א רֵאָה שֶׁנִּקְּבָה, טְרֵפָה.
ב חֲמִשָּׁה אֻנֵּי (פי' כְּעֵין אָזְנַיִם) אִית לָרֵאָה, תְּלָתָא מִיְּמִינָא וּתְרֵי מִשְּׂמֹאלָא כְּשֶׁהַבְּהֵמָה תְּלוּיָה בְּרַגְלֶיהָ וּבְנֵי מֵעֶיהָ כְּלַפֵּי הַטַּבָּח, שֶׁאָז יְמִין הַבְּהֵמָה וִימִין הַטַּבָּח אֶחָד, וְיֵשׁ לָהּ עוֹד בְּצַד יָמִין אֻנָּה אַחַת קְטַנָּה, וְנִקְרֵאת עִינוּנִיתָא דְּוַרְדָּא, וְאֵינָהּ עוֹמֶדֶת בְּסֵדֶר הָאֻנּוֹת, אֶלָּא מְרֻחֶקֶת מֵהֶם לְצַד פְּנִים, וְאִם חֲסֵרָה אַחַת מִיָּמִין אוֹ מֵהַשְּׂמֹאל, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנַיִם מִיָּמִין וּשְׁלֹשָׁה מִשְּׂמֹאל, טְרֵפָה. הַגָּה: צוּרוֹת הָאוּנוֹת שֶׁל יָמִין אֵינָן דּוֹמוֹת לְשֶׁל שְׂמֹאל, וְאִם נִתְחַלֵּף צוּרָתָן, טְרֵפָה; וְכֵן כְּשֶׁהָאוּנָה הָאֶמְצָעִית שֶׁל יָמִין גְּדוֹלָה מֵהַתַּחְתּוֹנָה טְרֵפָה (מהרי"ו) ; וְאִם הָאוּנָה שֶׁל שְׂמֹאל הַעֶלְיוֹנָה גְּדוֹלָה מֵאוּנָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל יָמִין, טְרֵפָה; וְכֵן אִם הָאֻמָה שֶׁל יָמִין גְּדוֹלָה מִשֶּׁל שְׂמֹאל, כָּל זֶה מִקְרֵי חָלִיף וּטְרֵפָה, (מהר"א מִפְּרַאג) ; וְהַוַּרְדָּא, אִם חֲסֵרָה, אוֹ אִם יֵשׁ לָהּ שְׁתַּיִם אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת בְּצַד שְׂמֹאל, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נָהֲגוּ לְהַטְרִיף בֵּין נִמְצָא ב' וַרְדּוֹת, אוֹ אִם חֲסֵרָה, אוֹ שֶׁשִּׁנְּתָה מְקוֹמָהּ (מהרי"ו וְעוֹד פּוֹסְקִים), וְהָכִי נָהוּג כִּי יֵשׁ רַבְוָתָא סוֹבְרִין כֵּן וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג; וְכֵן אִם שִׁנְּתָה תָּאֳרָהּ וְצוּרָתָהּ הָרְגִילָה בָּהּ, טְרֵפָה (אָגוּר). אִם נִמְצְאוּ בָּהּ ב' וַרְדּוֹת וְיֵשׁ לָהֶם שֹׁרֶשׁ אֶחָד כְּעֹבִי אֶצְבַּע, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֶדֶק, כָּשֵׁר (מ"כ בבד"י) (אוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם רַאַבִיָ"ה וְכֵן כָּתַב מהרי"ו וְהוּא בהג"א) ; וְאִם אֶחָד הֲפוּכָה וְהַשֵּׁנִי אֵינָהּ הֲפוּכָה, הוֹלְכִין אַחַר הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה, וְאִם הִיא אֵינָהּ הֲפוּכָה, כָּשֵׁר (בְּדִיקוֹת יְשָׁנִים). הַוַּרְדָא דַּרְכָּהּ לִהְיוֹת בְּכִיס, וְאִם לֹא נִמְצָא לָהּ כִּיס, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי כִּיסִין, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ כִּיס וְאֵינָהּ מֻנַּחַת בְּתוֹכוֹ, וְאַף כְּשֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָהּ בְּתוֹכוֹ חוֹזֶרֶת וְיוֹצֵאת מִמֶּנָּהּ כְּשֶׁנּוֹפְחִין הָרֵאָה, טְרֵפָה (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הָר"מ בַּר יוּדָה וְהַגָּהוֹת בְּמהרי"ו, וּבְדִיקוֹת יְשָׁנִים וּקְצָת מִפִּי הַשְּׁמוּעָה הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה בְּוֵירְמַיְשָׁא בְּשֵׁם מהר"שׁ מזיי"א). וְכָל אֵלּוּ הַדִּינִין אֵינָן אֶלָּא בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנוֹהֲגִין לְהַטְרִיף בִּשְׁתֵּי וְרָדוֹת אוֹ אֵין לָהּ וַרְדָּא כְּלָל; אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁמַּכְשִׁירִין, גַּם כָּל אֵלּוּ הַחִילוּקִים הֵם כְּשֵׁרִים (בֵּית יוֹסֵף). אִם חָסֵר מִקְצָת מִן הַוַּרְדָא יֵשׁ לִבְדֹּק בָּאוּנוֹת אוֹ בָּאֻמָּה מִצַּד שְׂמֹאל, (ס"א בְּצַד יָמִין) אִם נִמְצֵאת הַחֲתִיכָה הַחֲסֵרָה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָשֵׁר כִּי כֵן נִמְצָא לִפְעָמִים בִּגְדָיִים וּטְלָאִים (כָּךְ מָצָא כָּתוּב). וְכֵן יֵשׁ מַכְשִׁירִין אִם יֵשׁ לָהּ תֹּאַר וֶרֶד בַּשֹּׁרֶשׁ שֶׁלָּהּ כְּעֹבִי אֶצְבַּע, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ תֹּאַר וֶרֶד בְּרֹאשָׁהּ, רַק שֶׁלֹּא תְּהֵא הֲפוּכָה וְלֹא שִׁנְּתָה מְקוֹמָהּ. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים יֵשׁ לְהָקֵל מֵאַחַר דְּרַבִּים מַכְשִׁירִים בְּכָל עִנְיָן.
ג נִתְוַסְפוּ הָאוּנּוֹת בְּמִנְיָנָם, אִם הָיְתָה הָאוּנָּה הַיְתֵרָה בְּצַד הָאֻנּוֹת, אוֹ מִלִּפְנֵי הָרֵאָה שֶׁהִיא לְעֻמַּת הַלֵּב, מֻתֶּרֶת; וְאִם הָיְתָה עַל גַּבָּהּ שֶׁהוּא לְעֻמַּת הַצְּלָעוֹת, הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה, וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה כְּעָלֶה שֶׁל הֲדַס אַחַר שֶׁנִּפְּחוּהָ; אֲבָל אִם הִיא פְּחוּתָה מִזֶּה, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחֲמִירִין לֶאֱסֹר כָּל יַתֶּרֶת שֶׁאֵינָהּ בְּדָרֵי דְּאוּנֵי (אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי וּסְמַ"ק וּמהרי"ו וְטוּר בְּשֵׁם הָעִטּוּר וְעוֹד פּוֹסְקִים) ; וְכֵן נוֹהֲגִין בְּמִקְצָת מְקוֹמוֹת לֶאֱסֹר יַתֶּרֶת אֲפִלּוּ מִקַּמָּא, וְאֵין מְחַלְּקִין בֵּין מִקַּמָּא בֵּין מִגַּבָּהּ, אֶלָּא אִם הִיא עוֹמֶדֶת בְּדָרֵי דְּאוּנֵי וּכְשֶׁנּוֹפְחִין אוֹתָהּ נוֹטָה לְקַמָּא, כָּשֵׁר; וְאִם נוֹטָה לְגַבָּהּ, טְרֵפָה (מהרי"ו וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם מ"כ). וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ הַמִּנְהָג לְהַכְשִׁיר יַתֶּרֶת מִקַּמָּא, וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג.
ד נִמְצֵאת אוּנָּה יְתֵרָה בְּסוֹף שִׁפּוּלֵי הָאֻמָּה, כְּשֵׁרָה, דְּזֶה מִקְרֵי בְּדָרֵי דְּאוּנֵי (בֵּית יוֹסֵף).
ה אוּנָּה שֶׁל יָמִין הַסְמוּכָה לַגַּרְגֶּרֶת בְּמֵצַר הֶחָזֶה אֵצֶל הַצַּוָּאר מַמָּשׁ, הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁהִיא עֶלְיוֹנָה הַסְמוּכָה לַצַּוָּאר, אִם יִמָּצֵא עַל גַּבָּהּ כְּטַרְפָּא דְּאַסָא, כְּשֵׁרָה, מִפְּנֵי שֶׁכֵּן דַּרְכָּהּ לִפָּצֵל; וְדַוְקָא יְמָנִית, אֲבָל לֹא שְׂמָאלִית; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּדַוְקָא לְמַעְלָה מֵחֶצְיָהּ, אֲבָל לְמַטָּה מֵחֶצְיָהּ, טְרֵפָה. הַגָּה: הָא דְּמַכְשְׁרִינָן יַתֶּרֶת בְּדָרֵי דְּאוּנֵי, מִכָּל מָקוֹם בְּעִינָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה יוֹתֵר אוּנוֹת בִּשְׂמֹאל מִבְּיָמִין, כְּגוֹן שֶׁיִּהְיֶה ד' בִּשְׂמֹאל וְג' בְּיָמִין (מהרי"ו), אֲבָל אִם הֵם שָׁוֶה בְּשָׁוֶה בְּכָל צַד ג' אוֹ ד' אוּנוֹת וְעוֹמְדוֹת כֻּלָּם בְּדָרֵי דְּאוּנֵי, כָּשֵׁר (שָׁם בְּהַגָּ"ה). וְאִם נִרְאֶה בְּאוּנָּה אַחַת כְּמִין סֶדֶק, מִצְטָרֵף לְהַכְשִׁיר אֲבָל לֹא לְהַטְרִיף, דְּאֵין חוֹשְׁשִׁים בִּסְדָקִים לְהַטְרִיף (כָּךְ מָצָא כָּתוּב). אוּנָה שֶׁנִּתְפַּצְּלָה וְיֵשׁ לָהּ שֹׁרֶשׁ א' כְּעֹבִי אֶצְבַּע, אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת אֶלָּא לְאַחַת (מהר"י מוּלִין). וְלֹא מִקְרֵי יַתֶּרֶת אֶלָּא אִם יֵשׁ לָהּ צוּרַת אוּנָה, אֲבָל אִם נִמְצָא עַל גַּבֵּי הָרֵאָה מָקוֹם גָּבוֹהַּ רָחָב לְמַטָּה וְעָב לְמַעְלָה, שֶׁאֵינוֹ חַד בְּרֹאֹשׁוֹ, נִקְרֵאת גַּבְשׁוּשִׁית וּכְשֵׁרָה (מהרי"ו וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם מ"כ). וְכֵן אִם נִמְצָא אוּנָה עַל גַּבֵּי הָרֵאָה וְגּוּמָא תַּחְתֶּיהָ, וּכְשֶׁנּוֹפְחִין הָרֵאָה כָּל הָאוּנָה נוֹפֶלֶת לְתוֹךְ הַגּוּמָא, וְשָׁוֶה לִשְׁאָר הָרֵאָה (מהרי"ו וּבֵית יוֹסֵף), אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נִכְנֶסֶת תּוֹךְ הַגּוּמָא אֶלָּא כְּשֶׁמַּנִּיחִים הַיָּד בְּנַחַת עָלֶיהָ, כְּשֵׁרָה, דְּאֵין זֶה יַתֶּרֶת אֶלָּא פִּצּוּל הָרֵאָה, וּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ גּוּמָא תַּחְתָּיו לָנוּחַ בּוֹ אֵינוֹ עָתִיד לְהִתְפָּרֵק כִּשְׁאַר יַתֶּרֶת, וּכְשֵׁרָה (ד"ע) ; וְאֵין לְהַכְשִׁיר פִּצּוּל כָּזֶה רַק מִגַּבָּהּ, דְּהַפִּצּוּל מֻנָּח עַל הַגּוּמָא, אֲבָל מִקַּמָּא הַפִּצּוּל נוֹפֵל לְמַטָּה וְסוֹפוֹ לְהִתְפָּרֵק וּטְרֵפָה (כָּךְ מָצָא כָּתוּב). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נִמְצָא יַתֶּרֶת נֶגֶד חָרִיץ הַוַּרְדָא, דִּינוֹ כְּמוֹ פִּצּוּל בַּגּוּמָא (מהר"י מוּלִין בְּשֵׁם ר' מֵאִיר שַׁחְטָן), וְאֵין לִסְמֹךְ עַל זֶה, רַק בִּשְׁעַת הַדַּחַק וְהֶפְסֵד מְרֻבֶּה.
