א אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר שׁוּם טְרֵפוֹת מִן הַסְתָם, חוּץ מִן הָרֵאָה צָרִיךְ לִבְדֹּק בִּבְהֵמָה וְחַיָּה אִם יֵשׁ בָּהּ סִרְכָא (ריב"ש וְר"י ן' חָבִיב וְעוֹד פּוֹסְקִים) ; וְכָל הַפּוֹרֵץ גָּדֵר לֶאֱכֹל בְּלֹא בְּדִיקָה, יִשְׁכֶנּוּ נָחָשׁ. (קֹהֶלֶת י, ז). הַגָּה: וְנָהֲגוּ גַּם כֵּן לִנְפֹּחַ כָּל רֵאָה, אֲפִלּוּ לֵית בָּהּ רִעוּתָא, (ש"ד סִימָן צ"ב וּבְדִיקוֹת וְעוֹד פּוֹסְקִים) ; וּבִקְצָת מְקוֹמוֹת מְקִלִּין שֶׁלֹּא לְנַפְּחָהּ רַק אִם הָיְתָה בָּהּ סִרְכָא עוֹבֶרֶת עַל יְדֵי מִשְׁמוּשׁ, וְכֵן עִקָּר (רמב"ם פי"א מָרְדְּכַי וְעוֹד פּוֹסְקִים).
ב מִי שֶׁקָּרַע בֶּטֶן הַבְּהֵמָה, וְקֹדֶם שֶׁתִּבָּדֵק הָרֵאָה בָּא כֶּלֶב אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּנְטָלָהּ וְהָלַךְ לוֹ, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, וְאֵין אוֹמְרִים: שֶׁמָּא נְקוּבָה אוֹ סְרוּכָה הָיְתָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין אִם נֶאֶבְדָה הָרֵאָה (בה"ג וְראב"ן וְר"י הַלֵּוִי וּמָרְדְּכַי וְהג"א וְעוֹד פּוֹסְקִים), וְאֵין לְהַתִּיר רַק בִּמְקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל אוֹ בִּגְדָיִים וּטְלָאִים וְחַיּוֹת שֶׁאֵין סְרָכוֹת מְצוּיוֹת בָּהֶם. (טוּר בְּשֵׁם בעה"ת).
ג בָּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ יִשְׂרָאֵל וְהוֹצִיא הָרֵאָה קֹדֶם שֶׁתִּבָּדֵק וַהֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת, נוֹפְחִין אוֹתָהּ.
ד אוּנָּא הַסְרוּכָה לְאוּנָּא אוֹ לְאוּמָה, בֵּין סְרוּכָה מְעַט בֵּין סְרוּכָה כֻּלָּהּ, שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, טְרֵפָה; כְּסִדְרָן, כְּשֵׁרָה (ר"ן וְחִדּוּשֵׁי רַשְׁבָּ"א) אֲפִלּוּ בְּלֹא בְּדִיקָה מִיהוּ אִם בְּדָקוּהָ וְנִמְצָא שָׁם נֶקֶב טְרֵפָה (בֵּית יוֹסֵף) ; וְאֵין נִקְרָא כְּסִדְרָן אֶלָּא בִּשְׁתַּיִם זוֹ אֵצֶל זוֹ, מֵחִתּוּךְ שֶׁל זוֹ לְחִתּוּךְ שֶׁל זוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא בַּאֲלַכְסוֹן וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהּ פִּלּוּשׁ; אֲבָל מִגַּבָּהּ שֶׁל זוֹ לְגַבָּהּ שֶׁל זוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ מֵחִתּוּךְ לַגַּב אוֹ מִשִּׁפּוּלֵי לְשִׁפּוּלֵי, אוֹ מִשִּׁפּוּלֵי לְחִתּוּךְ, אוֹ אֲפִלּוּ מֵחֻדָּהּ שֶׁל זוֹ לְחֻדָּהּ שֶׁל זוֹ שֶׁאֶצְלָהּ, אוֹ אֲפִלּוּ מֵחֻדָּהּ שֶׁל זוֹ לְחִתּוּךְ שֶׁל זוֹ שֶׁאֶצְלָהּ, נִקְרָא: שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בִּכְסִדְרָן צָרִיךְ בְּדִיקָה שֶׁאֵין נֶקֶב בָּרֵאָה (סמ"ק וְהגמ"יי בְּשֵׁם ריצב"א ותוס' בְּשֵׁם ר"ג וְעוֹד גְּאוֹנִים וְכָל בּוֹ), וּמֵאַחַר שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בִּבְדִיקָה כָּל מָקוֹם דְּאִיכָּא רֵעוּתָא יֵשׁ לְהַטְרִיף כָּל סִרְכָא (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וסמ"ק וסמ"ג וְכָל בּוֹ) ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְהַכְשִׁירָהּ אִם הִיא מֵעִקַּר הָאוּנוֹת עַד חֶצְיָן (מהרי"ו), אֲפִלּוּ מְפֻלָּשׁ, וְכֵן נוֹהֲגִין לְהַכְשִׁיר כִּי הַאי בִּכְסִדְרָן, וְכֵן אִם יֵשׁ כְּמִין קְרוּם בֵּין אֻנָּא לְאֻנָּא אוֹ בֵּין אוּמָה לְאֻנָּא כְּסִדְרָן יוֹצֵא מֵעִקָּרוֹ עַד אֶמְצָעִיתוֹ אֵין לְהַטְרִיף, דְּדֶרֶךְ הוּא לְהִמָּצֵא כָּךְ וְאֵין זֶה סִרְכָא (סְמַ"ג וְהגמ"יי וּסְמַ"ק וְכָל בּוֹ). וְאֵין דֶּרֶךְ קְרוּם זֶה לְהִמָּצֵא אֶלָּא בֵּין אוּנָּא לְאוּנָּא אוֹ בֵּין אוּנָּא לְאוּמָה, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת (בֵּית יוֹסֵף וד"מ), וְאִם נִמְצָא בִּשְׁאָר מָקוֹם אֵינוֹ אֶלָּא סִרְכָא. וְכָל מָקוֹם שֶׁהַסִּרְכָא כְּשֵׁרָה אַף אִם יֵשׁ סִרְכָא תְּלוּיָה גַּם בְּאוֹתָן סְרָכוֹת, וְהוּא נִקְרָא סִרְכָא כְּפוּלָה, כָּשֵׁר (בֵּית יוֹסֵף).
ה אִם נִסְתַּפֵּק אִם הִיא בַּגַּב אוֹ בַּחִתּוּךְ, וּכְשֶׁנּוֹפְחִים אוֹתָהּ הַרְבֵּה נִרְאֶה שֶׁהִיא בַּחִתּוּךְ, וּכְשֶׁאֵין נוֹפְחִין אוֹתָהּ כָּל כָּךְ נִרְאֵית הַסִרְכָא שֶׁהִיא בַּחוּץ, כְּשֵׁרָה.
ו עִינוּנִיתָא דְּוַרְדָּא, לְכָל מָקוֹם שֶׁתִּסָרֵךְ, טְרֵפָה אֲפִלּוּ לַכִּיס שֶׁלָּהּ, וַאֲפִלּוּ כֻּלָּהּ נִדְבֶּקֶת בּוֹ; וְהוּא הַדִּין לְכָל יַתֶּרֶת דְּכָל הֵיכָא דִּסְרוּכָה, טְרֵפָה. הַגָּה: מִיהוּ, אִם הַוַּרְדָּא נִדְבֶּקֶת לְמַטָּה בַּשֹּׁרֶשׁ שֶׁלָּהּ עִם הַכִּיס שֶׁלָּהּ יֵשׁ לְהַכְשִׁיר, דְּהַיְנוּ רְבִיתַיְהוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מהר"י בן חביב).
ז אִם נִסְרְכָה הָאוּנָּא אוֹ הָאוּמָה לַגַּרְגֶּרֶת אוֹ לֶחָזֶה, אוֹ לְשַׁמְנוּנִית הַלֵּב אוֹ לְכִיסוֹ, אוֹ לְטַרְפָּשׁ הַלֵּב, אוֹ לְטַרְפֵּשׁ הַכָּבֵד, אוֹ לְטַרְפָּשׁ הָעִינוּנִיתָא שֶׁהוּא סוֹף טַרְפָּשׁ הַלֵּב, אוֹ לַרֶחֶם, אוֹ לָא"ל מע"דא שֶׁקּוֹרִין מול"יגא, אוֹ לַסִמְפּוֹן הַיּוֹרֵד בֵּין שְׁתֵּי הָעֲרוּגוֹת (ר"י ן' חָבִיב וְד"ע), אוֹ לִקְנֵה הַלֵּב, אוֹ לְשַׁמְנוּנִית הַסִמְפּוֹנוֹת, אוֹ לַכָּבֵד, טְרֵפָה, וַאֲפִלּוּ הִיא דְּבוּקָה לְאַחַת מִמְּקוֹמוֹת הַלָּלוּ בְּלִי פִּלּוּשׁ (שָׁם וּשְׁאָר אַחֲרוֹנִים בֵּית יוֹסֵף). הַגָּה: וְיֵשׁ מְקִלִּין אִם הָאֻנּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת הַסְּמוּכוֹת בַּגַּרְגֶּרֶת דְּבוּקוֹת מַמָּשׁ בַּגַּרְגֶּרֶת וְאֵין בֵּינֵיהֶם חִלּוּק כְּלָל שֶׁיוּכַל לְהַכְנִיס אֶצְבַּע בֵּינֵיהֶם (מָרְדְּכַי פא"ט בְּשֵׁם ראבי"ה וּבה"ג וּמהרי"ו וַאֲגֻדָּה) ; וְכֵן אִם הָיוּ הָאֻנּוֹת אוֹ הָאוּמוֹת דְּבוּקִים לְגַמְרֵי מֵרֹאשָׁן עַד סוֹפָן לַשֻּׁמָּן הַיּוֹרֵד בֵּין הָאוּמוֹת (שם ור"ב ור"ח) ; וְכֵן אִם הָיְתָה כָּל הָרֵאָה דְּבוּקָה בַּשִּׁדְרָה, כִּי אוֹמְרִים שֶׁדֶּרֶךְ רְבִיתַיְהוּ בְּכָךְ וְאֵין זֶה סִרְכָא (מהרי"ו). וְאֵין לְהַתִּיר כָּל זֶה בְּלֹא שְׁאֵלַת חָכָם וּמֻמְחֶה, מוֹרֶה הוֹרָאוֹת, וְאֵין לִלְמֹד מִמְּקוֹמוֹת אֵלּוּ לִשְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁנִּסְרְכָה שָׁם הָרֵאָה, כִּי בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת אֵין חִלּוּק בֵּין דָּבוּק כֻּלּוֹ אוֹ לָאו (ד"ע מבֵּית יוֹסֵף).
ח סִרְכָא הַיּוֹצֵאת מֵהָרֵאָה וְהִיא תְּלוּיָה, שֶׁאֵינָהּ דְּבוּקָה לְשׁוּם מָקוֹם, כְּשֵׁרָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה. הַגָּה: וְסִרְכָא תְּלוּיָה הַיּוֹצֵאת מִן הַבּוּעָה, טְרֵפָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַאֲבָ"ד וְרוֹקֵחַ וּמהרי"ו) ; מִטִּנְרִי, כְּשֵׁרָה (מהרי"ו וְעַיִּןִ לְעֵיל סי' ל"ז ס"ב).
ט סִרְכָא שֶׁהִיא מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בָּאוּנָּא אוֹ בָּאֻמָה עַצְמָהּ, דִּינָהּ כְּדִין סִרְכָא תְּלוּיָה. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁאֵין הַסִּרְכָא קְצָרָה מִבְּשַׂר הָרֵאָה כְּשֶׁנּוֹפְחִין הָרֵאָה, אֲבָל אִם קְצָרָה עַד שֶׁמִּכֹּחַ הַסִּרְכָא הַבָּשָׂר שֶׁתַּחְתֶּיהָ מַקְמִיט וְאֵינוֹ עוֹלֶה בִּנְפִיחָה הֵיטֵב כִּשְׁאָר הָרֵאָה, טְרֵפָה (מהר"א מִפְּרַג וּבְדִיקוֹת הָאַחֲרוֹנִים). וְכָל סִרְכָא תְּלוּיָה שֶׁעוֹלָה גַּם כֵּן עִם נְפִיחַת הָרֵאָה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ מַכָּה בַּדֹּפֶן כְּנֶגְדָּהּ, טְרֵפָה (בְּדִיקוֹת יְשָׁנִים).
י כָּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ סְרוּכַת הָרֵאָה, אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין שֶׁתְּהֵא הַסִרְכָא דַּקָּה כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה בֵּין שֶׁתְּהֵא עָבָה וַחֲזָקָה וּרְחָבָה כְּגוּדָל, וְלֹא כְּאוֹתָם שֶׁמְּמַעֲכִים בַּיָּד וְאִם נִתְמַעֲכָה תּוֹלִין לְהָקֵל, וְכָל הַנּוֹהֵג כֵּן, כְּאִלּוּ מַאֲכִיל טְרֵפוֹת לְיִשְׂרָאֵל.
יא יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁמַּכְנִיס אֶצְבָּעוֹ תַּחַת הַסִרְכָא וּמַגְבִּיהַּ קְצָת, אִם נִפְסְקָה מֵחֲמַת הַגְבָּהָה כָּל שֶׁהוּא, סִרְכָא בַּת יוֹמָא הִיא וּכְשֵׁרָה. וְאֵין לְהָקֵל בְּכָךְ אֶלָּא בְּבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל, וְאֵין סוֹמְכִין עַל קֻלָּא זוֹ אֶלָּא בְּבוֹדֵק כָּשֵׁר וְיָרֵא אֶת ה' מֵרַבִּים.
יב טוֹב לְהַשְׁקוֹת הַבְּהֵמָה סָמוּךְ לַשְּׁחִיטָה.
יג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהַבּוֹדֵק יַכְנִיס יָדוֹ בַּבְּהֵמָה בִּזְרִיזוּת בְּלֹא רִפְיוֹן יָדַיִם, וְאִם נִתְפָּרְקָה שׁוּם סִרְכָא כְּשֶׁמַּכְנִיס הַבּוֹדֵק יָדוֹ, מוֹצִיא הָרֵאָה לַחוּץ וּבוֹדְקָהּ, אִם הִיא סִרְכָא יִמָּצֵא רֹאשָׁהּ בָּרֵאָה אוֹ בַּדֹּפֶן; וְאִם לָאו, רִירָא הִיא וּכְשֵׁרָה; וְאֵין לְהָקֵל בְּכָךְ אֶלָּא בְּבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל, וְאֵין סוֹמְכִין עַל קֻלָּא זוֹ אֶלָּא בְּבוֹדֵק כָּשֵׁר וְיָרֵא אֶת ה' מֵרַבִּים. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין לְמַשְׁמֵשׁ בַּסְּרָכוֹת וּלְמַעֵךְ בָּהֶם, וְאוֹמְרִים שֶׁסִּרְכָא אִם יְמַעֵךְ אָדָם בָּהּ כָּל הַיּוֹם לֹא תִּנָּתֵק, וְלָכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁיִּתְמַעֵךְ תּוֹלִין לְהָקֵל; וְאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ סִרְכָא אֶלָּא רִיר בְּעָלְמָא (מהרי"ו וְכָל בּוֹ), וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קֻלָּא גְּדוֹלָה כְּבָר נָהֲגוּ כָּל בְּנֵי מְדִינוֹת אֵלּוּ, וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ; וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לִהְיוֹת הַבּוֹדֵק יְרֵא אֱלֹהִים שֶׁיּוֹדֵעַ לִזָּהֵר לְמַעֵךְ בְּנַחַת שֶׁלֹּא יְנַתֵּק בְּכֹחַ. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין נוֹהֲגִין לְמַעֵךְ וּלְמַשְׁמֵשׁ בְּסִרְכוֹת הַוַּרְדָּא אִם נִסְרְכָה לְמָקוֹם אַחֵר, וְכָל מָקוֹם שֶׁתִּסָּרֵךְ, טְרֵפָה (כָּךְ שָׁמַע וְכֵן נִרְאֶה מִלְּשׁוֹן הר"ד ן' חִיָּא שבבֵּית יוֹסֵף) ; וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל גַּם בָּזֶה, וְלִי נִרְאֶה כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא לְמַעֵךְ בַּוַּרְדָּא וּבְכָל סְרָכוֹת שֶׁהֵם שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, מֵאַחַר שֶׁסִּרְכָא שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן טְרֵפָה, מֻזְכָּר בַּגְּמָרָא וְאֵין חוֹלֵק עָלָיו, אֵין לִסְמֹךְ אַדִבְרֵי מְקִלִּין בְּעִנְיַן הַמִּעוּךְ וְהַמִּשְׁמוּשִׁים (וכ"מ מִלְּשׁוֹן מהרי"ו שֶׁאֵין חִלּוּק) ; אֲבָל הַמִּנְהָג בְּעִירֵנוּ לְמַשְׁמֵשׁ וּלְמַעֵךְ בְּכָל הַסְּרָכוֹת, וְאֵין חִלּוּק בֵּין סִרְכָא לְסִרְכָא; וְנָכוֹן לָחוּשׁ לְמַה שֶּׁכָּתַבְתִּי, אִם לֹא בְּהֶפְסֵד מְרֻבֶּה. עוֹד נָהֲגוּ בְּעִירֵנוּ לְהַטְרִיף כָּל סִרְכוֹת גְּדָיִים וּטְלָאִים (מָצָא כָּתוּב) וַעֲגָלִים הָרַכִּים, וְלֹא לִמְעֹךְ בָּהֶם כְּלָל, כִּי יֵשׁ קַבָּלָה בָּזֶה לְהַטְרִיף כִּי הַסִּרְכָא עֲדַיִן רַכָּה וּמִתְנַתֶּקֶת עַל יְדֵי מִעוּךְ.
