Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 33 — שולחן ערוך, יורה דעה לג
א נִטַּל הַלֶּחִי הַתַּחְתּוֹן, כְּשֵׁרָה, וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לִחְיוֹת עַל יְדֵי הַמְרָאָה וְהַלְעָטָה. הַגָּה: וְכֵן עוֹף שֶׁנִּטַּל חַרְטוּמוֹ וְיָכוֹל לִחְיוֹת עַל יְדֵי הַמְרָאָה וְהַלְעָטָה, כָּשֵׁר. (א"ו הָאָרֹךְ כְּלָל נ"ד וְרוֹקֵחַ).
ב נִטַּל הַלֶּחִי הָעֶלְיוֹן, לְהַרַמְבַּ"ם טְרֵפָה; וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו.
ג וֵשֶׁט אוֹ תֻּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט שֶׁנִּקַּב לַחֲלָלוֹ, בְּכָל שֶׁהוּא, נְבֵלָה.
ד שְׁנֵי עוֹרוֹת יֵשׁ לַוֵּשֶׁט, נִקַּב אֶחָד מֵהֶם, כְּשֵׁרָה; נִקְּבוּ שְׁנֵיהֶם, אֲסוּרָה, וַאֲפִלּוּ עָלָה בּוֹ קְרוּם וְנִסְתַּם, וַאֲפִלּוּ נִקְּבוּ זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה, אֲסוּרָה; וְהוּא שֶׁנִּקְּבוּ שְׁנֵיהֶם מֵרוּחַ אֶחָד, דְּאֶפְשָׁר דְּמִתְרְמֵי אַהֲדָדֵי. (פֵּרוּשׁ שֶׁמִּזְדָּמְנִים לְהִתְכַּוֵּן יַחַד). (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיטְבָ"א). הַגָּה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּנִכָּר שֶׁהַנֶּקֶב בָּא מֵחֲמַת חֹלִי, אֲבָל אִם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁנִּקַּב עַל יְדֵי קוֹץ, אֲפִלּוּ לֹא נִקַּב רַק הַפְּנִימִי, טְרֵפָה, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נִקַּב גַּם הַחִיצוֹן, וּוֵשֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ וְר"ן וְעוֹד פּוֹסְקִים).
ה עוֹרוֹת אֵלּוּ הַחִיצוֹן אָדֹם, וְהַפְּנִימִי לָבָן, וְאִם נִתְחַלְּפוּ שֶׁהַחִיצוֹן לָבָן וּפְנִימִי אָדֹם, טְרֵפָה. וְכֵן אִם שְׁנֵיהֶם אֲדֻמִּים אוֹ לְבָנִים, טְרֵפָה. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי וְשָׁטִים אוֹ שְׁנֵי קָנִים, דִּטְרֵפָה. (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל כ' סִימָן ט').
ו וֵשֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ אֵצֶל דְּרוּסָה שֶׁצְּרִיכָה בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא אָדֹם אֵין אֹדֶם הָאֶרֶס נִכָּר בּוֹ; כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, אִם עוֹף הוּא, בּוֹדֵק הַקָּנֶה מִבַּחוּץ וְשׁוֹחֲטוֹ, וְאַחַר כָּךְ מְהַפֵּךְ הַוֵּשֶׁט וּבוֹדְקוֹ מִבִּפְנִים; וְאִם בְּהֵמָה הִיא, אֵין לָהּ תַּקָּנָה. הַגָּה: וּלְדִידָן דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בַּבְּדִיקָה, אַף עוֹף אֵין לוֹ תַּקָּנָה.
ז וּלְעִנְיַן נֶקֶב נָמֵי אֵין לַוֵּשֶׁט בְּדִיקָה מִבַּחוּץ אֶלָּא מִבִּפְנִים.
ח עוֹף הַבָּא לְפָנֵינוּ וְצַוָּארוֹ מְלֻכְלָךְ בְּדָם, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה (ע"ל סי' נ"ז) לִבְדֹּק כָּל הֶחָלָל, אֲבָל חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק נְקוּבָה, לִבְדֹּק מָקוֹם הַמְלֻכְלָךְ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין כָּל עוֹף אוֹ בְּהֵמָה דְּצַוָּארָהּ מְלֻכְלָךְ בְּדָם, דְּחַיְישִׁינָן לִנְקִיבַת הַוֵּשֶׁט וְאֵין אָנוּ בְּקִיאִין (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פא"ט בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ), וְכֵן הַמִּנְהָג.
ט נִמְצָא קוֹץ בַּוֵּשֶׁט לְאָרְכּוֹ אוֹ לְרָחְבּוֹ, וְאֵינוֹ תָּחוּב בּוֹ, כְּשֵׁרָה אִם אֵין עָלָיו קֹרֶט דָּם מִבַּחוּץ (טוּר וְהגה"מיי) ; אֲבָל אִם הוּא תָּחוּב בּוֹ, אֲסוּרָה, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם קֹרֶט דָּם, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נִקַּב הַוֵּשֶׁט וְהִבְרִיא וְנִתְרַפֵּא וְאֵינוֹ נִכָּר. הַגָּה: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין אִם אֵין קֹרֶט דָּם מִבַּחוּץ, דְּלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא הִבְרִיא (הראב"ן וְהָרֹא"שׁ והג"א בְּשֵׁם סה"ת). וְכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל בְּעִירֵנוּ בְּאוֹתָן אַוָּזוֹת שֶׁמַּלְעִיטִין לַעֲשׂוֹת מֵהֶן שֻׁמָּן, שֶׁיֵּשׁ תַּקָּנָה בָּעִיר לִבְדֹּק אַחַר נְקִיבַת הַוֵּשֶׁט מִשּׁוּם דְּשָׁכִיחַ יוֹתֵר מִסִּרְכוֹת הָרֵאָה. וְנָהֲגוּ לְהָקֵל בְּיָשַׁב לוֹ קוֹץ בַּוֵּשֶׁט, אִם אֵינוֹ נָקוּב מִשְּׁנֵי צְדָדִים אוֹ שֶׁאֵין קֹרֶט דָּם מִבַּחוּץ; וְיֵשׁ לְדַקְדֵּק בָּזֶה הַרְבֵּה כִּי הוּא אִסּוּר דְּאוֹרָיְתָא; וְיוֹתֵר הָיָה טוֹב שֶׁלֹּא לִבְדֹּק כְּלָל וְלִסְמֹךְ אָרֻבָּא, מִלִּבְדֹּק וּלְהָקֵל בְּמָקוֹם דְּאִכָּא רִעוּתָא.
י נִפְרַד הַוֵּשֶׁט מֵהַקָּנֶה וְנִתְדַּלְדְּלוּ זֶה מִזֶּה בְּרֹב שִׁעוּר אָרְכָּן, טְרֵפָה.
יא זֶפֶק שֶׁנִּקַּב גַּגּוֹ נֶקֶב מְפֻלָּשׁ בְּמַשֶּׁהוּ, טְרֵפָה. וְאֵיזֶהוּ גַּגּוֹ, זֶה שֶׁיִּמָּתַח עִם הַוֵּשֶׁט כְּשֶׁיַּאֲרִיךְ הָעוֹף צַוָּארוֹ, אֲבָל שְׁאָר הַזֶּפֶק שֶׁנִּקַּב, מֻתָּר. הַגָּה: נִטַּל הַזֶּפֶק, טְרֵפָה, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רֹב הַפּוֹסְקִים), אֲפִלּוּ נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל הַמַּאֲכָל לַעֲבֹר מִן הַוֵּשֶׁט אֶל הַקֻּרְקְבָן (כָּךְ מַשְׁמָע מַהֲרַ"ן פא"ט). נִקַּב הַבָּשָׂר (הַמְּעִי') שֶׁבֵּין הַזֶּפֶק לַקֻּרְקְבָן, טְרֵפָה (בְּסוֹף ש"ד וּמַהֲרִי"ל).
ש״ך Shach
סָעִיף א
א ניטל הלחי התחתון כשרה. היינו בענין דליכא משום עיקור סימנים וכדלעיל סימן כ"ד סט"ו וט"ז: ש"ע סָעִיף א
ב ע"י המראה והלעטה. עיין בטור א"ח סימן שכ"ו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג להרמב"ם טריפה. ונתן טעם לדבר שהלחי העליון נברא בבעלי חיים לכסות פי הקנה שלא תכנס בו נשימת הרוח הקר פתאום לריאה ויקרר אותה וימות פתאום החי אם יכנס לריאה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד וושט כו'. ז"ל הרמב"ם פ"ג מה"ש די"ט אם נשברה מפרקת ורוב בשר עמה או שנקרעת מגבה כדג או שנפסק רוב הקנה או שניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זה נבילה מחיים ע"כ לשונו. ומשמע בהדי' מדבריו דנקיבת הושט הוי נבלה מחיים אפי' קודם שנשחטה וכן משמע דעת המחבר אכן צריך עיון דבפ' השוחט (חולין דף ל"ב ע"ב) פריך אהא דמשני רבא דמתני' דאלו טרפות אלו אסורות קתני ויש מהן נבילות (כלומר נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ברובו נבילה) ויש מהן טריפות וליחשוב נמי דחזקיה דעשאה גיסטרא נבלה ומשני כי קתני נבלה דלא מטמא מחיים דמטמא מחיים לא קתני אלמא דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת לא הוה נבלה מחיים אלא דאם שחטה אע"ג דשחט במקום שחיטה נפסלה בשחיטה קרינן בהו ואע"ג דמשמע התם דשנויא דרבא לא קיימא במסקנא מ"מ משמע התם דהאי דינא דהוי סתמא דש"ס דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת לא הוה נבלה מחיים קושטא הוא וכן משמע מפרש"י לשם וכן משמע בסמ"ג שכתב דנקובת הושט טרפה וע"כ מיירי מחיים דלא הוי אלא טרפה בלחוד אע"ג דדעת הרשב"א בת"ה הארוך דף כ"ז ע"ב וג' דפסוקת הגרגרת ברובא לא הוי אפילו טריפה מחיים לרבא דבריו צל"ע וע"ל סי' ל"ד ס"ק ג': ש"ע סָעִיף ג
ה או תורבץ הושט כו' נבלה. תימה דלא אשכחן בשום מקום דנקיבת תורבץ הושט נבלה אלא בש"ס ופוסקים משמע דטריפה בלחוד הוא דהוי וכן משמע מהרמב"ם שהבאתי בס"ק שלפני זה וכן כשמנה הע' טריפות בפ"י לא מנה מה דהוי נבלה ומנה נקיבת תורבץ הושט מכלל דלאו נבלה הוי וגם המחבר עצמו תמה בכ"מ על הרמב"ם שכתב בפ"ג בשחט בתורבץ הושט נבלה דהלא תורבץ הושט שניקב טרפה הוא ולא נבלה אף שכתבתי בסי' כ' ס"ק ה' דלא דק בזה דודאי אע"ג שנקיבת תורבץ הושט לא הוי אלא טרפה מ"מ כיון דשחט בתורבץ נפסלה בשחיטה ואין לך נבלה גדולה מזה מ"מ מבואר שדעתו דנקיבת תורבץ הושט לא הוי אלא טרפה וכאן כתב דהוי נבלה ואע"ג דדרך הט"ו בכמה מקומות לכתוב טריפה במאי דהוי נבילה היינו משום דנבלה עכ"פ טרפה הוי אבל טרפה ודאי נבלה לא הוי ומכ"ש שהמחבר עצמו בכ"מ דקדק בזה גם יש כמה נפקותות בין טריפה לנבילה אף בזמן הזה וצ"ע: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו ואפי' נקבו זה שלא כנגד זה. ול"ד לקרקבן לקמן סי' מ"ט דניקב זה שלא כנגד זה כשר דהקרקבן מינח נייח וכדקאי קאי אבל ושט כיון דאוכלין ומשקין תדיר שם וגם היא מנשמת פעמים שהנקבים מתכוונים זה כנגד זה והוי כניקב ממש. ש"ס: ש"ע סָעִיף ד
ז וכל זה לא מיירי כו' אפילו לא ניקב רק הפנימי כו'. פי' אמ"ש בסמוך דניקב א' מהן כשרה דמשמע איזו מהן שניקב בין פנימי בין חיצון כשרה עלה קאי הר"ב וקאמר דהיינו דוקא דניקב ע"י חולי אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ או מחט אפי' לא ניקב רק הפנימי לחוד טריפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ אבל כשניקב רק החיצון משכחת לה שפיר דכשר ע"י בדיקה מבפנים וכדלקמן סעיף ז' וזה שאמר הר"ב דחיישינן שמא ניקב וושט אין לו בדיקה מבחוץ משמע הא מבפנים יש לו בדיקה וכן מוכח מתוס' והרא"ש שמהם הוציא הר"ב דין זה ע"ש וכן משמע בד"מ וכ"כ בעט"ז והב"ח הבין שמ"ש הר"ב אפי' לא ניקב רק הפנימי טרפה ר"ל דאצ"ל ניקב רק החיצון טרפה ולכן נכנס בדוחקים ליישב דעת הר"ב בזה והדבר פשוט כמ"ש ואין להאריך ואין להקשות לפ"ז דהרי בסימן זה וכן בסוף סעיף ח' וכן בסי' ל"ד סוף סעי' ט' כתב הר"ב דאם נעשה מחמת קוץ או מחט לדידן דלא בקיאינן בבדיקת הושט טרפה בכל ענין ולא מהני בדיקה מבפנים י"ל דדוקא כשניקב ע"י מחט או קוץ במקום שאינו ידוע הוא דא"א בקיאין בבדיקה אף מבפנים ובהכי מיירי בס"ס כ"ג ובסוף סי' ח' וכן בסי' ל"ד ס"ט אבל אם תחב קוץ או מחט בושט מבחוץ במקום ידוע מהני בדיקת הושט מצד פנים דלא גרע מבית הכוסות שניקב מצד פנים במחט כשרה כדלקמן סי' מ"ח והיכא דנמצא מחט בחלל הגוף טרפה דחיישינן שמא ניקבו א' מהאברים שנקובתן במשהו ואין להן בדיקה וכדלקמן בסימן נ"א אלא ודאי כיון שהנקב בבית הכוסות הוא במקום ידוע יש לו בדיקה והכי נמי בושט והשתא א"ש הא דכתב המחבר בסעיף ז' דלענין נקב נמי אין לושט בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ובסימן נ"א כתב דמחט שנמצא בחלל הגוף חיישינן שמא ניקב א' מהמקומות שנקובתן במשהו וטרפה ולא מהני בדיקה וכאן כתב דאפילו בנקב משהו יש בדיקה לושט מבפנים אלא ודאי כאן מיירי שהנקב במקום ידוע (ובס"ק י"ד יתבאר דהיכא דצואר מלוכלך בדם מיחשב להמחבר מקום ידוע ולהר"ב מקום שאינו ידוע ע"ש) וכ"פ הב"ח דכשהנקב במקום ידוע מהני לושט בדיקה מבפנים אפילו לדידן יש להקל אלא היכא שהצואר מלוכלך לא חשיב מקום ידוע: ש"ע סָעִיף ד
ח אבל אם יש לחוש כו'. ר"ל ל"מ היכא דידוע שניקב ע"י קוץ אלא אפילו רק יש לחוש שניקב ע"י קוץ ערפה וכן משמע בפוסקים דבעינן שיהא ניכר שבא ע"י חולי הא לאו הכי מסתמא בא ע"י קוץ: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט ואם נתחלפו כו'. כתב מהרש"ל הא דהרא"ש אוסר בשניהם אדומים או שניהם לבנים פי' בכולו אדום או בכולו לבן אבל במקצת לית לן בה ואם נתחלפו ברובה צ"ע ע"כ ומל' הרא"ש שכתב אבל כאן דכולו לקוי אין מתקיים ע"י השני ודאי משמע דוקא כולו אבל לא מקצתו מיהו ברובו ה"ל ככולו כמו בכל התורה. ב"ח: ש"ע סָעִיף ה
י וכ"ש אם יש לו ב' ושטים או ב' קנים כו'. הטעם מפורש בתשובת הרא"ש דכל יתר כנטול דמי וה"ל כאילו נטלו ב' הוושטים או הקנים וכמ"ש הט"ו בס"ס מ"א דאם נמצאו ב' כבדים דטריפה מה"ט וע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא אם עוף הוא כו'. שהכשרו בסימן אחד ואע"ג דלכתחלה צריך לשחוט ב' סימנים אף בעוף וכדלעיל סי' כ"א הכא כיון שאין לו היתר אלא בסימן אחד כדיעבד דמי כ"כ הפוסקים: ש"ע סָעִיף ו
יב ולדידן דאין אנו בקיאין. בבדיקת דרוסה לעולם וכמו שיתבאר בסי' נ"ז ועמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יג אין חוששין לספק דרוסה כו'. עיין בסי' נ"ז סי"ג ובמש"כ שם: ש"ע סָעִיף ח
יד אבל חוששין לספק נקובה כו'. משמע דעת המחבר דאפילו הנקב במקום שאין ידוע יש לו בדיקה מבפנים ול"ד למ"ש בסי' נ"א דמחט שנמצא בחלל הגוף טרפה דחיישי' שמא ניקבו אחד מהאברים שנקובתן במשהו ואין להם בדיקה דהתם לא ידעינן כלל היכן ניקבו ונקב משהו לא מינכר אבל הכא עכ"פ ידעינן שכנגד מקום המלוכלך ניקב ויש לבדוק נגד מקום המלוכלך ודעת הר"ב דאפילו בכה"ג אין בדיקה לנקב משהו אבל כשתחב קוץ או מחט בושט במקום ידוע גם להר"ב כשר וכמ"ש בס"ק ז' אלא דזה מקרי אינו ידוע כיון שצריך לבדוק כנגד כל אורך ורוחב מקום המלוכלך: ש"ע סָעִיף ח
טו לבדוק מקום המלוכלך. פי' מבפנים כנגד מקום המלוכלך דאלו מבחוץ הא נתבאר בסעיף ז' דגם לענין נקב אין לושט בדיקה מבחוץ והמחבר אזיל לטעמיה שהביא בב"י הגהת אשר"י בשם א"ז דהאידנא אין אנו בקיאין בבדיקה וכל עוף דאתי לקמן ומלוכלך צוארו בדם אני אוסרו ע"כ וכתב עלה ונ"ל דהיינו לדעת בה"ג אבל לדעת רש"י שיתבאר בסימן נ"ז (פי' דדרוסה אית לה בדיקה אפילו בזמן הזה) האידנא נמי אית לה בדיקה עכ"ל ובסימן נ"ז סוף ס"ח פסק כרש"י וכמ"ש כאן בסתם בס"ו ולכן כתב ג"כ כאן בסתם דבודק מקום המלוכלך ואע"ג דרש"י והמחבר ס"ל דנקב אין לו בדיקה בושט היינו מבחוץ שהוא אדום אבל מבפנים פשיטא דס"ל דמהני בדיקה וזה פשוט אלא שבדרישה ס"א אגב חורפיה לא עיין שפיר בזה ע"ש והר"ב נמי אזיל לטעמיה שכתב בסימן נ"ז וכאן דא"א בקיאין בבדיקת דרוסה ולכן כתב כאן כדברי הג"א בשם הא"ז ושכן המנהג וק"ל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טז לארכו או רחבו ואינו תחוב בו כשירה. כ"כ הטור וכן הוא בהג"א מא"ז וכ"כ האו"ה כלל כ"א דין כ"ד והטעם איתא בש"ס דדרך הבהמות לאכול קוצים והלכך כל כמה דאינו תחוב בו לא מחזקינן ריעותא ובכ"מ פ"ג מה"ש דין כ"א כתב דדוקא כשנמצא הקוץ לארכו והיינו דרך אכילה אבל לרחבו חיישינן וצ"ל דמיירי בסתם שנמצא ולא ידעינן אי היה תחוב בו או לא דאמרינן מסתמא היה תחוב וכן משמע מדברי ר' ירוחם נתיב ט"ו אות ה' ח"ג ובאו"ה שם: ש"ע סָעִיף ט
