א רֵאָה שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ אֲבַּעְבּוּעוֹת אֲפִלּוּ הֵם גְּדוֹלִים הַרְבֵּה, אִם הָיוּ מְלֵאִים רוּחַ אוֹ מַיִם זַכִּים אוֹ לֵחָה הַנִּמְשֶׁכֶת כִּדְבַשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אוֹ לֵחָה יְבֵשָׁה וְקָשָׁה אֲפִלּוּ כְּאֶבֶן, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת; וְאִם נִמְצֵאת בָּהֶם לֵחָה סְרוּחָה אוֹ מַיִם סְרוּחִים אוֹ עֲכוּרִים, הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. הַגָּה: וְרַבִּים מַכְשִׁירִים אֲפִלּוּ בַּעֲכוּרִין וּסְרוּחִין (הָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א וְטוּר ומהרי"ל וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל"ו ס"ז עוֹד פּוֹסְקִים), וְכֵן הַמִּנְהָג לְהַכְשִׁיר בּוּעוֹת בְּכָל עִנְיָן, אִם אֵינָן סְמוּכוֹת.
ב אִם סִרְכָא תְּלוּיָה יוֹצְאָה מִן הַבּוּעָה, טְרֵפָה. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בּוּעָה הָעוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם שְׁאָר רֵעוּתָא, אַף עַל פִּי דְּכָשֵׁר בְּלָאו הָכִי, כְּגוֹן בְּגַבְשׁוּשִׁית אוֹ בְּמָקוֹם דְּמַשְׁמַעַת קוֹל אוֹ שֶׁהַבּוּעָה בְּעַצְמָהּ מַשְׁמַעַת קוֹל, טְרֵפָה. (מָצָא כָּתוּב).
ג אִם יֵשׁ בָּהּ שְׁתֵּי אֲבַּעְבּוּעוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, אֲסוּרָה, אֲפִלּוּ מְלֵאוֹת מַיִם זַכִּים; וְאִם הִיא אַחַת וְנִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם, נוֹקְבִים אוֹתָהּ בא' מִצִּדֶּיהָ, אִם שׁוֹפְכוֹת לְמָקוֹם אֶחָד, אַחַת הִיא וּכְשֵׁרָה; וְאִם לָאו, שְׁתַּיִם הֵם וּטְרֵפָה, וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מֻגְלָא אוֹ מַיִם, אֲבָל אִם הֵם צְמָחִים קָשִׁים, הַגָּה: וְהוּא הַדִּין מֻרְסָא שֶׁבָּרֵאָה, דְּהַיְנוּ שֶׁקְּרוּם הָרֵאָה מְכַסֶּה אוֹתָהּ וְאֵינָהּ גְּבוֹהָה מִבְּשַׂר הָרֵאָה (מהרי"ו וּשְׁאָר אַחֲרוֹנִים), אַף עַל גַּב דִּסְמִיכֵי, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְלֹא מִקְּרֵי סְמִיכִי אֶלָּא שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם כִּשְׁנֵי חוּטֵי שֵׂעָר לְאַחַר שֶׁנִּפְּחוּ הָרֵאָה (תּוֹסָפוֹת וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְעוֹד פּוֹסְקִים), וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּמֶּה שֶּׁמַּפְרִישׁ בֵּינֵיהֶם מַרְאֵה רֵאָה (מ"כ וּבד"י בְּשֵׁם מהרא"ק), יֵשׁ מַכְשִׁירִין אֲפִלּוּ תְּרֵי בּוּעֵי דִּסְמִיכֵי, אִם הַמַּיִם שֶׁבָּהֶם זַכִּים, צְלוּלִים וּמְתוּקִים (רַשְׁבַּ"ם וְרִיבָ"שׁ וּמָרְדְּכַי וְעוֹד פּוֹסְקִים ומהרי"ו) ; וְיֵשׁ לֵילֵךְ בָּזֶה אַחַר הַמִּנְהָג (ד"ע דִּקְדֵּק בְּמַהֲרִי"ל שכ"כ בְּשִׁפּוּלֵי), אוֹ לְפִי עִנְיַן הַהֶפְסֵד וּשְׁעַת הַדַּחַק. וּבוּעֵי בְּשִׁפּוּלֵי רֵאָה וּבְמַיִם זַכִּים, דִּינָן כְּמוֹ בִּסְמִיכֵי (ד"ע מִמַּשְׁמָעוּת הַפּוֹסְקִים). בּוּעָה עַל חָרִיץ וְקֶמֶט, טְרֵפָה, דְּהָוֵי כִּשְׁנֵי בּוּעֵי דִּסְמִיכֵי (מ"כ). ב' בּוּעוֹת זֶה כְּנֶגֶד זֶה, בֵּין ב' אוּנוֹת, כְּשֵׁרָה; אֲבָל בּוּעָה נֶגֶד טִינָרֵי, כְּהַאי גַּוְנָא, טְרֵפָה, דְּהַטִינָרֵי קָשָׁה וּמְנַקֶּבֶת הַבּוּעָה שֶׁכְּנֶגְדָּהּ (מ"כ). בּוּעֵי וְטִינָרֵי סְמוּכִים זֶה אֵצֶל זֶה, כָּשֵׁר (ד"ע).
ד אֲבַּעְבּוּעַ שֶׁנִּמְצָא בְּשִׁפּוּלֵי הָרֵאָה נוֹהֲגִין לֶאֱסֹר, אִם אֵין בָּשָׂר כָּל שֶׁהוּא מַקִּיף בְּכָל צַד וְדַוְקָא בּוּעָה, אֲבָל טִינָרֵי כָּשֵׁר בְּשִׁפּוּלֵי רֵאָה (דַּעַת עַצְמוֹ וּמַהֲרִ"י וְהַג"מ) ; וְשִׁפּוּלֵי הַיְינוּ תַחְתִּית הָאוּמָא אוֹ הָאוּנָא, אֲבָל לֹא הַחֲתוּכִים שֶׁבֵּין אוּנָא לְאוּנָא הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם חִדּוּד מִקְרֵי שִׁפּוּלֵי רֵאָה, (מהרי"ו וּסְמַ"ק וְכָל בּוֹ) וְלָכֵן יֵשׁ לְהַטְרִיף אֲפִלּוּ לְמַעְלָה בְּמָקוֹם שֶׁהָרֵיאָה דְּבוּקָה לַשִּׁדְרָה, אִם הוּא נֶגֶד חִתּוּךְ הָאוּנוֹת שֶׁעֲדַיִן הָרֵאָה שָׁם חַדָּה וְנִקְרָא שִׁפּוּלֵי; אֲבָל נֶגֶד הָאוּמוֹת כָּשֵׁר, דְּלָא הֲוֵי שָׁם שִׁפּוּלֵי, דְּשָׁם הָרֵאָה רְחָבָה (בִּבְדִיקוֹת), וְיֵשׁ לֵילֵךְ בָּזֶה אַחַר הַמִּנְהָג. וְאִם אֵין חוּט בָּשָׂר מַקִּיף, נוֹפְחִין אוֹתָהּ וּמְמַשְׁמְשִׁין לְצַד בּוּעָה, אִם עַל יְדֵי כָּךְ חוּט בָּשָׂר מַקִּיף, כְּשֵׁרָה (בֵּית יוֹסֵף), וְהוּא (שֶׁיְּהֵא) בַּהֶקֵּף מִבְּשַׂר מַרְאֵה רֵאָה; (בד"י בְּשֵׁם מהרא"ק) וְאִם לֹא הָיָה בַּהֶקֵּף מַרְאֵה בָּשָׂר, וּבָאוּ אַחַר כָּךְ בּוֹדְקִים וּמֻמְחִים וּנְפָחוּהָ וּמִשְׁמְשׁוּ בָּהּ, וְעַל יְדֵי בְּקִיאוּתָן וְכֹחָן יָפֶה שֶׁנָּפְחוּ הֵיטֵב וּמִשְׁמְשׁוּ בִּבְקִיאוּת עָשׂוּ שֶׁהָיָה שָׁם הֶקֵּף בָּשָׂר, כָּשֵׁר (בֵּית יוֹסֵף סי' ל"ט בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת ריב"ן וְהָרֹא"שׁ מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה).
ה בּוּעָה בָּרֵאָה וְנִכֶּרֶת בְּעֵבֶר אַחֵר, אַף עַל גַּב דְּלֹא שָׁפִיכֵי אַהֲדָדֵי, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְהוּא דְּלָא קַיְמֵי בִּמְקוֹם סִמְפּוֹנוֹת, אֲבָל אִי קַיְמֵי בִּמְקוֹם סִמְפּוֹנוֹת דְּהַיְנוּ ב' אֶצְבָּעוֹת מִן הַשִּׁפּוּלֵי בְּדַקָּה וְד' בְּגַסָּה, נָהֲגוּ לְהַטְרִיף (מהרי"ו וְעַיִּןִ ס"ק כ"ו), וְאֵין לְשַׁנּוֹת, וַאֲפִלּוּ בְּמַיִם זַכִּים בְּבוּעָה (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ ל"ו וְד"ע) ; וְדַוְקָא דְּשָׁפְכֵי לַהֲדָדֵי, אֲבָל אִי לֹא שָׁפְכֵי לַהֲדָדִי, כָּשֵׁר (מהרי"ו שָׁם) אֲפִלּוּ בְּעֲכוּרִים וּסְרוּחִים (ד"ע וכ"מ הפו'). בּוּעָה שֶׁהִיא תַּחַת הַוַּרְדָא בַּמָּקוֹם הַדַּק, וְיֵשׁ שָׁם סִמְפּוֹן, טְרֵפָה, דְּנִכֶּרֶת מֵעֵבֶר לְעֵבֶר (מ"כ ומהרי"ו). טִינָרֵי הַנִּכֶּרֶת מֵעֵבֶר לְעֵבֶר, דִּינָהּ כְּבּוּעָה (בְּדִיקוֹת יְשָׁנִים), וע"ל סִימָן מ"ב אֵיזֶהוּ מִקְרֵי שׁוֹפְכוֹת לַהֲדָדֵי.
