Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 32 — שולחן ערוך, יורה דעה לב
א חוּט הַשִּׁדְרָה שֶׁנִּפְסַק רֹב הֶקֵּף עוֹר הַחוֹפֶה אֶת הַמֹּחַ, טְרֵפָה, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמֹּחַ קַיָּם; וְאִם לֹא נִפְסַק רֹב הָעוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסַק כָּל הַמֹּחַ שֶּׁבִּפְנִים, כָּשֵׁר.
ב נִסְדַּק הָעוֹר לְאָרְכּוֹ, כְּשֵׁרָה; וְכֵן אִם נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְלֹא נִפְסַק הַחוּט, אוֹ שֶׁנִּתְמַעֵךְ הַמֹּחַ שֶׁבְּתוֹךְ הַחוּט וְנִתְנַדְנֵד, הוֹאִיל וְעוֹרוֹ קַיָּם הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת.
ג הֻמְרַךְ הַמֹּחַ וְנִשְׁפַּךְ כַּמַּיִם אוֹ כַּדוֹנַג שֶׁנָּמֵס, עַד שֶׁיִּמָּצֵא הַחוּט כְּשֶׁמַּעֲמִידוֹ בְּיָדוֹ הָיָה הַמְּעַט שֶׁחוּץ לְיָדוֹ שׁוֹחֶה, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד, טְרֵפָה; (ל' הַטוּר) וְכֵן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְרַכֵּךְ מִבִּפְנִים, אֶלָּא שֶׁהוּא עָב וְכָבֵד, וְאִם מַעֲמִידִין אוֹתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד מִפְּנֵי כָּבְדוֹ, טְרֵפָה.
ד נֶחְסַר קְצָת מֵהַמֹּחַ וְנִתְרוֹקֵן, כָּשֵׁר.
ה טְרֵפוּת זֶה שֶׁל חוּט הַשִּׁדְרָה הוּא עַד פִּי פָּרָשָׁה שְׁלִישִׁית וְעַד בִּכְלָל, וְאִם נִפְסְקוּ אֶחָד מִשְּׁנֵי חוּטֵי פִּצּוּלִים רִאשׁוֹנִים וּשְׁנִיִּים, טְרֵפָה; אֲבָל אִם נִפְסְקוּ חוּטֵי פִּצּוּל הַשְּׁלִישִׁי, כְּשֵׁרָה; וּבְעוֹף הוּא טְרֵפוּת הַחוּט עַד בֵּין הָאֲגַפַּיִם, הַתְחָלַת הַמָּקוֹם שֶׁהֵם מְחֻבָּרִים בּוֹ בַּגּוּף. הַגָּה: וְיֵשׁ מַטְרִיפִים בְּעוֹף עַד מְקוֹם כְּלוֹת שְׁכִיבַת הָעֶצֶם הַמְחֻבָּר לַגּוּף (תוס' וְאוֹר זָרוּעַ וּמָרְדְּכַי וְא"ו הָאָרֹךְ כְּלָל נ"ה ד"ב וְתא"ו נט"ו), וְהָכֵי נָהוּג אִם לֹא בְּהֶפְסֵד מְרֻבָּה (ד"ע).
ו בְּהֵמָה שֶׁהִכּוּ אוֹתָהּ עַל הַשִּׁדְרָה בְּמַקֵּל, וְהָלַךְ הַמַּקֵל עַל פְּנֵי כָּל אֹרֶךְ הַשִּׁדְרָה, כְּשֵׁרָה, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נִפְסַק הַחוּט. וְאִם יֵשׁ בַּמַּקֵּל קְשָׁרִים, חוֹשְׁשִׁים לִמְקוֹם הַקְּשָׁרִים; וְכֵן אִם לֹא הִגִּיעַ הַמַּקֵּל עַל פְּנֵי כָּל הַשִּׁדְרָה, חוֹשְׁשִׁין שֶׁרֹאשׁ הַמַּקֵּל בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא כָּלֶה מַכֶּה בְּכֹחַ; וְכֵן אִם הִכָּה לְרֹחַב הַשִּׁדְרָה, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִפְסַק הַחוּט.
ז בְּהֵמָה שֶׁגּוֹרֶרֶת רַגְלֶיהָ אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִפְסַק הַחוּט. הַגָּה: אֶלָּא אָמְרִינָן: שִׁגְרוֹנָא, וְהוּא כְּאֵב הָרַגְלַיִם, נָקְטָה (גמרא) ; וְהוּא הַדִּין בְּעוֹף נָמֵי דִּינָא הָכֵי (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי בְּחֻלִּין וְאו"ה הָאָרֹךְ כְּלָל נ"ה).