יז אם אין עליו קורט דם) מבחוץ. מה שנרשם כאן בש"ע טור הוא טעות אלא בד"מ כתוב כן ע"ש הגהמי"י פ"ג מה"ש ומ"מ צ"ע דגם בהגהמי"י לא מכרע מילתא דז"ל הגהמי"י שם כתב ר"י שאם יש קורט דם מבחוץ ודאי ניקב החיצון מסה"ת עכ"ל ודעת הרב שם (בד"מ) דקאי אנמצא וכמו שנרשם לשם בדפוס אבל קשה לפ"ז דלא נמצא כן בסה"ת לכן נראה דקאי אתחוב וכן משמע לשון של ודאי ניקב החיצון דאל"כ הל"ל ודאי ניקב הושט ודוק וקמ"ל דביש קורט דם מבחוץ ודאי חיישינן וליכא ספיקא כלל אפילו למאן דפסק דלא חיישינן בתחוב והכי איתא בסה"ת ס"ס י"ד ובתוספות (דף מ"ג ע"ב) דבור המתחיל ישב עיין שם וצריך עיון: ש"ע סָעִיף ט
יח אבל אם הוא תחוב בו כו'. כתב הסמ"ק סי' ר"א וז"ל פי' שנתחב קצת בתוך עור דופני הושט אע"פ שהוא שלם מבחוץ עכ"ל ומשמע מלשונו דאפי' נתחב ולא ניקב עור הפנימי משני צדדין מקרי תחוב בו וכ"כ הב"ח: ש"ע סָעִיף ט
יט אפי' אין שם קורט דם. כלומר לא מבפנים ולא מבחוץ וכן מוכח ממה שפסק בית יוסף כהרשב"א וסייעתו ול"ד לבית הכוסות דהיכא דאין שם ק"ד לא חיישי' כדלקמן סי' מ"ח דושט שאני דמתוך שאוכלין ומשקין תדיר שם עוברים ושוטפים הם אבל בבית הכוסות דאוכלים ומשקין מינח נייחי התם אם איתא דמחיים הוה היה קורט דם נמצא עכ"ל הר"ן וכך כתב הרשב"א בתה"א דף ל' ע"א ורבינו ירוחם ושאר פוסקים: ש"ע סָעִיף ט
כ דחיישי' שמא ניקב הושט והבריא ונתרפא. ל' הטור י"מ הבריא ניקב וצריך בדיקה למ"ד ושט יש לו בדיקה וי"מ הבריא מלשון בריא שמא ניקב ונתרפא ולא מהני בדיקה לכ"ע עד כאן ולכאורה קשה למה הוצרך המחבר לטעם דונתרפא כיון דפסק בסעיף ז' דאין בדיקה לושט מבחוץ אם כן שפיר המ"ל דחיישינן שמא ניקב אע"ג דלא נתרפא דאין לושט בדיקה מבחוץ ונראה דמ"מ הוצרך לטעם דונתרפא דאל"כ תיהני ליה בדיקה כשמפרידים ב' העורות ורואין שגם הפנימי לא ניקב מעבר לעבר דאז פשיטא שהחיצון לא ניקב כלל אבל אי חיישינן שמא נתרפא טרפה וכן מוכח ברבינו ירוחם ע"ש ודוק: ש"ע סָעִיף ט
כא ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ. פי' אע"ג דיש קורט דם מבפנים דקורט דם בפנים לא מעלה ולא מוריד ועיין בב"י בד"ה ומ"ש רבינו ואפי' לדבריו כו' אבל קשה דהרי כתב הר"ב סס"ד דאם יש לחוש שניקב רק הפנימי ע"י קוץ טרפה דחיישי' שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ וי"ל דהתם כתב לדעת המחבר דחוששין שמא הבריא וכ"ד הר"ב עצמו וכמ"ש בס"ק כ"ג ולא כתב דעת היש מכשירין אלא להורות דעליהם סמכו הנוהגין להלעיט האווזות מיהו קשה למה נתן לעיל טעם דחיישינן שמא ניקב וושט אין לו בדיקה מבחוץ הלא אפילו אי הוה ליה בדיקה הוי חיישינן שמא נתרפא וכמ"ש המחבר כאן וי"ל דס"ל להר"ב דהאי חששא דשמא נתרפא חששא רחוקה היא ולא חיישינן לה אלא בניקב פנימי דכיון דאיכא למימר שניקב גם החיצון דאין לושט בדיקה מבחוץ הלכך אפילו ליכא קורט דם מבפנים מהני לן טעמא דשמא נתרפא דטרפה לדעת המחבר וכמ"ש בס"ק הקודם אבל אי הוה בדיקה לושט מבחוץ לא הוי חיישינן לשמא נתרפא כיון שהוא אינו נקוב לפנינו והלכך כתב לעיל טעמא דאין לושט בדיקה מבחוץ דנ"מ דאם ניקב החיצון לבד ע"י קוץ או מחט במקום ידוע דכשר ע"י בדיקה מבפנים וכמ"ש בס"ק ז' דלא חיישינן שמא נתרפא כיון דיש בדיקה לפנים שעור הפנימי הוא לבן ונקב משהו ניכר בו ודוק ועוד יש לתרץ קושיא הראשונה דדוקא הכא שנמצא קוץ תחוב בושט הוא דיש מכשירין אם אין ק"ד מבחוץ דאם איתא דניקב גם החיצון היה ניכר הלכך לא חיישינן שמא ניקב אבל כשנמצא נקב ואין שם קוץ אלא דיש לחוש שניקב ע"י קוץ גרע טפי דחיישינן אלו היה הקוץ לפנינו הי' ניקב לחוץ וע"כ צריך אתה לחלק בכה"ג שהרי בס"ס כ"ג וכן בסי' זה סס"ח ובסי' ל"ד סס"ד חייש הר"ב דשמא ניקב הושט מצד חוץ לפנים ולא מהני בדיקה מבפנים וכאן מהני בדיקה אפי' מבחוץ אף על גב דקיי"ל אין לושט בדיקה מבחוץ שאין נקב ניכר בו כיון שהוא אדום אלא ודאי) הכא כיון שנמצא קוץ תחוב עדיף טפי דאלו היה ניקב היה ניכר מבחוץ ומן הדין היה ראוי להיות מותר בלא בדיקה דלא חיישינן שמא ניקב כיון דהקוץ תחוב בושט לפנינו אלא להחמיר הוא דמצריך בדיקה ודמי לדלעיל ס"ס כ"ד דאם נמצא הסימן השחוט שמוט ולא תפס הסימנים בידו דכשר ע"י בדיקה דא"א לשמוטה שתעשה שחוטה וכה"ג מצינו כ"פ דהבדיקה אינה אלא חומרא וע"ל סי' מ"ח ס"ק ל"ב ול"ג: ש"ע סָעִיף ט
כב אם אינו נקוב מב' צדדים או שאין קורט דם וכו'. פשוט הוא דט"ס הוא וצ"ל אם אינו נקוב מב' צדדים וגם אין ק"ד מבחוץ וכ"כ בד"מ בהדיא וכ"כ הב"ח: ש"ע סָעִיף ט
כג ויותר היה טוב כו'. פי' הר"ב מדבר על הנוהגים להלעיט האווזות ולהקל בישב להם קוץ שיש לדקדק בזה הרבה ואין להקל דהעיקר כדעת המחבר וסייעתו דאפילו לא נמצא קורט דם אפילו מבפנים טרפה כשהקוץ תחוב בו ואם כן יותר היה טוב להם שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא משהם מקילים כשנמצא תחוב בושט להדיא אם אינו נקוב משני צדדין ואין קורט דם בחוץ דזהו קולא יותר גדולה ויש כאן ודאי איסור דרוב הפוסקים ס"ל כהמחבר דאפי' היכא דליכא קורט דם לא מבחוץ ולא מבפנים טרפה וכ"פ מהרש"ל פא"ט סימן ה' אבל דעת) א"נ הכא כיון שהקוץ תחוב בו לפנינו מקרי מקו' ידוע אבל לעיל מיירי שיש לחוש שניקב במקום שאינו ידוע וכמו שכתב שם ואף על גב דרי"ו כתב דנמצא קוץ תחוב לא מקרי מקום ידוע דשמא הקוץ נקב למעלה והאוכלין ומשקין הורידוהו למטה ושמא הנקב אינו במקום שהקוץ עומד שם ומביאו ב"י ואפש' דהר"ב לא חייש להא וס"ל דזה מקרי מקום ידוע: הר"ב דזה וזה לא יכשר ומה שהביא היש מכשירים היינו להורות שעליהם סמכו הנוהגים להלעיט אבל דעתו כיון דשכיח יותר מסרכות הריאה א"כ אין לסמוך ארובא וצריך בדיקה וכדלקמן ר"ס ל"ט גבי ריאה והיכא דנמצא הקוץ תחוב בושט הדין מוסכם להמחבר וכמ"ש בס"ק כ"א וכן משמע להדיא בד"מ כדפי' וכן בעט"ז לא הביא אלא דברי המחבר וכן הב"ח צוח ככרוכיא על המנהג שמלעיטים האווזות כו' ע"ש ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"א בצבור שעשו תקנה לבדוק הושטות ואח"כ אירע שהשליכו הראשים ולא בדקו הושטות כשר בדיעבד ועיין שם שהאריך: ש"ע סָעִיף ט
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א ניטל הלחי [התחתון] כשרה. בענין דליכא עיקור ש"ך והיינו ניטל העצם והסימנים מחוברין בבשר או שנתלש הבשר רוב ומיעוט שלם במקום אחר עסי' כ"ד סט"ו: ש"ע סָעִיף א
ב ע"י המראה והלעטה. הש"ך הראה מקום לא"ח שכ"ג וכבר פירשנו בט"ז דה"ה שיכולה לקבל שתיה דאל"ה פשיטא דטריפה דאינה היה יע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג להרמב"ם טריפה. עש"ך והא דלא תנן במשנה דפשוט הוא דאין לך כל שכמוה אינה חיה יותר מזה וה"ה חרטום העליון בעוף שניטל תב"ש ושאר אחרונים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד וושט. עש"ך הנה לשון הר"מ בפ"ג מה"ט הי"ט ניטל הירך וחלל ניכר במו שעשה גיסטרא הוה נבילה וכן נשברה מפרקת ורוב בשר או קרעה מגבה וושט שניקב או גרגרת שנפסקה הר"ז נבילה מחיים ואין שחיטה מועלת בה. איני יודע למה חלקן הנך ד' מב' דרישא ואי חלק להו אדרבה הד' הוה למיתני בהדדי ונקיבת הוושט ופסוקת הגרגרת בפ"ע למאן דמפרש פסוקה וניקב נבילה מחיים לענין לאו דנבילה ולאו לטומאה כמ"ש הר"מ בפ"ב מהל' שא"ה ה"א יע"ש גם הלשון שאמר הר"ז נבילה מחיים ואין השחיטה מועלת בה מיותר הוא כיון דנבילה מחיים פשיטא דאין השחיטה מועלת בה ומיהו למאן דמפרש דמחיים אין מטמא ה"א דכמו שחיטה מטהר טריפה תטהר ג"כ זו קמ"ל דאין השחיטה מועלת בה. והנה בנה"ך ותב"ש שניהם לד"א נתכוונו דוודאי מחיים לא מטמא וחלוקין בדבריו הנה"ך סובר דמ"ש נבילה מחיים היינו לומר שאין שחיטה מועלת בה ומ"מ טריפה הוה מחיים והתב"ש סובר מחיים הוה נבילה ולא טריפה. ואפשר מש"ה חלק להו הר"מ ז"ל הנך ד' הוו נבילה וטריפה נשברה מפרקת איכא חוט וחיילי בהדדי וכן קרעה מגבה ע"י פסוקת החוט לאורכה ואפשר דסובר בעינן שיור משא"כ הנך ב' דרישא ניטל הירך אפשר דסובר בלא איעכול ניביה לא הוה טריפה דלא כר"ן לקמן סימן נ"ה יע"ש ועשאה גיסטרא למטה מפרשות מש"ה תני להו בפ"ע. ודע דהר"מ ז"ל בהל' שא"ה פ"ב ה"א מנה ד' נבילות דמטמאין מחיים והשמיט ניקב הוושט ופסוקת הגרגרת אדרבה כתב שחט רוב שנים אין מטמא ואלו בפ"א מהל' ט"מ הט"ו חשיב ג' דמטמאין באוהל נשברה מפרקת ומגבו וגיסטרא והשמיט ניטל הירך וחלל שלו ניכר וא"י למה הא חשיב גיסטרא שזה לא נאמר כ"א בבהמה והוא ז"ל למד ממנו לאדם ה"ה ניטל הירך וחלל שלו ניכר נלמוד מבהמה כמ"ש. ועיין בכה"ג בהגהות הב"י אות ו' דאפשר מגבו דוקא אדם ולא בהמה וא"י דאדם מבהמה לא יליף אבל בהמה מאדם אם הוא חשוב כמת כ"ש בהמה ולדינא כבר כתבנו דנותנין עליו חומרי שניהם טריפות ונבילות ומ"מ הבצים מספק נקובת הוושט אסורין אף לדעת הר"מ ז"ל ואו"ב אף למ"ד דלאחר שחיטה מטמא א"כ לא הועילה השחיטה כלל ומותר לשחוט אחריו מ"מ ספיקא הוה לענין שאר דברים ולא הבינותי מ"ש בכר"ו אות ד' יע"ש ועי' ב"ח העלה דלכל הפוסקים עכ"פ לאחר שחיטה ניקב הוושט הוה נבילה ובאות שאחר זה אבאר עוד ✍: ש"ע סָעִיף ג
ה או תורבץ. עש"ך שהעלה תורבץ שניקב ושחט אח"כ במקום הראוי הוה טריפה ומטהר מידי נבילה. ויראה מדבריו כאן ובסי' כ' אות ה' אם שחט הרוב בתורבץ או נפסק הקנה למעלה ממקום שחיטה ואח"כ שחט במקום שחיטה מטהר מידי נבילה עיין תב"ש ופר"ח משמע כן וכבר הארכנו במקום אחר: וד דהא דקיימא לן עכ"פ ניקב הוושט ונפסק הגרגרת במקום שחיטה אין שחיטה מטהרת מידי נבילה והוא מוסכם מכל הפוסקים לא ידענא מקור הדין בש"ס דהכ"מ בפ"ג מה"ש הי"ט הראה מקום לדף ל"ב ורמינהו נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ואידחי הא דר"ל כאן במקום חתך ומשני כאן קודם חזרה אימא דהקושיא הוא מפסוקת הגרגרת דתנן שחט א' מהן ופסק הב' והאי כמאן דפסק דמי כיון שהרוב נפסק אבל ניקב הוושט אימא טריפה הוה ולא נבילה עיין רש"י שם ואין הכרע. והם ז"ל פירשו דכל שנפסלה היינו מקום הראוי לשחיטה ומנא לן זאת אימא דלא שחט כהוגן בה' דברים המפסידים השחיטה או נפסק הגרגרת ברובו דהסימן וודאי כמנח בדיקולא דמי אף אי יש טריפות לחצי חיות כמבואר בסי' כ"ו מש"ה לא מהני שחיטה דבעי שני סימנים בבהמה ובעוף שניהם שלימים בעינן אמנם ניקב הוושט מנלן וכדכתיבנא: וראיתי למהרש"א ז"ל בכורות כ' ע"ב תוס' ד"ה חלב פוטר כתב דהא דלא קשיא בההיא דהיכי אכלינן בישרא דאיכא חזקה דמסייע די"ל דאין זה מיקרי נשחטה שלא כראוי ואף ניקב הוושט מטהר מידי נבילה יע"ש. ונוראות נפלאתי על אדונינו רבינו ז"ל הלא מבואר בכל הפוסקים ובר"מ ז"ל דעכ"פ לאחר שחיטה הוה ודאי נבילה אם ניקב במקום הראוי לשחיטה כמבואר וכ"ת דהתוס' סוברים נקובת הוושט לא הוה נבילה אלא טריפה וקושית הגמרא בחולין לא קאי אלא מפסוקת הגרגרת וכדכתיבנא מ"מ מה אעשה בדברי הר"מ ז"ל שפסק בפ"ג מה"ש דהוה נבילה עכ"פ לאחר שחיטה כמ"ש הדרישה והנה"ך והא פסק בפ"ב מהל' יבום וחליצה הט"ו האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה ובאו ואמרו מת בעליך לא תתיבם ולא תנשא אלמא סובר דלמסקנא אתיא מתני' האשה שהלך יבמות קי"ט אף לרבנן כיון דאיכא חזקה סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים שם וא"כ קשיא לדידיה היכי אכלינן בישרא דלמא במקום נקב שחיט וכ"ת דאיכא רובא הא איכא חזקה בהמה בחייה וסמוך כו' ולא די לנו הצער הזה אלא דקשיא עכ"פ היה לנו לבדוק אחר נקובת הוושט אחר שחיטה סוף דבר דברי מהרש"א בכאן לא זכיתי להבינם גם מקור הדין דנקובת הוושט הוה נבילה לא ידענא מנין לנו: עוד ראיתי במהרש"א חולין י"א בתוס' ד"ה אתיא תירץ בתי' הב' דמיעוט טריפות הוה מיעוטא דמיעוטא יע"ש א"כ יש לומר דודאי לר"מ באמת לא קשה משחיטה היכי אכלינן בישרא מ"ה דסמוך מיעוטא ומ"ה אין לחלק בין אפשר ללא אפשר עיין תוס' חולין שם יש לומר דהוה מיעוטא דמיעוטא לא אמרינן סמוך וכן לרבנן אין קושיא מנקובת הוושט כמ"ש והא דילפי רבנן מפרה ושחיטה י"ל דסברי מ"ה אין לחלק בין מיעוט ובין לא שכיח ור"מ מחלק שפיר ומיהו מדרבנן מחלקינן גם לרבנן ומהרש"א בבכורות לא הוקשה לו אלא אמאי ל"ק להו לתוס' כמו ברוב מצויין ולתרץ תירוצם כאן לז"א דתוס' אין סוברים כר"מ ז"ל אלא נקובת הוושט טריפה ולא נבילה וכל זה דוחק גדול להמעיין היטב שם ומיהו לפי האמת לפי תי' הב' במהרש"א חולין ליכא סמוך ולתי' א' שייך סמוך וצ"ע: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו ואפילו ניקבו. עש"ך הביא לשון הגמרא דל"ד לקורקבן דמינח נייחי משא"כ וושט זימנין דמיתרמי אהדדי. ומיהו קורקבן גופא דוקא זה שלא כנגד זה הא נקב ארוך פשיטא דאין כאן סתימה: ש"ע סָעִיף ד