ו אֲבַּעְבּוּעַ שֶׁנִּמְצָא בּוֹ נֶקֶב, הֵיכָא דְּלָא מְמַשְׁמֵשׁ יָדָא דְטַבָּחָא, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם נִקַּב מֵחַיִּים אוֹ לְאַחַר מִיתָה, טְרֵפָה.
ז בּוּעָה אוֹ סִרְכָא שֶׁנִּמְצְאוּ בִּקְנֵה הַלֵּב אוֹ בְּכָל מָקוֹם חוּץ מֵהָרֵאָה, כְּשֵׁרָה. וע"ל סוֹף סִימָן מ"ו.
א סָעִיף א ורבים מכשירין אפילו בעכורין כו'. כלומר אפילו בבועות של מוגלא שהן עכורים וסרוחים ג"כ וכן משמע מדברי הפוסקים והאחרונים ופשוט ואע"ג דלעיל סי' ל"ו ס"ז גבי ריאה שנימוקה פסק הר"ב דדוקא במקום הפסד מרובה יש להכשיר בעכורים וסרוחים י"ל דהתם נמי איכא חששא דסמפונות דצריכים בדיקה אם לא נימוחו ועיין בס"ק כ"ו וס"ק ל':
ב סָעִיף ב אם סירכא תלויה כו'. כב"י שמ"כ בשם הראב"ד שאם סירכא תלויה יוצאה מן הבועה אסורה ואפי' באונא לא אמרינן דדופן מגין עליה כו' וכב"י ואיני יודע טעם לדבר דלא יהא אלא ניקבה הא אמרי' ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה והרוקח כתב כ"מ שיש סריכת חוט בבועה טורפין ואפשר דשלא במקום רביתא קאמר עכ"ל מיהו לקמן סי' ל"ט הביא דברי הראב"ד בארוכה ומבואר שם טעמו דאמרי' בש"ס דוקא כי סביך בבישרא הוא דכשר כשדופן סותם והא לא סביך ולא סריך כו' ע"ש וכן פירש הב"ח וס' ל"ח דף קנ"ה ע"א וכן הב"י עצמו חזר מדבריו בספר ב"ה שלו והב"ח ול"ח לא ראו דבריו שבב"ה ע"ש ולפ"ז כ"ש לדידן דקיי"ל לעולם אין הדופן מגין וכמו שכתב בהג"ה סי' ל"ט סעיף י"ח דטרפה וכן כתב הגאון אמ"ו זכרונו לברכה בתשובה והאריך בראיות ברורות וגדולה מזו שמהרש"ל פרק א"ט סי' מ"ד כתב דאפילו האידנא כשר כדסביך ופסק בסימן כ"ח כהראב"ד מטעם דלא אמרינן דופן מגין והיינו רביתייהו אלא על חלוקת הריאה שאז היא מתדבקת יפה משא"כ בבועה הבולטת:
ג סָעִיף ב יוצאה מן הבועה. מדסתים משמע אפילו בועה של מים זכים וכן משמע מדברי מהרש"ל פא"ט סי' כ"ח מיהו י"ל דאזלי לטעמייהו דמטרפי סמיכי במים זכים וכ"כ הר"ץ שמ"כ בשם הא"ז) דמים זכים לא חשיב ריעותא לא לענין סמיכי ולא לענין סירכה תלויה היוצאה ממנה ואינה דבוקה למקום אחר וכן המנהג עכ"ל וכ"כ הב"ח דלמאן דמכשיר סמיכי במים זכים כל שכן דמכשיר סירכא תלויה מבועה במים זכים ומהר"מ בס' ב"ה שלו השיג על הא"ז והר"ץ בזה ודעתו להטריף בסירכא היוצאה מבועה דמים זכים אפי' למאן דמכשיר בסמיכי במים זכים וכל דבריו אינם מוכרחים כלל ע"ש גם מ"ש בשס מהרי"ב ומהר"ם לאסור אין ראיה דהא מבואר בדבריהם דאסרי בסמיכי ועיין בתשובת בן לב ח"ג סי' ק':
ד סָעִיף ב וה"ה בועה כו'. כלומר דכמו שסירכא יוצאה מבועה טרפה משום דה"ל תרתי לריעותא א"כ ה"ה בגבשושית וכה"ג ומהו גבשושית נתבאר סי' ל"ה ס"ה בהג"ה:
ה סָעִיף ב בגבשושית. אבל משתנית למראה ריאה כשרה עכ"ל מ"כ שבד"מ ונ"ל דר"ל דאם עור הבועה משתנית למראה ריאה אע"ג דעומדת בגבשושית או שאר ריעותא כשר דכיון דיש בו מראה ריאה לא ה"ל אלא חסרון מבפנים:
ו סָעִיף ג סמוכות כו' אסורה. רש"י פירש הטעם שאין סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה את הבועות וכן הסכים הרא"ה בס' ב"ה דף ל"ד והרמב"ם פ"ז מה"ש פי' מפני שהדבר קרוב שיש נקבים ביניהם ואין להם דרך בדיקה והרשב"א והר"ן ורבי' ירוחם פי' דכיון דסמוכו' זו לזו מתוך שכל א' דוחקת חבירתה סופו של עור לינקב וה"ל כאלו ניקב מעכשיו ובהנך גווני דכשר תרתי בועי דסמיכי ליכא כל הנך טעמי:
ז סָעִיף ג אם שופכות. כתב מהרש"ל פרק א"ט סי' כ"ז שמ"כ בשם מהרי"ל דאף בשפכי צריך בדיקה לראות אם בכיס אחד הן מונחים דאם הם בשני כיסים ויש הפסק ביניהם טרפה דמאחר שיש נקב ביני ביני דשפכי להדדי א"כ חיישינן לנקיבת הריאה שהרי מקרום של הריאה עלה הבועה אלא שנתקרבו אח"כ להדדי והוי כקרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום ע"כ וכ"כ בהגהות מרדכי דתרתי בועי דסמיכי לית להו בדיקה אפילו שפכי להדדי וכן משמע בבדיקות הר"ץ גבי מ"ש כל בועה ובועה יש לה כיס ושוכבת בה ותרתי בועי דמתחזיא כחדא שנוקבים אחד מהן ושפכי אהדדי אז ודאי ניקבה הריאה בין שתי הבועות וטרפה כו' ע"ש (אלא דלא הזכיר דצריך בדיקה לכתחלה) וכן נראה דעת הר"ב וכמ"ש בס"ק ל"ג ובספר מח"ב כתב דמדברי התוס' שכתבו דבהפסק שני חוטי שער לא חשיב סמיכי משמע שאם אין ביניהם שיעור הראוי ושפכי להדדי כשרה ודבריו תמוהין דאדרבה מדכתבו לא חשיב סמיכי משמע דבאין ביניהם ב' שערות חשיב סמיכי וגבי סמיכי משמע ודאי דאפילו שפכי להדדי טרפה דאל"כ ל"ל לרבא וכן להפוסקים למימר חדא ומתחזי' כתרתי ה"ל למיסתם בכל גווני אי שפכי להדדי כשרה אפי' בסמיכי אלא ודאי כדאמרן:
ח סָעִיף ג צמחים כו'. הם הנקראים בש"ש ופוסקים טינרי ובתשובת הר"ב סימן ה' ו' ז' נמצא שנתוכח עם מהרש"ל שדעת מהרש"ל דטינרי היינו קשה ויש בה ליחה קצת דאם לא נמצא בה שום ליחה כלל היינו אטום שנתבאר דינו לעיל סימן ל"ז ס"ט ודעת הר"ב דאפילו אין בו שום לחלוחית רק היא קשה לגמרי כאבן מ"מ כיון דמראהו דומה למראה מוגלא הוי טינרי וכמ"ש בהג"ה סימן ל"ו וע"ש בתשובה שביאר טעמו כי טוב הוא וכן הוא בבדיקות האחרונים:
ט סָעִיף ג קשים. כתב הב"ח נ"ל דה"ה במלאות רוח דכשר בסמיכי ע"כ ונ"ל ראי' דהא הפוסקים דמטרפי במים זכים בסמיכי לא מטרפי אלא מטעמא דשייך בהו נמי לישנא דבועה דכתיב מים תבעה אש וכדאיתא בהרא"ש א"כ במלאות רוח ליכא למימר הכי:
י סָעִיף ג וה"ה מורסא כו'. בכל הספרים כתוב הג"ה זו אחר וה"מ כשיש בה מוגלא או מים וע"כ כתב בל"ח דף קנ"ז ע"א בשם מהרי"ו דמורסא שבריאה דהיינו שקרום הריאה מכסה אותה ואינה גבוה מבשר הריאה דינה כבועה שיש בה מוגלא דטרפה עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהדבר פשוט דט"ס הוא וצ"ל הג"ה זו אחר אבל אם הם צמחים כו' (והשיב וז"ל כן הגהתיו ג"כ בש"ע שלי זה כמה שנים ע"כ) וכ"ה בהדיא במהרי"ו ובד"מ ובמהרש"ל שם ובב"ח דלא הוי בועה לאסור בסמיכי כשקרום הריאה מכסה כו' והסכים כן מהרש"ל שם בטעמים נכונים ע"ש וכן הוא בעט"ז ובאפי רברבי ושאר אחרונים:
יא סָעִיף ג שקרום הריאה מכסה כו'. כתב מהר"מ בס' ב"ה מורסא היינו שקורין בלאט"ר שמראה הליחה שמתוכה כעין מראה אבן טוב שקורין טירק"ס והם גדלים בין עור לבשר אע"פ שהקרום שמכסה עליה אין לה מראה ריאה רק מראה המורסא כשרה אבל בועות דרכן להיות בתוך הבשר והוא רקבון הבשר לכן צריך התם חוט מראה בשר מקיף כו' וע"ש ולא נהירא דמה בכך ס"ס אם אין קרום הריאה מכסה עליהם סמיכי נינהו וכן הוא בדברי הרשב"א והר"ץ שהבאתי בס"ק כ"ח דבועות דש"ס היינו הגדלים בין עור לבשר דאמרי' תרתי דסמיכי טרפה גם לא מצינו לשום פוסק שחילק בכך אלא קושטא דמלתא נקט לשון מורסא דמסתמא אינן רגילים להיות גבוה מבשר הריאה וכן משמע במהרש"ל פא"ט סי' כ"ז כדפי':
יב סָעִיף ג ואינה גבוה כו'. וכתב בס' ת"ה שם אבל אם היא גבוה משיעור טרפא דאסא ויש לה צורת אונה אוסרת משום יתרת עכ"ל ודבריו תמוהין דמה ענין זה ליתרת דאונה אלא פשוט דר"ל דאם הוא גבוה אוסרת משום סמיכי והלכך אפילו אין בה טרפא דאסא ולא צורת אונה אוסר בסמיכי:
יג סָעִיף ג כשני חוטי שער. ומהרש"ל שם פסק דבעינן הפרש רוחב קש דא"א בקיאין בין חוט שער א' לב' והסכמת הפוסקים להקל:
יד סָעִיף ג מראה ריאה. פי' לאפוקי מראה מוגלא דאף אם היא ממראות הכשרות שיתבאר בסי' ל"ח כיון דמוגלא רבעה תחתיו ה"ל סמיכי:
טו סָעִיף ג ומתוקים. לאפוקי מרים או מלוחים דהוי כמו עכורים מהרי"ו שם ונמצא בבדיקות האחרונים ע"ש הר"מ סי' איזהו מים זכים כל שיש לה כיס בפני עצמה ונקף מן הריאה ואין רוח יוצא מהן כשמנקבים הבועא וגם עור של הבועא לבנה היא גם בפנים עכ"ל ונ"ל דהוצרך סי' זה משום דכתוב במהרי"ק שורש ל"ו בשם תו' הר"ף דאנן השתא לא בקיאינן בין מים זכים לעכורים לכן נתנו סי' אפילו לדידן. ובסמח"ב נדחק בזה:
טז סָעִיף ג המנהג כו': או לפי ענין ההפסד. ומהרש"ל שם חולק על המנהג ונראה דעתו שאין להכשיר אף בהפסד מרובה ובאמת נראה לענין דינא דברי האוסרים עיקר וגם לפי עיקר הטעם דאחת דוחקת חברתה אין חילוק וכן כתב הב"ח דהמחמיר לעצמו תע"ב הלכך נ"ל דמ"ש הר"ב או לפי ענין ההפסד ושעת הדחק דוקא קאמר היכא דאיכא תרווייהו ולא כהעט"ז שכ' או שעת הדחק:
יז סָעִיף ג דינם כסמיכי. פירוש דבמקום שנוהגים איסור במים זכים בסמיכי ה"ה בשיפולי וכן במקום שנוהגים היתר אבל לענין חוט מקיף לא דמי דלכ"ע בשפולי סגי בחוט שער א' כמ"ש בס"ק כ"ב ועיין בס"ק כ"ח:
יח סָעִיף ג בועה על חריץ. באונה עליונה של ימין במקום חריץ כן הוא במ"כ שם:
יט סָעִיף ג דהוי כב' בועות כו'. ולפ"ז במים זכים יש להקל במקום המקילים ובסמח"ב כתב טעם אחר משום שיש לחוש לחיכוך הבועות בצלעות קטנות ובגרגרת וטוב להחמיר:
כ סָעִיף ג בין שני אונות כשרה. דהא יש הפרש ביניהם ואפי' לטעם דאחת דוחקת חברתה מ"מ כיון דדרך האונות להיות פרודות בחיי הבהמה אינם דוחקות זא"ז:
כא סָעִיף ד בשיפולו כו'. דין זה אין לו שורש בש"ס רק מדברי בה"ג הוא ודחקו הפוסקים למצוא טעם ליישב דבריו מפני שכל דבריו דברי קבלה ועיקר הטעם כמ"ש סה"ת וסמ"ג והגהת מרדכי ושאר פוסקים משום דמתחזיא כתרתי בועי דסמיכי ויש לחוש למראית העין וע"כ הכשירו טינרי בשיפולי:
כב סָעִיף ד כל שהוא. משמע אפילו חוט שער אחד וכן כתב מהרש"ל וכן הוא בבדיקות האחרונים:
כג סָעִיף ד והוא שיהא בהיקף כו'. וכן הוא בבדיקות האחרונים ומשמע דאתא למעוטי שאר מראות אפי' מראות הכשרות דלקמן סי' ל"ח ודלא כמ"ש ר' תנחום בסוף בדיקות הר"ץ ומהרש"ל שם כ' שמ"כ בהג"ה אחת שא"צ לאותו היקף מראה ריאה והסכים כן מאחר דסגי בחוט שער אחד א"כ לזה בודאי אין לו מראה ריאה ועוד דמאחר שהרבה גאונים מכשירים בועה בשיפולי יש להקל ע"כ:
כד סָעִיף ד ואם לא היה בהיקף כו'. ז"ל הב"ח השיב ר"י בן הרא"ש על מעשה שהיו שנים בדקו ריאה וראו בועה בשיפולי והסכימו שלא היה חוט בשר מקיף לאחר הנפיחה ואח"כ באו הבודקים ונפחוה והכשירוה וקרעו הבועה ואמרו שמי שנפחה לפניהם היה כחו יפה יותר מן הראשון ולכן הקיפה בשר אוקי תרי לבהדי תרי ובהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת ויש לסמוך עליהם דבשר היה מקיפה והכשירה כך הביא ב"י בסי' ל"ט והסכים עמו ב"י ומיהו לדידן דמחמירים להטריף הבהמה כשלא נבדקה הריאה א"כ הבהמה בחזקת איסור עומדת ואסורה וכ"פ מהרש"ל פ' קמא דחולין סי' כ"א עכ"ל ותימא שדילג בדברי ר"י בן הרא"ש שהרי הב"י הביא שם לשונו וגם כי בועא בשיפולי ריאה לא הוזכרה רק מפי הגאון ולא בש"ס ועוד דאוקי תרי כו' וא"כ אפי' בלא טעמא דאוקי תרי מכשיר מטעמא כיון דבוע' בשיפולי אינה רק מהגאון והבו לה דלא לוסיף עלה דהיינו דוקא היכא דידעינן בודאי שלא היה חוט מקיף ועוד דהא ליכא הכחשה בעדים דאפשר דקושטא קאמרי שכח האחרון יפה מן הראשון ומהרש"ל שם מיירי בהדיא בהכחשה בסירכא ולא בשיפולי גם לפי מ"ש לקמן סי' ל"ט ס"ק מ"ב דליתא לדברי מהרש"ל א"כ כ"ש הכא דכשר דקי"ל נשחטה בחזקת היתר עומדת וכן בד"מ הביא תשובת הר"י ודברי ב"י בסתם:
כה סָעִיף ה אע"ג דלא שפיכי כו'. בהגהמ"ר מבואר דיותר מסתבר להכשיר בלא שפיכי שכ' נראה להכשיר אי לא שפיכי כו' וכן הר"ר שמואל הלוי בקע וראה דלא שפיכי והכשיר עכ"ל ומביאו ב"י והיינו משום דבשפיכי כיון דאתרעי כ"כ דמיא לנשפכה כקיתון ואיכא חששא דסמפונות (וכן הוא במהרי"ו ומהרי"ק ושאר אחרונים) וצ"ל דהמחבר ס"ל דיותר מסתבר להטריף בלא שפיכי משום דמתחזי כתרתי בועי דסמיכי ומשמע ליה הכי מדסיים בהגהמ"ר שם והעם נהגו להכשיר בועא מעבר לעבר בין שפיכי בין לא שפיכי דלא מתחזי כתרתי בועי דסמיכי להדדי עכ"ל משמע דסד"א דמחזי כב' דסמיכי והיינו דוקא בלא שפיכי וק"ל:
כו סָעִיף ה כשרה כו'. וכתוב בב"י מיהא היכא דקיימא נגד הסמפונות נראה דבכי הא חיישינן לדברי הרמב"ם ובודקין הסמפון שביניהם עכ"ל והר"ב משמע דמטריף ולא מהני בדיקה וכן משמע מדברי שאר אחרונים שסתמו דבריהם וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' ל"ז דבבועה גדולה (ומליאה מוגלא או מים עכורים אבל מים זכים מכשיר מהרש"ל במקום הפסד מרובה ע"י בדיקה וע"ש) במקום הסמפונות ומעבר לעבר אין מועיל בדיקת חכם אפילו בהפסד מרובה מאחר דאין אנו בקיאין בבדיקה עכ"ל וכן משמע מדברי הר"ב דאפילו במקום הפסד מרובה מטריף מדלא חילק אבל קשה דהא כתב לעיל סי' ל"ו ס"ז גבי ריאה שנשפכה כקיתון דאפילו בעכורים וסרוחים כשר ע"י בדיקה בהפסד מרובה וי"ל דס"ל להר"ב דשאני הכא דהא הך בדיקה דסמפונות היא דשפכינא לה בכלי ורואין אם נראין בו כמין חוטין לבנים אז נימוחו הסמפונות ואם לאו לא נימוחו כדאיתא לשם והיינו דוקא בנשפכה כקיתון בלא בועה אבל הכא כיון דאיכא בועה ודרך הבועות להעלות רקבון בפנים ואפשר דנימוחו הסמפונות בפנים ונרקבו עד שנשתנה מראה הליחה שבתוך הבועא והלכך א"א לראות בכלי שום חוטים לבנים לכך טרפה בכל ענין וכן הוכחתי לקמן ס"ק כ"ח מהגהת מרדכי ומהרי"ק ע"ש:
כז סָעִיף ה בדקה כו'. כלומר בסתם בהמות אמרי' דהכי שיעורייהו אבל אי חזינן דיש סמפונות חוץ לשיעורים הללו טרפה כן כתוב בסמח"ב אבל בס' ל"ח דף קנ"ו ע"א כתוב דמשמע דלא איכפת לן לחוש לסמפונות שהם בקצה וחוץ לשעורים הללו:
כח סָעִיף ה ואפי' מים זכים. ומהרש"ל שם מכשיר במים זכים במקום הפסד מרובה ע"י בדיקה וכתב שם טעמו דמסתבר דבמים זכים לא נימוחו ועוד דחומרא יתירא היא ורוב הפוסקים לא הזכירוה גם הרא"ש וטור לא הזכירו ע"כ לשונו ולפעד"נ דבועה מעבר לעבר יש לו מקום בש"ס ומוסכם מכל הפוסקי' דאמרי' בש"ס (סוף דף מ"ו) אריאה שנשפכה כקיתון והוא דקיימי סמפונוהי ואם כן כל שכן בועא מע"ל דקיימא במקום סמפונות וכי גרע מפני שהיא בולטת סוף סוף יש חסרון בפנים כמו בנשפכה ואדרבה בועא גרע מנשפכה דהיא בולטת וגם אין קרום הריאה מכסה אותה (וכן גבי נשפכה איירי אף במים זכים וכדמוכח מכל הפוסקים עיין שם) וכן מהר"מ שממנו מקור דין זה הוציא דין זה מריאה שנשפכה כקיתון כדאיתא בתשובת מהר"מ (דפוס פראג) סימן ס"ו ובמרדכי ובתשב"ץ ומהרי"ק שורש ל"ו ושאר אחרונים וכן נמצא בהגהות על שם מהרי"ו בחבורו להטריף בועה מעבר לעבר אף במים זכים ומביאו מהרש"ל שם וכן משמע באגודה והכי מוכח להדיא מדברי הרשב"א והר"ן ומביאם ב"י שהשיגו על מ"ש הרמב"ם דבכל בועה צריך לבדוק הסמפון שתחתיה שלמדה מהך דנשפכה כקיתון דלא מחוור דל"ד לנשפכה לפי שנמס בשר מבפנים אבל בבועות הגדולות בין עור לבשר אין חוששין לנקיבת הסמפונות ע"כ לשונם משמע להדיא דבבועות שהן מבפנים מעבר לעבר לא בין עור לבשר חיישינן לסמפונות ומ"ש מהרש"ל שרוב הפוסקים לא הזכירו דין דבועה מעבר לעבר לאו מלתא היא דבכלל ריאה שנשפכה כקיתון הוא וגרע מיניה וגם הב"י פסק כן דבמעבר לעבר צריך בדיקה וכדהבאתי לשונו בריש ס"ק כ"ו. ובאמת לכאורה תמהתי על מ"ש הגהמ"ר דהמנהג להכשיר בועה מעבר לעבר והלא הוא גרע טפי מנשפכה וריאה שנימוקה וכן על מה שצידד מהרי"ק שם להקל בבועה מעבר לעבר כיון דהסמ"ג וסמ"ק ורשב"א ושאר פוסקים לא הזכירוה דהלא הוא בכלל ריאה שנשפכה ונימוקה וגרע מיניה ונ"ל ברור דאף הגהת מרדכי ומהרי"ק לא קאמרי אלא להכשיר ע"י בדיקת הסמפונות וראיה שגם המחבר כתב בסתם להכשיר וע"כ מיירי ע"י בדיקה וכמ"ש בס"ק הנזכר והאוסרים דבהגהת מרדכי שם ס"ל דהכא לא מהני אפי' בדיקה דל"ד לנשפכה וכן למאי דבעי מהרי"ק לאסור אפי' ע"י בדיקה קאמר וכמ"ש לדעת הר"ב שם:
כט סָעִיף ה אבל לא שפכי כו'. וטעמא משום דאז לא דמי לנשפכה כקיתון וליכא למיחש לסמפונות:
ל סָעִיף ה אפילו בעכורים כו'. ואע"ג דלעיל סי' ל"ו ס"ז כתב בהג"ה דווקא במקום הפסד מרובה יש להכשיר בעכורים וסרוחים היינו משום דהתם נשפכה כקיתון מצד זה לצד זה ומטעמא דחשש סמפונות וכמ"ש בס"ק א' אבל הכא כיון דלא שפכי אהדדי ל"ד לנשפכה כקיתון וליכא כלל חשש דסמפונות:
לא סָעִיף ה בועה שהיא תחת הורדא כו'. וכן הוא במהרי"ו ובדיקת האחרונים ומהרש"ל פא"ט סי' ל"ח הביא דעות חלוקות בזה ומתוך כך הכריע דגם בורדא אין להטריף רק כשאין חוט בשר מקיף:
לב סָעִיף ה טינרי כו'. ומהרש"ל שם סי' ל"ז חלק על זה מטעם דטרפות מעבר לעבר חומרא יתירא היא והבו לה דלא לוסיף עלה ולפי מ"ש בס"ק כ"ח שהוא מן הש"ס ופוסקים נתבטלה טענתו ומ"מ אפשר דיש להקל בטינרי דלא מצינו חששא דסמפונות רק בנשפכה וכ"כ בבדיקות האחרונים ובסמח"ב שכן נוהגין:
לג סָעִיף ה וע"ל סימן מ"ב. כלומר דשם סעיף ה' גבי ב' מרות נתבאר דאם נקבוה ולא היו שופכות ואח"כ נפחו זו ועלתה גם חברתה בנפיחות או שהטילו מים בא' מהן ועי"כ נתמלאה גם חברתה מיקרי שופכות להדדי וה"ה כאן ונראה דהא דלא כתב כן הר"ב לעיל גבי סמיכי משום דס"ל כמ"ש על שם מהרש"ל והר"ץ בס"ק ז' ע"ש:
לד סָעִיף ו דלא ממשמש כו'. אבל במקום דמשמש ידא דטבחא תלינן ביה:
לה סָעִיף ו טריפה. ואין מקיפין בבועי כמו שמקיפין בריאה כמ"ש לעיל סי' ל"ו סעיף ה' דבועות עשויות להשתנות:
א סָעִיף א ורבים מכשירים. פי' אפי' בבועות גדולות מאד ולא חיישי לבדיקת סמפונות וכ"כ רש"ל:
ב סָעִיף ב אם סירכה תלויה כו'. פי' רש"ל הטעם כיון שאין סירכה בלא נקב בפרט כה"ג דאיכא ריעותא לפנינו והסירכה יוצאה ממנה עכ"ל ופי' סירכא תלויה עיין סי' ל"ט ס"ח. ונראה דמכ"ש אם יש סירכא גמורה דהיינו שדבוקה למקום אחר והיא יוצאת מן הבועה דטרפה ולא מהני בזה מה שנוהגים למעך ולמשמש בסרכות כמ"ש סי' ל"ט סעיף י"ג דהא סירכא תלויה מותר לכ"ע ואפ"ה אסור כשיוצאה מן הבועה ק"ו לסירכה דבוקה שהרבה פוסקים אינם מתירים בשום מיעוך ומשמוש כמ"ש סי' ל"ט פשיטא שיש להטריף לכ"ע במקום שיש עוד ריעותא דהיינו כשיוצאה מן הבועה ואפילו מן הטינרא נ"ל דטרפה ולא מהני משמוש כמ"ש בס"ד סי' ל"ט ס"ח :