יד בּוֹדֵק שֶׁהוֹצִיא יָדוֹ וְאָמַר: טְרֵפָה, וְאַחַר כָּךְ הִכְנִיס אַחֵר יָדוֹ וְלֹא מָצָא טְרֵפוּת, הָרִאשׁוֹן נֶאֱמָן.
טו טַבָּח שֶׁהִכְנִיס יָדוֹ וְאָמַר: טְרֵפָה, וְאַחַר כָּךְ נִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא נִפְתַּח הַטַּרְפָּשׁ, וְנִמְצָא שֶׁהַטַּבָּח לֹא נָגַע בָּרֵאָה, וּפָתְחוּ הַטַּרְפָּשׁ וּבְדָקוּהָ וְלֹא נִמְצָא בָּהּ טְרֵפוּת, מַכְשִׁירִין אוֹתָהּ.
טז אָמַר הַבּוֹדֵק: שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן הָיְתָה, וְאַחֵר מַכְחִישׁוֹ וְאוֹמֵר: כְּסִדְרָן הָיְתָה, מַעֲמִידִין הַבְּהֵמָה בְּחֶזְקָת הֶתֵּר.
יז הַקּוֹנֶה רֵאָה וְאָמַר שֶׁמָּצָא בָּהּ סִרְכָא בְּמָקוֹם שֶׁהִיא טְרֵפָה, וְהַמּוֹכֵר אוֹמֵר שֶׁהָיְתָה בְּמָקוֹם שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת לְבֵית דִּין, אֵין כָּאן עֵדוּת, וַהֲרֵי זֶה כִּבְהֵמָה שֶׁנֶּאֶבְדָה רֵאָה קֹדֶם שֶׁנִּבְדְּקָה. הַגָּה: וְכֵן בִּמְקוֹמוֹת שֶׁשּׁוֹחֲטִין אֵצֶל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְהִנִּיחוֹ הַבְּהֵמוֹת אֵצֶל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּין שְׁחִיטָה לִבְדִיקָה, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הִכְנִיס יָדוֹ וְנִתֵּק הַסְּרָכוֹת, דִּבְדִיקַת רֵאָה דְּרַבָּנָן וּסְפֵקָא לְהָקֵל (רַשְׁבָּ"א סִימָן רנ"ח). מִיהוּ אִם טַבָּחִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים רְגִילִין לַעֲשׂוֹת כָּךְ, יֵשׁ לָחוּשׁ אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד; וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר בְּכָל עִנְיָן.
יח רֵאָה שֶׁנִּקְּבָה בִּמְקוֹם חִתּוּךְ הָאֻנּוֹת בְּגַב הָאֻנָּא כְּנֶגֶד הַדֹּפֶן, וְדֹפֶן סוֹתַמְתָּהּ בְּסִרְכָא בַּבָּשָׂר שֶׁבֵּין הַצְּלָעוֹת אוֹ בַּבָּשָׂר וּבָעֶצֶם, כְּשֵׁרָה. אֲבָל אִם הִיא סְרוּכָה לָעֶצֶם לְבַדּוֹ, טְרֵפָה. וְכֵן הַדִּין בְּכָל הַשָּׁלֵם שֶׁכְּנֶגֶד הָאֻנּוֹת לְמַעְלָה עַד הָעֲרוּגָה, כְּשֵׁרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמָּקוֹם צַר וְנִדְחֲקָה לַדֹּפֶן וְהוּא סוֹתְמוֹ; וְנִקְרָא דֹּפֶן עַד הַחוּט שֶׁמְּנַקְּרִים מֵהֶחָזֶה, וּמִשָּׁם וְאֵילֵךְ נִקְרָא חָזֶה, וְאִם נִסְרְכָה שָׁם, טְרֵפָה, וְאִם נִסְרְכָה עַל גַּבֵּי חוּט שֶׁבֶּחָזֶה, דִּינוֹ כְּאִלּוּ נִסְרְכָה בֶּחָזֶה וּטְרֵפָה. הַגָּה: וּלְדִידָן אֵין נַפְקוּתָא בְּחִלּוּקִים אֵלּוּ, גַּם בְּכָל הַחִלּוּקִים אֲשֶׁר יִתְבָּאֲרוּ עַד סוֹף הַסִּימָן, כִּי כְּבָר נָהֲגוּ בְּאֵלּוּ הָאֲרָצוֹת לְהַטְרִיף הַכֹּל וְאֵין לְשַׁנּוֹת, כִּי מִנְהַג קַדְמוֹנִים הוּא בְּאַשְׁכְּנַז וְצָרְפַת שֶׁאָנוּ מִבְּנֵי בְּנֵיהֶם; וְלָכֵן אֵין לְהַכְשִׁיר שׁוּם סִרְכָא בָּרֵאָה, אִם לֹא ב' אֻנּוֹת הַסְּרוּכוֹת בִּכְסִדְרָן לְמַטָּה מֵחֶצְיָן לְצַד עִקָּרָן, וְהוּא הַדִּין אֻנָּה בְּאוּמָה בִּכְסִדְרָהּ כִּי הַאי גַּוְנָא; וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל בְּסִרְכָא הַמִּתְנַתֶּקֶת עַל יְדֵי מִעוּךְ וּמִשְׁמוּשׁ.
יט וְדַוְקָא כְּנֶגֶד הָאֻנּוֹת הוּא דְּמַכְשְׁרִינָן, אֲבָל שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הָאֻנּוֹת טְרֵפָה.
כ הָא דְּמַכְשְׁרִינָן, דַּוְקָא כְּשֶׁהַנֶּקֶב כְּנֶגֶד הַדֹּפֶן, אֲבָל אִם נִקְּבָה מִבִּפְנִים אוֹ אֲפִלּוּ בְּשִׁפּוּלֵי רֵאָה, וְסִרְכָא יוֹצֵאת מִשָּׁם לַדֹּפֶן, טְרֵפָה; וְאִם סִרְכָא יוֹצֵאת מִשִּׁפּוּלֵי אוּנָּא וּמִתְפַּשֶּׁטֶת עַל גַּב הָאוּנָּא וְנִסְרֶכֶת לַדֹּפֶן. אִם רֹב הַסִרְכָא הִיא בְּגַב הָאוּנָּא, כְּשֵׁרָה; וְאִם לָאו, טְרֵפָה.
כא אִם סִרְכָא עוֹלָה מִן הָאֻנָּה לַדֹּפֶן שֶׁבְּצַד הָאֻמָה, טְרֵפָה; וְאִם סִרְכָא עוֹלָה מֵאוּנָּא לַדֹּפֶן שֶׁכְּנֶגֶד הָאוּנָּא וְלַדֹּפֶן שֶׁכְּנֶגֶד הָאֻמָה, אָזְלִינַן בָּתַר רֻבָּא.
כב אִם הָאֻמָה סְרוּכָה לַדֹּפֶן. אִם יֵשׁ מַכָּה בַּדֹּפֶן, כְּשֵׁרָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה; וְאִם אֵין מַכָּה בַּדֹּפֶן, טְרֵפָה וְלֹא מְהַנְּיָא לָהּ בְּדִיקָה. וְדַוְקָא בִּסְרוּכָה לַדֹּפֶן מַכְשִׁירִין עַל יְדֵי מַכָּה, אֲבָל אִם סְרוּכָה לִשְׁאָר מְקוֹמוֹת, כְּגוֹן: חָזֶה וְגַרְגֶּרֶת וְשַׁמְנוּנִית הַלֵּב וְטַרְפָּשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַכָּה, טְרֵפָה וְלֹא מְהַנֵּי לָהּ בְּדִיקָה.
כג מַכָּה זוֹ שֶׁאָמְרוּ, הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ בַּדֹּפֶן כְּעֵין נֶגַע; אֲבָל אִם יֵשׁ בֶּהָרוֹת שְׁחֹרוֹת בִּלְבַד, אֵינוֹ סִימַן מַכָּה מַמָּשׁ. וְאִם נִשְׁבַּר הַצֶּלַע, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְנִקְשַׁר, קָרֵינָן בֵּהּ, שַׁפִּיר, מַכָּה.
כד אִם כָּל הָרֵאָה דְּבוּקָה לַדֹּפֶן, אִם אֵין מַכָּה בַּדֹּפֶן טְרֵפָה, וְלֹא מְהַנֵּי לָהּ בְּדִיקָה, אֲפִלּוּ אִם דְּבוּקָה כֻּלָּהּ בְּלֹא שׁוּם פִּלּוּשׁ. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁהַמַּתִּירָהּ בַּר נִדּוּי הוּא, וְהַכֵּלִים אֲסוּרִים (רשב"ץ).
כה אִם הָאוּמָה וְהָאוּנָּא נִסְרְכוּ בְּסִרְכָא אַחַת לַדֹּפֶן, אִם רֹב הַסִרְכָא מֵהָאוּנָּא כְּשֵׁרָה; וְאִם רֻבָּהּ מֵהָאוּמָה, טְרֵפָה, אִם אֵין מַכָּה בַּדֹּפֶן. וְכֵן אוּנָּא הַסְרוּכָה בְּסִרְכָא אַחַת לֶחָזֶה וְלַדֹּפֶן, אָזְלִינָן בָּתַר רֻבָּא. וְכֵן אוּמָה הַסְרוּכָה בְּסִרְכָא אַחַת לְדֹפֶן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַכָּה, וְהַסִרְכָה בַּמַּכָּה וְחוּצָה לָהּ, אִם רֻבָּהּ בַּמַּכָּה, כְּשֵׁרָה; וְאִם לָאו, טְרֵפָה. וְכֵן אִם נִסְרְכָה הָאֻמָה בְּסִרְכָא אַחַת לַטַּרְפָּשׁ וְלַמַּכָּה שֶׁבַּדֹּפֶן, אִם רֻבָּהּ בַּמַּכָּה שֶׁבַּדֹּפֶן, כְּשֵׁרָה; וְאִם לָאו, טְרֵפָה. הַגָּה: רֵאָה שֶׁנִּמְצָא עָלֶיהָ כְּמוֹ כִּסּוּי חֵלֶב, וְהוּא בָּשָׂר בָּלוּי, קוֹלְפִין אוֹתוֹ מֵעָלֶיהָ, וְאִם הָרֵאָה תַּחְתָּיו שָׁלֵם וְיָפֶה, כָּשֵׁר; מִיהוּ צָרִיךְ לִבְדֹּק הָרֵאָה בִּנְפִיחָה. (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן ל"ח בְּשֵׁם רוֹקֵחַ).
א סָעִיף א א"צ לבדוק כו'. דרוב בהמות בחזקת כשרות הן:
ב סָעִיף א חוץ מן הריאה. שעלולה ליטרף מפני הסרכות ושאר טריפות דשכיחי בה:
ג סָעִיף א וכל הפורץ כו'. משמע דבדיקה זו מדרבנן וכמבואר בדברי הפוסקים שהביא הב"י ועיין בס"ק ח':
ד סָעִיף א ונהגו ג"כ לנפוח. אבל אי נאבדה בלא ניפוח לכ"ע כשרה כיון דנבדקה וזה פשוט ומוכח בש"ס בכמה דוכתין וכל הפוסקים וגם הב"ח כ"כ אלא שהבין מד' מהרש"ל פ"ק דחולין סי' כ"א דבעל נפש יחמיר לעצמו בבהמה גדולה אם נבדקה הריאה ונאבדה בלא נפיחה ולא דקדק היטב בדבריו דאדרבה נראה בדבריו איפכא ולמה לו לבעל נפש להחמי' בדבר שפשוט היתרו בש"ס וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים:
ה סָעִיף א רק אם היתה בה סירכא כו'. וה"ה כל שאר ריעותא כדאמרי' בש"ס גבי ריאה דאוושא וגבי אטום בריאה וכן גבי ריאה שנגלד קרום העליון לעיל סימן ל"ו וכן בדוכתי טובי וכ"כ הרמב"ם סוף פי"א מה"ש ורוב המקומות אין נופחין שהרי לא נולד דבר שגורם לחשש ומעולם לא נפחנו הריאה בספרד ומערב אלא א"כ נולד לו דבר שחוששין לו עכ"ל משמע דבכל שום חשש צריך ניפוח:
ו סָעִיף ב ונטלה והלך לו כו'. אבל אם השליכה או איבדה במזיד נר' דלכ"ע דינא כמו ביטל במזיד איסור דדבריהם שנתבאר דינו בסי' צ"ט סעיף ו' וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' תצ"ח ע"ש:
ז סָעִיף ב ואין אומרים כו'. דרוב בהמות בחזקת כשרות הן:
ח סָעִיף ב ויש מחמירים כו'. בספרי הוכחתי בכמה ראיות דלכ"ע בדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן וכן משמע בתשובת בן לב חלק ג' ס"ס כ' ולכ"ע מדינא אמרי' בהמה כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת וכל ספק שלאחר שחיטה תלינן לקולא ומה"ט תלינן לעיל סי' ל"ו סעי' ה' נקב בטבח וזאב אלא דהאוסרים סבירי להו דכיון דהצריכו חז"ל בדיקה אסרו אפילו דיעבד כשלא נבדקה משום דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתן דכל אחד ישליך הריאה בלא בדיקה וכן כתב הב"ח אבל ודאי היכא דהריאה לפנינו ונבדקה כל ספק שבה תלינן לקולא ומוקמי' לה אחזקת היתר ע"ש (וע"ל סי' נ' ס"א בהג"ה דבעינן דוקא שנוכל לתלות שנעשה לאחר שחיטה) ואולי לזה דקדק הר"ב בצחות לשונו ויש מחמירין ולא כתב ויש אוסרין אלא רצה לומר דהאוסרים לאו מדינא אסרי אלא דס"ל שחכמים החמירו בדבר כדי לחזק דבריהם:
ט סָעִיף ב או בגדיים כו'. מדברי הר"ץ שכתב בשם הרב דלהכי אין נוהגין למעך בגדיים וטלאים ועגלים כיון דסירכא לא שכיח בהו והאי נסרכה אמרי' ודאי סירכא גמורה היא היה נראה להתיר גם בעגלים הרכים אם נאבדה הריאה אבל הר"ב גופי' בד"מ ובהג"ה סעיף י"ג כתב טעמא אחרינא כי הסירכא עדיין רכה ומנתקת ואפשר דה"ק דהסירכה לא שכיח בהו וכיון דנסרכה סירכא גמורה היא והאי דניתקת מפני שהיא רכה וע"ל ס"ק ל"ח איזו נקרא גדי וטלה ועגל:
י סָעִיף ד שלא כסדרן כו'. דע שנחלקו הפוסקים בטעם הדבר ורש"י וסייעתו פירשו הטעם דשלא כסדרן טרפה משום דאין סירכא בלא נקב ולפירושו מסקי התוס' דהיינו טעמא דכסדרן כשר משום דכשהיא סרוכה במקום שאינה עומדת להתפרק סותמתה ומגינה יותר שהקרום הולך וחזק עכ"ל ור"ל דהסירכא סותמתו והב"י העתיק דאונא חברתה סותמתה וזה כבר דחו התוס' שם וכן מבואר בהרא"ש כדפי' וכן הבין מהר"מ מטיקטי"ן בהג"ה בגליון האלפסי והרשב"א והר"ן כתבו לדעת רש"י דאונא חברתה סותמתה ובשם הראב"ד כתבו בכסדרן הסרכא באה מחמת דוחק רביצתה ולא מחמת נקב והרשב"א והר"ן גופייהו ס"ל דיש סרכא בלא נקב ושלא כסדרן טרפה משום דסופה להתפרק וכנקב דמי ומהרש"ל בבדיקות שלו ובפ' אלו טרפות סי' כ"ה כתב על שמם דסבירא להו אין סירכא בלא נקב כרש"י וליתא:
יא סָעִיף ד וי"א להכשירה כו'. אפי' בלא בדיקה וכ"כ כל האחרונים וכן נוהגין:
יב סָעִיף ד אם היא מעיקר כו'. וכתב ר"מ בסת"ה נ"ל שאפילו עומדת בכסדרן במקום החיתוך ונפרדו האונות עד שנראה מקום הסירכא נקרא ג"כ שלא כסדרן עכ"ל ולא נהירא גם לא משמע הכי מדברי הפוסקים והאחרונים וכן נוהגין להכשיר:
יג סָעִיף ד אפי' מפולש. כלומר שיש חלון וכן נוהגין וכ"כ כל האחרונים ומשמע דאין חילוק בין אונא לאומה וכ"כ בהג"ה סעיף י"ח וכ"כ הב"ח שכן המנהג וכ"כ שאר אחרונים וכן נוהגין דלא כמהרש"ל בבדיקות ופא"ט סי' כ"ה דאוסר חלון בין אונא לאומא:
יד סָעִיף ד כמין קרום. בב"י פסק דאין חילוק בין קרום עב לדק כיון שהפוסקים סתמו דבריהם ולא חילקו ועוד דא"כ מי מפיס לשער העוביה והב"ח כתב דאין זו טענה דהפוסקי' נקטו בדבריהם קרום שקורין טיל"א והוא ניכר לבקיאים בדקותו ולכן כתב הר"ב בהגהת ש"ע בסתם דאם יש קרום כו' אין להטריף ונסמוך על הבקיאין שיודעים ומכירים אותו עכ"ל ול"נ כד' ב"י דהא הסמ"ק ר"ס ר"א והכל בו ומהרי"ק שורש ל"ז לא נקטו אלא קרום סתמא ולא הזכירו טיל"א וזה נראה דעת הר"ב בהג"ה מדכתב סתם קרום אלמא דאין חילוק וכ"כ בד"מ בהדיא ותמהני על הב"ח שהשיא דעת הר"ב למה שלא עלה על לבו מעולם וכן נוהגין להכשיר בכל ענין:
טו סָעִיף ד מעיקרו. פי' שאינו מפולש אבל אם יש בו חלון דינו כסירכא וכ"כ הפוסקים:
טז סָעִיף ד עד אמצעיתו. אורחא דמלתא נקט שכן הוא דרך קרום להמצא אבל אה"נ אפי' יותר מאמצעיתו דאל"כ אין חלוק בין סירכא לקרום והכי משמע מדברי קצת פוסקים שלא הזכירו עד אמצעיתו וכ"כ מהרש"ל והב"ח דבליכא חלון מכשירין אפילו נדבקה כולה ביחד מראשו עד סופו:
יז סָעִיף ד אף אם יש כו'. וכב"י ואם יוצא סירכא תלויה מהדיבוק שבין אונא לאומא ונסרכה באותה אונא או אומא עצמה כשרה ולא אמרינן דדלמא סרכא זו באה מהאומה וראשה השני נסרך לאונה (כלומר מחיתוך לגב וכה"ג) דהוי ליה ס"ס ספק מחמת הריאה ספק מחמת הדיבוק ואת"ל מחמת ריאה שמא בא ראשה האחד במקום שנסרכה אליו ראשה השניה עכ"ל ומביאו בד"מ ובב"ח וכ"כ העט"ז והאחרונים מיהו אינו כשר אלא כשאין בשר הריאה שתחת הסירכא מקמיט בנפיחה וכמ"ש הר"ב בהג"ה ס"ט:
יח סָעִיף ו לכל מקום כו'. דכלהו לגבי דידה שלא כסדרן נינהו וכ"כ הפוסקים:
יט סָעִיף ו לכל יתרת. שנמצאת מקמא עכ"ל א"ח שהביא ב"י אבל יתרת בדרי דאונא פשיטא דדין אונא יש לה וכסדרן כשרה:
כ סָעִיף ו מיהו אם הורדא כו'. וכ"כ הר"ן שמכשירין ור"מ בסת"ה כתב דנ"ל דלמ"ד אין סרכא בלא נקב טרפה ולא נהירא דהכא כשר מטעם דהיינו רביתייהו:
כא סָעִיף ז טרפה. ולא מהני בדיקה כדלקמן סעיף כ"ב:
כב סָעִיף ז דבוקות כו' עד לגמרי כו'. משמע דס"ל כמסקנת פי' ב"י דאע"פ דליכא חלון כל שאין האבר כולו דבוק לארכו טרפה וכן משמע בד"מ אבל יש מכשירים בדבוק לגרגרת או לסמפון שומן אפילו יש הפרש שנתפצל כל שאין חלון דהיינו שסתום משני צדדים והפרש בנתים דוקא והוזכר סברא זו בב"י וכ"כ ר"מ בסמח"ב וכן נוהגין קצת בודקים מומחים:
כג סָעִיף ז מראשן עד סופן. צ"ע מ"ש בדבוק לגרגרת שכשר כל שאינו יכול להכניס אצבע ביניהם ואע"ג דבמעשה דראבי"ה שבמרדכי והג"ה אשר"י ואגודה שהכשיר לא היה יכול להכניס אפילו מחט מ"מ הא כתבו שם בשם ראבי"ה נמי ויכול להכניס אצבע ביניהם ש"מ הא בציר מהכי כשר וכן משמע בב"י ששיעור דביקות אלו אחד ונראה דהרב נמשך אחר דברי מהרי"ו שגבי גרגרת כתב שיעור אצבע וגבי סמפון כתב אומא הדבוקה מעיקרא לסופה לסמפון שומן כו' וטעמא משום די"ל דקים להו להגאונים דהכא הכי רביתייהו והכא הכי רביתייהו ואין אומרים בטריפות זו דומה לזו ומכ"מ לדינא צ"ע:
כד סָעִיף ז וכן אם היתה כל הריאה כו'. בהא המחבר נמי מודה כדאיתא להדיא בב"י ובטור ע"ש הרשב"א ע"ש:
כה סָעִיף ח והיא תלויה כו'. ואפילו למ"ד אין סירכא בלא נקב לפי שהסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום אחר אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטות לחות הריאה ולא בא ממקום נקב הרא"ש ורבינו ירוחם וכ"כ האחרונים:
כו סָעִיף ח וסירכא תלויה היוצאת כו'. ע"ל סי' ל"ז ס"ב ובמ"ש שם:
כז סָעִיף ט ממקום למקום כו'. כ' ב"י אפי' למ"ד אין סירכא בלא נקב שאילו היתה סרכא ממש היתה נדבקת באונה אחרת וכיון שנדבקת באותה אונה עצמה ודאי אינה סירכא אלא הפשטות לחות הריאה ולא בא מחמת נקב ומהרש"ל בבדיקות ובפא"ט חלק עליו בלא טענה מוכרחת ודעתו דלמאי דקי"ל אין סירכא בלא נקב ממקום למקום טרפה ודעת המחבר והרב נראה עיקר דהא הכל בו שממנו מקור דין זה דממקום למקום מותר ס"ל אין סירכא בלא נקב ועוד דהא מהרי"ו נמי מתיר ממקום למקום וכן דעת האחרונים וכן נוהגין:
כח סָעִיף ט אבל אם קצרה כו'. הטעם כתב מהר"ר אברהם מפראג מפני שסופה להינתק וכן הוא בבדיקות האחרונים ובעט"ז וכתב בד"מ וצ"ע מה בכך שסופו להנתק הלא זהו לאו סירכא מחמת נקב היא אלא דלדול אלא נ"ל הטעם משום דכיון דאינו יכול לעלות בנפיחה ה"ל כאטום בריאה עכ"ל וטעם זה דחוק אלא נ"ל כמ"ש מהר"א וסייעתו ואע"ג דסירכא זו לא מחמת נקב הוא בא מ"מ כשתנתק יהיה נקב מידי דהוה למ"ד דיש סירכא בלא נקב דשלא כסדרן טרפה משום דסופה להתפרק ויהא נקב נ"ל ברור:
כט סָעִיף ט שעולה ג"כ כו'. דאז ודאי ניקבה הריאה ולכן נכנס הרוח אל תוך הסירכא ועולה עכ"ל בדיקות ישנים שבד"מ. וסירכא שמתנתקת ע"י נפיחה כתוב בתשובת רבי משה אלשקר סימן ב' דטריפה ומדמי לה למיעוך ומשמע דלדידן דמקילין במיעוך ה"ה בהכי:
ל סָעִיף ט או שיש מכה בדופן. דודאי נתקה משם. שם. ושם דבסירכא תלויה צריכה בדיקה נגדה בצלעות. ועיין בסעיף כ"ג איזהו הוי מכה בדופן:
לא סָעִיף יא יש מי שכתב כו'. ולא הזכיר המחבר מדין נענוע שהסכים בספרו ב"י שאין אנו רגילין לנענע כי א"א בקיאין בנענוע וגם אנן לא נהיגין הכי לנענע כלל לכן לא הזכרתי דינו:
לב סָעִיף יב טוב להשקות כו'. כ"כ הכל בו קבלה מרבותיו ומאת זובחי הזבח הבקיאין בהמה שלא הושקתה מים קודם לשחיטה כולה מלאה סרכות דקות וקשות כו' ואמר הגאון אמ"ו ז"ל שנ"ל שיצא להם זה ממאי דאמרינן בש"ס סוף ביצה (דף מ') ל"ל למימר משקי' ושוחטים מלתא אגב אורחא קמ"ל דלישקי' אינש בהמתי' והדר לשחוט משום סירכא דמשכא ופירשו רש"י והר"ן שתהא נוחה לפשוט שהעו' נדבק ביותר בבשר ונראה שהם פירשו משו' סירכות דמנתקות מחמת השקאה וראיה מצאתי לדבריו ממאי דאיתא להדי' בהרי"ף דאי איכא סירכא משתמטח:
לג סָעִיף יג ויש מתירין כו'. וז"ל מהרש"ל פא"ט סימן כ"ה והמנהג בכל אשכנז למעך הסרכות באצבעות אף שהרשב"א כתב שבזה לא שמענו מחכמים בשום מקום וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל. כך הוא לפי דעתו אבל לא שמעתי אינו ראיה ודברי המתירין אני אומר עליהם ברוך שבחר בהם ובדבריהם כי מושג בשכל ובחוש שכך היא כו' וכן מאחר שכתב הרא"ש שנוהגין בכל ארץ אשכנז דכל סירכא שהיא ניתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק הריאה אמרי' דלאו סירכא היא אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה וכשרה והסירכא אם ימעך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת עכ"ל אלמא שאם מנתק בכך שהיא כשרה אכן שמעתי שמקצת קהלות שאינם בני תורה לוקחים סמרטוט עבה וממעכים בה בודאי אנשים כאלו מאכילים טריפות לישראל להדיא וראוי להזהיר הטבחים שלא ימעכו כ"כ בחזקה אלא לגלגל בין האצבעות וקצת בדרך המיעוט עכ"ל מהרש"ל וכדברי הרא"ש כתב ג"כ רבי ירוחם וז"ל וכמו כן המתפרקים בהכנסת יד הטבח אינן סרכות אלא לחות הריאה וכן נהגו באשכנז וברוב המקומות כו' ובודאי כן היא כי כל סרכא שניתקת כשמכניס הטבח ידו בנחת ריר הוא ומלחות הריאה היא וכשרה כי הסרכא אם יפרוק אותה כל היום באצבעותיו הרי היא יותר הולכת ומתחזקת עכ"ל ועוד הביא בב"י פוסקים המקילים בזה ע"ש:
לד סָעִיף יג כל מקום שיתמעך כו'. ואחר שנתמעך נוהגין לבדוק ברוק או פושרים לראות אם אינו מבצבץ וכ"כ כל האחרונים:
לה סָעִיף יג שיודע ליזהר למעך כו'. וכתב בד"מ שע"כ לא ימשמש ע"י עפר וחול והעושה כן הוא מאכיל טרפות לישראל עכ"ל. וכבר כתבתי בס"ק ל"ג דברי מהרש"ל בזה:
לו סָעִיף יג שלא למעך בורדא. דהוי נמי שלא כסדרן כמ"ש בס"ק י"ח:
לז סָעִיף יג ונכון לחוש כו'. כ' הב"ח ונוהגין להתיר אפי' שלא במקום הפסד מרובה והנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים כו':
לח סָעִיף יג גדיים וטלאים כו'. כתב הב"ח נראה בעיני שדקדק הרב בלשונו לחלק בין עגל לעגל דדוקא בעגלים הרכים דהיינו שהוא תוך שנתו והוא יונק וכר' יוחנן כו' אבל גדיים וטלאים אע"פ שאינו יונק כל שהוא נקרא בשם גדי וטלה בלשון בני אדם דינו שלא למעך בהם עכ"ל וע"ל סי' ל"ה ס"ק מ"ו:
לט סָעִיף יד הראשון נאמן כו'. שאולי הבודק השני הכניס ידו בחזקה והעביר הסירכא או העביר הראשון בהוצאת ידו עכ"ל ר' ירוחם ותשובת הרא"ש וכתב בד"מ ונ"ל דאפילו לדידן דמתירין כל הסרכות הנימוחים ע"י משמוש מ"מ טרפה דדילמא העביר בחוזק עכ"ל וכ"פ מהרש"ל פא"ט סימן כ"ה והב"י כתב דמדברי רבינו ירוחם איכא למשמע הפך מה שכתבו הפוסקים דסירכות המתפרקות כשהטבח מכניס ידו ובודק לאו סירכות נינהו ולפי זה לדידן ליתא לדברי רבינו ירוחם וליתא שהרי הרא"ש ורבי' ירוחם גופייהו כתבו כהפוסקים והבאתי לשונם בס"ק ל"ג:
מ סָעִיף טז ואחר מכחישו כו'. מיירי בבאו שניהם בבת אחת לב"ד כמו בסעיף שאחר זה:
מא סָעִיף יז כיון שבאו שניהם כו'. דאילו בזה אחר זה ה"ל דברי האומר טרפה כשנים כיון שכבר נתקבל עדותו בב"ד וכי אתא אחרינא ומכחיש ליה ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכמ"ש בסי' קכ"ז ס"ק י"ג וע"ש שהארכתי בדינים אלו:
מב סָעִיף יז אין כאן עדות וה"ז כבהמה כו'. וכתב הב"ח ותימה שלא כתב הר"ב בהג"ה דלדידן דמחמירים בנאבדה הריאה גם בהני תרי דינים יש להחמיר וכך פסק מהרש"ל פ"ק דחולין סי' כ"א עכ"ל (גם בד"מ הביא הר"ב דברי הרשב"ץ בסתם) ובאמת פסק מהרש"ל כך אבל לפעד"נ דעת הר"ב דהא על כרחך אנן דמחמירין בנאבדה הריאה ע"כ מדרבנן היא דהא בדיקת הריאה דרבנן וכמ"ש כל הפוסקים וכיון דלא עביד כתקון רבנן אסרו אפילו דיעבד דאי לאו הכי לא הוה מקיים תקנתא דרבנן אבל כשאחד אומר נבדקה כהוגן וכשרה היתה ואחד אומר טרפה היתה דבין להאי ובין להאי נבדקה מיהת ועביד כתקון חכמים אלא דזה אומר כשרה היתה וזה אומר טריפה היתה א"כ ה"ל חד לגבי חד ואוקמא בהמה בחזקת היתר דהא ודאי כ"ע מודים נשחטה בחזקת היתר גמור עומדת וכל ספק לאחר שחיטה תלינן לקולא אלא שחז"ל הצריכו לבדוק הריאה מפני שעלולה ליטרף ומתוך כך אסרו אפילו דיעבד כשלא נבדקה אבל מדינא היתר גמור הוא וכדהוכחתי זה בספרי בהרבה הוכחות וראיות ברורות וכמ"ש בס"ק ח' וגם הב"ח גופי' כ"כ בריש סי' זה וא"כ כשהריאה לפנינו וא' אומר כסדרן וא' אומר שלא כסדרן וכה"ג ודאי דבחזקת כשרה קיימא (ובלאו הכי נמי לא קשה מידי דהא רוב הפוסקים והמחבר סוברים דנאבדה הריאה כשירה ושטתם עיקר בכמה דוכתי בש"ס למ"ש בספרי וגם הרב בהג"ה והב"ח סמכו עליהם בהפסד מרובה הלכך אף דמחמירין בשאין הפסד מרובה מ"מ הבו לה דלא לוסיף עלה והיינו דוקא בנאבדה ממש משא"כ הכא) והרשב"ץ והמחבר שכתב וה"ז כבהמה שנאבדה ריאה שלה כו' ה"ק דכי היכי דהתם שרי מדינא מטעם נשחטה הותרה ה"ה הכא וזה ברור:
מג סָעִיף יז מיהו אם טבחים כו'. כ"כ הרשב"א וקשה לי נהי דעובדי כוכבים מורגלים בכך מ"מ מאן לימא לן דהיתה סרוכה הא כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת וכי גרע מנאבדה הריאה דמכשיר הרשב"א וכן הרב בהג"ה מכשיר בהפסד מרובה ונ"ל כיון דהניחו אצל העובד כוכבים הוה כמזיד:
מד סָעִיף יח כשרה. וא"צ בדיקה טור וכ"פ ב"י:
מה סָעִיף יח טרפה. ולא מהני בדיקה טור וב"י:
מו סָעִיף יח וכבר נתבאר כו'. וכן כל הסירכות שיתבארו בסימן זה בכולן נוהגין למעך וזה הכלל נקוט בידך כל סירכות שבעולם נוהגין למעך ולבדוק אח"כ אם עולה בנפיחה חוץ מכסדרן דהיינו מחיתוך לחיתוך למטה מחציין לצד עיקרן וסירכא תלוי' ודבוקה בגרגרת או בסמפון השומן או בשדרה בענין שנתבאר סעי' ז' דכשר וכן אם הורדא נדבקת למט' בשורש שלה בסעי' ו' כל אלו כשרי' בלא מיעוך ובלא שום בדיקה מטעם דהיינו רביתייהו כך נוהגים במדינות אלו וכן הוא בדברי האחרוני':