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹּא נוֹדַע שֶׁנָּפְלָה, אֲבָל אִם נוֹדַע שֶׁנָּפְלָה, חוֹשְׁשִׁין.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א שנפסק רוב היקף עור החופה את המוח טרפה. כ' הב"ח ולא מטריפין בנקבים סמוכים זה לזה בהיקף ובצרוף רובו כו': ש"ע סָעִיף א
ב אע"פ שכל המוח קיים. דפסיקת המוח לא מעלה ולא מוריד. ש"ס: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג נסדק העור לארכו כשר. מסקנת הב"י דאפי' לא נשתייר אפי' כל שהוא לא למעלה ולא למטה כשר וכן משמע בת"ה וכן כתב ד"מ והב"ח ופרישה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד ונשפך כמים. ואלו היה החוט נקוב היה יוצא. רש"י: ש"ע סָעִיף ג
ה או כדונג. אבל אינו נשפך כמים ואלו היה החוט נקוב לא היה יוצא: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו נחסר קצת מהמוח כו'. כבר פרשתי בסי' הקודם ס"ק ב' דלהכי נקט קצת משום דאלו נחסר הרבה אז וודאי כשמעמידו היה הריקן שחוץ לידו שוחה ובנתמסמס כדונג לא מפליג בין מעט להרבה לפי שדרכו להתמסמס כולו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז טריפות זה כו'. קאי לכל הטריפות שבחוט השדרה שהזכיר מקודם וק"ל: ש"ע סָעִיף ה
ח ועד בכלל כו'. אזיל לשיטתו בב"י שדחק מאד לפרש סוגיא דש"ס לדעת הרמב"ם ולכן פסק דעד פי פרשה שלישית ועד בכלל טרפה והדבר ברור כמ"ש מהרש"ל שם וכן פי' הב"ח וכן דעת התוס' כהרמב"ם וכן פסק מהרש"ל והמדקדק בסוגיא יראה לעינים שדעת הרמב"ם וסייעתו נכון והטעם דשיעור חוט השדרה עד מקומות אלו פירש"י לפי שמשם ואילך תשש כחחוט השדרה וירכים מעמידין אותה ואינה מתה בכך: ש"ע סָעִיף ה
ט ויש מטריפין כו'. ז"ל הב"י והג"א הפליג להחמיר יותר מהרשב"א (שהוא כדעת היש מטריפין שכתב הר"ב) שכתבו דאותן עצמות קטנות המחוברות לכנפים הם בכלל הכנפים ולמטה מהם זהו למטה מאגפים עכ"ל ובמקצת ספרי הרא"ש כתב הג"ה מא"ז וז"ל ובא"ז פסק עד למטה מכנפים אפילו במקום שאינו מחובר לגוף העוף אלא נכפל ויושב שם ע"כ ותו לא מידי ולא להג"ה זו כיון הב"י כי אדרבה משמע מהג"ה זו כהרשב"א וסייעתו אלא בספרים אחרים כתוב הג"ה באשיר"י ממהרי"ח וז"ל ונראה לי דאותן עצמות קטנות המונחות בגף העוף והם מחוברות לכנפים ולמטה מהן זהו למטה מאגפים עכ"ל ומביאה מהרש"ל פא"ט סי' ט"ז ולזו כוון הב"י וגם באו"ה כלל נ"ה ד"ב כתב דבא"ז ובסמ"ג מסתפק לאסור עד מקום שהכנפים שוכבות על הגוף של העוף בסופם עכ"ל וע"כ מ"ש ובסמ"ג צ"ל ובסמ"ק. (והיינו הגהת סמ"ק וכן מצינו הרבה פעמים שהפוסקים וגם האו"ה כינו להגהות סמ"ג בשם סמ"ק) כי בסמ"ג לא נמצא דבר אלא בסמ"ק סי' ר"א איתא בהג"ה וז"ל יש להסתפק אי סוף העצם קאמר דהיינו מקום שהכנפים שוכבות על הגוף בסופם או שמא התחלת עצם קאי מקום חבור הכנפיים בגוף ויש להחמיר מספק עכ"ל הרי בהדיא דעת הסמ"ק כהרשב"א והאו"ה השוה דעת הא"ז לדעתו וכ"כ בד"מ שדעת האו"ה והא"ז כהרשב"א ובב"ח הבין שהב"י כיון להג"א בשם הא"ז ולכן הבין גם כן שדעת האו"ה בשם הא"ז והסמ"ק דשעור חוט השדרה הוא למטה מעצמות הקטנים המחוברים לכנפים וע"ז סמך לחלוק על הר"ב ולא אוכל לירד לסוף דעתו שהרי הוא עצמו כתב שדעת הגהת סמ"ק כהרשב"א וכבר הוכחתי שזהו דעת האו"ה בשם הא"ז והסמ"ק והב"י כוון להג"א הנ"ל בשם מהרי"ח אכן שמעתי לפרש דמהרי"ח לא מיירי באותו עצם קטן שחוץ לגף המחובר לגוף שנראה מבחוץ וכמו שהבין מהרש"ל שם ושאר אחרונים אלא ר"ל אותן עצמות קטנות המונחים בגף העוף המתחילים אצל הצואר והם מבפנים בגוף ואין נראים כלל מבחוץ והם ארוכים ואינם רחבים ודומים לסכינים והם מונחים ממש בגוף על הריאה וכן משמע להדיא בהגהת מהרי"ח שם שכתב ושמוטת גף העוף נמי דאמרינן היינו שמוטת אותו עצם כי הוא מונח ממש על הריאה עכ"ל וכן משמע עוד מדבריו למעיין שם והוא נכון: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י ולא חיישי' שמא נפסק החוט כו'. דכיון שהלך המקל על פני כל אורך השדרה א"א שיכה בכח: ש"ע סָעִיף ו
