א רֵאָה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ (אֲפִלּוּ) כָּל שֶׁהוּא שָׁחֹר כִּדְיוֹ, אוֹ שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְמַרְאֵה הַבָּשָׂר, אוֹ שֶׁהוּא יָרֹק אמריל"ו בְּלַעַ"ז וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז קוֹרִין געל), בֵּין שֶׁהוּא כְּמַרְאֵה חֶלְמוֹן בֵּיצָה בֵּין שֶׁהוּא כְּמַרְאֵה כַּרְכּוֹם בֵּין שֶׁהוּא כְּמַרְאֵה כְּשׁוּתָא, טְרֵפָה; וְכֵן אִם הוּא כְּמַרְאֵה הַבְּקַעַת, שֶׁהִיא לְבָנָה כִּבְקַעַת, אֲסוּרָה; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁהִיא כְּעֵין חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף אִם הִיא כְּלֹבֶן בֵּיצָה, טְרֵפָה (מהרי"ו) (עָרוּךְ עֵרֶךְ כחל וְרוֹקֵחַ וְעוֹד פּוֹסְקִים), וְהָכֵי נָהוּג.
ב כָּל אֵלּוּ הַמַּרְאוֹת אֵינָן פּוֹסְלוֹת עַד שֶׁנּוֹפְחִים אוֹתָהּ וּמְמָרֵס בָּהּ בְּיָדוֹ, אִם נִשְׁתַּנֵּית לְמַרְאֵה הַמֻּתָּר, מֻתֶּרֶת. וְאִם עָמְדָה בְּעֵינָהּ, אֲסוּרָה (כָּל הַפּוֹסְקִים לַאֲפוּקֵי ר"י בתוס').
ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין מַרְאוֹת הַלָּלוּ פּוֹסְלוֹת אֶלָּא כְּשֶׁהַשִּׁנּוּי בָּעוֹר מֵחֲמָתוֹ, וְלֹא מֵחֲמַת מֻגְלָא שֶׁבְּתוֹכוֹ. הַגָּה: וְכֵן אִם בָּא הַשִּׁנּוּי מַרְאֶה מִכֹּחַ שֵׂעָר שָׁחֹר אוֹ דָּם נִצְרָר הַמּוּנָח בָּרֵאָה, כָּשֵׁר (מָצָא כָּתוּב בְּשֵׁם ר"י מוּלִין).
ד אִם אֵינָהּ שְׁחוֹרָה כִּדְיוֹ אֶלָּא כַּמַּרְאֶה הַכָּחֹל שֶׁקּוֹרִין בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז בלא"ה וְדוֹמֶה לָרָקִיעַ (מהרי"ו), אוֹ יְרֻקָּה כְּכַרְתִּי, אוֹ שֶׁהִיא כְּמַרְאֵה הַכָּבֵד, אוֹ כְּמַרְאֵה הַטְּחוֹל (בֵּית יוֹסֵף וּבד"י בְּשֵׁם מהרא"ק) אוֹ שֶׁהִיא אֲדֻמָּה אֲפִלּוּ בְּתַכְלִית הָאֹדֶם, כְּשֵׁרָה, הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם יֵשׁ מַכָּה בַּדֹּפֶן נֶגֶד הָרֵאָה הָאֲדֻמָּה, טְרֵפָה, וְצָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר זֶה (טוּר וְר' יְרוּחָם וְהָרֹא"שׁ בְּשֵׁם הָר"מ וְהוּא דַּעַת רַבֵּנוּ אֶפְרַיִם וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם בַּעַל הָעִטּוּר וּשְׁאָר פּוֹסְקִים לֹא חָלְקוּ וּמַשְׁמָע מִדִּבְרֵיהֶם אִפְּכָא וּקְצָת חוֹלְקִים בְּהֶדְיָא עַיֵּן שָׁם) וְהָכִי נָהוּג, אֲפִלּוּ הִיא כֻּלָּהּ כָּךְ. וְכֵן אִם יֵשׁ בָּהּ הַרְבֵּה גְּוָנִים מֵאֵלּוּ הַמַּרְאוֹת הַכְּשֵׁרוֹת, כְּשֵׁרָה.
