגם השני יהיה נלקה דהא שוכבים זה על זה ולקותא של זה דבוק בזה תמיד וזה דבר מסתבר ולפ"ז אם היה ניטל עור א' מן הושט כולה היה מתכשר ע"י השני כמו הריאה כנ"ל בתירוץ קושיא זאת אבל למעשה לא נסמוך ע"ז להקל ועיין סי' ל"ו כתבתי תירוץ אחר:
י סָעִיף ה או לבנים. כתב רש"ל בפא"ט סי' ג' שהרשב"א מתיר באם נתחלף א' מהם לחוד אלא שהתוספות מסתפקים בזה וראוי לחוש לדבריהם ע"כ אין להטריף אלא בשניהם אדומים דמ"מ הא' הוא נלקה אבל בשניהם לבנים מה ליקוי יש כאן ופסול המראות לא תמצא אלא בריאה ומנין לנו להוסיף בטריפות וכ"כ הא"ז שכן משמע בתוספות ר"י שירליי"ן שפי' לפני ר"י עכ"ל:
יא סָעִיף ו בודק הקנה. פירוש קורע קצת בעור תחלה ומשם יוכל לבדוק הקנה במקום שחיטה:
יב סָעִיף ז ולענין נקב נמי. הטעם ברש"י פרק השוחט (חולין ד' כ"ח) דשמא נכנס טיפת דם בנקב ע"כ אינו ניכר מבחוץ שכולו אדום:
יג סָעִיף ח וצוארו מלוכלך בדם. פרש"י שנקרע הצואר מבחוץ משמע דאי לא נקרע הצואר אלא נמצא לכלוך דם אחר שחיטה סביב הושט בפנים אין שום חשש בזה וזה אפילו לדידן:
יד סָעִיף ח אין חוששין לספק. כיון שאין דורס לפנינו וכמ"ש סי' נ"ז סעיף י"ד. בטור כתוב שני פירושים על הבריא ונ"מ לדינא לענין אם מהני בדיקה אחר קרום שעלה מחמת מכה:
טו סָעִיף ט ואינו תחוב בו כשירה. א"ל מ"ש ממחט שנמצא בחלל הגוף דחיישינן שמא ניקב אחד מהאברים הפנימיים כמ"ש סי' נ"א דכאן שאני שאפשר שלא היה שום נקב לעולם וכמ"ש בזה סי' ל"א סעיף ג' גבי תולעת בחוטם:
טז סָעִיף ט אם אין עליו קורט דם. בטור לא משמע הכי אבל בהגהת מיימוני פ"ג דה"ש כתב כן אדין נמצא לארכו וז"ל כתב ר"י שאם יש קורט דם מבחוץ ודאי ניקב החיצון מספר התרומה עכ"ל ומלשון קורט דם מבחוץ דקאי על הושט משמע שבכ"מ שימצא על הושט קורט דם אפי' שלא כנגד הקוץ טריפה דשמא נקבה שם וחזרה למקום זה ועוד משמע מזה דדוקא בנמצא בחוץ הוא דטריפה אבל בנמצא בפנים מותר וא"ל דכ"ש בפנים קאמר דהאי הגהת מיימוני היא קאי אליבא דספר התרומה ובעל סה"ת מכשיר אפילו בנתחב הקוץ כמ"ש הג"ה אשיר"י משמו פא"ט דפוסק כעולא והוא בכלל היש מכשירין שמביא רמ"א בסמוך ושם אין איסור בקורט דם אלא אם נמצא בחוץ כמ"ש שם רמ"א דאלו נמצא בפנים לחוד פשיטא דכשר לדידהו דהא אפילו נתחב בעור הפנימי ס"ל ליש מכשירין דכשר ולא חיישינן שמא ניקב גם עור החיצון כ"ש בטיפת דם בפנימיות דיש ספק שמא מחמת דבר אחר באה וא"כ גם להאוסרים בנתחב וגם בנמצא מונח ויש קורט דם בחוץ נראה ג"כ דמתירים בנמצא מונח ואין דם רק בפנים דהא איכא ס"ס ספק אם בא הקורט דם מחמת הקוץ או מחמת דבר אחר ואם תמצי לומר מחמת הקוץ שמא לא ניקב רק הפנימי ועל כן כתב רמ"א אם אין עליו קורט דם בחוץ ולא כתב בחוץ ולא בפנים. אכן משמע לי מתוך הגמרא דיש לאסור אפי' בנמצא ויש קורט דם בפנים לחוד מדאמר רב כהנא ישב אתמר אבל נמצא לא איצטריך לעולא לומר דמותר דכלהו חיוי ברייתא אכלי קוצים ואי ס"ד אפילו ביש קורט דם בפנים מותר בנמצא מאי ראייה מייתי מכולהו חיוי ברייתא אטו בכלהו יש להו קורט דם בפנים ודלמא הא קמ"ל אף שיש כאן שינוי שיש להם קורט דם בפנים מותר וא"ל דלא הקפיד על קורט דם א"כ גם אם נמצא בחוץ לא נאסר אלא ודאי בזה ה"נ דאסור ותו נראה דכל שיש קורט דם בפנים יש לחוש שמא יש גם בחוץ אלא שמתוך שהוא אדום אינו ניכר בו קורט דם זה וכן משמע מדברי א"ו הארוך כלל צ"א שכתב בנמצא קוץ בחלל הושט לארכו או לרחבו דכשר וז"ל אפי' לרחבו ולא נראה בו שום ריעותא אלא מונח כבריח כו' וכ"כ בס' הפרנס ולא חיישינן שמא הבריא אפי' בושט אא"כ נמצא בו ריעותא ניכר בפנים עכ"ל הרי דאסור אפילו בניכר בפנים לחוד על כן יש לאסור אפי' בנמצא מונח בנמצא קורט דם בפנים וכ"ש בחוץ כנ"ל:
יז סָעִיף ט אפי' אין שם קורט דם. ול"ד למחט שנמצא בבית הכוסות בסי' מ"ח וקורקבן סימן מ"ט דאין איסור אלא ביש קורט דם שאני ושט מתוך שאוכלים ומשקים שוטפים שם שמא הם העבירו את הדם שהיה בו כ"כ הר"ן:
יח סָעִיף ד וכן נהגו להקל כו'. ביאור דבריו שבעירו היה מחמירין מצד א' ומקילין מצד א' דהיינו שע"פ הרוב אין ב' העורות נקובים במפולש אלא שלפעמים נמצא שהם נקובים ואף אם אינם נקובים מכל מקום הם נלקים מחמת ההלעטה וכל מה שהוא לקוי הוי כניקב וזה פשוט בכמה דוכתי וזה הוא מצוי אע"פ שאינו רוב מכל מקום מצוי והוי מיעוט דשכיח כמו בסירכות הריאה דהוה גם כן מיעוט המצוי ע"כ החמירו לבדוק אחר זה והקילו מצד א' דבנמצא שנקוב מצ"א אין חוששין שמא ניקב גם השני והבריא והיינו כיש מכשירין שזכר רמ"א וכתב רמ"א ע"ז שלפי דעתו אין לסמוך איש מכשירין כיון שהוא איסור דאורייתא ע"כ יותר טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך על הרוב שזהו אליבא דכ"ע ממה שנקל במקום שיש ריעותא ולסמוך איש מכשירין כן הוא דעת רמ"א ומו"ח ז"ל האריך כאן ומסקנתו שלא להכשיר כלל מכח יש מכשירין ואוסר ההלעטה בעופות לגמרי מטעם זה. ולפי שכל המקומות נוהגין בהלעטה נלע"ד ללמוד זכות עליהם והוא מותר אליבא דכ"ע דלכאורה יש להקשות על בדיקה זאת דהא קיימא לן לעיל דאין בדיקה לושט בחוץ גם לענין נקב אלא נראה דהוא ע"פ דברי התוספות והרא"ש שהקשו ר"פ השוחט לרש"י דאין בדיקה לושט אף לנקב א"כ ניקב זה בלא זה גבי ושט היכא משכחת לה דניחוש שמא ניקב גם השני והבריא. ותירצו שאנו רואין שהנקב בא מחמת חולי ובחיצון לא ניכר שום חולי וכן פסק רמ"א סעיף ד' א"כ בהנהו אווזי שאנו מלעיטים כשבודקין אותם אנו רואים שכל הנקבים שיש בעור הפנימי הוא מחמת חולי לקות ההלעטה וכיון שאנו רואים שלא שלטה הלקותא בעור החיצון הוא מותר לכ"ע דלא נחלקו בניקב עור פנימי אלא בנקב בלאו לקותא לפנינו משא"כ כשאנו רואין הלקותא ששלטה בפנימי ולא שלטה בחיצון א"כ למה ניחוש שמא ניקב והבריא כיון שהפנימי לא הבריא ע"כ ודאי היתר גמור יש כאן לכ"ע כשלא שלטה הלקותא בחיצון אלא דעדיין אף בשלטה הלקותא גם בחיצון במקצתו ג"כ אין איסור דהא דכתבו התוספות והרא"ש ובחיצון אין ניכר שום חולי אין רצונם שלא שלט אפי' במקצתו דניזיל בתר טעמא דמ"ש אם שלט בפנימי ולא שלט כלל בחיצון דאמרינן במה ששלטה המכה שלטה ובמאי דלא שלטה לא שלטה ה"נ בחיצון גופיה נמי לא שלטה המכה אלא במקצתו ומקצתו נשארה על בוריה ואין כאן טריפות עד שתנקב כולה דכל מה שנראה שאין בו חולי אין כאן חשש אלא כוונת התוס' שבחיצון שתטרף על ידו אין ניכר שום חולי דהיינו בכולו דאילו היה בו בכולו רושם חולי היינו חוששים שמא כבר ניקב מ"ה נלע"ד דכל שהמכה של הלעטה שלטה במקצת החיצון אין כאן איסור אפילו אם שלטה ברובו לא הוה ככולו כדאיתא גבי קורקבן בסימן מ"ט דקי"ל להתיר אפי' בנשאר מעט מעור החיצון ה"נ גבי ושט יש להתיר אפי' לא נשאר רק המיעוט ממנו לפי ראות עיני המורה שבאותו מיעוט לא שלט כלל החולי א"כ שפיר יש ידים ורגלים למנהגן של ישראל וחלילה לומר שכולם נכשלים באיסור דאורייתא ומ"מ כל ירא שמים יזהיר לבני ביתו שילעיטו האווזות בנחת ובדברים קטנים שלא יבואו לשום ספק כנלע"ד:
יט סָעִיף ט אם אינו נקוב משני צדדין או שאין בו קורט דם. הך או הוא ט"ס וצריך להיות ואין בו קורט דם וכן הוא בהדיא בד"מ:
כ סָעִיף יא ניטל הזפק. בטור כתוב בשם תשובות הגאונים ראיה לזה מדאמר גגו של זפק נידון כושט ש"מ דלא קיי"ל כרבי דאמר אפי' ניטל דהא איכא מקום דאפילו בניקב לבד טריפה והקשה הרשב"א ע"ז דדלמא רבי לא מכשיר בניטל אלא למטה מן הגג והגג קיים ותירץ ב"י דה"ק הגאונים כיון דאיכ' מקום דאפי' ניקב טרפה סברא רחוקה היא לומר דבמקום אחר כשר אפי' ניטל ודבריו תמוהים דהא אמרינן אין מדמין בטרפות שהרי חותכה מכאן וחיה כו' ונראה לע"ד פירוש דברי הגאונים מדאמר גגו של זפק דינו כושט ולא אמר ניקב טריפה ולמה תולה אותו בושט אלא על כרחך לדיוקא לומר לך דהגג חמור מאוד ודינו כושט אבל הזפק עצמו יש בו ג"כ חומרא אבל לא כושט וע"כ לומר דיש לו טריפות בניטל עכ"פ:
כא סָעִיף יא ניקב הבשר (המעי') כו'. דיש ספק דשמא שייך להקורקבן ונקיבתו במשהו:
א סָעִיף א כשרה. והוא שיכול לחיות כו' המראה נקרא שתוחבין לה בבית הבליעה עד מקום שאין יכולין לחזור ובמקום שיכולין לחזור נקרא הלעטה. כתב דמש"א הובא בכנ"ג אם ניטל החרטום העליון דעוף טרפה להרמב"ם כמו לחי העליון דחד טעם הוא. ופי' הש"ך שהוא בענין דליכא משום עיקור סימנים דהיינו שיש בשר על הסימנים ונקרע מן הלחי. וכתב הרוקח נימוק הלשון עד הטולטלת היא ערלת הגרון כשר אבל עם הטולטלת טריפה. ופר"ח הקשה עליו מניין לנו להוסיף על הטרפות:
ב סָעִיף ג נבילה. וכל דבר הפוסל בנקיבה ויש לו חלל לא מיפסל עד שינקב לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש (מהרמ"ט). והש"ך פוסק דאף נקיבת הוושט מחיים קודם שנשחטה אינו אלא טריפה ולא נבילה והש"ך הניח דברי המחבר בצ"ע שפסק על תורבץ הושט שהוא נבילה והוא ס"ל דאינו אלא טריפה ולא נבילה:
ג סָעִיף ד אסורה. והטעם דאכלה בה וגמדה ופשטה וזימנין איתרמי דהנקבים מכוונים. אפילו סתימה עבה אינה מתקיימ' רש"י ובכל הנקבים אין סתימה מועלת:
ד סָעִיף ד אהדדי. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל אף אם הנקבים רחוקים שאינו באפשר לגמדה כל כך אסורים דאין ליתן דברי החכמים לשיעורין:
ה סָעִיף ד מבחוץ. וכתב בש"ך אבל מבפנים יש לו בדיקה ואין להקשות מסימן כ"ג וכן בסימן זה סעיף ח' כתב הרב דאם נעשה מחמת קוץ או מחט לדידן דלא בקיאים בבדיקת הוושט טריפה בכל ענין ולא מהני בדיקה מבפנים צ"ל דוקא שניקב ע"י קוץ או מחט במקום שאינו ידוע דאין אנו בקיאים אבל אם תחב קוץ או מחט במקום ידוע מהני בדיקת הוושט מצד פנים דלא גרע מבית הכוסות שניקב מצד פנים במחט דכשרה והיכא דנמצאת בחלל הגוף דטריפה וכן פסק הב"ח דכשניקב במקום ידוע מהני לוושט בדיקה מבפנים אפילו לדידן אלא היכא שהצואר מלוכלך בדם לא הוי מקום ידוע עוד כתב הש"ך דלהכי נקט לישנא דאם יש לחוש כו' ר"ל לא מבעיא היכא דידוע בודאי שניקב ע"י קוץ אלא אפי' רק שיש לחוש דניקב ע"י קוץ טריפה עד שידוע בודאי שניקב ע"י חולי:
ו סָעִיף ה טריפה. וכתב בש"ך בשם מהרש"ל הא דשניהם אדומים או שניהם לבנים טריפה דוקא בכלו אדום או בכולו לבן אבל במקצת לית לן בה ואם נתחלפו ברובו צ"ע וכ' הש"ך דלשון הרא"ש משמע דרובו הוי ככולו כמו בכל התורה כולה וכן פסק הב"ח וכ' דמש"א דוקא בשניהם אדומים צריך כולה או רוב' אבל בחלוף ממש שזה נעשה אדום וזה לבן אפי' בכ"ש טריפה וכ"כ כנה"ג (מהרמ"ט) וכתב בט"ז דהב"ח כתב דאפילו נתחלף הפנימי לאודם דטריפה הוא משום דאמרינן דרוסה היא ואפילו לא נתחזק דורס לפנינו וחולק עליו הט"ז וכתב דמעשה בכל יום שאנו מתירים בוושט כשיש בושט קצת אדמימות בפנים. וכתב עוד בט"ז דיש להקשות מ"ש מריאה בסימן ל"ו דאמרינן אפילו הגליד קרום העליון כולו כשר ולמה אמרינן כאן אם שניהם אדומים או שניהם לבנים דאחד מהם נלקה דטריפה ולא אמרינן דהשני מגין עליו ונ"ל לתרץ דטפי עדיף כשאין הקרום השני כלל מהך דהכא דכיון שהלקותא גדולה כל כך אמרינן דגם השני יהיה נלקה ולפ"ז אם היה ניטל עור אחד מן הוושט כולה כשר אבל למעשה לא נסמך ע"ז להקל ועיין לקמן סימן ל"ו כתב תירוץ אחר ומ"ש המחבר כאן אם שניהם לבנים טריפה חולק עליו הט"ז וכתב דאינו טריפה אלא כששניהם אדומים ואין לנו להוסיף בטריפות עכ"ל:
ז סָעִיף ה דטריפה. דכל יתר כנטול דמי. ואם מחוברים למטה ולמעלה רק באמצע המה מחולקים הטריף רמ"א ופר"ח מתיר דומיא דשתי מרות לקמן סימן מ"ב. כ' ע"י יש מיני בר אווזות הזכרים שהקנה שלהם נתפרד לב' חלקים סמוך לגוף למטה לכל צד הריאה ויש כמין כפתור בסוף הקנה במקום שמתפצל שהוא כשר דהיינו רביתייהו ודוקא בזכרים אורחא הוא. ובשו"ת שב יעקב מכשיר גם בנקיבות ע"ש סי' כ"ד. וכנה"ג בשם נ"ח כ' באווז ענ"ט שהקנה שלה אורחא להתפצל למעלה הרבה העידו השוחטים שכן הוא לכולם ע"ש:
ח סָעִיף ז מבפנים. והטעם דשמא נכנס טיפת דם בנקב ע"כ אינו ניכר מבחוץ שכולו אדום ואינו שוחט אלא הקנה לחוד ואח"כ יבדוק הוושט ואע"ג דגם בעוף לכתחילה צריך ב' סימנים הכא כיון שאין לו היתר אלא בסימן א' כדיעבד דמי (מהרמ"ט):
ט סָעִיף ח בדם. וכתב בט"ז ודוקא שנקרע הצואר מבחוץ אבל אם לא נקרע הצואר אלא נמצא מלוכלך דם אחר שחיטה סביב הוושט מבפנים אין שום חשש בזה אפילו לדידן:
י סָעִיף ד המלוכלך. פי' מבפנים דאלו מבחוץ אין לוושט בדיקה אף לענין נקב. וכתב בש"ך ומשמע אפילו הנקב במקום שאינו ידוע יש לו בדיקה ולא דמי למחט שנמצא בחלל הגוף דטריפה דשאני התם דלא מנכר כלל באיזה מקום אבל הכא עכ"פ ידעינן שכנגד המקום המלוכלך ניקב ודעת רמ"א דאפילו בכה"ג אין בדיקה לנקב משהו אבל כשתחוב קוץ או מחט בוושט במקום ידוע גם לרמ"א כשר ועיין סוף סעיף ד':