ו אַחַת מֵהָאוּנוֹת שֶׁהִיא פְּחוּתָהּ מִכַּעֲלֵה הֲדַס אַחַר שֶׁנִּפְּחוּהָ, הֲוָה לֵיהּ חֲסֵרָה, וּטְרֵפָה.
ז חָסְרָה אַחַת מֵאוּנוֹת הַיָּמִין, הַוַּרְדָא מַשְׁלֶמֶת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינָהּ מַשְׁלֶמֶת (רַשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ), וְהָכֵי נָהוּג.
ח רֵאָה שֶׁאֵין לָהּ חִיתוּכָא דְּאוּנֵי, טְרֵפָה; וְאִם סֶדֶק כְּמַרְאֵה הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם, כְּשִׁעוּר עֲלֵה הֲדַס, בֵּין בְּעִקָּרָן, בֵּין בְּאֶמְצָעָן, בֵּין בְּסוֹפָן, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּהֶכֵּר אוֹ סֶדֶק כָּל שֶׁהוּא, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כְּטָרְפָא דְּאַסָּא (רַשִׁ"י וְהָעִטּוּר וְתוס' וּסְמַ"ג וְרֹא"שׁ וְטוּר וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם וְתַשְׁבֵּ"ץ וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם הַ"ג וְר"ח וְשַׁ"ד וְראבי"ה) ; וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְיהוּ אִם יֵשׁ הֶפְסֵד מְרֻבֶּה לְהַטְרִיף. הָאוּנָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל יָמִין דַּרְכָּהּ לִהְיוֹת עָבָה וַאֲרֻכָּה מֵאוּנָּה הָאֶמְצָעִית, גַּם הִיא יוֹתֵר גְּבוֹהָה מִשֶּׁל שְׂמֹאל, וְאִם הִיא דְּבוּקָה לָאֻמָּה לְגַמְרֵי, רַק שֶׁנִּרְאֶה הֶכֵּר סִימָנִים אֵלּוּ בַּמָּקוֹם שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת הָאוּנָּה, מִקְרֵי הֶכֵּר וּכְשֵׁרָה (מהרי"ו) ; וְהוּא הַדִּין אִם נִכָּר שָׁם סִימָן אַחֵר שֶׁנִּכָּר הָאוּנָּה קְצָת, וַאֲפִלּוּ הֶכֵּר עַל יְדֵי הַסִּמְפּוֹן הָרָגִיל לִהְיוֹת בָּאוּנָּה, אִם נִמְצָא שָׁם סִמְפּוֹן בַּמָּקוֹם הָרָגִיל לִהְיוֹת אוּנָא, מִקְרֵי הֶכֵּר (מ"כ בְּשֵׁם מהרי"ק) ; וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בָּדְקִינָן וּמְשַׁעֲרִינָן אַחַר שֶׁנִּפְּחוּ הָרֵאָה, מִשּׁוּם דִּבְחַיֵּי הַבְּהֵמָה הָרֵאָה נְפוּחָה. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִגְדָיִים וּטְלָאִים אֵין לְהַטְרִיף אִם לֹא נִמְצְאוּ אוּנוֹת אֲפִלּוּ בְּלֹא הֶכֵּר וְסֶדֶק כְּלָל, דְּהָכִי רְבִיתַיְהוּ וְאָרְחַיְהוּ דִּבְקַטְנוּת לֵית לְהוּ וּכְשֶׁמִּתְגַּדְּלִים גְּדִילֵי הָאוּנּוֹת בַּהֲדַיְהוּ, (בְּדִיקוֹת יְשָׁנִים מהר"ש).
ט אִם בְּצַד אֶחָד שֶׁל הָרֵאָה חֲסֵרָה אוּנָּה א', אֶלָּא שֶׁבְּסוֹף הָאוּמָה שֶׁבְּאוֹתוֹ הַצַּד הָיְתָה בְּלִיטָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ אוּנָּה, אַף עַל פִּי שֶׁדֶּרֶךְ הָאוּנוֹת לִהְיוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ וְכָאן הָאוּמָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהַטְרִיף בְּכִי הַאי גַּוְנָא כִּי כָּל מַה שֶּׁלְּמַטָּה מִן הַוַּרְדָא מִקְרֵי שֶׁלֹּא בְּדָרֵי דְּאוּנֵי, וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ.
י אֵין כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בִּבְהֵמָה וְחַיָּה, אֲבָל הָעוֹף אֵין לוֹ חִתּוּךְ אוּנוֹת כִּבְהֵמָה, וְאִם יִמָּצֵא, אֵין לוֹ מִנְיָן יָדוּעַ.
א סָעִיף א ריאה שניקבה כו'. עיקר טרפות דנקיבת הריאה יתבאר לקמן ר"ס ל"ו ע"ש:
ב סָעִיף ב ונקראת עינוניתא דורדא. כמו אינוניא אזן קטן דורדא על שם קלישותא ואדומה. רש"י:
ג סָעִיף ב או מהשמאל. משמע דאפילו איכא ד' בימין אי חסרה א' בשמאל טרפה וכן משמע מכל הפוסקים והכי משמע נמי להדיא מדברי הפוסקים גבי השלמת הורדא ע"ש והוא פשוט בפי כל דלא כספר תורת חיים דמכשיר בזה:
ד סָעִיף ב או שהיו שנים מימין כו'. וה"ה נמי ד' בשמאל וג' בימין הוי חליף וטרפה כמ"ש הר"ב סעיף ה':
ה סָעִיף ב כל זה מקרי חליף. ומהרש"ל פא"ט סי' ל"ד מכשיר כל אלו החלופים ואינו מטריף אלא החילוף שהזכירו הט"ו והוא בש"ס ופוסקים והחילוף שהאומות למעלה והאונות למטה שהוזכר בדברי האחרונים וכ"פ הב"ח להקל בהפסד מרובה ע"ש:
ו סָעִיף ב או אם יש לה שתים. פירוש אפי' אינם עומדות זו אצל זו:
ז סָעִיף ב או אם חסרה כו'. וכתב בד"מ משמע באגור דאם היא פחותה מעלה של הדס לאחר נפיחה טרפה עכ"ל והוא מבואר כן באגור שהבאתי בס"ק ט':
ח סָעִיף ב או ששינתה מקומה. שדרכה לעמוד למטה מן האונות ויש לה חריץ וכשנופחים הריאה החריץ מכוון נגד החיתוך שבין אונה לאומה וגבה כנגד הלב ופניה כנגד הכליות ואם נהפכה שהחריץ נגד הלב או גבה כנגד החיתוך טרפה אבל אם החריץ הפוך מעט כנגד האונא או למטה לאומה כשרה עכ"ל מהרי"ו שם הובא בד"מ ועיין פירושו בשחיטות האחרונים ומהרש"ל פא"ט סי' ל"א כתב מה בכך שהחריץ הפוך אין זה אלא אבוד ממונם של ישראל ויש לבטל המנהג ע"כ:
ט סָעִיף ב וכן אם שינתה תוארה וצורתה כו'. ז"ל האגור סי' אלף ק"י אם אין לה חריץ כתואר עינוניתא דורדא טרפה ואם היא גדולה יותר מדאי כאונא הסמוכה לאומא או שינתה תוארה שיש לכל ורדא או שפחותה מעלה הדס בנפיחה טרפה ל' תואר ר"ל צורתה הרגיל בה וא"כ כשהיא משוכה וחדודה כאונא ולא עגולה יש להטריפה עכ"ל ומביאו ב"י ומהרש"ל שם סי' ל"א ומדברי התוס' פא"ט (דף מ"ז ע"א) והמרדכי גבי עינוניתא דכל חויא בריית' הכי אית להו נראה דאם שינתה תוארה בענין שאפילו רק גדולה כאחד משאר אונות טריפה וכ"כ האגודה והרשב"א בחידושיו שם וכ"כ מהרש"ל בבדיקות שלו שמ"כ בשם ספר איש זקן אחד חכם שאם היא גדולה אפילו כמו אונא האמצעית של ימין טרפה וכן משמע בסימני מהרש"ל פא"ט סי' ל"א שכתב ואם היא גדולה יותר מדאי טרפה ומדלא נתן שיעור אלמא כל שנשתנה גדלותה טרפה וכן נראה דעת הר"ב שכתב סתם דאם שינתה תוארה טרפה מיהו ראיתי הרבה בודקין מקילין בזה ולא מטריפים אלא כשהיא גדולה כ"כ כאונא הסמוכה לאומא וכן דעת מהרי"ו ונראה דאפילו למאי דמכשירין יתרת מקמא בסעיף ג' מ"מ שינתה תוארה וגדולה כ"כ טרפה דהוי כמו חסרה הורדא דזה אונא הוא ולא וורדא וכ"נ דעת הר"ב:
י סָעִיף ב כעובי אצבע כו'. משמע דלעולם משערין כעובי אצבע בין בבהמה דקה בין בגסה וכן מסיק בד"מ וכ"פ מהרש"ל שם סי' ל"ב דלא כיש שכתבו דבגסה בעינן ב' אצבעות וכן לקמן סי' מ"ז גבי שני מעיים היוצאים ממקום א' דבעינן שיהא להם שורש א' כעובי אצבע לא מחלקי' בין דקה לגסה דמאחר שעובי אצבע נקרא שורש א' ה"ה בגסה:
יא סָעִיף ב אע"פ שישבו סדק. פי' בשורש הנשאר וכ"כ בד"מ:
יב סָעִיף ב ואם א' הפוך כו'. אדסמוך ליה דיש להם שורש א' קאי דאילו באין להם שורש א' פשיטא דאפילו שניהם אינם הפוכים טרפה דה"ל ב' ורדות וכן משמע להדיא בהגהות הר"ץ ע"ש:
יג סָעִיף ב הולכים אחר היותר גדולה ואם היא אינה הפוכה כו'. מדלא נקט איפכא הולכין אחר היותר גדולה ואם היא הפוכה טרפה משמע דה"ה בששניהם שוין טרפה וכן הביא בד"מ בשם בדיקות ישנים שכתבו בשם י"א דאינו כשר עד שההפוכה תהיה קטנה משאינה הפוכה וסיים בד"מ שם וכבר בא מעשה לידי כזה והכשרתי לפי שהקטנה היתה הפוכה עכ"ל דלא כהר"ץ שנסתפק בזה עוד משמע שם מדברי הר"ץ דשינתה תוארה דינה כהפוכה בזה וע"ש:
יד סָעִיף ב ואם לא נמצא לה כיס כו'. ומהרש"ל שם פסק דאפי' אין לה כיס כלל כשר וכ"ש אם יש לה ב' כיסים או שאינה מונחת בכיס גם בתשובת משאת בנימין סי' ס"א הסכים למהרש"ל אלא שכתב מאחר שכבר נהגו בארצות הללו לאסור כשחסר הכיס או שאינה מונחת בכיס אין לשנות המנהג דלא יהא אלא כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור כו' אך בנמצא שני כיסים האריך להתיר ע"ש כי דבריו נכונים אלא שכל הבודקים נוהגין להטריף וכ"כ בבדיקות הר"ץ ומהר"מ דכן נוהגין וקשה להקל נגד המנהג אם לא בהפסד מרובה וכה"ג:
טו סָעִיף ב או שיש לה ב' כיסין כו'. הר"ץ מביא לשון הר"ש מזיי"א עצמו דדוקא יתיר בצד ימין משום דכל יתר כנטול דמי (אבל מצד שמאל כשר) עכ"ל וכתב שכן נוהגין בק"ק קראקא ומביא מהר"מ בס' מח"ב וכ"פ הב"ח בס"ס זה וכ' מהר"מ שם ונ"ל דדוקא כשאין לכיס שבשמאל חלק ורדא דאל"כ אסור משום יתיר ורדא עכ"ל ופשוט הוא ועיין בס"ק י"ז מ"ש בשם הב"ח:
טז סָעִיף ב ואינה מונחת כו' ואף כשמניחין כו'. כלומר שיש לה כיס ואינה מונחת בתוכו דהיינו שאף כשמניחין אותה בתוכו חוזר ויוצא כשנופחים הריאה וק"ל והטעם בזה כתבו האחרונים משום שאז ודאי שינתה מקומה פורתא:
יז סָעִיף ב וכל אלו הדינים כו'. ל' הב"י אבל לדברי המכשירים יתרת בכל מקום שתמצא חוץ מעל גבה וכן לדברי המכשירים ב' ורדות כו' גם כל אלו החילוקים הם כשרים עכ"ל ומביאו ד"מ וכתב עליו וכבר כתבתי שאנו נוהגין במדינות אלו להטריף כל יתרת שלא בדרי דאוני ממש א"כ יש לנהוג בכל הדברים כו' עכ"ל משמע דס"ל ג"כ דלמאי דמכשרינן יתרת מקמא הכל כשר ואם כן יש לתמוה דבסעיף ג' כ' בהג"ה דנוהגין במדינות אלו להכשיר יתרת מקמא וכאן כתב דנוהגין במדינות אלו כל החומרות וכן הוא באמת המנהג בכל המדינות האלו להכשיר יתרת מקמא ולהטריף ב' ורדות עם כל החומרות השייכים לה וכן נמצא בכל בדיקות האחרונים וקשיא הא דלעיל וכ"כ רש"י פא"ט (דמ"ז) בהדיא דב' עינוניתא דורדא טרפה משום דהוה יתרת מקמא וכן משמע מדברי ש"פ וצ"ל דט"ס הוא בד"מ דבלא"ה קשה דהיאך כתב שם דנוהגין במדינות אלו להטריף יתרת שלא בדרי דאוני ממש והרי בהג"ה ס"ג כ' שנוהגין להכשיר וכן הוא באמת המנהג ועוד דהיאך כ' וכבר כתבתי כו' והלא לא כ' שם בד"מ מקודם דבר מזה אלא אח"כ כתב בסמוך דין דיתרת מקמא ע"ש אלא ט"ס הוא וצ"ל וכבר כתבתי שאנו נוהגין להטריף כל יתרת דורדא א"כ יש לנהוג כו' וס"ל להר"ב דיתרת דורדא אינו תלוי ביתרת מקמא וכמו שהבינו המרדכי והגמ"יי שדעת הרמב"ם להטריף יתרת דורדא אע"פ שכתב להדיא יתרת מקמא כשר וכ"נ דעת מהרי"ו דביתרת דורדא כתב בפשיטות דנוהגין להטריף וביתרת מקמא כתב דיש מכשירין וע"פ זה נמשכו כל האחרונים וטעמא נ"ל דקים להו לחז"ל דיתרת מקמא לא חשיב יתרת כלל שכך הדרך להיות בבהמות אבל יתרת דורדא לאו אורחייהו בהכי. וההפרש שנדע איזו הוי יתרת דורדא ואיזו הוי יתרת מקמא הוא כשיש לה תואר ורד ממש כצורתה וכהווייתה אפי' עומדת היתרת בצד שמאל הוי יתרת דורדא דהא נרא' לעין דשתי ורדות הן אבל כשאין לה תואר ורד ממש בענין שיש להחשיבו ליתרת יש להכשיר כיון שאינה עומדת במקום הוורדא וכן משמע בתשובת מהרי"ו סי' צ"ז וכ"מ בהגהות הר"ץ ע"ש ומהר"מ בב"ה השיג עליו מדברי הטור שכ' בשם הרא"ש עינוניתא בשמאל טרפה וסיום דבריו ולכן אין לנהוג כן במקום שנהגו איסור בב' ורדות עכ"ל ולא דק דהרא"ש וטור לטעמייהו אזלי דאסרי יתרת מקמא דהא בורדא מכשרי בין נמצאו ב' ורדות בין לא נמצאה כלל ואולי אף מהר"מ לא השיג עליו אלא לפי מה שהבין מדברי הר"ץ שיש לה תואר ורד ממש ואפשר דלדינא מודה למאי דפרישית וכן אפי' אינה עומדת במקומה ואין לה תואר ורד ממש ויש לה כיס בפני עצמה הרי ניכר ששתי ורדות הן וטרפה וכן משמע מדברי מהר"ם שהבאתי בס"ק ט"ו וס"ק כ' אבל אם אין לה תיאר ורד כלל אף דיש לה כיס כשר וכ"כ הב"ח ס"ס זה שמעשה כזה בא לידו כמה פעמים והכשיר ואם עומדת במקום הוורדא ממש קבלתי מפי הגאון אמ"ו ז"ל דנוהגין להטריף אם יש לה תואר ורד קצת אבל אם דומה ממש לאונה יש להחשיבו יתרת מקמא ואם יש להם שורש אחד נתבאר דינו בס"ק י"ב:
יח סָעִיף ב יש לבדוק באונות כו'. כ' רבי ליברמן שוחט מפראג בבדיקות שלו וז"ל עינוניתא צריך תואר ורד ואם אין לה תואר ורד אין בכך כלום לפי דעת מהרמא"י שכתב אם חסרה הורדא קצת ואותה חתיכה נמצאה באונה או באומ' כשיר' ואם חסר' חתיכה ממילא אין לה תואר ורד כנ"ל עכ"ל ושארי ליה מאריה אם כך נהג האכיל כל ימיו טרפות לישראל דהרי כבר נתבאר בס"ק ט' שכל הפוסקים וכל האחרונים הסכימו דאם אין לה תואר ורד דטרפה וכ"כ הר"ב גופי' ואם יש להעלות על הדעת לדחות דין א' מפני חבירו יותר יש לדחות דין זה שלא נזכר בשום פוסק רק שמצא כן הר"ב כתוב והוא קולא גדולה גם הר"ב כ' בד"מ על דין זה שהוא תמוה ואם קבלה היא נקבל ולא לדחות דין דשינתה תוארה שהוא מבואר בכל הפוסקים והוא להחמיר אבל באמת אין דינים אלו סותרים זה את זה כלל כי קבלתי מהגאון אמ"ו ז"ל כשחסר מקצת הורדא ונמצא כך באונה או באומא אז מצרפים יחד ונראה לעין שיש תואר ורד בין שניהם וכה"ג כ' מהר"מ בסמח"ב דאם נמצאו ב' ורדות בשורש אחד שאינו כשיעור עובי אצבע ואין לו תואר ורד רק ע"י צירוף מכשירים דחשיב כחדא ע"ש ועוד שגם בהנשאר יש תואר ורד וכדכתב הר"ב וכן יש מכשירים אם יש לה תואר ורד בשורש שלה כו':
יט סָעִיף ב מצד שמאל. כ' בספר תורת חיים פא"ט דט"ס הוא וצ"ל מצד ימין דהא אם נמצא העינוניתא לצד שמאל טרפה כו' ע"ש וז"א דהא אף לדבריו אכתי תקשי דהא פסק הר"ב דאפילו בימין אם שינתה מקומה פורתא טרפה וכמ"ש בס"ק ח' ועוד דהא בד"מ ובכל בדיקות האחרונים ובעט"ז איתא נמי מצד שמאל אלא פשוט דל"ד זה לנמצא העינוניתא בצד שמאל דהכא השורש עומד במקום הראוי אלא שחסר קצת בראש העינוניתא וכך הוא רגיל למצוא בצד שמאל והיינו רבותייהו וכן בא מעשה כמה פעמים לידי:
כ סָעִיף ב כי כן נמצא לפעמים בגדיים וטלאים כו'. הלשון משמע לכאורה דאפי' בגסה דינא הכי כיון דאורחא להמצא כן בגדיים וטלאים אבל בגליון שהביא הר"ץ איתא ודוקא בגדיים וטלאים כי כן נמצא לפעמים בגדיים וטלאים ולענין דינא כתב הר"ץ שם ע"ז אבל אין אנו נוהגין כן אלא בכל שינתה מקומה אנו מטריפין בין בגדי בין בטלה וכ"כ מהר"מ בס' מח"ב דמלשון הר"ב משמע דאין ברור להכשיר ונ"ל טעמא כיון שהוא דבוק לאומא ה"ל יתרת בעלמא ואין לו לעינוניתא כלום ואם יש עליו כיס א"כ ודאי ורד הוא אבל הוא ורדא בפני עצמה ע"כ:
כא סָעִיף ב וכן יש מכשירין אם יש לה תואר ורד כו'. ז"ל הר"ץ כאן ק"ק קראקא נוהגין שאם העינוניתא נתקטנה רק שורש ניכר כשרה כו' דכיון שהשורש הוא כעובי אצבע אגודל אע"פ שאין לו תואר ורד אפ"ה כשר וכן ראיתי אני מא"מ להכשיר וכן בי"ד סימן ל"ה עכ"ל. ור"ל בי"ד סי' ל"ה בדברי הר"ב (דודאי אין ר"ל בעור י"ד שהרי לא הוזכרו שם כלל דינים אלו) ומהר"מ בב"ה שלו השיג עליו דלא נמצא בי"ד כן ע"ש שהאריך בזה ובחנם טרח גם האריך שם לסתור טעמו של הר"ץ וסיום דבריו כיון דטעמו בטל דינא נמי בטל ולא נהירא דאף שדבריו נכונים לסתור טעמו מ"מ טעמא אחרינא איכא דכיון דיש שורש הרי כל הורדא קיימת והדין דין אמת ובאמת נעלם מהן דברי הר"ב אלו:
כב סָעִיף ב וכל אלו הדברים יש להקל כו'. כ' מהרש"ל בבדיקות כל מה שכתבו להקל בין בחילופים שלא הוזכר בש"ס או בגדלות דעינוניתא דורדא היינו דוקא דליכא שום ריעותא בריאה במלתא אחריתא אבל אם אית בה ריעותא אחריתי אפילו במלתא שאנו מכשירים מ"מ מאחר דאיכא צד חומרא להטריף לאיזו מאן דהוא אפילו דלא כהלכתא מ"מ בכל שהוא מצטרף לסייע ידי האוסרים ואמרינן לקותא היא וטרפה נ"ל עכ"ל וכה"ג כ' הר"ץ גבי מעשה שבא לידו כבש עם ב' כיסים ע"ש:
כג סָעִיף ג וכשנופחים אותה כו'. מדברי המ"כ שהביא הב"י ומדברי המרדכי שהביא הר"ץ משמע דכיון שנמצא יתרת צריך לנפחה ולראות אי נוטה לקמא או לגבה וע"ל ר"ס ל"ט:
כד סָעִיף ג ואם נוטה לגבה טרפה. וכב"י וד"מ בשם מ"כ דוקא בליטה יתירה אבל נתעקמה והולכת למעלה אין כאן בית מיחוש כיון שעומדת במקום הכשר בשביל שבולטת לחוץ לא מיטרף עכ"ל וכן הביא הר"ץ בשם המרדכי וכן משמע מל' הר"מ ממדלינ"ג שהביא הר"ץ שם וכ"פ העט"ז וביאר בליטה יתרה היינו כטרפא דאסא אע"פ שהיא משורשת בדרי דאוני כו' ע"ש וכן פי' הר"ץ שם וכן הוא בשאר אחרונים:
כה סָעִיף ג ואין לשנות המנהג. עיין ס"ק י"ז:
כו סָעִיף ד כשרה. אפי' האוסרים יתרת מקמא מכשרי בהאי משום דהאי קיימי בדרי דאוני מקרי כדכתב רש"י באונה הסמוכה לאומא עכ"ל ב"י וכ"פ מהרש"ל סי' ל"ד וע"ל ס"ק מ"ז:
כז סָעִיף ה כטרפא דאסא. וה"ה אפילו יתר מטרפא דאסא וכן כתב מהרי"ו:
כח סָעִיף ה מפני שדרכה ליפצל. מפני דוחק החזה:
כט סָעִיף ה אבל לא שמאלית. וכ"פ מהרש"ל שם סי' כ"ט ומביאו הב"י וכ"פ בד"מ וכ"כ הר"ץ דהכי נוהגין:
ל סָעִיף ה ויש מי שאומר דדוקא למעלה מחציה. פי' לצד חוד של אונה וכ"כ מהרי"ו והובא בד"מ:
לא סָעִיף ה אבל אם הם שוה בשוה כו'. וכתב בהגהת מהרי"ו אם יש בכל צד ה' טרפה ומהרש"ל שם כתב ולפי דעתי שאינו בנמצא אבל אם הוא בנמצא יהא רעוא שיבא לידי ואיזבן מיניה דשופרי שופרי כי בודאי אחד מן המבהילים בדה זאת מלבו עכ"ל וכ"כ הב"ח:
לב סָעִיף ה כמין סדק מצטרף להכשיר. כמ"ש בסעיף ח' ע"ש:
לג סָעִיף ה אבל לא להטריף. דאם נמצא בצד שמאל ג' אונות וסדק לא הוי כד' אונות ומשמע דאפילו בריאה אחת מצטרפין להכשיר ולא להטריף כגון אם יש בצד שמאל אונה וג' סדקים אמרינן דסדק א' מועיל להכשיר והאחרות אינן כלום לחשבו חליף ולא אמרינן ממ"נ אי נחשב סדק לאונה הוי חליף דהוי ד' בשמאל וג' בימין אלא אין חוששין בסדקים כלל להטריף וכן משמע בבדיקת הר"ץ ובזה א"ש הא דכתב הר"ב כאן דסדק מועיל להכשיר דלכאורה הוא אך למותר דהא מבואר הוא בסעיף ח' אלא כדפי':