ה יֵשׁ בָּהּ קְלִפּוֹת כְּמוֹ נֶתֶק וְהִיא שְׁלֵמָה, כְּשֵׁרָה.
א סָעִיף א כרכום. פי' ר"מ בסת"ה בין כרכום גופיה בין כהדברים שנצבעים ממנו ע"ש:
ב סָעִיף א כשותא. הוא ג"כ צבע גע"ל וכתבו הפוסקים והאחרונים דירוק כזהב או שעוה או ככנף של טווס או כהורקת פני אדם החולה שנקראת בל"א גע"ל זוכ"ט הכל הוא מין ירוק גע"ל וטרפה וע"ל סי' מ"ד ס"ק ט' ולקמן סי' קפ"ח ס"ק ד' נתבאר דגע"ל כאתרוג דינו כשעוה וה"ה הכא טרפה כדמשמע בתו' ופוסקים דחד דינא אית להו:
ג סָעִיף א כלובן ביצה. כתב בד"מ שמ"כ בשם מהרי"ל דהיינו כלובן ביצה אחר שנתבשלה וכן חלמון ביצה ונראה דבחלמון ר"ל דבין הכא והכא טרפה אבל בלובן ר"ל דוקא אחר שנתבשלה אבל בעודה חיה אינה רק זהרורית וצלולה ולא לבן וכן משמע בסמח"ב:
ד סָעִיף ב למראה המותר. ומהרש"ל פא"ט סי' ל"ט כתב שמ"כ שצריך להחזיר דוקא למראה הריאה ממש והסכים כן וכן הובא בבדיקות הר"ץ ור"מ בס' ב"ה השיג עליו וכן מבואר בדברי הרמב"ם ומרדכי וכל בו ורשב"א דאפילו חוזרת למראה המותר בלבד כשרה וכן הוא בעט"ז:
ה סָעִיף ג יש מי שאומר כו'. והא דכתב לקמן וכן אם יש בה הרבה גונים מאלו מראות הכשרות כשרה משמע הא מראות הפסולות פסולה מיירי כשהשנוי בעור מחמתן ובל"ח דף קנ"ז ע"ב לא כתב כן וכ"פ כל האחרונים בבדיקותיהם והב"ח דהיכא דאין השנוי בעור מחמת המראות עצמן כשרות:
ו סָעִיף ד או ירוקה ככרתי. וכתב מהר"ש שם שמ"כ בהג"ה בשם מהרי"ל כללא דמילתא ירוק הנקרא בל"א גרי"ן או בלא"ו כשר וירוק הנקרא בל"א גע"ל טרפה ע"כ וכן נראה עיקר עכ"ל וכ"כ האחרונים ופשוט הוא:
ז סָעִיף ד כשרה. וכתב בבדיקות הר"ץ דמראות הכשרות אינן כשרות עד שיתלבנו קצת בנפיחה ולא נהירא וכן השיג עליו ר"מ בב"ה וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' ל"ט:
ח סָעִיף ד וי"א אם יש מכה כו'. ומהרש"ל פא"ט סי' כ"א הכשיר אפילו יש מכה בדופן:
ט סָעִיף ד טריפה. וכתב הר"ץ ע"ש הר"ר טעביל ומהרא"ק דהכא אפילו משתנה למראה ריאה ע"י נפיחה טריפה כיון דבא מחמת הכאה שהוכתה בדופן וכ"פ הב"ח ור"מ בס' ב"ה השיג על זה וכן נראה עיקר וגם בדברי הרא"ש ורבינו ירוחם משמע לכאורה הכי וגם כיון דבלאו הכי הרבה פוסקים מכשירים אפילו אינו עולה בנפיחה וכן הוא דעת מהרש"ל וכמ"ש בסמוך אין להחמיר:
א סָעִיף א או שהיא ירוקה. רש"ל כתב וז"ל מ"כ בשם מהרי"ל עוד יש מראות אחרות ששם ירקות עליהם וטריפה והן ירקרק כמו הכנף של טווס שנקרא בל"א פאווי"א וכשעוה וכזהב וכעין הורקת פנים שקורין גע"לזוכט כללא דמלתא ירוק הנקרא גרי"ן או בלא"ו כשר והנקרא גע"ל טרפה אבל מה שמצאתי עוד כמראה צב שקורין קרי"ט שטייי"ן וכעין עין או כמראה וויינקש"ל טריפה ולא נהירא דאין להוסיף על הטריפות שלא מנו חכמי' ובפרט אינה אדומה ממש אלא מראה וויינקשי"ל ואף אם הוא אדומה הלא אדומה כשירה בכל ענין עכ"ל:
ב סָעִיף ב למראה המותר כו'. משמע אע"ג דאין מתלבן כמראה הריאה ממש אלא נתהפך לגוון המותר ורש"ל הבי' בשם הג"ה אחת מראות הפוסלות צריכין להיות ע"י הנפיחה ממש כבשר הריאה ואי לא טרפה וכ' רש"ל ע"ז דיפה כתב כיון שאפי' בליבון ממש עלה על הדעת לאסור כמ"ש הרא"ם בשם ר"י אלא שאנו תופסין דברי רבינו האי שכל המראות החוזרות ע"י נפיחה כשר ע"כ מסתמא לא מקלינן להכשיר אלא במתלבנות ממש כמראה הריאה בתחלתה ולא בענין אחר כלל עכ"ל ונלע"ד דהא גם במראה הכשר יש קצת לקותא כמ"ש הטור (אבל) [אצל] יש בה הרבה גוונים דה"א כיון שנתקלקלה דטריפה קמ"ל דלא מ"ה כל שיש בה מראה אסורה צריכה להיות בבירור בהכשר בלא שום לקותא:
ג סָעִיף ד כמראה הכחול. כצ"ל והוא מראה לאזו"ר ודומה לרקיע כ"כ בבדיקות:
ד סָעִיף ד ויש אומרים אם יש מכה בדופן כו'. הוא דעת רבינו אפרים שמביא הרא"ש והטור וכתב רש"ל עליו ומה אעשה שרוצה להכריע נגד כל הגדולים הראשונים והאחרונים דפירשו כשירה בכל גווני דאדומה וכ"כ ב"י דזה כשר לכל שאר הגדולים וע"כ במקום הפסד מרובה יש לסמוך עליהם ונראה דאפי' לרבינו אפרים דמחמיר כשיש מכה בדופן מכל מקום מודה באם אחר הנפיחה חוזרת למראה ריאה דמאי שנא ממראות הפוסלות דקים להו דהויין מחמת לקותא והויין כנקובה אפ"ה כשהן חוזרות למראה ריאה דכשר וה"ה בזה דחוששין לנקב מחמת שהאדימה ושלטה בה מכה שבדופן ואלו לא האדימה אין איסור מחמת מכה שיש בדופן וכל שאזל האודם אחר הנפיחה ה"ל כאלו לא היתה אדומה כלל ותלינן האודם במידי אחרינא וכנ"ל מדברי הרא"ש והטור שמחלקים לרבינו אפרים בין אדומה ממילא דכשר ובין האדימה מחמת מכה שבדופן דטריפה וכי היכי דבממילא מיירי בכל ענין אפי' אחר הנפיחה ה"נ במחמת מכה הוא האודם בכל ענין ואז דוקא טרפה ובהגהות הר"ץ בבדיקות כתב בטריפות דהאדימה לרבינו אפרים לא מהני מה שמתלבן אחר הנפיחה וכתב שכ"כ מהר"ט ומהרא"ק וכ"כ בי"ד סי' ל"ט עכ"ל והנה משיבתן של הקרובים לפנינו דהיינו דברי הטור אתה למד שגם הרחוקים ממנו שאין מפורסם לנו דבריהם שהוא אינו אמת דהיכן כתב הטור לדבר זה ואדרבה לכאורה מוכח להיפך בסי' זה וכמ"ש בסמוך ובודאי גם