ז וכל זה. הש"ך האריך בכאן ואבאר. כללא דמלתא קוץ או מחט שהוא דבר דק שניקב לחלל הגוף דאז בעי כל החלל בדיקה אף בזמן הגמרא לא היו בקיאין לבדוק כדאמר קוץ עד שתינקב לחלל עסי' נ"א בזה וכל שאין לבדוק אלא מקום א' כמו מחט בביה"כ והמסס שלא ניקב מעל"ע בה"מ אפילו לדידן בקיאין כיון שאין אנו צריכין לבדוק רק נגד מקום המחט כמבואר סי' מ"ח ומ"ט ואם צריך לבדוק אבר אחד כולו לדידן דפוסקין דלא כרש"י דא"א בקיאין כמבואר סי' נ"ז. ומיהו טפת הדרוסה אף שהוא בכל החלל בקיאין היו בימי הגמרא ול"ד לניקב בקוץ. ועפי"ז כתב הש"ך דבריו כאן מ"ש הרמ"א אפילו ניקב פנימי לחוד ר"ל לא מיבעיא אם ניקבו שניהם אלא אפילו פנימי לחוד וושט אין לו בדיקה בחוץ וטריפה הא ניקב החיצון כשירה ע"י בדיקת פנים כיון שא"צ בדיקה אלא נגד הנקב הוה ידוע במקום א' ול"ק מסימן כ"ג ס"ו דא"א בקיאין וכאן ס"ח די"ל דבעי לבדוק כל אורך הצואר בזה א"א בקיאין משא"כ לבדוק נגד הנקב בקיאין כמו בביה"כ כו' אלא דבסי' ל"ד ס"ט דאם ניקב גרגרת ע"י קוץ ומחט טריפה דחיישינן שמא ניקב הוושט לדידן דלא בקיאין בבדיקת הוושט משמע דאפילו עוף אין תקנה שיהפוך הוושט דאי בהמה הא בזמן הש"ס נמי לא בקיאין בנקב משהו מבחוץ כמ"ש כאן ס"ז. והר"ב מדשתיק אודויי אודי ליה וכאן בהג"ה אומר בפירוש כן וא"כ אי חיישינן מקנה לוושט שמא ניקב גם הוושט והוה אין ידוע כ"ש וושט עצמו דחיישינן שמא במקום אחד ג"כ ניקב והוה אין ידוע. וראיתי להתב"ש אות ח' כתב דהש"ך נשמר מזה וכתב אם תחוב הקוץ היינו שנתחב לפנינו במקום א' וראינו שלא פגע בשום מקום אחר הקשה דהא רמ"א כתב אין ניכר אם ע"י חולי משמע שאין הקוץ לפנינו ותי' דהכי קאמר בפנימי ודאי בכל אופן הוה טריפה משא"כ בחיצון לפעמים (כשר) [כאשר] בנתחב הקוץ לפנינו דלא כפר"ח שכתב אפילו אין הקוץ לפנינו עכ"ל והנה אכתי קשה מי הכניסו לש"ך ז"ל בתגר זה לפרש אפילו רק לחצאין ולא כפשוטו לא מיבעיא אם ניקב החיצון ואין הקוץ לפנינו דטריפה דהוה ס"ס לאיסורא שמא מבפנים בא דרך הבליעה ואת"ל מחוץ שמא ניקב גם הפנימי אלא אפילו בפנים חיישינן שמא ניקב גם החיצון י"ל דהוא לשיטתיה בסי' מ"ט שהשיג על הט"ז בנה"ך שם וסובר ספק ע"י חולי הוה ס"ס ושאני הכא דשכיח שינקבו שניהם ויש לומר דהא דשכיח היינו ע"י דחיקת אוכלין ומשקין לחוץ משא"כ מחוץ לפנים אדרבה לאו שכיח הוא כו' וא"כ בספק וודאי יש להכשיר אם ניקב החיצון והט"ז כאן ג"כ לשיטתיה שם דסובר דלא הוה ס"ס וכאמור. ומיהו בניכר ע"י קוץ וליכא כ"א ספק א' אסור דלא אוקמיה אחזקה אף בספק השקול כיון דהריעותא מחיים עש"ך סי' ג' אות ה' באורך. והא דסימן ל"ד ס"ט כשידוע שהוא מחמת חולי אבל אם נעשה מחמת מחט וקוץ טריפה ולא סיים אם ספק כמו כאן דלא שכיח הוא והוה ס"ס ודיוקא דסיפא שם דוקא ורישא שכתב בידוע על ידי חולי לאו דווקא וכמ"ש כאן וא"כ א"ש הכל: ועדיין יש להקשות מ"ש מחט שנמצא בביה"כ מצ"א כשירה ולא חיישינן שמא ניקב במקום אחר מעל"ע מקודם ואין בקיאין בבדיקה דאם מקנה לוושט מחזיקין ריעותא בסי' ל"ד כ"ש כאן כקושית התב"ש ז"ל. י"ל דמה"ת לומר כן כיון דבמקום רחב הוא ודרך הבליעה עם המאכל בלעת מה"ת להחזיק איסורא לומר שנתחב גם במקום אחר משא"כ בקוץ שניקב הקנה או מחט מבחוץ חיישינן ודאי שמא גם בוושט הכה מקודם או בפעם אחת ולדידן אין אנו בקיאין אף בעוף לית ליה תקנה וכדאמרן עיין מה שאכתוב באות כ' וכ"א מזה בדין המסס וביה"כ. ואין להקשות בסי' נ"ז בספק על אף דהוא שותק והן מקרקרים מותר מכח ס"ס והא דרוסה עם קוץ בוושט תחת סוג א' הם ושכיחים כמ"ש בגמרא ולעולא מ"ש מספק דרוסה א"כ אמאי בוושט ספק ע"י חולי אסור ולא מתירין מס"ס והתם מתירין י"ל דהתם ספק על לחוד די להתיר כמבואר שם דלא איתחזק ריעותא כלל אף שהן מקרקרין כל דלא ידעינן דעל משא"כ כאן דעכ"פ איכא ריעותא שניקב עור הפנימי כנ"ל: ✍נמצינו למידין אם העור מחוץ שלם וניקב עור החיצון של וושט ע"י קוץ שניכר הוא להש"ך ג"כ טריפה וה"ה אם נקרע הצוואר ואם נתחב הקוץ לפנינו אפשר גם הט"ז יודה דכשירה מבפנים במקום ידוע יש לו בדיקה כי פליגי הש"ך וט"ז בספק ע"י חולי לט"ז טריפה ומש"ה מפרש אפילו כפשוטו ולא מהני ס"ס ולהש"ך כה"ג כשירה מטעם ס"ס דלא שכיח הוא כמו דרוסה וכדכתיבנא: ש"ע סָעִיף ד
ח אבל כו'. ר"ל ספק ע"י חולי או ע"י קוץ טריפה ש"ך וכבר התבאר באות הקודם דמש"ה ל"מ לפרש אפילו כפשוטו כיון דמיירי בספק ע"ש באורך. ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט ואם נתחלפו. עש"ך ועיין תב"ש דמדהביא רש"ל אדברי הרא"ש משמע הא נתחלפו שניהן אף במקצת טריפה כבר כתבנו שיש לצדד להכשיר בזה ומכ"ש אם נאמר כרש"ל דשניהם לבנים לית לן בה דלא הוה ליקוי פשיטא דאין להחמיר: ש"ע סָעִיף ה
י וכ"ש כו'. דכל יתר כנטול דמי ש"ך והוה נבילה ולא טריפה. ואף שאין מחוברים ואין נוגעים זה לזה דאנן מחמירין ככל הפרושים ביתר כנטול דמי עי' סימן נ"ה ביתרת רגל ושם אבאר בעז"ה. הפר"ח אות י"ג כתב בשם הגהות מהרי"ו בבר אווזות שיש להן כעין כפתור והפר"ח הכשיר דהוה כתרי מעי אם מתחברים יחד והתב"ש אמר דאין לדמות להדדי ועיין בל"י א"י שחילק באותן בר אווזות בין קנה הזכרים והנקיבות וע"י העיד כן בשם הט"ז יע"ש ואם קבלה נקבל ויש לעיין בזה ואין הזמן גורם כעת: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא אם עוף הוא. ואף דלכתחילה בעינן שני סימנים הכא לא אפשר הוה כדיעבד ש"ך בשם הפוסקים. ואף שיכול להשהות כ"א יום וליכא תקלה עיין סנ"ז בש"ך אות מ"ז אפ"ה לא הצריכו חז"ל להשהות וכי בעינן שניהם היכא דאפשר ומיהו מבר אווזא דרבא אין ראיה שמא זכר הוא וי"ב חודש אסור לשהות לדעת המחמירין אף בא' ולא רבים עיין בסנ"ז שם ושם אבאר עוד מזה בעה": ש"ע סָעִיף ו
יב ולדידן דאין אנו בקיאין. בבדיקת "דרוסה "לעולם ש"ך הוסיף ב' מלות אלו ואולי כוונתו דל"ת דאין אנו בקיאין בבדיקה באבר הא' כל שאין מקום ידוע וזה כתב הר"ב לקמן ס"ח וכאן אשמעינן אף דראינו בפנינו שלא הכה הדורס אלא פ"א במקום א' דבקוץ כה"ג במקום ידוע יש בדיקה וכאן בדרוסה א"א בקיאין לעולם ואף במקום ידוע אא"ב בטפת הארס ומש"ה אף בעוף אין תקנה ולקמן אבאר: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יג אין כו'. הש"ך הראה מקום לסי' נ"ז סי"ג ושם נאמר דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר אם הוא קנה רחב אף לדידן יש בדיקה ואף בכל החלל כמבואר לקמן: ש"ע סָעִיף ח
יד אבל כו'. עש"ך והוא מבואר כבר הארכנו לעיל דרמ"א נמי מודה במקום ידוע יש בדיקה אם הקוץ נתחב לפנינו ולפ"ז אין חילוק בין בהמה לעוף דגם בהמה אם נתחב הקוץ לפנינו במקום ידוע לשחוט למעלה או למטה ממקום [הקוץ] אלא ממ"ש לעיל סכ"ג סי"ד שחט העוף ולא בהמה ה"ה כאן דחיישינן הוושט גמיד ופשיט ושמא ניקב הקוץ מעל"ע וע"י השחיטה ימתח העור הפנימי דוושט וישחוט במקום הנקב ואסור ולפ"ז הרב שכתב א"א בקיאין ולכך בהמה ועוף כו' למה לו להזכיר בהמה אם לא להשוותן ולענין דינא אם לסמוך בעוף במקום ידוע או הוה אינו ידוע כמ"ש מהר"ם יבואר באות כ"א באורך: ש"ע סָעִיף ח
טו לבדוק. עש"ך וכלל העולה מבחוץ אין בדיקה לנקב אף בקנה רחב ובפנים במקום ידוע כגון שתחבה קוץ לפנינו יש גם להר"ב בדיקה ומש"ה לא הניח על המחבר בסעיף ז' מה שכתב המחבר וושט אין לו בדיקה לענין נקב אלא מבפנים היינו נתחב הקוץ בפנינו: והנה המחבר כתב ס"ז וס"ח ותרוייהו צריכי ס"ז מיירי במקום ידוע נתחבה הקוץ בצוואר אפ"ה אין לוושט בדיקה מבחוץ וס"ח אף כל אורך הצוואר אפ"ה בפנים יש בדיקה. וראיתי להכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ט דברים יש בהם קושי הבנה וז"ל דברי הרב בעל המפה נראין כפולין שעל מ"ש המחבר לדרוסה אין בדיקה ולנקב אין בדיקה כתב הרב ולדידן אין אנו בקיאין בבדיקה ועל מ"ש רבינו המלוכלך כתב וא"א בקיאין והא כבר השמיענו בראשונה וי"ל דאי ראשונה ה"א דוקא דרוסה דצריך כל החלל אין בקיאין ואי אחרונה לחוד ה"א בנקב במקום ידוע מהני וקשה דהש"ך כתב דבמקום ידוע מהני באמת ועוד בב' מלות שהיה מוסיף בהג"ה ראשונה אף לענין נקב היה נפטר מאחרונה עכ"ל. הנך רואה דבגירסתו היתה הג"ה ראשונה כתובה בסעיף ז' ומש"ה אמר דאי הג"ה ראשונה לחוד ה"א דלא קאי רק אדרוסה אס"ו אף שכתובה אס"ז ולכך כתב הג"ה בס"ח ומיתורא ע"כ הג"ה א' אף אנקב במקום ידוע והנה בספרים שלפנינו כתובה הג"ה א' בס"ו ועוד דאה"נ דבמקום ידוע אין לאסור היינו בתחב הקוץ לפנינו הא אין הקוץ לפנינו תו חיישינן ומיהו כפי גירס' ספרים שלפנינו תרתי צריכי הג"ה אחרונה דכל הצוואר אין אנו בקיאין והג"ה א' בדרוסה אפילו לא הכה רק במקום א' א"א בקיאין דזיהרא קלוש הוא וא"א יכולין להבחין. והנה המחבר כתב דנקב אין לוושט בדיקה מבחי היינו אף היכא דלא חיישינן לנתרפא כגון ששחטו מיד. הכלל העולה שעור החיצון יש שני טעמים. א' דשמא נתרפא וא' דאדום הוא ותרוייהו צריכי דנתרפא היכא דבלעה מחט ושחטוהו מיד לא שייך נתרפא ובעור הפנימי לא שייך אדום לכך בעינן שניהם ואה"נ אם שחטו מיד ולא ניקב עור הפנימי מעל"ע יש להכשיר וכמו שאבאר לקמן אות כ' וכ"א באורך: ומה שכתב הש"ך דהמחבר לטעמיה בסימן נ"ז פסק כרש"י בס"ח לא מצאתיו אלא בסי"ח וגם שם אין הכרע דאי דהביא דעת רש"י באחרונה וכתב יש מי שאומר וי"א אין ראיה כ"כ דסובר כרש"י והיה לו להביא ממ"ש בספרו הארוך סימן ל"ו דסובר שם דאנו בקיאין בכל דבר הצריך בדיקה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טז לארכו או לרחבו. עש"ך ויראה מדבריו דה"ק דוודאי חיוי ברייתא דאכלו קוצים אטו דווקא לארכו מונח ולא לרחבו ואפ"ת דאם מונח כבריח מקצה לקצה יש לאסור א"א דא"כ לדידן דחיישינן לספק דרוסה ה"ה כבריח ועולא רבותא אשמעינן אף ישב אין חוששין אם כן מה פריך נמצאת ל"צ לעולא לאשמעינן דלמא אשמעינן אף שהוא כבריח הא תחב היינו ישב לא אלא דאין איסור אף כבריח לרחבו ומיהו כבר כתבנו דאם הוא בחוזק דא"א לזוז בקל גרע מנתחב בצד א' שוב ראיתי שאין ראיה דמאן דמפרש לרחבו טרפה מפרש ישב קוץ היינו לרחבו דאם לא כן נתחב לו קוץ בוושט הוה לעולא לומר ויש לעיין בזה: וראיתי להכ"מ פ"ג מה"ש הכ"א כ"ב דברים אשר לא זכיתי להבינם והוא כמו שאומר שעל מה שכתב הר"מ ז"ל נמצא קוץ עומד בוושט חיישינן שמא נתרפא ולארכו כשר כתב גמרא חולין מ"ג ב' יתיב ההוא מרבנן ואמר נמצאת איתמר כלומר שלא נתחב אבל ישב כלומר נתחב חיישינן ואמר רב כהנא לא תציתו ליה נמצאת ל"צ דכולא קוצי אכלי. ונמצאת היינו לארכו אבל לרחבו היינו ישב עכ"ל. הנה מדבריו יראה ודאי דאף אי בדק ולא נמצא נקב בעור הפנימי כלל אפ"ה חיישינן שמא נתרפא וכן מוכיחין דברי הר"מ ז"ל דלא כמ"ש הש"ך כאן לפרש דבריו באין ידוע אם נתחב. אמנם מה שעשה מתחלה ב' כלומר ואח"כ חזר ביה תכ"ד ומפרש נמצאת היינו לארכו לא ידענא מה הוא. שוב ראיתי שדבריו כנים ואמיתים הנה ההוא מרבנן דאמר נמצאת אתמר ע"כ יפרש אף לרחבו שמונח כבריח מבריח מקצה לקצה דאל"כ איך עלה על דעתו לומר כן והלא כל חיוי ברייתא קוצי אכלן ורב כהנא אמר לא תציתו ליה דא"כ עיקר חסר בדברי עולא והוה לומר נמצא קוץ לרחבו לא חיישינן א"ו עולא ישב אמר היינו מסתמא אף לרחבו כבריח הוה בכלל ישב ואמר דאין חוששין וה"ה אפשר נתחב נמי אין חוששין או דנתחב גם עולא יודה דחוששין כנ"ל לפרש דבריו כאן: אמנם מ"ש עוד הכ"מ בהכ"ב על מ"ש הר"מ ז"ל דוושט אין לו בדיקה אלא מבפנים והופכו אם מצא טפת דם טריפה כתב דמש"ה כתב רבינו כאן לפי שכתב לעיל נמצא קוץ הר"ז ספק נבילה ולז"א דאם מצא טיפת דם הר"ז וודאי נבילה. וא"י דהא טיפת דם בפנים קאמר ואיך היה בשביל זה וודאי דלמא עדיין לא ניקב מבחוץ. אם לא שסובר דכל ריעותא מחיים אף דהוה ספק השקול לית כאן חזקה מחמת רובא דהא יצאה מרוב דרוב אין ניקב וושט שלחן מבפנים כמ"ש התב"ש בסימן כ"ט על מעשה דקראקא במים בראש וא"כ בסימנים איכא חזקה דבהמה בחייה ולהיפך ליכא חזקה דהא יצאה מהרוב ולכך הוה וודאי משא"כ כשהקוץ הוה רק כבריח לרוחבו ואין תחוב בו כלל הוה ספק ולא וודאי דעדיין לא יצאה מהרוב אלא כיון דשכיח הוא ואיכא חזקה נמי הוה ספק וצ"ע ש"ע סָעִיף ט
יז אם כו'. עש"ך והסכים כט"ז דבטור משמע להיפך דווקא תחוב אז מזיק קורט דם ולא בנמצא ור"י קאי אסה"ת בתחוב יע"ש ומ"ש הוה ודאי ולא ספיקא כלל היינו אף למאן דמכשיר בתחב ויש לפרש נמי דהוה ודאי דאלו התם הוה ספק וכאן בק"ד מבחוץ ונתחב קצת בפנים הוה וודאי: ש"ע סָעִיף ט
יח אבל כו'. אף שלא ניקב הפנימי דק במקצת אפ"ה כל ששהה זמן מרובה חיישינן שמא הבריא גם הפנים ואינו ניכר ויראה לי אף בקנה רחב כה"ג אין חילוק וחיישינן לנתרפא וה"ה לענין בדיקה מבחוץ ובאות כ"א אבאר: ש"ע סָעִיף ט
יט אפילו אין שם ק"ד. לא בחוץ ולא בפנים דאומר אוכלין ומשקין שטפוה משא"כ בביה"כ דמינח נייהי ש"ך בשם הפוסקים ומה דקשה דהוה ס"ס כתבתי בט"ז אי"ז יעויין שם ועיין בנה"ך סימן מ"ט מה שתירץ לקו' ט"ז: ש"ע סָעִיף ט
כ דחיישינן. עש"ך וירצה בזה דלהמחבר אין לוושט בדיקה בחוץ אף במקום ידוע ממש כמ"ש בס"ז ואף דמשם אין ראיה כ"כ מ"מ בב"י פסק כן להדיא דאף במקום ידוע ל"ל טעמא דנתרפא בשלמא למ"ד דיש לוושט בדיקה הוצרך לטעמא דנתרפא ותי' דאף שאין עור הפנימי ניקב מעל"ע כמו שכתוב באות ח"י יע"ש. ולקמן באות כ"א אבאר מזה בעזה"י: ש"ע סָעִיף ט
כא ויש מכשירין. הנה דברי הש"ך בכאן צריכין ביאוא. ומתחלה הקשה ב' קושיות. א' דאיך כתב כאן וי"מ דלא חיישינן להברי' ולעיל ס"ד כתב דניקב הפנימי יש לחוש לחיצון כו' ותי' לעיל כתב לדעת המחבר וע"ז הקשה עוד דא"כ ל"ל טעמא דאין בדיקה הא המחבר פוסק שמא הברי' נתרפא וא"ל דנ"מ במקום דא"א לומר נתרפא דהיינו שחט מיד עיין תוספות פרק ב"מ בהא דג' דברים נשתנו הובלילא בי כסא כו' מ"מ הא קאי אמה דאמר ספק ע"י חולי אם כן אינו ידוע אימת הוה. בשלמא בל"ז הייתי אומר דרמ"א כתב לעיל לדעת עצמו וסובר דנתרפא לא חיישינן אלא שמא עדיין נקוב הוא משא"כ עכשיו דלעיל ע"כ להמחבר כתב כן. ומיהו ז"א דאכתי דלמא הרב סברא דנפשיה אומר כן וכאן כתב יש מכשירין לומר שעל זה סמכו להלעיט והוא אינו סובר כן ומ"מ בהא חולק אהמחבר דהבריא אינו פרושו נתרפא אלא ניקב אלא דלא מסתבר ליה לומר כן דמשמע דהסכים בזה להמחבר דהבריא היינו נתרפא. ולכאורה ה"ק דע"כ רמ"א סובר דהבריא נתרפא דבס"ז לא הביא שום סברא לחלוק אמאי שכתב המחבר דוושט אין בדיקה לנקב מבחוץ וא"כ אמאן סמכו כאן הי"מ דהלכה כעולא מנא להו הא דמביה"כ אין ראיה דהכא א"א בבדיקה ושם אפשר בבדיקה א"ו הברי' נתרפא ויש ראיה מביה"כ דאמאי לא חיישינן נתרפא וכ"ת דראייתם הוא מפשטא דברייתא דת"ר ביה"כ מצ"א כשר משמע אף בלא בדיקה כלל הא רמ"א בסימן מ"ח משמע דסובר דווקא אם נאבד ביה"כ בלא בדיקה ק"ד הא בדיקה בעי שלא ניקב מעל"ע עיין בש"ך שם אכ"ה כן היה נראה לכאורה ומיהו אין זה כלום דלמא הי"מ סוברים כן והרב דעתו כהמחבר דאין לסמוך אזה מה"ט גופא דאין ראיה מביה"כ אלא הנכון כמ"ש מעיקרא דמשמע ליה דהרב מודה להמחבר: ומה שתירץ הש"ך בתי' הא' דאם יש בדיקה בחוץ לא חיישינן לנתרפא לא ידענא מהו אם לומר דנתרפא נמי ניכר אם לא בחוץ שהוא אדום וכבר הזכירו מקצת אחרונים סברא זו לא ידענו דהא כתב שא"כ להמחבר אף ניקב עור הפנימי במקצת טריפה ושם יש היכר ואפ"ה חיישינן להבריא נתרפא וע"כ הכין הוא דאל"כ למה ליה להמחבר לומר טעמא דנתרפא כמו שהקשה שם הש"ך. וראיתי דהפר"ח אות יו"ד הרגיש בזה. וצריך לומר מעור לעור אין סברא לחוש ולהחזיק איסורא