יא וכן אם לא הגיע כו'. פי' שבתחלת הכאתו לא הכה ע"פ אורך כל השדרה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יב אבל אם נודע שנפלה חוששין. שמא עם נפילתה נפסק חוט השדרה) ולכך גוררת רגליה שפסיקת חוט השדרה מצוי' עם נפילתה עכ"ל טור ואע"ג דבנפולה בלא"ה חוששין כדלקמן סי' נ"ח י"ל דבנפולה בעלמא הוי שרי כשהלכה ארבע אמות וכדאיתא התם אבל הכא כיון שגוררת רגליה לא מיקרי הליכה וצריך לעולם בדיקה ולדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה אסור לעולם וכמו שיתבאר בסי' נ"ח: ש"ע סָעִיף ח
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א שנפסק. הש"ך הביא בשם הב"ח דנקבים לא מיצטרפי לרובא וגם בזה קיל הוא מגרגרת ודייק ליה הב"ח מדכתב הטור נפסק רובו או כולו ול"ל כולו אלא רובו דומיא דכולו שנפסק במקום אחר ביחד. ולפ"ז המחבר דהשמיט מלת כולו אלו היה כי דעתו לא היה להשמיט וללמוד ממנו דין זה וכן הפר"ח והתב"ש מחמירים בזה דמצטרפין לרובא והתב"ש כתב דין מחודש אפילו נפסק מלמעלה לפנים ולמטה לאחור יש בין הכל רוב טריפה ויליף לה משחיטה דהוה רוב כה"ג יע"ש. ולפ"ז ה"ה פסוקת הגרגרת כה"ג נמי טריפה הוה אם נפסק למעלה מלפנים שליש ולמטה שליש לאחור דטריפה כ"ש משחיטה ✍: ש"ע סָעִיף א
ב אעפ"י. הש"ך העתיק דברי הגמרא מוח זה לא מעלה ולא מוריד וא"י מה בעי בזה הא מבואר בש"ע כן אם נפסק עור אף שמוח שלם טריפה ואם עור קיים אף שהמוח נפסק כשר. ודע דנפסק העור היינו מפולש לרוב חללו הוא דטריפה עיין ב"ח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג נסדק. הש"ך העלה כהב"ח דאפילו לא נשתייר משהו למעלה ולמטה כשר כמ"ש הב"י וכן הסכים התב"ש דלא כפר"ח שאוסר בזה. ויש לראות משהו למעלה האיך משכחת לה והא בין הפולין נקובתו במשהו בוודאי ואפשר דמשכחת ליה שפיר מצומצם עד הפולין נסדק והא דאיתא בסימן ל"ד גרגרת שנסדקה לארכה משהו למטה במקום שחיטה דשלא במקום שחיטה הוה במשהו ה"ק דע"כ משהו המוזכר בתלמוד הוא במקום שחיטה דאי שלא במקום שחיטה הא איטרפא בנקב משהו ומ"מ יצויר שבצמצם נפסק עד מקום המטריף במשהו ומ"מ א"י היאך אפשר לצמצם כולי האי ויראה להחמיר דלמעלה צריך להשתייר משהו סמוך לפולין ולמטה אין צריך: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד ונשפך כו'. ואלו היה החוט נקוב היה יוצא רש"י ש"ך ומיהו אין נ"מ בין נימוח כמים או כדונג אלא דבכל אלו דרך להתמסמס הרבה והחוט שוחה ומש"ה טריפה: ש"ע סָעִיף ג
ה או כדונג. ואלו היה החוט נקוב לא היה יוצא ש"ך והכל חד טעמא הוא כמ"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו נחסר קצת. דקדק הש"ך מלשון המחבר דווקא קצת הא נתרוקן הרבה או נתמסמס טריפה כיון דהוה החוט שוחח ובמסמס דרך להתמסמס הרבה וטריפה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז טריפות זה כו'. קאי לכל הטריפות המוזכר מקודם ש"ך ורצה לומר בין נפסק העור או הומרכה דווקא עד פי פרשה השלישית ועד בכלל ומשם ואילך כשר: ש"ע סָעִיף ה
