א הָרֵיאָה יֵשׁ לָהּ שְׁנֵי קְרוּמִים, נִקְּבוּ זֶה בְּלֹא זֶה, אוֹ זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה, כְּשֵׁרָה, עַד שֶׁיִּנָּקְבוּ שְׁנֵיהֶם זֶה כְּנֶגֶד זֶה (טוּר בְּשֵׁם רשב"א). הַגָּה: וְיֵשׁ מַטְרִיפִים בְּנִקְּבוּ זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פא"ט וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם וְא"ו הָאָרֹךְ וְעוֹד פּוֹסְקִים), וְהָכֵי נָהוּג.
ב אֲפִלּוּ נִגְלַד (פֵּרוּשׁ נִקְלַף) קְרוּם הָעֶלְיוֹן כֻּלּוֹ, כְּשֵׁרָה, אֶלָּא שֶׁצְּרִיכָה בְּדִיקָה. הַגָּה: מִיהוּ אִם נִמְצָא בּוּעָה עַל מָקוֹם שֶׁנִּקְלַף הָעוֹר הָעֶלְיוֹן יֵשׁ לְהַטְרִיף, כִּי הוּא כִּקְרוּם שֶׁעָלָה מֵחֲמַת מַכָּה (בְּדִיקוֹת יְשָׁנִים). יֵשׁ אוֹמְרִים אִם נִפְּחוּ הָרֵאָה וְנִקְרַע הַקְּרוּם מֵחֲמַת הַנְּפִיחָה, טְרֵפָה, (בַּבְּדִיקוֹת).
ג נִקְּבָה וְעָלָה בּוֹ קְרוּם וְנִסְתָּם, טְרֵפָה.
ד רֵאָה שֶׁנִּשְׁמַע בָּהּ הֲבָרָה כְּשֶׁנּוֹפְחִין אוֹתָהּ, אִם נִכָּר הַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ נִשְׁמַע הַהֲבָרָה מוֹשִׁיבִין עָלָיו רֹק אוֹ תֶּבֶן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אִם יִתְנַדְנֵד, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא נְקוּבָה וּטְרֵפָה; וְאִם לֹא נִכָּר הַמָּקוֹם, מוֹשִׁיבִין אוֹתָהּ בְּמַיִם פּוֹשְׁרִים וְנוֹפְחִין אוֹתָהּ, אִם בִּצְבֵּץ הַמַּיִם, טְרֵפָה, וְאִם לָאו, בְּיָדוּעַ שֶׁקְּרוּם הַתַּחְתּוֹן בִּלְבַד נִקַּב, וְהָרוּחַ מְהַלֵּךְ בֵּין שְׁנֵי הַקְּרוּמוֹת וּמִפְּנֵי זֶה יִשָּׁמַע בָּהּ קוֹל הֲבָרָה בִּשְׁעַת נְפִיחָה, וּכְשֵׁרָה. הַגָּה: וְאִם שָׂמוּ אוֹתָהּ פַּעַם אַחַת בְּמַיִם חַמִּים (אַלִּבָּא דְּכֻלֵּי עָלְמָא) אוֹ קָרִים, שׁוּב אֵין לָהּ בְּדִיקָה אֲפִלּוּ בְּפוֹשְׁרִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן).
ה נִמְצֵאת נְקוּבָה בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לִתְלוֹת שֶׁנַּעֲשָׂה אַחַר שְׁחִיטָה, כְּגוֹן שֶׁהֶעֱבִיר הַטַּבָּח יָדוֹ בְּכֹחַ, אוֹ שֶׁתְּלָשָׁהּ בְּכֹחַ, אוֹ שֶׁלְּקָחָהּ זְאֵב וְהֶחֱזִירָהּ נְקוּבָה, תָּלִינָן לְהָקֵל וּכְשֵׁרָה. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ נְקָבִים הַרְבֵּה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם שִׁנָּיו, תָּלִינָן כֻּלְּהוּ בַּזְּאֵב. הַגָּה: וְלֹא תָּלִינָן בְּיַד הַטַּבָּח אֶלָּא אִם הַנֶּקֶב מָשׁוּךְ, שֶׁדַּרְכּוֹ לִהְיוֹת מִכֹּחַ הַטַּבָּח, אֲבָל אִם הוּא עָגֹל (בד"י בְּשֵׁם מהרי"ל ומהר"י מוּלִין) לֹא תָּלִינָן בַּטַּבָּח, כִּי אֵין דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת עָגֹל; וְכָל נֶקֶב שֶׁהוּא פָּתוּחַ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ"ק דְּחֻלִּין), אוֹ שֶׁהֻשְׁחַר אוֹ אָדֹם סְבִיב הַנֶּקֶב, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מ"כ) וַאֲפִלּוּ הוּא רַק אָדֹם סְבִיב הַצְּלָעוֹת נֶגֶד הַנֶּקֶב, טְרֵפָה, וְלֹא תָּלִינָן בְּשׁוּם דָּבָר דְּוַדַּאי מֵחַיִּים נַעֲשָׂה (שָׁם). וְכֵן אִם נִמְצְאוּ עָלֶיהָ תּוֹלָעִים שֶׁנִּקְּבוּהָ, וְאֵין יָדוּעַ אִם נִקְּבוּהָ קֹדֶם שְׁחִיטָה אוֹ אַחַר שְׁחִיטָה, כְּשֵׁרָה; וְאִם אֵין מָקוֹם לִתְלוֹת וְהַדָּבָר סָפֵק אִם נִקְּבָה מֵחַיִּים, עוֹשִׂים נֶקֶב אַחֵר וּמְקָרְבִין אֶצְלוֹ, אִם הֵם דּוֹמִים, כְּשֵׁרָה, שֶׁכְּמוֹ שֶׁזֶּה נַעֲשָׂה אַחַר שְׁחִיטָה, כֵּן נַעֲשָׂה הָרִאשׁוֹן; וְאִם אֵינָם דּוֹמִים, טְרֵפָה; וְאֵין מְדַמִּין מֵרֵאָה שֶׁל בְּהֵמָה דַּקָּה לְרֵאָה שֶׁל בְּהֵמָה גַּסָה, אֶלָּא מִדַּקָּה לְדַקָּה, וּמִגַּסָה לְגַסָה. (רי"ף וְרַמְבַּ"ם וְרַשְׁבָּ"א וְתוֹסָפוֹת והגה"מ בְּשֵׁם ר"ח). הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין מַקִּיפִין מִבְּהֵמָה זוֹ לִבְהֵמָה אַחֶרֶת (רַשִׁ"י וּבה"ג וְרֹא"שׁ וְטוּר (וַאֲגֻדָּה) וּסְמַ"ג וְר"ן וְר' יְרוּחָם הֵבִיאוּ דַּעַת רַשִׁ"י בַּסוֹף) ; וַאֲפִלּוּ בִּבְהֵמָה אַחַת אֵין מַקִּיפִין אֶלָּא מִגַּסָּה לְגַסָּה, דְּהַיְנוּ מֵאֻמָה לְאֻמָה אוֹ מִדַּקָּה לְדַקָּה דְּהַיְנוּ מֵאוּנָא לְאוּנָא; מִיהוּ בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין אָנוּ בְּקִיאִין וְאֵין לִסְמֹךְ אַהַקָּפָה כְּלָל לְהַכְשִׁיר (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים). (ומהרי"ל וּשְׁאָר אַחֲרוֹנִים).
ו נִקַּב אֶחָד מֵהַסִמְפּוֹנוֹת (פי' קָנִים הַחֲלוּלִים שֶׁבְּתוֹךְ הָרֵאָה) שֶׁבִּפְנִים לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן בַּמָּקוֹם שֶׁמִּתְפַּצְּלִים זֶה מִזֶּה וְאֵין בָּשָׂר בֵּינֵיהֶם, טְרֵפָה, שֶׁחֲבֵרוֹ קָשֶׁה וְאֵינוֹ מֵגֵן עָלָיו; אֲבָל נִקַּב לִבְשַׂר הָרֵאָה, הַבָּשָׂר מֵגֵן עָלָיו וּכְשֵׁרָה.
ז הָרֵאָה שֶׁנִּשְׁפְּכָה כְּקִיתוֹן וּקְרוּם הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּהּ קַיָּם שָׁלֵם בְּלֹא נֶקֶב, אִם הַסִמְפּוֹנוֹת עוֹמְדִין בִּמְקוֹמָן וְלֹא נִמֹּחוּ, כְּשֵׁרָה, וְאִם נִמֹּק אֲפִלּוּ סִמְפּוֹן אֶחָד, טְרֵפָה. כֵּיצַד עוֹשִׂים, נוֹקְבִים אוֹתָהּ וְשׁוֹפְכִין אוֹתָהּ בִּכְלִי שֶׁהוּא שׁוּעַ בָּאֵבֶר, אִם נִרְאֶה בָּהּ חוּטִים לְבָנִים בְּיָדוּעַ שֶׁנִּמֹּקוּ הַסִמְפּוֹנוֹת וּטְרֵפָה; וְאִם לָאו, בְּשַׂר הָרֵאָה בִּלְבַד הוּא שֶׁנִּמֹּק, וּכְשֵׁרָה; וְהוּא שֶׁיְּהֵא מִחוּי הַמַּיִם זַךְ, אֲבָל אִם הֵם עֲכוּרִים אוֹ סְרוּחִים, טְרֵפָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין אֲפִלּוּ בַּעֲכוּרִים וּסְרוּחִים (הָרֹא"שׁ וְהָרַשְׁבָּ"א וְהרז"ה וְהָרַ"ן וְטוּר וְסה"ת וּסְמַ"ג וְהגה"מ וְכָל בּוֹ סִימָן ק"א וע"ל ר"ס ל"ז) ; וּמִי שֶׁהוּא בָּקִי לִבְדֹּק שֶׁלֹּא נִמֹּחוּ הַסִּמְפּוֹנוֹת, יָכוֹל לִסְמֹךְ עֲלַיְיהוּ לְצֹרֶךְ הֶפְסֵד מְרֻבֶּה.
ח חָסֵר מִגּוּף הָרֵאָה וְלֹא נִקְּבָהּ, כְּשֵׁרָה; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג לְהַכְשִׁיר אִם הַחִסָּרוֹן כְּכָ"ף פְּשׁוּטָה, אֲבָל אִם הַחִסָּרוֹן כְּכָ"ף כְּפוּפָה כָּזֶה כ, אִם יוּכַל לְהַנִּיחַ בַּגּוּמָא הַהִיא אֶצְבַּע אֲגוּדָל, מִקְרֵי חִסָּרוֹן וּטְרֵפָה; וְאִם לָאו, כְּשֵׁרָה. וְכָל זֶה כְּשֶׁנִּרְאֶה הַחִסָּרוֹן מִבַּחוּץ לְאַחַר הַנְּפִיחָה, אֲבָל אִם הִיא מִבַּחוּץ כִּשְׁאָר רֵאָה אֶלָּא שֶׁנֶּחְסַר מִבְּשָׂרָהּ מִבִּפְנִים, אֲפִלּוּ מַחֲזִיק הַחִסָּרוֹן עַד כְּדֵי רְבִיעִית, כְּשֵׁרָה, יֶתֶר מִכָּאן טְרֵפָה (מהרי"ו וּבְדִיקוֹת יְשָׁנִים וּרְאֵה מַעֲשֶׂה וש"ס וְטוּר וּפוֹסְקִים וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד).
ט הָרֵאָה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ מָקוֹם אָטוּם כָּל שֶׁהוּא (ל' רַמְבַּ"ם פ"ז ד"ו), שֶׁאֵין הָרוּחַ נִכְנָס בּוֹ, וְאֵינוֹ עוֹלֶה בִּנְפִיחָה, מְבִיאִין סַכִּין וְקוֹרְעִין הַקְּרוּם לְבַד (מהרי"ו וב"י בשם מ"כ וְרַשְׁבָּ"א בת"ה) סָמוּךְ מַמָּשׁ לַמָּקוֹם הָאָטוּם, אִם נִמְצָא בּוֹ לֵחָה, מֻתֶּרֶת, שֶׁמֵּחֲמַת הַלֵּחָה לֹא נִכְנָס שָׁם הָרוּחַ; וְאִם לֹא נִמְצָא בּוֹ לֵחָה נוֹתְנִין עָלָיו מְעַט רֹק אוֹ תֶּבֶן אוֹ נוֹצָה, אִם נִתְנַדְנֵד, כְּשֵׁרָה, שֶׁהֲרֵי הָרוּחַ בָּא שָׁם; וְאִם לָאו, טְרֵפָה. הַגָּה: וְלֹא מִקְרֵי אָטוּם אֶלָּא כְּשֶׁמַּרְאֵהוּ דּוֹמֶה לִשְׁאָר רֵאָה אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה בִּנְפִיחָה, אֲבָל אִם מַרְאֵהוּ דּוֹמֶה לְמֻגְלָא אֵינוֹ אֶלָּא טִינְרִי וְכָשֵׁר בְּלֹא בְּדִיקָה (הַגָּהַת מַיְמוֹנִי וּסְמַ"ג וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י). וְאַף בְּאָטוּם יִרְאֶה תְּחִלָּה לִתֵּן הָרֵאָה בְּמַיִם פּוֹשְׁרִין, אוֹ לִתֵּן מַיִם פּוֹשְׁרִין תּוֹךְ הַקָּנֶה וּלְנַעְנֵעַ אוֹתָהּ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי) אוֹ לְמַשְׁמֵשׁ הַרְבֵּה בַּמָּקוֹם הָאָטוּם (רוֹקֵחַ), וְלִשְׁפֹּךְ אַחַר כָּךְ מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַקָּנֶה וְאִם עוֹלֶה אַחַר כָּךְ בִּנְפִיחָה, כְּשֵׁרָה; וַאֲפִלּוּ אִם כְּבַר נֶחְתְּכָה הָרֵאָה, אִם יוּכַל לִבְדֹּק עַל יְדֵי שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁיַּעֲלֶה מָקוֹם הָאָטוּם בִּנְפִיחָה יֵשׁ לְהַכְשִׁיר (מהרי"ו וְעָרוּךְ עֵרֶךְ אפי פי' כֵּן פְּחִיזָה דש"ס).