אם לא בצירוף תרי טעמים. חדא שמא הברי' וחדא שמא עדיין נקוב ואין לו בדיקה מבחוץ והלכך אם ניקב חצי עור פנימי חיישינן בחצי שלו הבריא נתרפא והשתא חיצון בלא"ה שמא עדיין נקוב הוא והשתא אם ניקב החיצון ע"י קוץ ולא נגע כלל בפנימי ומקום ידוע יש להכשיר דלא מחזקינן איסורא מעור לעור משום שמא הברי' נתרפא ועדיין נקוב ליכא למיחש דהא פנימי יש לו בדיקה ולפ"ז מש"ה כתב לעיל טעמא דאין בדיקה בחוץ כאמור ונ"מ נמי בהיפך כשר ומיניה הא ניקב עור פנימי במקצת חיישינן שמא נתרפא. שוב ראיתי דליתיה דהא ביה"כ אף עור א' וחצי מכשירין שם אלא דכאן מבפנים לחוץ שכיח הוא וחיישינן שפיר וצ"ע. עוד תי' לקו' ראשונה דיש מכשירין כיון שקוץ תחוב וניכר שאין נקוב לחוץ לא חיישינן אוכלין ומשקין החזירו קצת לפנים משא"כ לעיל ס"ד דליכא קוץ לפנינו אף י"א מודים דאסור דחיישינן שמא ניקב לחוץ היה. וא"ש הא דל"ד ס"ט ושאר מקומות דלא חיישינן הכא דאיכא הוכחה דלא ניקב לחוץ דמי החזיר להקוץ ולא סברי סברת ר"ת שהביא הרא"ש בביה"כ דוושט אוכלין ומשקין החזירו ומ"ש בהנהת הש"ך א"נ דכאן מיירי במקום ידוע ולעיל במקום שאין ידוע עיין תב"ש דר"ל לתרץ הא דסימן כ"ג וסימן ל"ד די"מ סברי דמקום ידוע יש בדיקה בחוץ. ומיהו הרב ודאי סובר אף במקום ידוע שהקוץ לפנינו אין לו בדיקה מבחוץ כדמוכח מס"ז דאף במקום ידוע אין לו בדיקה ע"ש וכן כתבתי לעיל. והנה דברי הש"ך בכאן לא הבינותי על בורי' ועיין פר"ח ותב"ש באורך בזה: ומענין ביה"כ דלקמן סימן מ"ח אנו מכשירין בניקב מצד א' ע"י בדיקה ואף שניקב גם העור הב' במקצת ע"ש בש"ך אות כ"ב ולא חיישינן שמא הבריא ונתרפא יש ב' תירוצים. אחד דמי החזירו בשלמא וושט אוכלין ומשקין החזירו משא"כ כאן אדרבה היה לדחוק לחוץ. ולפ"ז אם נמצא נקוב ביה"כ ואין המחט שם יש לאסור דשמא הבריא ונתרפא והמחט הלך לו לעבר הב' או ע"כ חזינן דחזרה לאחוריה ויש עוד תי' דשאני וושט דעורות דק יש לו דוושט שכיח הוא שינקבו שניהם מחמת אוכלין ומשקין שוטפים ועוברים ולהכי חיישינן משא"כ התם וא"כ אפילו לא נמצא שם מחט דק נקב יש להכשיר אי בדקו מבחוץ ורואין שאין קורט דם ולא רושם וכן נראה דשם אין מחלקין בין אם מחט עדיין תחובה בו או לאו והא דאיתא התם לקחו המחט משם היינו דלא בדקו אחר ק"ד וניקב הוא מעל"ע ושם יבואר כן נראה לי ✍. ולדינא יבואר שם באין המחט לפנינו: ש"ע סָעִיף ט
כב אם אינו נקוב מב' צדדים. כ' הש"ך וצריך להיות ואין ק"ד כו' וכן כתב הט"ז. ומשמע ודאי כל שאין נקוב מב' צדדים היינו אף שניקב עור הפנימי כולו וגם מקצת עור החיצון י"מ כמו בביה"כ ואף לרש"י דאוסר בהמסס מודה בביה"כ לחד דיעה כמו שכתב הש"ך בסימן מ"ה אות כ"ב בשם ת"ה דב' עורות לא חיישינן שעברה כל הב' משא"כ עוד אחד חיישינן שעברה כל הדופן יעוין שם ועיין בנה"ך מה שכתב בנו של הש"ך לפרש אם אין ניקב מב' צדדים היינו פנימי אין נקוב מב' צדדים וכתב שכן משמע מט"ז אות ח"י והלשון אין משמע כך והט"ז אות ח"י אין ענינו לזה יעיין שם: ש"ע סָעִיף ט
כג ויותר. עיין ש"ך דהרב לימד זכות על אותן הנוהגים להלעיט אבל הרב אין סובר כן. ועט"ז מה שרוצה ללמוד זכות המלעיטין היינו באותן שמלעיטין בעיגולי קמח ומיהו הרב מזכיר בפי' על אותן שמלעיטין בשבולת שועל שהרי כתב דנהגו להקל בישב לו קוץ בוושט. עוד הביא הש"ך תשובת מהר"ם מלובלין ז"ל בסימן כ"א דאם עשו תקנה לבדוק הוושטת ולא בדקו כשר ושם נאמר אפילו השליכו במזיד שרי ומיהו אם הקהל אמרו בפירוש שכל מי שלא יבדוק יהיה אסור אף דיעבד אסוד ע"ל סימן ב' יע"ש. וכתב עוד שם דאעפ"כ אותן הדרים חוץ לעיר תחום שבת אין בכלל התקנה יע"ש היינו יותר מתחום ע"ש. עיין בפ"מ ח"א סימן א' האריך בדיני וושט ע"ש: עובדא בא לידי באווזא אחת שהיה בסוף העור הצוואר סמוך לגוף כמין כפתור ושומן מאווזא פטומה היתה וחתכתי העור הצוואר וראיתי בוושט מבחוץ קצת אדמומית ואף שהוא אדום בלא"ה מ"מ הכרתי רושם אדמומית והפכתי הוושט לעבר הב' ומצאתי בעור הפנימי משיבולת שועל הקליפה החיצונה שהיא ארוכה ודקה תחוב בה בפנימי והטרפתי מאחר דיש אודם מבחוץ יותר משאר מקום ההיצון אם כן הוי כק"ד ואמרינן אם אין מכה ק"ד מניין וזה אפילו להי"מ ומכ"ש להמחבר וסייעתו וכן דעת הרמ"א וכתבתי זה שכל מקום שיש איזה ריעותא מחויב הוא לבדוק עכ"פ וכן מוכח בש"ע בדוכתי טובא כמ"ש כמה פעמים בזה. ומיהו אי לא בדיק אין להטריף בכ"מ רק במקום דנראה דהוה ריעותא גמורה אז אפילו בדיעבד אסור אם לא בדק ולא במקום דאין נראה ריעותא גמורה והמורה צריך לידע בזה: ש"ע סָעִיף ט
ט״ז Taz
סָעִיף א
א הלחי התחתון כשרה. הטור כתב כאן על הרמב"ם ואני כתבתי כו' לא כתב זה דרך קושיא דרמב"ם מפרש הסוגיא בגמרא דהרוב שנעקר בסימנים וכשר היינו מלבד מקום שהסימנים תלוים בו ודין עיקור סימנים עיין סימן כ"ד: ש"ע סָעִיף א
ב המראה והלעטה. פי' שתוחבין לה בבית הבליעה עד מקום שאינה יכולה לחזור נקרא המראה ובמקום שיכולה לחזור נקרא הלעטה פרק מי שהחשיך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג שניקב לחללו. ה"ה בכל דבר הפוסל בנקיבה ויש לו חלל לא מפסלי עד שינקב לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש תוספות והרשב"א והר"ן במתניתין דאלו טריפות: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד זה שלא כנגד זה. כיון דאכלה ביה רווח וגמדא לה ופשטה ליה זמנין דמתרמי שהנקבים מתכוונים: ש"ע סָעִיף ד
ה דאפשר דמתרמי אהדדי. כתב רש"ל ואף אם הנקבים רחוקים זה מזה שאינו באפשר דגמדי כל כך אפ"ה אסור כי אין שיעור לדבר כמה יהיו קרובי' ואין ליתן דברי חכמים לשיעורין אם לא במילתא דפסיקא עכ"ל: ש"ע סָעִיף ד
ו בניכר שהנקב בא מחמת חולי. ובחיצון אין ניכר שום חולי כ"כ התוספות ר"פ השוחט וכ"כ הרא"ש עיין מה שכתבתי בזה בסי' נ"א בסייעתא דשמיא: ש"ע סָעִיף ד
ז רק הפנימי. וכ"ש אם ניקב חיצון לחוד כ"כ או"ה כלל נ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח ואם נתחלפו כו'. הטעם דאז ודאי יש לקותא ובר"ן ריש א"ט כתב וז"ל פרש"י והא דקאמר דאי חליף טריפה היינו שנתחלף הפנימי באדמימות וטריפה דאמרינן דרוסה היא כדאמרינן לקמן אשכח תרי קורטי דדמא וטרפה ולמד מו"ח ז"ל מזה דאפי' נתחלף מקצת הפנימי לאודם דטריפה משום דאמרינן דרוסה היא ואפי' לא אתחזק דורס לפנינו וכ' עוד דאפי' נמצא שהאדים הבשר כנגד המעיים דטריפה מטעם זה ע"כ. ודברים תמוהים כתב להפסיד ממון של ישראל בכל מקום שימצא נקודה אדומית בבשר שבכל חלל הבהמה לומר שדרוסה היא דא"כ אומצא דאסמיק דהיינו שנצרר הדם מחמת מכה דאיתא בסימן נ"ז היאך משכחת לה דהא איכא איסורא מחמת דרוסה לפ"ז וזה פשוט שלא מיירי שם בדוקא שראינו שהכו אותה אלא מחמת נצרר הדם אמרינן דמחמת מכה היא ותו דהא בסי' נ"ז אמרינן דהאדים הבשר כנגד מעיים אסור משום דרוסה היכא שיש ספק דרוסה בלאו הכי שראינו ארי בין הבהמות אבל בלאו הכי לא ומבואר שם סעיף י"ד אפילו אם נקרע הצואר אין תולין בדרוסה כ"ז שלא ראינו הדורס ביניהם ק"ו בשביל אדמומית שיש בושט. ותו דבתה"ה בבית שני שער ב' כתב בשם רש"י שאם נתחלף הא' כגון ששניהם אדומים כשירה שהרי לא נתקלקל אלא האחד ע"כ הרי שגם רש"י עצמו לא חש בזה לדרוסה מחמת האדמומית וא"כ יהיו דברי רש"י סותרים אהדדי אלא פשוט דהר"ן לא מיירי אלא באם ראינו שיש בלאו הכי ספק דרוסה שראינו ארי בין הבהמות וסמך על מ"ש כדאמרינן לקמן אשכח ביה תרי קורטי דדמא ושם מיירי בספק דרוסה וכן מצאתי בתשובת רשב"א סימן רע"ז וז"ל ויש מי שחושש משום ספק דרוסה ואינו שלא חששו כן אלא בשיש ידים מוכיחות כו' עכ"ל ובאמת היה לי ויכוח עם מו"ח ז"ל בזמן קודם והצעתי הדבר לפני מהר"ם יפה ז"ל ושאר רבנים ואמרו לית מאן דחש לה לזה כלל לחוש מחמת זה לדרוסה ומעשה בכל יום שאנו מתירים כשיש בושט קצת אדמומית בפנים: ש"ע סָעִיף ה
ט שניהם אדומים. הטעם בטור דא"ל דהאחד לקוי וחבירו מגין עליו דלא דמי לנקב קטן דחבריה מגין עליו אבל כאן שכלו לקוי לא מתקיים ע"י השני וכתב רש"ל פי' בכולה אבל במקצת לית לן בה וברובא צ"ע עכ"ל ויש להקשות למה אמרינן כאן דאין האחד מגין על השני מאי שנא מריאה בסימן ל"ו דאמרינן אפילו נגלד הקרום העליון כולו כשר וראיתי בדרישה סימן ל"ו הרגיש בזה ותירץ שאני קרומים של ושט דאכלה ושתה בהו ומתנדנדים תמיד אינה יכולה לעמוד בקרום אחד עכ"ל ואין זה נייח לי דאם כן אפילו אם נתחלף במקצת נמי נימא דטריפה כיון דבאותו מקום שאין שם אלא קרום אחד לא יוכל להתקיים כשמגיע המאכל לשם ונקיבת הושט במשהו בכל מקום ונ"ל לתרץ דטפי עדיף כשאין הקרום השני כלל כי ההיא דריאה מהך דהכא שישנו לפנינו והוא לקוי דכיון שהלקותא גדולה כ"כ אמרינן דגם השני יהיה נלקה דהא שוכבים זה על זה ולקותא של זה דבוק בזה תמיד וזה דבר מסתבר ולפ"ז אם היה ניטל עור א' מן הושט כולה היה מתכשר ע"י השני כמו הריאה כנ"ל בתירוץ קושיא זאת אבל למעשה לא נסמוך ע"ז להקל ועיין סי' ל"ו כתבתי תירוץ אחר: ש"ע סָעִיף ה
י או לבנים. כתב רש"ל בפא"ט סי' ג' שהרשב"א מתיר באם נתחלף א' מהם לחוד אלא שהתוספות מסתפקים בזה וראוי לחוש לדבריהם ע"כ אין להטריף אלא בשניהם אדומים דמ"מ הא' הוא נלקה אבל בשניהם לבנים מה ליקוי יש כאן ופסול המראות לא תמצא אלא בריאה ומנין לנו להוסיף בטריפות וכ"כ הא"ז שכן משמע בתוספות ר"י שירליי"ן שפי' לפני ר"י עכ"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא בודק הקנה. פירוש קורע קצת בעור תחלה ומשם יוכל לבדוק הקנה במקום שחיטה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב ולענין נקב נמי. הטעם ברש"י פרק השוחט (חולין ד' כ"ח) דשמא נכנס טיפת דם בנקב ע"כ אינו ניכר מבחוץ שכולו אדום: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יג וצוארו מלוכלך בדם. פרש"י שנקרע הצואר מבחוץ משמע דאי לא נקרע הצואר אלא נמצא לכלוך דם אחר שחיטה סביב הושט בפנים אין שום חשש בזה וזה אפילו לדידן: ש"ע סָעִיף ח
יד אין חוששין לספק. כיון שאין דורס לפנינו וכמ"ש סי' נ"ז סעיף י"ד. בטור כתוב שני פירושים על הבריא ונ"מ לדינא לענין אם מהני בדיקה אחר קרום שעלה מחמת מכה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טו ואינו תחוב בו כשירה. א"ל מ"ש ממחט שנמצא בחלל הגוף דחיישינן שמא ניקב אחד מהאברים הפנימיים כמ"ש סי' נ"א דכאן שאני שאפשר שלא היה שום נקב לעולם וכמ"ש בזה סי' ל"א סעיף ג' גבי תולעת בחוטם: ש"ע סָעִיף ט
טז אם אין עליו קורט דם. בטור לא משמע הכי אבל בהגהת מיימוני פ"ג דה"ש כתב כן אדין נמצא לארכו וז"ל כתב ר"י שאם יש קורט דם מבחוץ ודאי ניקב החיצון מספר התרומה עכ"ל ומלשון קורט דם מבחוץ דקאי על הושט משמע שבכ"מ שימצא על הושט קורט דם אפי' שלא כנגד הקוץ טריפה דשמא נקבה שם וחזרה למקום זה ועוד משמע מזה דדוקא בנמצא בחוץ הוא דטריפה אבל בנמצא בפנים מותר וא"ל דכ"ש בפנים קאמר דהאי הגהת מיימוני היא קאי אליבא דספר התרומה ובעל סה"ת מכשיר אפילו בנתחב הקוץ כמ"ש הג"ה אשיר"י משמו פא"ט דפוסק כעולא והוא בכלל היש מכשירין שמביא רמ"א בסמוך ושם אין איסור בקורט דם אלא אם נמצא בחוץ כמ"ש שם רמ"א דאלו נמצא בפנים לחוד פשיטא דכשר לדידהו דהא אפילו נתחב בעור הפנימי ס"ל ליש מכשירין דכשר ולא חיישינן שמא ניקב גם עור החיצון כ"ש בטיפת דם בפנימיות דיש ספק שמא מחמת דבר אחר באה וא"כ גם להאוסרים בנתחב וגם בנמצא מונח ויש קורט דם בחוץ נראה ג"כ דמתירים בנמצא מונח ואין דם רק בפנים דהא איכא ס"ס ספק אם בא הקורט דם מחמת הקוץ או מחמת דבר אחר ואם תמצי לומר מחמת הקוץ שמא לא ניקב רק הפנימי ועל כן כתב רמ"א אם אין עליו קורט דם בחוץ ולא כתב בחוץ ולא בפנים. אכן משמע לי מתוך הגמרא דיש לאסור אפי' בנמצא ויש קורט דם בפנים לחוד מדאמר רב כהנא ישב אתמר אבל נמצא לא איצטריך לעולא לומר דמותר דכלהו חיוי ברייתא אכלי קוצים ואי ס"ד אפילו ביש קורט דם בפנים מותר בנמצא מאי ראייה מייתי מכולהו חיוי ברייתא אטו בכלהו יש להו קורט דם בפנים ודלמא הא קמ"ל אף שיש כאן שינוי שיש להם קורט דם בפנים מותר וא"ל דלא הקפיד על קורט דם א"כ גם אם נמצא בחוץ לא נאסר אלא ודאי בזה ה"נ דאסור ותו נראה דכל שיש קורט דם בפנים יש לחוש שמא יש גם בחוץ אלא שמתוך שהוא אדום אינו ניכר בו קורט דם זה וכן משמע מדברי א"ו הארוך כלל צ"א שכתב בנמצא קוץ בחלל הושט לארכו או לרחבו דכשר וז"ל אפי' לרחבו ולא נראה בו שום ריעותא אלא מונח כבריח כו' וכ"כ בס' הפרנס ולא חיישינן שמא הבריא אפי' בושט אא"כ נמצא בו ריעותא ניכר בפנים עכ"ל הרי דאסור אפילו בניכר בפנים לחוד על כן יש לאסור אפי' בנמצא מונח בנמצא קורט דם בפנים וכ"ש בחוץ כנ"ל: ש"ע סָעִיף ט
יז אפי' אין שם קורט דם. ול"ד למחט שנמצא בבית הכוסות בסי' מ"ח וקורקבן סימן מ"ט דאין איסור אלא ביש קורט דם שאני ושט מתוך שאוכלים ומשקים שוטפים שם שמא הם העבירו את הדם שהיה בו כ"כ הר"ן: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף ד