מז סָעִיף יט ודוקא כנגד האונות. ז"ל הב"י הנה נתבאר שיעור מקום רביתייהו דאונא ברוחב אבל לאורך הבהמה לא נתבאר שיעורו ונראה דכל שכנגד האונות דוקא הוי רביתייהו ושלא כנגד האונות לא הוי רביתייהו וכן מוכח לשון העיטור:
א סָעִיף א ונהגו ג"כ לנפח כו'. בב"י הביא כאן דברי המרדכי בשם בה"ג דצריך לאפוקי לריאה ואי לא עביד הכי ספק טרפה הוא. והקשה בדרישה דהא הביא ב"י ר"ס ל"ה בשם הרא"ש בשם בה"ג דאי איגלידה ריאה כאהינא סומקא דכשר והוא דלא מפקא זיקא דהיינו בעי בדיקה וא"כ קשה דידיה אדידיה דכאן הצריך בכל בהמה להוציא הריאה ולנפחה והאריך בתירוצים דחוקים ומו"ח ז"ל דחק עצמו ג"כ לומר דבה"ג מיירי שאחר שיכניס ידו בפנים וימצא ריעותא אז יוציא את הריאה. ונ"ל לתרץ דס"ל לבה"ג דלא סמכינן ארובא במקום שנוכל לברר כמ"ש המרדכי ריש חולין בשם ר"י הלוי וזכרנו זה לעיל כמה פעמים מ"ה כל שהריאה לפנינו ונוכל לבדקה לא סמכינן ארובא וה"ל ספק טרפה אם לא יבדוק בנפיחה אבל אם נאבדה מודה דסמכינן ארוב בהמות שלא ניקבה ריאה שלהם אבל גבי ריאה דאגלידא לעיל הואיל ויש ריעותא יצאה מכלל הרוב ואין הכשר בעולם אלא אחר הבירור שלא הוציאה רוח וע"כ כתב שם והוא דלא מפקא זיקא פירוש שדבר זה יהיה ברור לנו ואח"כ יהיה מותר אפילו אם נאבדה הריאה כנ"ל ברור דעת ההג"ה אבל רמב"ם ושאר פוסקים ס"ל דאפי' היא לפנינו די בבדיקה בפנים אם אין בה סירכות ותו לא. ומה שהביא רמ"א בסעיף ב' יש מחמירין אם נאבדה כו' ונרשם שם מראה מקום שזה הוא דעת בה"ג הוא טעות אלא לבעל ה"ג כשר כל שאין ריעותא ונאבדה אלא היש מחמירין הוא ר"י הלוי והראב"ן ואע"פ שבב"י משמע שלא נחית לזה הנלע"ד כתבתי:
ב סָעִיף ג נופחין אותה. בסעיף ד' כתבתי דכאן צריך להניח הריאה בפושרין ולבודקה ולדידן אין תקנה:
ג סָעִיף ד אונא הסרוכה. פי' חוט של ריר יוצא מזה ונדבק בזה וטעם טריפות הסירכא פירש"י דאין סירכא בלא נקב שהריאה שואבת כל מיני משקה ונעשה עב בתוכה ויוצא מעט דרך הנקב ונקפה ונעשה קרום וסופו להתפרק והתוס' כתבו אף שאין עכשיו נקב סופה להתפרק ויהיה נקב:
ד סָעִיף ד כסדרן כשירה. לרש"י הטעם דאע"פ שיש נקב חבירו סותמו ומגין על הנקב והקרום הולך וחזק ולתוספות אמרינן בכסדרן שאין סופו להתפרק:
ה סָעִיף ד וי"א דאפי' בכסדרן צריך בדיקה. דהך סתימה לא חשיב שפיר סתימה כההיא דסעיף כ' והך בדיקה מבואר בש"ס דרבי נחמיה בדיק לה בפושרין וכ"כ הטור בסוף סימן זה וז"ל וכל בדיקה דהכא דנפחינן במיא דפושרין כו' וא"כ גם לעיל סעיף ג' צריכה הבדיקה שתהיה בפושרין וכתב הרא"ש הטעם דצריך פושרין כדי שירגיש בנקב כל דהו א"נ כיון שהריאה סמוכה לדופן נסרך קרום שלה מליחות הדופן אם ינפח בלא פושרין ינקוב הקרום עכ"ל ומדברי הר"ן פא"ט משמע שכל הריאה צריך להניח בפושרין ולשרותה בהן:
ו סָעִיף ב שאין אנו בקיאין בבדיקה. פי' בנפיחה כן הוא בספר כל בו ולפ"ז צ"ל דמה שאנו בודקין בנפיחה ושמין רוק על מקום הסירכא וסומכין ע"ז להכשיר היינו לפי שכבר עברה הסירכא ע"י משמוש כמו שכ' בסעיף י"ג ממילא לא היתה כאן סירכא כלל בזה אנו מצריכין בדיקה לחומרא דאם תבצבץ תהיה טרפה ואם לא תבצבץ כשר מצד הדין כיון שאין כאן סירכא ומ"ש כאן רמ"א דיש להטריף כיון שאין אנו בקיאים היינו כל שאינה עוברת ע"י המשמוש ויש כאן סירכא וטרפה אלא שאתה בא להכשיר מכח הבדיקה שלנו וזה אינו מועיל כיון שאין אנו בקיאים בנפיחה היאך תהיה ושמא אי היה מנפח כראוי היה מבצבץ כ"ז הוא ברור ודלא כהרבה בודקים סומכים להתיר גם בספק איסור כיון שאינו מבצבץ והם מאכילים טריפות דא"כ למה לן המיעוך והמשמוש בסירכא יחתוך אותה בסכין ויראה אחר הבצבוץ אלא ודאי דלא מהני להקל ולפ"ז הך דסעיף ג' שהעובד כוכבים נטל הריאה קודם הבדיקה שאנו מתירין שם ע"י נפיחה כיון שקי"ל בנאבדה הריאה אנו מחמירין ואוסרין כמ"ש רמ"א סעיף ב' א"כ עיקר ההיתר כאן מחמת הבדיקה וכיון שאין אנו בקיאים לא מהני בדיקתנו להכשיר וכן בההיא דסי' ל"ו סעיף ב' דנגלדה הריאה שצריכה בדיקה לא מהני לדידן דמאי שנא מהכא ע"כ לפי מה שאנו תופסים לחומרא בסעיף ב' יש להחמיר גם בההיא דסעיף ג' דלא מהני בדיקה אם לא שיש הפסד מרובה או גדיים וטלאים דפסק רמ"א להקל בנאבדה כנ"ל וכבר הקשה בפרישה על מה שאנו בודקין ברוק ולא מניחין כל הריאה בפושרין ועושין שלא כדין ומו"ח ז"ל השיב דכבר עברה הסרכא ע"י משמוש וכוונתו למה שכתבנו דהבדיקה שלנו אינה אלא לחומרא וזה מבואר:
ז סָעִיף ד אפי' מפולש. ואפילו באלכסון כל שהאלכסון כולו למטה מחציה כ"כ רש"ל וכל היתר שלמטה מחציין היינו כסדרן דוקא כנ"ל וכ"מ לשון כל בו וסמ"ק שכתבו וז"ל ומיהו כי ליכא סרכא רק קרום ההולך מאונה לאונה כסדרן רגילין להכשיר כי ליכא חלון אבל אי איכא חלון טרפה עכ"ל וכ"מ ל' רמ"א דדוקא כסדרן וא"כ יש לאסור אם אין הקרום מחתוך לחתוך אלא מחוד לחוד אלא שהב"י כתב מנהגנו להכשיר אם הקרום מחידוד לחידוד ומשמע מדברי רמ"א דלא קי"ל הכי אלא כסדרן ממש בעינן וכמ"ש בסמוך ויש ללמוד מדברי כל בו והסמ"ק האלו דלאו דוקא עד חציה אלא אפי' אם הקרום הולך מעיקר האונות עד כל צד בין האונות דהיינו עד ראשם כשר בדליכא חלון וכ"כ רש"ל בהג"ה בדיקות ומ"ש רמ"א כאן עד אמצעיתו הוא לשון סמ"ג וכתב מו"ח ז"ל דנקט עד אמצע שהוא לשון ברור דשם אפי' איכא חלון אין איסור משא"כ למעלה מחציה דשם טרפה כשיש חלון אבל בלא חלון כשר עד למעלה וכן עיקר:
ח סָעִיף ד או בין אומא לאונא. משמע דגם בזה כשר למטה מחציין אפילו כשיש פילוש דהיינו חלון אבל רש"ל כתב שמ"כ שיש להטריף חלון בין אונא לאומא וכן ראוי לפסוק כיון שר"ת כתב קבלה בידו רב מפי רב שחלון טרפה אפילו בכסדרן אלא שאנו מחלקין דלמטה מחציין מותר כיון שיש הרבה גדולים ראשונים שאוסרים בין אונא לאומא אפי' אם הוא כסדרן אפשר דבזה כ"ע מודים דטרפה כשיש חלון אפילו למטה מחציין בין אונה לאומה כך הם דבריו וכן הוא במהרי"ל וכן ראוי לפסוק שלא להכשיר חלון אלא בין אונה לאונה מחציין ולמטה ולא בין אונה לאומה ושוב מצאתי למהר"ל מפראג שכ' וז"ל נראה דהלכה כר"ת דלא אמרינן באונא ואומא היינו רביתייהו אלא דוקא באונות שהם ב' דברים שוים אבל באומא הוא כאילו נסרך בגרגרת ולאו היינו רביתייהו וכך יש לפסוק והוא נכון עכ"ל. מבואר דעתו דבאונא לאומא אפילו בלא חלון יש לאסור אפילו למטה מחציין כיון דלאו רביתייהו כן שם אלא דמ"מ יש לנו להכשיר גם בין אונה לאומה למטה מחציין דבזה רש"ל ורמ"א שוים אלא דבחלון יש להטריף שם כנלע"ד:
ט סָעִיף ד אם יש סרכא תלויה כו'. אבל אם גם אותה סרכא נדבקת למקום אחר טרפה ואפילו לאותה אונה עצמה לפי מה שיתבאר בסעיף ט' דזה לא מקרי סרכה תלויה ולא מהני בזה מיעוך ומשמוש כיון שבמקום אחד יש תרתי לריעותא כנלע"ד:
י סָעִיף ה בגב או בחיתוך. פי' שנסרכה בשפת האונה כסדרן אלא שיש להסתפק אם היא מחיתוך לחיתוך וכשרה או מגב וטרפה אזלינן בתר רוב בהמות שהם כשרות וכיון שיש ספק היאך היתה נפוחה בחיי הבהמה אם הרבה אם מעט העמידנה על חזקת היתר כ"כ ב"י בשם רשב"א מטעם נשחטה הותרה ועמ"ש מזה בסעיף י"ז:
יא סָעִיף ו לכל מקום שתסרך כו'. דבכ"מ הוה לגבה שלא כסדרן. מ"כ בשם א"ז מעשה בבהמה שהיתה שמינה ביותר והיו ראש האונות מובלעין בשומן מרוב חלב והפריד רבינו יואל השומן מהאונות ולא היה נשאר דלדולי שומן בריאה ועלתה בנפיחה והכשיר עכ"ל:
יב סָעִיף א שאינה דבוקה לשום מקום. אע"ג דאין סירכא בלא נקב כדלעיל כאן מותר לפי שהסירכא שמחמת נקב נסרכת למקום אחר אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת ליחה כ"כ הרא"ש וע"כ נ"ל דאע"ג דסיים הש"ע כאן וא"צ בדיקה מ"מ לפי מ"ש רמ"א בסעיף א' דנהגו דבאם יש סירכא עוברת ע"י משמוש נוהגין לנפחה ה"ה בזה דצריך בדיקה דהא חד טעמא הוא דסירכא תלויה וסירכא עוברת שניהם אנו מחזיקים להפשטת ליחה כנ"ל:
יג סָעִיף ח מטינרי כשרה. משמע דאתלויה דסמיך ליה קאי אבל בדבוקה למקום אחר אין כאן שום קולא וכן בבדיקות מהרי"ו כתוב סירכא היוצאת מתוך הטינרי כשר ר"ל סרכא תלויה הוא דבר פשוט דאל"כ לא שייך לומר כשרה אלא עכ"פ בעי משמוש ואם תעבור יבדקנה בנפיחה דפשוט שלא עדיפא משאר סירכות אלא דאסירכא תלויה קאי וכן הביאו רש"ל אסירכא תלויה גם בהגהת הר"ץ כ"כ אלא שבספר אחר חלק עליו וכתב דאפילו בדבוקה כשר שאין בטינרי ליחה ודאי הסירכא מעלמא אתי ואין דבריו נכונים כלל דאדרבה תרתי לריעותא מקרי ושם לא מהני משמוש ומיעוך כלל ועמ"ש בסי' ל"ז סעיף ב' ונראה דה"ה אם למטה מחצייה יוצאת מטינרי דלא מקרי תרתי לריעותא אע"פ שנדבקת בב' צדדין וכן יש בהגהות בדיקות להכשיר בזה אפילו יוצאת מבועה ונראה דבזה צריך משמוש כמו בשאר סרכותיה:
יד סָעִיף ט או באומה עצמה כו'. כ"כ הכל בו וטעמו בב"י בזה דאלו היה מחמת נקב היתה נדבקת באונא אחרת אלא הפשטת ליחה היא ומשמע מדברי רמ"א שמסכים לזה אלא שחילק בין אם היא אינה קצרה מבשר הריאה כו' אבל הרא"ש והטור כתבו בפירוש שאינה נסרכת למקום אחר משמע שאם נסרכת לשום מקום לא מקרי סירכא תלוי' וכן כתב רש"ל להלכה שלא תהיה נסרכת לשום מקום. אז דוקא נקראת סירכא תלוי' ומ"ש הב"י שכיון שלא נסרכה לאונה כו' לאו סברא היא דאיזה מקום שתפגע תחלה בדיבוקה נסרכת ע"כ וכן סברא שזכר רמ"א מבשר הריאה שארוך מן הסירכא אין מזה הוכחה דאף אם עכשיו שוה שמא בחייה היתה נפוחה יותר והיתה קצרה. עוד כתב רש"ל וז"ל מ"כ בשם המרדכי שאם נסרכה מגג ערוגה זו לגג ערוגה אחרת שטרפה ותמהו עליו למאי כתביה דפשוט הוא ונ"ל למידק דוקא מגג ערוגה אבל למטה הימנה מחיתוך ערוגה זו שכשרה לפי ששם שתי הערוגות במיצר השדרה ואינן מתפרקות וגם לא חשבינן לה כמקום גלוי דהא בין שתי ערוגות הן ותדע דאל"כ מחיתוך ערוגה זו לחיתוך ערוגה אחרת דטרפה הל"ל עכ"ל ולעד"נ דאנשי קנדיא ס"ל בכל כסדרן א"צ בדיקה כדברי הש"ע סעיף ד' ע"כ הם מחזיקים סירכא מחיתוך הערוגה לקנה שבין הערוגות בסירכא כסידרן ואין אוסרין אלא בסירכא מגג לקנה או מגג לגג אבל לפי מ"ש רמ"א שם דצריכה בדיקה אפי' כסדרן ואנן אין בקיאין בבדיקה גם בזה י"ל כן ע"כ אם יש סירכא בין חיתוך הערוגה להקנה וכל שכן מחיתוך ערוגה זו לחיתוך ערוגה שאצלה צריך מיעוך ומשמוש ככל סירכא ואם לא יבצבץ אז דוקא כשר כנ"ל פשוט:
טו סָעִיף י כל מקום שאסרו כו'. ז"ל רש"ל ובענין הנענוע אם נוכל לנענע אף שאינה ניתקת במיעוך היד המנהג להתירה בבהמת ישראל ודוקא בבהמה גסה ומ"כ בשם מהרי"ל מתי שמנענעין הריאה ונשאר הסרכא בבשר הריאה טרפה משום דאין סירכא בלא נקב אבל נשאר בשומן הלב כשרה ודנין אותה כריר בעלמא ע"כ וסברא ישרה היא שאם נשאר בבשר הריאה ולא ניתק' [אלא] מהשומן איגלאי מילתא דמן הריאה היא אכן אם ניתקה באמצע אין כאן הוכחה דמן הריאה בא עכ"ל וכתב עוד דיכול לנענע אפי' הרבה פעמים ונוהגין לחתוך הכבד קודם הנענוע ע"כ ומבואר בב"י דאין היתר נענוע אלא בנסרך לשומן הלב דוקא ופשיט הוא שצריך בדיקה ג"כ בהיתר זה אבל הב"י כתב שהדבר פשוט שאין אנו בקיאים בנענוע זה וע"כ לא הביאו בש"ע ע"כ לא יסמוך אדם על נענוע רק חכם גדול:
טז סָעִיף יג בזריזות בלא רפיון ידים. ז"ל רש"ל לא כן קבלנו ואדרבה בכל נוסחי הלכות בדיקה כתוב שיכניס ידו בנחת וכך הוא הלשון כשבא לבדוק יחתוך בחצר הכבד ויזהר שיחתוך בנחת ולהטות ידו לצד הצלעות שלא יחתוך לצד חלל הגוף כו' וכשיכניס ידו לפנים יוליכנו בנחת בין הערוגות לצלעות כו' וכן יראה מלשון הרא"ש שכתב בנחת כו':
יז סָעִיף יג ליזהר למעך כו'. ז"ל רש"ל אכן שמעתי שבמקצת קהלות שאינן בני תורה לוקחין סמרטוט עבה וממעכין בו בודאי אנשי' כאלו מאכילי' טריפות לישראל וראוי להזהיר הטבחים שלא ימעכו כ"כ בחזקה אלא לגלגל בין האצבעות וקצת בדרך המיעוט עכ"ל וראיתי עוד לאיזה בודקים אינם נזהרים למעך בנחת וסומכים על נפיחת הריאה והם מאכילים טריפות דודאי בכל סירכא גמורה אין מועיל ניפוח:
יח סָעִיף יג ואין חילוק בין סירכא לסירכא. נראה דאפ"ה אין למעך ולמשמש בסירכא דבוקה היוצאת מבועה או מטינרי וכמ"ש בסי' ל"ז סעיף ב' וסימן זה סעיף ט':
יט סָעִיף יד הראשון נאמן. דשמא השני העבירה כשהכניס ידו בחוזק או הראשון העבירה בהוצאת ידו ועד אחד נאמן באיסורין בדבר המסור בידו:
כ סָעִיף טו מכשירין אותה. נראה שזה מיירי שהטבח אומר בפירוש שבריאה מצא טריפות אבל אם אמר סתם טריפה יכול לומר שמצא איזה נקב בחצר הכבד מה שלא מצא השני כי אין חיוב על הבודק לבדוק אחר זה אם יש נקב בחצר הכבד כמו שנזכיר בסי' מ"א בסייעתא דשמיא בזה ודאי אין להכשיר ואפילו אם אומר אני חפשתי בחצר הכבד ולא ראיתי שם נקב לא ראיתי אינו ראיה דאפשר שהראשון ראה מה שלא ראה זה איזה נקב קטן וכן מוכח ענין המעשה בתשובת ריב"ש סימן תצ"ז שהכשיר הבהמה לפי שהראשון תלה הטריפות בריאה והיה סבור שהיא דבוקה כולה ובאמת לא היתה פתוחה כלל שם:
כא סָעִיף טז בחזקת היתר. הטעם שאמרינן נשחטה הותרה ועיין מ"ש בסעיף שאחר זה מזה:
כב סָעִיף יז כיון שבאו שניהם בבת אחת. נראה דהוצרך לזה דאילו בא הקונה תחלה לב"ד והיו אוסרים על פיו תו לא היו מאמינים לשני להתיר כיון שהראשון היה נאמן ואמר עולא ביבמות (דף קי"ז) כל מקום שהאמינה תורה עד אחד ה"ל כשנים ואין עד אחד יכול להכחישו ומוקי לה התם כשהתירו האשה על פיו ה"נ הכא כשאסרו על פיו ע"כ הצריך כאן שיבואו שניהם בבת אחת וכ"ש אם בא המתיר תחלה לב"ד דמותר אלא דאין שייכות להמתיר שיבוא לבית דין תחלה כל שאין איסור לפניו ונראה דגם בסעיף הקודם לזה צ"ל דבאו שניהם בבת אחת דחד דינא הויין ושניהם בב"י בשם הרשב"ץ ובש"ע קאמר לא זו אף זו דמתחלה בסעיף ט"ז קאמר דהאוסר והמתיר הם מסתמא שניהם לפניהם והוסיף אח"כ אע"ג דהקונה אמר להמוכר תחלה שהוא אסור מ"מ כיון שבאו לבית דין כאחת לא משגחינן במה שאמר חוץ לב"ד ורש"ל פ"ק דחולין סי' כ"א הביאם וחלק עליהם וכתב שכיון שההיתר הוא מכח דהוה כנאבדה הריאה בלא בדיקה ממילא לדידן דאסרינן בנאבדה גם בזה אסורה ע"כ וא"כ לפי מ"ש רמ"א בסימן זה סעיף ב' דבהפסד גדול או בגדיים כו' יש להכשיר בנאבדה הריאה גם כאן מותר דוקא בכה"ג וכבר תמה מו"ח ז"ל על רמ"א שלא כתב כאן כלום על דברי הש"ע ולפ"ז מ"ש הש"ע סעיף ה' אם יש ספק אם היא בגב כו' והוא מדברי רשב"א בב"י מטעם נשחטה הותרה לפי דברי רש"ל יש לנו לאסור גם שם ולא יועיל חזקת נשחטה הותרה דמאי שנא מהכא דמדמינן לה לנאבדה ריאה אבל הנלע"ד דיפה כתב הש"ע להכשיר שם וגם כאן בב' סעיפים הללו ויפה עשה רמ"א שלא הגיה כלום כאן ולא בסעיף ה' דודאי אמרינן נשחטה הותרה והוה כזאב שנטל בני מעיה כו' והא דלא מהני לקצת גדולים לומר כן בריאה שנאבדה ריש סימן זה הוא משום דסירכות מצויות בבהמות וכל הריאה היא בחזקת זו אמרינן אילו היתה בפנינו שמא היינו מוצאים בה סירכות שיותר מצוי שנמצא סירכות ממה שלא נמצא וסירכות אוסרות ברוב הריאה זולת במקומות מעטים שמותר דהיינו כסדרן ע"כ חשו שמא יש סירכא ברובה של ריאה משא"כ כאן בב' הסעיפים ובסעיף ה' דהכל רואים שריאה זו יפה היא כולה רק שבמקום אחד נסתפק בה בזה אם היא אסורה או לא ודאי לא אמרינן דסירכא אסורה מצויה טפי במקום הזה מסירכא שאינה אסורה ואין שום ריעותא לאיסור דהיינו לומר שהיתה שלא כסדרן טפי ממה שנאמר שהיתה כסדרן וכן בכל הדומה לזה שיש ספק לפנינו ושני הצדדין שוין פשיטא שאמרינן בזה נשחטה הותרה וכן בההיא דסעיף ה' הצדדין שוין ואנו רואין שכל הריאה במקום ששייך בה איסור אין כאן ריעותא רק שבמקום אחד יש ספק אמרינן נשחטה הותרה שהרי מצוי סירכא אף במקום היתר ותו דהוה ספיקא דרבנן וכמ"ש רמ"א בסמוך אחר זה והא דתלה רשב"ץ הטעם דהוה כנאבדה הריא' הוא לרווחא דמילתא כיון דלדידי' כשר בנאבדה אבל באמת אפילו מאן דאוסר בנאבדה מתיר כאן וכל אפייא שוין שהיתר גמור יש כאן וק"ו אם נצרף לזה שאפילו אם נאבדה מותר מצד הדין כמ"ש רש"י אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיקנה בטרפה וכן הושוו רוב הגדולים רק מיעוטם החמירו וחשו האחרונים לדבריהם בזה ודאי אין כאן איסור לכ"ע ושומעין לדברי בעלי הש"ע כי נכונים הם אבל מכל מקום מה שכתבתי לעיל סוף סימן א' בשם רש"ל ביש הכחשה אם שחט כהוגן שאסור אינו ענין לזה דהתם אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך שנשחטה כהוגן והתם הספק בגוף השחיטה כנלע"ד ברור:
כג סָעִיף כ אם רוב הסירכא כו'. בטור כתב שהרא"ש הסכים לזה והקש' ב"י דהא לעיל כתב הטור בשם הרא"ש דכשהוא נגד הצלעות והבשר אסור כיון שהוא גם נגד הצלעות ותירצו בזה הרבה תירוצים ולא ידענא קושיא מעיקרא מאי היא דהתם הוה הנקב בבירור כנגד הצלעות וכנגד הבשר ע"כ לא מהני סתימת הבשר כיון שחלק הנקב שכנגד הצלעות אינו סתום משא"כ כאן שיש סירכא אע"פ שאין סירכא בלא נקב מ"מ אין הנקב גדול כ"כ כמו הסירכא אלא שהנקב העלה ליחה סביבו עד כי הגדיל מ"ה אמרינן אם הרוב של הסירכא מן האונא אז חלק הסירכא שבו הנקב הוא משם אלא שהרחיב ועשה סירכא גם נגד האומה ושם לא יש נקב וכן איפכא זה הנלע"ד פשוט. ומ"כ אם סירכא תלויה יוצאה בשיפולי אומ' ובסוף הסירכא עבה היא ותלוי בה כמין כפתור ונראה כבועה מליאה מוגלא אפי' הכי נראה דכשר דהתפשטות ליחה היא ומ"מ בדיקה בעי עכ"ל ואני אומר דהוה בועה בשיפולי וטריפה . בילדותי ראיתי מעשה בטבח אחד מומחה בריאה שהיה עצם דק אחד ארוך קצת מונח על הריאה מבחוץ ודבק בעורה לרחבה וקלף אותו ממנה ונפח בה ולא היה מבצבץ והכשירה מטעם שהבודקים אומרים שמצלעות הבהמה נקלף ונדבק בריאה שתחת הצלעות ואח"כ ראיתי דין זה שנדפס בשם גדול אחד. ולי נראה דטריפה כיון שאפשר לו לנקוב הריאה בעי בדיקה מדין התלמוד כמו בריאה שהרגיש בה מחט בסימן ל"ו סעיף ט"ז ואנן אין בקיאין בבדיקה כמ"ש רמ"א סימן זה סעיף ד' וכפי מה שכתבתי בכל מידי דהכשר שלו תלוי בבדיקה מן הדין ותו דיש לחוש שמא נקב גם במקום אחר וכן שמעתי ממהר"ם יפה ז"ל:
כד סָעִיף כה ואם הריאה תחתיו שלם ויפה כו'. אין לפרש דאם נמצא תחתיו שאינו יפה דטריפה אע"פ שמצד הריאה עצמה לא היה טריפות מכח ההיא שאינה יפה מ"מ הבשר בלוי מצרף שיהיה טריפה דזה אינו כלל דאם בא להשמיענו שיש כאן טריפות היה לו לכתוב הטריפות ולומר אם אין תחתיו יפה טריפה ותו דהיה לו לבאר באיזה ענין מקרי אינו יפה דנטריף בשבילו ותו דאין כאן טעם לטריפות דא"ל דהוי תרתי לריעותא דמה ריעותא יש בכיסוי החלב או בשר בלוי אלא נראה פשוט דהיתירא אתי לאשמועינן דלא לימא דהבשר בלוי עושה אותה טריפה דאותו הבשר הוא ממשת של ריאה וא"כ יש כאן שינוי מראה דטריפה דהא כמראה בשר או לבן כמראה חלב טריפה קמ"ל דקולפין אותו הבשר ואין משגיחין בו ובמראיתו אלא בריאה עצמה בודקין אם אין בה ריעותא להטריף כשר ואין זה הבשר בלוי מזיק לה כלל ושוב שמעתי שמורה אחד הטריף בריאה שנמצא בשר בלוי וקלפוה והיה תחתיו כמו צלקת דהיינו קמטים מטעם זה שהבין דכל שאינו יפה טריפה אע"פ שאין טריפה בלאו הכי ולא נהירא כלל דאין לנו להוסיף טרפות ומעולם לא נתכוין בעל הרוקח ללמדנו איסור מטעמים שכתבתי כנלע"ד וא"ל דיש כאן ריעותא מחמת דהוי כמו סירכא מריאה לאותו בשר דאם כן לא היה מועיל בדיקה דהא אנן מטרפינן כל הסירכות כדלעיל בהג"ה אלא פשוט שזה לא מקרי סירכא כלל אלא כך היא בתולדתה וכעין שזכרתי בסי' ל"ה סעיף ח' בשם רש"ל במעשה דרינוס שהיה עור פרוס על כל הריאה וקלפוה והכשירוה ה"נ כן הוא כנ"ל ומ"ה נקט כאן שלם ויפה דמתחלה לא היה ניכר בה חיתוכי דאוני מחמת הכיסוי וגם היה בה מראה בשר לזה כתב שמאחר שיש עכשיו למטה שלם מצד חיתוכי דאוני ויפה מצד המראה לא משגחינן בכיסוי העליון:
א סָעִיף א הסתם. דרוב בהמות בחזקת כשירות הן (חוץ מן הריאה שעלולה ליטרף מפני סירכות ושאר טריפות דשכיח בה):
ב סָעִיף א נחש. וכתב בש"ך דמשמע מזה דבדיקה זו הוא מדרבנן (וכ"כ כל האחרונים) מיהו ה"מ היכא דלא אתיליד ריעותא. אבל היכא דאתיליד ריעותא בדיקתה מדאורייתא. מ"כ כשבא השוחט לפתוח חצר הכבד יחתוך נקב קטן סמוך לצלעות ויכניס אצבעו ויבדוק סמוך לנקב באצבעו ואח"כ ירחיב הנקב ויכניס ידו ויבדוק בנחת ולא במהירות:
ג סָעִיף א ריעותא. וכ' בש"ך אבל אי נאבד' בלא ניפוח לכ"ע כשרה כיון דנבדקה ואפי' בבהמה גדולה ודלא כב"ח שכ' דבעל נפש יחמיר לעצמו:
ד סָעִיף א עיקר. וה"ה כל שאר ריעותא ש"ך:
ה סָעִיף ב היתה. והטעם דרוב בהמות בחזקת כשרות הם וע"ל בסי' מ"א ס"ס כ"ד וכ' בש"ך אבל אם השליכה או איבדה במזיד נראה דלכ"ע דינה כמו בביטל במזיד איסור מדבריהם שנתבאר לקמן סי' צ"ט ס"ו ש"ך (שאלה. טבח ששחט ויש לו חלב ממנה אם יוכל לכתחלה לומר לעובד כוכבים שיטול הריאה ממנה ולהשליכה לכלבים והבשר ימכור לעובד כוכבים ולסמוך על החזקה דכשרה היתה ולאכול החלב ממנה. נראה דאם יש לו חלב שנחלב תוך ג"י אסור אפי' בדיעבד דחיישינן לסירכא אבל למה שנחלב קודם ג' ימים מותר לעשות כן דהא אף אם נמצא בו סירכא לא אסרינן למפרע אלא ג"י ודוקא שלא נמצא ריעותא בצלעות. אבל אם אחר שזרקו הריאה נמצא בצלעות מכה רבה שנסרכה הריאה בצלעות בכה"ג אסור דהא ודאי מכה ישנה הי'. אכן הכלים שנשתמש בה קודם א"צ לאסור כל שאינן בני יומן. מאחר שאיסור נט"ל דרבנן אין לאסור אלא באיסור ברור כמו בטריפת מן הבטן. תשובת ב"ח שאלה כ"ו):
ו סָעִיף ב מחמירין. וכתב בש"ך דלכ"ע בדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן והיכא דריאה לפנינו ונבדקה כל ספק שבה תלינן לקולא ומוקמינן לה אחזקת היתר אם נוכל לתלות שנעשה לאחר שחיטה כדלקמן סי' נ' ס"א בהג"ה ולכך כ' רמ"א בצחות לשונו ויש מחמירין ולא כ' ויש אוסרים משום דרצה לומר דהאוסרים לאו מדינא אסרו אלא שחכמים החמירו בדבר כדי לחזק דבריהם (דס"ל כיון שהצריכו חכמים לבדוק אסרו אפי' דיעבד כשלא נבדקה משום דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכל א' ישליך הריאה בלא בדיקה):