ח ועד בכלל. עיין ש"ך דכתב המחבר לשיטתיה בב"י ע"כ פסק דלא כהר"מ ז"ל שפסק דפי פרשה שלישית בשרה אמנם היש"ש בא"ט סי' ט"ו פסק כהר"מ ז"ל דפי פרשה שלישית כשירה ע"ש. והנה פרשה שלישית גופא ודאי כשירה עד פרשה ראשונה ודאי טריפה פי פרשה ראשונה עד פי פרשת שלישית ושלישית בכלל להמחבר בכלל ספק הוה ועיין בגמ' דף מ"ז בהא דאת"ל עד ועד בכלל והדר אמר ואת"ל עד ולא עד בכלל וא"כ אין ראיה לומר דכל את"ל פשיטותא הוא ועיין בספרי ראש יוסף שהארכנו וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ה
ט ויש מטריפין. עש"ך שהאריך בכאן וכתב פירוש עצמות קטנים הן אותם שבפנים ומונחים על הריאה ושייך בהו לומר שמוטת הגף דחיישינן שמא ניקבה הריאה אבל כמו שהבינו שאר האחרונים דקאי על עצם הב' המחובר לגוף לא שייך כלל שמוטת הגף לחוש לנקיבת הריאה. ומ"מ לענין דינא יש לסמוך על הגהות רמ"א וכמ"ש הט"ז בדבריו ועיין יש"ש פא"ט סי' מ"ו ובכה"ג כאן מ"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י ולא חיישינן שמא נפסק החוט. כיון שהלך על כל אורך השדרה א"א שיכה בכח ש"ך ואפילו בדיקר בלא שיהוי א"צ אם לא נפלה מחמת הכאה זו ועיין מ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף ו
יא וכן כו'. בגמרא אמרו דאי שלים חוטרא ופירש"י שלא היה ארוך כמו כל השדרה אמנם לשון המחבר אם לא הגיע היינו שאורך המקל כמו כל השדרה אלא שלא נתכוין להכות רק עד חצי שדרה עיין ש"ך: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יב אבל כו'. הש"ך מפרש כאן כדין נפולה ממש היינו י"ט או הפילה אחרים פחות מי"ט וקמ"ל דלא מהני הליכה דצולעה לא הוה הילוך יפה ולדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה טריפה. אבל התב"ש אות ז' הקשה דכבר אשמועינן בלא הלכה הילוך יפה דטריפה בסי' נ"ח ועוד כאן משמע דא"צ כ"א בדיקת החוט ובנפלה צריך כל החלל ע"כ פירש דמיירי כאן שנפלה מעצמה פחות מי"ט ואפ"ה כיון שגוררת רגליה הוה ריעותא וצריך בדיקת החוט וכן בהכה על גבה והיא גוררת רגליה אף שהכה על כל השדרה אפ"ה צריך בדיקת החוט כיון שגוררת רגליה ויש ריעותא יעוין שם: הטור כתב כאן נעקרה חוליא טריפה וכפול לקמן סי' נ"ד והמחבר השמיטו כאן ובד"מ הניחו בצ"ע דכאן משמע מהטור דנעקרה חוליא מחוט משמע משום טריפות דסוף החוט ליפסק ולקמן הביא בדין שבורה ומתוספות עירובין ז' משמע אף למטה שאין שם טריפות החוט אפ"ה טריפה והנה בהגהת רמ"א סי' נ"ד ציין בסוף הסימן טור א"י דבטור לא מוכח מידי ועיין במ"מ פא"ט אות ק"פ כתב שחפש בד"מ ולא מצא ובאורח מישור כאן השיג עליו דבד"מ הביא כאן בשם תוס' ואני אומר מ"מ לא הוה לציין שם טור אלא תוספת שוב עיינתי בתוס' עירובין ז' ד"ה שדרה והם לשיטתם דסברי חסרון גולגולת טריפה וא"כ אמאי לא מקשה מגולגלת וצריך לומר דסוף הקרום ליפסק והא תני לה משא"כ הטור פוסק דחסרון הגולגולת לא פוסל בסימן ל"א מש"ה י"ל הביא טריפות דהחוליא בסי' זה לומר דווקא במקום שחיטה פוסל כו' ומ"מ לדידן דחסרון גולגולת טריפה אם כן פשיטא דחסר חוליא למטה מפרשות שלישית טריפה כמ"ש רמ"א בסי' נ"ד ועיין כה"ג בהגהות הטור אות י"ג כתב דהרב שהגיה שם בסי' נ"ד למד זה מדהביא הטור דין דחוליא בסי' ל"ב לומר אפילו למטה מפרשות טריפה וכן כתב הב"ח ז"ל בסי' נ"ד אמנם הד"מ הרי אתה רואה שהד"מ כתב כאן להיפך דממ"ש הטור כאן משמע דהטעם משום פסוקת החוט ובוודאי הב"ח והכה"ג לא ראו דברי ד"מ אלו בכאן וכאמור: ש"ע סָעִיף ח
ט״ז Taz
סָעִיף ב