מהרא"ק ומהר"ט שהביא בודאי טעה בדבריהם שלא כתבו כן ומהי תיתי לן להחמיר בחשש לקותא זאת טפי מכל לקותות שכתב הרא"ש בפא"ט בהדיא שאין שום שינוי פוסל אלא אחר הנפיחה ומכ"ש שכבר נתבאר שטריפות זו הוא היתר גמור לכל הפוסקים זולת רבינו אפרים והרא"ש בודאי אין לצדד בו להחמיר כלל. מ"כ הג"ה אחת קבלה על מראה שחור שאינה לקותא אלא עד שיכנס תוך ב' הקרומים נכנס בבשר ואומר אני ישראל מברונא שאין לסמוך על הדבר שאינו לא בגמ' ולא בפוסקים עכ"ל והביאו זה רש"ל בספרו ובד"מ ונ"ל פשוט שהרב מהר"ר ישראל מברונא חולק על כל מה שזכר תחלה. דהיינו גם מ"ש שיכנס לקרומים דאף) שאין נכנס לקרומים כלל) אלא המראה מלמעלה על הריאה היא מראה פסולה וטריפה דאי לא חלק רק על מה שכתב ונכנס בבשר לא היה לו להזכיר הקרומים כלל וכן נראה מדברי התלמוד והפוסקים שלא זכרו אלא מראה הריאה ולא זכרו שיקלוף עור העליון ויראה בתחתון אם נכנס בו המראה. ועוד ראייה ממה דאיתא פא"ט (דף מ"ה) דר' ירמיה לא רצה להכשיר ריאה בשוקא דקיימי צמחי צמחי וג"כ לא רצה להטריף כיון דלא שמיע ליה מרבו כמו שפירש"י שם משמע דס"ל לעצמו לאיסור אע"ג דלא ראה הצמחים רק מבחוץ ושמא לא נכנסו לקרומים כלל ממילא לדידן הוה כן במראות פסולות אליבא דהלכתא שלנו וכן מצינו בדרוסה סי' נ"ז סעיף י"ג משיאדימו הסימני' ומשמע אף אם האדים עור א' לחוד מטעם דזיהרא מיקלי קלי וסופו לינקב ה"נ כן הוא בלקותא דמראה שחור וכן בסי' נ"ב שנחמרו בני מעיה אפי' מבחוץ לחוד וכ"כ הר"ץ בהג"ה בדיקות אלא שיש מי שחלק עליו להכשיר באם לא האדימו שני העורות ולא דבר נכונה. כתב עוד באותה הג"ה מעשה בריאה שהיתה על גבה חוט אחד [שחור] עב כב' חוטין וארוך כשיעור אצבע ובדקתי במשמוש היד והיה בראש החוט בועה אחת מלאה מוגלא והרגשתי שהיה בו דם כמו בגידי הצואר וחתכתי החוט למטה עד שיצא הדם לראות אם ישתנה ללובן ונשאר המראה כבתחלה והטרפתיה ברעגענשפור"ק עכ"ל. עיין מ"ש בסימן (ל"ב) [ל"ט] בסופו. דבר פשוט שגם בעוף פוסלים המראות כמו בבהמה וכן ראיתי בשם רש"ל:
א סָעִיף א ירוקה. (הרז"ה והרשב"א סוברים דאי במשמוש דומה לבשר אע"פ שמראיתה טובה טרפה ולזה הסכים הכ"מ ודמש"א ובשעת הדחק יש לסמוך על פסק המחבר להקל פר"ח). וכתב ט"ז בשם מהרש"ל כללא דמילתא ירוק הנקרא גרי"ן או בלא"ה כשר והנקרא גע"ל טריפה אבל מה שמצאתי עוד מראית כמראה קרי"ד שטיי"ן או כמראה וויינקסיל דטריפה לא נהירא (דמראה וויינקסי"ל הלא אדומה כשירה) דאין להוסיף על הטרפות עכ"ל. ופר"ח היקל בהורקת פני' שקורין גע"ל זוכ"ט ע"ש:
ב סָעִיף א נהוג. וכתב בש"ך דהיינו כלובן ביצה אחר שנתבשלה (אבל חלמון בין הכא והכא טריפה) אבל בעודה חיה אינה רק צלולה ולא לבן וכתב עוד אם הוא ירוק כזהב או שעוה או כמו הכנף של טוו"ס שנקרא בל"א פפוי"א או כהורקת פני אדם החולה הנקראת בל"א גע"ל זוכ"ט הכל הוא מין ירוק גע"ל וטריפה ואם הוא גע"ל כאתרוג נמי טריפה:
ג סָעִיף ב אסורה. וכ' בש"ך דמכאן משמע אע"ג דאין נתלבן כמראה הריאה ממש אלא נתהפך לגוון המותר ג"כ כשר ומהרש"ל אוסר עד שיהיה כמראה הבשר הריאה דוקא והביא הש"ך בשם פוסקים החולקים על מהרש"ל בדין זה וכ"כ בנ"ה דלא כט"ז שמסכים עם מהרש"ל:
ד סָעִיף ד הכחול. והוא מראה לאזו"ר:
ה סָעִיף ד נהוג. ומהרש"ל מתיר אע"ג שיש מכה בדופן ובט"ז כ' אף לדעת הרמ"א אם לאחר נפיחה חוזר למראה הריאה דכשר (והר"ץ כ' אפילו למראה הריאה אחר הנפיחה טריפה כיון דבא מחמת הכאה שהוכתה בדופן) וכן פסק גם כן הש"ך וכ' עוד מעשה בריאה שהיתה על גבה חוט אחד עב כב' חוטין וארוך כשיעור אצבע ובדקתי במשמוש היד והיה בראש החוט בועה אחת מלאה מוגלא והרגשתי שהיה בו דם כמו בגידי הצוואר וחתכתי החוט למטה עד שיצא הדם לראות אם ישתנה ללובן ונשאר המראה כבתחלה והטריף ברעגינשפורק. וכתב עוד שדבר פשוט הוא שגם בעוף פוסלים המראות כמו בבהמה וכן פסק מהרש"ל. (עוד כתב ט"ז מ"כ הגהה א' קבלה על מראה שחור שאינו לקות' עד שיכנוס תוך ב' הקרומים ונכנס בבשר. ואני אומר אף שאינו נכנס בקרומים כלל אלא המראה מלמעלה על הריאה מראה פסול הוא וטריפה ע"ש. וכ' עליו פר"ח דאינו מחוור אלא לפחות צריך שיכנוס לב' קרומים ע"ש):
ו סָעִיף ה כשירה. פי' בלא בדיקה ואם יש בין קליפה לקליפה סירכא לא הוי כלום דהני קליפות לאו מגוף הריאה הוו (פר"ח בשם הרשד"ם):
א סָעִיף א או שהיא ירוקה. עיין ט"ז ופמ"ג ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן י' ועיין בספר ב"א סימן ז':
ב סָעִיף א לבנה כבקעת. [עיין בתשובת ח"ס סימן ל"ד אודות ריאות של כבשים נמצא עליהם כעין זהרורית מראה לבן וחתכו בתוך בשר הריאה בעומק ושם נתלבן יותר ויותר עד שמגיע לבשר יפה. וכתב הנה חזרתי על כל ספרי האחרונים שאחר הש"ך וכולם אוסרין. בספר אורח מישור ובתב"ש ובפרי תבואה ולדעתי אין צורך לטעם שאין אנו בקיאים במראה אופתא ובקעת לבן אלא בלא"ה כיון שהעלה התב"ש שכל מראות שלא נתפרשו בהדיא להיתר אסורים והגם דבנו"ב פליג אך בקונטרס הראיות שבסוף ספר פרי תבואה