יח וכן נהגו להקל כו'. ביאור דבריו שבעירו היה מחמירין מצד א' ומקילין מצד א' דהיינו שע"פ הרוב אין ב' העורות נקובים במפולש אלא שלפעמים נמצא שהם נקובים ואף אם אינם נקובים מכל מקום הם נלקים מחמת ההלעטה וכל מה שהוא לקוי הוי כניקב וזה פשוט בכמה דוכתי וזה הוא מצוי אע"פ שאינו רוב מכל מקום מצוי והוי מיעוט דשכיח כמו בסירכות הריאה דהוה גם כן מיעוט המצוי ע"כ החמירו לבדוק אחר זה והקילו מצד א' דבנמצא שנקוב מצ"א אין חוששין שמא ניקב גם השני והבריא והיינו כיש מכשירין שזכר רמ"א וכתב רמ"א ע"ז שלפי דעתו אין לסמוך איש מכשירין כיון שהוא איסור דאורייתא ע"כ יותר טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך על הרוב שזהו אליבא דכ"ע ממה שנקל במקום שיש ריעותא ולסמוך איש מכשירין כן הוא דעת רמ"א ומו"ח ז"ל האריך כאן ומסקנתו שלא להכשיר כלל מכח יש מכשירין ואוסר ההלעטה בעופות לגמרי מטעם זה. ולפי שכל המקומות נוהגין בהלעטה נלע"ד ללמוד זכות עליהם והוא מותר אליבא דכ"ע דלכאורה יש להקשות על בדיקה זאת דהא קיימא לן לעיל דאין בדיקה לושט בחוץ גם לענין נקב אלא נראה דהוא ע"פ דברי התוספות והרא"ש שהקשו ר"פ השוחט לרש"י דאין בדיקה לושט אף לנקב א"כ ניקב זה בלא זה גבי ושט היכא משכחת לה דניחוש שמא ניקב גם השני והבריא. ותירצו שאנו רואין שהנקב בא מחמת חולי ובחיצון לא ניכר שום חולי וכן פסק רמ"א סעיף ד' א"כ בהנהו אווזי שאנו מלעיטים כשבודקין אותם אנו רואים שכל הנקבים שיש בעור הפנימי הוא מחמת חולי לקות ההלעטה וכיון שאנו רואים שלא שלטה הלקותא בעור החיצון הוא מותר לכ"ע דלא נחלקו בניקב עור פנימי אלא בנקב בלאו לקותא לפנינו משא"כ כשאנו רואין הלקותא ששלטה בפנימי ולא שלטה בחיצון א"כ למה ניחוש שמא ניקב והבריא כיון שהפנימי לא הבריא ע"כ ודאי היתר גמור יש כאן לכ"ע כשלא שלטה הלקותא בחיצון אלא דעדיין אף בשלטה הלקותא גם בחיצון במקצתו ג"כ אין איסור דהא דכתבו התוספות והרא"ש ובחיצון אין ניכר שום חולי אין רצונם שלא שלט אפי' במקצתו דניזיל בתר טעמא דמ"ש אם שלט בפנימי ולא שלט כלל בחיצון דאמרינן במה ששלטה המכה שלטה ובמאי דלא שלטה לא שלטה ה"נ בחיצון גופיה נמי לא שלטה המכה אלא במקצתו ומקצתו נשארה על בוריה ואין כאן טריפות עד שתנקב כולה דכל מה שנראה שאין בו חולי אין כאן חשש אלא כוונת התוס' שבחיצון שתטרף על ידו אין ניכר שום חולי דהיינו בכולו דאילו היה בו בכולו רושם חולי היינו חוששים שמא כבר ניקב מ"ה נלע"ד דכל שהמכה של הלעטה שלטה במקצת החיצון אין כאן איסור אפילו אם שלטה ברובו לא הוה ככולו כדאיתא גבי קורקבן בסימן מ"ט דקי"ל להתיר אפי' בנשאר מעט מעור החיצון ה"נ גבי ושט יש להתיר אפי' לא נשאר רק המיעוט ממנו לפי ראות עיני המורה שבאותו מיעוט לא שלט כלל החולי א"כ שפיר יש ידים ורגלים למנהגן של ישראל וחלילה לומר שכולם נכשלים באיסור דאורייתא ומ"מ כל ירא שמים יזהיר לבני ביתו שילעיטו האווזות בנחת ובדברים קטנים שלא יבואו לשום ספק כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ט
יט אם אינו נקוב משני צדדין או שאין בו קורט דם. הך או הוא ט"ס וצריך להיות ואין בו קורט דם וכן הוא בהדיא בד"מ: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
כ ניטל הזפק. בטור כתוב בשם תשובות הגאונים ראיה לזה מדאמר גגו של זפק נידון כושט ש"מ דלא קיי"ל כרבי דאמר אפי' ניטל דהא איכא מקום דאפילו בניקב לבד טריפה והקשה הרשב"א ע"ז דדלמא רבי לא מכשיר בניטל אלא למטה מן הגג והגג קיים ותירץ ב"י דה"ק הגאונים כיון דאיכ' מקום דאפי' ניקב טרפה סברא רחוקה היא לומר דבמקום אחר כשר אפי' ניטל ודבריו תמוהים דהא אמרינן אין מדמין בטרפות שהרי חותכה מכאן וחיה כו' ונראה לע"ד פירוש דברי הגאונים מדאמר גגו של זפק דינו כושט ולא אמר ניקב טריפה ולמה תולה אותו בושט אלא על כרחך לדיוקא לומר לך דהגג חמור מאוד ודינו כושט אבל הזפק עצמו יש בו ג"כ חומרא אבל לא כושט וע"כ לומר דיש לו טריפות בניטל עכ"פ: ש"ע סָעִיף יא
כא ניקב הבשר (המעי') כו'. דיש ספק דשמא שייך להקורקבן ונקיבתו במשהו: ש"ע סָעִיף יא
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א הלחי. עט"ז זה לשון הטור הר"מ פוסק (פ"ח מה"ש) ניטל לחי התחתון עד מקום סימנים כשר וניטל העליון טריפה ואני כתבתי למעלה אם ניטל הרוב מהלחי כשר ואני תמה למה אוסר בניטל העליון הנה במ"ש העליון טריפה תמה עליו אבל מ"ש ניטל התחתון עד מקום הסימנים לא תמה כי הר"מ יפרש בגמרא לא תימא כולו אלא רובו היינו שנעקר הלחי עד מקום הסימנים ושם שלם הוא ועי' בתה"א וב"י ודו"פ ישובים אחרים על זה יע"ש: הא דניטל חרטומו בעוף דכשירה היינו תחתון דעליון טרפה להר"מ ז"ל תב"ש באות ב' וכה"ג בהגהות ב"י אות ז' בשם דמש"א ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף א
ב המראה. עט"ז וכה"ג בהגהות ב"י אות ו' בשם דמש"א המראה אכילה הלעטה שתיה דאל"כ פשיטא דאין חי. כתב התב"ש אות א' בשם הרוקח נימוק הלשון עם הטולטלת טריפה הב"ח וכה"ג בהגהות ב"י אות ח' הביאו והטעם כתב התב"ש דא"א לחיות ע"י המראה והלעטה. והנה הר"מ פ"י מה"ש לא מנה בע' טריפות הא דרוקח ואין ראיה דבפ"ח מהלכות אלו הכה"ג כתב הלח"מ דר"מ סובר אף שאין יכולה לקבל המראה והלעטה כשירה וא"כ ה"ה ניטל הלשון עם הטולטלת כשירה משא"כ לדידן. וכ"ת דהר"מ לא מנה זה דהוה פשיטא אמאי מנה ניטל העליון עיין תב"ש אלא כדאמרן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג שניקב לחללו. עט"ז ובטחול מפולש דידיה כל שלא נשאר עובי דינר זהב ובחוט השדרה הוה מפולש דידיה פסוקת עורו ובלב לבית חללו כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד זה. עט"ז דע דיש לחקור אם הוא ודאי טריפה או ספק וגם אם הם רחוקים הרבה זה למעלה וזה למטה. והנה ברחוקים הרבה ודאי לא הוה אלא איסור דרבנן כמ"ש יש"ש בא"ט סי' ג' דאין לתת דברי חז"ל לשיעורין משמע משום לא פלוג הוא טריפה ומדרבנן הוה. ואם אין רחוקים הרבה הוה ספיקא דאורייתא ולא ודאי והלשון שכתב המחבר אפשר דמיתרמי אהדדי משמע כן דהוה רק ספק טריפה וכאמור. ונ"מ לס"ס. ואם שחטו ונמצא נקב זה שלא כנגד זה והוגלד פי המכה לסברת הר"ב בהג"ה סי' פ"א יש מקום להתיר הגבינה והחלב בה"מ ושם יבואר מזה באורך בעזה"י: וראיתי להפנים מאירות ח"א סי' א' חקר אם ניקב הפנימי ועלה הקרום והחיצון ניקב שלא כנגדו סמוך לו י"ל דעור החיצון מגין עליו דמוטל עליו עפ"י הרוב עיין דין י"ג ובפנים השאלה ד' ג' א' ד"ה ויש לי עיון גדול הרבה בזה וכתב ואין להקשות הא פסול שחוזר להכשירו הוא י"ל דהא בריאה בעינן סביך וסריך בדופן ובסירכא כסדרן דכשירה הא הוה סתימה דלאחר זמן אלא כל שיש קרום והגנה ממקום אחר הוה סתימה ה"נ כן הוא ועוד ראיה מסימן מ"ט שומן הקורקבן דסותם ולא חיישינן שמא השומן בא אח"כ אלא כל שיש סתימה ממקום אחר אף דסלקא לאחר זמן הוה סתימה עכ"ל לא הבנתי דבריו דהא המעיין ברש"י א"ט מ"ג ד"ה אינו קרום אפילו סתימה עבה אינה מתקיימת ול"ד לריאה שניקבה ודופן סותמתה וחולחולת שניקבה וירכיים מעמידין דהוה סתימה דמעיקרא היא הרי בהדיא מטעם דכל דלא הוה סתימה מעיקרא לאו כלום הוא. ומה שהקשה דבעינן סכיך וסריך וכן סירכא כסדרן כבר הקשה כן הרא"ה בב"ה דף ל"ד ע"ב והתירוץ הנכון הוא דכל שסביך ונסרך רואין אנו שהסתימה דהיה מעיקרא לדופן או לאונא חברתה סתימה מעליא היא מדהעלה ארוכה משא"כ כשלא סביך או נסרך אונה לחבירתה אמרינן שמא לא היה סתימה מעליא הדופן והאונא כו' ומ"ש ראיה משומן א"י אמאי לא הביא ראיה וקושיא מגמרא דאמרינן חלב טהור סותם ולמה לא ניחוש שמא לא היה באותו פעם שומן אלא דלק"מ חדא דאין זה סברא דמסתמא השומן הזה בתולדה בא ועוד דאיכא חזקה לא מיבעיא לרש"י א"ט דאוקי אחזקה מחמת הרוב דהוה חזקה ברורה כמו בגבינות ולהתוס' דאוסרין בגבינות כיון שיצא מהרוב י"ל התוס' סוברים קרום מחמת מכה אינו קרום הטעם דסופו ליסתר משא"כ בשומן דאין סופו ליסתר ואף שסותם אחר זמן ועוד דע"כ לא אסרי התוס' הגבינות ולא אוקי אחזקה כיון דהשתא שיצאה מהרוב לא אוקי אחזקה משא"כ כשיש שומן סותם אמרינן השתא נמי לא יצאה מהרוב ולאו ריעותא כלל מיקרי דכיון ששומן שעליו סותם ול"ד למים בראש דריעותא הוה וכן בסימן מ"ח ומ"ט דכל מקום שצריך בדיקה אם לא ניקב המחט מעבר אל עבר דאסור התם נמי שכיח הוא שניקבו שניהם ולקמן אות ו' ובסימן מ"ח ומ"ט ונ' ונ"א אבאר בזה באורך בעז"ה: והנה אבאר לך אם ניקבו שניהם זה (שלא) נגד זה ובפנימי יש קרום מחמת מכה שניכר הוא שנעשה צלקת וגידין לבנים כמ"ש הפנים מאירות אפ"ה לא הוה וודאי כי אם ספק טריפה או נבילה דשמא באותו פעם שניקב הפנימי לא הוה ניקב החיצון ונתרפא ואח"כ ניקב החיצון לאחר שהעלה הפנימי קרום ולא הוה קרום מחמת מכה לא מיבעיא אם נפרש קרום מחמת מכה לא הוה קרום דלא הוה סתימה מעיקרא הכא לא הוה פעם אחת בפסול דקודם שהעלה קרום היה עור הב' מגין אלא אפילו אם נאמר דאינו קרום דסופו ליסתר כמו שאבאר בזה באורך בסי' ל"ו ועי' תב"ש שם אות י"ד מ"מ כיון דבאותה שעה היה הקרום הב' של הוושט קיים א"כ לא הוה קרום מחמת מכה כלל כיון דכשר היה באותה שעה והדרא בריא הקרום הפנימי ואין סופו ליסתר כלל וא"כ לפי זה הוה ס"ס שמא העלה קרום קודם שניקב עור הב' ואת"ל לא העלה באותו פעם אכתי שמא לא איתרמי אהדדי כיון שאין הנקבים סמוכים זה נגד זה לא הוה אלא ספק טריפות וכאמור וכ"ת דהוה ס"ס במקום חזקה דנקובת הוושט הוה נבילה ואוקי אחזקה דאין זבוח י"ל דאדרבה אוקי אחזקה דהוה רוב בהמות כשירות ול"ד למים בראש דשכיח הוא כמ"ש הט"ז בסי' מ"ח אות י"ט יע"ש. ומיהו כפי מ"ש התב"ש סי' כ"ט ואני ג"כ כתבתי בסי' כ"ט דכיון שיצא מהרוב גם חזקה מחמת רובא ליכא ול"ד לגבינות בסי' פ"א דהתם אמרינן דמקודם לא יצא מרוב כלל יש לעיין בהכי דהוה ס"ס במקום חזקה. ומיהו אי מרוחקים הרבה זה מזה כיון דלא הוה אלא איסור דרבנן ודאי יש להכשיר מחמת ס"ס הנ"ל ולא שייך להחמיר דהוה כפלגא ופלגא דספק דרבנן להקל כן נראה לי✍: עוד יש לחקור בקרום מחמת מכה דטריפה הטעם דסתימה לאחר זמן יש לומר דחיה יחיה אלף שנים ולא אמרו דטריפה אין חיה אלא לסימן דאין חיה י"ב חודש ונ"מ לספק טריפה והיינו אי לא עלה קרום אבל כל שעלה קרום חיה יחיה כמה ואפ"ה טריפה דטריפה לאו בחיות תליא מלתא דהא ודאי טריפה אף שחי' י"ב חודש (חזקה) לא מהני כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' צ"ח וא"כ הכלל הזה שאמרו טריפה אינה חיה אינו אלא כל זמן שלא עלה קרום אבל כל זמן שהעלה קרום חיה יחיה ואפ"ה טריפה כיון שהיה זמן אח' טריפה אין פסול חוזר להכשירו ונ"מ אם אמרינן כן כה"ג בר אווזא דמסמס קועי' דמא ויש חשש לנקיבת הוושט ואח"כ חיה יותר מי"ב חודש ומצאו אח"כ קרום מחמת מכה דלא מהני י"ב חודש כמ"ש וכ"ת דלא אמרינן איתרע מעיקרא כמו בגבינות ז"א דווקא התם דלא הוה ריעותא משא"כ כאן דמסמס קועי' דמא חיישינן וודאי מזמן ההוא לנקיבת קרום ומה שחיה אין ראיה דהעלה קרום א"ד דמ"מ אין באופן אפשרי שיכולה לחיות י"ב חודש ברובא דרובא והוה שפיר ראיה וכדאמרן וכל זה צריך עיון ועי' בסימן ל"ו ושם אבאר ועוד בסי' נ"ז אבאר בזה✍: ש"ע סָעִיף ד
ה דאפשר. עי' ט"ז בשם יש"ש בא"ט סי' ג' אף רחוקים הרבה לא פלוג כו' וכבר הארכנו באות הקדום דזה נגד זה הוה ודאי זה שלא נגד זה י"ל דספק הוה רחוקים הרבה לא הוה כ"א דרבנן. וכתב התב"ש אות ז' דמב' רוחות ממש הוא דכשר ולא סמוך לו בצידו דג"כ אפשר דמתרמי אהדדי וצ"ע דא"כ נמי לא נתנו חז"ל שיעור וי"ל: ש"ע סָעִיף ד
ו בניכר. עט"ז הנה מ"ש התוס' חולין כ"ח ד"ה אתא ובחיצון אין ניכר שום חולי לאו דוקא כמ"ש באות ח"י דאף שלט במקצת החיצון כיון שהשאר שלם כשירה. ומיהו בדיקה וודאי בעי שלא שלט מעבר לעבר ובפרט בסימנים במקום שחיטה וכן כתב הפנים מאירות ח"א סימן א' דין ג' ובפנים הספר דף ד' ע"ב שאם שחט ונמצא שחין בתוך השחיטה שמא במקום השחין שחט ואף הראב"ן דלא חייש שמא ניקב החיצון היינו ע"י מחט דאין סברא שחזרה לאחוריה משא"כ כאן חיישינן שמא ניקב גם עור החיצון יע"ש דאיכא חזקה דבהמה בחזקת שאינה זבוחה: ומה שכתב הט"ז לקמן סי' נ"א כתב מזה באות א' שם הראה מקום לסימן מ"ט אות ג' ושם הקשה מ"ש אם ספק אם ניקב עור החיצון של קורקבן ע"י חולי כשירה מס"ס וכן בניקב עד החלל וא"י אם ע"י חולי כשירה והכא בוושט באין ידוע נמי הוה ס"ס ובנה"ך בסי' מ"ט תי' דבוושט שכיח הוא שינקוב גם השני. והכר"ו אות ד' כתב דהאי ס"ס לאו ס"ס גמור הוא ומש"ה בסי' מ"ט ונ"א אוקי אחזקה משא"כ הכא איכא חזקה דבהמה בחייה כו' ויראה לפרש דה"ק דאי הוה ס"ס גמור מהני ולא הוה במקום חזקה דלא מהני עסי' ק"י י"ל דאיכא נמי חזקה מחמת רובא ומש"ה כתב דס"ס גמור לא הוה דאין מתהפך כמ"ש הט"ז בסימן מ"ט או דאפשר דהוה משם אח' והלכך שם איכא חזקה וכאן איכא חזקה להיפך. ובבית הספק כתב דרמ"א הוכיח דס"ס במקום חזקה מהני מספק דרוסה שנתערב ורצה ר"ת להתיר מס"ס ושמא דרס בסימנים כו' ואני אומר דהא איכא נמי חזקה להיתר מחמת רובא מעיקרא ועוד בשעה שנולדה לא הוה דרוסה עסי' ע"ט מ"ש הט"ז בשם הגאון מוהר"ר פייווש ז"ל ואנו קיי"ל דאין מזיק טפת הארס לוולד ואיך שיהיה לא הוה בדרוסה חזקה לאיסורא דיש נמי חזקה להיתרא. גם מ"ש הוא ז"ל והפנים מאירות בח"א סי' א' דהתוס' בחולין מ"ג ב' ד"ה קסבר לא הקשו אלא מספק דרוסה והנה ביבמות ל"א ב' ד"ה אשה כתבו וכן ההיא דישב קוץ שכיח הוא משמע שבאו ליישב דמש"ה לא אוקי אחזקה דדוחק לומר דתו' כתבו ליישב קושית הגמרא בחולין מ"ש מספק דרוסה דלמא דרוסה שכיח והא לא שכיח ומשמעות לשונם וכן קוץ היינו דלא מוקי אחזקה ובחולין גופא אי קושית התוס' אס"ד לקמן בס"ד היה להם להקשות ששם עיקר ולא כאן והנראה דעולא סתמא אמר ישב קוץ משמע אף בתורבץ והתם לא הוה רק טריפה ולפ"ז ה"ה הט"ז יפה הקשה איך סתם ספק ע"י חולי דמשמע אף בתורבץ וליכא חזקה: והנה דעת הט"ז בסימן ל"ט אות כ"ב דספק השקול אף מחיים אוקי אחזקה ומים בראש שכיח לאיסורא וכן ההיא דישב קוץ בוושט שכיח לאיסורא טפי ובסימן מ"ח אות ח"י דלא אוקי אחזקה בספק א' בקטן שמצא מחט בפיו יע"ש ובסי' מ"ט אות ג' ונ"א דכל הני לדידיה הוה שכיח לאיסורא טפי וא"א להתיר אם לא בס"ס ומש"ה הוקשה לו כן ומיהו בס"ס היינו מתירין אף דספק שאין שקול לא נכנס בגדר הס"ס יש לחלק בין שכיח טפי ובין (לא) שכיח וצ"ע בכ"ז ובסימנים הבאים לפנינו אבאר עוד ובפתיחה להלכות טריפות הארכנו ג"כ יעו"ש: ש"ע סָעִיף ד