א לארכו כשרה. כתב ב"י אפילו לא נשאר כלום ובזה קיל מגרגרת: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב שחוץ לידו. פי' למעלה מידו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ג עד מקום כלות שכיבת העצם. זה כתוב בא"ז בשם הרשב"א אבל הטור כתב בשם הרשב"א עד מקום כלות חבורן בגוף ולפ"ז אם נפסק חוט השדרה כנגד מקום שכיבת עצם בין האגפיים כשר והביא ד"מ דעות אלו ובאו"ה כלל נ"ה סי' ב' פסק להחמיר כדברי א"ז ונראה דהא דכתב רמ"א כאן דבהפסד מרובה אין להחמיר היינו שאין להחמיר כ"כ להטריף עד נגד מקום כלות שכיבת עצם אבל מ"מ להקל כ"כ להכשיר אפי' אם נפסק נגד מקום חיבורן לגוף ולסמוך על הדעה הראשונה שכתב עד התחלת המקום שהם מחוברים כו' אינו נראה דהא בד"מ כתב שיש להחמיר שלא לפסוק כן ורש"ל פסק שיש להחמיר אפי' במקום שכיבת עצם וכן פסק מו"ח ז"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ד חוששין למקום הקשרים. כתב הר"ן דצריכה שהייה ובדיקה כדין נפולה בסי' נ"ח וכ"פ רש"ל. ונ"ל דאף שפסק רמ"א בסימן נ"ח סעיף ו' דאין אנו בקיאין בבדיקה היינו לענין ריסוק אבל לא כאן שיש חשש משום שבירת שדרה ובזה אנו בקיאים: ש"ע סָעִיף ו
ה אם לא הגיע כו'. וה"ה אם הכה אותה ונפסק המקל בשעת הכאה לפי שבמקום שנפסק המקל עושה חבורה כמו בראש השרביט כ"כ הכל בו: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ו כשלא נודע שנפלה. וכתב בהגהות מרדכי דחולין בשם הר"ר טוביה מווינא על אחד שקנה אווז מן השוק ולא יכלה לעמוד דמותרת כיון שלא ראינוה שנפל אין לאסור מספק ואומר שגרונא נקטה וכ"פ באו"ה כלל נ"ה ויש כאן טעות בדפוס דהאי הג"ה מקומה קודם בד"א שכתב הש"ע: ש"ע סָעִיף ח
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ב
א נסדק. ואפילו לא נשאר ובזה קיל מגרגרת ב"י ט"ז הנה לא ידענא אמאי לא כתב כן אמ"ש המחבר דנפסק לרחבה טריפה דנקבים אין מצטרפין כמ"ש הב"ח הביאו הש"ך אות א' ולכאורה דכ"ש הוא אם לארכו דלא יליף לה אלא מגרגרת דכשירה ואפ"ה קיל מגרגרת כמ"ש הב"י והכ"מ פ"ט מה"ש ה"א הניח זה בצ"ע כ"ש נפסקה לרחבה דאין ללמוד חומרא מגרגרת ולומר דנקבים מצטרפין לרובא. אמנם התב"ש אות א"ב הטריף בנקבים שמצטרפין לרובא כמו הפר"ח והכשיר בנסדק לארכו בלא שיור ואזיל לשיטתיה שפי' הטעם דלאו מגרגרת יליף דכשירה בנסדק אלא דכיון דחזינן שאין אורך ורוחב שווין ממילא הא דתנן נפסק חוט השדרה דוקא לרחבה ולא לארכה יע"ש א"כ מטורי זהב ג"כ אין ראיה. ומעתה מ"ש הבל"י להכשיר בנקבים דהא בנסדק קיל מגרגרת כו' חדא דגם הפר"ת שם החמיר ומט"ז אין ראיה ודעת התב"ש כתבנו להטריף בנקבים להצטרף לרוב ובנסדק כשר ועיין כר"ו אות ב' והנה הב"י פסק לקמן דלמעלה אף למעלה ממקום שחיטה מהני שיור א"כ איך כתב כאן דקיל מגרגרת והא הכא המוח שלם אלא דליתא דמוח אבר אחר הוא דנקיבתו במשהו ועוד דמ"מ למטה לא בעי שיור ג"כ וזה דלא כדבריו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב שחוץ לידו היה שוחה. פירוש אותו המקצת שיוצא חוץ לידו היה שוחה טריפה דלקותא היה וסוף הקרום ליפסק ועיין ט"ז: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ג עד מקום כלות שכיבת העצם. עט"ז הביא ג' פירושים. א' דעת המחבר עד תחלת חיבור עצם לגוף ודעה ב' עד סוף חיבור העצם ודעה שלישית עד סוף אורך העצם המחובר לגוף נגד זה יש טריפות דחוט השדרה. ורמ"א שהכריע להקל בה"מ היינו כדעה עד סוף חיבור העצם לא עד תחלת חיבור. והביא דעת רש"ל וב"ח שמטריפין אף בה"מ ודעת נה"ך דרמ"א מתיר בה"מ אף עד תחלת חיבור עצם המחובר לגוף. ולפעמים נשבר השדרה בעוף וחזר ונקשר אין לחוש אם רואה שהחוט שלם ואף אם לא נקשר עדיין כמבואר בסי' נ"ז