יא סָעִיף ט כשרה. והקשה בש"ך שהרי בכ"מ פרק ג' מהלכות שחיטה פסק דדוקא אם נמצא הקוץ לארכו כשר אבל לרחבו חיישינן וצ"ל דהתם מיירי בסתם שנמצא ולא ידעינן אי תחוב בו או לא דאמרינן מסתמא הוי תחוב בו משא"כ כאן דאיירי המחבר כשידוע שלא תחוב בו דכשר. ואם נמצא נמלה תחובה בחוזק בוושט ויאכל חצי בשרו הכשיר הפר"ח. ול"ח הסכים עמו. אבל לק"ה צידד להחמיר משום שהייה ע"ש דף ג'. עוף שנשחט ונמצא מאכל בין קנה לושט טריפה דא"א לבוא שם מאכל אם לא ניקב הושט. ואי ידעינן שנשמט מיעוט הוושט ממקום חיבורו תלינן בהכי. כיון שלא ראינו שניקב הוושט. ת' רדב"ז סימן קצ"ג. עיין כנה"ג דף פ"ד:
יב סָעִיף ט מבחוץ. והנה בט"ז פסק אף בנמצא מונח ויש קורט דם מבפנים וכ"ש בחוץ נמי טריפה. וקשיא לי ממאי דעולא מיקל אפי' בתחוב וצ"ע (מהרמ"ט). אבל הש"ך מתמיה על הרמ"א ופסק דאפילו אם יש קורט דם מבחוץ אין לאסור אלא אם נתחב בודאי דאז אם נמצא קורט דם מבחוץ יש לאסור בודאי ולא מכח ספק שמא ניקב הוושט אלא בודאי ניקב הוושט. והא דכתב רמ"א אם אין עליו ק"ד טעות המעתיק הוא אלא קאי על היש מכשירין בתחוב דמודה אם יש עליו ק"ד בחוץ:
יג סָעִיף ט אסורה. וכתב בש"ך אפילו לא ניקב עור הפנימי משני צדדים מיקרי תחוב:
יד סָעִיף ט ניכר. ופר"ח חולק דלא חיישינן שמא נתרפא דאל"ה היאך סמכינן בריאה אנפיחה היכא דאיכא ריעותא ניחוש שמא ניקב והעלה קרום. וכתב בש"ך ואפילו כשמפרידין שני העורות ורואין גם הפנימית לא ניקב מעבר לעבר. ולא דמי לבית הכוסות דהיכי דאין שם קורט דם דלא חיישינן כדלקמן סימן מ"ח שאני הכא שאוכלין ומשקין תדיר בושט ועוברים ושוטפים משא"כ בבית הכוסות דאמרינן דאם איתא דמחיים הוה היה קורט דם נמצא:
טו סָעִיף ד מבחוץ. טעות סופר הוא וצ"ל אם אינו נקוב מב' צדדים וגם אין ק"ד מבחוץ (ט"ז). ופי' הש"ך אע"ג דיש קורט דם מבפנים דקורט דם מבפנים לא מעלה ולא מוריד. אבל ט"ז והאחרונים אוסרים אם יש ק"ד בפנים די"ל גם בחוץ היה ואינו ניכר. ולרבותא נקט מבחוץ דאפילו לא נמצא רק בחיצון טריפה. אבל קשה דבסעיף ד' פסק רמ"א דאם יש לחוש שניקב רק הפנימי בקוץ טריפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ וצ"ל דלעיל כתב רמ"א לדעת המחבר דחוששין לשמא הבריא ולא כ' כאן דעת יש מכשירים אלא להורות דעליה סומכין הנוהגים להלעיט האווזים א"נ הכא כיון שהקוץ תחוב בו לפנינו מיקרי מקום ידוע אבל לעיל מיירי שיש לחוש שניקב במקום שאינו ידוע אם נמצא בושט בין עור החיצון לפנימי כמו ג' בועות קטנות טריפה. גם אם נמצא בעורות של הצואר שקורין העלזלי"ך בצד הפנימי שבו מקומות עבים והוא כמו גשווירלי"ך ובתוכן חתיכות קשות מעוטפים במוגלא ואחר קניחת המוגלא ראו שהן נוצות מקופלים סופן בתחילתן וכאשר מתחו אותה נמתחו והיה אורכן כשאר נוצות עם קנה. ובצד החיצון של העלז"יל לא היה ניכר שום ריעותא נראה לאסור כל האווזות (חב"י שאלה מ"ד):
טז סָעִיף ט ריעותא. ופי' הש"ך דרמ"א סובר דאין להקל כדעת המכשירים ויותר טוב שלא יבדוק כלל משנקל כדעת המכשירים אלא יש לפסוק כדעת המחבר דאפילו לא נמצא ק"ד אפילו מבפנים טריפה כשקוץ תחוב בו וכתב בט"ז בשם הב"ח דאוסר הלעטה בעופות לגמרי וחולק עליו הט"ז וכתב שיש ידים ורגלים למנהגן של ישראל דכל מה שנראה שאין בו חולי אין בו חשש וחלילה לומר שכולם נכשלים באיסור דאורייתא מ"מ כל ירא שמים יזהיר לבני ביתו שילעיטו העופות בנחת ובדברים קטנים שלא יבואו לשום ספק ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"א כתב בציבור שעשו תקנה לבדוק הוושטות ואח"כ אירע שהשליכו הראשים ולא בדקו הוושטות והכשיר בדיעבד. ויש לכסות דמן בברכה קודם בדיקת הוושט דסמכינן ארובא ש"א סימן ס"א: אווזות שמלעיטין בגלגולי עיסה שמיבשין בתנור ושכיח הוא למצא בושט כמו שחין ובועות ע"י שירוט אם לא נמצא בעור החיצון ריעותא יש להכשיר. פר"ח כ"ג דף פ"ח. ותשובת בי"ע סי' ס'. וצ"צ סי' י"ז. וחוט השני ס"ח. ותשובת ש"י שאלה מ"ט:
יז סָעִיף יא ניקב. דשמא שייך לקורקבן ונקיבתו במשהו. וכתב בה"י אם נמצא מחט או קשין במעי זה ולא נראה בו שום נקב מותר מכח ס"ס שמא לא ניקב ואת"ל ניקב שמא מן הזפק הוא ולא מיטרף בנקב וכתב פר"ח בק"א מיהו אם נמצא תחוב יש להטריף ע"ש:
א סָעִיף ג וושט כו'. עיין ש"ך סק"ד מה שתמה על הרמב"ם והמחבר ועיין בספר נופת צופים פ' במדבר מה שתירץ ע"ז ועי' בת' פני אריה סי' כ"ו ובתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סי' כ"ה:
ב סָעִיף ג שניקב. עיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ט' דאף אם ניקב סמוך לראש ששם דבוק בבשר אין הבשר סותם וטרפה ע"ש וכן כתב בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן פ"ו ופירש כן דברי הטור במ"ש הילכך כל מקום שניקב טרפה ע"ש:
ג סָעִיף ד [אבל אם יש לחוש כו'. עט"ז לקמן סי' מ"ט סק"ג שהקשה אמ"ש שם בש"ע ס"ד גבי ניקוב הקורקבן דסומכין בספיקו להקל ולכן העלה גם שם להחמיר ע"ש ועיין בתשובת ח"ס סי' כ"ה שכ' דכבר הייתי רגיל לתרץ דספק ניקב הושט הוי ספק נבילה והו"ל ספק בשחיטה ומחמרינן בספיקו טפי משאר טריפות דנשחטה הותרה ובסברא זו הייתי מוליד חדשות בכמה דינים ומצאתי עתה כן בפלתי סי' ל"ג סק"ד וכ"כ עוד בבית הספק שלו אמנם אחר העיון הדרנא בי ובררתי דלא כן הוא דהא דספק בשחיטה להחמיר היינו ספק במעשה השחיטה או שהה או דרס או נמצא הגרגרת שמוטה וכה"ג משא"כ מה שאינו תלוי במעשה השחיטה. הבהמה בחזקת רוב הבהמות עומדת שאין וושטן נקיב ונהי דיש לה חזקת שאינו זבוח עד שנתברר שנעשה מעשה השחיטה כהוגן מ"מ כל שנעשה כהוגן והספק בניקב הושט סמכינן ארובא כמו בכל הטריפות ויש לי הרבה ראיות ע"ז כו' (עיין מזה שם בסי' י"ז ובסי' כ"ד וגם בסימן מ"ו שהובא קצת לקמן סי' מ"א סק"ד) ולענין קושית הט"ז העיקר כמ"ש נה"כ שם דשאני ושט דכל הני חיוי ברייתא קוצי אכלין לכן מחמרינן טפי ותולין במצוי ע"ש]:
ד סָעִיף ה טרפה. עבה"ט ומ"ש בשם דמש"א דבחילוף ממש אפי' בכ"ש טריפה. הנה כ"כ גם התב"ש וכן הסכים בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ט"ו אך כתב שם דאם האדמימות עבר ע"י מיעוך ברוק יש להכשיר ויש לתלות האדמומית שע"י רתיחת השחיטה נעשה אודם זה וכ' עוד דאין צריך לבדוק אחר שימצא אודם בעור הפנימי לפשפש אם יש לובן בעור החיצון כיון דלדעת הגהת דרישה ולדעת רש"ל וט"ז שסוברים דלובן בחוץ אינו שום לקותא הוא כשר לגמרי דיש להחמיר כשרואה שיש לובן אבל לא לחפש ולבדוק ע"ש ונראה לי דאם הם משני רוחות דא"א בשום פנים דלתרמי אהדדי לכ"ע כשר כמו לעיל סעיף ד' בניקב ופשוט הוא ודע שדברי הבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בענין זה תמוהים שהעתיק דברי הדמש"א אחר שכ' סתם בשם רש"ל דבשניהם לבנים כשר (וגם בבה"ט זה העתיק זאת בסוף בשם ט"ז) והא ליתא כמבואר בתשובת נו"ב שם ובתב"ש דלפ"ז אפילו בחילוף ממש כשר בכל שהוא רק לדידן דקיי"ל לאסור בשניהם לבנים אפילו בכל שהוא טרפה ע"ש:
ה סָעִיף ו [ואם בהמה היא. עיין בתשובת ח"ס סימן כ"ז בביאור דברי הטור בזה]:
ו סָעִיף ח מלוכלך בדם. עבה"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן ל"ח שכתב שאין להחמיר בזה ונכון לפסוק כן ע"ש:
ז סָעִיף ח לספק נקובה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' כ"ג בעוף שנקרו עופות עור הראש ממול עורף וכתב להתיר כי מי החזיר הסימנים אחורי העורף לחוש לנקיבת הושט אך צריך לעיין בניקור אם לא נכנס בעומק מן הצדדים ואם לא נראה שום ריעותא בבשר שמן הצדדים בעומק שרי ע"ש:
ח סָעִיף ט ויש מכשירין. עיין ש"ך ס"ק כ"א ועיין בתשובת נו"ב חיו"ד סי' ח':
ט סָעִיף ט דלא חיישינן שמא הבריא. עש"ך ס"ק כ"א מה שכתב ליישב דלא תיקשי מלעיל סוף סעיף ד' בהג"ה ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ד שתירץ באופן אחר:
י סָעִיף ט דאיכא ריעותא. עבה"ט. ובט"ז מבואר דאפי' אם המכה של הלעטה שלטה במקצת עור החיצון אין כאן איסור ואפילו אם שלטה ברובו לא הוי ככולו ויש להתיר אם במיעוט הנשאר לא שלט החולי כלל ע"ש ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ג שחכם אחד פקפק על דברי הט"ז וכתב שגם הגאון מהר"ש מפראג היה מחמיר מאד בזה והוא ז"ל השיב והעלה דאם כשאנו מפרידים העורות לא נמצא ריעותא כלל בחיצון אין להחמיר וכן נהגו כל בעלי הוראה בעירו אכן אם שלט הלקותא גם בקצת עור החיצון מי שאין לבו נוקפו לסמוך בהפ"מ אדברי ט"ז הרשות בידו ואין בידינו למחות ע"ש. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' י"ג שכתב לפ"ד הט"ז דמקיל אפי' אם שלטה המכה בעור החיצון א"כ ה"ה אם נמצא קורט דם בין שני קרומים של הוושט דכשר דודאי לא יגרע האי ק"ד מאם שלטה המכה גם בעור החיצון דאמרינן היכא דשלטה שלטה והיכא דלא שלטה לא מחזקינן ריעותא ולפ"ז מה שנהגו להפריד העורות הוא טרחא בכדי בודאי לפי דעת הגאונים שראיתי בתשובת חוט השני שהחמירו מאוד והסכימו להכשיר היכא שניקב עור א' ולא שלט החולי בעור הב' כלל ואם שלט בעור החיצון היו מטריפין לכך היו מקלפין אבל לפי מה שנוהגין בכל גלילותינו כדעת הט"ז א"כ למה לנו למקלף דכיון שאנו רואים דעור החיצון שלם ואין ק"ד מבחוץ די בכך. והדברים האלה נאמרו ונשנו שם בסוף סי' ק"ג ע"ש. ועיין בספר פתח הבית מהג' מהר"ר אברהם טיקטין ז"ל סי' י"א בד"ה עוד ראיתי שכתב דיש לספק אם באווזות המלעיטין נמצא לקותא בעור החיצון של ושט וזה בא מחמת שהאשה תופסה בידה בצואר בשעת הלעטה אי נאמר ג"כ דזה הוי כמו חולי ולהכי אי נימא בחוץ גרע וצ"ע בזה עכ"ד. ועיין עוד בתשו' אא"ז פמ"א חלק א' סי' א' שהאריך בענין זה והעלה הרבה חידוד דינים בדיני ושט ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' נ"ו שכתב דאף בתשובת פמ"א ח"א סימן א' דוחה דברי הט"ז בשתי ידים (כעת אין תשובת פמ"א ח"א לפני ויש לעיין בו מחמת דבפמ"א ח"ב הנ"ל מבואר דאדרבא דעתו כהט"ז) אין דבריו מוכרחים כלל והסומך בהפ"מ על הט"ז דפסק דאין לנו להטריף אא"כ שהריעותא שלט בעור החיצון בכולו או ברובו (זה תימא דהלא הט"ז כתב בהדיא דרובו אינו ככולו) יש לו על מה שיסמוך ונתן טעם לשבח להמקילין דלא חשו שמא ניקב החיצון והבריא כמו בישב קוץ בושט משום דהתם ניקב הקוץ בשעת תחיבה בכח וחיישי' שמא ניקב אז מעבר לעבר ואח"כ ע"י המשך הימים נתרפא קצת משא"כ כאן שנעשה ע"י חוזק הלעטה אם איתא דניקב מעבר לעבר לא היה נתרפא כיון דמלעיטין עליו בכל יום היה הנקב מתרחב יותר ולא להתרפאות ולהעלות קרום ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס סימן כ"ה שכתב דהעיקר כהט"ז דלקות ההלעטה הוא כמחמת חולי אע"ג שבספר נה"כ פליג עליו. בסברא בעלמא הוא דפליג והעיקר כט"ז וכן פסק פלתי. ורגיל אני להזהיר למלעיטין בחיטין הנקראים חיטי התוגרמ"א לבשל אותם תחלה כדי שע"י הבישול יתרכך הקוץ שבשורש החטה ואותן המלעיטין בעגולים העשויין מעסה בלילה אני מזהיר להניפם בנפה וכברה להסיר ממנו המוץ שדרכו לתחוב בושט ואז יש לסמוך אהט"ז ומ"מ בדיעבד אם לא נעשה כן נ"ל להתיר באווזי ההלעטה בנמצא נקב (שלא שלט בחוץ) ולא ניכר אי מחמת קוץ או חולי. וע"ש עוד בדבר השאלה שנמצא כמין שערות תחובים בושט. וכתב הנה בענין קוץ ממש התחוב בושט יהיה כל מורה זהיר ברוחו מלהתיר חו"ש אע"פ שקלף הושט והפריד העורות ולא שלט בחיצון שבפנימי מ"מ חלילה להתיר נגד רוב הפוסקים והכרעת כל האחרונים כו' (עיין בספר תפארת למשה שכתב בהדיא להכשיר בזה וכן ראה נוהגים בעלי הוראה דמפרידים העורות ואם לא ניקב הפנימי מעל"ע מכשירים ואי ניקב הפנימי מעל"ע אוסרין ע"ש ועיין בס' בית יהודה מ"ש בזה) אמנם בנ"ד שמצא שערה תחובה בהנקב ולפמ"ש הרב השואל מצא כן כמה וכמה וגם היה קשה מאוד להוציא השיער מהנקב ההוא אשר מכל זה נ"ל שלא באו מבחוץ כלל וגם אין כאן נקב כלל אלא שומא מגידולי הושט הוא כעדות הרופאים בר"פ המפלת הגם שאינו סומך ע"י להתיר להדיא בלא בדיקה מ"מ בבדיקה ולא שלט בצד החיצון שבעור הפנימי דאפי' בקוץ ממש איכא הרמב"ן והרא"ש דמכשירין ואפי' למאי דקיי"ל לאסור מ"מ הני שערות לאו קוצים נינהו דמנקבי אלא נסרכו בנקב ההוא בספק ע"י חולי או קוץ סמכינן אהט"ז שנעשה ע"י חולי כיון שהוא מאווזי ההלעטה וכיון שלא שלט בחוץ כשר (קצת צ"ע דלפ"ז היה לו להתיר אפי' אם שלט בעור הפנימי מעל"ע לפמ"ש מקודם דהעיקר כהט"ז) ולא נשאר לנו רק סברת נה"כ דמחמיר גם בלקות ההלעטה לזה נצרף לומר שמא אין כאן נקב כלל אלא מגידולי הושט הוא וע"י צירוף כל הנ"ל אני מסכים להתיר אחר שנבדק אבל לא בלא בדיקה ודוקא שער אבל קוץ ממש וכדומה חלילה להתיר אפילו ע"י