ז רק הפנימי. וכ"ש החיצון לבד או"ה כלל נ"א ט"ז. הנה הוא מפרש לשון אפילו שכתב כפשוטו לא מיבעיא אם החיצון לחוד טריפה דליכא ס"ס אם עור הצוואר שלם מבחוץ דהשתא אי ע"י קוץ ממ"נ אי מוושט הרי ניקבו ב' עורות ואי מבפנים הרי ניקב א' מאיברים הפנימים ומש"ה הוא כ"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח ואם כו'. הט"ז האריך ויראה לפרש דמ"ש רש"י והר"ן ואם שניהם אדומים חיישינן לדרוסה היינו בהוא שותק והם מקרקרים דבעי בדיקה וע"ז אמר רבה אם בדקו ומצאו שניהם אדומים טריפה. ויש לעיין אי הוא והם שותקים דלדידן כשר בלא בדיקה כמבואר סי' נ"ז סעיף י"א ונמצא קצת אודם בעור הפנימי שלא בכיון אלא שמצאו במקרה מהו אי לחוש לדרוסה כיון שהיה דורס שם. והתב"ש אות ט' כתב בבשר דרך להיות אודם משא"כ בבני מעיים וכמ"ש בסי' נ"ב ירוקין שהאדימו אלא דהתם נמי אנו מתירין כשלא נודע שנפלה לאור ה"ה כאן. ולפי מ"ש הש"ך אות ט"ו דבאין ה"מ יש לאסור ולא תולין בשינוי טבע ה"ה כאן [?ד] ומכ"ש בעל דורס ולא ידענא אי הם שותקין או לאו ואירע שמצאו קצת אודם בעור הפנימי יש לאסור ומ"מ מ"ש הט"ז בשם הר"ן ובשם רש"י דחוששין לדרוסה וכפי מה שרצה התב"ש לומר בלא איתחזק דורס הא רש"י סובר בלא נודע שנפלה לאור תנינן השינוי בטבע ואמאי תולין כאן בדרוסה וי"ל דשם הטעם דאי איתא שנפלה לאור היתה נשרפת קודם שתצא כמו שכתב הרא"ש שם או פרחה מיד ומש"ה לא חיישינן שם כי לא שכיח הוא ע"ש ש"ך אות ד' הביא ב' פירושים ושם אין נ"מ דבהמה כל שלא ידענו שנפלה לאור כ"ע מודים דכשירה וכאן נ"מ כמ"ש. אלא דקשיא התם אמאי לא חיישינן לדרוסה אם בסימנים שהם קשים כ"ש בבני מעיים. הן אמת שמה שנרשם בהגהות רש"י לא מצאתיו ואי ממ"ש לא ליכול אינש עוף שנפל לאור אלא בשלקא משמע דכל שלא ראינו שנפל אין חשש התם לית ריעותא שוב ראיתי להכנה"ג שם בהגהות הב"י אות ל"ג שבדק הבית הביא ראיה מרש"י ומ"ה דחה כמ"ש כאן א"כ אין סתירה מרש"י ואף להרא"ה בב"ה שהביא ראיה מרש"י אין סתירה דהתם אדומים שהוריקו כתב בא"י שכשירה הא ירוקין שהאדימו טרפה דחיישינן לדרוסה. ומה שהקשה התב"ש דברי הרשב"א דכאן מתיר בשניהם אדומים ושם אוסר בא"י אם נפלה לאור. י"ל דסימנים קשים אצל דרוסה ורוב פעמים אין הארס שולט בהם ומש"ה כל שלא ראינו דורס ביניהם אין חוששין לדרוסה משא"כ התם חיישינן ולא תלינן השינוי בטבע כאמור: כתב התב"ש אות ט' דלדידן בלובן הוה ליקוי אם נתחלפו במקצת פנימי לחיצון פנימי לאודם וחיצון ללובן טרפה ותוכן דבריו דהגהת פרישה אות ח' הביא דברי רש"ל דבמקצת ליכא קפידא ואם נתהפכו שניהם במקצת כשר והב"ח והש"ך אות ט' הביא דברי רש"ל אשניהם אדומים או שניהם לבנים ש"מ דוקא כה"ג הא בנתהפכו ממש הוה ניקב עכ"פ ויש"ש לשיטתיה לובן אין ליקוי כמ"ש הט"ז אות יו"ד משמו מש"ה אף בנהפכו שניהם במקצת אין לחוש כן הוא תוכן דבריו. אמנם כן לדינא צ"ע דיראה מהגהות פרישה דטעמא הוה כל שלא נשתנו כ"א במקצת לא הוה לקותא כלל כי כן דרך לפעמים כמו בלא נודע שנפלה לאור דתלינן השינוי בטבע ודוקא רובו או כולו קיים לחז"ל דהוה כנטול ממקומו וא"כ במקצת לא מיבעיא זה שלא כנגד זה אפילו זה כנגד זה ואפילו ניקב א' מהן ממש והב' נשתנה במקצת אין בידי להטריף דלאו ליקוי הוא כיון שאין רובו כך דרכו להיות כן. עוד כתב התב"ש שם דאם הפנימי בצד אחד הפך לאודם או החיצון ללובן בצ"א כשירה כמ"ש הט"ז אות ח"י דאף אם שלט החולי בעור החיצון במקצת כשר הא שניהם נהפכו כך יש להטריף יע"ש וצ"ע. עיין באות שאחר זה משמע מטו"ז דנתחלף במקצת הוה לקותא אלא דניקב זה בלא זה כשר וא"כ וודאי לדבריו אם נשתנו זה ללובן וזה לאודם במקצת זה שלא כנגד זה יש להטריף דלקותא הוא אמנם באות יו"ד הביא דברי רש"ל דשניהם לבנים לא הוה לקותא א"כ אפשר דהסכים כן ויש לעיין בזה לדינא וכאמור: ש"ע סָעִיף ה
ט שניהם אדומים. הקשה על הדרישה א"כ במקצת נמי ולפי מ"ש לעיל בסמוך דהפרישה לשיטתיה כאן באות ח' דכל שאין החילוף ברובו דרך להשתנות ולא הוה לקותא כלל ומש"ה מכשיר בנהפכו שניהם אף להרא"ש וטור ושפיר דוקא רובו ולא מקצת כמ"ש. והנה יש שלש תירוצים. א' תי' דרישה בסי' ל"ה דוושט מתוך שמתנדנד א"א לו להעמיד בקרום א'. והט"ז כאן תי' דעור א' לקוי גרע טפי מאלו היה ניטל כולו. התי' הג' כתב בסי' ל"ו אות ג' דבריאה יש בדיקה נפיחה משא"כ וושט ולדידן דא"א בקיאין בבדיקה טריפה עכ"ל. הנה לתי' דרישה כאן חומרא בין לקוי עור א' או ניטל כולו טריפה וקולא בריאה בין ניטל עור א' או לקוי כולו אפ"ה כשהשני קיים כשירה ולתי' הא' של הט"ז כאן יש קולא דאם ניטל כולו כשר ובריאה חומרא אם לקוי עור החיצון כולו טריפה המשל בזה כמו מראה פסולה למאן דמכשיר שם בסימן ל"ח הפר"ח אות י"ג והתב"ש אות י"ט אם רוב עור החיצון מראה פסולה טריפה דלקוי וסופו לקלקל עור הב' ואפשר ברוב אונא א' יש לעיין ביה ולתי' הב' שכתב הט"ז בסי' ל"ו יש כאן חומרא דניטל טריפה דא"א בנפיחה אף בעור הפנימי ושם כשירה בלקוי עור החיצון במראה פסולה להפר"ח ותב"ש אם קלפו לעור החיצון דוקא דאם לא כן אין כאן בדיקה דחיצון סותם עתה. והמשך לשון הט"ז שם בסי' ל"ו דקאמר בוושט אין בדיקה וכאן יש בדיקה ואנו א"א בקיאין דבלא"ה הייתי אומר דהבדיקה שם לחומרא וא"כ אף אנו בקיאין להחמיר כמ"ש הש"ך ופר"ח ותב"ש שם דמדינא דגמרא נפיחה זו ליתא ולהחמיר אנו בקיאין מה שאין כן לתי' הב' בוושט טריפה וא"כ עיקר הקולא בריאה משום נפיחה ולקולא א"א בקיאין וא"כ לדידן דפוסקין שם כש"ך ופר"ח ותב"ש דאיגליד כשירה לדידן ע"כ בדיקה דהתם אין מעכבת ולהחמיר אנו בקיאין א"כ לכאורה מוכח כתי' הא' דכאן ויש להקל בניטל עור הא' בוושט ומ"מ אין להקל דלמא תי' הדרישה עיקר דוושט מתנדנד וכמ"ש לעיל א"כ לדינא בוושט בכ"ע יש להחמיר ובריאה אם עור העליון לקוי רובו יש לעיין ביה וכדכתיבנא. ודע דמ"ש הט"ז דכאן א"א בקיאין בבדיקה היינו נפיחה ולכך אף מדינא דגמרא שניהם אדומים טריפה אף דבזמן הגמרא היו בקיאין בבדיקת נקב משהו באבר אחד מ"מ כיון שחיצון כולו ניטל יש לחוש טפי: ש"ע סָעִיף ה
י או לבנים. הט"ז העתיק דברי רש"ל דבשניהם לבנים יש להכשיר ומשמע שכן דעתו וכן כתב הכה"ג בהגהות הב"י אות ט"ו שהט"ז הסכים לרש"ל ובהגהות הטור אות י"ד כתב מדהביאו הב"ח וש"ך דברי רש"ל דבמקצת לית לן בה אשניהם אדומים או לבנים מוכח דנהפכו ממש אפילו במקצת יע"ש וכבר כתבנו אי סוברין כט"ז נמי כשירה כה"ג דפוסק כרש"ל דלובן אין ליקוי ומה שהביא הש"ך באות ט' אשניהם אדומים דברי רש"ל אבאר שם בעז"ה וא"כ אין ראיה לאסור: כתב הפ"ת אות ו' דפשיטא אם נתחלף לשאר גוונים דטריפה ורבה אשמעינן אף דלובן ואודם שכיח ביה אפ"ה בהפך טריפה. וא"י מנלן להוסיף על הטריפות דלקמן נמי בירוקין שהאדימו כל שלא נודע שנפלה לאור אנו מכשירין ה"ה כאן תלינן בשינוי הטבע ודוקא אודם ולובן קים להו דטרפה ומכ"ש לרש"ל דסובר דוקא אודם ולא לבנים ומכ"ש שאר גוונים ע"כ נראה דאין לאסור בשאר גוונים וצ"ע✍: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא בודק הקנה. פירוש שיקרע העור מצוואר ויבדוק הקנה ט"ז ולדידן דא"א בקיאין בבדיקת דרוסה אף עוף אין תקנה כמ"ש רמ"א ועיין מ"ש בסי' נ"ז: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב ולענין נקב. הט"ז העתיק דברי רש"י דפרק השוחט שמא נתייבש טיפת דם בנקב וא"א להכיר שאדום הוא. ודע דגגו של זפק נידון כוושט ואין שם אלא עור אחד ולבן בחוץ עסי' כ' א"כ כי נתחב קוץ בגגו ורואין שאין ניקב מבחוץ ובמקום ידוע יש בדיקה כמ"ש הש"ך אות ו' א"כ יש לומר דכשירה בה"מ עכ"פ כמו המסס דאין לו רק עור אחד ואפ"ה כשר בה"מ כמ"ש הרב סי' מ"ח ס"ז בהג"ה ה"ה כאן וכ"ת דכאן בלא"ה אנו אוסרים דחוששין שמא הבריא ול"ד להמסס וביה"כ יש לומר הטעם דוושט אין לו בדיקה בחוץ לענין נקב והוא הדין נתרפא אין ניכר מה שאין כן בגגו של זפק ולדינא צ"ע ובש"ך אבאר עוד מזה באורך✍: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יג וצווארו. עט"ז והוכיח כפי מה שכתוב באות ח' דלא כב"ח דווקא צווארו מלוכלך שנקרע העור הא מצא דם סביב הוושט אין חשש וה"ה אודם קצת דלא חיישינן לדרוסה כלל. ומיהו באווזות שמלעיטין אותם אם ניקב עור הפנימי וקורט דם בחוץ פשיטא דטריפה ואפילו זה שלא כנגד זה יש לחוש ובסוף הסימן אעתיק דברי הפנים מאירות בח"א סי' א' בדיני וושט בעז"ה: ש"ע סָעִיף ח
יד אין חוששין. פי' שאין דורס לפנינו ט"ז ור"ל דאם היה מצוי דורס ולא קנים תולין בדורס עסי' נ"ז סעיף י"ג. עוד הביא ב' פרושים לשמא הבריא. א' שמא ניקב ב' כמ"ש וברא אתהן בחרבותיהם ולשמא נתרפא לא חיישינן א"כ אי ניקב מקצת עור הפנימי יש בדיקה בפנימי וי"מ הבריא נתרפא ואף אי נקוב מקצת הפנימי אין תקנה עש"ך אות ח"י וכ"א אבאר באורך ולפ"ז הלשון מגומגם מ"ש אי יש בדיקה אחר קרום מחמת מכה ועיין מ"ש בזה שם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טו ואינו תחוב. עט"ז והקשה ממחט בחלל הגוף ותי' דהתם וודאי נקב וחיישינן שמא ניקב א' מאיברים הפנימים שנקובתן במשהו משא"כ כאן אמרינן עם המאכל אכלה ולא ניקבה כלל ודקין המבואר בסימן מ"ה מתוך שהולכין בהקף ועקומים חיישינן טפי יע"ש. ש"ע סָעִיף ט
טז אם אין. הט"ז האריך וכוונתו דמה שנרשם טור אינו דבטור כתב ואפילו לפי דבריו היינו לראב"ן והוא היש מכשירין אם ק"ד בחוץ וודאי ניקב החיצון והיינו תחוב ולא כתב כן אנמצא משמע דשם אין מזיק ק"ד בחוץ אלא מהגהות מיימוני יש ללמוד כן עש"ך אות י"ז. וכתב עוד דהאי בחוץ הוא דווקא דאין לומר דרמ"א כתב לרבותא ל"מ מבפנים די"ל מחמת מחט וניקב פנימי לחוד חוששין שמא הבריא אלא אפילו ק"ד בחוץ ז"א דהא הוציא כן מהגהות מיימוני ואיהו אליביה דסה"ת כתב זה וסה"ת סובר כיש מכשירין א"כ דווקא נקיט ק"ד בחוץ וה"ה הרב שהוציא מקורו ממנו כוונתו כן ובפנים אין לחוש דהוה ס"ס. ויש לראות הא להט"ז זה אינו ס"ס דלא מתהפך שמא לא ניקב החיצון ואת"ל ניקב החיצון הא טריפה כמ"ש בסי' מ"ט גבי קורקבן ספק ע"י קוץ כו' וי"ל דכתב כן לדעת המחבר ורמ"א דמכשירין שם. אכן קשיא א"כ למה ליה להוכיח מגמרא לימא לדידיה טריפה דליכא ס"ס וי"ל דמטור משמע בנמצא לארכו ק"ד אין מזיק אף בחוץ לזה הביא ראיה דאף בפנים יש לאסור דאל"כ לא פריך נמצאת לא צריך לומר כו' ובנה"כ השיג עליו דיש לומר ק"ד אין מזיק כלל ומש"ה לא הוצרך להשמיענו יע"ש וא"י דקושייתו על רמ"א דפוסל ק"ד בחוץ א"כ ק"ד ריעותא הוא וה"א בפנים נמי אסור אם מונח לארכו דתלינן במחט אפילו הכי שרי דהוה ס"ס וזה נכון. ועיין תב"ש אות י"א דלרוחב ומונח כבריח מקצה לקצה וא"א להזיז בקל כ"א בדוחק גרע יותר מתחוב בו וה"ה תחוב אף שאין מבריח מקצה לקצה אסור ויפה כתב וכן הלכה ובש"ך אות י"ז אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ט
יז אפילו כו'. ול"ד לביה"כ דהכא אוכלין ומשקין שטפו ר"ן ט"ז ויש לראות מכל מקום ס"ס הוה שמא לאחר שחיטה ושמא לא ניקב כ"א הפנימי לחוד ואין לומר דהוה ס"ס במקום חזקה כמו שנתבאר לעיל. י"ל דכאן שכיח לאיסור טפי מלהיתר דספק שמא לאחר שחיטה מחיים שכיח יותר וספק שמא לא ניקב השני גם כן שכיח שינקבו שניהם משא"כ בשבירת הגף וכדומה יע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף ד
יח וכן. עט"ז האריך וכוונתו דהר"ב אמר שבעירו נהגו להקל באווזות פטומות וסוברין כראב"ן ויש מכשירין ואמר דהחמירו לבדוק דהוה מיעוט המצוי כמו סירכות הריאה מדרבנן חומרא בעלמא הוא דלא תקנו חז"ל כ"א בריאה ומזה נמשך קולא דמקילין באיסור תורה וסומכין על הראב"ן ובאמת הלכה כהמחבר דאין הלכה כעולא לדידן דחוששין לספק דרוסה ע"כ העלה הב"ח דאסור ללעוט אווזות מה"ט. והוא ז"ל כתב בלא"ה קשה על אותן שמלעיטין ואח"כ בודקין הוושטות מבחוץ הא אין בדיקה בחוץ לענין נקב כפירש"י לעיל וכ"ת דסומכין על סברת הראב"ן דלא חיישינן שמא ניקב לחוץ א"כ למה בודקין מצד חוץ כלל דהא הראב"ן הוכיח דינו מביה"כ מצ"א כשירה אלמא הלכה כעולא ויש לומר א' מב' פנים או דסובר דביה"כ א"צ בדיקה כלל ור' דהפכה מקרה אירע ליה ומביא שפיר ראיה או דסובר הבריא נתרפא ומביא שפיר ראיה אמאי לא חיישינן נתרפא וא"כ אותן שבודקין ע"כ סוברים דבעי בדיקה ושמא נתרפא לא חיישינן ומה בכך מ"מ הא בזה וודאי פוסקין כרש"י דאין לוושט בדיקה לענין נקב אלא וודאי דאותן שמלעיטין לאו בשיבולת שועל וסובין שיש בהם קוצים או כעין קוצים דזה וודאי אינו אלא מלעיטין בקמח ומחמת כח הלעטה ומשמוש הידים נתקלקל הוושט וזה הוי כחולי ושפיר יכולין לבדוק אם לא שלט הלקותא בחיצון כן יש ללמוד זכות על ישראל. זה פי' דברי הט"ז וא"כ בשיבולת שועל ושאר מיני תבואה איסור גמור הוא דהלכה כהמחבר דחוששין שמא הבריא אלא אפילו בעיגולי קמח אפ"ה צריך בדיקה בעור החיצון אם לא שלט מעבר לעבר וכשירה: דע דשומן הוושט אין סותם הוושט דלאו בתולדה הוא אלא מחמת רוב פיטום וגם בקורקבן כה"ג אם יש שומן במקום שאין ראוי להיות אין סותם כמו שאבאר בסימן מ"ט. שוב מצאתי להפנים מאירות ח"א ש"א כתב בפירוש דאין שומן סותם דהוה קרטין ולאו מהדק הוא. ובשניהם לבנים כתב הפ"מ י"א מחמת ליבון שמנוני' יע"ש ויש להכשיר כיון דבלא"ה דעת רש"י וט"ז להכשיר בשניהם לבנים וכן הסכים הפ"מ וכל שיעור הפנימי לקוי רובו טריפה כמ"ש הרא"ש דעור א' לקוי גרע מניקב וכן כתב הפנים מאירות ופשוט הוא לדעתי גם מ"ש שם כל שגוררין השחין ורואין נקודה לבנה הוה קרום מחמת מכה כן נהגתי גם אני ובוודאי המורה יש להבחין ומי שהוא בקי מכיר קרום שעלה מחמת מכה וכדאמרן וע"ע שם מדיני הוושט: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ט
יט אם אינו נקוב. עט"ז ופשוט הוא וכ"כ הב"ח דכל שניקב מב' צדדין אף שאין ק"ד בפנים טריפה וכל שיש ק"ד בחוץ אף שלא ניקב כלל כ"א נמצא לארכו טריפה לדעת רמ"א ולהט"ז אף ק"ד בפנים הוה טריפה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
כ ניטל הזפק. עט"ז דב"י דייק ליה דאין סברא שכל הזפק שניטל כשירה ומקום א' דהיינו גגו שניקב טריפה והקשה הט"ז דאין מדמין בטריפות אלא דדייקו מדאמר נידון כוושט ולא אמר טריפה במשהו אלא לדיוקא אתא הא זפק ניקב כשירה ניטל עכ"פ טריפה ובש"ך אבאר עוד מזה: ש"ע סָעִיף יא
כא ניקב הבשר טריפה. כתב הט"ז דהיינו מספק ולא ודאי ונ"מ אם יש ספק אם ניקב או נתערב באחרים ולא נודע עד לאחר תערובת דיש להכשיר מטעם ס"ס וכן כתב בה"י ועיין באורח מישור שהאריך בזה ואמר דחלילה לעשות ס"ס מזה ועיין פר"ח בקו"א. ומ"מ א"י מה שרצו לאסור במחט נמצא בו ולא תחוב כלל עד שהפר"ח הוצרך לומר לדעת המחבר דאוסר בסי' מ"ו מחט בדקין דקרומן דק משא"כ כאן והא ע"כ הכין הוא דנמצא כשר דאל"כ מחט בקורקבן שהכשירו הפוסקים היאך משכחת ליה הא עבר באותו מעי דאין לו מקום אחר דמזפק יורד המאכל לקורקבן ע"י אותו מעי ואיך יתכן דנמצא במעי טריפה ובקורקבן חוזר להכשירו דודאי אין לומר דדברו בעוף שאין לו זפק זה לא ניתן להאמר כלל. ומה שהחמיר הפר"ח באם תחוב בו מצ"א ובבית לחם יהודא בשם אמונת שמואל אף שאין ק"ד בפנים ודימו אותו המעי לוושט לא ידענא למה החמירו כ"כ דכפי הנראה לט"ז שכתב דהוה ספק משמע לא ודאי והדבר צ"ע אם להטריף אף ביש ק"ד בפנים אם לא ניקב מעל"ע. [עי' תשובת דבר שמואל סי' רע"ח, חדושי רע"ק]: ש"ע סָעִיף יא