וכאן דאין חוששין לפסיקת החוט אם רואה שהוא שלם ומ"מ בדיקה מיהו בעי. כתב בית הילל מעשה שהיה החוט שחור מתחלתו ועד סופו והכשירו חכמי ווילנא והסכים עמו הפר"ח בקו"א דאין שינוי מראה פוסל כי אם בריאה ולא בשאר אברים והתב"ש בסי' מ"ג האריך בזה והעלה דשינוי מראה פוסל בשאר איברים ולדבריו שינוי מראה בחוט הוה טריפה. ושם אבאר בזה. ומ"מ דווקא כשהמוח מבפנים בריא וחזק כמ"ש הבה"י אבל אם המוח נפסד מבפנים אף דמוח זה לא מעלה ולא מוריד מ"מ כיון דחזינן שינוי מראה בעור אמרינן כה"ג לקותא היא וטריפה וכן כשמוציאין שדרתו עקומה כמצוי בעוף ויש שינוי מראה בחוט אף למאן דמכשיר כה"ג יש לתלות ע"י לקותא הוא ויש להטריף כה"ג: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ד חוששין. עט"ז שהביא דברי הר"ן ויראה להלכה דהיכא דחוששין צריך שיהוי ובדיקה או הליכה ובדיקה ובלא בדיקה לא משתריא אלא דאם הלכה הילוך יפה א"צ שיהוי כ"א בדיקה ואם לאו צריך ג"כ שיהוי מעל"ע כמבואר סימן נ"ח ואף דהתם בהלכה א"צ בדיקה הכא שהכה בכח צריך בדיקה אף בהלכה כדעת יש אומרים שהביא הר"ן וכן נראה מסתימת הט"ז כאן. וא"צ לבדוק אלא החוט בלבד ודווקא לבדוק כל החלל אין אנו בקיאין הא בחוט לבד אנו בקיאין. ולפ"ז ה"ה בהכה באבן על אבר א' לבד ויש תקנה בדוק לט"ז דמ"ש. ועיין בש"ך סימן נ"ח אות ד' כתב אם הוכה באבן נגד הריאה שלו צריך בדיקה ואין אנו צריכין לחלק בין ריאה לשאר איברים וצ"ע. ועיין יש"ש פא"ט סימן ס"ב. ואם נפלה מחמת הכאה זו דהוה כהפילוהו אחרים והיא לא ידעה דמבואר בסי' נ"ח דאף פחות מי"ט הוה נפולה יראה לי דשיהוי מעל"ע ובדיקה לא מהני לדידן דאין אנו בקיאין בבדיקת כל החלל אמנם אם הלכה הילוך יפה ד"א דמבואר לקמן דא"צ בדיקה ומהני אפילו לדידן א"כ אף אי שלים המקל אפלגא דגבא או דאית ביה קיטרי מהני הילוך ובדיקה כיון דהלכה יצאה מחשש ריסוק איברים דנפילה ובדיקה בחוט השדרה משום הכאה אנו בקיאין כמ"ש הט"ז ועיין בתב"ש אות ו' כתב דלית ליה תקנה היינו שיהוי ובדיקה אבל הילוך ובדיקה בחוט השדרה מהני אפילו לדידן כדאמרן נ"ל ועיין עוד פר"ח מזה: ש"ע סָעִיף ו
ה אם לא הגיעו כו'. וה"ה נשבר המקל בשעת הכאה הוה כמו שלים חוטרא אפלגא דגבה דמכה שם בכח וצריך בדיקה עיין ט"ז בשם הכלבו: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ו כשלא כו'. הט"ז הביא בשם רבינו טובי' מווינא שגם בעוף שכיח שגרונא יע"ש ואפילו בדיקה אין צריך. כי שגרונא שכיח הוא ומותר לשוחטו מיד: ש"ע סָעִיף ח
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א קיים. וכ' בש"ך ולא מטרפינן בנקבים סמוכים זה לזה בהיקף ובצירוף רובו כמו בגרגרת אלא דוקא בנפסק רובו במקום א' ופר"ח כ' והעיקר להטריף כמו בגרגרת (מהרמ"ט): ש"ע סָעִיף א
ב כשר. והטעם דפסיקת המוח לא מעלה ולא מוריד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג כשרה. אפילו נשברה השדרה ורוב בשר עמה אם החוט קיים כשרה. מעשה היה לפני חכמי ווילנא שהיה חוט השדרה שחור מתחלה ועד סוף ומוח שבפנים היה קיים ולא היה בו שום ריעותא אחרת והתירוהו דלא מצינו שינוי מראה דפסול בחוט השדרה. ול"א האי שחור אדום הוא אלא שלקה עיין בה"י. וכתב הפר"ח בק"א ויפה הורה כיון שאין כאן ליקוי מחמת השינוי ושינוי מראה לחוד אינו פוסל אלא בריאה וכוליא. אכן אם העור לקוי מחמת השינוי מראה ברוב היקף עור החופה את המוח טריפה ע"ש (מהרמ"ט) וכתב בש"ך אפילו לא נשתייר אפילו כל שהוא לא למעלה ולא למטה כשר ובזה קיל מגרגרת ופר"ח חולק גם בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ד