ג סָעִיף ב וה"ה בועה העומדת כו'. מזה למדו הבודקים להטריף בכל מקום שיש ב' לקותות ול"ד לסירכה תלויה יוצאה מטנרי דכשר כמ"ש סי' ל"ט ס"ח דטנרי אין עליה כלל שם לקותא ובהגהות הר"ץ על בדיקות כתב דבסירכא תלויה יוצאת מבועה שיש בה מים זכים כשירה דמים זכים לאו לקותא היא כלל ול"נ דטרפה בזה דהא כתבו התוס' בפא"ט דף מ"ג ד"ה יפלח כו' דמים זכים לקותא היא וכשרה נמצא דהכא טרפה מכח תרתי לריעותא ומו"ח ז"ל כתב גם כן דכשר למאן דמכשר בשני בועי דסמיכי במים זכים כמ"ש סעיף ג' ה"ה דכשר בזה ול"נ דשאני התם דאין כאן אלא חד לקותא דכשרה דכל שאתה אומר שמים זכים לקותא דכשר הוא אין לך פסול גם מחמת סמיכי דהא סמיכי אין אוסר אלא מחמת לקותא דבועה משא"כ כאן יש ב' לקותות כל אחד אין תלוי בחבירו דסירכא תלויה לקותא בפני עצמה ובועה דמים זכים לקותא בפני עצמה והצירוף מטריפם וכן ראיתי בספר מחזיק בדק על הבדיקות וכתב שם שהר"ץ כתב דין שלו בשם א"ז ודבר זה אינו בספר א"ז כלל כי חפשתי אחריו ואינו שם. נ"ל דבועה היוצאת מן הסירכא דבין אונא לאונא למטה מחציין דאין זה מקרי תרתי לריעותא דהא למטה מחציין אין שם סירכא עליה כלל אכן אם יש שם חלון אע"ג דאנו מכשירין כדלקמן סי' ל"ט סעיף ד' מ"מ כיון שיש פוסקים שמטריפים אפי' שם בחלון וכאן דיש עוד ריעותא דבועה מקרי עכ"פ תרתי לריעותא וטרפה וכן אם בועה יוצאת מסרכא שבין אונא לאומא למטה מחציין אפי' בלא חלון כיון שיש קצת פוסקים דס"ל בהאי סירכה טרפה אע"ג דלא קי"ל כמותם מ"מ כאן יש לקרות בו תרתי לריעותא כן נלע"ד. מעשה בא לפני בריאה שנסרכה לכיס והסירכא היתה מלאה דם עד שבמקום הסירכא לכיס נתמלא כל סביבו אותה מראה דם והטרפתיה דכאן גרע מתרתי לריעותא ולא מהני בזה מיעוך ומשמוש דכאן א"ל שאינו [אלא] הפשטת ליחה דדם זה בא מריאה שניקבה ויצא דם מסמפונות שלה דהפשטת ליחה ודאי נעשה אע"ג דלא ניקבה משא"כ בדם זה ואע"ג דלא מבצבץ טרפה כי אין הבדיקה מועיל להכשיר במקום שיש ספק איסור וכמ"ש בסי' ל"ט ס"ד:
ד סָעִיף ג סמוכות זו לזו. פרש"י הטעם דקי"ל דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה הנקב את הבועות הללו סביבותיו ורשב"א ור"ן פי' כיון שסמוכות דוחקות זא"ז וסופן לנקוב הוה כניקב עכשיו אלא דמ"ש רמ"א בסמוך בועה וטנרי כשר משמע כסברת רש"י ולא כרשב"א:
ה סָעִיף ג אחת היא וכשרה. כתב רש"ל בשם מהרי"ל דצריך עוד בדיקה אם יש לכל א' כיס בפני עצמה טרפה:
ו סָעִיף ג אבל אם הם צמחים כו'. פי' ואין שם ליחה כלל זה הנקרא טינרי:
ז סָעִיף ג וה"ה מורסא כו'. הג"ה זו מקומה אחר אע"ג דסמיכי אהדדי כשרה ונתן רש"ל טעם למורסא דכשרה דלא מקרי בועה אלא דבר הבולט לחוץ ומשמע דיש מוגלא בהאי מורסא ואפ"ה אינו אוסר בסמיכי:
ח סָעִיף ג והוא שיהיה במה שמפריש. פי' דלא כשר כשיש הפרש אלא שיהיה בו מראה ריאה אבל אם יש בו מראה מוגלא ה"ל כסמוכין מ"כ אם נקלף העור העליון של הבועה דהיינו עור הריאה טרפה מפני שהעור התחתון הוא עור הבועה והוא עור הבא מחמת מכה וזה אפילו בבועה יחידית ע"כ וזה מיירי אפילו במים זכים:
ט סָעִיף ג ויש לילך בזה אחר המנהג כו'. ובמקום שאין מנהג מבורר ודאי יש לאסור כי הב"י כתב בשם רוב הפוסקים להחמיר וכן רש"ל פסק להחמיר בכל גווני:
י סָעִיף ד נוהגין לאסור. בתוספות כתבו בשם בה"ג דכיון שעומד בסוף סופו ליפסק ולינקב וטוב ליזהר שדבריהם דברי קבלה עכ"ל:
יא סָעִיף ד והוא שיהא בהיקף מבשר מראה ריאה ואם לא היה בה היקף בשר ובאו אח"כ כו'. בבקיאות עשו שהיה שם היקף בשר כו' כצ"ל ור"ל בזה אע"פ שלא נעשה ההיקף בשר אלא אחר שבאו בודקים אחרים וע"י טורח רב אפ"ה כשר כנ"ל ורש"ל כתב וז"ל ראיתי בה"ג שא"צ לאותו חוט בשר מראה ריאה אלא כמין חוט קטן וכן נראה להתיר מאחר שבהרבה בדיקות ראיתי כתוב בהן אפילו כחוט השערה וא"כ אין לו בודאי מראה ריאה ועוד מאחר שהרבה גאונים הכשירו אפילו בלא חוט בשר מקיף עכ"ל ולפי הוכחה ראשונה היה להתיר גם בסמיכי ביש חוט בשר מפסיק בלא מראה ריאה אלא שאין לסמוך ע"ז כיון שטריפות דסמיכי הוזכר בתלמוד משא"כ בשיפולי וכמ"ש רש"ל בהוכחה שניה:
יב סָעִיף ה אע"ג דלא שפיכי כו'. פי' והיה לנו לומר דמתחזי כב' בועות דסמיכי קמ"ל דאין זה דומה לסמיכי ואח"כ כתב רמ"א דמחמת חשש סמפונות גרע טפי בשפיכי:
יג סָעִיף ה דהיינו ב' אצבעות כו'. פי' במקום שהריאה עבה יש שם סמפונות והיינו עד רחוק משיפולי ב' אצבעות בדקה ועיין מה שאכתוב בסמוך בסעיף זה מדין זה:
יד סָעִיף ה ואפי' מים זכים. דבריו תמוהים דבסמיכי שהוא מדין התלמוד טריפה כתב לעיל שהולכין אחר המנהג וגם בשיפולי כתב שהדין במים זכים כמו בסמיכי וכאן בדין מעבר לעבר שאינו רק מנהג כמ"ש הפוסקים החליט להחמיר ורש"ל כתב בזה בשם הר"ש מווינא כיון שקבלה בעלמא היא אין להחמיר במים זכים אך צריך שיהיו המים צלולים ולא עכורים מתוקים ולא סרוחין ומלוחין כי העכורין והסרוחין והמלוחים מכלים הסמפונות ולא הדרי בריא ודבריו נראים להכשיר אפילו בלא בדיקת סמפונות כי מים זכים אינם מקלקלים ועוד מאחר שחומרא יתירא היא ורוב הפוסקים לא זכרוה ואינה דומה לשיפולי ריאה שנזכר בתוס' בשם בה"ג כו' עכ"ל וכן עיקר ומו"ח ז"ל הכשיר ג"כ במים זכים בזה אלא שבשם רש"ל כתב בזה לאסור אף במים זכים ואפשר שמצא כן באיזה כתב שם משמו אבל כאשר העתקתי כאן בשמו הוא מספרו פא"ט סי' ל"ז:
טו סָעִיף ה ויש שם סמפון כו'. ראיתי רבים בודקים טעו בפירוש דין זה שהוקשה להם במה שכתב דניכרת מעבר לעבר ממה נפשך אם היא באמת ניכרת מעבר לעבר מאי קא משמע לן דטריפה ואם לאו אמאי באמת טריפה ע"כ אמרתי לכתוב פירושו של דבר דהענין הוא בבועה בשפולי דכשר באם יש חוט בשר מקיף דקשה הא עדיין יש טריפות באותה בועה מחמת בועה הניכרת מעבר לעבר אלא ע"כ לומר דשם אינו פוסל מכח מעבר לעבר כיון שאין שם סמפונות כמ"ש לעיל סעיף ה' שיעור ב' אצבעות מן מקום הדק דהיינו שיפולי וע"ז אמר כאן בוורדא דאינו כן דאפילו במקום הדק שם בתחתית הוורדא יש שם סמפון דהיינו אצל החריץ של ורדא וע"כ אם נמצא שם בועה טרפה אם ניכרת מעבר לעבר אף שחוט בשר מקיף כיון שיש שם סמפונות והוה כמו במקום עב שלה משא"כ בשאר אונות הריאה שאין פוסל במקום הדק שלהם כיון שאין שם סמפונות ואם יש בועה בורדא במקום העב או בשורש שלה כ"ש דטריפה אם ניכרת מעבר לעבר אבל בלא ניכרת מעבר לעבר אין טריפות כלל בורדא כמו בשאר ריאה וראיתי לרש"ל שהביא דין זה בשם ליקוטים וכתב עליו ונ"ל שאין להחמיר כלל בורדא יותר מבשאר הריאה כיון שכמה גאונים מכשירים אפי' בליתא לורדא כל עיקר א"כ מוכח שלשם אין עיקר הסמפונות של הריאה שיהיה תלוי בהם החיות עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דמי ביקש שיהיו הסמפונות של הורדא חמורים טפי משאר סמפוני הריאה הלא לא באנו אלא לומר כיון שיש סמפון אפילו במקום הדק הוה דינו ליאסר בניכר מעבר לעבר וכן נכון להלכה למעשה להחמיר כפי מה שכתבנו ושפיר אמר כאן דנכרת מעבר לעבר להורות דכאן הוה אסור מכח מעבר לעבר כמו בשאר ריאה ויצא לנו עוד מזה דבכל בועה בשיפולי שהי' כשרה אם חוט בשר מקיף צריך לראות אם היא מתפשטת למטה בריאה עד יותר מן ב' אצבעות משיפולי שאז טריפה מכח מעבר לעבר וצריך להזהיר הבודקים ע"ז וכנ"ל פשוט וברור:
טז סָעִיף ה טינרי הניכרת מעבר לעבר כו'. גם בזה תמוהים דבריו דמה בסמיכי ושיפולי שטריפות שלהם ברור לדברי הכל כשר בטינרי כמ"ש לעיל ק"ו במעבר לעבר ורש"ל כתב ג"כ שמצא כתוב בזה דטריפה אבל לא משגחינן ביה מטעם שכתבתי וכן הוא עיקר להלכה למעשה גם בס' מחזיק בדק העיד שנוהגין כן בהדיא להיתר:
יז סָעִיף ו היכא דלא ממשמש ידא דטבחא. משמע אבל אם משמש תלינן בו להקל כמ"ש בסי' ל"ו ס"ה וכתב בד"מ אחר דין זה דמשמש כשר ובלבד שיעיין בצלעות שלא ימצא ריעותא בצלעות עכ"ל כן מצא כתוב בב"י סימן ל"ט הביא תשובת ר"י בן הרא"ש בשנים שראו בועה בשיפולי ריאה ונפחוה והסכימו שלא היה בשר מקיף אותה והבודקים אחרים אומרים שנפחוה והכשירוה וקרעו הבועה ואמרו שאותן אחרונים היה כחן יפה יותר מן הראשונים לנפחה וכתב שלא היה אוכל הבשר הזה וכתב ב"י שחומרא הוא שהחמיר עליו ומדינא כשרה הבהמה ונראה דאף רש"ל שס"ל בההיא דסי' א' סעיף י"ד דאסורה הבהמה מכח הכחשת עד כמו שזכרתי שם משמו מודה בזה דהא אפשר לנו לתרץ ולומר דאין כאן הכחשה דודאי סברא טובה היא שאחד יודע לנפח יותר מחבירו ואפי' בדיני נפשות לחיוב אמרינן לתרץ העדים כל מה שאנו יכולים כדתנן ריש היו בודקין וע"כ בדין זה מותר אפי' לדידן וכן הביאו רמ"א כאן בד"מ ומו"ח ז"ל כתב שלדידן שהבהמה שלא נבדקה שנאבדה הריאה אסורה ה"נ אסור בזה כיון שיש הכחשה ולפי מ"ש אין כאן הכחשה ובהדיא מבואר בסי' ל"ט סעיף ה' דאם יש חילוק בין כשנופחין הרבה לנופחין מעט אזלינן להיתר וה"נ כן הוא כנ"ל ובסי' ל"ט סעיף י"ז כתבתי דאף אם יש הכחשה כשר ע"ש:
א סָעִיף א סמוכות. וכ' בש"ך אע"ג דלעיל סי' ל"ו גבי ריאה שנימוקה כ' הר"ב דדוקא בהפסד מרובה יש להכשיר בעכורים וסרוחים צ"ל דהתם איכא נמי חששא דסמפונות מה שאין כן כאן. (כיון דבועה יש לה כיס בפ"ע ולא נגע המוגלא בסמפון. מצאתי בועה ישנה טרפה כיצד כשהבודק מכניס ידו לבדוק ומתמסמסת ביד הבודק שהיא מעופשת טרפה וכן אם נמצא מין בועות בריאה שקולפין אותה בידים והריאה נשארת שלימה במקום הבועה טריפה ולא מהני נפיחה דלמא היתה נקובה במקום הבועה וחזרה והבריא וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. כנה"ג דף קי"ג):
ב סָעִיף ב טריפה. וכ' בט"ז ובש"ך אפי' היא בועה ממים זכים ומכ"ש אם יש סירכא גמורה דהיינו שדבוק' למקום אחר ויוצאת מן הבועה ולא מהני בזה מה שנוהגין למעך ולמשמש בסרכות ואפי' מן הטנרא נ"ל דטרפה ולא מהני מעוך ומשמוש ואפי' באונות לא אמרינן דדופן מגין עליה:
ג סָעִיף ב טריפה. וכ' בט"ז דמזה למדו הבודקים להטריף בכ"מ שיש שני לקותות ולא דמי לסירכא תלויה יוצאת מטנרא דכשר כמ"ש לקמן סי' ל"ט סעיף ח' בהגה וצ"ל דמשום טנרי אין עליו כלל שם לקותא ובהגהות הר"ץ על בדיקות כתב דבסירכא תלויה יוצאת מבועה שיש בה מים זכים דכשר דמים זכים לאו לקותא היא ול"נ דטריפה הוי וכ' עוד דבועה היוצאת מן הסירכא דבין אונה לאונה למטה מחציין דאין זה מקרי תרתי לריעותא דהא למטה מחצין אין שם סירכא עליה כלל אבל אם יש שם חלון אע"ג דאנו מכשירין כדלק' סי' ל"ט סעיף ד' מ"מ כיון שיש פוסקים שמטריפין שם אפילו בחלון וכאן דיש עוד ריעותא דבועה מקרי עכ"פ תרתי לריעותא וטריפה וכן אם בועה יוצאת מסרכא שבין אונ' לאומא למטה מחציין אפילו בלא חלון כיון שיש פוסקים דסבירא להו דטריפה אע"ג דלא קי"ל כמותם מ"מ כאן הוא תרתי לריעותא ומעשה בא לפני בריא' שנסרכ' לכיס והסרכה היתה מלאה דם עד שבמקום הסרכא לכיס נתמלא כל סביבו אותה מראה דם והטרפתי' דכאן גרע מתרתי לריעותא דלא מהני בזה מעוך ומשמוש (בועה גדולה כמו אגוז שנמצאת באונא האמצעית ע"ג כנגד הצלעות והיא בולטת לחוץ ואין לה דיבוק בריאה אלא השורש שהיה דבוק בה והשאר היה לחוץ ופסק ש"א סי' כ"ה להטריף וכן הסכים הפר"ח אבל לא מטעמי'). וכ' בש"ך אם עור הבועה משתנית למראה הריאה אע"ג דעומדת בגבשושית או שאר ריעותא כשר דכיון דיש בו מראה ריאה לא הוי ליה אלא חסרון מבפנים:
ד סָעִיף ג אסורה. והטעם משום דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהוא בריאה:
ה סָעִיף ג וכשרה. כ' בט"ז בשם מהרש"ל דצריך עוד בדיקה אם יש לכל א' כיס בפני עצמה טריפה אע"ג דשפכי אהדדי (וזהו ששואלין היכי תמצא שיש הפסק מרא' ריאה בין בועה לבועה ואפ"ה טרפה אף דשפכי אהדדי. אם נקבוהו ולא היו שופכות זו לזו ואח"כ נפחו זו ועלתה גם חבירתה בנפיחה זו או שהטילו מים בא' מהן ועי"כ נתמלא גם חברתה כשרה כמו גבי ב' מרות סי' מ"ג כנה"ג דף קי"ד):
ו סָעִיף ג צמחים. פי' צמחים קשים הוא טינרא ואין שם ליחה כלל (וה"ה במלאות רוח כשר בסמיכי ש"ך וב"ח):
ז סָעִיף ג הריאה. וכתב בט"ז דהגהה זו מקומה אחר אע"ג דסמיכי אהדדי כשרה שכ' המחבר והטעם כ' מהרש"ל דמורסה דכשרה דלא מקרי בועה אלא דבר הבולט לחוץ ומשמע דיש מוגלא בהאי מורסא ואפילו הכי אינו אוסר בסמיכי ובש"ך כתב דיש מפרשים דמורסא היינו שקורין בלאט"ר שמראה הליחה שבתוכה הוא כמראה טירקס והם גדילין בין עור לבשר אע"פ שהקרום שמכסה עליהם אין לה מראה הריאה רק מראה המורסא כשרה ולא נהירא דאם אין קרום הריאה מכסה עליהם סמיכי נינהו וטריפה. וכתב עוד דוקא אם הקרום הריאה מכסה אותה ואינו גבוה מבשר הריאה אבל אם היא גבוה אפילו אין בו טרפא דאסא ולא צורת אונה אסור בסמיכי אהדדי:
ח סָעִיף ג מראה ריאה. ופי' הט"ז אבל אם יש בו מראה מוגלא הוה כסמוכין וטריפה וכ' עוד שמצא כתוב אם נקלף העור העליון של הבועא דהיינו עור הריאה טריפה מפני שהעור התחתון הוא עור הבועה והוא עור הבא מחמת מכה וזה הוא אפי' בבועה יחידי' ואפילו במים זכים:
ט סָעִיף ג ומתוקים. פירש הש"ך לאפוקי מרים ומלוחים דהוי כמו עכורים והסי' איזה מים זכים כל שיש לה כיס בפני עצמה ונקלף מן הריאה ואין הרוח יוצא מהם כשמנקבים הבועה וגם עור של הבועה לבנה היא גם בפנים (כ' פר"ח כשבודקין הבועות צריך לתחוב בקוץ ולא בסכין משום דברזל מקלקל המים וגם לא יקבל אלא בכלי ולא ביד וע"ש בע"י). וכ' בש"ך דזה הסי' מהני אפי' לדידן ומ"מ צריך עיון ובספר מח"ב נדחק בזה:
י סָעִיף ג הרחק. וכ' בש"ך דמהרש"ל חולק על המנהג ודעתו שאין להכשיר אף בהפסד מרובה וכ"כ הב"ח הלכך נ"ל דמה שכ' הרב או לפי ענין ההפסד ושעת הדחק דוקא קאמר היכא דאיכא תרווייהו ודלא כהעט"ז שכתב או שעת הדחק:
יא סָעִיף ג בסמיכי. פי' דבמקום שנוהגים איסור במים זכים בסמיכי ה"ה בשיפולי וכן במקום שנוהגים היתר אבל לענין חוט מקיף לא דמי דלכ"ע בשיפולי סגי בחוט שער אחד:
יב סָעִיף ג טריפה. פי' בועה על אונה עליונה של ימין במקום חריץ:
יג סָעִיף ג דסמיכי. וכ' בש"ך דלפי זה במים זכים יש להקל במקום המקילין מיהו יש טעם אחר שיש לחוש לחיכוך הבועות בצלעות קטנות ובגרגרת וטוב להחמיר. (ואם קרום מכסה את הבועה אף שיהיה על החריץ ממש לית לן מיחוש כלל לחיכוך גרגרת מפני שהבשר מכסה הבוע' וצריך שיהיה אותו בשר המכסה מראה הריאה. וטעמא דמחלק רמ"א בין ב' בועות לבועי וטינרי דטינרי מנקב הבועה אף בלא דחיקא. משא"כ ב' בועות דאינן מנקבין זא"ז אלא ע"י דחיקא. ומש"ה כשרה באונות דיש הפרש ביניהם. ומ"ש רמ"א בועה וטינרי זא"ז כשר כ' הפר"ח אין מחוור כיון דאפי' בועי דסמיכי טריפה משום דדחקי אהדדי כ"ש בוע' וטינרי שהטינרי קשה ומנקבת וכ"כ דמש"א לאסור אבל כנה"ג הביא בשם כמה פוסקים להתיר וכ"כ בנה"כ (בבדיקות וכן נוהגין):
יד סָעִיף ד לאסור. והטעם איתא בש"ך משום דמחזי כתרתי בועי דסמיכי ויש לחוש למראית עין ובט"ז כ' הטעם כיון שעומד בסוף סופו לפסוק ולנקוב וכ' פר"ח דכל קצות הריאה אפי' מן הצדדין נקראו שיפולי שהרי הריא' כשהיה בגוף הבהמה אינה שוכבת אלא תלויה א"כ בכל הצדדים הי' תלויה ועומדת וסופו לפסוק ולנקוב):
טו סָעִיף ד ריאה. ומהרש"ל מתיר אף כשאין לו מראה ריאה (מאחר דא"צ אלא שיעור חוט א' א"כ בזה ודאי אין לו מראה ריאה ועוד מאחר שיש הרבה גאונים מקילין בבועה בשיפולי יש להקל. ואם נאבדה קודם שתבדק אם יש בשר מקיף יש להתיר הלק"ט וכנה"ג דף קי"ח). וכ' בט"ז דלפ"ז היה להתיר גם בסמיכי בשיש חוט בשר מפסיק בלא מראה ריאה אלא שאין לסמוך ע"ז כיון שטריפות דסמיכי הוזכר בתלמוד מה שאין כן בשיפולי יש להקל עכ"ל:
טז סָעִיף ד יפה. פי' אפי ע"י טורח רב (ואם ע"י נפיחה זו נקרע הקרום טריפה):
יז סָעִיף ה לשנות. וכתב בש"ך ודוקא בסתם בהמות אמרינן דהכי שעורייהו אבל אי חזינן דיש סמפונות חוץ לשעורים הללו טריפה אבל בס' ל"ח כתב דמשמע דלא איכפת לן לחוש לסמפונות שהם בקצה וחוץ לשעורים הללו:
יח סָעִיף ה בבועה. והנה מהרש"ל והט"ז חולקים על רמ"א ומכשירים במים זכים והש"ך (וכן פסק בנ"ה) חולק עליהם ופוסק דעיקר כדעת רמ"א להטריף (ואין מועיל בדיקה):
יט סָעִיף ה וסרוחים. והטעם איתא בש"ך דאז לא דמי לנשפכה כקיתון וליכא למיחש לסמפונות:
כ סָעִיף ה לעבר. וכ' בט"ז אפילו אם חוט בשר מקיף וקמ"ל בזה דבבשר האונא אם הבועא בשפולי ויש בשר מקיף ביניהם כ"ש כשר והטעם משום שאין שם סמפונות משא"כ בורדא שיש שם סמפון (דהיינו אצל החריץ של ורדא) וכ"ש אם נמצא במקום עב שלו או בשורש שלו דטריפה (אם ניכר מעבר לעבר. אבל בלא ניכר מעל"ע אין טריפות כלל בורדא כמו בשאר ריאה). ודלא כמהרש"ל שחולק על רמ"א ומכשיר בורדא וכ' עוד דיש להזהיר לבודקים דבכל בועה בשיפולי שהיא כשירה אם חוט בשר מקיף צריך לראות אם היא מתפשטת למטה בריאה עד יותר מן ב' אצבעות משיפולי שאז טריפה מכח מעבר לעבר עכ"ל:
כא סָעִיף ה כבועות. ובט"ז כתב שנוהגין היתר בדין זה (וכן הוא עיקר להלכה ש"ך פר"ח):
כב סָעִיף ו טריפה. (ואין מקיפין בבועי דבועות עשויין להשתנות ש"ך ועיין ע"י). וכתב בט"ז אבל אם ממשמש שם ידא דטבחא תלינן בו להקל כמו שכתב בסימן ל"ו סעיף ה' מיהו צרך לעיין בצלעות שלא ימצא ריעותא בצלעות וכתב עוד בט"ז דאם היו כאן בודקים בבועה בשיפולי ריאה ונפחוה והסכימו שלא היה בשר מקיף אותה ובודקים אחרים אומרים שנפחוהו והכשירוהו דאף לדעת מהרש"ל דפסק בסימן א' סעיף י"ד דאסורה הבהמה מכח הכחשת העד מ"מ מודה בזה דכשר דהא אפשר לנו לתרץ ולומר דאין כאן הכחשה דוודאי סברא טובה היא שאחד יודע לנפח יותר מחבירו דלא כב"ח שכ' לדידן דס"ל שבהמה שלא נבדקה שנאבדה הריאה אסורה הכי נמי אסור בזה כיון שיש הכחשה ולפי שכתבתי אין כאן הכחשה ועיין לקמן סימן ל"ט סעיף ה' ושם סעיף י"ז כתבתי דאף אם יש הכחשה בענין זה כשר. (ב"י וד"מ):
כג סָעִיף ז כשירה. ופר"ח הוכיח שאם נסרכה בכל אברים למקום שהנקב פוסל בו בכל גווני טריפה. ומ"מ אם נסרך הלב או הטחול בסומכא למקום אחר אין להטריף דמאן לימא לן שיגיע הנקב עד מקום שמטריף מאחר דליכא ריעותא אלא מבחוץ:
א סָעִיף ב טריפה. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז וש"ך אפי' הוא בועה ממים זכים. המעיין בש"ך סק"ג יראה דלא כתב כן אלא בפי' דברי המחבר אבל לדינא מצדד להקל וכן מורין דבריו בנה"כ. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' י"ז שכתב דמלשון מהרי"ו בבדיקות שלו מבואר להדיא כדברי הש"ך דתלויה מתוך הבועה לא חמיר מתרי בועי דסמיכי וכן מצא מפורש בתשובת מהרי"ן לב ח"ג סי' ק"ה ובתשובת פני יהושע סי' י"ב וכן פסק בספר בית אפרים בתחלת קונטרסו מתרתי לריעותא דבמקום שנוהגין להקל סמיכי ממים זכים ה"נ בתלויה ודלא כהט"ז. וע"ש עוד במעשה שאירע בקהלה אחת שמצאו בריאה אונא אמצעית של ימין גדולה מהתחתונה ובועה עליה ממים זכים ושם המנהג להכשיר תרי בועי דסמיכי במ"ז וגם החילופים של רמ"א (בסי' ל"ה ס"א) מכשירים בפשיטות בכן הורה המורה גם בעובדא דא להכשיר ונעשה מעשה על פיו ורב אחד קרא ערעור על ההכשר מחמת תר"ל ולחלוק יצא להטריף גם הכלים. והוא ז"ל האריך מאד לברר דטב הורה המורה משום דהך ריעותא דחליפין לדעת המכשירין קיל טפי מריעותא דסירכא תלויה וכיון דהרבה פוסקים מתירין בסירכא תלויה מבועה במ"ז כ"ש בהך דחילופין אמנם אם היה נמצא על אלו החילופין ריעותא דעכורין או סירכא תלויה מבואר שם דיש להטריף. וכתב עוד ובדבר הנקבים שנמצא בריאה זו ובתוכן מורנין שיצאו לחום השמש הנה לפי מכתב השואל שהיה המורנא במקום אחר