א חוּט הַשִּׁדְרָה שֶׁנִּפְסַק רֹב הֶקֵּף עוֹר הַחוֹפֶה אֶת הַמֹּחַ, טְרֵפָה, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמֹּחַ קַיָּם; וְאִם לֹא נִפְסַק רֹב הָעוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסַק כָּל הַמֹּחַ שֶּׁבִּפְנִים, כָּשֵׁר.
ב נִסְדַּק הָעוֹר לְאָרְכּוֹ, כְּשֵׁרָה; וְכֵן אִם נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְלֹא נִפְסַק הַחוּט, אוֹ שֶׁנִּתְמַעֵךְ הַמֹּחַ שֶׁבְּתוֹךְ הַחוּט וְנִתְנַדְנֵד, הוֹאִיל וְעוֹרוֹ קַיָּם הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת.
ג הֻמְרַךְ הַמֹּחַ וְנִשְׁפַּךְ כַּמַּיִם אוֹ כַּדוֹנַג שֶׁנָּמֵס, עַד שֶׁיִּמָּצֵא הַחוּט כְּשֶׁמַּעֲמִידוֹ בְּיָדוֹ הָיָה הַמְּעַט שֶׁחוּץ לְיָדוֹ שׁוֹחֶה, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד, טְרֵפָה; (ל' הַטוּר) וְכֵן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְרַכֵּךְ מִבִּפְנִים, אֶלָּא שֶׁהוּא עָב וְכָבֵד, וְאִם מַעֲמִידִין אוֹתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד מִפְּנֵי כָּבְדוֹ, טְרֵפָה.
ד נֶחְסַר קְצָת מֵהַמֹּחַ וְנִתְרוֹקֵן, כָּשֵׁר.
ה טְרֵפוּת זֶה שֶׁל חוּט הַשִּׁדְרָה הוּא עַד פִּי פָּרָשָׁה שְׁלִישִׁית וְעַד בִּכְלָל, וְאִם נִפְסְקוּ אֶחָד מִשְּׁנֵי חוּטֵי פִּצּוּלִים רִאשׁוֹנִים וּשְׁנִיִּים, טְרֵפָה; אֲבָל אִם נִפְסְקוּ חוּטֵי פִּצּוּל הַשְּׁלִישִׁי, כְּשֵׁרָה; וּבְעוֹף הוּא טְרֵפוּת הַחוּט עַד בֵּין הָאֲגַפַּיִם, הַתְחָלַת הַמָּקוֹם שֶׁהֵם מְחֻבָּרִים בּוֹ בַּגּוּף. הַגָּה: וְיֵשׁ מַטְרִיפִים בְּעוֹף עַד מְקוֹם כְּלוֹת שְׁכִיבַת הָעֶצֶם הַמְחֻבָּר לַגּוּף (תוס' וְאוֹר זָרוּעַ וּמָרְדְּכַי וְא"ו הָאָרֹךְ כְּלָל נ"ה ד"ב וְתא"ו נט"ו), וְהָכֵי נָהוּג אִם לֹא בְּהֶפְסֵד מְרֻבָּה (ד"ע).
ו בְּהֵמָה שֶׁהִכּוּ אוֹתָהּ עַל הַשִּׁדְרָה בְּמַקֵּל, וְהָלַךְ הַמַּקֵל עַל פְּנֵי כָּל אֹרֶךְ הַשִּׁדְרָה, כְּשֵׁרָה, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נִפְסַק הַחוּט. וְאִם יֵשׁ בַּמַּקֵּל קְשָׁרִים, חוֹשְׁשִׁים לִמְקוֹם הַקְּשָׁרִים; וְכֵן אִם לֹא הִגִּיעַ הַמַּקֵּל עַל פְּנֵי כָּל הַשִּׁדְרָה, חוֹשְׁשִׁין שֶׁרֹאשׁ הַמַּקֵּל בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא כָּלֶה מַכֶּה בְּכֹחַ; וְכֵן אִם הִכָּה לְרֹחַב הַשִּׁדְרָה, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִפְסַק הַחוּט.