כשר. וכתב בש"ך דלהכי נקט המחבר נחסר קצת מהמוח משום דאילו נחסר הרבה אז ודאי כשמעמידו היה הריקן שחוץ לידו שוחה ובנתמסמס כדונג לא מפליג בין מעט להרבה מפני שדרכו להתמסמס כולו. ואם נמצא מים בחוט השדרה בכל ענין טריפה דלא שייך לומר מוח מקיפו דמש"א דף צ"ב הובא בכנה"ג: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה השדרה. פי' כל הטריפות שהוזכרו בסימן זה. והאי דמקלינן משלישית ואילך שמשם ואילך תש כחה דחוט וירכיים מעמידין אותה ואינה מתה בכך (מהרמ"ט): ש"ע סָעִיף ה
ו בכלל. והש"ך חולק על זה וכתב דלא עד בכלל: ש"ע סָעִיף ה
ז לגוף. וכתב בש"ך משמע דלא מיירי באותו עצם קטן שחוץ לגוף מחובר לגוף שנראה מבחוץ וכמו שהבין מהרש"ל ושאר אחרונים אלא ר"ל אותן העצמות קטנות המונחים בגף העוף המתחילים אצל הצואר והם מבפנים בגוף ואין נראין כלל מבחוץ והם ארוכים ואינם רחבים ודומה לסכין והם מונחים ממש בגוף על הריאה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ה
ח מרובה. וכתב בט"ז הא דכתב רמ"א דבהפסד מרובה אין להחמיר היינו שאין להחמיר להטריף עד נגד מקום כלות שכיבת עצם אבל מ"מ להקל כ"כ להכשיר אפילו אם נפסק נגד מקום חיבורן לגוף זה אינו ומהרש"ל פסק דיש להחמיר אפילו בה"מ אפי' במקום שכיבת העצם וכן פסק הב"ח: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט הקשרים. וכן אם נפסק המקל בשעת הכאה דעושה חבורה כמו בראש המקל (כל בו) ומ"מ א"צ לבדוק כלל אלא במקום שהוכה בו עיין פר"ח. וכתב בט"ז דצריכה שהייה ובדיקה כדין נפולה שבסימן נ"ח סעיף ו' ואף שכתב שם רמ"א דאין אנו בקיאים בבדיקה מ"מ לדבר זה שאין בו חשש אלא רק משום שבירת השדרה אנו בקיאים: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י הכי. וכתב בט"ז אם א' קנה אווז מן השוק ולא יכלה לעמוד מותרת כיון שלא ראינוה שנפלה אין לאסור מספק ואימר שגרונא נקטה. והאי הג"ה צריך להיות קודם תיבת בד"א שכתב המחבר: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יא חוששין. וכתב בש"ך אע"ג דבנפולה בלאו הכי חוששין כדלקמן סימן נ"ח צ"ל דבנפולה דעלמא הוי שרי כשהלכה ד' אמות אבל הכא כיון שגררה את רגליה לא מיקרי הליכה וצריך לעולם בדיקה ולדידן שאין אנו בקיאים בבדיקה אסור ובט"ז כתב היכא דליכא אלא חשש שבירת השדרה אנו בקיאים בבדיקה: ש"ע סָעִיף ח
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף ב
א נשברה השדרה. עיין בדגמ"ר שכתב דבנשברה השדרה עכ"פ צריך בדיקה אם לא נפסק החוט ולדידן שא"א בקיאין בבדיקה טרפה מיהו אם הלכה יש לסמוך על הבדיקה עכ"פ ע"ש (ועיין מ"ש לקמן ס"ק שאח"ז בשמו ולעיל סי' כ"ז בשם שו"ת תולדות יצחק סימן א') עוד כתב שם דבעוף לא מהני הילוך לענין ספק פסיקת החוט דבעוף כלה כח החוט למעלה אצל האגפיים והרגלים רחוקים הרבה ממקום כח השדרה ואין פסיקת החוט מעכב ההילוך ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ו
ב נפסק החוט. וכתב הר"ן הביאו ב"י דאיכא מ"ד דאפילו הלכה לא מהני בזה וצריכה בדיקה והב"ח פסק כן ומסיים דלדידן שאין בקיאין טרפה וכן הסכימו הפר"ח והפרי תואר ע"ש ועיין בדגמ"ר שהביא ראיה דגם בזה מהני הלכה וא"צ בדיקה ומתוך כך כתב דעכ"פ יש לסמוך על הבדיקה אפי' לדידן ע"ש ועיין בתב"ש שכתב בזה דאף הב"ח לא החמיר כ"א בהכאה גדולה שלא כדרך הרגיל והכי נהיגין דלא בדקינן בהכאות המצויות אבל נ"ל דיש להחמיר דאנן לא בקיאין לחלק בין הכאה להכאה ועדיף טפי לבדוק בחוט השדרה כו' משנחמיר שלא לבדוק ועי"ז יבא קולא לחלק בין