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א כשרה. והוא שיכול לחיות כו' המראה נקרא שתוחבין לה בבית הבליעה עד מקום שאין יכולין לחזור ובמקום שיכולין לחזור נקרא הלעטה. כתב דמש"א הובא בכנ"ג אם ניטל החרטום העליון דעוף טרפה להרמב"ם כמו לחי העליון דחד טעם הוא. ופי' הש"ך שהוא בענין דליכא משום עיקור סימנים דהיינו שיש בשר על הסימנים ונקרע מן הלחי. וכתב הרוקח נימוק הלשון עד הטולטלת היא ערלת הגרון כשר אבל עם הטולטלת טריפה. ופר"ח הקשה עליו מניין לנו להוסיף על הטרפות: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב נבילה. וכל דבר הפוסל בנקיבה ויש לו חלל לא מיפסל עד שינקב לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש (מהרמ"ט). והש"ך פוסק דאף נקיבת הוושט מחיים קודם שנשחטה אינו אלא טריפה ולא נבילה והש"ך הניח דברי המחבר בצ"ע שפסק על תורבץ הושט שהוא נבילה והוא ס"ל דאינו אלא טריפה ולא נבילה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג אסורה. והטעם דאכלה בה וגמדה ופשטה וזימנין איתרמי דהנקבים מכוונים. אפילו סתימה עבה אינה מתקיימ' רש"י ובכל הנקבים אין סתימה מועלת: ש"ע סָעִיף ד
ד אהדדי. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל אף אם הנקבים רחוקים שאינו באפשר לגמדה כל כך אסורים דאין ליתן דברי החכמים לשיעורין: ש"ע סָעִיף ד
ה מבחוץ. וכתב בש"ך אבל מבפנים יש לו בדיקה ואין להקשות מסימן כ"ג וכן בסימן זה סעיף ח' כתב הרב דאם נעשה מחמת קוץ או מחט לדידן דלא בקיאים בבדיקת הוושט טריפה בכל ענין ולא מהני בדיקה מבפנים צ"ל דוקא שניקב ע"י קוץ או מחט במקום שאינו ידוע דאין אנו בקיאים אבל אם תחב קוץ או מחט במקום ידוע מהני בדיקת הוושט מצד פנים דלא גרע מבית הכוסות שניקב מצד פנים במחט דכשרה והיכא דנמצאת בחלל הגוף דטריפה וכן פסק הב"ח דכשניקב במקום ידוע מהני לוושט בדיקה מבפנים אפילו לדידן אלא היכא שהצואר מלוכלך בדם לא הוי מקום ידוע עוד כתב הש"ך דלהכי נקט לישנא דאם יש לחוש כו' ר"ל לא מבעיא היכא דידוע בודאי שניקב ע"י קוץ אלא אפי' רק שיש לחוש דניקב ע"י קוץ טריפה עד שידוע בודאי שניקב ע"י חולי: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו טריפה. וכתב בש"ך בשם מהרש"ל הא דשניהם אדומים או שניהם לבנים טריפה דוקא בכלו אדום או בכולו לבן אבל במקצת לית לן בה ואם נתחלפו ברובו צ"ע וכ' הש"ך דלשון הרא"ש משמע דרובו הוי ככולו כמו בכל התורה כולה וכן פסק הב"ח וכ' דמש"א דוקא בשניהם אדומים צריך כולה או רוב' אבל בחלוף ממש שזה נעשה אדום וזה לבן אפי' בכ"ש טריפה וכ"כ כנה"ג (מהרמ"ט) וכתב בט"ז דהב"ח כתב דאפילו נתחלף הפנימי לאודם דטריפה הוא משום דאמרינן דרוסה היא ואפילו לא נתחזק דורס לפנינו וחולק עליו הט"ז וכתב דמעשה בכל יום שאנו מתירים בוושט כשיש בושט קצת אדמימות בפנים. וכתב עוד בט"ז דיש להקשות מ"ש מריאה בסימן ל"ו דאמרינן אפילו הגליד קרום העליון כולו כשר ולמה אמרינן כאן אם שניהם אדומים או שניהם לבנים דאחד מהם נלקה דטריפה ולא אמרינן דהשני מגין עליו ונ"ל לתרץ דטפי עדיף כשאין הקרום השני כלל מהך דהכא דכיון שהלקותא גדולה כל כך אמרינן דגם השני יהיה נלקה ולפ"ז אם היה ניטל עור אחד מן הוושט כולה כשר אבל למעשה לא נסמך ע"ז להקל ועיין לקמן סימן ל"ו כתב תירוץ אחר ומ"ש המחבר כאן אם שניהם לבנים טריפה חולק עליו הט"ז וכתב דאינו טריפה אלא כששניהם אדומים ואין לנו להוסיף בטריפות עכ"ל: ש"ע סָעִיף ה
ז דטריפה. דכל יתר כנטול דמי. ואם מחוברים למטה ולמעלה רק באמצע המה מחולקים הטריף רמ"א ופר"ח מתיר דומיא דשתי מרות לקמן סימן מ"ב. כ' ע"י יש מיני בר אווזות הזכרים שהקנה שלהם נתפרד לב' חלקים סמוך לגוף למטה לכל צד הריאה ויש כמין כפתור בסוף הקנה במקום שמתפצל שהוא כשר דהיינו רביתייהו ודוקא בזכרים אורחא הוא. ובשו"ת שב יעקב מכשיר גם בנקיבות ע"ש סי' כ"ד. וכנה"ג בשם נ"ח כ' באווז ענ"ט שהקנה שלה אורחא להתפצל למעלה הרבה העידו השוחטים שכן הוא לכולם ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ח מבפנים. והטעם דשמא נכנס טיפת דם בנקב ע"כ אינו ניכר מבחוץ שכולו אדום ואינו שוחט אלא הקנה לחוד ואח"כ יבדוק הוושט ואע"ג דגם בעוף לכתחילה צריך ב' סימנים הכא כיון שאין לו היתר אלא בסימן א' כדיעבד דמי (מהרמ"ט): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ט בדם. וכתב בט"ז ודוקא שנקרע הצואר מבחוץ אבל אם לא נקרע הצואר אלא נמצא מלוכלך דם אחר שחיטה סביב הוושט מבפנים אין שום חשש בזה אפילו לדידן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ד
י המלוכלך. פי' מבפנים דאלו מבחוץ אין לוושט בדיקה אף לענין נקב. וכתב בש"ך ומשמע אפילו הנקב במקום שאינו ידוע יש לו בדיקה ולא דמי למחט שנמצא בחלל הגוף דטריפה דשאני התם דלא מנכר כלל באיזה מקום אבל הכא עכ"פ ידעינן שכנגד המקום המלוכלך ניקב ודעת רמ"א דאפילו בכה"ג אין בדיקה לנקב משהו אבל כשתחוב קוץ או מחט בוושט במקום ידוע גם לרמ"א כשר ועיין סוף סעיף ד': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ט
יא כשרה. והקשה בש"ך שהרי בכ"מ פרק ג' מהלכות שחיטה פסק דדוקא אם נמצא הקוץ לארכו כשר אבל לרחבו חיישינן וצ"ל דהתם מיירי בסתם שנמצא ולא ידעינן אי תחוב בו או לא דאמרינן מסתמא הוי תחוב בו משא"כ כאן דאיירי המחבר כשידוע שלא תחוב בו דכשר. ואם נמצא נמלה תחובה בחוזק בוושט ויאכל חצי בשרו הכשיר הפר"ח. ול"ח הסכים עמו. אבל לק"ה צידד להחמיר משום שהייה ע"ש דף ג'. עוף שנשחט ונמצא מאכל בין קנה לושט טריפה דא"א לבוא שם מאכל אם לא ניקב הושט. ואי ידעינן שנשמט מיעוט הוושט ממקום חיבורו תלינן בהכי. כיון שלא ראינו שניקב הוושט. ת' רדב"ז סימן קצ"ג. עיין כנה"ג דף פ"ד: ש"ע סָעִיף ט
יב מבחוץ. והנה בט"ז פסק אף בנמצא מונח ויש קורט דם מבפנים וכ"ש בחוץ נמי טריפה. וקשיא לי ממאי דעולא מיקל אפי' בתחוב וצ"ע (מהרמ"ט). אבל הש"ך מתמיה על הרמ"א ופסק דאפילו אם יש קורט דם מבחוץ אין לאסור אלא אם נתחב בודאי דאז אם נמצא קורט דם מבחוץ יש לאסור בודאי ולא מכח ספק שמא ניקב הוושט אלא בודאי ניקב הוושט. והא דכתב רמ"א אם אין עליו ק"ד טעות המעתיק הוא אלא קאי על היש מכשירין בתחוב דמודה אם יש עליו ק"ד בחוץ: ש"ע סָעִיף ט
יג אסורה. וכתב בש"ך אפילו לא ניקב עור הפנימי משני צדדים מיקרי תחוב: ש"ע סָעִיף ט
יד ניכר. ופר"ח חולק דלא חיישינן שמא נתרפא דאל"ה היאך סמכינן בריאה אנפיחה היכא דאיכא ריעותא ניחוש שמא ניקב והעלה קרום. וכתב בש"ך ואפילו כשמפרידין שני העורות ורואין גם הפנימית לא ניקב מעבר לעבר. ולא דמי לבית הכוסות דהיכי דאין שם קורט דם דלא חיישינן כדלקמן סימן מ"ח שאני הכא שאוכלין ומשקין תדיר בושט ועוברים ושוטפים משא"כ בבית הכוסות דאמרינן דאם איתא דמחיים הוה היה קורט דם נמצא: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף ד
טו מבחוץ. טעות סופר הוא וצ"ל אם אינו נקוב מב' צדדים וגם אין ק"ד מבחוץ (ט"ז). ופי' הש"ך אע"ג דיש קורט דם מבפנים דקורט דם מבפנים לא מעלה ולא מוריד. אבל ט"ז והאחרונים אוסרים אם יש ק"ד בפנים די"ל גם בחוץ היה ואינו ניכר. ולרבותא נקט מבחוץ דאפילו לא נמצא רק בחיצון טריפה. אבל קשה דבסעיף ד' פסק רמ"א דאם יש לחוש שניקב רק הפנימי בקוץ טריפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ וצ"ל דלעיל כתב רמ"א לדעת המחבר דחוששין לשמא הבריא ולא כ' כאן דעת יש מכשירים אלא להורות דעליה סומכין הנוהגים להלעיט האווזים א"נ הכא כיון שהקוץ תחוב בו לפנינו מיקרי מקום ידוע אבל לעיל מיירי שיש לחוש שניקב במקום שאינו ידוע אם נמצא בושט בין עור החיצון לפנימי כמו ג' בועות קטנות טריפה. גם אם נמצא בעורות של הצואר שקורין העלזלי"ך בצד הפנימי שבו מקומות עבים והוא כמו גשווירלי"ך ובתוכן חתיכות קשות מעוטפים במוגלא ואחר קניחת המוגלא ראו שהן נוצות מקופלים סופן בתחילתן וכאשר מתחו אותה נמתחו והיה אורכן כשאר נוצות עם קנה. ובצד החיצון של העלז"יל לא היה ניכר שום ריעותא נראה לאסור כל האווזות (חב"י שאלה מ"ד): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ט
טז ריעותא. ופי' הש"ך דרמ"א סובר דאין להקל כדעת המכשירים ויותר טוב שלא יבדוק כלל משנקל כדעת המכשירים אלא יש לפסוק כדעת המחבר דאפילו לא נמצא ק"ד אפילו מבפנים טריפה כשקוץ תחוב בו וכתב בט"ז בשם הב"ח דאוסר הלעטה בעופות לגמרי וחולק עליו הט"ז וכתב שיש ידים ורגלים למנהגן של ישראל דכל מה שנראה שאין בו חולי אין בו חשש וחלילה לומר שכולם נכשלים באיסור דאורייתא מ"מ כל ירא שמים יזהיר לבני ביתו שילעיטו העופות בנחת ובדברים קטנים שלא יבואו לשום ספק ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"א כתב בציבור שעשו תקנה לבדוק הוושטות ואח"כ אירע שהשליכו הראשים ולא בדקו הוושטות והכשיר בדיעבד. ויש לכסות דמן בברכה קודם בדיקת הוושט דסמכינן ארובא ש"א סימן ס"א: אווזות שמלעיטין בגלגולי עיסה שמיבשין בתנור ושכיח הוא למצא בושט כמו שחין ובועות ע"י שירוט אם לא נמצא בעור החיצון ריעותא יש להכשיר. פר"ח כ"ג דף פ"ח. ותשובת בי"ע סי' ס'. וצ"צ סי' י"ז. וחוט השני ס"ח. ותשובת ש"י שאלה מ"ט: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
יז ניקב. דשמא שייך לקורקבן ונקיבתו במשהו. וכתב בה"י אם נמצא מחט או קשין במעי זה ולא נראה בו שום נקב מותר מכח ס"ס שמא לא ניקב ואת"ל ניקב שמא מן הזפק הוא ולא מיטרף בנקב וכתב פר"ח בק"א מיהו אם נמצא תחוב יש להטריף ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף ג
א וושט כו'. עיין ש"ך סק"ד מה שתמה על הרמב"ם והמחבר ועיין בספר נופת צופים פ' במדבר מה שתירץ ע"ז ועי' בת' פני אריה סי' כ"ו ובתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סי' כ"ה: ש"ע סָעִיף ג
ב שניקב. עיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ט' דאף אם ניקב סמוך לראש ששם דבוק בבשר אין הבשר סותם וטרפה ע"ש וכן כתב בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן פ"ו ופירש כן דברי הטור במ"ש הילכך כל מקום שניקב טרפה ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג [אבל אם יש לחוש כו'. עט"ז לקמן סי' מ"ט סק"ג שהקשה אמ"ש שם בש"ע ס"ד גבי ניקוב הקורקבן דסומכין בספיקו להקל ולכן העלה גם שם להחמיר ע"ש ועיין בתשובת ח"ס סי' כ"ה שכ' דכבר הייתי רגיל לתרץ דספק ניקב הושט הוי ספק נבילה והו"ל ספק בשחיטה ומחמרינן בספיקו טפי משאר טריפות דנשחטה הותרה ובסברא זו הייתי מוליד חדשות בכמה דינים ומצאתי עתה כן בפלתי סי' ל"ג סק"ד וכ"כ עוד בבית הספק שלו אמנם אחר העיון הדרנא בי ובררתי דלא כן הוא דהא דספק בשחיטה להחמיר היינו ספק במעשה השחיטה או שהה או דרס או נמצא הגרגרת שמוטה וכה"ג משא"כ מה שאינו תלוי במעשה השחיטה. הבהמה בחזקת רוב הבהמות עומדת שאין וושטן נקיב ונהי דיש לה חזקת שאינו זבוח עד שנתברר שנעשה מעשה השחיטה כהוגן מ"מ כל שנעשה כהוגן והספק בניקב הושט סמכינן ארובא כמו בכל הטריפות ויש לי הרבה ראיות ע"ז כו' (עיין מזה שם בסי' י"ז ובסי' כ"ד וגם בסימן מ"ו שהובא קצת לקמן סי' מ"א סק"ד) ולענין קושית הט"ז העיקר כמ"ש נה"כ שם דשאני ושט דכל הני חיוי ברייתא קוצי אכלין לכן מחמרינן טפי ותולין במצוי ע"ש]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד טרפה. עבה"ט ומ"ש בשם דמש"א דבחילוף ממש אפי' בכ"ש טריפה. הנה כ"כ גם התב"ש וכן הסכים בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ט"ו אך כתב שם דאם האדמימות עבר ע"י מיעוך ברוק יש להכשיר ויש לתלות האדמומית שע"י רתיחת השחיטה נעשה אודם זה וכ' עוד דאין צריך לבדוק אחר שימצא אודם בעור הפנימי לפשפש אם יש לובן בעור החיצון כיון דלדעת הגהת דרישה ולדעת רש"ל וט"ז שסוברים דלובן בחוץ אינו שום לקותא הוא כשר לגמרי דיש להחמיר כשרואה שיש לובן אבל לא לחפש ולבדוק ע"ש ונראה לי דאם הם משני רוחות דא"א בשום פנים דלתרמי אהדדי לכ"ע כשר כמו לעיל סעיף ד' בניקב ופשוט הוא ודע שדברי הבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בענין זה תמוהים שהעתיק דברי הדמש"א אחר שכ' סתם בשם רש"ל דבשניהם לבנים כשר (וגם בבה"ט זה העתיק זאת בסוף בשם ט"ז) והא ליתא כמבואר בתשובת נו"ב שם ובתב"ש דלפ"ז אפילו בחילוף ממש כשר בכל שהוא רק לדידן דקיי"ל לאסור בשניהם לבנים אפילו בכל שהוא טרפה ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה [ואם בהמה היא. עיין בתשובת ח"ס סימן כ"ז בביאור דברי הטור בזה]: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ו מלוכלך בדם. עבה"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן ל"ח שכתב שאין להחמיר בזה ונכון לפסוק כן ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
ז לספק נקובה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' כ"ג בעוף שנקרו עופות עור הראש ממול עורף וכתב להתיר כי מי החזיר הסימנים אחורי העורף לחוש לנקיבת הושט אך צריך לעיין בניקור אם לא נכנס בעומק מן הצדדים ואם לא נראה שום ריעותא בבשר שמן הצדדים בעומק שרי ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח ויש מכשירין. עיין ש"ך ס"ק כ"א ועיין בתשובת נו"ב חיו"ד סי' ח': ש"ע סָעִיף ט
ט דלא חיישינן שמא הבריא. עש"ך ס"ק כ"א מה שכתב ליישב דלא תיקשי מלעיל סוף סעיף ד' בהג"ה ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ד שתירץ באופן אחר: ש"ע סָעִיף ט