בדיקה עכ"ד ע"ש] ועיין בתשובת מהר"ם זיסקינד סי' ד' וסי' ה'. ומ"ש הבה"ט ס"ק שלפני זה בשם חב"י בנמצא נוצות כו' עיין בזה בתשובת אמונת שמואל סי' י"ג. ועיין מה שכתבתי לקמן סימן נ"א סק"ז בזה. ומ"ש עוד בשם תשובת מהר"ם לובלין בצבור שעשו תקנה כו' עיין בתשובת מהר"ם זיסקינד סי' י"ד שהביא בשם מהר"ר יוסף אשכנז שחולק עליו ופסק דאסור והסכים עמו לאסור כשנאבדה הושט בלא בדיקה וכן אם בא חתול ונטל את הושט קודם בדיקתו והחזירו כשהוא נקוב אם לא בהפ"מ וכתב דאף מהר"ם לובלין לא סמך להתיר אלא גבי תורבץ הושט דבלאו הכי איכא כמה טעמים לחלק בין תורבץ הושט לושט עצמו ע"ש ועי' בת' בית אפרים חי"ד סימן ו' והבאתי דבריו בקצרה לעיל סימן ל"א מבואר שם שיש להכשיר כדעת מהר"מ לובלין דלא דמי לסרכות הריאה דהתם מיעוט המצוי הוא שיהיה טרפה ודאי מה שאין כן הכא אע"ג דשכיח שיהא לקותא בושט מ"מ אינו מצוי שיהיה טריפה דוקא דלפעמים אין הנקב או הלקותא רק בפנימי והחיצון שלם ע"ש באורך. וגדולה מזו כתב בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' א' ובח"ב סי' ק"ג דאף אם ראו מתחילה שיש לקותא בעור הפנימי אך ידוע להם בבירור שלא היה נקב מפולש ולא דקדקו לראות אחר ק"ד ונאבד הושט דיש להתיר ע"ש. [ובתשובת ח"ס סימן כ"ד כתב דהעיקר כמהר"ם לובלין ומיניה אין לזוז ואמנם מהרמ"ל לא מיירי אלא נאבד בלא בדיקה אבל כשהיה בו ריעותא ושוב נאבד בלא בדיקה יש לאסור עש"ך סימן מ"א ס"ק כ"ג עכ"ל]. ועיין בתשובת פרי תבואה סימן ט"ו בצבור שעשו סייג וגדר שלא להלעיט אווזות בהסכמת הקהל ובצירוף אב"ד והוכרז זאת בקבלה ואחר כך עבר אחד מאנשי העיר על הקבלה והלעיט אווזות שלו והעלה דיש לאסור אותם להמפטם ולביתו אבל לאחרים מותרים מאחר שהוא בעל הבית שאינו רגיל לטרוח בפטימת אווזות למוכרן לאחרים די לנו שנקנסנו שלא יאכל מהם הוא וביתו אמנם אם תקרינה כאלה במפטם למכור לאחרים אז יש לאחרים דין מי שנתבשל בשבילם ע"ש:
יא סָעִיף יא ניקב המעי'. עבה"ט בשם בה"י ופר"ח ועיין בספר פתח הבית סימן י"ב שכתב דבעוף שאין לו זפק כגון אווזא ובר אווזא אם נמצא תחוב מחט בבשר הסמוך לקורקבן לצד הושט ולא יצא לחוץ כשר ומכ"ש דיש להכשיר מה שנמצאו כמה פעמים בבר אווזות בבשר הנ"ל כמין אבעבועות וכשחותכים אותם נמצא בתוכם תולעים רבים רק לא נקבו לחוץ דבזה יש עוד קולא די"ל זה מקרי מחמת חולי שבאים מחמת רקבון ע"ש ולטעם זה אפשר להקל גם בעוף שיש לו זפק ועי' פמ"ג במשבצות ס"ק כ"א. [ועיין בתשובת ח"ס סימן כ"ח שנשאל ג"כ על ענין אבעבעות הנ"ל וז"ל השאלה שם אודות בר אווזות שנמצא בשילהי ושט סמוך לקורקבן כמין כפתורים או בועות וכשנפתחים מונחים בתוכן תולעים חיים וכמה פעמים נמצאים נקבים בבועות הללו בפנימיותם בתוך הושט מה דינם. והשיב הנה כל הני דאתו לקמן מאותן בר אווזות החוש מעיד שהתולעים הללו מינייהו קא רבו ולא מעלמא אתו וכשפותחין הכפתורים ההמה מונחים בתוכו למאות כחוט השערה דקים ונכרכים בעיגול וכשמוציאים אותם רוחשים ונפרדים זה מזה וכן נמצאו הרבה כפתורים כאלו בכל אחד מהם ורובם הבועה בעליונה היא בשר שהרופא גורדו א"כ בתחלה צריך המורה לפנות הבועה ולבדוק אם לא שלטה המכה גם בחיצונית הבועה והוי ג"כ בשר שהרופא גורדו וה"ל כמו ניקב מב' צדדים וטרפה אך אם הבשר מעבר השני שלם ויפה וליכא למיחש רק משום תולעים הנה בודאי אי מצינו נקבים משני הצדדים ע"י התולעים יש לאסור לדעת הדרישה כבש"ך סימן ל"א סק"ז דדוקא בקורקבן יש להקל משום שעורו עב ולא באבר אחר אי לא ראינו ריעותא מבחוץ י"ל דאין להחזיק ריעותא בזה ולומר ושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין זה כיון דבלא"ה ספיקא הוא אי מחיים פריש או לאחר מיתה פריש ועוד שרוב אותם הכפתורים המה מחלק הקורקבן ולא מחלק הוושט וגם אין לחוש שמא נתרפא כי התולע המנקב אין מניחו להתרפאות ועדיף מקוץ התחוב וכל זה לפי מה שנ"ל ברור שהתולעים האלו נולדים מעצמן של העופות אך אם היה מקום לחוש שבאו מבחוץ כמו שחשב הרב השואל אזי תליא בפלוגתא שבש"ך סימן ל"ו ס"ק ט"ו עכ"ד ע"ש]:
א סָעִיף א והוא שיכול כו'. כמ"ש במתני' רפ"ג זה הכלל כל כו' ויש ספרים שגורסין זאת המימרא בגמ' (נ"ה ב').