הכאה להכאה כו' עכ"ל ועיין בשו"ת תולדות יצחק סוף סי' א' שכתב עליו דהמחמיר יחמיר לעצמו אבל חלילה להחמיר לאחרים ובפרט להפסיד ממון של ישראל אותה החלב שנחלב מהבהמה שהכה אותה ודי לנו להחמיר בהכאה גדולה שלא כדרך הרגיל אבל סמכינן על בדיקת החוט שאנו בקיאים בזה ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ג חוששין. עבה"ט ועי' בדגמ"ר שהקשה על פירוש זה ופירש פירוש אחר דמיירי שנפלה ממקום שאינו גבוה עשרה ואם לא היתה יכולה לילך כלל היתה מותרת והיו תולין שאיזה כאב בעלמא הוא אבל כיון שגוררת רגליה גרע טפי שהדבר מראה שהוא מחמת פסיקת החוט עכ"ד ועיין בזה בספרו תשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ב ובשו"ת תפארת צבי ח' יו"ד סימן ס"ז אות ג'. ועיין בנו"ב תניינא חיו"ד סי' י"ז שכתב שאם צולעת רק על רגל אחת אין לחוש לחוט השדרה שאם מחמת השדרה הרי היא באמצע ומתפשט כחה בשוה בשתי הרגלים והיתה ראויה להיות צולעת בשתי הרגלים (וכן משמע קצת מלשון השבו"י ח"ב סוף סי' נ"ט אביאנו לקמן סי' נ"ה ס"ק ד') וכתב עוד דאם לא ראה היהודי שנפלה אין לחוש לנפילה ומה שהנכרי אומר אחר שיצאה מת"י אינו נאמן ואפי' אמר מתחלה אולי כוון להשביח מקחו שסובר אם יאמר שזה מחמת נפילה עדיף ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף ב
א או שנתמעך כו'. שם נתמזמז וכפי' הערוך והרי"ף וש"פ: (ליקוט) או שנתמעך כו' הומרך כו' או כו'. כגי' הערוך ופי' דגרס שם הומרך פסול נתמסמס פסול נתמזמז כשר וכתב הומרך פי' נשפך כקיתון נתמסמס נמס כדונג מפני האש וא"י לעמוד אלא נכפף נתמזמז נתנדנד ונתקרקש הרפאים יחוללו תרגום אפשר דגבריא מתמזמזין עכ"ל (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ב נחסר כו'. כפי' רש"י על נתמזמז וכ"כ הטור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ג ועד בכלל. הבעיא לחומרא. ועוד מדדחי לא פרשה שלישית ש"מ דאפי' בשלישית דוקא הפרשה אבל פי הפרשה בכלל איני יודע. ת"ה: (ליקוט) ועד בכלל. ממש"ש לא פרשה שלישית דוקא פרשה. והרמב"ם כתב דפי פרשה שלישית כשר וטעמו מדאמרינן בעי ר"פ את"ל עד ולא עד כו' ואם איתא תיבעי גם את"ל עד ועד בכלל בפי פרשה שלישית וכן פסק ביש"ש אבל ליתא דלא איבעיא להו שם אלא אם הוא טרפה ודאי או לא כמש"ש את"ל עד ועד בכלל כו' ואם איתא גם את"ל עד ולא עד בכלל תיבעי ועתוס' שם ד"ה ואת"ל עד ועד כו'. גם מה שדימה ביש"ש זה למ"ש תוס' בד"ה ואת"ל עד ולא כו' אבל אם עד ועד בכלל לא מצי כו' וה"ה כאן. וליתא דעל שלישית ל"ק עד בין (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
ד ואם נפסקו כו'. ג"כ בעיא ולא איפשיטא וכמש"ש לא שלישית: ש"ע סָעִיף ה
ה עד בין כו'. כגי' הרי"ף וש"פ ר' ינאי אמר בין ועבה"ג: ש"ע סָעִיף ה
ו התחלת כו'. כפי' הרא"ש שם דא"א לומר על שכיבת העצם דא"כ מאי איכא בין ר' ינאי לר"ל וכי פליגי בכ"ש אבל עכשיו פליגי דר"י אומר עד ולא עד בכלל: ש"ע סָעִיף ה
ז ויש כו'. ע' תוס' שם ד"ה למטה כו' וכ' בת"ה דאזלינן לחומרא: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ח וה"ה כו'. כמש"ש נ"ו א' טרפות שמנו כו': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ט בד"א כו'. תוס' שם ד"ה דהוו כו' וכ"כ בת"ה והר"ן דאי בנפלה מאי אמר לא שכיח הרי שכיח ושכיח וכן לגי' בה"ג שגורס דנפלה מאיגרא כו' ואשתכח כרב יימר ואפ"ה הלכתא כרבינא חוט השדרה שכיח שגרונא לא שכיח ובנפלה וע"ל סימן נ"ח ס"ו בד"א כו': ש"ע סָעִיף ח
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.