י רֵאָה שֶׁקָּשָׁה כְּעֵץ בְּמִשְׁמוּשָׁהּ, טְרֵפָה. וְהוּא הַדִּין אִם קַלָּה כְּעֵץ, טְרֵפָה (מהרי"ו).
יא רֵאָה שֶׁנִּתְמַסְמְסָה, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּמְצֵאת שְׁלֵמָה וּכְשֶׁתּוֹלִין אוֹתָהּ תֵּחָתֵךְ וְתִפֹּל חֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת, טְרֵפָה.
יב רֵאָה שֶׁנִּמְצֵאת נְפוּחָה כְּמוֹ עִקַּר חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל, אוֹסְרִין אוֹתָהּ מִסָפֵק.
יג רֵאָה שֶׁיָּבְשָׁה, אֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ, טְרֵפָה, וְהוּא שֶׁתְּהֵא נִפְרֶכֶת בְּצִפֹּרֶן. הַגָּה: וְאִם מְשַׂרְטֵט בְּצִפֹּרֶן עַל בְּשַׂר הָרֵאָה וְנִרְאֶה הַשִּׂרְטוּט בְּתוֹכָהּ, מִקְרֵי יָבֵשׁ, וּטְרֵפָה. (מָצָא כָּתוּב וְכֵן הוּא בִּבְדִיקַת הָאַחֲרוֹנִים).
יד צָמְקָה כֻּלָּהּ, אִם מֵחֲמַת בְּנֵי אָדָם שֶׁהִפְחִידוּהָ כְּגוֹן שֶׁשָּׁחֲטוּ אַחֶרֶת לְפָנֶיהָ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, טְרֵפָה; וְאִם בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּגוֹן שֶׁפָּחֲדָה מִקּוֹל רַעַם אוֹ רָאֲתָה זִקִּים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אוֹ מִפַּחַד שְׁאָר בְּרִיּוֹת כְּגוֹן מִקּוֹל שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּשֵׁרָה.
טו כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתָהּ אִם הַדָּבָר סָפֵק מֵאֵיזֶה דָּבָר בָּא לָהּ (דַּעַת הָרַ"ן), מוֹשִׁיבִין אֶת הָרֵאָה בְּמַיִם מֵעֵת לְעֵת; אִם הָיָה זְמַן הַקֹּר, מוֹשִׁיבִים אוֹתָהּ בְּמַיִם פּוֹשְׁרִים וּבִכְלִי שֶׁאֵין הַמַּיִם מִתְמַצִּין מִגַּבּוֹ וְנוֹזְלִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְצוֹנְנוּ בִּמְהֵרָה; וְאִם הָיָה זְמַן הַחֹם, מוֹשִׁיבִין אוֹתָהּ בְּמַיִם צוֹנְנִים, בִּכְלִי שֶׁהַמַּיִם מִתְמַצִּין מִגַּבּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ קָרִים, אִם חָזְרָה לִבְרִיָּתָהּ, הֲרֵי זֶה בִּידֵי שָׁמַיִם אוֹ בִּידֵי הַבְּרִיּוֹת, וּמֻתֶּרֶת; וְאִם לֹא חָזְרָה, בִּידֵי אָדָם הִיא, וּטְרֵפָה (כָּל הַסָעִיף ל' רַמְבַּ"ם שם ד"י). הַגָּה: וְנִרְאֶה דְּאֵין לָנוּ לִסְמֹךְ עַל בְּדִיקָה זוֹ כִּי אֵין אָנוּ בְּקִיאִין בְּכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ בְּדִיקָה, וְאִם נִרְאֶה שֶׁבָּא לָהּ בִּידֵי שָׁמַיִם, אֵין לְהַכְשִׁיר בְּלֹא בְּדִיקָה זוֹ; וּבָזֶה יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל בְּדִיקָתֵנוּ (כֵּן פָּסַק רש"ל).
טז רֵאָה שֶׁהִרְגִּישׁ בָּהּ בְּמִשְׁמוּשׁ הַיָּד שֶׁמַּחַט בְּתוֹכָהּ, אִם שְׁלֵמָה הִיא, נוֹפְחִין אוֹתָהּ, אִם עוֹלָה בַּנְּפִיחָה, כְּשֵׁרָה, בֵּין אִם הִיא דַּקָּה אוֹ עָבָה, בֵּין אִם נִכְנָסָה דֶּרֶךְ חֻדָּהּ אוֹ דֶּרֶךְ קֻפָּהּ (פי' דֶּרֶךְ צַד הָעָב) ; וְאִם הִיא חֲתוּכָה, טְרֵפָה; יֵשׁ עָלֶיהָ קֹרֶט דָּם כְּנֶגֶד הַמַּחַט בַּחוּץ, טְרֵפָה, אֲפִלּוּ הִיא שְׁלֵמָה. הַגָּה: וּבַזְּמַן הַזֶּה יֵשׁ לְהַטְרִיף כָּל רֵאָה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ מַחַט, וְאֵין דָּנִין בָּהּ דִּין שְׁלֵמָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ"ק הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ז וְא"ו הָאָרֹךְ וּמהרא"י שַׁעַר ל'), אִם לֹא בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, אָז יֵשׁ לְהָקֵל וְלִבְדֹּק עַל יְדֵי נְפִיחָה. (ש"ד סִימָן צ"ב בַּהַגָּהוֹת וּבֵית יוֹסֵף וּמַהֲרִי"ל וְכֵן מַשְׁמָעוּת כָּל הַפּוֹסְקִים).
יז מַחַט שֶׁנִּמְצָא בְּסִמְפּוֹנָא רַבָּה דְּרֵיאָה, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בַּחֲתוּכָה, שֶׁלֹּא נוּכַל לִבְדֹּק בִּנְפִיחָה, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר (ב"י בשם ר"ן וְשׁ"ד וּמהרי"ו בִּשְׁעָרִים וְר' יְרוּחָם וְלַאֲפוּקֵי כָּלְבּוֹ וְאו"ה).
א סָעִיף א זה שלא כנגד זה. ששני הקרומים דבוקים זה בזה והרוח לא יבא ביניהם על הרוב ואפילו את"ל שנכנס הרוח בזה ויצא בזה כיון שאינם מכוונים זה כנגד זה לית לן בה עכ"ל ב"י וטעם האוסרין משום דלפעמים הרוח נכנס בזה ויוצא בזה:
ב סָעִיף ב אלא שצריכה בדיקה. כלומר נפיחה ומשמע דוקא בכה"ג שנגלד כולו אבל ניקב אחת מהן א"צ בדיקה וכן משמע מדברי הפוסקים:
ג סָעִיף ב בועה כו'. כ' בסמח"ב אפילו בועה של מים זכים ע"ש:
ד סָעִיף ב הוי כקרום כו'. כלומר שקרום התחתון הוי קרום מחמת מכה:
ה סָעִיף ב י"א שאם נפחוהו כו'. נר' דמיירי שנפחוה כדרכה אבל אם נפחוה יותר מדאי כשרה דאמרינן בעודה בחייה לא היתה נפוחה כ"כ וכן מעשים בכל יום שמכשירין ובבדיקות הר"ץ ושאר אחרונים כתוב וז"ל ואם נשבר הקרום מחמת הנפיחה יבשה היא וטריפה פי' שנשבר הקרום בנפיחה סביב היובש יבש הוא וא"צ בדיקה לראות אם הוא יבש עכ"ל ואפשר דבכה"ג מיירי הבדיקות ישנים והרב הגאון אמ"ו ז"ל פירש דהבד"י והר"ב מיירי כגון דאיכא שום ריעותא בריאה כגון מראה וכה"ג דצריכה לנפחה לראות אם תעלה בנפיחה ואם נשבר הקרום ואין כאן ריעותא טרפה דאמרי' ממ"נ אי דיינין לה כדקודם נפיחה טרפה היא ואי כלאחר נפיחה הא נשבר הקרום ואשתמיטתיה להב"ח בסימן ל"ט סוף סעיף ט"ו דברי הר"ב בהג"ה זו ע"ש:
ו סָעִיף ג ונסתם טרפה. דכל נקובי דטרפות לא מהני להו אפילו סתימא מעליותא ול"ד לריאה שניקבה ודופן סותמתה בסי' ל"ט סעיף י"ח וכן מרה שניקבה וכבד סותמתה בריש סי' מ"א וכן שאר סתימות דמהני דהנהו הויין סתימא דמעיקרא (ר"ל מיד שנעשה הנקב מיד יש דבר לסתום ובדרישה סעיף ב' פירש שהסתימה היא מתחלת בריית הבהמה) אבל הכא הוי סתימא דסלקא לאחר זמן ב"י בשם מ"כ ואו"ה כלל נ"א דין כ"ד ורש"י פא"ט דף מ"ג סוף ע"א:
ז סָעִיף ד במים פושרין. בהפשרת המים של ימות הקיץ שעמדו בבית קצת לאחר שנשאבו ונתחממו קצת מחום האויר טור ורשב"א בת"ה בשם ר"ת ועיטור ובה"ג ומביאו ב"י ג"כ בס"ס זה וע"ל סי' קפ"ח ס"ק י"ד נתבאר דפושרי' היינו כחמימות הרוק. והכלי כתב ר' ירוחם שיהיה מחופה באבר ומביאו ב"י וד"מ והיינו דוקא בימות הקיץ אבל בימות החורף צ"ל דוקא שאינו מחופה באבר כדלקמן סט"ו ע"ש ובה"ג דף קכ"ח ע"ג מצאתי בימות הקיץ יתנם במים קרירי:
ח סָעִיף ד פושרים כו' ואם שמוה כו'. לשון הש"ס בפושרים בחמימי לא דמכווצי (פי' רש"י דכווצי לה והנקב נסתם ואין זו בדיקה יפה) ובקרירי לא דמטרשי (פרש"י מקשים אותה) ואם אין נקב בעליון מותחין כשמתקשה ונעשה הנקב וכ"כ ר' ירוחם והר"ן כתב דמטרשי וסותמים הנקב ונ"ל עיקר כהר"ן וזה דעת הר"ב והעט"ז כתב וז"ל ולא יהיו המים חמים ולא קרים מפני שהחמים מכווצים והקרים מקשים הריאה ומותחין קרום העליון ויטריפנה שלא כדין והלכך אם כבר שמו הריאה בין במים חמים בין במים קרים שוב אין לה בדיקה בפושרים עכ"ל ולא דק דלפי טעם זה פשיטא דמהני בדיקת הפושרים ואדרבה אפילו בדיקת פושרים לא צריך כלל כיון דלא בצבץ בקרים כ"ש בפושרים אלא ודאי כדפי' וכן מבואר בד"מ ושאר אחרונים:
ט סָעִיף ד שוב אין לה כו'. משמע הא מעיקרא מהני אפילו האידנא וכן משמע בעט"ז וב"ח ושאר אחרונים ואע"ג דכתב הר"ב סט"ז והב"ח והעט"ז והאחרונים גבי צמקה הריאה דמושיבין אותה בכלי במים פושרים דא"א בקיאין בבדיקה זו שאני התם דצריך שיהיו בפושרים כל מעל"ע וכן צריך הבחנה איזו קרוי חזרה לברייתא משא"כ הכא מיהו צ"ע דהא גבי סרכא בכסדרן קי"ל לקמן סי' ל"ט ס"ד דמאחר שא"א בקיאין בבדיקה טרפה והשתא הא התם לא נזכר הבדיקה בש"ס ואדרבה רוב הפוסקים והמחבר מכללם הסכימו דא"צ בדיקה אלא דאנן קי"ל לחומרא אפ"ה מטריפין וכן לקמן סי' זה סי"ו גבי מחט א"כ כל שכן הכא שהבדיקה הוזכרה בש"ס ומוסכם מכל הפוסקים וכן קשיא לעיל גבי נגלד קרום העליון בס"ב שצריכין בדיקה דמשמע מדברי הר"ב ושאר אחרונים דכשר אפילו לדידן ואולי יש לחלק דשאני התם דאם איתא דיש נקב כיון שנגלד היה מבצבץ הרבה והיה ניכר לעין כל ובזה אנו בקיאין וכמו כן י"ל כאן כיון דהיא משמעת קול מיהו מצאתי באגודה פא"ט סי' מ"ו שכתב אריאה דמשמעת קול כו' דאנן לא בקיאין בבדיקה:
י סָעִיף ה שהעביר הטבח ידו בכח. ל' הטור כגון שהעביר הטבח ידו או שתלשה בכח והמחבר אזיל לטעמי' שכתב בבית יוסף תיבת בכח קאי נמי אהעביר טבח ידו שאם לא העבירה בכח או שלא היה המקום דחוק ודאי לא תלינן עכ"ל וכן משמעות הפוסקים והסכמת האחרונים:
יא סָעִיף ה או שלקחה זאב. או כלב וכה"ג וכן הוא בפוסקים ורבינו ירוחם נט"ו ח"ג כתב דה"ה עובד כוכבים ומביאו ב"י והב"ח חלק עליו דבודאי זאב וכלב דרכן לעשות נקבים אבל עובד כוכבים למה לו לעשות נקב ואולי זהו דעת המחבר והפוסקים וכל האחרונים שלא הזכירו עובד כוכבים ונ"ל דאף רבינו ירוחם לא קאמר אלא כשידוע שנעשו בה נקבים וקא משמע לן דאע"ג דלא ידעינן אי היו בה נקבים מקודם או לא דלא סמכינן אעדותו דעובד כוכבים מ"מ תלינן הכל בעובד כוכבים:
יב סָעִיף ה תלינן כולהו בזאב. כתב הב"ח הטעם דאמרינן נשך וחזר ונשך ונ"ל מוכח מן הש"ס פא"ט דף מ"ט ונ' ופוסקים דכל היכא דאיכא למתלי בזאב או בטבח כשר בלא הקפה וכן כתב בהגהת מרדכי פרק קמא דחולין בשם רבינו שמחה ומביאה מהרש"ל פא"ט סי' נ' והכי מוכח נמי להדיא מדברי הט"ו ומה שכתוב בכל בו סי' ק"א נגד זה נראה שט"ס הוא ע"ש. עוד כתוב בהגהת מרדכי שם דכל היכי דתלינן אפי') אי מקיפו ולא דמי כשר דסמכינן אחזקה דנשחטה בחזקת היתר עומדת ואמרי' אע"פ ששניהם נעשו לאחר שחיטה זימנין דלא דמי עכ"ל ומביאו מהרש"ל שם:
יג סָעִיף ה וכל נקב שהוא פתוח. ולא מהני ליה הקפה (אפי' במקום שסומכין אהקפה) הכי איתא בהגהת מרדכי שם וכ"פ מהרש"ל שם והכי משמע מדברי הר"ב שכ' דודאי מחיים נעשה והקפה לא מהני אלא כשיש ספק כדמשמע בש"ס שם (דף נ') ורש"י שם להדיא וכל הפוסקים ולפ"ז ה"ה להושחר ואדום:
יד סָעִיף ה או אדום כו'. וכתוב בהגהת בדיקות ומביאו הר"ץ קבלה על הנקבים אם תמצא נקב אדום ורך סביבותיו אז ודאי נקב חדש הוא ותולין ביד הטבח אבל אם תמצא סביב הנקב לבן וקשה כעין שומן אז ודאי קודם השחיטה היתה וטרפה עכ"ל ומ"ש באדום כבר דחה זה הר"ב בד"מ מפני דברי המ"כ שהביא הב"י ואפשר דלא מיירי באדום ממש רק אדום כמראה הריאה:
טו סָעִיף ה וכן אם נמצאו כו'. מלשון הט"ו משמע לכאורה דספיקא מיהא הוי אלא דתלינן להקל דלאחר שחיטה פירש אבל הרמב"ם פ"ו והכל בו ואו"ה כתבו חזקה שלאחר שחיטה פי' וכן ראב"ן כתב ודאי לאחר שחיטה פירש וכן משמע מדברי שאר פוסקים וע"ל ס"ס כ"ה:
טז סָעִיף ה תולעים כו'. מהרש"ל פא"ט סי' נ"א פסק דדוקא כשנמצא התולעת בתוך הנקב או על הנקב שמוכח שהנקב בא מתולעת שניקבה וצריך למצוא דוקא התולע בכל נקב ונקב או עליו ולא רחוק מן הנקב והב"ח הוסיף דבעינן שיהא התולע מקצתה בנקב ומקצתה חוץ לנקב ואין לכל הדברים אלו עיקר והכרח בש"ס ופוסקים ומהר"ם מלובלין בתשובה סי' קכ"ז חולק אכל זה ומסיק להלכה דודאי אם נמצא נקב או נקבים בריאה ולא נמצא על הריאה שום מורנא (פי' תולעים) אין להקל ולא להכשיר ולתלות שע"י המורנא באו ואין לסמוך על הכרת הבודקים שאומרים שהן בקיאין לידע איזה נקב בא מחמת מורנא ואם נמצאים התולעים בפנינו בין נמצאו בתוך הנקבים (עמ"ש ע"ז בס"ק י"ח) או בחוץ על הריאה יש להכשיר וא"צ לדקדק שיהיו התולעים נמצאים דוקא על הנקב או בסמוך לו ממש כי מי יוכל לצמצם כזה אלא כיון שאנו מוצאים התולעים בפנינו על הריאה יש הוכחה גלויה שהנקבים באו ע"י מורנא גם א"צ לדקדק שימצאו כ"כ הרבה תולעים כמספר הנקבים עכ"ד וכן ראיתי נוהגין (והכי משמע נמי לכאורה ממאי דכתבו הפוסקים דבזאב אפילו שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב ודוק):
יז סָעִיף ה שנקבוה כו'. כתב הב"ח דוקא בריאה אמרי' הכי אבל בכרס ודקין וכה"ג אי חזינן דנקובים הן כיון דאתיליד ריעותא חיישינן דלמא מבחוץ באו התולעים מחיים עכ"ד ובה"ג דף קכ"ט ע"א ובראב"ן סי' רמ"ו דבכרס ודקין נמי אמרינן הכי וכן משמע בשאר פוסקים וכ"כ באו"ה כלל נ"א דין ב' דבכל אברים שהנקב פוסל בהן אמרי' הכי לבר במוח (וכמ"ש בסי' ל"א ס"ק ז') ומביאו ד"מ לפסק הלכה וע"ל ס"ס מ"ט:
יח סָעִיף ה כשרה. ז"ל ד"מ ובהג"ה או"ה (כלל נ"א ד"ב) אמנם ר"ג מאור הגולה הצריך להניח הריאה בשמש עד שתתחמם אם יוצאים יותר כשר ואם לאו טרפה והיינו כשחותכין אחר כך הריאה ומוצאים בה יותר תולעים שלא יצאו עכ"ל הג"ה ונראה שאין לאסור מספק (ר"ל אם לא חתכוה אין לאסור מספק שמא עדיין שם תולעים שלא יצאו) דכיון דנשחטה הותרה ובחזקת היתר עומדת אין להחזיק איסור ותלינן לאחר מיתה פירש כנ"ל לדעת רגמ"ה אבל דעת הפוסקים נראה להכשיר בכל ענין ולכן כתבו סתמא דכשר ואפילו בדיקת השמש לא בעי עכ"ל ד"מ ובאמת כן הוא בהגהת או"ה אבל בהלכות טרפות של רגמ"ה גופא שהובא ברוקח סי' שפ"ג איתא בזה הלשון ריאה שיש בה תולעים מניחים את הריאה בשמש אם מתחממים ויוצאים לחוץ כשרה ואם לאו טרפה עכ"ל ונראה דה"פ שיש כאן ריאה שהיא נקובה וניכר שהיא מנקבי המורנא שיש בתוכה תולעים מניחים את הריאה בשמש אם מתחממים ויוצאים לחוץ כשרה דאמרינן האי נקובה ממורנא באו דכי היכא דהשתא פירש לחום השמש לבקש חמימות ה"נ לאחר שחיטה כשהרגישו שחום הטבעי אפס במות הבהמה דחקו לצאת ונקבוה לבקש חמימות וכמ"ש הכל בו דה"ט דאמרי' לאחר שחיטה פירש ואם אין יוצאין לחוץ א"כ מאן לימא לן דפירש לאחר שחיטה דהא חזינן דהשתא לא פרשי לחום השמש וא"כ ע"כ אין טבען של תולעים אלו לפרוש לאחר שחיטה ואפשר שמחיים פירשו או לא נעשו הנקבים אלו ע"י התולעים כלל וכ"כ בשלטי הגבורים על שם) ריא"ז וז"ל ונראה בעיני שאם נמצא התולעת תוך הנקב טרפה שהרי לא פירש מן הנקב ולא נעשה הנקב ע"י התולעת עכ"ל ומיהו מודה ריא"ז דהיכא דיוצא התולעת ע"י בדיקת חום השמש דכשרה אלא מיירי שנמצא בתוך הנקב התולעת ואינו יוצא כלל וכה"ג פירש הב"ח וכן הוא בה"ג ריש דקכ"ט וז"ל ריאה דאית ביה מורנא נעיין אי נפקין ורחשין כשר ואי לא ניתלה לריאה בשמש אי כי חיימא ריאה נפקא מורנא כשרה ואי לא נפקא טרפה עכ"ל והשתא א"ש הא דלא הצריכו הפוסקים בדיקת השמש משום דאינהו מיירי להדיא בנמצאו תולעים על הריאה וא"כ חזינן דפירשו והלכך כיון דפירש מקצת לא אכפת לן תו באינך דלא פירש דהרי נראה לעין דהני ניקבי מורנא נינהו כיון דפירש מקצת וקיימא לן לאחר שחיטה פירשו (ועמ"ש בס"ק ט"ז) אבל רגמ"ה הא קאמר ריאה שיש בה תולעים ולא פירשו כלל ואי לאו דיוצאין ע"י חום השמש הוי טרפה דהא לא קאמרינן בש"ס אלא מורנא לאחר שחיטה פריש משמע דלא כשר אלא כשפריש ולא כשנמצאים בתוך הנקב ולא פרשו כלל וכדכתב ה"ג וריא"ז הלכך מהני בדיקת השמש לקולא דאם יוצאין לחוץ כשרה ובתשובת מהר"מ שם דחה דברי הרוקח וריא"ז בלא טעם ודעתו להכשיר אפי' בנמצאין תוך הנקב ואין יוצאין כלל ותמהני עליו גם מהרש"ל פא"ט סי' נ"א כתב דיש לחוש לדברי הרוקח כי מסתמא קבל כך מרבותיו ואני מוסיף דהרי הן הן דברי רגמ"ה ואיך נדחה דברי רבן של כל הגולה בלא טעם כלל ובפרט שהם דברים ראוים לאמרם וכמ"ש ועוד שבה"ג שכל דבריו דברי קבלה נמי פסק הכי וביותר שר' ישעיה אחרון ז"ל שהיה בעל הוראה ואחרון קאי בשטתיה וכמ"ש:
יט סָעִיף ה מיהו בזמן הזה כו'. ובס' אפי רברבי כתב דהיכא דיש עוד קצת צד להיתר יש להקל:
כ סָעִיף ו אבל ניקב לבשר כו'. והב"ח פי' דברי הרמב"ם וה"ג להטריף אפי' ניקב לבשר וכתב דכך יש להורות הלכה למעשה דלא כמ"ש בש"ע להקל בזה עכ"ל ואין דבריו נראין כלל לפי סוגית הש"ס וכל הפוסקים רש"י והרשב"א והר"ן והרא"ש וטור ורבינו ירוחם ושאר פוסקים כתבו להדיא דבניקב לבשר כשרה ותו דהרי הש"ד כתב בסי' צ"ב אפילו נמצא בה המחט בסמפון או מסמפון לחבירו כשר עכ"ל ואע"ג דמהרא"י בכתביו סי' רט"ו כתב שהוא נגד הש"ס בהא דמכשיר מסמפון לחבירו וכן מהרש"ל ורנ"ש בא"ו שלהם דחיקא להו מילתא טובא ליישב דברי ש"ד בזה מ"מ ודאי דנעלם מהן דברי הרא"ה בס' ב"ה דף ל"ג שהשיג על הרשב"א במה שמטריף מסמפון לחבירו והאריך להוכיח דכל שבתוך הריאה ליכא טרפות כלל בנקב אפי' מסמפון לחבירו ע"ש וזהו ברור דעת הש"ד ואע"ג דכל הנך פוסקים דלעיל לא ס"ל הכי מ"מ כ"ע מודו דניקב לבשר כשר ותו דהרי הריב"ש בסי' קפ"ט והר"מ אלשקר בתשובה סי' ו' מפרשים גם דעת הרמב"ם להכשיר בניקב לבשר ופסקו הכי וכן מהרש"ל פא"ט סי' מ"ו ועוד נ"ל להוכיח שדעת הרמב"ם כן שכתב בפי' המשנה אם ניקב א' מסמפון הריאה ומגיע לחבירו טריפה אלמא דוקא במגיע לחבירו מטריף וגם בדברי בה"ג אין הכרע כלל ע"ש וק"ל וע"ל סעיף ט"ז:
כא סָעִיף ז הריאה שנשפכה כקיתון כו'. משמע אפי' כולה וכן משמע בש"ס ופוסקים ואע"ג דבחסרה אינה כשרה אלא עד כדי רביעית וכמ"ש הר"ב ס"ח צ"ל דגרע חסרה במקום אחד מנשפכה כולה כקיתון וכ"כ מהרש"ל שם סי' מ"א וכ"כ הב"ח:
כב סָעִיף ז ולא נימוח וכשרה. ולא) והובא בתשובת מהר"מ מלובלין שם בל' השואל ומהר"מ השיב לו שם לא מצאתי בפוסקים שכתבו כן על שם ריא"ז כי ספר א"ז הגדול לא נמצא בזמנינו זה עכ"ל ופשוט דמ"ש השואל בשם ריא"ז אין ר"ל ר"י אור זרוע אלא רבי ישעי' אחרון ז"ל שמכונה בכ"מ בשם ריא"ז וכדכת' בשלט"ג עיין שם: חיישינן דלמא ניקבו לחבריה או אפי' שלא לחברי' דהא ליכא בשר להגן דאם איתא דניקבו היה נימוחו. רשב"א ור"ן ושאר פוסקים:
כג סָעִיף ח כשרה. וכתבו הפוסקים המכשירים בעינן שתהא עולה בנפיחה ובספר ת"ח ד' קל"ד ע"א הבין דר"ל שלאחר הנפיחה יהא מקום הגומא שוה ולא דק דהמכשירין מכשרי אפילו ניכר הגומא לאחר הנפיחה והמטריפין לא טרפי אלא כשיש גומא לאחר נפיחה דכל מילי דריאה כשהיא נפוחה משערינן ליה וכן מוכח בדבריהם להדיא ע"ש וכן נראה מדברי הר"ב בד"מ ומ"ש הפוסקי' דבעינן שתהא עולה בנפיחה ר"ל כיון דאית בה ריעותא צריך לראות אם עולה בנפיחה ולא מפקא זיקא וזה ברור:
כד סָעִיף ח ויש מי שאוסר. ובב"י הכריע כהמכשירים וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' מ"א וגם מ"ש האחרונים להטריף בכ"ף כפופה אינו עולה יפה לפי סוגית הש"ס ע"ש גם מהרש"ל חלק ע"ז שם וע"ש:
כה סָעִיף ט הקרום לבד. ולא הבשר דאם לא כן יצא הרוח כשיחתוך האטום ושמא משם ולמטה נטמטם:
כו סָעִיף ט אם נמצא בו ליחה כו'. שמחמת ליחה לא עלתה בנפיחה ובחיי הבהמה היה אפשר שהליחה יוצאת ובב"י וד"מ בשם הרוקח דה"ה לדם עכור או בשר נרקב כשרה:
כז סָעִיף ט ואם לאו טריפה. שהריאה בחיי הבהמה מרחפת על הלב ואם יש בה אטום אינה יכולה להכניס רוח ולהניף. רשב"א. ועוד כתבו הפוסקים טעמים בזה ע"ש:
כח סָעִיף י קלה כעץ. בסמח"ב האריך מאד בזה לפרש מאי היא קלה כעץ ע"ש והיה נראה לכאורה לפרש קלה בטבעה כעץ שדרך העץ קל הוא בטבע שצף על פני המים וכן פי' הב"ח בסי' ל"ח בפשיטות אך נתברר שהחוש מכחיש פי' זה כמ"ש הרבה בודקים שכל הריאות צפים ע"פ המים ופירשו קלה כעץ היינו כעץ נרקב ואמרו שכך הוא מקובל בידם:
כט סָעִיף יד צמקה כו'. שאינה נפרכת בציפורן בעינן דוקא כולה כן משמע בש"ס וכ"כ כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וכתב מהרש"ל פא"ט סי' צ' דרובא ככולה ופשוט הוא והב"ח מטריף אף בצמקה מקצתה וכבר השגתי עליו בספרי ע"ש ומיהו היכא דיבשה אונה שלימה אע"פ שאינה נפרכת בצפורן כתב בהג"א מא"ז בשם בה"ג דטרפה אך מניחים אותו במים וממשמש בה או יתן מים לתוך הקנה אם תחזור לברייתה כשרה וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' כ"ב וכתב הטעם דכיון שצמקה אונה שלימה הוי כחסרה האונה ול"ד לצמקה ריאה מקצתה דחסרון מבפנים לאו שמיה חסרון דלא כב"י וד"מ ונראה דבדיקה דהג"א נוהגת ג"כ עכשיו דהיינו כמו בדיקה שכתב הר"ב ס"ט וכ"כ מהרש"ל שם:
ל סָעִיף טו אם הדבר ספק כו'. זהו דעת הר"ן (לאפוקי הרשב"א שנסתפק בזה) דלא הוזכר בדיקה אלא בספק אבל אם ידוע שבא לה בידי אדם כגון ששחטו אחרת לפניה לא מהני בדיקה וכן כשידוע שבא לה בידי שמים כגון שנראה שפחדה מקול רעם או שאגת אריה וכה"ג א"צ בדיקה וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' צ' דלא כהעט"ז שהשמיט הג"ה זו: ונראה דאין כו'. ולי נראה כל היכא שאין רגלים לדבר שבא בידי אדם תלינן ברוב וסמכינן על בדיקה זו שהרי חזרה לברייתא עכ"ל אפי רברבי ודעת מהרש"ל שם כהר"ב וכן נראה דעת שאר אחרונים:
לא סָעִיף טו ואם נראה שבא לה בידי שמים כו'. ודעת מהרש"ל שם דאם נראה שבא לה בידי שמים אין צריך בדיקה כלל מיהו ודאי היכא דבדקה ולא חזרה לברייתה לכ"ע טרפה דמוכחא מילתא דמקודם לכן הפחידוה ג"כ בידי אדם:
לב סָעִיף טז כשרה בין כו'. לפי שסמפוני הריאה רחבים ואפי' דרך הקופה נכנסת לתוך הסמפון ומשם דוחקת ונכנסת לתוך בשר הריאה:
לג סָעִיף טז יש עליה קורט דם כו'. כתבו הב"י וב"ח שזה נלמד מדין מחט שנמצא בעובי בית הכוסות דלקמן סי' מ"ח וכתב הב"ח ומשמע דאם אין שם קורט דם אפילו ניקב לחוץ כשרה דודאי אחר השחיטה דחק ועבר עכ"ל ותימא דהא אדרבה משמע איפכא דאם איתא כדבריו למה כתבו כל הפוסקים והט"ו נופחין אותה נפיחה זו מה טיבה הלא אם יש קורט דם אפילו עולה בנפיחה טרפה ואם אין שם קורט דם אפילו אינו עולה בנפיחה כשרה אם כן הכל תלוי בקורט דם ולא בנפיחה כלל וכן בש"ס פא"ט (דף מ"ח ע"ב) גבי הא איתא קמן ולא מינקבא לא משמע הכי ע"ש ע"כ נראה דדוקא בבית הכוסות אמרינן הכי דאם אין שם קורט דם אפילו ניקב לחוץ כשרה משא"כ בריאה וכ"כ הפרישה וחילק משום דק"ד מבפנים חשיב כמו מבחוץ ובריאה לא שייך למבדקה בפנים מפני שהמשקים משפשפים תמיד כל מה שבתוכה עכ"ל ועוד נראה לחלק משום דבריאה מתוך שהמחט הולכת תמיד בדוחק בבשר הריאה ואין לה מקום מרווח א"כ אף אם ניקב מחיים לא ימצא קורט דם ועוד אפשר דאין טבעת כל האברים שוה דאין אומרים בטריפות זו דומה לזו וע"ל סי' מ"ח ס"ק ל':
לד סָעִיף טז ואין דנין בה דין שלימה. כי א"א בקיאין בבדיקת נפיחה ומהרש"ל פא"ט סי' מ"ו פסק כמהר"י והמחבר ע"ש וכתב ואיני יודע מה חומרא יש בבדיקה זו כו' ע"ש ונראה להכריע דהיכא דנפחוה ולא הרגישו עדיין במחט רק אח"כ מצאוה בחיתוכה אז יש לנהוג כדברי הר"ף דבהכי איירי הר"ף בהגהת סמ"ק להדיא אבל היכא שהרגישו המחט במשמוש היד אז נראה דמהני בדיקה וכמ"ש כל הפוסקים ואפשר דהר"ף ואו"ה גופייהו מודים בזה והטעם ק"ל ומה גם ששאר הפוסקים כגון הסמ"ג וסמ"ק וכל בו והאגודה אע"פ שכתבו דאנן השתא לא בקיאין בבדיקה כתבו דין דשלימה בסתם וכן מהרי"ל ועוד יש צדדים בזה להתיר ודוק:
לה סָעִיף יז ואפילו בחתיכה כו'. בדברי הפוסקים מבואר דאפי' איתא לריאה שלימה לקמן א"צ לבודקה והר"ב שלא כתב כן היינו משום דקי"ל לקמן ר"ס ל"ט דבכל מקום דאיכא ריעותא צריך לנפחה גם במקצת מקומות נהגו לנפוח כל ריאות כדאיתא לשם ובעט"ז כתב דא"צ לנופחה:
א סָעִיף א שלא כנגד זה כשירה. כמו בקורקבן בסי' מ"ט ולא דמי לושט דסי' ל"ג סעיף ד' דהתם ע"י שהוא מתפשט מתוך האכילה מתרמי אהדדי כמ"ש שם ויש מטריפין סבירא להו דגם כאן כיון שהריאה שואבת כל מיני משקה וגמדא ופשטא ומשמעת קול אפשר דמתרמות אהדדי וע"כ הדבר פשוט דכאן לא אסור אפי' ליש מטריפין אלא אם שניהם מרוח אחת וכמ"ש בסי' ל"ג לענין ושט ק"ו כאן כנ"ל ורש"ל פסק לקולא כדעה ראשונה וכשר כל זמן שאין מבצבץ:
ב סָעִיף ב אפילו נגלד כו'. ל"ד לושט בסי' ל"ג כמ"ש שם סעיף ה' ונראה לחלק עוד דשאני הכא שאפשר להתברר ע"י בדיקה בנפיחה שלא ניקב גם התחתון מה שאין כן בושט שאין שייך כן ועיין מ"ש בסי' ל"ט סעיף ד' דלדידן בזה אסור:
ג סָעִיף ב ונקרע הקרום מחמת הנפיחה. בסי' ל"ט הביא מו"ח ז"ל דברי ד"מ שכתב דין זה וכתב עליו וז"ל ולא נהגו כן ומעשים בכל יום שנשבר מחמת חוזק הנפיחה ומכשרינן לה ולכן לא הביאו הר"ב בהגהת ש"ע עכ"ל ונעלם ממנו בההיא שעתא הג"ה זאת אבל מכל מקום כדבריו כן הוא שכל הבודקים שראינו אומרים כן ונראה שכן הוא מן הדין כיון שאין אנו יודעים היאך היתה הבהמה נפוחה בחייה כדאיתא סי' ל"ה סעיף ה' ע"כ אין לנו להטריף כאן דאנו אומרים שהבהמה לא היתה נפוחה כל כך כמו שמנפח הבודק:
ד סָעִיף ג ועלה בו קרום כו'. פירש"י פרק א"ט (דף מ"ג) אפי' סתימה עבה אינה מתקיימת דסלקא לאחר זמן ול"ד לריאה שניקבה ודופן סותמתה וסתימת הכבד במרה וירכים בחלחולית דההיא סתימא דמעיקרא היא עכ"ל ור"ל בשעה שנעשה הנקב תיכף נעשה הסתימה ולא היה בכלל נקב משא"כ כאן בקרום שעלה אחר שנעשה כבר נקב:
ה סָעִיף ד שוב אין לה בדיקה. כי המים חמין כווצי הריאה וכן המים קרים סותמין הנקב ומזה הבאתי ראייה בסי' ע' למ"ש רמ"א בת"ח דהודח הבשר נסתמו נקבי הפליטה ועיין סימן ע' ס"ו:
ו סָעִיף ה שהעביר הטבח ידו. פירש"י דהיינו במיצר החזה שמתוך הדחק היד קורעת בצפורנים עכ"ל ונ"ל דדוקא שיודעים בבירור שהעביר הטבח שם ידו בכח ואע"ג דגבי זאב אנו מקילין אפילו שלא במקום השינים שאני התם דהא חזינן עכ"פ נקבים מחמת השינים משא"כ הכא שיש ב' ספקות לחומרא אימור לא העביר ידו ואת"ל העביר אימור לא נקב כנ"ל:
ז סָעִיף ה תלינן להקל. אפי' נמצא בועה במקום הנקב כן משמע בסי' ל"ז סעיף ו':
ח סָעִיף ה או אחר שחיטה כשרה. הטעם דבחיי הבהמה א"א לתולעת שינקוב מחמת טרדת הריאה שמרחפת תמיד בלי הפסק ועוד שדרך שכשהתולע מרגיש בקרירות הבהמה מחמת מיתתה דוחק לצאת ומבקש חמימות וכ"כ הכלבו וכתב רש"ל סי' נ"א דהיינו דוקא אם נמצא התולע בתוך הנקב וכן מצאתי בבדיקת ישנים וכ"כ מו"ח ז"ל. וכתב עוד רש"ל והרוקח כתב ריאה שיש בה תולעים מניחין אותה בשמש אם מתחממין ויוצאין לחוץ כשרה ואם לאו טרפה ע"כ וה"ט מאחר שאינם יוצאים א"כ כבר נתקשה התולע בתוכה מחיים דאי לאחר שחיטה פריש הוה נמי עתה חוזרת ויוצאת ויש לחוש לדבריו כי מסתמא קיבל כן מרבותיו עכ"ל ונרא' שזה מיירי שיש נקב בריאה ואין שם תולע רק בתוך הריאה עצמה:
ט סָעִיף ו שבפנים לחבירו כו'. בטור כתב לשון הרמב"ם אפילו לחבירו טריפה ויראה מלשונו כו' רבים מקשים לתרץ דברי רמב"ם ולעד"נ בדרך זה לא מבעיא במקום שאין לו סתימה כגון באותן סמפונות שלצד חוץ שאין עליהם בשר כלל רק עור הריאה פרוש עליהם בלי סתימה פשיטא דטרפה אלא אפילו אם ניקב לחבירו וחבירו מגין עליו נמי טרפה אבל בשר פשיטא דמגין וא"ל א"כ מנליה לתלמודא למוקמי מלתא דרב נחמן בניקב לחבירו למה לא מוקי לה בניקב במקום שאין מגין לגמרי י"ל דמצד שיש ספק בדבר מאיזה ענין מדבר רב נחמן אזיל תלמודא לחומרא דאפילו בלחבירו אסור וא"ל למה לא כתב הרמב"ם דלבשר כשר י"ל דלא הוצרך לכתבו דנלמד מכלל הדברים מדלא אמר רבותא אלא בניקב לחבירו ולא אמר רבותא אפילו בבשר וכן מוכח להדיא בדברי רמב"ם דבניקב לבשר כשר מדכתב פרק ז' דה"ש מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה אם לא יצא ממנה רוח בידוע שזאת המחט דרך סמפונות נכנסה ולא ניקב עכ"ל האי לא ניקב פירוש שלא נכנסה דרך הוושט לריאה ואם איתא דניקב לבשר טריפה מה מועיל שנכנסה דרך סמפון אכתי יש טרפות מכח שניקבה הסמפון לבשר הריאה דהא בבשר מצינו המחט ובפא"ט (דף מ"ח) פרש"י בהדיא וז"ל ונהי נמי דדרך סמפונות באה הרי לא נמצאת בסמפון וע"כ ניקב' הסמפון ויצאה לבשר הריאה עכ"ל ואין סברא לדחוק ולומר דהרמב"ם מיירי שנמצאת בסמפון דוקא דהא כתב מחט שנמצאת בריאה וא"כ היה לו לומר בסמפון הריאה אלא פשוט דאין טרפות כלל בניקב לבשר ותימא על הטור שהבין מדברי רמב"ס דבניקב לבשר טרפהשזה אינו כדפרישית וכן משמע לשון בה"ג שמביא ב"י וז"ל בניקב לחבירו אתמר אבל דיצא לסמפון ולא ניקב לחבירו לא עכ"ל והך דיצא מלשון דץ ביה מידי דהיינו שנתחב שם המחט בסמפון וניקב אותו לבשר הריאה ולא לחבירו כשר ע"כ אין שום טריפות לכ"ע בניקב לבשר כנ"ל וא"ל ממ"ש הרמב"ם בפי"א דהל' שחיטה שאם נמצא בועה בריאה במים סרוחים חיישינן שמא ניקב הסמפון ש"מ דטריפה בניקב לבשר זה ל"ק דכל שיש סביב נקב הסמפון בועה אין שם בשר בריא שיגין על נקב הסמפון וזה ברור ופשוט בדעתו:
י סָעִיף ז שהוא שוע באבר. בטור כתוב שהיא לבנה ופי' ב"י לפי שהלבן בהיר וניכר בו שורייקי חיורי עכ"ל:
יא סָעִיף ז בשר הריאה בלבד כו'. וא"ל שמא ניקבו הסימפון אחד לחבירו דכיון שנתקלקל כ"כ אם אינקב הוה מימחה לגמרי כן כתב רשב"א:
יב סָעִיף ח חסר מגוף הריאה. פי' בתולדה והי"א היא דעת רמב"ם דס"ל אע"ג דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון מ"מ היינו דוקא כשאחר הנפיחה העור קיים ולא נראה חסרון מבחוץ משא"כ כאן דה"ל כאונה חסרה כנ"ל:
יג סָעִיף ח אם החסרון ככ"ף פשוטה. פי' בין באמצע הריאה בין בשיפוליה ולא כמ"ש הר"ץ בהגהת בדיקות דוקא בשיפוליה דאין חילוק בזה אבל אני תמה אם יש איסור אם הוא ככ"ף כפופה יקשה מה שהקשו התוס' פא"ט (דף מ"ז) על יש רוצים לאסור כשיש קמט בריאה כו' דא"כ ה"ל לשנויי הכא כדברי הכל אלא ודאי כל שעולה בנפיחה כשרה וא"כ עדיין קשה למה לא מוקי תלמודא כדברי הכל ומיירי שהחסרון ככ"ף כפופה אלא ע"כ שטריפות זו חומרא בעלמא הוא וכן ראיתי לרש"ל שכתב ולא כמ"ש בקצת בדיקות להטריף כמין כ"ף ומחלקין בין כ"ף כפופה לפשוטה כי הכל הבל ורעיון רוח כל היכא שעולה בנפיחה כשרה מה אתה בא לומר אם יש חסרון ככ"ף כפופה דמיחזי כב' אונות מה בכך הוה יתרת בדרי דאוני וכשר עכ"ל ובודאי כדאי הוא רש"ל לסמוך עליו בפרט במקום הפסד ושיטת ההלכה מוכח כן כמ"ש וראיתי כתוב למאן דמטריף בכ"ף כפופה דוקא בששניהם שוים אבל אם עוקץ א' ארוך מחבירו אמרינן כיון דאותו צד התחיל להתרפאות גם צד השני יתרפא וכיון שטריפות זו חומרא היא ודאי יש לסמוך על סברות כאלו אפי' מאן דמחמיר:
יד סָעִיף ח יתר מכאן טרפה. זה כתוב בב"י בשם ספר אהל מועד וז"ל נלע"ד דיותר מרביעית טרפה דהכי דייקינן גבי אפילו מיל אינו חוזר עכ"ל ומאד תמוה הוראה זאת דא"כ קשיאאמאי לא משני תלמודא הכי בא"ט (דף מ"ז) כגוונא שהקשתי בסמוך סעיף זה לענין כ"ף כפופה ה"נ קשיא כאן דלמה משני ל"צ אלא לר"ש כו' ומחלק בין ניקב לחסר לישני דמיירי בחסר מבפנים אליבא דכולי עלמא ומתני' הכי קאמר הריאה שניקבה בכל גווני אבל חסר מבפנים אינו אסור אא"כ חסרה יותר מרביעית ותו ק"ל מדאי' בגמרא אמר ר"נ ריאה שנמוקה וקרום שלה קיים כשרה תניא נמי הכי ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים אפילו מחזקת כדי רביעית כשרה ואם איתא דנתכוון תנא דברייתא להשמיענו דיותר מרביעית טרפה אמאי א"ר נחמן סתם כשרה והא קי"ל אמורא צריך לפרש דבריו תנא א"צ לפרש דבריו וכאן היתה איפכא דהתנא פירש דטרפה ביותר מרביעית ור"נ אמר סתם כשרה וקושיא ראשונה אפשר לתרץ דבעל אהל מועד ס"ל כרמב"ם שהוא היש מי שאוסר שמביא הש"ע כאן ופי' בב"י דלדידיה אמרינן ה"מ לשנויי הכי אלא לפום מאי דס"ד דמקשה כו' ה"נ נתרץ על קושיא זאת אלא דלפ"ז קשה על רמ"א למה מביאו להלכה כיון דקי"ל כמכשירין והוא מכח ההוא קושיא למה לא משני אליבא דכ"ע כמ"ש התוס' א"כ לא קי"ל כאהל מועד בזה והקושיא השניה ודאי קשיא על אהל מועד גופי' ומה שמביא ראיה מדיוקא דאפילו מיל כו' אין זה דיוקא דודאי גבי ההיא דמיל שהוא בפרק היה קורא שפיר דייקינן שם מדלא אמר רבותא טפי אפילו (עד פרסה) [פחות ממיל אינו] חוזר אלא ודאי דהרבותא אינה אלא עד שיעור מיל משא"כ כאן דקים להו שהשיעור היותר גדול הוא כדי רביעית וכל ריעותא שיש ביותר מרביעית ישנו ברביעית וא"כ אין רבותא טפי מרביעית וזה מוכח מכל הפוסקים שהרי בסי' ל"ה כתב הטור וכן הרמב"ם דאם היתרת פחות מטרפא דאסא כשר והיינו מדאמרינן בגמרא אפילו כטרפא דאסא טרפה ודמו הפוסקים האי אפילו לאותו אפילו שאמרו גבי מיל כמ"ש הר"ן פא"ט מזה אלא שהביא שם יש מטריפין אפילו פחות מטרפא דאסא אלא אורחא דמלתא נקט טרפא דאסא והנה הטור והרמב"ם לא כתבו כאן דיותר מרביעית טרפה כדמשמע מלשון אפי' אלא ע"כ דשם גבי טרפא דאסא נראה להו שפיר לדקדק מלשון אפי' מטעם דהיה לו לומר רבותא טפי אפי' פחות מטרפא דאסא טרפה משא"כ כאן דאין חילוק כלל בין רביעית ליותר מרביעית ולמדו זה מדברי רב נחמן שאמר כשר סתם בכל גווני ע"כ לא מתיישבין כלל האי פסקא דבעל אהל מועד אף אם הביאוהו איזה אחרונים כי לא ירדו ודקדקו בזה כפי הראוי כנלפע"ד. אחר כתבי כן מצאתי להרשב"א במשמרת הבית בהדיא שכתב כן בדף ל"ב ע"ב וחלק על ב"ה שר"ל גם כאן דוקא ברביעית ושמחתי ע"ז שכוונתי לדעתו:
טו סָעִיף ט שנמצא בה מקום אטום. בטור כתב שאירע בה מקרה שנפחוה פי' ב"י לפי שא"צ נפיחה מן הדין אטום פי' רבינו שמשון שמשמושה קשה ומראיתה כמראית ריאה:
טז סָעִיף ט הקרום לבד. כ"כ ב"י בשם בדיקות וגם מ"ש כאן בש"ע סמוך ממש למקום האטום כ"כ ב"י בשם רשב"א ובטור לא משמע כן שכתב קורעין המקום האטום משמע קריעה גמורה וממש במקום האטום ותמוה לי דעת הרשב"א דאם יבצבץ בסמוך למקום האטום מה זו ראיה שנכנס הרוח למקום האטום שמא מן הצדדים של מקום האטום הוא בא הרוח וצ"ל דס"ל כל שיש מקום אטום א"א לרוח שיבא סמוך לו ממש וס"ל דאם יקרע באטום ממש אפשר שיבצבץ מחמת החתך שנפתח האטום ומ"ה ישאירנו שלם ויחתוך סמוך לו כנ"ל דעתו והוא דחוק וראיתי לרש"ל שכתב שהעיקר כדברי הטור שכן משמע לשון התלמוד ודלא כהב"י בשם בדיקות ולא כרשב"א שזכרנו וגם מדברי רמ"א בסמוך משמע כדעת הטור שהרי כתב ואפי' כבר נחתכה הריאה כו' וזה מבואר שנחתכה לגמרי:
יז סָעִיף ט אם נמצא בו ליחה. ה"ה דם עכור או בשר נרקב כ"כ רוקח:
יח סָעִיף י וה"ה אם היא קלה כעץ. אמת שכן הוא במקצת נוסחאות בדיקות דמהרי"ו ואחר זה נמשך רמ"א כאן ותמוה מאד הוא דלפ"ז היה לנו לבאר מה השיעור בקלות זה להטריף דאין לך דבר קל בבהמה יותר מהריאה לאשר היא מליאה רוח ותו היאך תלה הקלות בעץ והוא פירוש כגישתא הנאמר בגמרא בזה לפי זה ובאמת עץ הוא אינו דבר קל ושום פוסק לא הזכיר זה גם בנוסח הבדיקות של רש"ל לא כתוב האי קלה כעץ ואין מציאות לטריפות זה לפע"ד:
יט סָעִיף יא וכשתולין אותה תחתך. כצ"ל בשם רש"ל:
כ סָעִיף יד צמקה כולה. ה"ה רובה כ"כ רש"ל ופי' דצמקה הוא אינו כמו יבשה דסעיף הקודם דביבשה אפילו במקצתה טרפה אלא צמקה היינו קרוב ליבשה כמ"ש רמב"ם ע"כ בעינן דוקא כולה. ובהג"ה אשיר"י בשם א"ז כתב בשם בה"ג אונא דריאה שיבשה קצת ואינה נפרכת בצפורן מניחין אותה במים וממשמש בה אי הדרא בריא כשרה או יתן מים לתוך הקנה אולי תחזור לקדמותה וכשרה כשתחזור עכ"ל ותמה ב"י הא אפי' בלא בדיקה כשרה כיון שאינה יבשה דהא אינה נפרכת בצפורן וא"כ לא הוי אלא צמקה ובצמקה במקצת א"צ בדיקה ותירץ רש"ל דדעת ה"ג כל שצמקה אונא שלימה הוה כחסר ומ"ה טרפה ולא דמי לריאה דהיכא שצמקה ולא צמקה כולה דכשרה משום דחסרון בריאה אינו פוסל כשהיא שלימה מבחוץ משא"כ באונות ומ"ה מאחר שדברי ה"ג דברי קבלה והא"ז בעל הוראה היה אין לסור מדבריהם ואע"פ שבדיקה זו אינה כבדיקה דגבי צמקה כולה ג"כ אינה דומה צמוקת אונא לצמוקת ריאה עכ"ל ודבריו נכונים:
כא סָעִיף טו אם הדבר ספק כו'. זה דעת הר"ן דכל שהוא ידוע לנו שבידי שמים דרדף ארי אחריה לפנינו או ששמעה קול רעמים ושחטוה ונמצא ריאה שלה צמוקה א"צ בדיקה וכשרה דלא כרשב"א דאף בזה ה"ל ספק וצריכה בדיקה ומ"מ גם לדעת הר"ן צ"ל דלא שחטוה לשעה קלה מיד אחר שראינו שרדפה ארי כדלעיל דבזה כתב הרשב"א שא"א שלשעה מועטת תצמק הריאה ובודאי גם הר"ן אינו חולק ע"ז וכן נלפע"ד להוכיח מן התלמוד כר"ן דאמאי דאמר רבה בב"ח אשכח במדבר דיכרי דצמיק ריאה דידהו שאיל בי מדרשא א"ל שיבדוק במשיכלי חיורי כו' ואילו במתני' דתנן חרותא בידי שמים כשרה לא הוצרך לשום שאלה בבי מדרשא אלא ברור דבמתני' דיש בירור דנעשה בידי שמים א"צ בדיקה רק בהנהו שנמצאים ולא נודע מה נעשה בהם ורש"ל הביא ג"כ הוכחה נכונה דאי ס"ד דצריכה בדיקה א"כ הדבר ספק ולמה שנה התנא חרותא בידי שמים בין הכשירות כיון דצריך בדיקה יש בו צד לטריפות ג"כ ואמאי לא שנאה בין הטריפות תחלה אלא דדעת רמ"א צ"ע דכאן פוסק כר"ן משמע דבודאי בידי שמים א"צ בדיקה ובסמוך בהג"ה כתב ואם נראה שבא לה בידי שמים אין להכשיר בלא בדיקה כיון דקי"ל כר"ן וכמו שפסק רמ"א עצמו דבודאי בידי שמים א"צ בדיקה ולמה נגרע אנחנו דבשלמא במידי דתלוי בבדיקה יש לנו להחמיר כיון שא"א בקיאין משא"כ במידי דלא תלוי בבקיאות כמונו כמוהם להכשיר וכן כתב רש"ל דבמקום שנראה שנעשה בידי שמים ושחטה לאחר זמן אין צריך בדיקה כלל:
א סָעִיף א נהוג. וכתב בט"ז דאף לדעה זו אינה טריפה אלא אם שניהם מרוח אחת וכמו שכתב בסימן ל"ג לענין וושט ומהרש"ל פסק לקולא כדעת המחבר וכשר כל זמן שאינו מבצבץ ונה"כ חולק על מהרש"ל וכתב שהמנהג להטריף:
ב סָעִיף ב בדיקה. (ר"ל נפיחה ודוקא נגלד כולה אבל ניקב אחד מהם א"צ בדיקה) ובט"ז כ' לדידן יש לאסור בזה (והש"ך ס"ק ט' כתב דבזה אנו בקיאין בבדיקה וכ"כ הפר"ח) ועיין לקמן סי' ל"ט סעיף ד':
ג סָעִיף ב מכה. פי' קרום התחתון הוי כקרום מחמת מכה וכ' בש"ך אפילו אותה בועה ממים זכים אפי' הכי טריפה:
ד סָעִיף ב טריפה. וכתב בש"ך דאיירי שנפחוה כדרכה אבל אם נפחוה יותר מדאי כשרה דאמרינן בעודה בחייה לא היתה נפוחה כל כך וכן מעשים בכל יום שמכשירין ובבדיקת הר"ץ כתב אם נשבר הקרום בנפיחה סביב היובש יובש הוא. וא"מ ז"ל פי' דרמ"א מיירי כאן אף שאינו נשבר סביב היובש טריפה משום דאיירי כאן דאיכא שום ריעותא בריאה כגון מראה וכה"ג דצריכה לנופחה לראות אם תעלה בנפיחה ונשבר הקרום ואין כאן ריעותא טריפה ממ"נ אי דיינינן לה כקודם נפיחה טריפה היא ואי כלאחר נפיחה הא נשבר הקרום עכ"ל וכתב בט"ז שכל הבודקים מכשירים אם נשבר מחמת הנפיחה דאנו אומרים שהבהמה לא היתה נפוחה כ"כ בחייה כמו שמנפח הבודק:
ה סָעִיף ג טריפה. דכל סתימה דנקיבת הריאה לא מהני. וכתב בש"ך ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותם בסימן ל"ט סעיף י"ח צריך לומר משום דשם הסתימה היא מתחלת בריית הבהמה אבל הכא הוי סתימה דלאחר הזמן:
ו סָעִיף ד פושרים. פי' כחמימת הרוק והכלי בימות החמה צריך שיהיה מחופה באבר ובחורף דווקא דאינו מחופה באבר. ש"ך:
ז סָעִיף ד בדיקה. והטעם איתא בט"ז כי המים חמין כווצי וכן המים קרים סותמין הנקב ומזה הבאתי ראיה בסימן ע' מ"ש רמ"א כשהודח הבשר נסתמו נקבי הפליטה ועיין סי' ע' סעיף ו'. וכתב בש"ך דמשמע מדברי רמ"א דאם לא שמוה במים חמין או בקרים יש לה בדיקה אפילו לדידן אע"ג דגבי צמקה הריאה אין אנו בקיאים בבדיקה שאני התם דצריך שיהא פושרין מעת לעת אלא שצריך עיון דגבי סירכא כסדרן למטה מחציה קיימא לן מאחר שאין אנו בקיאים בבדיקה טריפה מכל שכן הכא ובדיקה זו מוזכר בש"ס וצריך לומר כיון דמשמעת קול היה מבצבץ הרבה ובזה אנו בקיאים מיהו בספר אגודה כתב דאין אנו בקיאים בבדיקת הריאה דנשמעת הקול. וכן בנגלד קרום העליון משמע לדעת הרמ"א דכשר אפי' לדידן ע"י בדיקה דאם איתא דיש נקב כיון שנגלד היה מבצבץ הרבה ובזה אנו בקיאין:
ח סָעִיף ה בכח. פי' דווקא בכח דהיינו במקום דחוק כמו במיצר החזה ודוקא דידעינן בבירור שהטבח העביר שם ידו בכח דאל"ה לא תלינן ט"ז ועיין במהרש"ך ח"ג סי' ל"ב:
ט סָעִיף ה וכשרה. וכתב הש"ך וה"ה כלב וה"ה עובד כוכבים אם ידוע שנעשה בה נקבים אע"ג דלא ידעינן אי הוי נקבים מקודם. וכתב בט"ז אפילו אם נמצא הבועה במקום הנקב ג"כ כשר וכתב פר"ח ומסתברא אף אם הקיפו ולא דמו כשרה משום דבועות עשויות להשתנות כדלקמן ס"ס ל"ז: והב"ח כתב דודאי זאב וכלב שדרכן לעשות נקבים אבל עובד כוכבים לא כי למה לעשות לו נקב וכתב בש"ך דנראה לו דאף לדעה זו דמכשיר בעובד כוכבים לא קאמר אלא כשידוע שנעשה בה נקבים וקמ"ל דאע"ג דלא ידעינן אם היו בה נקבים אם לא תלינן הכל בעובד כוכבים:
י סָעִיף ה בזאב. וכתב בש"ך דכשר אפילו בלא הקפה ואפי' מקיפו ולא דמי כשר. ואמרינן אע"פ דשניהם נעשו לאחר שחיטה זימנין דלא דמי וכן פסק מהרש"ל וכתב הפר"ח אי איתרמי דאקיף ולא דמי טרפה אבל לכתחלה לא בעי הקפה ע"ש:
יא סָעִיף ה עגול. וכתב בט"ז דלא תלינן בטבח אא"כ שיודעים בבירור שהעביר הטבח שם ידו בכח ואע"ג דגבי זאב אנו מקילין אפילו שלא במקום השינים שאני התם דהא חזינן עכ"פ נקבים מחמת השינים משא"כ הכא שיש שני ספיקות לחומרא שמא לא העביר ידו ואת"ל העביר שמא לא ניקב עכ"ל. ולא מהני הקפה אפילו במקום שסומכין אהקפה וה"ה להושחר ואדום. ש"ך:
יב סָעִיף ה נעשה. וכתב בש"ך דאפילו הקפה לא מהני וכתב בבדיקות קבלה על נקבים אם נמצא נקב אדום ורך סביבותיו אז ודאי נקב חדש ותלינן ביד הטבח אבל אם נמצא הנקב לבן וקשה כעין שומן אז ודאי נעשה קודם שחיטה וטריפה. עוד כ' הש"ך מ"ש באדום כבר דחה זה הרמ"א בד"מ ואפשר דלא מיירי הר"ץ באדום ממש רק אדום כמראה הריאה:
יג סָעִיף ה כשרה. והטעם משום דבחיי הבהמה א"א לתולע שינקוב מחמת טרדת הריאה. וכתב הש"ך בשם מהרש"ל דהיינו דוקא אם נמצא התולע בתוך הנקב או על הנקב שמוכח שהנקב בא ממנו מזה התולעת וצריך למצוא דוקא תולע בכל נקב ונקב או עליו ולא רחוק מן הנקב והב"ח הוסיף עליו דבעינן שיהא תולע מקצתה בנקב. ומהר"ר מאיר מלובלין חולק על כל זה ומסיק להלכה בין נמצא בתוך הנקבים או בחוץ על הריאה יש להכשיר גם אין צריך לדקדק שימצא כל כך הרבה תולעים כמספר הנקבים והא ראיה מדתלינן בזאב אפילו שלא במקום שיניו וכ' עוד בשם הב"ח דדוקא בריאה אמרינן כן אבל בכרס ודקין כיון דאיתיליד בהו רעותא חיישינן דלמא מבחוץ באו התולעים מחיים אבל הש"ך חולק עליו וס"ל דבכל מקום שהנקב פוסל בהם אמרינן כן חוץ מבמוח. וכחב עוד הש"ך בשם רבי' גרשון דצריך להניח הריאה בשמש עד שיתחמם אם יוצאים יותר כשר ואם לאו טריפה. דמאחר שאין יוצאין א"כ כבר נתקשה התולע בתוכה מחיים. דאי לאחר שחיטה פריש הוי נמי עתה חוזרת ויוצאת כך הסכמת פוסקים אחרונים ועיין ש"ך ס"ק י"ח ויש להסתפק אם נמצא סירכא בתוך הנקב אי תלינן בתולעים עיין כנה"ג דף ק"ב. וכתב בט"ז שיש לחוש לדבריו כי מסתמא קיבל כן מרבותיו ונראה שזה מיירי שיש נקב בריאה ואין שם תולע רק בתוך הריאה עצמו וכתב בש"ך הא דלא כתבו הפוסקים בדיקת השמש משום דאינהו מיירי בהדיא שנמצא תולעים על הריאה וא"כ חזינן שפירשו והלכך כיון דפירשו מקצתן לא איכפת לן באינך דלא פירשו דהרי נראה לעין דהנהו נקבים מתולעים הם כיון דפריש מקצתן וקי"ל דלאחר שחיטה פירש אבל אם יש בה תולעים ולא פירשו כלל בזה קאמר רבינו גרשון דאם לא יוצאין ע"י חום השמש טריפה דהא לא קאמרינן בגמרא אלא מורנא לאחר שחיטה פריש משמע דלא כשר אלא כשפריש ולא כשנמצא בתוך הנקב ולא פרשו כלל הלכך מהני בדיקת השמש לקולא דאם יוצאים לחוץ כשירה ובתשובת מהר"ם מלובלין פסק אפי' בנמצאים תוך הנקב ואין יוצאין כלל ג"כ כשר ותמיהני עליו דאיך ידחו דברי כל הפוסקים בלא טעם כלל:
יד סָעִיף ה להכשיר. וכ' בהש"ך היכא דיש עוד קצת צד להיתר יש להקל ובכנה"ג כ' דאין לסמוך אהקפה כלל אפילו למכניף עשרה ולהקיף אין עושין וכ"כ הפר"ח:
טו סָעִיף ו וכשרה. וכ' בש"ך דהב"ח פוסק לאסור בזה ואין דבריו נראין אלא העיקר כדעת המחבר אם ניקב לבשר כשרה וכתב בט"ז אין להקשות ממ"ש הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות שחיטה שאם נמצא בועה בריאה במים סרוחים חיישינן שמא ניקב הסמפון ש"מ דטריפה בניקב לבשר זה לא קשה דכל שיש סביב נקב הסמפון בועה אין שם בשר בריאה שיגין על נקב הסמפון עכ"ל. ואם יש קוץ בין נקב לבשר או מחט טריפה דהא המחט אין מניח לבשר שיגן עליו שהוא מפסיק וכן אם יש סמוך לנקב מוגלא טריפה שאין מגין עליו כנה"ג בשם מהרש"ק ד' ק"ב:
טז סָעִיף ז כקיתון. וכתב בש"ך אפילו כולה ולא דמי לנחסר דטריפה אפילו ברביעית כמ"ש הרמ"א סעיף ח' דחסר במקום א' גרע טפי מנשפכה כקיתון. רש"ל וב"ח:
יז סָעִיף ז נמוחו. וכ' בש"ך דלא חיישי' לנקב הסמפון דהא ליכא בשר להגן משום דאמרינן דאם איתא דניקבו היו נמוחו:
יח סָעִיף ח כשרה. וכתב בש"ך אפי' נראה כן לאחר הנפיחה:
יט סָעִיף ח כשרה. וכ' בט"ז בשם מהרש"ל שאין מחלק בין כ"ף כפופה לפשוטה וסבירא ליה כל היכא שעולה בנפיחה כשרה וכתב עוד בט"ז וזה לשונו ראיתי כתוב למאן דמטריף בכ"ף כפופה דוקא בשניהם שוין אבל אם עוקץ א' ארוך מחבירו אמרי' כיון דאותו צד התחיל להתרפאות גם צד השני יתרפא וכיון שטריפות זו חומרא בעלמא היא ודאי יש לסמוך על סברות כאלו להכשיר אפילו למאן דמחמיר. ומ"ש אם החסרון ככ"ף כפופה פי' בין באמצע הריאה בין בשיפולי דלא כר"ץ שכ' דוקא בשיפולי וכנה"ג הביא כמה פוסקים יש כותבים דוקא בשיפולי. ודמש"א דף ק"ט כ' דוקא באומות טריפה כמין כ"ף כפופה אבל באונות דנין אותו חסר כיותרת העומדת בדרי דאונא דכשירה עיין כנה"ג דף ק' וק"י. ואם בועה עומדת על הקמט הוי לקותא בתר לקותא וטריפה לכ"ע:
כ סָעִיף ח טריפה. ובט"ז חולק ע"ז ופוסק דאף ביתר מרביעית נמי כשר וכ' שכן מצא ברשב"א מפורש ובעל נ"ה חולק ע"ז ופסק דחלילה להקל נגד האחרונים באיסור דאורייתא:
כא סָעִיף ט כל שהוא. פי' שמשמושה קשה ומראיתה כמראית ריאה:
כב סָעִיף ט הרוח. וכ' בש"ך וה"ה לדם עכור או בשר נרקב נמי כשר והטעם משום דאמרי' דבחיי הבהמה אפשר דהליחה או הדם היה יוצאת. ומ"ש המחבר ואם לאו טריפה. כ' בהגהת מהרי"ו אם חוט אדום נמשך מעט במקום האטום אז ודאי אטום הוא וא"צ בדיקה אחרת וטריפה אבל אם בחוט לבן אז צריך לנקוב החוט ע"כ. ופר"ח כ' ואני אומר דליכא פסידא בדבר ולבדוק בכל גווני דאי מבצבצא כשרה. ואם נמצא סירכא במקום אטום שהי' גרוע מסירכא היוצא מן הבועה אין לה בדיקה להכשירה ממ"נ אי מבצבץ א"כ יש נקב בריאה דהא סירכא כשהיא מבצבץ טריפ' ואם אינו מבצבץ א"כ היא אטום וטריפה עכ"ל ע"י. וע' כנה"ג דק"ג שנוטה להכשיר אטום בריאה ומכה בדופן וסירכא ממקום אטום למכה תלינן שהסירכה באה מן המכה ובודקין האטום אי בצבץ כשרה ונראה שדין זה אפילו נמצא מוגלא במקום האטום. כנה"ג דף ק"ד:
כג סָעִיף ט להכשיר. וכ' בט"ז דגם מכאן משמע דבמקום אטום יש לחתוך במקום אטום בעצמו שהרי גם כאן נחתכה הריאה:
כד סָעִיף י קלה כעץ. פי' כעץ נרקב ובט"ז כ' שאין לטריפות זו שום סמך מהש"ס. ובנ"ה חולק עליו וכ' פר"ח הא דנקט המחבר בסעיף י"א ותפול חתיכות כו' ה"ה אם לא תפול אם הגיע ללקותא שרופא גורדו ומעמידו על בשר חי הוי טריפה. מעשה שהביאו ריאה לפני ר"מ משנפחה נפלו ממנה חתיכות ולא יצא הרוח וצוה לנפוח בחוזק עד שנפל כל בשר הריאה וראה שהיה בפנים הריאה קרום חדש על הריאה ר"ל על הסמפונות והכשיר ויש לסמוך ע"ז עכ"ל הפר"ח. גם מ"ש בסעיף י"ג בהגהה ואם משרטט בצפורן כ' ה"ה דאם נשבר הקרום מחמת נפיחה במקום שהיה יבשה א"צ בדיקה אחרת וטריפה. אחרונים:
כה סָעִיף יד כולה. צמקה אינה נפרכת בצפורן כמו יבשה דסעיף הקודם דהתם אפי' מקצתו ובצמקה דוקא כולו. וכ' בש"ך בשם מהרש"ל דה"ה רובה דינו ככולה אבל מקצתה כשרה אבל אם צמקה אונה שלימה טריפה דהוה נחסרה אונה אחת ולא דמי לריאה דשרי משום דחסרון בריאה אינו פוסל כשהיא שלימה מבחוץ משא"כ באונות אך כ' שיש להכשיר בבדיקה דמניחין אותם במים וכ' בש"ך שיש לסמוך אבדיקה אפילו בזמן הזה עכ"ל ש"ך וט"ז וכנה"ג דף קי"ב ומ"ש כאן גבי שאגת אריה דכשירה הוא דעת כנה"ג. ופר"ח כ' דבשאגת אריה טרפה:
כו סָעִיף טו בדיקתנו. אי חזינן שצמקה ע"י חולי כשרה ולא בעי בדיקה פר"ח וצריך לדעת היכא דבעי בדיקה הריאה לעולם טריפה באשר ששהה כ"ד שעות במים. ולענין הכלי עיין סי' ס"ט שג"כ טריפה אלא דמותר לשרות בו עוד ע"ש. ובט"ז חולק על זה ופוסק במקום שנראה שבא לה בידי אדם כגון שראינו דרדף ארי אחריה או ששמעה קול רעמים ושחטה ונמצא ריאה שלה צמוקה כשירה בלא בדיקה (אבל ידוע שבא לה בידי אדם כגון ששחט אחרת לפניה לא מהני בדיקה וכן כשידוע שבא לה מן השמים א"צ בדיקה. ומ"מ צ"ל דלא שחטו לשעה קלה מיד אחר שראינוה שרדפה ארי דא"א דלשעה מועטת תצמק הריאה ט"ז. וה"ה אם ראינו שנבעתה בידי אדם ושחטוה מיד דלא הוי טריפה דלשעה קלה לא צמקה רש"י וכנה"ג כ' ודאי אם רדף אחריה ארי או היכא שפחדוה בני אדם הבעתותא כ"כ חזק אפי' לשעה קלה יוכל לצמקה הריאה רק כששמעה קול אריה יוכל להיות שא"א שתצמק לשעה קלה וצ"ע ע"ש דף קי"א. ומ"ש דבזמן הקור מושיבים אותן בפושרין וכו' והמים צריכין להיות פושרין כל מע"ל) ודעת רמ"א צ"ע דכאן פוסק אף בידי שמים צריך בדיקה ולעיל כתב דוקא אם הדבר ספק משמע בוודאי בידי שמים א"צ ובנ"ה מתרץ דברי רמ"א דמ"ש אם הדבר ספק להורות דאפי' בספק לא מהני בדיקה לדידן. וכ' בש"ך מיהו ודאי היכא דבדקה ולא חזרה לברייתה לכ"ע טריפה דמוכחא מילתא דמקודם לכך הפחידוה גם בידי אדם וכן היכא שאין רגלים לדבר שבא בד"א תלינן ברוב וסמכי' על בדיק' זו שהרי חזרה לברייתה וכ"ד אחרונים ש"ך ופר"ח:
כז סָעִיף טז שלימה. והב"ח כ' דדוקא אם נמצא קורט דם אבל בלא"ה אפי' ניקב לחוץ כשרה והש"ך חולק עליו בזה:
כח סָעִיף טז נפיחה. ומהרש"ל חולק על זה ופוסק כהמחבר וכ' בש"ך דנראה לו להכריע דהיכא דנפחוה ולא הרגישו עדיין במחט רק אח"כ בחתיכה אז יש לנהוג כדברי הרמ"א אבל היכא שהרגישו המחט במשמוש היד אז נראה דמהני בדיקה. (כ' ע"י אם נמצא המחט מונחת ע"ג הריאה על אונא ארוכה ועבה יש להטריף ממ"נ אם בא מבטן נקבו בני מעיים אי בא דרך הריאה וניקבה הריאה פשיטא דטריפה):
כט סָעִיף יז להכשיר. וכתב בש"ך אבל אם היא שלימה צריך לנפחה כמו בסי' ל"ט דבכ"מ דאיכא ריעותא לפנינו צריך לנפחה (ופר"ח חולק ע"ז וכ' דאין צריך לנפחה אפי' כשהיא שלימה קמן. אבל בכנה"ג מסיק דריאה וסימפונא דין א' להם בשלימה כשרה בבדיקה ובחתוכה טריפה. ועכשיו בזמן הזה דלא דיינינן דין שלימה בין נמצא בריאה ובין בסמפונא רבה דריאה טריפה ע"ש דף קי"ג):
א סָעִיף ב בדיקה. עבה"ט ועיין בתשובת מקום שמואל סי' ט' שהעלה ג"כ דבזה אנו בקיאין בבדיקה דלא כט"ז ע"ש:
ב סָעִיף ב טריפה. עבה"ט מ"ש דהרמ"א איירי דאיכא שום ריעותא כו' ועי' בתשובת ברית אברהם חיו"ד סי' ט"ז אות א' כתב דאם הריעותא הוא מחמת סירכא דוקא אם אינה עוברת ע"י מיעוך הוי ריעותא ושייך ממ"נ של הש"ך אבל אם הסירכא עוברת ע"י מיעוך והבדיקה היא לחומרא י"ל שפיר דבנפוחה יותר מדאי אמרינן דלא היתה נפוחה כ"כ בחייה ודיינינן לה כמו קודם נפיחה אבל מה אעשה דהתב"ש בסי' ל"ט החמיר גם בסירכא העוברת ע"י מיעוך ולא נבדקה בנפיחה לאסור אף דיעבד א"כ לעולם הוי הך ממ"נ של הש"ך דאי הוי כמו נפיחה היא טריפה [ולפמ"ש לקמן ר"ס ל"ט בשם תשובת גבעת שאול להתיר דיעבד בהפ"מ וכן דעת הפמ"ג שם דלא כהתב"ש וגם בתשובת חינוך בית יהודה סימן מ"ב כתב דיש להקל הדר קם דינא:
ג סָעִיף ה שלקחה זאב. עיין בתשובת מהר"מ זיסקינד סימן י"ד מ"ש בזה:
ד סָעִיף ה בזאב. עבה"ט מ"ש דכשר אפילו בלא הקפה כו'. ועיין בדגמ"ר שכתב דמלשון רמ"א בסוף הסעיף שכתב דלא סמכינן אהקפה להכשיר מדדייק לכתוב להכשיר משמע דאיכא הקפה להטריף א"כ משמע דלא כהגהת מרדכי. ועיין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ל"ז נשאל על ד"ז והשיב ג"כ להיתר דהיכא דאיכא למיתלי תלינן אפילו בלא אידמו וכתב שם דאפי' אם מתחלה אסרוה לפי שהקיפו ולא אידמי ויצא מחזקת כשרות במה שאסרוה מכל מקום כשנודע להם אח"כ דאיכא למתלי במשמוש או בזאב מכשירים אותה ע"ש:
ה סָעִיף ה אדום סביב הצלעות. ונ"ל דצריך לכתחלה בדיקה בצלעות דכל היכא דאפשר לברורי מבררינן וכן בסימן ל"ט בש"ך סק"ל (ובבה"ט שם ס"ק כ"ב) דבסרכא תלויה צריכה בדיקה נגדה בצלעות וכן בסי' ל"ג סק"ח ע"ש:
ו סָעִיף ה תולעים. עבה"ט ס"ק י"ג [ועיין בתשו' ח"ס סי' מ"ד אודות אילים דשכיח מאד במדינתו שהתליע הכבד שלהם וכמה פעמים הביאו לפניו ריאות מאותן אילים וראה בהם כתמים אדומים ונקודות אדומות הרבה ובדקו הריאה בנפיחה ומים והיה מבצבץ ונמצא על הריאות ההמה כמה וכמה תולעים הניכרים שהם מאותן תולעים שבכבד הנ"ל אם לתלות הני נקבים באותן התולעים והאריך בזה ומסקנתו דאם ימצא נקב במקום נקודה אדומה או כתם אדום אין לתלות בשום דבר וטריפה אמנם אם נמצא נקב במקום מראה ריאה ממש יש להתיר אם יש תולעים על הריאה ג"כ אע"פ שניכרים שהם מתולעי הכבד שבאו לכאן ע"ש ועיין תב"ש ופמ"ג]. ועיין בתשובת גבעת שאול סי' פ"ה שנשאל על בועה בריאה ובתוך הבועה יש תולע מה דינו והשיב דהיכא דליכא נקב בבועה פשוט הוא להיתרא ואין זה תרתי לריעותא אלא אפילו נמצא נקב בבועה והתולע היא מקצתה בנקב ומקצתה חוץ לנקב ג"כ נראה להתיר אך אם התולע אינו בנקב רק על הריאה יש לפקפק בהיתרא כיון דהרש"ל והב"ח אוסרים אף בלא בועה ואף דאנו נוהגין להתיר מ"מ גבי בועה אפשר לומר דהוי תר"ל ע"ש:
ז סָעִיף ה להכשיר. עבה"ט ועיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ט"ז אות ג' כתב בשם יש"ש פא"ט סי' נ"ח דבתערובות יש לסמוך על הקפה ע"ש:
ח סָעִיף ח להכשיר. עיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ה' באמצע התשובה שהביא ראיה לדעת הרמב"ם שמטריף בכל ענין וכתב שכן נ"ל להורות למעשה להטריף כל חסרון מבחוץ בין ככ"ף כפופה בין כ"ף פשוטה בכל אופן שיהיה יש להטריף ע"ש וצ"ע לדינא. [ובתשו' ח"ס סי' ל"ה כתב וז"ל נהי שאין הלכה בזה כהרמב"ם בחסרון מבפנים מ"מ לא תהיה סברתו קלה בעיני המורים שאם יצטרפו לזה איזה סברות יש להחמיר אמנם אותן חסרונות קטנים שבפנים הנראים על הריאה כעין נקבים שבפני אדם הרשומים מחולי בלאטרי"ן פשיטא דאין כאן בית מיחוש אפילו להרמב"ם כו' ע"ש]. ועיין מ"ש לקמן סי' ל"ח סק"ב בשם תשובת ג"ש סי' פ"ו:
ט סָעִיף ח ככ"ף כפופה. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת גבעת שאול סימן נ"ט מ"ש בזה:
י סָעִיף ח שנחסר מבשרה מבפנים. עי' בתשו' נו"ב תניינא חיו"ד סוס"י כ"ג שכתב דאם נמצא סירכא על מקום זה יש להטריף אפי' לא מצד תר"ל שאפילו אין החלל הזה נחשב לריעותא כלל היא טריפה לא מיבעיא אם הסירכא היתה דבוקה למקום אחר פשיטא שטריפה שזה המיעוך שאנו נוהגין הוא משום שאם היתה סירכא גמורה לא היתה עוברת ע"י מיעוך וכל זה כשבשר הריאה שתחתיו שלם אבל אם כלה הבשר אין להסירכא במה להתחזק ואינה דבוקה רק בעור לכן היא מתנתקת ע"י מיעוך אף שהיא סירכא גמורה. אלא אפי' בסירכא תלויה ג"כ יש להטריף דומיא דסירכא תלויה יוצא מן הבועה בסי' ל"ז ס"ב שג"כ לדעתי הוא הטעם הואיל ותחת הבועה כלה הבשר לכך לא היה להסירכא יניקה וחיזוק מבפנים להתאחז במקום אחר ע"ש. ולע"ד דבריו צ"ע דהרי בסירכא תלויה מבועה של מים זכים כשר לדעת הש"ך בסי' ל"ז סק"ג וכן מבועה מליאה רוח כמבואר שם סק"ט ואפי' לדעת הט"ז שם סק"ג דאוסר במ"ז. נראה דמודה במליאה רוח וכמ"ש הפמ"ג בשפ"ד שם סק"ט אלמא דלא חיישינן להאי טעמא רק הא דסירכא תלויה יוצא מבועה דטריפה הוא מטעם תרתי לריעותא. וא"כ בנ"ד צ"ע לדינא אם יש להטריף בכה"ג אמנם אם היה החסרון ניכר מבחוץ ועליו סירכא תלויה פשיטא דטריפה משום תר"ל:
יא סָעִיף ח יתר מכאן טריפה. [עיין בה"ט ועיין בתשובת ח"ס סי' ל"ה מ"ש בזה ושם מסיק דאם החסרון מחזיק רביעית וגם יש קמט הרי זו טריפה אפי' בהפ"מ ע"ש היטב]:
יב סָעִיף ט שם הרוח. עבה"ט בשם עולת יצחק לענין אם נמצא סירכא במקום אטום ועיין בתשובת תפארת צבי חיו"ד סי' ה' שכתב דזה אינו דאי בדק ולא בצבץ אחר שעברה הסירכא ואח"כ כשקרע הקרום בצבץ ליכא ממ"נ וכשר דהא מוכח דתחלה לא היתה נקובה מדלא בצבצה דהא האטום לא עיכב הבצבוץ כשקרע העור. ע"כ תחלה היה שלם אך יש לקיים דברי הע"י באם מוגלא בתוכו דתלינן שהאטום היה מחמת מוגלא אז אין הנפיחה ראיה דמה שלא בצבץ היה אטום ע"ש עוד ודו"ק:
יג סָעִיף י טריפה. עיין בתשובת בית יעקב סי' קכ"ו שצידד לומר דאינו אלא ספק טריפה דלא כדמשמע מדברי השו"ע ונפקא מיניה לכמה דברים ע"ש:
יד סָעִיף יד צמקה כולה. עבה"ט ומ"ש אבל אם צמקה אונא שלימה טריפה עיין בשמ"ח דאם רוב האונא צמקה רובו ככולו אפי' נשאר בהאי כט"ד לא מהני כיון דמתחלה לא נבראת כך קטנה ע"ש וכן הסכים בתשובת ח"ס סוף סי' ל"ט ועיין פמ"ג]:
טו סָעִיף יד מחמת ב"א. עי' ס' תפארת למשה דע"י חולי הוי כבידי אדם ע"ש:
טז סָעִיף יד ששחטו אחרת לפניה. עיין בתשובת בית אפרים חיו"ד סי' כ"ו שכתב שלא נכון מה שהרבה בני אדם באים אל השוחט ואוחזים עופות בידיהם ועומדים סביב בכדי שמיד שיגמור שחיטת עופות של זה יתחיל בשלו ובפרט בערב יו"כ בשחיטת הכפרות ואין זה נכון כי יש בזה משום צער ב"ח וגם יש חשש צימוק הריאה ואף שאין להחמיר להצריך בדיקה מ"מ לכתחלה יש ליזהר בין בעופות בין בבהמות. וכל זה כששוחטים זה אח"ז מיד שיש קצת קולא מחמת סברת הרשב"א שלא תצמיק לשעה קלה אז א"צ בדיקה רק לכתחלה יש ליזהר אך מה שנוהגין כשהשוחט קרוא אצל ב"ב לשחוט על סעודת חתונה או מילה וקובעים מקום לשחיטתו אצל הכלוב מלא עוף ולוקחים מהם לשחוט ומשאירין בכלוב כמה עופות שאין שחיטתן אלא אחר כמה ימים בזה יש חששא ביותר ואף בדיעבד יש מקום להצריך בדיקה ע"ש:
יז סָעִיף טו פושרים. עיין פר"ח בא"ח סי' תנ"ט סעיף ה' ובספר בית אפרים על טריפות בקונט' התשובות סימן ך' באורך:
יח סָעִיף טז קורט דם. עיין בתשובת חוט השני סימן ס"ט שכתב דקורט דם המוזכר בכל מקום היינו ממשות או דם צרור בעובי הבשר אבל האדים הבשר לחוד אינו מזיק ע"ש והביאו ג"כ הפמ"ג לקמן סוף סי' מ"ו ע"ש:
א סָעִיף א או זה כו'. כמו בקורקבן כמ"ש שם מ"ג א'. ת"ה:
ב סָעִיף א ויש מטריפים כו'. כמ"ש בסוף ברכות (ס"א ב') דריאה שואבת כל משקה והרי הוא כוושט דגמדא ופשטא:
ג סָעִיף ב כקרום כו'. שם מ"ז ב':
ד סָעִיף ב י"א אם כו'. כמש"ל (בסי' ל"ה) ס"ח בהג"ה דבחיי הבהמה כו':
ה סָעִיף ד ואם (שמו) כו'. גמ' שם בחמימי לא כו'.
ו סָעִיף ד או קרים. לפי' הר"ן בשם אחרים דקרירי ג"כ סותמין הנקב:
ז סָעִיף ה כגון כו'. רש"י:
ח סָעִיף ה או שלקחה כו' ואפי' כו'. גמ' ט' א' ועתוס' שם וה"ה בריאה כמ"ש כאן דהא תלינן בזאב:
ט סָעִיף ה ואם אין מקום כו'. שם נ' א' וערש"י ד"ה מקיפין בריאה כו':
י סָעִיף ה וי"א כו' ואפי' כו'. כלשון שני שברש"י וכן הסכים רש"י ועתוס' נ"ד א' ד"ה יביא כו' וא"ת כו' וי"ל דאין כו' וסברא ראשונה ס"ל כמ"ש תוס' נ' א' ד"ה מדקה ותוס' נ"ד לפי' גירסת הספרים יביא בהמה כו' וערא"ש פ"ב ס"י וברוב ספרים כו' וכ"ה גירסת הגאונים וכ"כ הרשב"א:
יא סָעִיף ז והוא שיהא כו'. כגירסת הרי"ף שם נ"ה ב' ומים זכים דכשרים כאן וכאן לא אמרן כו' וקאי גם אריאה:
יב סָעִיף ז ויש מכשירין כו'. כמ"ש הרא"ש שם דסתם מיחוי הריאה הוא עכור וכן מוגלא דכשר בריאה סתמא הוא ליחה סרוחה או עכורה וכן הני דחזו כנדי וטנרי ולא חשו לבודקן אם הם עכורים או זבים אלא לא קאי אלא אכוליא וכ"ש לפי גירסת ספרים שלנו:
יג סָעִיף ח חסר כו'. עתוס' מ"ז ב' ד"ה אבל.
יד סָעִיף ח ויש כו'. כפשטא דמתני' או שחסרה ואה"נ דמצי לשנויי הכי אלא שמתרץ לפי דברי המקשה ובזה ניחא דחשיב בר"פ י"ח טרפות במתני' וא"צ לדחוקי כמ"ש תוס' שם ד"ה אפיק כו' ועמש"ל סי' כ"ט:
טו סָעִיף ח והמנהג כו'. זו ודאי דלא כסוגית הגמ' דאי כפשטא דמתני' בכל ענין אסור ואי כסברת התוס' בכ"ע כשר אלא חומרא בעלמא וס"ל כתוס'. וכ"כ האחרונים:
טז סָעִיף ח יתר מכאן. גמ' שם אפי' רביעית וכמש"ל סי' ל"ה ס"ג (בס"ק י"ד) . אהל מועד:
יז סָעִיף ט הקרום לבד. כ"כ בבדיקות דאל"כ ע"י החתך יצא הרוח. והרשב"א כתב שקורעין סמוך למקום האטום וכ"כ בש"ע:
יח סָעִיף ט ולא מקרי כו'. ערש"י מ"ח ב' ד"ה טינרי כו':
יט סָעִיף י וה"ה אם כו'. כתב ל"ח שכן פי' דפחיזא מלשון פחז כמים:
כ סָעִיף יב ריאה כו'. כן פי' דנפיחא:
כא סָעִיף יד או מפחד שאר כו'. כת"ק:
כב סָעִיף טו אם הדבר כו'. אבל לודאי א"צ בדיקה או לא מהני. ר"ן אבל הרשב"א נסתפק בדבר ולכן כתב בהג"ה למטה להחמיר:
כג סָעִיף טו ובכלי שאין כו' בכלי כו'. לשון הרמב"ם בפי' כ"ח שלהן באותו זמן היה הלבן מזיע והאדום אינו מזיע וידוע שהכלי שהוא מזיע מתקררים בו המים כו':
כד סָעִיף טז בין אם כו'. מדלא מפלגינן כמו בכבד שם ועתוס' שם ד"ה אי. ונראה כו':
כה סָעִיף טז ואם היא כו'. גמ' שם:
כו סָעִיף טז יש עליה כו'. כמש"ש נ"א א':
כז סָעִיף טז ובזה"ז כו'. דא"א בקיאין בפניהם:
כח סָעִיף יז ואפי' בחתיכה כו'. דהא לרבנן מרופאי אין חילוק בין שלימה לחתוכה ואפ"ה מכשרי וכן שם בסמפונא רבא דכבדא מסקינן דכשר ולא חילקו בין קופא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.