ז בְּהֵמָה שֶׁגּוֹרֶרֶת רַגְלֶיהָ אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִפְסַק הַחוּט. הַגָּה: אֶלָּא אָמְרִינָן: שִׁגְרוֹנָא, וְהוּא כְּאֵב הָרַגְלַיִם, נָקְטָה (גמרא) ; וְהוּא הַדִּין בְּעוֹף נָמֵי דִּינָא הָכֵי (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי בְּחֻלִּין וְאו"ה הָאָרֹךְ כְּלָל נ"ה).
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹּא נוֹדַע שֶׁנָּפְלָה, אֲבָל אִם נוֹדַע שֶׁנָּפְלָה, חוֹשְׁשִׁין.
א סָעִיף א שנפסק רוב היקף עור החופה את המוח טרפה. כ' הב"ח ולא מטריפין בנקבים סמוכים זה לזה בהיקף ובצרוף רובו כו':
ב סָעִיף א אע"פ שכל המוח קיים. דפסיקת המוח לא מעלה ולא מוריד. ש"ס:
ג סָעִיף ב נסדק העור לארכו כשר. מסקנת הב"י דאפי' לא נשתייר אפי' כל שהוא לא למעלה ולא למטה כשר וכן משמע בת"ה וכן כתב ד"מ והב"ח ופרישה:
ד סָעִיף ג ונשפך כמים. ואלו היה החוט נקוב היה יוצא. רש"י:
ה סָעִיף ג או כדונג. אבל אינו נשפך כמים ואלו היה החוט נקוב לא היה יוצא:
ו סָעִיף ד נחסר קצת מהמוח כו'. כבר פרשתי בסי' הקודם ס"ק ב' דלהכי נקט קצת משום דאלו נחסר הרבה אז וודאי כשמעמידו היה הריקן שחוץ לידו שוחה ובנתמסמס כדונג לא מפליג בין מעט להרבה לפי שדרכו להתמסמס כולו:
ז סָעִיף ה טריפות זה כו'. קאי לכל הטריפות שבחוט השדרה שהזכיר מקודם וק"ל:
ח סָעִיף ה ועד בכלל כו'. אזיל לשיטתו בב"י שדחק מאד לפרש סוגיא דש"ס לדעת הרמב"ם ולכן פסק דעד פי פרשה שלישית ועד בכלל טרפה והדבר ברור כמ"ש מהרש"ל שם וכן פי' הב"ח וכן דעת התוס' כהרמב"ם וכן פסק מהרש"ל והמדקדק בסוגיא יראה לעינים שדעת הרמב"ם וסייעתו נכון והטעם דשיעור חוט השדרה עד מקומות אלו פירש"י לפי שמשם ואילך תשש כחחוט השדרה וירכים מעמידין אותה ואינה מתה בכך:
ט סָעִיף ה ויש מטריפין כו'. ז"ל הב"י והג"א הפליג להחמיר יותר מהרשב"א (שהוא כדעת היש מטריפין שכתב הר"ב) שכתבו דאותן עצמות קטנות המחוברות לכנפים הם בכלל הכנפים ולמטה מהם זהו למטה מאגפים עכ"ל ובמקצת ספרי הרא"ש כתב הג"ה מא"ז וז"ל ובא"ז פסק עד למטה מכנפים אפילו במקום שאינו מחובר לגוף העוף אלא נכפל ויושב שם ע"כ ותו לא מידי ולא להג"ה זו כיון הב"י כי אדרבה משמע מהג"ה זו כהרשב"א וסייעתו אלא בספרים אחרים כתוב הג"ה באשיר"י ממהרי"ח וז"ל ונראה לי דאותן עצמות קטנות המונחות בגף העוף והם מחוברות לכנפים ולמטה מהן זהו למטה מאגפים עכ"ל ומביאה מהרש"ל פא"ט סי' ט"ז ולזו כוון הב"י וגם באו"ה כלל נ"ה ד"ב כתב דבא"ז ובסמ"ג מסתפק לאסור עד מקום שהכנפים שוכבות על הגוף של העוף בסופם עכ"ל וע"כ מ"ש ובסמ"ג צ"ל ובסמ"ק. (והיינו הגהת סמ"ק וכן