ב סָעִיף ב להרמב"ם כו'. כנ"ל זה הכלל כו' ואין לך מי שאין כמוה חיה כמו זו ולא שנאה במתני' שאין שונה במתני' דבר שא"א להיות כלל ביומו כמו ניטל הלב וכיוצא וראיה שלא מנו אותה בכלל הכשרות כמו לחי התחתון:
ג סָעִיף ג לחללו. עתוס' מ"ב א' ד"ה ניקב כו':
ד סָעִיף ג נבילה. כמ' שם ל"ב ב' ל"ק כאן כו':
ה סָעִיף ד והוא שניקבו כו'. ריטב"א וכמש"ו דאפשר כו' והוא גמ' שם:
ו סָעִיף ד וכ"ז לא כו'. עתוס' שם כ"ח ד"ה אתא. ודוחק לומר כו'. ולדידן דקי"ל כרש"י ע"כ צ"ל כן וכ"כ הרא"ש בפ"ג ס"ד:
ז סָעִיף ה וכן כו'. כן פי' דאי חליף אפי' חד מינייהו: (ליקוט) וכן אם כו'. אבל בע"ה מכשיר וכן בהג"א שם וכ"כ ת"ה מדברי רש"י אלא שכתב שתוס' נסתפקו ויש להחמיר אבל בהג"א כ' משמם להכשיר וכ"מ לישנא דחליף כמו בריאה שם מ"ז א' וע' בברכות ס"א ב' נעור הישן כו' ושם לכאורה יותר משמע א' מהן ואעפ"כ פירשו תנא כו' וגם מ"ש הרא"ש דל"ד ניקב לניטל כולו ליתא דבריאה מכשרינן אף בניטל כולו ולקה לא נדע מניטל וא"ל ע"י לקותא ילקה גם חבירו א"כ אפי' בניקב נמי וכמש"ש מ"ו ב' (ע"כ): (ליקוט) וכן כו'. אבל להלכה פי' הראשון עיקר שנחלפו שניהם וכן פירש"י וכ"כ בת"ה אלא שכתב שי"ל למעשה וכ"ד ש"מ ומ"ש הרא"ש לחלק בין ניקב מקצתו לכולה ליתא דהא ריאה דאיגליד כו' והיה לו לחלק בין לקתה לניקב ואפי' בכ"ש. ולישנא דחליף משמע כמו כל חליפין וכן בריאה חליף שאם בשניהם ג' אונות כשרה וכן עיקר (ע"כ):
ח סָעִיף ה וכ"ש אם כו'. כמ"ש שם נ"ח ב':
ט סָעִיף ו כיצד יעשה כו' ואם כו'. שם כ"ח ב': (ליקוט) ואם בהמה כו'. דלא כרש"י מ"ג ב' ד"ה ההיא כו' ועוד שיטה אחרת יש והביאו בת"ה והטור וע' טור וב"י ויש מחלקין כו'. ובקיצור שיטת רש"י דאף בנקב אין בדיקה מבחוץ אלא דבדרוסה יש בדיקה אחר השחיטה ויש תקנה אף בבהמה וכ"כ הטור בשם בע"ה וכ"כ הר"נ בשם הרא"ה וכ"כ בת"ה בשם י"א אבל כתב די"א דבהמה אין לה בדיקה כלל וכתב וכן עיקר ודעת תוס' דבנקב יש בדיקה אף מבחוץ אבל בת"ה וש"פ הסכימו לרש"י בזה ושיטה אחרת דבנקב במקום ידוע יש בדיקה אבל במקום שא"י א"י לבודקו (ע"כ):
י סָעִיף ז ולענין נקב כו'. רש"י שם כ"ח אבל לא כדבריו שכתב דבדרוסה יש בדיקה אף לבהמה ע"ש מ"ג ב': (ליקוט) ולענין כו'. כמש"ש כ"ח ת"ש דההוא בר אווזא כו' וערש"י שם ד"ה ממסמס כו' וד"ה אין כו' ושם מ"ג ב' ד"ה מ"ש כו' ודלא כריב"א בתוס' כ"ח ד"ה אתא כו' והא דנקט ספק דרוסה אגב אורחיה קמ"ל כמ"ד חוששין לספק דרוסה. ת"ה וכתב דלהכי ג"כ נקט ספק דרוסה ולא קאמר ונ"מ לדרוסה (ע"כ): (ליקוט) ס"ז ולענין כו' וס"ח אבל כו'. ודעת ריב"א בתוס' דהיכא דתלינן בקניא א"צ בדיקה כלל דלא חיישינן לנקיבה וכתב דנקב ניכר מבחוץ וההוא בר אווזא דפ"ב בדרוסה איירי ע"ש (ע"כ):
יא סָעִיף ח עוף כו' אין כו'. נ"ג ב':
יב סָעִיף ח לבדוק כו'. תוס' כ"ה א' ד"ה אתא כו' וי"ל דג"מ דאי כו':
יג סָעִיף ט אם אין עליו כו'. עמ"ש למטה:
יד סָעִיף ט אבל אם כו'. דקיי"ל כשמואל בדרוסה:
טו סָעִיף ט (ליקוט) שמא כו' ונתרפא כו'. עברש"י ב' פירושים על הבריא ונראה שתלוי במחלוקת הנ"ל דס"ו אם אין בדיקה מבחוץ אצל נקב אצ"ל שמא נתרפא ובזה נסתר ראייתם של ראב"ן ורא"ש שכ' כאן בהג"ה דקי"ל כעולא מבית הכוסות דשם ניכר נקב מבחוץ משא"כ כאן ולכן דברי ש"ע צ"ע ואף שבש"ך דחק עצמו דבריו אינן נראין וע' בטור (ע"כ):
טז סָעִיף ט ויש מכשירין כו'. כעולא ולא דמי לספק דרוסה דשם יש רגלים לדבר וגמ' לא חש לדקדק כאן ולהאריך וע"ש נ"ג דכ"ע ספק על כו':
יז סָעִיף ט אם אין כו'. תוס' שם ד"ה ישב כו' וכמ"ש בבית הכוסות וז"ש לעיל ג"כ אם אין כו'. כמ"ש שם בניקב מצד אחד בעובדא דר' שם:
יח סָעִיף י (ליקוט) נפרד כו'. עתוס' מ"ב ב' ד"ה סימנין כו' ור"ל איפרוק היינו שנפרדו זה מזה דס"ד דנדלדלו נמי היינו מלחי ולכן פריך לשמואל ומשני הא דאמר תורבץ כו' היינו דאיקפל מן הלחי ועתוס' מ"ד א' סד"ה והאיכא כו' אבל לפי' הרי"ף שם שכתב שניהן אקפל ואדלדל דטרפה מפרש דגם המקשה ס"ל שנדלדלו היינו זה מזה אלא שפריך כמו בנדלדלו טרפה ברובן ה"נ בעיקור סימנין ועוד מפרש להיפך מפירש"י ור"ח דאקפל טרפה ואיפרוק כשרה וערא"ש שמפרש דברי הרי"ף כפירש"י בתירוץ דאקפול כו' אבל הרמב"ם מפרש דברי הרי"ף בע"א ע"ש וכתב הרמב"ם גם תירוץ דאיגום איגומי כו' אבל הרא"ש השמיטו ואינו גורס ותנא תונא עד מתקיף וגם בשלמא מתני' כו' עד קשיא אבל א"צ למחקו אף לר"ח והרי"ף (ע"כ):
יט סָעִיף יא ניטל הזפק כו'. שם איבעיא בגמ' אי הורו כר' או לא:
כ סָעִיף יא אפי' כו'. דאל"כ טרפה לד"ה שא"א לחיות כמש"ש (נ"ה ב') ל"ש אלא שיכול לחיות כו' וכנ"ל ס"א:
כא סָעִיף יא ניקב כו'. שהוא בכלל בני מעים ערש"י נ"ח ב' ד"ה וכנגדן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.