סימן נ"ג כתב שהגאון חזר בו וראוי היה לחזור בו דאין אנו בקיאים בבשר שהרופא גורדו וכל שינוי מראה שלא נתפרש להתיר צריכים אנו לחוש שמא הוי נתמסמס (עמ"ש בסי' מ"ג סק"ה ובסי' נ' סק"ג) א"כ פשיטא שאפי' זהרורית לבן פסול אך לפי לשון השאלה שבעור אינו רק זהרורית כעין לובן ובבשר הריאה מתלבן יותר א"כ הוא יש לקלוף העור ולראות אם ישאר אח"כ בלבנוניתו כי יש לתלות שהמכה הוא בפנים הבשר וע"י הבשר נראה זהרוריתו בעור וכה"ג אמרינן במראה פסולה שמחמת מוגלא שתחתיה כשירה ע"ש]:
ג סָעִיף ד והכי נהוג. עבה"ט ועיין בתשובת גבעת שאול סי' פ"ו שמעשה בא לפניו בריאה שנמצא קמט וחסרון עליה ועלתה בנפיחה באופן דכשירה כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ו ס"ס בהגהה רק שהיה מכה בדופן כנגדה דהיינו שנשבר הצלע וחזר ונקשר שאשי"י וכתב דיש להתיר אפי' שלא במקום הפסד מרובה ולא דמי להאדימה דהאדימה גרע טפי מחסרון וקמט. ואח"ז ראה בתשובת ב"ח סי' ק"ל שכתב בזה להטריף והוא ז"ל השיג עליו והעלה כמו שפסק בתחלה להתיר והסכימו עמו בעלי הוראה ע"ש:
א סָעִיף א אפי' כ"ש. כמ"ש שם מקצתה מ"ט כו' כולהו נמי כו' ודלא כר"ת שכתב דוקא ברובה ממש"ש אוכמי אוכמי כשרה וכמ"ש תוס' כיון דלקותא היא כמש"ש האי שחור כו' מ"ל רובה כו' ועתוס' ד"ה אוכמי כו': (ליקוט) אפי' כ"ש. דלא כראב"ד שכתב דוקא בכולה וחזותא חזותא דקאמר אפי' ממראות הפסולות והכריחו לזה ממ"ש ריאה שיבשה מקצתה מדקאמר הכא מקצתה וליתא דבכולה לא אצטריך דמקודם נפסלה דהיינו חרותה. רמב"ן ורשב"א בת"ה וע"ל סי' ל"ו סי"ד (ע"כ):
ב סָעִיף א או שהיא ירוקה. גמ' אלא ירוקה כו' מכלל דירוק גע"ל לעולם טריפה:
ג סָעִיף א ויש כו'. וכן משמע בפ"ג דסוכה ל"ב א' ואימא אופתא כו':
ד סָעִיף ב כל אלו כו'. דלא כפיר"ח בתוס' מ"ו ב' ד"ה אלא דאדומה כשרה היינו כשמתלבנת ע"י נפיחה (כ"ד תוס' בפי' ר"ח וערא"ש) ועבס"ד:
ה סָעִיף ג יש מי כו'. שהרא"ה פי' מ"ש שם חזותא חזותא במראות הפוסלות וז"ש אוכמי אוכמי ואפ"ה כשר כיון שהוא מחמת מוגלא שבתוכו וכמ"ש גלדי גלדי מחמת מכות:
ו סָעִיף ד אם אינה כו'. כמ"ש תוס' ד"ה אוכמי. ונראה לפרש כו':
ז סָעִיף ד אפילו בתכלית כו'. דלא כי"מ לפי' ר"ח אלא ל"ש וטרפה ומפרש בכה"ג והקשה הרא"ש דא"כ הל"ל אלא אדומה דכשרה כו':
ח סָעִיף ד וי"א כו'. זהו פי' ר' אפרים לפי' ר"ה ולכן מייתי עלה מהחובל בשרצים. אבל סברא הראשונה ס"ל כפירש"י וכה"פ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.