מצינו הרבה פעמים שהפוסקים וגם האו"ה כינו להגהות סמ"ג בשם סמ"ק) כי בסמ"ג לא נמצא דבר אלא בסמ"ק סי' ר"א איתא בהג"ה וז"ל יש להסתפק אי סוף העצם קאמר דהיינו מקום שהכנפים שוכבות על הגוף בסופם או שמא התחלת עצם קאי מקום חבור הכנפיים בגוף ויש להחמיר מספק עכ"ל הרי בהדיא דעת הסמ"ק כהרשב"א והאו"ה השוה דעת הא"ז לדעתו וכ"כ בד"מ שדעת האו"ה והא"ז כהרשב"א ובב"ח הבין שהב"י כיון להג"א בשם הא"ז ולכן הבין גם כן שדעת האו"ה בשם הא"ז והסמ"ק דשעור חוט השדרה הוא למטה מעצמות הקטנים המחוברים לכנפים וע"ז סמך לחלוק על הר"ב ולא אוכל לירד לסוף דעתו שהרי הוא עצמו כתב שדעת הגהת סמ"ק כהרשב"א וכבר הוכחתי שזהו דעת האו"ה בשם הא"ז והסמ"ק והב"י כוון להג"א הנ"ל בשם מהרי"ח אכן שמעתי לפרש דמהרי"ח לא מיירי באותו עצם קטן שחוץ לגף המחובר לגוף שנראה מבחוץ וכמו שהבין מהרש"ל שם ושאר אחרונים אלא ר"ל אותן עצמות קטנות המונחים בגף העוף המתחילים אצל הצואר והם מבפנים בגוף ואין נראים כלל מבחוץ והם ארוכים ואינם רחבים ודומים לסכינים והם מונחים ממש בגוף על הריאה וכן משמע להדיא בהגהת מהרי"ח שם שכתב ושמוטת גף העוף נמי דאמרינן היינו שמוטת אותו עצם כי הוא מונח ממש על הריאה עכ"ל וכן משמע עוד מדבריו למעיין שם והוא נכון:
י סָעִיף ו ולא חיישי' שמא נפסק החוט כו'. דכיון שהלך המקל על פני כל אורך השדרה א"א שיכה בכח:
יא סָעִיף ו וכן אם לא הגיע כו'. פי' שבתחלת הכאתו לא הכה ע"פ אורך כל השדרה:
יב סָעִיף ח אבל אם נודע שנפלה חוששין. שמא עם נפילתה נפסק חוט השדרה) ולכך גוררת רגליה שפסיקת חוט השדרה מצוי' עם נפילתה עכ"ל טור ואע"ג דבנפולה בלא"ה חוששין כדלקמן סי' נ"ח י"ל דבנפולה בעלמא הוי שרי כשהלכה ארבע אמות וכדאיתא התם אבל הכא כיון שגוררת רגליה לא מיקרי הליכה וצריך לעולם בדיקה ולדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה אסור לעולם וכמו שיתבאר בסי' נ"ח:
א סָעִיף ב לארכו כשרה. כתב ב"י אפילו לא נשאר כלום ובזה קיל מגרגרת:
ב סָעִיף ג שחוץ לידו. פי' למעלה מידו:
ג סָעִיף ה עד מקום כלות שכיבת העצם. זה כתוב בא"ז בשם הרשב"א אבל הטור כתב בשם הרשב"א עד מקום כלות חבורן בגוף ולפ"ז אם נפסק חוט השדרה כנגד מקום שכיבת עצם בין האגפיים כשר והביא ד"מ דעות אלו ובאו"ה כלל נ"ה סי' ב' פסק להחמיר כדברי א"ז ונראה דהא דכתב רמ"א כאן דבהפסד מרובה אין להחמיר היינו שאין להחמיר כ"כ להטריף עד נגד מקום כלות שכיבת עצם אבל מ"מ להקל כ"כ להכשיר אפי' אם נפסק נגד מקום חיבורן לגוף ולסמוך על הדעה הראשונה שכתב עד התחלת המקום שהם מחוברים כו' אינו נראה דהא בד"מ כתב שיש להחמיר שלא לפסוק כן ורש"ל פסק שיש להחמיר אפי' במקום שכיבת עצם וכן פסק מו"ח ז"ל:
ד סָעִיף ו חוששין למקום הקשרים. כתב הר"ן דצריכה שהייה ובדיקה כדין נפולה בסי' נ"ח וכ"פ רש"ל. ונ"ל דאף שפסק רמ"א בסימן נ"ח סעיף ו' דאין אנו בקיאין בבדיקה היינו לענין ריסוק אבל לא כאן שיש חשש משום שבירת שדרה ובזה אנו בקיאים:
ה סָעִיף ו אם לא הגיע כו'. וה"ה אם הכה אותה ונפסק המקל בשעת הכאה לפי שבמקום שנפסק המקל עושה חבורה כמו בראש השרביט כ"כ הכל בו:
ו סָעִיף ח כשלא נודע שנפלה. וכתב בהגהות מרדכי דחולין בשם הר"ר טוביה מווינא על אחד שקנה אווז מן השוק ולא יכלה לעמוד דמותרת כיון שלא ראינוה שנפל אין לאסור מספק ואומר שגרונא נקטה וכ"פ באו"ה כלל נ"ה ויש כאן טעות בדפוס דהאי הג"ה מקומה קודם בד"א שכתב הש"ע:
א סָעִיף א קיים. וכ' בש"ך ולא מטרפינן בנקבים סמוכים זה לזה בהיקף ובצירוף רובו כמו בגרגרת אלא דוקא בנפסק רובו במקום א' ופר"ח כ' והעיקר להטריף כמו בגרגרת (מהרמ"ט):
ב סָעִיף א כשר. והטעם דפסיקת המוח לא מעלה ולא מוריד:
ג סָעִיף ב כשרה. אפילו נשברה השדרה ורוב בשר עמה אם החוט קיים כשרה. מעשה היה לפני חכמי ווילנא שהיה חוט השדרה שחור מתחלה ועד סוף ומוח שבפנים היה קיים ולא היה בו שום ריעותא אחרת והתירוהו דלא מצינו שינוי מראה דפסול בחוט השדרה. ול"א האי שחור אדום הוא אלא שלקה עיין בה"י. וכתב הפר"ח בק"א ויפה הורה כיון שאין כאן ליקוי מחמת השינוי ושינוי מראה לחוד אינו פוסל אלא בריאה וכוליא. אכן אם העור לקוי מחמת השינוי מראה ברוב היקף עור החופה את המוח טריפה ע"ש (מהרמ"ט) וכתב בש"ך אפילו לא נשתייר אפילו כל שהוא לא למעלה ולא למטה כשר ובזה קיל מגרגרת ופר"ח חולק גם בזה:
ד סָעִיף ד כשר. וכתב בש"ך דלהכי נקט המחבר נחסר קצת מהמוח משום דאילו נחסר הרבה אז ודאי כשמעמידו היה הריקן שחוץ לידו שוחה ובנתמסמס כדונג לא מפליג בין מעט להרבה מפני שדרכו להתמסמס כולו. ואם נמצא מים בחוט השדרה בכל ענין טריפה דלא שייך לומר מוח מקיפו דמש"א דף צ"ב הובא בכנה"ג:
ה סָעִיף ה השדרה. פי' כל הטריפות שהוזכרו בסימן זה. והאי דמקלינן משלישית ואילך שמשם ואילך תש כחה דחוט וירכיים מעמידין אותה ואינה מתה בכך (מהרמ"ט):
ו סָעִיף ה בכלל. והש"ך חולק על זה וכתב דלא עד בכלל:
ז סָעִיף ה לגוף. וכתב בש"ך משמע דלא מיירי באותו עצם קטן שחוץ לגוף מחובר לגוף שנראה מבחוץ וכמו שהבין מהרש"ל ושאר אחרונים אלא ר"ל אותן העצמות קטנות המונחים בגף העוף המתחילים אצל הצואר והם מבפנים בגוף ואין נראין כלל מבחוץ והם ארוכים ואינם רחבים ודומה לסכין והם מונחים ממש בגוף על הריאה עכ"ל:
ח סָעִיף ה מרובה. וכתב בט"ז הא דכתב רמ"א דבהפסד מרובה אין להחמיר היינו שאין להחמיר להטריף עד נגד מקום כלות שכיבת עצם אבל מ"מ להקל כ"כ להכשיר אפילו אם נפסק נגד מקום חיבורן לגוף זה אינו ומהרש"ל פסק דיש להחמיר אפילו בה"מ אפי' במקום שכיבת העצם וכן פסק הב"ח:
ט סָעִיף ו הקשרים. וכן אם נפסק המקל בשעת הכאה דעושה חבורה כמו בראש המקל (כל בו) ומ"מ א"צ לבדוק כלל אלא במקום שהוכה בו עיין פר"ח. וכתב בט"ז דצריכה שהייה ובדיקה כדין נפולה שבסימן נ"ח סעיף ו' ואף שכתב שם רמ"א דאין אנו בקיאים בבדיקה מ"מ לדבר זה שאין בו חשש אלא רק משום שבירת השדרה אנו בקיאים:
י סָעִיף ז הכי. וכתב בט"ז אם א' קנה אווז מן השוק ולא יכלה לעמוד מותרת כיון שלא ראינוה שנפלה אין לאסור מספק ואימר שגרונא נקטה. והאי הג"ה צריך להיות קודם תיבת בד"א שכתב המחבר:
יא סָעִיף ח חוששין. וכתב בש"ך אע"ג דבנפולה בלאו הכי חוששין כדלקמן סימן נ"ח צ"ל דבנפולה דעלמא הוי שרי כשהלכה ד' אמות אבל הכא כיון שגררה את רגליה לא מיקרי הליכה וצריך לעולם בדיקה ולדידן שאין אנו בקיאים בבדיקה אסור ובט"ז כתב היכא דליכא אלא חשש שבירת השדרה אנו בקיאים בבדיקה:
א סָעִיף ב נשברה השדרה. עיין בדגמ"ר שכתב דבנשברה השדרה עכ"פ צריך בדיקה אם לא נפסק החוט ולדידן שא"א בקיאין בבדיקה טרפה מיהו אם הלכה יש לסמוך על הבדיקה עכ"פ ע"ש (ועיין מ"ש לקמן ס"ק שאח"ז בשמו ולעיל סי' כ"ז בשם שו"ת תולדות יצחק סימן א') עוד כתב שם דבעוף לא מהני הילוך לענין ספק פסיקת החוט דבעוף כלה כח החוט למעלה אצל האגפיים והרגלים רחוקים הרבה ממקום כח השדרה ואין פסיקת החוט מעכב ההילוך ע"ש:
ב סָעִיף ו נפסק החוט. וכתב הר"ן הביאו ב"י דאיכא מ"ד דאפילו הלכה לא מהני בזה וצריכה בדיקה והב"ח פסק כן ומסיים דלדידן שאין בקיאין טרפה וכן הסכימו הפר"ח והפרי תואר ע"ש ועיין בדגמ"ר שהביא ראיה דגם בזה מהני הלכה וא"צ בדיקה ומתוך כך כתב דעכ"פ יש לסמוך על הבדיקה אפי' לדידן ע"ש ועיין בתב"ש שכתב בזה דאף הב"ח לא החמיר כ"א בהכאה גדולה שלא כדרך הרגיל והכי נהיגין דלא בדקינן בהכאות המצויות אבל נ"ל דיש להחמיר דאנן לא בקיאין לחלק בין הכאה להכאה ועדיף טפי לבדוק בחוט השדרה כו' משנחמיר שלא לבדוק ועי"ז יבא קולא לחלק בין הכאה להכאה כו' עכ"ל ועיין בשו"ת תולדות יצחק סוף סי' א' שכתב עליו דהמחמיר יחמיר לעצמו אבל חלילה להחמיר לאחרים ובפרט להפסיד ממון של ישראל אותה החלב שנחלב מהבהמה שהכה אותה ודי לנו להחמיר בהכאה גדולה שלא כדרך הרגיל אבל סמכינן על בדיקת החוט שאנו בקיאים בזה ע"ש:
ג סָעִיף ח חוששין. עבה"ט ועי' בדגמ"ר שהקשה על פירוש זה ופירש פירוש אחר דמיירי שנפלה ממקום שאינו גבוה עשרה ואם לא היתה יכולה לילך כלל היתה מותרת והיו תולין שאיזה כאב בעלמא הוא אבל כיון שגוררת רגליה גרע טפי שהדבר מראה שהוא מחמת פסיקת החוט עכ"ד ועיין בזה בספרו תשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ב ובשו"ת תפארת צבי ח' יו"ד סימן ס"ז אות ג'. ועיין בנו"ב תניינא חיו"ד סי' י"ז שכתב שאם צולעת רק על רגל אחת אין לחוש לחוט השדרה שאם מחמת השדרה הרי היא באמצע ומתפשט כחה בשוה בשתי הרגלים והיתה ראויה להיות צולעת בשתי הרגלים (וכן משמע קצת מלשון השבו"י ח"ב סוף סי' נ"ט אביאנו לקמן סי' נ"ה ס"ק ד') וכתב עוד דאם לא ראה היהודי שנפלה אין לחוש לנפילה ומה שהנכרי אומר אחר שיצאה מת"י אינו נאמן ואפי' אמר מתחלה אולי כוון להשביח מקחו שסובר אם יאמר שזה מחמת נפילה עדיף ע"ש:
א סָעִיף ב או שנתמעך כו'. שם נתמזמז וכפי' הערוך והרי"ף וש"פ: (ליקוט) או שנתמעך כו' הומרך כו' או כו'. כגי' הערוך ופי' דגרס שם הומרך פסול נתמסמס פסול נתמזמז כשר וכתב הומרך פי' נשפך כקיתון נתמסמס נמס כדונג מפני האש וא"י לעמוד אלא נכפף נתמזמז נתנדנד ונתקרקש הרפאים יחוללו תרגום אפשר דגבריא מתמזמזין עכ"ל (ע"כ):
ב סָעִיף ד נחסר כו'. כפי' רש"י על נתמזמז וכ"כ הטור:
ג סָעִיף ה ועד בכלל. הבעיא לחומרא. ועוד מדדחי לא פרשה שלישית ש"מ דאפי' בשלישית דוקא הפרשה אבל פי הפרשה בכלל איני יודע. ת"ה: (ליקוט) ועד בכלל. ממש"ש לא פרשה שלישית דוקא פרשה. והרמב"ם כתב דפי פרשה שלישית כשר וטעמו מדאמרינן בעי ר"פ את"ל עד ולא עד כו' ואם איתא תיבעי גם את"ל עד ועד בכלל בפי פרשה שלישית וכן פסק ביש"ש אבל ליתא דלא איבעיא להו שם אלא אם הוא טרפה ודאי או לא כמש"ש את"ל עד ועד בכלל כו' ואם איתא גם את"ל עד ולא עד בכלל תיבעי ועתוס' שם ד"ה ואת"ל עד ועד כו'. גם מה שדימה ביש"ש זה למ"ש תוס' בד"ה ואת"ל עד ולא כו' אבל אם עד ועד בכלל לא מצי כו' וה"ה כאן. וליתא דעל שלישית ל"ק עד בין (ע"כ):
ד סָעִיף ה ואם נפסקו כו'. ג"כ בעיא ולא איפשיטא וכמש"ש לא שלישית:
ה סָעִיף ה עד בין כו'. כגי' הרי"ף וש"פ ר' ינאי אמר בין ועבה"ג:
ו סָעִיף ה התחלת כו'. כפי' הרא"ש שם דא"א לומר על שכיבת העצם דא"כ מאי איכא בין ר' ינאי לר"ל וכי פליגי בכ"ש אבל עכשיו פליגי דר"י אומר עד ולא עד בכלל:
ז סָעִיף ה ויש כו'. ע' תוס' שם ד"ה למטה כו' וכ' בת"ה דאזלינן לחומרא:
ח סָעִיף ז וה"ה כו'. כמש"ש נ"ו א' טרפות שמנו כו':
ט סָעִיף ח בד"א כו'. תוס' שם ד"ה דהוו כו' וכ"כ בת"ה והר"ן דאי בנפלה מאי אמר לא שכיח הרי שכיח ושכיח וכן לגי' בה"ג שגורס דנפלה מאיגרא כו' ואשתכח כרב יימר ואפ"ה הלכתא כרבינא חוט השדרה שכיח שגרונא לא שכיח ובנפלה וע"ל סימן נ"ח ס"ו בד"א כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.