לד סָעִיף ה אינה נחשבת אלא לא'. היינו להטריף אבל להכשיר פשיטא דלא גרע מהכשר סדק דסעיף ח':
לה סָעִיף ה שאינו חד בראשו. ל' הב"י וד"מ בשם מ"כ ואם למעלה או למטה חד ככובע הוי יתיר וטרפה ע"כ וכן כתב הר"ץ בשם המרדכי ועיין בבדיקות האחרונים:
לו סָעִיף ה אלא כשמניחין היד בנחת עליה כו'. כ"כ בד"מ מעשה כזה בא לידי והכשרתיו וכן הסכימו רוב בקיאין שבעיר דטעמא מאי כשר בדאיכא שם גומא משום דיש לו מקום לנוח שם ואינו חוכך עצמו בדופני הריאה ואינו עתיד להתפרק או לנקוב וכן גם כן כאן דהואיל וכשמניחים היד עליו בנחת יורד לגומא הוא הדין כשיגיע בדופני הבהמה יורד לגומא וא"צ להתחכך והנה א' מן הבקיאים עשה לפני באותה הריאה עוד פצול אחד שהיה כמו הראשון והיה גומא תחתיו וכשהיו נופחים הריאה עלה ג"כ קצת מחמת הנפיחה וירד כשנגעו בו בנחת ביד ולכן הסכמנו להכשיר שזהו ברייתא עכ"ל ד"מ:
לז סָעִיף ה אבל מקמא הפיצול כו'. ול"ד ליתרת מקמא דכשר דהתם יתרת האונה היא ולא נתפצל מגוף הריאה והוא חזק אבל פיצול שנתפצל מגוף הריאה שיש גומא תחתיו וכשהופכים הריאה הפצול נופל לגומא א"כ נראה שנתפצל מגוף הריאה ואינו חזק וסופו להתפרק וטרפה כנ"ל ודלא כמהר"ם בס' מח"ב דכתב דהרב מיירי במקום דאוסרים יתרת מקמא וכן נוהגין להכשיר יתרת מקמא ולהטריף פצול מקמא והיינו מטעמא דפרישית:
לח סָעִיף ה יתרת נגד חריץ הורדא כו'. כלומר תחת הורדא נגד החריץ וכן הוא בד"מ וי"א אלו פסלי יתרת מקמא לכן הוצרכו להכשיר מטעם הגנת החריץ והר"ב השיג עליהם דאם יתרת טרפה ה"ה זה וכן משמע בד"מ בהדיא ונ"מ במקום שאוסרים יתרת מקמא אין להכשיר זה רק בשעת הדחק אבל במקום שמכשירין יתרת מקמא פשיטא דגם זה כשר וכ"כ בס' מח"ב:
לט סָעִיף ה ואין לסמוך אזה רק בשעת הדחק והפסד מרובה. כן צ"ל וכן הוא בעט"ז וז"ל ד"מ ול"נ דל"ד דשאני פיצול שתחתיו גומא דטעמא דגומא לאו משום הגנה לחוד אלא שאם היה נופל תוך הגומא לא היה יתרת כלל אלא נתפצל מהריאה ולכן נשאר הגומא תחתיו כמ"ש שעשה א' פיצול וגומא תחתיו לפני ולכן כשר אבל בשאר יתרת מאי מהני הגנת החריץ אי אמרינן כל יתר כנטול דמי ולכן נ"ל דאין לסמוך אזה הטעם ומ"מ המיקל לא הפסיד שהרי כמה גאונים מכשירים יתרת מקמא ע"כ:
מ סָעִיף ו פחותה מכעלה הדס. ע"ל ס"ק ז':
מא סָעִיף ז מאונות הימין. וכב"י אבל אם חסר בשמאל אף אם נמצא ורדא בשמאל אינה משלמת לכ"ע והב"ח חלק עליו ע"ש:
מב סָעִיף ז הורדא משלמת וי"א כו'. כתב הב"י והפרישה והב"ח דטעם פלוגתתן דהרמב"ם וסייעתו אזלי לטעמייהו דמכשרי יתרת מקמא אלמא מקמא ודרי דאוני חדא מילתא היא ורש"י וסייעתו לטעמייהו אזלי דיתרת מקמא טרפה עכ"ד ולפ"ז כ"ש אם לא נמצא ורדא כלל רק אונא מקמא דמשלמת להמחבר וסייעתו ולפ"ז צ"ל דהר"ב דכתב דהכי נהוג כרש"י וסייעתו לאו מטעמייהו דאלו אינהו מטרפי יתרת מקמא והר"ב ס"ג כתב דנוהגים להכשיר יתרת מקמא ושאין לשנות המנהג אלא היינו מטעם דקי"ל חסרה הורדא טרפה א"כ אם תצרף לאונה ה"ל חסרה וכן מבואר בבדיקת הר"ץ בשם הרב ובשם הר"ר אביגדור ולפ"ז אם היה יתרת דאוני מקמא באופן שכתבתי בס"ק י"ז משלמת לכ"ע מיהו ק"ק לפ"ז דא"כ הא דכתב הר"ב וי"א דאינה משלמת היינו מטעמא דפסלי יתרת מקמא ואח"כ מיד קאמר והכי נהוג מטעמא אחרינא גם בד"מ לא הזכיר טעמא אחרינא כלל. ונראה דהרב לא ס"ל כמ"ש הב"י וסייעתו אלא ס"ל דטעם הפוסקים דאינה משלמת הוא משום דס"ל דכיון דלא קיימי בדרי דאוני ממש אין להשלים החסרון וכן משמע מדברי הרב שהביא הר"ץ שם שכתב דיכול להיות דאין מצטרף אע"ג דאם חסרה הורדה כשרה עכ"ל ר"ל דמ"מ אין מצטרף כיון דלא קיימא בדרי דאוני ממש (ומהר"מ בסב"ה השיג על הר"ץ בזה שלא כדת בדברים שאינם נכונים ע"ש) וכן משמע בהדיא בעט"ז וכן משמע באגור שהביא במסקנתו דברי הטור דכשחסרה הורדא או יתרת כשר ואח"כ הביא במסקנתו דברי המכשירים יתרת מקמא ואח"כ הביא במסקנתו דברי הסמ"ק דאינו משלים הורדא לחסרון דאונא ודו"ק ולפ"ז אפילו יתרת דאוני לא משלים כגון אם הורדא כתיקונה ויש ג"כ אצלה יתרת מקמא לא משלים לדידן:
מג סָעִיף ח ואם סדק כו'. וכתב מהרי"ו ודוקא כשהסדק עומד במקומו הראוי להיות אבל שאר סדקים אינם מועילים עכ"ל ומביאו מהרש"ל פא"ט סי' ל"ה:
מד סָעִיף ח ויש מכשירין בהיכר או סדק כל שהוא כו'. ומהרש"ל שם כתב וז"ל ואני אומר כדברי הרמב"ם ולפי דעתי שאף רש"י מודה לו כי מה מועיל היכר סדק ס"ס יש חסרון באונה בשלמא היכא דדמיא לאופתא שכולה דבוקה א"כ היכא דהוי היכר משהו חזינן דהכי רביתייהו אבל בחסר אונא א' או ב' אין להתיר בהיכר סדק אם לא שיש הפרש כשיעור אונא דהיינו כטרפא דאסא עכ"ל ובדברי הרשב"א ור"ן ומרדכי ואשר"י וטור נראה להדיא דאין לחלק בין כולה דבוקה לאונה א' או ב' וכ"נ מדברי הב"י ומדבריו כאן וכ"נ מדברי הר"ב בד"מ ובהג"ה גם לפי מ"ש הר"ן דטעמא דרש"י דכיון דאיכא היכירה נראה דאין כאן חסרון אלא דסריכה בכסדרן מבואר דאין חילוק והשתא ל"ק מ"ש מהרש"ל דמה מועיל היכר סוף סוף יש חסרון באונא דכיון דאיכא היכר נראה דהיו האונות כתיקונן אלא דנסרכו כסדרן ואין כאן חסרון גם אין סברא כלל לחלק בהכי ודוק וכן פסק הב"ח:
מה סָעִיף ח האונא התחתונה כו'. ומהרש"ל שם חולק אכל זה וז"ל ואני אומר דשום סימן לא יועיל להוכיח שדבוקות האונות מה בכך אה"נ דדבוקות הן ומ"ה פסולה דדמי לאופתא ולא יצא מכלל אופתא אם לא בהיכר סדק והיכר חיתוך האונות וכ"ש שלא יועיל מה שאומרים הבודקים המומחין שיש לכל אונא ואונא סמפון בפני עצמו וא"כ רואין אחר הסמפונות אם הם כדרכן ובמקומן מכשירין אפילו בלא סדק ושוב מצאתי כן בגליון בשם מהרא"ק ולא נהירא אף שאומרים המומחין שכך קבלו כדפי' עכ"ל ואולי מהרש"ל לא קאמר אלא כשכל האומא דבוקה אבל כשהריאה כתיקונה אלא שתי אונות דבוקות וכה"ג אפשר להכשיר ע"י סמפון דהא השתא לאו מטעמא דדמיא לאופתא אתינא עלה אלא מטעם חסר וכיון דיש סמפון נראה שהיתה אונה בפני עצמה אלא דסריכה בכסדרן וכ"כ מהר"מ בסמח"ב דדברי מהרא"ק הן אמורים דוקא בב' אונות אבל לא באומה דבוקה כולה ע"ש והיינו דכתב הר"ב ע"י סמפון הרגיל להיות באונה וכן בדברי מהרא"ק שהובא בד"מ והר"ן איתא שתי אונות הדבוקות יחד כו' אם יש להן ב' סמפונות כו' ואפשר דסימן דארוכה ועבה דקאמרי מהרי"ו והר"ב נמי בכה"ג הוא דכל הריאה היא כתיקונה אלא דאונה התחתונה היא דבוקה ואף שדברי מהרש"ל מראין לאסור בכל ענין שהרי פשט לשונו משמע דמשיג גם אמהרא"ק דמיירי בב' אונות מ"מ כיון דבהא נסתר טעמו דמהרש"ל והר"ב סובר כן וכן נהגו כל הבודקים וכן נמצא בכל בדיקות האחרונים אין להחמיר אבל כשכל הריאה דבוקה בהא ודאי אין להכשיר ע"י סימפון וכה"ג רק בהיכר סדק וחיתוך וכמו שנתבאר:
מו סָעִיף ח י"א דבגדיים וטלאים כו'. וכ' בסמח"ב וצ"ל דהיינו דוקא כשאין לו היכר אונות לגמרי אבל אם צד אחד יש לו רק בצד השני אין לו נראה שיש לו דין אופתא כמו בגדולים ונ"ל שאין נקראין רכים לענין זה רק תוך ל' ללידתן וגם נגררין אחר אמן שמניקתן דהא מצינו גבי בכור שאין נקראין טלאים לטפל בעליהם עמהם קודם שיתנו לכהנים רק עד ל' יום אבל לאחר ל' יום אע"פ שנגררין אחר אמן ומניקתן אפ"ה חשיבי כגדולים נ"ל עכ"ל ומן הסתם אמרי' דהוא לאחר ל' יום דהיא גופא קולא גדולה היא להקל בדבר שלא נמצא בש"ס ופוסקים והבו לה דלא להוסיף עלה אלא בידעינן בודאי דהוא תוך ל' אבל מספק אסור:
מז סָעִיף ט ויש נוהגין להטריף. וכ"כ הר"ץ ושאר אחרונים שכן נוהגין וכ' הב"ח דל"ד למ"ש בסעיף ד' נמצאת אונה יתירה בסוף שפולי אומה כשרה וכ"כ בהג"ה דזה מקרי בדרי דאונות (וכ"כ הר"ץ) דשאני התם דהאונות הן כתיקונן ובמנינן וא"כ בליטה זו לא גרע משאר יתר העומד בדרי דאונא אבל בחסר אונא אחת אין בליטה זו משלמת החסרון וכן מחלק מהרש"ל פא"ט סי' ל"ד ובס' מעדני מלך הניח זה בצ"ע:
א סָעִיף ב אוני. פירושו לשון אוזן ואומה לשון אם דהיינו הגדולה שהאונות נפרדות ממנה והיא עיקר הריאה כן כתב הרא"ש עינוניתא דורדא פי' אינוניא דהיינו אונא קטנה דורדא על שם קלישותה ואדומה. רש"י:
ב סָעִיף ב צורות האונות כו'. הני דינים שבהג"ה זאת הביא רש"ל וכתב עליהם וז"ל ותמה אני מה סמך יש לאלו החילופי' ולהוסיף טריפות על מה שלא הוזכר בתלמוד אפי' ברמז דהא לא קאמר אלא ה' אוני אית לה לריאה ג' מימין וב' משמאל אבל כל הני חילוקים מאן דכר שמייהו שיהא נופל שם חילוף עליהם ואין זה אלא השחתת ממון ישראל עכ"ל וכתב מ"ו חמי ז"ל ומ"מ נראה היכא דליכא הפסד מרובה אין להורות היתר במה שנהגו לאיסור אע"ג דמדינא ליכא איסורא עכ"ל. וכתב רש"ל בשם בדיקות שאם הורדא גדולה מאונא שאצלה דהיינו אונא הסמוכה לאומה טריפה ויפה כתב דהא שמה עינוניתא ואם היא גדולה כל כך אין שם הזה עליה ע"כ לשונו. עוד כתב דאם האומה למעלה והאונות למטה דטריפה. ונ"ל דבמקום דאיכא עוד ריעותא אע"פ דלא מטריף בשבילה מכל מקום מצטרף בהדי ריעותא דלעיל וטריפה:
ג סָעִיף ב והורדא אם חסרה כו'. הטעם כיון דיש במקצת בהמות ובמקצת אין להן אין להטריף בשום שינוי דורדות. שינתה תוארה וצורתה כתב רש"ל פירוש כשהיא משוכה כאונה ולא עגולה דודאי באונה אין קפידא אם אינה משוכה וחדודה דדוקא בעינוניתא אמרינן שינתה תוארה טרפה דדיני טרפות תלויים בדרכי גידול הריאה וקים להו לרבנן דאונה פעמים עגולה ופעמים חדודה אבל ורדא דינא עגולה עכ"ל האגור ועוד מ"כ שאם העינוניתא עגולה כולה בלי חריץ שהיא טרפה שהרי תוארה ידוע ולפי תוארה קראוה בשם זה עכ"ל:
ד סָעִיף ב בין נמצאו שני ורדות כו'. לכאורה קשה הא כתב רמ"א בסעיף ג' דמנהגנו להכשיר כל יתרת מקמא ונראה דכאן אין הפסול משום יתרת אלא כיון דיש יתר וכל יתר כנטול דמי אם כן חסירה הורדא הראויה להיות וכן בשינתה מקומה דהיינו שעומדת בצד שמאל והטור כתב בשם הרא"ש דטרפה מטעם יתרת ולפ"ז היה לנו להכשיר דהא יתרת מקמא היא אלא דאנו אוסרים בזה מטעם דהוה חסרה הורדא במקום הראויה להיות ולפ"ז אין טריפות דורדא אלא כששניהם במקום הורדא ואין להם שורש אחד כעובי אצבע אחר הנפיחה ומ"מ אם משכחת אונה יתירה בפנים אפי' במקום הראוי להיות ורדא אין כאן פסול דב' ורדות אין כאן דצורת האונה אינה דומה לורדא כמ"ש התוספות בפרק א"ט גבי ההוא ביני ביני כו' וה"ה אם נמצאו ב' ורדות א' בימין ואחד בשמאל דלא שייך יתר כנטול דמי כיון שאין היתרת עומדת במקום הראוי לה דוגמא לזה אמרינן גבי יתרת רגל בסי' נ"ה סעיף ד' ומטעם יתרת אין פסול דהא מקמא היא וכבר העיד עלינו רמ"א שהמנהג להכשיר בכל יתרת מקמא דמשמע אפילו שלא בדרי דאוני כנ"ל:
ה סָעִיף ב שורש אחד. מ"כ בשם א"ז אע"פ שאין עובי אצבע שם וכתב ע"ז חכם אחד מ"מ משך השורש בעינן כאצבע בין שני הורדות ולי נראה דשיעור גובה השורש של שניהם קודם שמתחלקים צריך שיהיה כאצבע:
ו סָעִיף ב וכל אלו הדברים כו'. זה לא קאי אמ"ש בנמצא חסירה או שני ורדות או שינתה מקומה דטרפות זה הוזכר ברש"י ובתוס' פא"ט אלא אשאר דינים שזכר בהג"ה קאי. ורש"ל כתב להכשיר בדינים האסורים מחמת הכיס שזכר רמ"א דהא לא אידכר כיס בגמ' ובשינתה תוארה כתבתי כבר בסמוך בשמו דטרפה ועל דין הפוך שזכר רמ"א כאן דטרפה באם הורדא הפוכה והיינו שדרכה שיש לה חריץ מכוון נגד החיתוך שבין אונה לאומ' וגבה נגד הלב ופני' נגד הכליו' ואם נתהפכה כגון שהחריץ נגד הלב וגבה נגד החיתוך טריפה כן כתוב בבדיקות שלנו וכ' רש"ל ע"ז ולזה אין טעם וריח מאחר שלא שינתה צורתה ולא מקומה רק שהחריץ הפוך מה בכך אין זה אלא איבוד ממון ישראל ואי איישר חילי אבטליניה עכ"ל :
ז סָעִיף ד דזה מקרי בדרי דאוני. עיין מה שכתבתי בסעיף ט' מזה:
ח סָעִיף ה דדוקא למעלה מחציה כו'. בבדיקות מהרי"ו הביא ע"ז ב' פירושים הא' פי' החצייה הוא לצד חוד האונה אבל אם נמצא לצד שורש של אונה טרפה ולפ"ז יהיה שיעור החצי ברוחב האונה. וי"א דאף באורך האונה משערין דהיינו אותה החצי ברוחב שהכשרנו לאו כולו אלא דוקא חצי ארכו דהיינו נגד הקנה אבל לא החצי הב' שהוא לצד הריאה כנ"ל פי' דברי מהרי"ו וכן ראיתי לרש"ל שפירש כן ויש להחמיר כסברא אחרונה:
ט סָעִיף ה בכל צד ג' או ד' כו'. כתב רש"ל דמ"ש בליקוטים שאין להכשיר רק עד עשרה אונות בב' צדדים דהיינו ה' בכל צד ולא יותר הוא דעת מבהיל ואי אתי לידי אקנה משופרי שבו:
י סָעִיף ה מצטרף. בהג"ה אשר"י כתב מעשה שהיה בימין ב' אונות גדולות והג' ניכר בה חיתוך כדי להכשיר על ידו והיה שם שינוי אחר שבצד שמאל היו ג' אונות ואסר רב אחאי והשיב ר"י לא ידעתי למה אסר אם לא קבל מרבותיו כי נ"ל היתר גמור עכ"ל וכתב רש"ל ונראה להחמיר כרבותיו של רב אחאי ונראה) שגם רמ"א מחמיר בזה דאיכא תרתי לריעותא:
יא סָעִיף ה נקרא גבשושית וכשרה. ואם למעלה או למטה חד ככובע טרפה ב"י ומ"כ דאם הוא רחב למטה ועגול למעלה כשר:
יב סָעִיף ה ושוה לשאר הריאה. משמע דאם היה קצרה מהגומא דטרפה דאז לא הוה פיצול אלא יתרת:
יג סָעִיף ה אבל מקמא כו'. פי' אם יש פצול שתחתיה גומא אמרינן כיון בהתחיל להתפצל סופו להתפרק לגמרי אבל אם אין שם גומא נתבאר לעיל דמנהגנו להכשיר יתרת מקמא. אם נמצא יתרת בערוגה שהיא למעלה מהאונות סמוך לשדרה לפנים מן הריאה מ"כ דכשר ולי נראה דטרפה שזהו נכלל טפי בכלל על גבו שאמר התלמוד ממה שנכלל בגוואי:
יד סָעִיף ח שאין לה חתוכה דאונא. כתב רש"ל בשם הג"ה אחת מעשה היה ברינו"ס ששחטו פרה שמינה וכשבדקוה לא מצאו בריאה לא אומא ולא אונא ולא ורדא ולא שום סדק רק היתה כולה חלקה והיתה כחתיכת בשר אחד והיה שם בודק אחד והוא היה מגודל בין חכמי עסטרייך ולקח סכין חד וחתך בקרום העליון פי' באותו הלבוש והכיסוי העליון שנתקרס עליה ופתח אותו בנחת והי' קולף אותו ופשטו בנחת ומפרידו כולו מעליה אז ראו אותה הריאה כשאר הריאו' והכשירוה ואמר שראה מעשה כזה בעסטריי"ך והכשירוה חכמי עסטריי"ך ועיין מ"ש בס"ס ל"ט:
טו סָעִיף ח ואם היא דבוקה לאומא לגמרי כו'. בהגהות הר"ץ כתב לחלק דדוקא באונא לאומא אמריני כן ולא באונא לאונא דשם לא מהני סימנים אלו והגהות אחרות חולקים עליו דדינם שוה וכ"נ עיקר:
טז סָעִיף ח דבקטנות לית להו. לפ"ז נראה דאם בצד א' יש להם חיתוכי דאוני ובצד השני אין להם דטרפה דכאן אין לומר מחמת קטנות לית להו:
יז סָעִיף ט שלמטה מן הורדא מקרי שלא בדרי דאונא. לכאורה יש לאסור גם ההוא דסעיף ד' מן טעם זה אבל לא משמע כן לשון רמ"א שלא כתב שום חילוק ונראה הטעם דלעיל כשר ממ"נ אי הוה שם בדרי דאונא פשיטא דכשר ואי לא הוה בדרי דאונא מחמת שהורדא חולקת ומסיימת שיעור האונות מ"מ כשר מטעם דהוה כמו יתרת מקמא כיון שאינו על גבה כמ"ש ב"י משא"כ כשיש לפניך חסרון אונא בבירור ואתה צריך להשלימו בתשלומין ברור דשמא מיקרי שלא בדרי דאונא ואין כאן תשלומין של חסר וכן ראיתי לרש"ל שפסק בכאן לאיסור וההיא דסעיף ד' להיתר. כתב מו"ח ז"ל מעשה בא לפני כמה פעמים בריאה שלא היה לה שום ריעותא אלא שבצד שמאל יצאה בליטה מן האומה בחיתוך שבין אונא לאומא ממש במקום שדרך הורדא להיות עומד כנגדו בצד ימין ואותה בליטה היה לו כיס גמור ומונח בתוכו ולא ה"ל צורת ורד כלל וגם היתה שוה לאומא מצד קמא כאילו היתה חתוכה ממנו והכשרתיה משום דאותה בליטה לא היתה לא יתרת מקמא ולא ורדא יתירה ואין כאן ריעותא אלא מצד כיס ואין סברא לאוסרה מכח זה כו' עכ"ל ונ"ל אפילו היה לה צורת ורד אין כאן איסור דמקרי יתרת מקמא וכשר לדידן ואין איסור שני ורדות אלא כששניהם עומדים בימין במקומם הראוי ואין כעובי אצבע ביניה' כמ"ש לעיל והכיס ודאי אין אוסר דלא מצינו שבשביל כיס יתר יהי' איסור כנ"ל: כתב רש"ל אם היתרת של הריאה עומדת בדרי דאונא ונוטה לצד חוץ מעט על ידי הנפיחה טרפה אבל הב"י כ' דדוקא בליטה יתרה אבל נתעקמה והולכת למעלה כשר כיון שמושרשת במקום כשר:
א סָעִיף ב לריאה. פי' אונה לשון אוזן. ואומה לשון אם דהיינו הגדולה שהאונות נפרדות ממנה והיא עיקר הריאה ועינוניתא דורדא מיקרי ע"ש קלישותא ואדמומיתא רש"י בחולין:
ב סָעִיף ב מהשמאל. וכתב בש"ך אפילו איכא ד' בימין וחסרה אחת בשמאל טריפה דלא כתורת חיים דמכשיר בזה:
ג סָעִיף ב טריפה. וכתב בש"ך וה"ה נמי ד' בשמאל וג' בימין הוי חליף וטריפה:
ד סָעִיף ב וטריפה. וכ' מהרש"ל תמה אני על אלו הטריפות שהזכיר רמ"א מה שלא נזכר בתלמוד שלנו אלא ג' בימין וב' בשמאל ואינו מטריף אלא החילוף שהוזכר בש"ס וכתב הב"ח שיש לסמוך על דברי מהרש"ל במקום הפסד מרובה. וכ"כ הפר"ח וז"ל אנן מכשרינן בכה"ג. ואם האונה אמצעית גדולה מהאונה עליונה של ימין כשרה. וכן אם בצד ימין יש ד' אונות ובאונה העליונה היתה אונה קטנה והאונה אמצעית היתה גדולה יותר מהאונה הסמוכה לאומה דכשר עכ"ל. ועיין בס' ע"י מאלו הדינים. כתב בתשובת נ"ש סימן נ"ה הפסד מועט הוא כבד של תרנגולת ושל יונה וכל מה שהוא יותר מזה הוי ה"מ. ומי שלבו נוקפו נ"ל כל מה שהפסיד בקרן קצת יתר משתות הוי ה"מ בלי ספק. ויש לחלק בין עני לעשיר דאינו אצלו ה"מ אלא ביותר משתות עכ"ל. וכ' עוד מהרש"ל שאם הוורדא גדולה מהאונא שאצלה דהיינו אונא הסמוכה לאומה טריפה. וכתב בט"ז דיפה כתב דהא שמה עינוניתא ואם היא גדולה כל כך אין שם הזה עליה. וכתב עוד אם האומה למעלה והאונות למטה דטריפה וכתב בט"ז דנראה לי דבמקום דאיכא עוד ריעותא אע"ג דלא מטריף בשבילה מ"מ מצטרף בהדי ריעותא דלעיל וטריפה:
ה סָעִיף ב שתים. אפילו אינה עומדת זו אצל זו ש"ך. ודוקא שיש להן ב' כיסין אבל אם הא' מונח בכיס והשני אין מונח בכיס אף שאותו שמונח בכיס אין לו תואר ורד והב' יש לו כשר אף לדידן (ד"א דף ק"ו):
ו סָעִיף ב ורדות. וכ' בט"ז ואע"ג דקי"ל בסעיף ג' דיתרת מקמא כשר צ"ל דכאן מטרפינן מטעם דכל יתר כנטול דמי ולפי זה אין טריפות הוורדא אלא כששניהם במקום הוורדא ואין להם שורש אחד כעובי אצבע אחר הנפיחה ומ"מ אם משכחת אונה יתירה בפנים אפילו במקום וורדא אין כאן פסול דב' וורדות אין כאן דצורת האונה אינה דומה לוורדא וה"ה אם נמצא ב' וורדות א' מימין וא' משמאל דכשר דלא שייך לומר יתר כנטול כיון שאין היתר עומדת במקום הראוי לה. דוגמא לזה אמרינן גבי יתרת הרגל בסי' נ"ה סעיף ד' ומטעם יתרת אין לפסול כיון דמקמא היא דכשרה אפילו שלא בדרי דאוני עכ"ל:
ז סָעִיף ב חסרה. וכתב בד"מ דאם היא פחותה מעלה של הדס לאחר נפיחה טריפה:
ח סָעִיף ב מקומה. פי' שדרכה לעמוד למטה מהאונות ויש לה חריץ וכשנופחין הריאה החריץ מכוון נגד החיתוך שבין אונה לאומה וגבה כנגד הלב ופניה כנגד הכליות ואם נהפכה שהחריץ נגד הלב או גבה נגד החיתוך טריפה אבל אם החריץ הפוך מעט כנגד האונה או למטה לאומה כשרה מהרי"ו. ומהרש"ל כתב מה בכך שהחריץ הפוך אין זה אלא איבוד ממון של ישראל ויש לבטל מנהג זה. וכ' פר"ח שיפה כתב. עיין בשחיטת אחרונים והב"ח כתב היכא דליכא הפסד מרובה אין להורות היתר במה שנהגו איסור:
ט סָעִיף ב טריפה. וכתב בש"ך בשם האגור אם אין לה חריץ כתואר הוורדא טריפה ואם היא גדולה כאונה הסמוכה לאומה או שפחותה מעלה הדס בנפיחה או שינתה תוארה שהיא משוכה וחדודה כאונה ולא עגולה יש להטריפה וכ' בש"ך דנראה לו דאפי' היא גדולה רק כמו האונה האמצעית של ימין טרפה מיהו ראיתי הרבה בודקים מקילים בענין זה ולא מטריפין אלא כשהיא גדולה כ"כ כאונה הסמוכה לאומה ונראה דאפילו למאן דמכשיר יתרת מקמא סעיף ג' מ"מ שינתה תוארה וגדולה כ"כ טריפה דהוי כמו חסרה הוורדא דזה אונה היא ולא וורדא עכ"ל:
י סָעִיף ב אצבע. ופי' הש"ך דאין חילוק בין בגסה בין בדקה לעולם משערינן בעובי אצבע. פי' עובי אצבע ר"ל דשיעור גובה השורש של שניהם קודם שיתחלקו צריך שיהיה כאצבע:
יא סָעִיף ב סדק. בשורש הנשאר אפילו יש בשניהם תואר ורדא כשר. מהרמ"ט:
יב סָעִיף ב הפוך. פי' דיש להם שורש א' דאלו אין להם שורש א' אפילו שניהם אינם הפוכים טריפה דהוי כשני וורדות:
יג סָעִיף ב כשר. וכתב בש"ך אבל אם שניהם שוים טריפה ואינו כשר עד שההפוכה תהיה קטנה משאינה הפוכה עוד משמע שם בדברי הר"ץ דשינתה תוארה דינה כהפוכה בזה. אם ב' ורדות כנ"ל נסרכין זה לזה ממעכין לפי המנהג שלנו שאנו ממעכין אף בגנב לבודקן:
יד סָעִיף ב טריפה. והטעם כתבו האחרונים משום דאז ודאי שינתה הוורדא מקומה פורתא וכתב בש"ך בשם מהרש"ל דאפי' אין לו כיס כשר וכ"ש אם יש לו ב' כיסים או שאינה מונחת בכיס אלא שכל הבודקים נהגו להטריף וקשה להקל נגד המנהג אלא בהפסד מרובה וגבי מי שיש לו ב' כיסים מביא בהג"ה דדוקא יתר בצד ימין הוא טריפה משום דכל יתר כנטול דמי וכתב שכן נוהגים בק"ק קראקא וכתב מהר"ם שם וז"ל ונ"ל דוקא כשאין להכיס שבשמאל חלק וורדא דאל"כ אסור משום יתר וורדא אבל מדברי הט"ז לעיל משמע אף בזה כשר מאחר שאינה עומדת במקום הראוי לה כמו גבי רגל:
טו סָעִיף ב כשרים. וכתב בש"ך אף למאן דמכשיר יתרת מקמא מיהו בשני וורדות או חסירה או שינתה מקומה טריפה. וההפרש שנדע איזה יתרת דוורדא ואיזה יתרת מקמא. הוא כשיש לה תואר וורד ממש אפי' עומדת היתרת בצד שמאל הוי יתרת דוורדא אבל כשאין לה תואר וורד ממש בענין שיש להחשיבו ליתרת יש להכשיר כיון שאינה עומדת במקום הורדא וכן אפי' אינה עומדת במקומה ואין לה תואר וורד ממש ויש לה כיס בפני עצמה הרי ניכר ששני וורדות הן וטריפה אבל אם אין לה תואר וורד כלל אף דיש לה כיס כשר. וט"ז כ' כשנמצא ב' וורדות דטריפה הטעם דכל יתר כנטול דמי ולפ"ז נ"ל שאין להטריף משום ב' ורדות אלא בששניהם עומדים במקום הראוי להיות ורדא ואין להם שורש כעובי אצבע אחר הנפיחה. ומ"מ אם משכחת אונה יתירה בפנים אפי' במקום הראוי להיות ורדא ואין לה צורת ורדא שאין פסול כאן באשר דשני ורדות אין כאן משום דצורות האונות אינו דומה להיות ורדא. וה"ה אם נמצא ב' ורדות א' בימין וא' בשמאל לא שייך כנטול דמי כיון שאין היתרת עומדת במקום הראוי לה עיין סי' נ"ה סעיף ה'. מצאתי כ' בכנה"ג בכוי שקורין בופו"ל דרכו להיות לו ב' ורדות וכן לרוב חיות השדה וכשירין אבל לשאר דינים הן סרכא בוורדות או לתואר וורדא ורחוקה והפוכה ולכל שאר טריפות הם כמו בהמה רק לענין יתרת דעינוניתא דאין להטריף בהם. וכ' הב"ח שמעשה כזה בא לידו כמה פעמים והכשיר ואם עומדת במקום הוורדא ממש קבלתי מפי אמ"ו דנוהגין להטריף אם יש לה תואר ורד קצת אבל אם דומה ממש לאונה יש להחשיבו יתרת מקמא ואם יש לו שורש א' ע"ל בזה הסעיף. ומ"ש רמ"א גבי חסר קצת מוורדא דיש לבדוק באומה של שמאל יש להגיה ימין וכן בת"ח דהא אם נמצא העינוניתא לצד שמאל טריפה. והש"ך דוחה דבריו ע"ש:
טז סָעִיף ב וטלאים. וכתב בש"ך דמזה הלשון משמע לכאורה דאפילו בגסה דינא הכי כיון שנמצא לפעמים בגדיים וטלאים אבל בגליון שהביא הר"ץ איתא דדוקא בגדיים וטלאים אבל לא בגסה. ולענין דינא כתב הר"ץ שם ע"ז שאין אנו נוהגים כן אלא בכל שינתה מקומה אנן מטריפים אפילו בגדיים וטלאים ונ"ל הטעם כיון שהוא דבוק לאומה הוי ליה יתרת בעלמא ואין לו לעינוניתא דורדא כלום ואם יש עליו כיס א"כ ודאי ורד הוא אבל הוא ורדא בפני עצמו ולדעת הט"ז ממ"ש בס"ק ד' משמע דכשר אם יש עוד ורד בצד שמאל וכ' עוד שהר"ר ליברמן שוחט מפראג כ' בבדיקות שלו דעינוניתא צריך תואר ורד ואם אין לו תואר ורד אין בכך כלום לפי דעת מהר"ם שכתב אם חסירה הורדא קצת ואותה חתיכה נמצא באונה או באומה כשרה ומסתמא אם חסרה חתיכה ממילא אין לה תואר ורד ולדעתי אם כך נהג האכיל כל ימיו טריפות לישראל שהרי כבר כתבתי בשם כל הפוסקים דאם אין לה תואר ורד טריפה אבל באמת אין דינים אלו סותרים זה את זה כלל כי קבלתי מאמ"ו כשחסר מקצת הורדא ונמצא כך באונה או באומה אז מצטרפין יחד ונראה לעין שיש תואר ורד בין שניהם וכה"ג כתב מהר"ם דאם נמצא שני ורדות בשורש א' שאינו כעובי אצבע ואין לה תואר ורד אלא בצירוף מכשירין כי חשוב כחדא ועוד שגם בהנשאר מיירי שיש לה תואר ורד וכדכתב רמ"א דיש מכשירים אם יש לה תואר ורד בשורש שלה:
יז סָעִיף ב מקומה. וכתב הש"ך בשם הר"ץ אם יש לו שורש א' אע"פ שנתקטנה ואין שם יותר אפ"ה כשר וכתב עוד בש"ך שבבדיקות חולק על דין זה וטעות הוא כי דברי הרמ"א הן עיקר:
יח סָעִיף ב ענין. זה לא קאי אנמצא חסירה או ב' ורדות או שינתה מקומה דטריפות זה הוזכר ברש"י ותוס'. אלא קאי אשאר דינים שזכר הרמ"א. ט"ז. נוהגין שלא לאכול הורדא משום מיאוס מ"מ אם נמלח עם שאר בשר מותר כ"כ דמש"א. אם נמצאת הורד נקובה אע"פ שהכיס שלה סותמה טריפה ע"ש סי' ט"ז וכ"ג. והא דב' כיסין טרפה דוקא כשיש כותל א' לשניהם דאי אמרינן יתר כנטול דמי ליכא שום כיס. אבל רחוקים זה מזה דיש לכל א' כיס בפ"ע כשר כנה"ג. ושמעתי מבודק מומחה דוקא כשהעיניניתא נהנית משתיהן כגון שמונחין זע"ז והורדא מונחת בשתיהן וגם שיש לכל כיס גיד בקצותיו בשפה ואם חסר א' מכל אלו כשרה ע"ש דף צ"ה. אם הכיס של ורדא מדוחק שא"א לורד לצאת אלא ע"י פתיחה אע"ג דאין שם סירכא ובועה טריפה ולא מהני נפיחה דמש"א דף קע"ג. וכתב בש"ך בשם מהרש"ל בבדיקות כל מה שכתבו להקל בין בחילופים שלא הוזכר בש"ס או בגדלות דעינוניתא דורדא היינו דוקא דליכא שום ריעותא בריאה במלתא אחריתא אבל אם אית ביה ריעותא אפילו במילתא שאנו מכשירים מ"מ מאחר דאיכא צד חומרא להטריף לאיזה מאן דהוא אפילו דלא כהלכתא מ"מ בכל דהו מצטרף לסייע ידי האוסרים ואמרינן לקותא היא וטריפה:
יט סָעִיף ג טריפה. משמע מדברי הפוסקים דאם נמצא יתרת דצריך לנפחה לראות אם נוטה לקמה או לגבה (ש"ך). וכתב עוד בש"ך ודוקא בליטה יתירה כט"ד אבל נתעקמה והולכת למעלה כשר כיון שעומדת במקום הכשר בשביל שבולטת לחוץ לא מטרפא (ואם נמצא יתרת בערוגה שהיא למעלה מהאונות סמוך לשדרה לפנים מן הריאה מצאתי כתוב דכשר) ול"נ דטריפה דזה נכלל ודאי בכלל ע"ג שהוזכר בש"ס. ט"ז:
כ סָעִיף ה כשרה. וכתב בש"ך וה"ה יתר מט"ד (מ"ש שכן דרכה להתפצל פי' מפני דוחק החזה) (מהרמ"ט):
כא סָעִיף ה טריפה. וכתב בט"ז בבדיקות יש על זה ב' פירושים. האחד פי' החציה הוא לצד חוד האונה אבל אם נמצא לצד שורש האונא טריפה ולפ"ז יהיה זה השיעור החצי ברוחב האונא ויש אומרים אף באורך האונא משערין דהיינו אותו החצי ברוחב שהכשרנו לאו כולו אלא דוקא חצי ארכו דהיינו נגד הקנה אבל לא צד השני שהוא לצד הריאה וכן פי' מהרש"ל ויש להחמיר כסברא אחרונה (ואנו נוהגין שמודדין כך נוטלין אונא של שמאל וסומך אצל האונא עליונה של ימין ובמקום שכלה אונא של שמאל משם ואילך נקרא צד חוד דהיינו לצד הראש וכשירה ומן מקום שמגעת אונא של שמאל ולצד הריאה היא נקראת למטה ואם שם הפיצול טרפה) (ע"י):
כב סָעִיף ה כשר. וכתב מהרש"ל דמ"ש בליקוטים שאין להכשיר אם נמצא בכל צד ה' הוא שטות ואי אתי לידי אקנה משופרי שבו עכ"ל (ובהגהת מהרי"ו מטריף ורש"ל וב"ח מכשירין ופר"ח כתב ואני אומר דכל שבצד ימין איכא תלתא אונא כדינא מה איכפת לן אם יהיה יותר בצד שמאל דלא מיקרי חלוף אא"כ יש חסרון בצד ימין ולפיכך המיקל בזה לא הפסיד ע"ש ובב"י):
כג סָעִיף ה להטריף. וכתב בש"ך ואם נמצא בצד שמאל ג' אונות וסדק לא הוי כד' אונות ומשמע דאפי' בריאה אחת מצטרפין להכשיר אבל לא להטריף כגון אם יש בצד שמאל אונא וג' סדקים אמרינן דסדק א' מועיל להכשיר והאחרים אינן כלום לחשבו חליף לטרוף ולא אמרי' ממה נפשך אלא אין חוששין בסדקין כלל להטריף מיהו כתב בט"ז אם יש בצד ימין ב' אונות וסדק ויש עוד ריעותא בצד שמאל דהיינו שיש בצד שמאל ג' אונות יש להטריף (ור"י פסק להתיר ורש"ל וב"ח אוסרים ופר"ח כ' דאין זה עיקר אלא יש להתיר בפשיטות וכ"כ ר"י וש"ך בנה"כ):
כד סָעִיף ה אינה. וכ' בש"ך פי' דוקא להטריף אבל להכשיר לא גרע מסדק דכשר:
כה סָעִיף ה וכשרה. וכתב בש"ך וה"ה אם נמצא עגול למעלה ג"כ כשר אבל אם נמצא למעלה או למטה חד ככובע הוי יתרת וטריפה ב"י וד"מ:
כו סָעִיף ה וכשרה. דה"ה כשמגיע לדופני הבהמה יורד לגומא ואין צריך להתחכך בדופנה וכשר (מהרמ"ט). וכ' בט"ז אבל אם קצרה מהגומא טריפה דאז לא הוי פיצול אלא יתרת (ופר"ח וש"ך בנה"כ חולקים על ט"ז דלאו למעוטי קצרה מהגומא דהגם דיתרת היא מ"מ ס"ס אין עתידה להתפרק. אלא אתי למעוטי כשהיתה ארוכה יותר מהגומא דאז הוי טריפה):
כז סָעִיף ה וטרפה. וכתב בש"ך ולא דמי ליתרת מקמא דכשר דהתם יתרת אונא הוא והוא חזק אבל פיצול שנתפצל מגוף הריאה סופו להתפרק וטרפה אבל אם אין גומא תחתיה מנהגנו להכשיר שזהו יתרת מקמא ש"ך ט"ז וכ' ע"י וצריך לידע שאין הפיצול טריפה אלא כשהי' כמו ט"ד דוקא לאחר נפיחת הריאה דכשהיא גדולה כ"כ אז בודאי סופו להתפרק. אבל יתרת ע"ג ערוגה טריפה אף כשאינה גדולה כט"ד באשר שהוא מתחכך בצלעות ע"ש בדין פיצול סימן א' וסי' ד':
כח סָעִיף ה מרובה. וכתב בש"ך וכל זה לדעת הפוסלין יתרת מקמא אבל במקום שמכשירין פשיטא דגם זה כשר ע"כ. וצ"ע שהרי פיצול מקמא טריפה אפילו אם יתרת כשר כמ"ש לעיל וא"כ קשה על רמ"א שכתב שדינו כמו פיצול בגומא ואין לסמוך בזה כו' ואפשר דס"ל שמאחר שעומד כנגד החריץ והחריץ מגין עליו דינו כמו פיצול בגומא מגבה וצ"ע:
כט סָעִיף ז משלמת. וכתב בש"ך אבל בשמאל אם חסר אונה אחת אף אם ורדא בשמאל אינה משלמת לכ"ע והב"ח חולק על זה:
ל סָעִיף ז נהוג. והטעם איתא בש"ך משום דאינה עומדת בדרי דאונא אע"ג דקי"ל דכשר יתרת מקמא ולפי זה אפילו יתרת אונא מקמא אינה משלמת גם יש להטריף ולומר דאינה משלמת דא"כ הוי חסר הורדא וטריפה ועיין דמש"א דף ק"ז. וכתב בט"ז ס"ק י"ג אם נמצא יתרת בערוגה שהיא למעלה מהאונא סמוך לשדרה לפנים מן הריאה מ"כ דכשר ול"נ דטריפה שזהו נכלל טפי בעל גבה שאמר בתלמוד (וכתב עוד מ"ש רמ"א בשני ורדות שיש להם שורש א' שהוא כעובי אצבע מ"כ אע"פ שאין עובי אצבע שם וכ' ע"ז חכם א' מ"מ משך השורש בעינן כאצבע בין שני הורדות ול"נ דשיעור גובה השורש של שניהם קודם שמתחלק צריך שיהיה כאצבע):
לא סָעִיף ח טריפה. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל מעשה היה ברינוס ששחטו פרה שמינה וכשבדקוה לא מצאו בריאה לא אומה ולא אונה ולא ורדא ולא שום סדק רק היה כולה חלקה והיה כחתיכת בשר א' והיה שם בודק א' והוא היה מגודל בין חכמי עסטרייך ולקח סכין חד וחתך בקרום העליון פי' באותו הלבוש והכסוי העליון שנתקרם עליה ופתח אותו בנחת והיה קולף אותו ופשטו בנחת והפריד כולה מעליה אז ראה אותו הריאה כשאר הריאות והכשירוהו ואמר שראה מעשה כזה בעסטרייך ועיין ס"ס ל"ט:
לב סָעִיף ח כשרה. וכתב בש"ך ודוקא כשהסדק עומד במקומו הראוי להיות אבל שאר סדקים אינן מועילים עכ"ל מהר"ם ורש"ל ואם האונא שאצל האומה חסרה קצת והאומא יותר גדולה ממה שרגילה וכשנופחין הריאה אז ממלא החסרון ויהיה שוה כראוי כשרה אבל אם היתה קטנה ממה שרגילה טריפה דמש"א דף ק"ח ע"ש עוד מדינים אלו:
לג סָעִיף ח להטריף. ומהרש"ל מחלק וס"ל דאם כולה דבוקה א"כ היכא דהוי היכר משהו חזינן דהכי רביתייהו אבל בחסר אונא לא מכשרינן בסדק כ"ש אלא כשהוא כשיעור ט"ד והש"ך חולק עליו ומסכים לדברי רמ"א דאין חילוק אלא לעולם מכשרינן בסדק כ"ש וכ"כ הב"ח:
לד סָעִיף ח וכשירה. וכתב בט"ז דה"ה בין אונא לאונא נמי מהני סימנים אלו:
לה סָעִיף ח היכר. ומהרש"ל חולק על כל אלו הסימנים ואינו מכשיר אם נראה הפרש כט"ד וכתב בש"ך דאין להחמיר אם לא כשכולה דבוקה דהוי כמו אופתא אבל כשהריאה כתקונה רק שב' אונות דבוקות יחד יש להכשיר ע"י סמפון ובהגהת מהר"ץ מחלק דדוקא מאונא לאומא מועיל הסמפון ושאר סימנים ולא מאונא לאונא דבזה לא מהני סימנים אחרים ואפילו הסמפון לא מהני והגהות אחרות חולקין עליו דדינם שוה וכ"נ עיקר. ט"ז:
לו סָעִיף ח בהדייהו. וכתב בש"ך ואין להתיר אם לא תוך ל' ללידתן בודאי וגם נגררין אחר אמם דתרוייהו בעינן אבל אחר למ"ד יום אף דנגררים אחר אמם ומניקתן חשיבי גדולים ופר"ח כתב דאין לסמוך על הני י"א. אבל מן הספק אמרינן שהוא לאחר למ"ד יום. וכתב עוד אם בצד א' של הטלה יש לו אונות כדרכו ובצד השני אין לו יש להטריף אף בגדיים וטלאים:
לז סָעִיף ד נוהגים. וכתב בש"ך ולא דמי למ"ש בסעיף ד' דאם נמצא בסוף שפולי אומא דכשירה דשאני התם דהאונות הם כתיקונן והוי כיתרת בדרי דאוני אבל בחסר אונא אחת אין בליטה זו משלמת החסרון וכתב הב"ח מעשה בא לידי כמה פעמים בריאה שלא היה לה שום ריעותא אלא בצד שמאל יצאה בליטה מן האומא בחיתוך שבין אונא לאומא ממש במקום שדרך הורדא להיות עומד כנגדה בצד ימין ואותה בליטה היה לו כיס גמור ומונח בתוכו ולא היה לו צורת ורד כלל (וגם היה שוה לאומה בצד קמא) כאילו היה חתוך ממנה והכשרתיה משום דאותה בליטה לא היה לו יתרת מקמא ולא ורדא יתירה ואין כאן ריעותא אלא מצד כיס ואין סברא לאוסרה מכח זה עכ"ל. וכתב עליו הט"ז שנ"ל אפי' היה לו צורת ורד אין כאן איסור דמקרי יתרת מקמא וכשר לדידן ואין איסור שני וורדות אלא כששניהם עומדים בימין במקומם הראוי ואין כעובי אצבע ביניהן והכיס וודאי אינו אוסר דלא מצינו שבשביל כיס יתר יהיה איסור (ומיהו ק"ק שהרי כתב לעיל ואוסר בשני כיסין ואפשר דוקא אי קאי במקום הורדא ודו"ק). וכתב מהרש"ל אם היתרת של הריאה עומדת בדרי דאונה ונוטה לצד חוץ מעט ע"י הנפיחה טריפה אבל הב"י כתב דדוקא בליטה יתירה אבל נתעקמה והולכת למעלה כשר כיון שמושרשת במקום כשר עכ"ל:
א סָעִיף ב ששינתה מקומה. עבה"ט ועיין בספר באר יעקב העלה לענין נמצא חריץ הפוך דבבהמת ישראל ואיכא הפסד מרובה יש להתיר אף הבהמה ומכ"ש להתיר החלב והסכימו עמו החברים ע"ש ועיין מזה בשו"ת זכרון יוסף חלק יו"ד סימן ב' וסימן ג' באריכות. [ומ"ש הבה"ט סק"ד בשם ת' נ"ש הפסד מועט הוא כו' עמש"ל סימן ל"א סק"ב מזה]:
ב סָעִיף ב ואם לא נמצא לה כיס. עיין בשו"ת ארבעה טורי אבן סימן י"ט דאם ניקב הכיס נקב מפולש כ"ע מודים דכשרה והסכים עמו אביו הגאון מוהר"ר אלעזר רוקח ז"ל ע"ש:
ג סָעִיף ב כיס. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל העתיק בשם ש"ך דבהפ"מ יש להקל. ונראה שהבין מ"ש הש"ך בסוף ס"ק י"ד דבהפ"מ יש להתיר קאי גם אתחלת דבריו באם חסר הכיס או שאינה מונחת בכיס ולענ"ד נראה מסידור לשון הש"ך דלא קאי רק ביתר כיס אבל בהנך אין להתיר אף בהפ"מ וכן פירש הפמ"ג. ועיין בתשובת פרי תבואה סימן ס"ב שהוא מסופק בזה איך הוא הפירוש בדברי הש"ך והוא פוסח על שתי הסעיפים והעלה לדינא דאם חיתה הבהמה י"ב חודש ראוי להכשיר בהפ"מ אפי' גוף הבהמות וכ"ש הגבינות שנעשו ממנה ע"ש:
ד סָעִיף ב דכשר. עיין בתשובת שבו"י ח"ב סוף סימן ס' דאין להקל אלא בשעת הדחק או הפ"מ ע"ש. ועיין בתשובת בית אפרים חיו"ד סימן י"ג וי"ד בענין זה הרבה חידושי דינים ע"ש באריכות:
ה סָעִיף ב אף על פי שאין לה תואר ורד. [עיין בתשובת ח"ס סימן ל"ב מבואר שם דהרמ"א כאן מיירי אף אם בראשה חדודה כצורת אונה ע"ש]:
ו סָעִיף ג לגבה טריפה. [עבה"ט מ"ש ודוקא בליטה כו' ועיין בשמ"ח סעיף י"ג דמשמע מדבריו דעיקום הנוטה כשיעור ט"ד קורא לה בליטה וטריפה. ומה שהוא פחות מזה קורא לו עיקום קצת וכשר ע"ש. והביאו ג"כ בפמ"ג ועיין בת' ח"ס סי' ל' שהאריך בזה ודעתו להורות דבעיקום לית לן בה אפילו כט"ד ורק בליטה ממש טריפה אם היא כט"ד. והגדר בזה מה נקרא בליטה או עיקום. נראה דכל שהיא מושרשת כראוי בדרא אחד עם האונות ורק למעלה בגובהה וחודה נוטה לגבה מקרי עיקום ושריא אפילו יתר מט"ד דמבואר דאין חילוק בין ט"ד ליתר מט"ד. אמנם אם במקום שרשה היא מתעבה ובולטת גם חוץ למקומה לגבה ואדרבה למעלה היא הולכת ביושר ולא מתעקמת אלא למטה במקום שרשה בולטת לחוץ זה הוא בליטה וטריפה אם הבליטה היא כט"ד משא"כ באונה שאינה יתרת כשירה אפילו בכה"ג ע"ש שהאריך להביא ראיות לפי' זה ושכן עיקר לדינא רק המחמיר לעצמו תע"ב]:
ז סָעִיף ה דרכה ליפצל. עיין בתשובת גבעת שאול סימן נ"ו שמעשה בא לפניו שנמצא באונא זו על חודה ממש באותו צד שלצד הקנה בליטה קטנה פחות מט"ד והיתה שוה ממש לאונא שעלתה בנפיחה בשוה רק שסירכא יוצא מאותה בליטה לשומן החזה והסירכא עברה ע"י מיעוך והכשיר וכתב שאין לאסור משום תרתי לריעותא דכיון שדרכה ליפצל לא מקרי ריעותא כלל ע"ש עוד:
ח סָעִיף ה דדוקא למעלה מחציה. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קנ"ז שהעלה דבחציה ולמעלה יש להכשיר בין אם היא מקמא או מגבה אבל מחצי ולצד מטה אם היא מגבה טריפה אבל מקמא ראוי להכשיר ע"פ שאלת חכם דלא כשחיטות מהר"ץ שכתב דאף מחציה ולמעלה דכשר דוקא מגבה אבל מקמא יש מטריפין לפי שמתפרקת וכ"כ בשחיטות גבול בנימין אבל הוא טעות ואין לחוש לזה וכתב דאין זה בכלל דברים המותרים כו' כי השוחטים לומדים השחיטות וסוברים כאילו ניתן מסיני כו' וכתב שהסכימו עמו כל חכמי העיר להכשיר ביתרת מקמא באשר שהרבה בהמות נמצאו כך ויש הפסד מרובה ע"ש ועיין בפמ"ג. [ועיין בתשובת ח"ס סימן ל"ח שכתב בזה וז"ל אם הוא יתרת מקמא ממש אוסר בתב"ש סק"כ. ואם עומד על החוד ממש וע"י נפיחה נראה דהשורש נוטה מקמא לכאורה טריפה כמו בשארי אונות שהיתרת נוטה לגבה ה"ה הכא במקמא ודוקא שהשורש נוטה ולא החוד בעלמא אמנם הבודקים מומחים שבכאן אמרו לי דאפי' היה השורש נוטה לקמא באונא העליונה צריך שיובחן זה בעוד הריאה בתוך הבהמה כי שם היא נדחקת במיצר החזה בחייה וכשמוציאים אותה רווח לה עלמא ועי"ז נוטה לפעמים השורש למקמא ע"כ צריך להבחין זה בעודה בבהמה במקום דוחקה ודברים של טעם הם עכ"ל]:
ט סָעִיף ה להטריף. עבה"ט מ"ש מיהו כתב בט"ז כו' ועיין בדגמ"ר שכתב דאף הרש"ל וט"ז לא אסרו אלא בכה"ג דאף כי מצטרפת הסדק אכתי יש שוה בשוה בימין ובשמאל אבל אם היה בצד ימין ב' אונות וב' סדקים אף שהיה בצד שמאל ג' אונות ממש מ"מ כיון שע"י הסדקים יש בימין יותר משמאל אפי' לדעת רש"ל וט"ז כשר ע"ש:
י סָעִיף ה אלא פיצול. עיין בתשו' מאיר נתיבים סימן מ"א:
יא סָעִיף ה רק מגבה. עיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן כ"ו שכתב דמ"מ מיחשב ריעותא ואי איכא עוד ריעותא הוי תרתי לריעותא ע"ש:
יב סָעִיף ה אבל מקמא. עיין בפמ"ג בשפ"ד ס"ק נ"ז דאם הפיצול מושרש יפה אפשר להכשיר. ועיין בתשובת פרי תבואה סימן למ"ד וסימן ע' שהוא פוסח על שתי הסעיפים דבסימן למ"ד העלה דטריפה גמורה היא והסכים עמו הגאון מוהר"ש מפוזנן ועוד גדול אחד הורה בה לאיסורא אכן בסימן ע' שם בהגהה צידד להתיר בכה"ג שמושרש יפה וכתב שמ"ש בסימן ל' לאסור לפי שכבר הורה חכם אב"ד דשם לאסור ולש"ש נתכוונתי לשום אלם פה דוברת על צדיק עתק עכ"ד וע' בתשו' בית אפרים חי"ד סימן ז' וסימן ח' ויו"ד שהאריך הרבה בזה והעלה שחלילה להכשיר בזה ואפילו בלא גומא רק שניכר מעניינו שהוא פיצול ומכ"ש כשיש גומא והאריך שם לבאר הסימן שנדע אם הוא פיצול או יתרת והתרעם שם על שחיטות זבח שמואל שכתב להכשיר בזה אם הפיצול עב וחזק שנתן מכשול לרבים והסומך עליו הוא מאכיל טריפות בישראל ונזכר שם ששלשה גאוני עולם בדורו הורו בזה ג"כ לאסור וגם התרעם שם על תשובת פ"ת הנ"ל במ"ש ולשם שמים נתכוונתי כו' ע"ש. ועיין עוד בתשובות הנזכרות ובתשובת הר הכרמל חי"ד סימן ו' ובתשובת מאיר נתיבים סימן מ"א מ"ש עוד בענין פצול מקמא ע"ש באריכות:
יג סָעִיף ה וסופו להתפרק וטרפה. עיין בתשובת נו"ב חיו"ד סימן י"א שכתב דכה"ג באונא עליונה שרי מפני שהגרגרת מחזיקו וגם אינו מתחכך בגרגרת כיון שגומא יש תחתיה וע"ש עוד. וכן כתבתי לעיל סק"ו בשם אא"ז בעל פנים מאירות ז"ל:
יד סָעִיף ח סדק כמראה הפרש. עיין בתשובת גבעת שאול סימן ע"ה שמעשה בא לפניו בריאה של כבש שחסרה אונה אמצעית של ימין והיה סדק כמראה הפרש ביניהם וע"י מקרה אירע שחתכו הריאה ולא נמצא שם במקום החסרון רק סמפון אחד וראוי הי' להיות שני סמפונות כי כל אונא יש לה סמפון בפ"ע וע"כ אונא א' היא והאי סדק לאו כלום הוא וכתב דזה אינו דסמפון לא מהני רק להקל היכא דלא נמצא סדק אבל לא להחמיר היכא דנמצא סדק ולא נמצא סמפון ע"ש:
טו סָעִיף ח היכר סימנים אלו. עיין בתשובת ב"א חיו"ד סימן י"ב בריאה שהיתה חלוקה לצד ימין ונמצא שם סדקים והאמצעית הנראית ע"י סדק היא גדולה מהארוכה ועבה ומבואר לעיל סעיף ב' בהגה"ה דאם האונה האמצעית של ימין גדולה מהתחתונה טריפה אמנם היה שם באמצע אונא האמצעית הנ"ל עוד סדק קטן פחות מכט"ד וע"ש שהעלה בזה להכשיר:
א סָעִיף ב כשהבהמה כו'. רש"י:
ב סָעִיף ב צורות כו'. כ"ז בכלל חליף:
ג סָעִיף ב והורדא אם חסרה. מדסבר ר"א למטרפיה ש"מ דלאו אורחיה בהכי. רש"י:
ד סָעִיף ב או אם כו' או כו'. לא יהא אלא יתרת וכשר מקמא כמ"ש לקמן:
ה סָעִיף ב ובמדינות כו'. שהוא בכלל חסיר כיון שדרכו להיות בכל הבהמות:
ו סָעִיף ב בין כו'. כמ"ש נ"ח ב' כל יתר כו':
ז סָעִיף ב או ששינתה מקומה. שהתוס' והר"ן הקשו על מ"ש שם ההוא ביני ביני כו' מהא דאמרינן ביני ביני טרפה וכתבו כגון שאין צורתה דומה לוורדא או שאינה במקומה וז"ש ג"כ למטה וכן אם שינתה תוארה כו' ואף דכ"ז לסברת הפוסלים יתרת מקמא מ"מ אף להמכשירים חסרה הורדא:
ח סָעִיף ב אם כו' ויש כו'. כמ"ש גבי דקין נ"ח ב':
ט סָעִיף ב אע"פ כו'. ר"ל באותו שורש דאין חוששין בסדקין להטריף כמ"ש בס"ה בהג"ה:
י סָעִיף ב ואם אחד כו'. קאי אשורש אחד. ש"ך:
יא סָעִיף ב הוורדא דרכה כו'. סובר דכ"ז בכלל שינתה צורתה:
יב סָעִיף ב או שיש לה כו'. כנ"ל משום דכל יתר כו':
יג סָעִיף ג ניתוספו האונות כו'. כמ"ש שם וה"מ מגואי אבל כו' ומדלא חילק מגואי גופא ש"מ דמגואי בכ"מ כשר:
יד סָעִיף ג והוא כו'. ממש"ש אפי' כטרפא כו' ומשמע דוקא כטרפא דאסא וכמ"ש בפ"ב דברכות (ט"ו א') ופ"ג דפסחים ופ"ט דחולין ומינה מיל הוא דאינו חוזר כו': (ליקוט) אבל אם היא כו'. אע"ג דקאמר אפי' דוקא קאמר כמ"ש בפ"ב דברכות ומינה מיל כו' ובפ"ט דב"ב (קמ"ו א') א"ר דוקא דינר כו'. ת"ה (ע"כ).
טו סָעִיף ג ויש מחמירין כו'. כמש"ש אבל ביני ביני כו' ולא קאמר ולא היא דההוא ביני ביני כו' אלמא דלא הדר ביה מסברא הראשונה והא דקאמר וה"מ מגואי לא רצה להאריך ולחלק בגואי עצמו ומילתא דפסיקתא נקט:
טז סָעִיף ד נמצאת כו'. אפי' להפוסלים יתרת מקמא כמש"ו בהג"ה. ב"י:
יז סָעִיף ה הא דמכשרינן כו'. דאל"כ הוי חליף:
יח סָעִיף ה ואם נראה כו'. דאף באופתא מכשרינן כמ"ש בס"ה:
יט סָעִיף ה אונה שנתפצלה כו'. כמש"ל בס"ב ודוקא להכשיר כנ"ל:
כ סָעִיף ו אחת מהאונות כו'. ממש"ש אפילו כטרפא כו' משמע הא פחותה מזה כמאן דליתא דמי.
כא סָעִיף ז חסרה כו'. עי' בה"ג ור"ל דלשיטתו מקמא ובדרי דאוני חדא מילתא הוא:
כב סָעִיף ז וי"א כו' והכי נהוג. ולא מטעמם דאינהו ס"ל יתרת מקמא פסול והוא פוסל משום חסרון הוורד ועש"ך:
כג סָעִיף ח האונא התחתונה כו'. דבכ"ז יצא מכלל אופתא דאופתא אין לה היכר לגמרי. שם:
כד סָעִיף ט אם בצד כו'. כמש"ל בס"ד:
כה סָעִיף ט ויש נוהגין כו'. משמע דוקא כאן ועט"ז וש"ך:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.