י דאיכא ריעותא. עבה"ט. ובט"ז מבואר דאפי' אם המכה של הלעטה שלטה במקצת עור החיצון אין כאן איסור ואפילו אם שלטה ברובו לא הוי ככולו ויש להתיר אם במיעוט הנשאר לא שלט החולי כלל ע"ש ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ג שחכם אחד פקפק על דברי הט"ז וכתב שגם הגאון מהר"ש מפראג היה מחמיר מאד בזה והוא ז"ל השיב והעלה דאם כשאנו מפרידים העורות לא נמצא ריעותא כלל בחיצון אין להחמיר וכן נהגו כל בעלי הוראה בעירו אכן אם שלט הלקותא גם בקצת עור החיצון מי שאין לבו נוקפו לסמוך בהפ"מ אדברי ט"ז הרשות בידו ואין בידינו למחות ע"ש. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' י"ג שכתב לפ"ד הט"ז דמקיל אפי' אם שלטה המכה בעור החיצון א"כ ה"ה אם נמצא קורט דם בין שני קרומים של הוושט דכשר דודאי לא יגרע האי ק"ד מאם שלטה המכה גם בעור החיצון דאמרינן היכא דשלטה שלטה והיכא דלא שלטה לא מחזקינן ריעותא ולפ"ז מה שנהגו להפריד העורות הוא טרחא בכדי בודאי לפי דעת הגאונים שראיתי בתשובת חוט השני שהחמירו מאוד והסכימו להכשיר היכא שניקב עור א' ולא שלט החולי בעור הב' כלל ואם שלט בעור החיצון היו מטריפין לכך היו מקלפין אבל לפי מה שנוהגין בכל גלילותינו כדעת הט"ז א"כ למה לנו למקלף דכיון שאנו רואים דעור החיצון שלם ואין ק"ד מבחוץ די בכך. והדברים האלה נאמרו ונשנו שם בסוף סי' ק"ג ע"ש. ועיין בספר פתח הבית מהג' מהר"ר אברהם טיקטין ז"ל סי' י"א בד"ה עוד ראיתי שכתב דיש לספק אם באווזות המלעיטין נמצא לקותא בעור החיצון של ושט וזה בא מחמת שהאשה תופסה בידה בצואר בשעת הלעטה אי נאמר ג"כ דזה הוי כמו חולי ולהכי אי נימא בחוץ גרע וצ"ע בזה עכ"ד. ועיין עוד בתשו' אא"ז פמ"א חלק א' סי' א' שהאריך בענין זה והעלה הרבה חידוד דינים בדיני ושט ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' נ"ו שכתב דאף בתשובת פמ"א ח"א סימן א' דוחה דברי הט"ז בשתי ידים (כעת אין תשובת פמ"א ח"א לפני ויש לעיין בו מחמת דבפמ"א ח"ב הנ"ל מבואר דאדרבא דעתו כהט"ז) אין דבריו מוכרחים כלל והסומך בהפ"מ על הט"ז דפסק דאין לנו להטריף אא"כ שהריעותא שלט בעור החיצון בכולו או ברובו (זה תימא דהלא הט"ז כתב בהדיא דרובו אינו ככולו) יש לו על מה שיסמוך ונתן טעם לשבח להמקילין דלא חשו שמא ניקב החיצון והבריא כמו בישב קוץ בושט משום דהתם ניקב הקוץ בשעת תחיבה בכח וחיישי' שמא ניקב אז מעבר לעבר ואח"כ ע"י המשך הימים נתרפא קצת משא"כ כאן שנעשה ע"י חוזק הלעטה אם איתא דניקב מעבר לעבר לא היה נתרפא כיון דמלעיטין עליו בכל יום היה הנקב מתרחב יותר ולא להתרפאות ולהעלות קרום ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס סימן כ"ה שכתב דהעיקר כהט"ז דלקות ההלעטה הוא כמחמת חולי אע"ג שבספר נה"כ פליג עליו. בסברא בעלמא הוא דפליג והעיקר כט"ז וכן פסק פלתי. ורגיל אני להזהיר למלעיטין בחיטין הנקראים חיטי התוגרמ"א לבשל אותם תחלה כדי שע"י הבישול יתרכך הקוץ שבשורש החטה ואותן המלעיטין בעגולים העשויין מעסה בלילה אני מזהיר להניפם בנפה וכברה להסיר ממנו המוץ שדרכו לתחוב בושט ואז יש לסמוך אהט"ז ומ"מ בדיעבד אם לא נעשה כן נ"ל להתיר באווזי ההלעטה בנמצא נקב (שלא שלט בחוץ) ולא ניכר אי מחמת קוץ או חולי. וע"ש עוד בדבר השאלה שנמצא כמין שערות תחובים בושט. וכתב הנה בענין קוץ ממש התחוב בושט יהיה כל מורה זהיר ברוחו מלהתיר חו"ש אע"פ שקלף הושט והפריד העורות ולא שלט בחיצון שבפנימי מ"מ חלילה להתיר נגד רוב הפוסקים והכרעת כל האחרונים כו' (עיין בספר תפארת למשה שכתב בהדיא להכשיר בזה וכן ראה נוהגים בעלי הוראה דמפרידים העורות ואם לא ניקב הפנימי מעל"ע מכשירים ואי ניקב הפנימי מעל"ע אוסרין ע"ש ועיין בס' בית יהודה מ"ש בזה) אמנם בנ"ד שמצא שערה תחובה בהנקב ולפמ"ש הרב השואל מצא כן כמה וכמה וגם היה קשה מאוד להוציא השיער מהנקב ההוא אשר מכל זה נ"ל שלא באו מבחוץ כלל וגם אין כאן נקב כלל אלא שומא מגידולי הושט הוא כעדות הרופאים בר"פ המפלת הגם שאינו סומך ע"י להתיר להדיא בלא בדיקה מ"מ בבדיקה ולא שלט בצד החיצון שבעור הפנימי דאפי' בקוץ ממש איכא הרמב"ן והרא"ש דמכשירין ואפי' למאי דקיי"ל לאסור מ"מ הני שערות לאו קוצים נינהו דמנקבי אלא נסרכו בנקב ההוא בספק ע"י חולי או קוץ סמכינן אהט"ז שנעשה ע"י חולי כיון שהוא מאווזי ההלעטה וכיון שלא שלט בחוץ כשר (קצת צ"ע דלפ"ז היה לו להתיר אפי' אם שלט בעור הפנימי מעל"ע לפמ"ש מקודם דהעיקר כהט"ז) ולא נשאר לנו רק סברת נה"כ דמחמיר גם בלקות ההלעטה לזה נצרף לומר שמא אין כאן נקב כלל אלא מגידולי הושט הוא וע"י צירוף כל הנ"ל אני מסכים להתיר אחר שנבדק אבל לא בלא בדיקה ודוקא שער אבל קוץ ממש וכדומה חלילה להתיר אפילו ע"י בדיקה עכ"ד ע"ש] ועיין בתשובת מהר"ם זיסקינד סי' ד' וסי' ה'. ומ"ש הבה"ט ס"ק שלפני זה בשם חב"י בנמצא נוצות כו' עיין בזה בתשובת אמונת שמואל סי' י"ג. ועיין מה שכתבתי לקמן סימן נ"א סק"ז בזה. ומ"ש עוד בשם תשובת מהר"ם לובלין בצבור שעשו תקנה כו' עיין בתשובת מהר"ם זיסקינד סי' י"ד שהביא בשם מהר"ר יוסף אשכנז שחולק עליו ופסק דאסור והסכים עמו לאסור כשנאבדה הושט בלא בדיקה וכן אם בא חתול ונטל את הושט קודם בדיקתו והחזירו כשהוא נקוב אם לא בהפ"מ וכתב דאף מהר"ם לובלין לא סמך להתיר אלא גבי תורבץ הושט דבלאו הכי איכא כמה טעמים לחלק בין תורבץ הושט לושט עצמו ע"ש ועי' בת' בית אפרים חי"ד סימן ו' והבאתי דבריו בקצרה לעיל סימן ל"א מבואר שם שיש להכשיר כדעת מהר"מ לובלין דלא דמי לסרכות הריאה דהתם מיעוט המצוי הוא שיהיה טרפה ודאי מה שאין כן הכא אע"ג דשכיח שיהא לקותא בושט מ"מ אינו מצוי שיהיה טריפה דוקא דלפעמים אין הנקב או הלקותא רק בפנימי והחיצון שלם ע"ש באורך. וגדולה מזו כתב בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' א' ובח"ב סי' ק"ג דאף אם ראו מתחילה שיש לקותא בעור הפנימי אך ידוע להם בבירור שלא היה נקב מפולש ולא דקדקו לראות אחר ק"ד ונאבד הושט דיש להתיר ע"ש. [ובתשובת ח"ס סימן כ"ד כתב דהעיקר כמהר"ם לובלין ומיניה אין לזוז ואמנם מהרמ"ל לא מיירי אלא נאבד בלא בדיקה אבל כשהיה בו ריעותא ושוב נאבד בלא בדיקה יש לאסור עש"ך סימן מ"א ס"ק כ"ג עכ"ל]. ועיין בתשובת פרי תבואה סימן ט"ו בצבור שעשו סייג וגדר שלא להלעיט אווזות בהסכמת הקהל ובצירוף אב"ד והוכרז זאת בקבלה ואחר כך עבר אחד מאנשי העיר על הקבלה והלעיט אווזות שלו והעלה דיש לאסור אותם להמפטם ולביתו אבל לאחרים מותרים מאחר שהוא בעל הבית שאינו רגיל לטרוח בפטימת אווזות למוכרן לאחרים די לנו שנקנסנו שלא יאכל מהם הוא וביתו אמנם אם תקרינה כאלה במפטם למכור לאחרים אז יש לאחרים דין מי שנתבשל בשבילם ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
יא ניקב המעי'. עבה"ט בשם בה"י ופר"ח ועיין בספר פתח הבית סימן י"ב שכתב דבעוף שאין לו זפק כגון אווזא ובר אווזא אם נמצא תחוב מחט בבשר הסמוך לקורקבן לצד הושט ולא יצא לחוץ כשר ומכ"ש דיש להכשיר מה שנמצאו כמה פעמים בבר אווזות בבשר הנ"ל כמין אבעבועות וכשחותכים אותם נמצא בתוכם תולעים רבים רק לא נקבו לחוץ דבזה יש עוד קולא די"ל זה מקרי מחמת חולי שבאים מחמת רקבון ע"ש ולטעם זה אפשר להקל גם בעוף שיש לו זפק ועי' פמ"ג במשבצות ס"ק כ"א. [ועיין בתשובת ח"ס סימן כ"ח שנשאל ג"כ על ענין אבעבעות הנ"ל וז"ל השאלה שם אודות בר אווזות שנמצא בשילהי ושט סמוך לקורקבן כמין כפתורים או בועות וכשנפתחים מונחים בתוכן תולעים חיים וכמה פעמים נמצאים נקבים בבועות הללו בפנימיותם בתוך הושט מה דינם. והשיב הנה כל הני דאתו לקמן מאותן בר אווזות החוש מעיד שהתולעים הללו מינייהו קא רבו ולא מעלמא אתו וכשפותחין הכפתורים ההמה מונחים בתוכו למאות כחוט השערה דקים ונכרכים בעיגול וכשמוציאים אותם רוחשים ונפרדים זה מזה וכן נמצאו הרבה כפתורים כאלו בכל אחד מהם ורובם הבועה בעליונה היא בשר שהרופא גורדו א"כ בתחלה צריך המורה לפנות הבועה ולבדוק אם לא שלטה המכה גם בחיצונית הבועה והוי ג"כ בשר שהרופא גורדו וה"ל כמו ניקב מב' צדדים וטרפה אך אם הבשר מעבר השני שלם ויפה וליכא למיחש רק משום תולעים הנה בודאי אי מצינו נקבים משני הצדדים ע"י התולעים יש לאסור לדעת הדרישה כבש"ך סימן ל"א סק"ז דדוקא בקורקבן יש להקל משום שעורו עב ולא באבר אחר אי לא ראינו ריעותא מבחוץ י"ל דאין להחזיק ריעותא בזה ולומר ושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין זה כיון דבלא"ה ספיקא הוא אי מחיים פריש או לאחר מיתה פריש ועוד שרוב אותם הכפתורים המה מחלק הקורקבן ולא מחלק הוושט וגם אין לחוש שמא נתרפא כי התולע המנקב אין מניחו להתרפאות ועדיף מקוץ התחוב וכל זה לפי מה שנ"ל ברור שהתולעים האלו נולדים מעצמן של העופות אך אם היה מקום לחוש שבאו מבחוץ כמו שחשב הרב השואל אזי תליא בפלוגתא שבש"ך סימן ל"ו ס"ק ט"ו עכ"ד ע"ש]: ש"ע סָעִיף יא
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א והוא שיכול כו'. כמ"ש במתני' רפ"ג זה הכלל כל כו' ויש ספרים שגורסין זאת המימרא בגמ' (נ"ה ב'). ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב להרמב"ם כו'. כנ"ל זה הכלל כו' ואין לך מי שאין כמוה חיה כמו זו ולא שנאה במתני' שאין שונה במתני' דבר שא"א להיות כלל ביומו כמו ניטל הלב וכיוצא וראיה שלא מנו אותה בכלל הכשרות כמו לחי התחתון: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג לחללו. עתוס' מ"ב א' ד"ה ניקב כו': ש"ע סָעִיף ג
ד נבילה. כמ' שם ל"ב ב' ל"ק כאן כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה והוא שניקבו כו'. ריטב"א וכמש"ו דאפשר כו' והוא גמ' שם: ש"ע סָעִיף ד
ו וכ"ז לא כו'. עתוס' שם כ"ח ד"ה אתא. ודוחק לומר כו'. ולדידן דקי"ל כרש"י ע"כ צ"ל כן וכ"כ הרא"ש בפ"ג ס"ד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז וכן כו'. כן פי' דאי חליף אפי' חד מינייהו: (ליקוט) וכן אם כו'. אבל בע"ה מכשיר וכן בהג"א שם וכ"כ ת"ה מדברי רש"י אלא שכתב שתוס' נסתפקו ויש להחמיר אבל בהג"א כ' משמם להכשיר וכ"מ לישנא דחליף כמו בריאה שם מ"ז א' וע' בברכות ס"א ב' נעור הישן כו' ושם לכאורה יותר משמע א' מהן ואעפ"כ פירשו תנא כו' וגם מ"ש הרא"ש דל"ד ניקב לניטל כולו ליתא דבריאה מכשרינן אף בניטל כולו ולקה לא נדע מניטל וא"ל ע"י לקותא ילקה גם חבירו א"כ אפי' בניקב נמי וכמש"ש מ"ו ב' (ע"כ): (ליקוט) וכן כו'. אבל להלכה פי' הראשון עיקר שנחלפו שניהם וכן פירש"י וכ"כ בת"ה אלא שכתב שי"ל למעשה וכ"ד ש"מ ומ"ש הרא"ש לחלק בין ניקב מקצתו לכולה ליתא דהא ריאה דאיגליד כו' והיה לו לחלק בין לקתה לניקב ואפי' בכ"ש. ולישנא דחליף משמע כמו כל חליפין וכן בריאה חליף שאם בשניהם ג' אונות כשרה וכן עיקר (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
ח וכ"ש אם כו'. כמ"ש שם נ"ח ב': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט כיצד יעשה כו' ואם כו'. שם כ"ח ב': (ליקוט) ואם בהמה כו'. דלא כרש"י מ"ג ב' ד"ה ההיא כו' ועוד שיטה אחרת יש והביאו בת"ה והטור וע' טור וב"י ויש מחלקין כו'. ובקיצור שיטת רש"י דאף בנקב אין בדיקה מבחוץ אלא דבדרוסה יש בדיקה אחר השחיטה ויש תקנה אף בבהמה וכ"כ הטור בשם בע"ה וכ"כ הר"נ בשם הרא"ה וכ"כ בת"ה בשם י"א אבל כתב די"א דבהמה אין לה בדיקה כלל וכתב וכן עיקר ודעת תוס' דבנקב יש בדיקה אף מבחוץ אבל בת"ה וש"פ הסכימו לרש"י בזה ושיטה אחרת דבנקב במקום ידוע יש בדיקה אבל במקום שא"י א"י לבודקו (ע"כ): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י ולענין נקב כו'. רש"י שם כ"ח אבל לא כדבריו שכתב דבדרוסה יש בדיקה אף לבהמה ע"ש מ"ג ב': (ליקוט) ולענין כו'. כמש"ש כ"ח ת"ש דההוא בר אווזא כו' וערש"י שם ד"ה ממסמס כו' וד"ה אין כו' ושם מ"ג ב' ד"ה מ"ש כו' ודלא כריב"א בתוס' כ"ח ד"ה אתא כו' והא דנקט ספק דרוסה אגב אורחיה קמ"ל כמ"ד חוששין לספק דרוסה. ת"ה וכתב דלהכי ג"כ נקט ספק דרוסה ולא קאמר ונ"מ לדרוסה (ע"כ): (ליקוט) ס"ז ולענין כו' וס"ח אבל כו'. ודעת ריב"א בתוס' דהיכא דתלינן בקניא א"צ בדיקה כלל דלא חיישינן לנקיבה וכתב דנקב ניכר מבחוץ וההוא בר אווזא דפ"ב בדרוסה איירי ע"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יא עוף כו' אין כו'. נ"ג ב': ש"ע סָעִיף ח
יב לבדוק כו'. תוס' כ"ה א' ד"ה אתא כו' וי"ל דג"מ דאי כו': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג אם אין עליו כו'. עמ"ש למטה: ש"ע סָעִיף ט
יד אבל אם כו'. דקיי"ל כשמואל בדרוסה: ש"ע סָעִיף ט
טו (ליקוט) שמא כו' ונתרפא כו'. עברש"י ב' פירושים על הבריא ונראה שתלוי במחלוקת הנ"ל דס"ו אם אין בדיקה מבחוץ אצל נקב אצ"ל שמא נתרפא ובזה נסתר ראייתם של ראב"ן ורא"ש שכ' כאן בהג"ה דקי"ל כעולא מבית הכוסות דשם ניכר נקב מבחוץ משא"כ כאן ולכן דברי ש"ע צ"ע ואף שבש"ך דחק עצמו דבריו אינן נראין וע' בטור (ע"כ): ש"ע סָעִיף ט
טז ויש מכשירין כו'. כעולא ולא דמי לספק דרוסה דשם יש רגלים לדבר וגמ' לא חש לדקדק כאן ולהאריך וע"ש נ"ג דכ"ע ספק על כו': ש"ע סָעִיף ט
יז אם אין כו'. תוס' שם ד"ה ישב כו' וכמ"ש בבית הכוסות וז"ש לעיל ג"כ אם אין כו'. כמ"ש שם בניקב מצד אחד בעובדא דר' שם: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יח (ליקוט) נפרד כו'. עתוס' מ"ב ב' ד"ה סימנין כו' ור"ל איפרוק היינו שנפרדו זה מזה דס"ד דנדלדלו נמי היינו מלחי ולכן פריך לשמואל ומשני הא דאמר תורבץ כו' היינו דאיקפל מן הלחי ועתוס' מ"ד א' סד"ה והאיכא כו' אבל לפי' הרי"ף שם שכתב שניהן אקפל ואדלדל דטרפה מפרש דגם המקשה ס"ל שנדלדלו היינו זה מזה אלא שפריך כמו בנדלדלו טרפה ברובן ה"נ בעיקור סימנין ועוד מפרש להיפך מפירש"י ור"ח דאקפל טרפה ואיפרוק כשרה וערא"ש שמפרש דברי הרי"ף כפירש"י בתירוץ דאקפול כו' אבל הרמב"ם מפרש דברי הרי"ף בע"א ע"ש וכתב הרמב"ם גם תירוץ דאיגום איגומי כו' אבל הרא"ש השמיטו ואינו גורס ותנא תונא עד מתקיף וגם בשלמא מתני' כו' עד קשיא אבל א"צ למחקו אף לר"ח והרי"ף (ע"כ): ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יט ניטל הזפק כו'. שם איבעיא בגמ' אי הורו כר' או לא: ש"ע סָעִיף יא
כ אפי' כו'. דאל"כ טרפה לד"ה שא"א לחיות כמש"ש (נ"ה ב') ל"ש אלא שיכול לחיות כו' וכנ"ל ס"א: ש"ע סָעִיף יא
כא ניקב כו'. שהוא בכלל בני מעים ערש"י נ"ח ב' ד"ה וכנגדן: ש"ע סָעִיף יא
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.