מהריאה שהיה באומה אין מהצורך להשיב ע"ז דכיון שאינו במקום אחד ולא סמוכין זה לזה ודאי אין שם תר"ל עלייהו אך לדברי הרב הנ"ל שהיה המורנא באונא מהחילופים יש לדון בדבר ומ"מ אפשר לצדד גם בזה להכשיר ע"ש] ועיין בדגמ"ר שכתב ומ"מ נ"ל דבתרתי בועי דסמיכי להדדי במים זכים וסירכא תלויה יוצא מא' מהם ודאי טריפה משום תרתי לריעותא אפילו במקום שנהגו להכשיר סמיכי לחוד במים זכים. עוד כ' שם דנראה מדקדוק לשון הר"ץ שכתב דמים זכים לא חשיב ריעותא כו' ולא לענין סירכא תלויה היוצא ממנה ואינה דבוקה למקום אחר. מכלל שאם דבוקה למקום אחר שפיר מיחשב ריעותא אף שיש בה מים זכים ואין מועיל מיעוך ומשמוש עכ"ד ע"ש. [ועיין בת' ח"ס סי' ל"ו שהביא דברי השמ"ח בסי' ל"ט סעיף מ"ז שכתב דסירכא תלויה יוצאה מבועה שנתכסה מבשר הריאה כשירה אפי' גבוה מבשר הריאה אבל נסרכה למקום אחר טריפה אם היא גבוהה דלא עדיף מסירכא על הגבשושית ונסרך למקום אחר דפשיטא דהוי תר"ל כמו בועה על גבשושית עכ"ד והוא ז"ל כתב עליו כי דמיונו של הגאון ז"ל לא נראה לי מה ענין בועה גבוה לגבשושית בשלמא גבשושית היא ריעותא קצת בגוף הבשר ואם יצטרף לזה סירכא למקום אחר טריפה משא"כ בועה שנתכסתה מבשר הריאה דה"ל רק חסרון בפנים ומה שהוא גבוה מבשר הריאה אינו מחמת הריאה עצמה רק מחמת המוגלא שבתוכו וסופו לצאת ע"י שיפול אין בזה שום ריעותא ע"כ דעתי להתיר בכל גווני ע"ש]. ועיין בת' גבעת שאול סימן מ"א שנשאל בריאה שהיה בה סירכא עוברת ע"י מיעוך ומשמוש רק שהסירכא היה על מקום שנקלף עור עליון קצת והשיב לאיסור משום תרתי לריעותא כמו בסירכא היוצא מבועה ע"ש באריכות. ועי' בתשו' הר הכרמל חלק יו"ד סי' ב' וסוף סימן ג' ובת' פרי תבואה סי' ל"ח ול"ט [ובתשובת ח"ס סי' ל"ו באורך] מה שכתבו בענין דין תרתי לריעותא ע"ש:
ב סָעִיף ב טריפה. עבה"ט. ועיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי' י"א בענין סירכא דבוקה היוצאת ממראה אדומה והמראה חוזרת למראה ריאה ע"י נפיחה אי הוי תר"ל ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז מעשה בריאה שנסרכה לכיסה כו' עיין בתשובת בית אפרים סי' י"ט שכתב דזה פשוט דה"ה בסירכא תלויה מלאה דם טריפה אפילו אם אחר שמסירין הסירכא תלויה נמצא תחתיו שלם ויפה ובודקין אותה ואין מבצבץ אפ"ה טרפה גם בהפ"מ ושעת הדחק דודאי נקב יש כאן ע"ש באריכות:
ג סָעִיף ג [מראה ריאה. עבה"ט. ועי' בס' בית אפרים ס"ק י"א שכתב דאפילו אם יש ביניהם הפרש כמה אם אין עליו מראה ריאה יש לו דין סמיכי על הבועות ע"ש והביאו ג"כ בס' מאירת עינים וכ"כ בס' עצי לבונה ע"ש]:
ד סָעִיף ד וממשמשין. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' י"א שנשאל בבועה בשיפולי שלא הספיקו למעכה ולנפחה לראות אם יהיה חוט בשר מקיף עד שנקרעה מה דינה והשיב דדעתו דכל עיקר דין זה שאם ע"י המשמוש חוט בשר מקיף כשירה זה אינו אלא היכא דכשהיתה בלא נפיחה נראית כבשר מקיפים וכשנפחה נתגלה הבועה ונשמט הבשר בזו אמרו ממשמשים אבל אם בלא נפיחה אין בשר מקיפה לא נקיף בידים כלל וכן מוכיח הלשון בב"י שאומר שאם נפחוה ואין בשר מקיפה כו' ולפיכך זו שלא הספיקו למשמש ולנפחה אם הריאה קודם נפיחה למ"ע נראה שאין בשר מקיף פשיטא דטריפה ואפילו אם לא ביחנו. אבל אם מתחלה נראה שבשר מקיף אלא דאעפ"כ צריך לנפחה אם תקיף אח"כ בזו אמרינן העמידנה על חזקתה ע"ש ועי' בשו"ת מגיד מראשית ח"ב סי' ב' בבהמה שנמצאת בועה בשפולי אונה ולא ראו אם היה בשר מקיף ונפחוה וראו שאין בשר מקיפה ואח"כ בא אומן בקי עשוי למשמש בכל שעה וע"י המשמוש נעשה בשר מקיף מה דינה. והביא דברי מהרי"ט הנ"ל דמדבריו משמע בנד"ז לאסור כיון שלא נודע שקודם הנפיחה היה בשר מקיף והעלה כיון שעיקר דין בועה בשיפולי לא נזכר בש"ס כל מה שנוכל לפרש דבריו להקל מפרשינן דלא אמרה הרב אלא בנדון דידיה דמיירי בשיפולי אומא דרבו המטריפים בלא היקף בשר אבל בשיפולי אונא דרבו המכשירים לא. ועוד דלא אמר הרב ז"ל אלא בשראוה קודם נפיחה שלא היה בשר מקיף אבל אם קודם נפיחה לא ראו ואחר משמוש היד העלתה בשר מקיף נעמידנה בחזקת היתר והסכימו עמו שלשה רבנים להכשיר בהמה הנ"ל. והם צדדו להתיר אף אם בודאי לא היה בשר מקיף קודם נפיחה כיון שדעת הב"י והרמ"א שלא כדעת מהרי"ט להם שומעין להקל בדין זה ע"ש:
ה סָעִיף ה השיפולי בדקה. עיין תב"ש שכתב דכ"ע מודו כאן דשיפולי היינו תחתית אבל בשאר חידודין וקצוות מיד מתחילין הסמפונות ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' ד' שחולק עליו והעלה דגם בכל הדין יש שיעור מרחק הסמפונות מהחוד כמו בתחתית ע"ש:
א סָעִיף א אם היו כו'. זהו כנדי:
ב סָעִיף א או מים זכים או כו'. זהו צמחי וכמש"ש אלא שהתלמידים כו':
ג סָעִיף א או ליחה יבשה כו'. זהו טנרי:
ד סָעִיף א ואם כו' ורבים כו'. ע"ל סי' ל"ו ס"ז: (ליקוט) ואם נמצאת כו'. כגירסת הרי"ף והרמב"ם שם נ"ה ב' יש כשר בזה ובזה מים זכים יש פסול בזה ובזה לקותא יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא יש פסול בריאה וכשר בכוליא נקב ומים זכים דכשרים כאן וכאן לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי כו' אבל גירסא אחרת יש ומים זכים לא אמרן ול"ג כאן וכאן ואכוליא קמהדר ואף לגירסא הראשונה יש לפרש כן וכן הסכים בת"ה (ע"כ):
ה סָעִיף ג אפי' מלאות כו'. דלא כרשב"ם וריב"ם שכתבו דוקא במלאות מוגלא דלהכי קאמר בועי מלשון פרח אבעבועות והביאו בהג"ה וחלקו עליהם דבמים זכים שייך נמי לישנא דבועי מים תבעה כו' וכן במתני' משינוחו מבעבוען וראיה ממ"ש שם מ"ח א' ההיא בכוליא ולא קאמר בתרי בועי איתמר:
ו סָעִיף ג יש מכשירין כו'. כנ"ל:
ז סָעִיף ג ובועי בשיפולי כו'. ר"ל שתלוי ג"כ באותו פלוגתא וכמ"ש בש"ך ס"ק כ"א דשפולי איסורו משום דמתחזי כתרי בועי דסמיכי:
ח סָעִיף ד ודוקא בועא כו'. כנ"ל בס"ג לענין סמיכי.
ט סָעִיף ה והוא דלא כו'. כמ"ש בגמ' בריאה שנשפכה כקיתון וז"ש ואפי' כו' וע"ל סי' ל"ו ס"ז:
י סָעִיף ה אבל אי כו'. דאז דין בועא להם:
יא סָעִיף ו היכא כו'. רש"י וכמש"ש מ"ט א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.