ז סָעִיף ד לאומא. פי' חוט של ריר יוצא מזה ונדבק בזה. וטעם טריפת הסירכא פי' רש"י דאין סירכא בלא נקב שהריאה שואבת כל מיני משקה ונעשה עב בתוכו ויוצא מעט דרך הנקב ונקבה ונעשה קרום וסופו להתפרק והתוס' כתבו אף שאין עכשיו נקב סופו להתפרק ויהא נקב:
ח סָעִיף ד בדיקה. והטעם לדעת רש"י אמרינן דאע"פ שיש בו נקב חבירו סותמו ולפי' התוס' אמרינן דבכסדרן אין סופו להתפרק (ועיין פר"ח מה שהביא בשם הררי"ט צהלון):
ט סָעִיף יג סירכא. וכ' בט"ז מה שאנו בודקין בנפיחה ושמין רוק על מקום הסירכא וסומכין ע"ז להכשיר היינו לפי שכבר עברה הסירכא ע"י משמוש כמ"ש בסעיף י"ג ממילא לא היה כאן סירכא כלל בזו אנן מצריכין בדיקה לחומרא דאם תבצבץ תהיה טריפה ואם לא תבצבץ כשר מצד הדין כיון שאין סירכא. ומ"ש רמ"א שאין אנו בקיאין בבדיקה היינו בסירכא שאינ' עוברת ע"י משמוש ויש כאן סירכא וטריפה אלא שאתה בא להכשיר מכח הבדיקה שלנו וזה אינו מועיל כיון שאין אנו בקיאין בבדיקה בנפיחה ושמא אם היה מנפח כראוי היה מבצבץ (וכן בכ"מ שצריך בדיקה מן הדין והעיקר ההיתר מחמת הבדיקה אין אנו בקיאין וטריפה וע"ל ס"ק ז') כ"ז נ"ל ברור ודלא כהרבה בודקים שסומכים להתיר גם בספק איסור כיון שאינו מבצבץ והם מאכילי טריפות ולפ"ז הך דבס"ג שהעובד כוכבים נטל הריאה קודם הבדיקה שאנו מתירין ע"י הנפיחה א"כ מאחר שעיקר ההיתר כאן הוא ע"י בדיקה ואין אנו בקיאין יש להטריף וכן בההוא דסי' ל"ו סעיף ב' דנגלדה הריאה שצריכה בדיקה לא מהני לדידן ע"ש שכתבתי בשם נ"ה שחולק עליו בנגלד הריאה דמהני לדידן גם יש להחמיר בההוא דסעיף ג' דלא מהני בדיקה אם לא שיש הפסד מרובה או גדיים וטלאים וכבר הקשה בפרישה על מה שאנו נוהגין לבדוק ברוק ולא מניחין כל הריאה בפושרין והשיב לו הב"ח דהבדיקה שלנו אינו אלא לחומרא:
י סָעִיף ד מפולש. פי' אפי' יש שם חלון (אפי' באלכסון כל שהאלכסון למטה מחציין רש"י) וכ' ט"ז ולאו דוקא עד חציו אלא אפי' אם הולך מהעיקר האונות עד כל צד בין האונות דהיינו עד ראשם כשר בדליכא חלון ומ"ש רמ"א כאן אמצעית שהוא ל' ברור דשם אפי' איכא חלון אין איסור משא"כ למעלה מחציין דשם טריפה כשיש חלון אבל בלא חלון כשר עד למעלה וכן עיקר (ט"ז) ואין חילוק בין אונא לאומא משא"מ למעלה מחציו שם טריפה כשיש חלון אבל בלא חלון כשר עד למעלה:
יא סָעִיף ד בכסדרן. וכ' בש"ך דאם עומד כסדרן במקום החיתוך ונפרדו האונות עד שנראה מקום הסירכא משמע מדברי הפוסקים האחרונים דנקרא כסדרן וכשר וכן נוהגין להכשיר עכ"ל:
יב סָעִיף ד סירכא. וכ' בט"ז דוקא מעיקרו דאז אינו מפולש אבל אם יש בו חלון טריפה (וכ"כ רש"ל ומהרי"ל) ובנ"ה פוסק אפי' יש חלון בין אונא לאומא כשרה כמ"ש בש"ך ס"ק י"ג וכתב עוד דאין חילוק בין קרום עב או דק וכ' עוד דאם אין בו חלון אפי' נבדקה כולה ביחד מראשו עד סופו ג"כ כשר:
יג סָעִיף ד כשר. וכ' הש"ך מיהו אינו כשר אלא כשאין בשר הריאה שתחת הסירכא מקמיט בנפיחה וכמ"ש הרב בהג"ה סעיף ט'. וכ' בט"ז אבל אם גם אותה סירכא נדבקת למקום אחר טריפה ואפי' לאותו אונא עצמה לפי מה שיתבאר בסעיף ט' דזהו לא מיקרי סירכא תלויה ולא מהני בזה מיעוך ומשמוש כיון שבמקום א' יש תרתי לריעותא כנלע"ד עכ"ל (וכ"כ רש"ל והש"ך מכשיר):
יד סָעִיף יז כשרה. והטעם איתא בט"ז דאזלינן בתר רוב בהמות שהם כשרות וכיון שיש ספק היאך היתה נפוחה בחיי הבהמה אם הרבה אם מעט מעמידין בחזקת היתר מטעם נשחטה הותרה ועיין בסעיף י"ז (ועיין פר"ח):
טו סָעִיף ו שלה. והטעם משום דכלהו לגבי דידה שלא כסדרן הוא:
טז סָעִיף ו טריפה. וכ' בש"ך ודוקא יתרת שנמצאת מקמא אבל יתרת בדרי דאונא פשיטא דדין אונא יש לה וכסדרן כשרה וכ' בט"ז מעשה בבהמה שהיתה שמנה ביותר והיה ראש האונות מובלעים בשומן מרוב חלב והפריד רבינו יואל השומן מהאונות ולא היה נשאר שומן בריאה ועלתה בנפיחה והכשיר עכ"ל (ודוקא מקמא אבל יתרת בדרי דאונא פשיטא דדין אונא יש לה ובכסדרן כשירה. וכתב ע"י אם יהיה שני ורדים בשורש א' שאז הדין שהוא כשר אם יהיו נסרכים זה לזה טריפה והטעם דהלב שוכבת על הכיס של הורד ודוחקת על הגנב ומחמת דוחקא מתפרקת הסירכא שביניהם ויהיה מנוקב ועיין בפר"ח מה שמביא בשם ב"י בשם הרמב"ן):
יז סָעִיף ז טריפה. ופי' הש"ך דלא מהני בזה בדיקה (וטרפשא דכבדא היינו מה שקורין רויט פלייש):
יח סָעִיף ז לאו. וכ' בש"ך מה שכ' הרמ"א דאם היו האונות דבוקים לגמרי לשומן היורד בין האומות דכשר מיירי דוקא כשאין בו חלון מיהו מה שכתב אם הוא דבוק לגרגרת שכשר כל שאינו יכול להכניס אצבע ביניהם צ"ע לדינא כי מדברי המרדכי שהכשיר משמע שלא היה יכול להכניס ביניהם אפי' מחט עכ"ל ועל מה שכ' רמ"א וכן אם היו האונות כו' הקשה ע"י דמשמע דאין חילוק בין צד ימין לצד שמאל ובש"ע ומהרי"ו כתבו אונא עליונה דמשמע דוקא של ימין ולא של שמאל:
יט סָעִיף ח בדיקה. והטעם דסירכא תלויה אינה אלא הפשטת ליחות הריאה ולא בא ממקום נקב. (אע"ג דאין סירכא בלא נקב כאן מותר לפי שהסירכא מחמת נקב נסרכת למקום אחר. כתב מהריב"ל ח"ב סי' ע"ב סרכות שנמצאות תלויות בדופן הבהמה ולא נודע אם היו כך מתחלה תלויות או שהיו דבוקות בריאה ואח"כ נעקרו והכשירו דאוקמינן לשוחט אחזקתי' עיין פר"ח סימן קכ"ז וע"ש סימן ל"ז סעיף ב') וכ' בט"ז אע"ג דסיים כאן דאין צריך בדיקה מ"מ לפי מה שכ' הרמ"א דנהגו דבאם יש סירכא עוברת ע"י משמוש נוהגין לנפחה ה"ה בזה דצריך בדיקה דהא חד טעמא הוא דסרכא תלויה וסרכא עוברת שניהם אנו מחזיקין להתפשטות ליחות עכ"ל:
כ סָעִיף ח כשירה. וכ' בט"ז דמשמע אתלויה דסמיך ליה קאי אבל בדבוק למקום אחר אין כאן שום קולא משום דהוי תרתי לריעותא ולא מהני שם משמוש ומיעוך כלל ועיין לעיל סי' ל"ז סעיף ב' ונראה דה"ה אם למטה מחציה יצאת מטנרא דלא מקרי תרתי לריעותא אע"פ שנדבקת בשני צדדין וכך יש בהגהות בדיקות להכשיר בזה אפילו יוצאת מבועה ונראה בזה דצריך משמוש כמו בשאר סירכות:
כא סָעִיף ט טריפה. וכתב בט"ז מהרש"ל חולק ע"ז וכתב אם היא נסרך באונה או באומ' עצמה לא מקרי סרכא תלויה (והש"ך פוסק כש"ע והך סברא שזכר הרמ"א מבשר הריאה שארוך מן הסרכא אין מזה ראיה כלל דאף אם עכשיו שוה שמא בחייה היתה נפוחה יותר והיתה קצרה. וכתב עוד בט"ז דלפי מה שכ' הרמ"א דצריכה בדיקה אפי' כסדרן ואנן אין בקיאין בבדיקה אם יש סרכא בין חיתוך הערוגה להקנה וכ"ש מחיתוך ערוגה זו לחיתוך ערוגה שאצלה צריך מיעוך ומשמוש בכל סרכא ואם לא יבצבץ אז דוקא כשר אבל אם נסרכא מגב ערוגה זו לגב ערוגה אחרת טריפה בלא בדיקה עכ"ל):
כב סָעִיף ט טריפה. והטעם אם היא עולה בנפיחת הריאה דטריפה איתא בש"ך משום דאמרינן דודאי נקבה הריאה ולכן נכנס הרוח לתוך הסרכא ועולה. וסירכא שמתנתקת על ידי נפיחה כתב בתשובת ר"מ אלשק"ר סי' ג' דטריפה ומדמה לה למיעוך ומשמע לדידן דמקילין במיעוך ה"ה בהני נמי כשר. וכתב עוד דבסירכא תלויה תמיד צריכה בדיקה בצלעות (ועיין ע"י):
כג סָעִיף י לישראל. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל בענין הנענוע אם יוכל לנענע אף שאינה ניתקת במיעוך היד המנהג להתירה בבהמות ישראל ודוקא בבהמה גסה וכ' בשם מהרי"ל אם מנענע הריאה ונשאר הסירכא בבשר הריאה טריפה משום דאין סירכא בלא נקב אבל נשאר בשומן הלב כשירה ודנין אותה כריר בעלמא וכ' עוד דיכול לנענע אפי' הרבה פעמים ונוהגין לחתוך הכבד קודם הנענוע מיהו הדבר פשוט שאין אנו בקיאין בזה ע"כ אל יסמוך אדם ע"ז רק חכם גדול (והש"ך העיד דאנן לא נהיגין כלל לנענע):
כד סָעִיף יב לשחיטה. והטעם איתא בש"ך דבהמה שלא הושקתה מים קודם לשחיטה כולה מלאה סרכות דקות וקשות והוא מש"ס דביצה דף מ':
כה סָעִיף יג בזריזות. וכ' מהרש"ל מ"ש המחבר להכניס ידו בזריזות וכו' אדרבה בכל נוסחי הלכות בדיקה כ' יכניס ידו בנחת וז"ל כשבא לבדוק יחתוך בחצר הכבד ויזהר לחתוך בנחת ולהטות ידו לצד הצלעות שלא יחתוך לצד חלל הגוף וכשיכניס ידו לפנים יוליכנה בנחת בין הערוגות לצלעות עכ"ל:
כו סָעִיף יג בעלמא. וכ' בש"ך מיהו אחר המיעוך צריך לבדוק ברוק או פושרים לראות אם אינו מבצבץ (אחרונים):
כז סָעִיף יג בכח. וכ' בדרכי משה שאין למעך ע"י עפר וחול והעושה כן כאילו מאכיל טריפות לישראל וכתב מהרש"ל שמעתי שבמקצת קהלות שאינן בני תורה לוקחין סמרטוט עבה וממעכין בו בודאי אנשים כאלו מאכילים טרפות לישראל וראוי להזהיר הטבחים שלא ימעכו כ"כ בחזקה אלא לגלגל בין האצבעות וכ' הט"ז וראיתי עוד לאיזה בודקים אינם נזהרים למעך בנחת וסומכים על נפיחת הריאה והם מאכילים טרפות דודאי בכל סרכא גמורה אין מועיל ניפוח עכ"ל:
כח סָעִיף יג טריפה. והטעם משום דהוי שלא כסדרן:
כט סָעִיף יג לסרכא. וכ' בט"ז דאפ"ה אין למעך ולמשמש בסרכא דבוקה היוצאת מבועה או מטנרי וכמ"ש סי' ל"ז ס"ב ובסי' זה ס"ט (וכן בכל ב' לריעותא):
ל סָעִיף יג מרובה. וכ' הב"ח ונוהגין להתיר אפילו שלא במקום הפסד מרובה והנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים כו' (וה"ה גנב שנסרך לכיס שלו ממעכין כנהוג) (ע"י) (וכ' בס' של"ה דף ע"ד וז"ל ואתם בני יצ"ו הנני מצוה שלא תאכלו בשר הנכשר מהמיעוך במקום שהיה מטריפה הסרכא מצד הדין ולא תקנו בשר מהטבח עד שתדרשו את זה ויושבי א"י וכל תפוצות ישראל היושבים במלכות התוגר מטריפים עכ"ל):
לא סָעִיף יג מיעוך. כ' הב"ח נראה בעיני דדוקא בעגלים הרכים דהיינו שהוא תוך שנתו והוא יונק וכו' אבל גדיים וטלאים אע"פ שאינו יונק כל שהוא נקרא בשם גדי וטלה בלשון בני אדם דינו שלא למעך בהם (ש"ך). ועיין פר"ח שחולק שוחט ששחט ובדק והכשיר ד' עגלים ובעגל שבדק ראשון נמצא אחריו סרכא ע"י בודק אחר וכאשר שאל את פי השוחט הודה ששגגה היה בידו שלא הרגיש בסירכא יש להטריף שאר עגלים שבדק אח"כ (לה"ק בשם צ"צ ע"ש ועיין ת' עה"ג שאלה כ"ד דנראה דצידד להקל). כ' ע"י שקצת מקומות אינם ממעכין גדיים וטלאים עד ט"ו באב ובקצת מקומות עד ר"ה. (ובה"י כ' ג"כ עד ר"ה המה נידונים כקטנים ומכאן ואילך ממעכין כמו בגדולים):
לב סָעִיף יד נאמן. דשמא השני העבירה כשהכניס ידו בחוזק או הראשון העבירה בהוצאת ידו ועד א' נאמן באיסורין בדבר המסור בידו וכ' בד"מ ואפילו לדידן דמתירים כל הסרכות הנימוחים ע"י משמוש מ"מ טריפה דדילמא העביר בחוזק. (וכ"פ רש"ל ועיין כנה"ג):
לג סָעִיף טז היתה. ומיירי שבאו שניהם בבת א' לב"ד כמו בסעיף שאח"ז. ש"ך:
לד סָעִיף טז היתר. הטעם שאמרי' נשחטה הותרה ומ"ש בסעיף הקודם טבח שהכניס ידו וכו' מכשירין אותה נראה שזה מיירי שהטבח אומר בפי' שבריאה מצא טריפות אבל אם אמר סתם טריפה יכול לומר שמצא איזה נקב בחצר הכבד מה שלא מצא השני כי אין חיוב על הבודק לבדוק אח"ז ואפי' אם אומר חפשתי בחצר הכבד ולא ראיתי שם נקב לא ראיתי אינו ראיה דאפשר שהראשון ראה מה שלא ראה זה איזה נקב קטן עכ"ל הט"ז:
לה סָעִיף יז שנבדקה. וכ' מהרש"ל ולדידן דאסרינן בנאבדה הריאה קודם בדיקה גם בזה אסורה (אפי' בהפ"מ). ולקונה ודאי אסור לכ"ע דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואם הקונה לא הוציא המעות עדיין אין מוציאין ממנו (ל"ח). אבל הט"ז והש"ך חולקים עליו וס"ל דבזה כ"ע מודו דכשר ע"ש מה שמחלקים בין דין זה לנאבדה הריאה וכתב הט"ז ומ"מ מ"ש לעיל בס"ס א' בשם רש"ל ביש הכחשה אם שחט כהוגן שאסור אינו ענין לזה דהתם אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך שנשחטה כהוגן והתם הספק בגוף השחיטה כנ"ל ברור עכ"ל:
לו סָעִיף יז בדיעבר. והטעם כיון שהניחו אצל העובד כוכבים שרגיל לעשות כך הוי כמזיד. ש"ך:
לז סָעִיף יח ומשמוש. כ' הש"ך וכן כל הסרכות שנתבארו בסי' זה בכולן נוהגים למעך וזה הכלל נקוט בידך כל סרכות שבעולם נוהגין למעך ולבדוק אח"כ אם עולה בנפיחה חוץ מכסדרן דהיינו מחיתוך לחיתוך למטה מחציין לצד עיקרן וסירכא תלויה ודבוקה בגרגרת או בסמפון השומן או בשדרה בענין שנתבאר בס"ד דכשר וכן אם הוורדא נדבקה למטה בשורש שלה בסעיף ג' כל אלו כשרים בלא מיעוך ובלא שום בדיקה מטעם דהיינו רביתייהו כך נוהגין בארצות האלו וכן הוא בדברי האחרונים (ופר"ח כ' אנו אין נוהגין למעך. ובכסדרן מכשרינן בכל גוונא אף למעלה מחציין וכן דבוקה בשדרה גם ורדא נדבקה בשורש שלה מכשרינן אבל דבוק בגרגרת או בשומן הסמפון מטריפין עכ"ל. וע"י כ' חלילה למעך או למשמש במקום ב' לריעותא. ועיין בב"י שכ' שאם הבהמה שמנה והשמנונית תולה מן החזה על הדופן ונסרך שם כשרה). והט"ז כ' דאין למעך בסירכא דבוקה היוצאת מבועה או מטינרי וכ' עוד שראה מעשה בטבח א' מומחה שהיה עצם א' דק וארוך קצת מונח על הריאה מבחוץ ונדבק בעורה לרחבה וקלף אותו ממנה ונפח בה ולא היה מבצבץ והכשירה מטעם שהבודקים אומרים שמצלעות הבהמה נקלף ונדבק בריאה תחת הצלעות ול"נ דטריפה כיון שאפשר לו לנקוב הריאה בעי בדיקה מדין הש"ס כמו בריאה שהרגיש בה מחט בסימן ל"ו סט"ז ואין אנו בקיאין בבדיקה כמ"ש רמ"א בסי' זה ס"ד ותו דיש לחוש שמא ניקב גם במקום אחר וכן שמעתי ממהר"ם יפה ז"ל עכ"ל (ופר"ח מכשיר דמסתמא אינו אלא מצלעות הבהמה. אם נמצא ע"ג הריאה שומים שקורין ווארצלי"ן צריך לקלוף מן הריאה בנחת ובאם שיהי' הריאה יפה ושלימה תחת הווארצלי"ן כשר. ע"י):
לח סָעִיף כ טריפה. כ' הט"ז מ"כ אם סירכא תלויה יוצאה בשפולי אומה ובסוף הסירכא עבה ותלוי בה כמין כפתור ונראה כבועה מליאה מוגלא אפ"ה נראה דכשר דהתפשטות ליחה היא ומ"מ בדיקה בעי עכ"ל ואני אומר דהוי בועה בשיפולי עכ"ל הט"ז (ופר"ח סי' ל"ז ס"ק כ"ג חולק על ט"ז וכן הש"ך בנה"כ ע"ש):
לט סָעִיף כה בנפיחה. כ' הט"ז שמעתי שמורה אח' הטריף בריאה שנמצא בה בשר בלוי וקלפוה והיה תחתיו כמו צלקת דהיינו קמטים מטעם זה שהבין דכל שאינו יפה טריפה אע"פ שאין טריפה בלא"ה ולא נהירא כלל דאין לנו להוסיף על הטריפות ומעולם לא נתכוין הרוקח על איסור זה וכו' וע"ל סי' ל"ה ס"ח מ"ש בשם מהרש"ל (ועיין בפר"ח ריאה שחסרה בגב האומה כמו סדק והעור והבשר קיים וכנגדו בדופן נראה שהצלע היה נשבר ונתרפא הוי ריעותא וטרפה. תשוב' ב"ח סי' ק"ל. כ' הרדב"ז מי שאינו אוכל מנפוחה שנתארח בבית שאוכל מנפוחה א"צ לחוש לגיעולי כלים):
א סָעִיף א היתה בה סירכא. עיין בתשובת גבעת שאול סימן מ"ט בטבח שהכניס ידו למעי בהמה להוציא הריאה וע"י משמוש במקום דחוק תלש קצת עור הריאה ולאחר שהוציא הריאה ראו שהיה על אותו עור שתלש סירכא דבוקה ולאחר מיעוך ומשמוש עברה הסירכא וידוע בודאי שאותו הקרע נעשה לאח"ש אך כיון דכל סירכא העוברת ע"י מיעוך צריך לנפחה והכא אי אפשר לבדוק דודאי יבצבץ וכתב להתיר במקום הפסד מרובה ע"ש ועמש"ל סק"י:
ב סָעִיף ג נופחין אותה. עבה"ט סק"ט בשם ט"ז דלדידן שאין בקיאין אין תקנה. ובתשו' עה"ג סימן כ' השיב דבשעת הדחק יש להקל ע"י שיבדוק ויעיין בצלעות אם לא נמצא שום דלדול סרכא ע"ש ועיין בתשו' מקום שמואל סי' ט' שהרבה להקשות על הט"ז והעלה כדעת עה"ג להקל ע"י בדיקה ע"ש ועיין בתשובת פרי תבואה סי' ט"ז שסתר הראיות של בעל מק"ש ומ"מ העלה לדינא ג"כ דיש לסמוך על בדיקתנו ובפרט במקום שיש הפסד ע"ש וכן מתיר התב"ש בזה בהפ"מ ועיין בתשובת שמש צדקה חיו"ד סי' כ"ז מ"ש בזה:
ג סָעִיף ד בלא בדיקה. עבה"ט. ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' א' שנסתפק בנמצא סירכא בעגלים כסדרן מעיקר האונות עד חציין אם נימא מאחר דאסרינן מיעוך ומשמוש בעגלים הרכים (כדלקמן סעיף י"ג בהג"ה) מטעם דמתוך רכותן גם סירכא ממש יתמעך א"כ י"ל ג"כ מתוך רכותן סוף הסירכא להיות נפסק אפי' בכסדרן. או אין לחלק ולסוף העלה שיש להקל ע"ש. ועי' פמ"ג לקמן בשפ"ד ס"ק ל"ח שכתב בפשיטות דכסדרן כשירה אפילו בגדיים וטלאים אף לרש"י ע"ש:
ד סָעִיף ד מחודה של זו. [עיין בתשובת משכנות יעקב סי' ט"ז מ"ש בזה]:
ה סָעִיף ד להטריף כל סירכא. [עבה"ט. ועיין בתשובת ח"ס סי' מ' דשוחט אחד קרא תגר על מנהג השוחטים לבדוק ע"י רוק במקום פושרין אי מבצבץ או לא דמנ"ל להמציא בדיקה זו ובש"ס לא מצינו בדיקת רוק אלא בריאה דאוושא ובאטום דתרווייהו חשש נקבים גדולים איכא שהרוח היוצא משם ראוי לנוד גם רוק עבה וכו' והוא ז"ל הראהו שכ"כ כמה ראשונים לבדוק ע"י רוק וכל הבא לחדש אין שומעין לו ע"ש]:
ו סָעִיף ד סירכא כפולה כשירה. [עבה"ט. ועמ"ש לקמן סק"ה ועיין בתשובת ח"ס סי' ל"ז שהאריך בזה ומסיק דהמיקל בסירכא כפולה ממקום למקום לא הפסיד והמחמיר תע"ב ע"ש]:
ז סָעִיף ו בשורש שלה. עיין בתשובת בית אפרים סוף סי' ג' שכתב דהיכא דאיכא ספיקא ואינו ברור שהוא השורש לבד יש להחמיר ואין להכשיר רק בבירור שלא נדבק רק השורש לבד. וע"ש בסימן ט' שכתב שיש להקל בדבוק זה ותחלת מקום חבורה עד המקום שהוא מתחיל להתעגל ולהתלבש בצורת ורדא שעד המקום ההוא חל עליו שם שורש הורדא ע"ש:
ח סָעִיף ט ממקום למקום. עבה"ט ס"ק כ"א בשם ט"ז ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן י"ב שכתב דאנן קיי"ל כשיטת הב"י והרמ"א והש"ך דזה מיקרי סירכא תלויה ממש ע"ש וכ"כ הפמ"ג דהמנהג להכשיר במינה ובה. ועיין בתשובת שמש צדקה חיו"ד סי' מ"ה:
ט סָעִיף ט שתחתיה מקמיט. עש"ך דהטעם הוא מפני שסופה להינתק. והנה אם חתבו הסירכא והקמט נשאר כך. לכאורה יש להתיר דלא שייך לומר שמא היה סופה להתפשט ולהתקרע דהא חזינן דנשאר מקומה אמנם התב"ש ס"ק נ"ב והפמ"ג כתבו לאסור משום תרתי לריעותא ועוד שמא בחייה היה מתפשט הקמט ולא מהני מיעוך ומשמוש ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חיו"ד שם שחולק ע"ז ומסיק להכשיר באם הסירכא עברה ע"י מיעוך ומשמוש ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סי' ל"ז שהאריך בזה ודעתו להסכים להנו"ב הנ"ל ומסיק נהי דהמיקל לא הפסיד מ"מ המחמיר תע"ב ע"ש]. עוד כתב בתשובת נו"ב שם אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דלא הטריף רמ"א אלא כשאין עוברת ע"י מיעוך ומשמוש שאז אמרינן שמעכבת הריאה מלהנשים כראוי אבל באם עוברת ע"י מיעוך אין בה כח לעכב על הריאה אלא דמסתפינא להקל כו' וכל זמן כשמסירין הסירכא מתפשט הקמט ע"ש ועיין פמ"ג שכתב בזה דבהפ"מ יש לצדד להקל במיעוך ע"ש היטב [ועיין בתשובת ח"ס סי' ל"ה אודות הריאות שבשיפוליהם הם עשויים פגימות פגימות זה נכנס וזה יוצא ושפה של עור מקפת הריאה ומחברת הפגמים ולפעמים נראים כמקמיטים עי"ז אלא בשום פעם אינו עושה חלון אלא השפה של עור נכנסת ויוצאת בשוה עם הפגימות ההמה. וכתב האמת אגיד דכל ימי ראיתי ראיות לאלפים כאלו ולא שמעתי מי שפקפק בהם וגם על לבי לא עלה שום ספק שאין זה רק דלדול ושפה של עור הריאה עצמה המתדקדק בסוף השפול עד שבאתי לכאן שמעתי שכבר נתעורר בזה גאון אחד בכאן והרעיש העולם וחקר בעירות גדולות וכולם הסכימו שזה הוא רק דלדול הריאה. ובכל זאת אם המה מקמיטים הבשר הרבה באים ושואלים אותי ולבי נוקף מאד בכזה ואין לי בזה דבר מקובל לסמוך עליו ואני נמנע מכיוצא באלו אבל איני מורה לאחרים לאיסור עכ"ל]:
י סָעִיף ט סירכא תלויה שעולה ג"כ. עיין בתפל"מ שכתב דצ"ע בסירכא שבין אונא לאונא כסדרן מחציה למטה אי מטרפה כה"ג ע"ש:
יא סָעִיף ט מכה בדופן כנגדה. עי' בסעיף כ"ג איזה הוי מכה בדופן ש"ך. ועי' במה שאכתוב שם סק"כ בשם תשובת מהרי"ט. ונראה לי דהכא יש לחוש לחומרא ולומר דכל הצלע בחזקת ריעותא וחשיב כמכה דכל עיקר דברי מהרי"ט שם דאין לנו להקל אחרי דלא מצינו סברא זו מפורש ודי לנו במה שהקיל הרא"ש דאע"פ שחזר ונקשר חשיב מכה ולא להקל כ"כ ע"ש וא"כ אפשר דדוקא לקולא לא אמרי' כן אבל לחומרא חיישינן דאפילו אין המכה כנגדה ממש רק אם הוא באותו צלע טריפה וצ"ע לדינא. ועיין בתשובת גבעת שאול סי' נ"ז שכתב דמה שנהגו איזה בודקים שמטריפין היכא דנמצא סירכא דבוקה למכה בדופן ומתנתקת ע"י מיעוך ומשמוש ואומרים דכ"ש הוא מסירכא תלויה. טעות גדול הוא בידם והם מפסידים ממון של ישראל בחנם ע"ש:
יב סָעִיף יא הגבהה כל שהיא. עיין בספר בני חייא שכתב דשיעור כל שהוא היינו שיגביה הסירכא בלתי שיגביה האבר שתלוי בה הסירכא באותה הגבהה ואז אם נפסקה הסירכא כשירה אמנם אם הגביה האבר עמה תלינן דמכבדות האבר נפסקה ע"ש:
יג סָעִיף יג ריר בעלמא. עבה"ט. ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סי' מ"ב דמ"מ אם אי אפשר לבדוק בנפיחה אח"כ כגון שעשה העובד כוכבים נקב בריאה לפי תומו יש להקל ע"ש וכן כתבתי לעיל סק"א בשם תשובת גבעת שאול (ועיין מ"ש לעיל סימן ל"ו ס"ק ב') וכן פסק בתשובת שבו"י ח"ב סימן סמ"ך דסירכא שעברה ע"י משמוש וקודם הנפיחה נתקרעה או נאבדה יש להכשיר בפרט בהפ"מ. אלא שכתב דמ"מ אין להקל אלא כשנתמעך הסירכא בין אצבעותיו ע"י משמוש בנחת אכן ביש מקומות שמקילין וממעכין בחוזק קצת כו' אין להקל שני קולות וכן בנמצא עצם על הריאה דאז צריך נפיחה מדינא אין להקל כלל בלא נפיחה אליבא דכ"ע ע"ש:
יד סָעִיף יג שלא ינתק בכח. עבה"ט. ועיין פמ"ג שכתב דמה שנהגו שוחטי זמנינו שמקלפין הסירכא בצפורן מעל הריאה מאכילין טריפות בישראל. ועיין בתשובת תפארת צבי חיו"ד סימן ד' שהאריך ליישב מנהג זה שנתפשט במדינות אשכנז ופולין וליטא שקולפים הסירכא מהריאה ואם עברה בודקים ע"י נפיחה ומצא סעד טוב למנהגנו. רק המחמיר על עצמו קדוש יאמר לו ע"ש [גם בתשובת ח"ס סי' ל"ט כתב וז"ל מריש הוי קשיא לי מנהג השוחטים בכל התפוצה לקלוף הסירכא מעל הריאה ולבדוק אח"כ ע"י פושרים ולא שקטה ולא נחה דעתי עד שהגיעני ספר פרי תבואה וראיתי בס"ק קנ"ג תשובת הגאון מוהר"ר סענדר שור אמרתי ברוך שבחר במנהגים ישרים. ומ"מ שומר נפשו ירחק מכל כיוצא בזה עכ"ל ע"ש]. ועיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן י"ח שנשאל בבודק שהכניס ידו לפנים והרגיש סירכא בדופן ופרק אותה לצד הדופן על סמך שיבדקנה במיעוך כנהוג ואח"כ הכניס הארבעטער את ידו והוציא הריאה וחפשו אחר הסירכא ולא מצאו ובדקו בפושרין כל שטח האונה במקום ההוא ולא בצבץ כלל והיה הפ"מ ולכבוד שבת וכתב להכשיר דאף שכתב בשמ"ח דדוקא אם אין לה כח להתחזק אפילו באחת מקצוותיו הו"ל רירא בעלמא לא בענין אחר וא"כ בזה לא חזינן כי האי סימנא דהא הצד האחר כבר הפרידו במתכוין ואשר הועיל בהעברה בעלמא מצד אחד לבד לא מהני מ"מ י"ל דדוקא בדבוקה צריכה שתתפרק משני קצוות דאל"כ אפילו סירכא גמורה בקל תתפרק כשבא עליה היד הדוחה אבל הכא שכבר נחתכה מצ"א אם סירכא גמורה היא לא היתה עוברת ע"י הכנסת ידו שהרי אינה מעכבת על ידו וה"ל הסירכא שעברה ע"י מיעוך ע"ש. ועי' בשו"ת תולדות יצחק סי' י"ט:
טו סָעִיף יג ע"י מיעוך. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת הר הכרמל חי"ד סוף סי' א' שכתב דלדעת הש"ך דבעגלים בעינן דוקא יונק. הזמן שניתן בזה ליונק שפירש דלא לקרותו יונק. היינו אחר שפירש מעל"ע שלא ינק וא"כ יש תקנה בעגלים הרכים אפילו תוך שנה ויונק להשהותן מעל"ע בלי יניקה ושוב מתכשרת סירכא שבה ע"י מיעוך ע"ש. [ובשם הרב הגאון מוה' משה זאב זצ"ל שהיה אב"ד דק"ק ביאליסטאק שמעתי שלא הסכים לזה ואמר דשיעור יונק שפירש דלא לקרותו יונק היינו אחר שפירש שלשה ימים מעל"ע כמו גבי תינוק לקמן סימן פ"א ס"ז] ומ"ש הבה"ט ועי' פר"ח שחולק. ר"ל דס"ל דגם בעגלים דינא הכי אף שאינו יונק כל שנקראים בלשון ב"א עגלים וכן דעת התב"ש ועיין בתשובת הר הכרמל שם שכתב דזה תלוי במנהג ובמקום שאין מנהג ידוע יש לסמוך אדברי הב"ח דתוך שנה ואינו יונק שוב מהני מיעוך ע"ש. ועי' בתשו' גבעת שאול סי' נ"ח שמעשה בא לפניו בריאה של עגל שכבר פירש מלינק וספק אם הוא בן שנה שהיה בה סירכא עוברת ע"י מיעוך ומשמוש והכשיר וכתב דדוקא בכה"ג דספק אם הוא תוך שנתו אבל בודאי תוך שנתו אף דאינו יונק ודאי דאין להתיר ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם בה"י. עיין בתשובת גבעת שאול שם שכתב דזה דוקא בגדי וטלה ולא בעגל. ואף בגדיים וטלאים יש לפקפק אם לסמוך על מנהג זה כיון שלא נמצא בשום אחרון דעה זו ע"ש. ודע דאף שכתבו הפוסקים דלא מהני בהו מיעוך. נראה דה"ה אם נפסק בהגבהת אצבע לא מהני אף דקיל יותר ממיעוך (שהרי אף להמחבר מהני כדלעיל סעיף י"א אף דמיעוך לא מהני לדידיה) ובדברי הפוסקים לא מצאתי זה:
טז סָעִיף טז ואחד מכחישו. עיין בשו"ת שיבת ציון סוף סי' כ"ג וסי' כ"ה שכתב דמיירי שגם האחר שמכחישו הוא ג"כ ממונה על הבדיקה ויש לזה נאמנות כמו לזה דאל"כ יהיו דברי הש"ע סותרים למ"ש בסוף סימן א'. וכן התב"ש בסעיף נו"ן כשהעתיק דין זה נקט שני בודקים המכחישים זה את זה ע"ש ולע"ד איני מבין מה שהעמיס כן בכוונת התב"ש דהרי התב"ש בסוף סי' א' פוסק כדעת האחרונים שם דאוקי חד לגבי חד ולא כש"ע שם משום דלא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה כו' אלא בעדות אשה ע"ש וא"כ עכצ"ל דהתב"ש כאן אורחא דמלתא נקט:
יז סָעִיף יז בבת אחת לב"ד. עט"ז וש"ך ועיין לקמן סימן קכ"ז בש"ך ס"ק י"ד דדוקא שנפסק הדין ע"פ עד האוסר הא לא"ה אוקי עד לגבי עד ואוקי אחזקה ושם הביא דברי הריטב"א שחולק על דין זה וסובר דוקא בעדות אשה הוי כשנים ולא באיסורין ועיין פמ"ג שכתב דהלכה י"ל כמ"ש המחבר. ונראה לי דהאי ב"ד לאו דוקא ודי ביחיד וכ"כ החלקת מחוקק באה"ע סי' י"ג ס"ק ע"ח גבי עדות אשה ואף הב"ש שם שחולק עליו היינו מטעמא כיון דלפעמים איכא נמי דיני ממונות לענין הכתובה ע"ש אבל כאן כ"ע מודו:
יח סָעִיף יז ששוחטין אצל עובד כוכבים. עיין בתשובות הר"א מזרחי סימן כ':
יט סָעִיף יח או בבשר ובעצם. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן שכ"ח שכתב דכל מקום שהצלע מגולה נקרא עצם. וכל מקום שהבשר חופה את העצם נקרא בשר. דלא כקצת טבחים שאומרים דלא נקרא לעצם ולבשר אלא כשהיא סרוכה לבשר שבין ב' הצלעות שאין שם עצם כלל אבל אם נסרכה לבשר שעל העצם לפי שהצלע אמצעיתו מגולה ושני צדדיו מכוסים בבשר ואם נסרכה לאותו בשר נקרא לעצם כיון שיש תחתיו עצם וטרפה. דהא ליתא דבשר שעל הצלע בשר הוא ולא עצם ומ"מ צריך ליזהר שיהיה בשר ממש מה שעל העצם אבל אם הוא קרום לבד כדרך הבהמות הכחושות אין זה לבשר אלא לעצם ע"ש:
כ סָעִיף יח לעצם לבדו טריפה. עיין בת' רשב"ש סי' ט"ו בסופו:
כא סָעִיף יח ומשמוש. עבה"ט [ועיין פמ"ג שהביא דהשמ"ח כתב כשיש מכה גרע טפי ונוהגין שלא למעך דאומרים משום דמקום המכה רך ומחלחל ומש"ה מנותקת דלא כאותן השוחטים שממעכים. והוא ז"ל כתב דיש לילך אחר המנהג בזה והיכא דנהוג למעך אף בכה"ג אין לגעור בהם ע"ש. וכן מסיק בתשובת ח"ס סי' מ"א. וכתב עוד ובעיר חדשה שאין מנהג דעת הגאון בית אפרים לאסור. ולפענ"ד להתיר בבהמת ישראל דאיכא הפסד מרובה ע"ש] ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז במעשה שהיה עצם דק כו' עיין בתשובת מקום שמואל סי' ט' שהשיג על הט"ז והעלה כדעת הפר"ח להכשיר ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן ס' שכתב בזה להתיר בהפ"מ ע"ש וכן פסק התב"ש בזה להקל בהפסד מרובה ועיין בתשובת הר הכרמל חיו"ד סי' ה' שכתב דזה דוקא בנמצא מונח על הריאה מבחוץ אלא שנדבק בעורה אבל אם נמצא מונח בריאה בין קרום לקרום דכבר יש ריעותא לפנינו שניקב קרום אחד ע"י העצם שפיר יש לחוש שניקב גם השני במשהו ואין אנו בקיאין וטרפה אפילו במקום הפסד מרובה ע"ש:
כב סָעִיף כא אזלינן בתר רובא. עיין בתשובת מהר"י טראני ח"א סימן ע"ז מ"ש בזה:
כג סָעִיף כג נשבר הצלע. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' ט' שהאריך לחלוק על השוחטים שאמרו שיש להכשיר בסרוכה לצלע שנשבר וחזר ונקשר דחשיב מכה אעפ"י שהשבר במקום אחד והסירכא להלאה ממנו שכל אותו הצלע בחזקת ריעותא והביאו ראיות לדבריהם והוא ז"ל דחה ראיותיהם והעלה שחלילה להקל בזה ועמ"ש לעיל סק"ח:
כד סָעִיף כה רוב הסירכא. עי' בתשובת מהר"ט ח"ב סי' י"ב מ"ש בזה:
כה סָעִיף יח רובה במכה. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' ט' באמצע התשובה שכתב דהבודקים הוסיפו עוד קולא אם המכה היא באמצע הסירכא אע"פ שהיא מתפשטת חוצה לה מכל הצדדין ומה שבצדדין יש רוב כשירה מאחר שאין במה שחוץ למכה רוב במקום אחד הואיל ואפשר לסירכא שתתפשט מקצת חוץ למכה כשם שנתפשטה מצד זה כך נתפשט מכל צד וזיל להכא ליכא רובא וכו' וכן הורה אביו הרב המבי"ט ז"ל בכיוצא בזה ע"ש. ודע כי מה שכתבתי בזה אף דלדידן אין נפקותא כמ"ש הרמ"א סעיף י"ח כתבתי בשביל גלילות אחרות הנוהגים כפסק הרב המחבר ז"ל:
כו סָעִיף כה תחתיו שלם. עיין בספר לבושי שרד בסי' זה ס"ק ר"ג לענין אם יש מקום בריאה שמזיע טיפין קטנים של זיעה כחודו של מחט ומראה הטיפין אדומים כדם וכשמקנחין חוזר ומזיע ובודקין בפושרין ואינו מבצבץ אי הוי זה ריעותא וגם אם היו הזיעות הנ"ל תחת בשר בלוי אי הוי תרתי לריעותא ע"ש באורך. ועי' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' י"ט שהשיג עליו וכתב דאין מקום ספק בזה כלל וחלילה להקל בזה ע"ש:
א סָעִיף א א"צ לבדוק כו'. ערש"י י"ב א' ד"ה פסח כו' וכ"מ שם נ"א נ"ו דבנפלה וכיוצא הוא דצריכה בדיקה הלא"ה לא ושם בההוא אימרתא דא"צ בדיקת חוט השדדה:
ב סָעִיף א חוץ כו'. כמ"ש בפ"ג די"ט (כ"ה ב') נטיעה מקטע רגליהון דקצבים כו' ובירושלמי שם ר' יודן בעי דמאי מדבריהם ראיית טריפה מדבריהם כמ"ד רואין את הטריפה בי"ט דכוותה כו' וע"כ בכה"ג דאי בודאי טריפה אין זה מדבריהם ובתנחומא אר"י בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר שאתה כו' אדם מישראל לוקח בהמה שה או כבש ושוחט ומפשיט בודק בריאה כו' והטעם דמיעוט דשכיח הוא וכמש"ל סי' א' ס"א:
ג סָעִיף א והיה. דעיקר טריפות בהיה כתיב כמש"ש ע"א א' בהמה בכלל חיה מנלן כו' ומהאי קרא נפקא לן הטריפות ברפ"ג וע"ל סי' כ"ח ס"כ:
ד סָעִיף א (ליקוט) ובקצת כו'. כדינא דגמ' דא"צ דלא כי"א שצריך וראיה ממש"ש מ"ח ב' במחטא דאשתכח בחיתוכא כו' דלמא אי הוה ריאה קמן מינקבא אלמא דלא נפחוה. מרדכי סי' תתקנ"א (ע"כ):
ה סָעִיף א וכן עיקר. וכן משמע שם מ"ז ב' אטום כו' ריאה דאוושא כו' הלא"ה לא נפחינן.
ו סָעִיף ב מי שקרע כו'. כמ"ש (ט' א' ופ"ג די"ט) בהמה כו' נשחטה כו' וכמ"ש שם (י"א א') מנלן דאזלינן בתר רובא מעגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח ובירושלמי פ"ג די"ט באו זאבים ונטלו בני מעים ואכלום כשרה וחש לומר שמא ניקבה הריאה (כ"ה גירסת הראשונים בהירושלמי) חזקת בני מעים כשרים וכ"ה בפ"ט דברכות כמש"ל בסי"ט (בס"ק ד') ובפ"ג די"ט (כ"ה א') הפשט וניתוח כו' והאנן לא תנן הכי כו' ובחולין מ"ט א' דהא תלינן בזאב אלמא אפי' בריאה תלינן [והוא גרע מנאבדה וערשב"א שם בארוכה] ותמה רש"י ז"ל אתמול אכלנו מחלבה עכשיו חיישינן לטריפה: (ליקוט) מי כו'. כמש"ש מע"ע ופרה אדומה ושעיר המשתלח דלא איבדיק אפי' בריאה ובפג"ה (צ"ה ב') זיל שקול דהתירא שכיח כו' ולא חיישינן לטריפת הריאה ובפ' א"צ (ביצה כ"ה א') למדה תורה ד"א כו'. מרדכי פ"א (ע"כ):
ז סָעִיף ב ויש מחמירין כו'. כמו דמסקינן שם י"ב א' היכא דאפשר כו' הלכך בשאר י"ח טרפות דלא אפשר לא אפשר אבל בריאה דאפשר למיבדק לא סמכינן ארובה. ראב"ן:
ח סָעִיף ד או לאומא. כן הסכים רש"י כיון דטעם משום רביתייהו ל"ש ע"ש ורבא אמר אוני לרבותא דעיקר מילתא אסורא אתא לאשמעינן:
ט סָעִיף ד בין כו'. ר"ן דלא כיש מחלקין ע"ש:
י סָעִיף ד אפי' כו'. ר"ה גאון ממ"ש היינו רביתייהו: (ליקוט) אפי' בלא בדיקה. ערא"ש שם בארוכה וכ"ז האריכות כשיטתו שמפרש שם כפירש"י דכל סירכא מחמת נקב אבל לפי' תוס' שם ודאי א"צ בדיקה וכ"כ מרדכי וכ"ה בתוס' שם בד"ה היינו כו' ומתוך הלכות טריפות של ר"ג כו' והוא מ"ש בהג"ה וי"א כו' שהיא דעת הגאונים אבל הרא"ש וש"פ הסכימו לדעת ר"ה גאון ורמב"ן דא"צ (ע"כ):
יא סָעִיף ד ואין נקרא כו'. כ"כ הגאונים וז"ש היינו רביתייהו מחיתוך לחיתוך ועבר"ן ורא"ש:
יב סָעִיף ד וי"א דאפי'. מדקאמר ל"ל בדיקותא משמע דסיפא בדיקה מיהא צריך. וסברא הראשונה ס"ל דלהכי קאמר ל"ל בדיקותא לאשמעינן דאין טרפות הסרכא מחמת עצמה אלא מחמת נקב שבריאה: (ליקוט) אפי' בלא בדיקה. וי"א דאפילו בכסדרן כו'. פלוגתייהו תליא בפלוגתת רש"י ותוס' דלטעם רש"י דאין סירכא בלא נקב אלא כאן מגינות צריך בדיקה אם נסתם היטב וכן פי' ר"ג מ"ה וכ"כ בתשובת הגאונים אבל לפי' תוס' שהיא בלא נקב אלא שסופו לפסוק משא"כ כה"ג א"צ בדיקה. סה"ת ועתוס' מ"ו ב' ד"ה היינו רביתייהו כו' (ע"כ):
יג סָעִיף ד אפילו מפולש. תוס' שם ד"ה אבל כסדרן כו'
יד סָעִיף ה אם נסתפק כו'. דנשחטה בחזקת כו' ואזלינן בתר רוב בהמות דכשרות. שם:
טו סָעִיף ו עינוניתא כו'. דכולהו לגבה שלא כסדרן נינהו. דש"י. והוא הטעם ליתרת וז"ש מיהו כו':
טז סָעִיף ז אם נסרכת כו'. כנ"ל בסעיף שקדם:
יז סָעִיף ז ויש מקילין כו'. דהיינו רביתייתו כנ"ל:
יח סָעִיף ח סירכא היוצא' כו'. לפי' תוס' שאיסור הסירכא שסופה להתפרק שלא כסידרן משא"כ בתלויה ואף לדעת רש"י כ' דבכה"ג הוא בלא נקב עש"ך:
יט סָעִיף ח (ליקוט) וא"צ בדיקה. הרמב"ם והרמב"ן ובע"ה וחכמי לוניל כתבו דצריכה בדיקה וכ' בת"ה ל"ה א' ובמקומינו נהגו היתר ואפילו שלא בבדיקה וכן נ"ל וכדעת האומר שיש סירכא בלא נקב וכמ"ש למעלה וכיון שכן למה אנו חוששין לה כיון דליכא ריעותא כלל וכמש"ש דכ"ע ספק על כו' איהו כו' וכ"ש כה"ג וע"ש ל"ד א' ב' שהסכים לדעת תוס' מ"ז א' ד"ה היינו כו' וכ' שבנוסחות ישנות כ' שם מ"ח א' אי מינקב האי כו' ולא אי אינקב (ע"כ):
כ סָעִיף ט סירכא שהיא כו'. ג"כ לדעת התוס' שסופה להתפרק משא"כ כה"ג ועש"ך שיישב ג"כ לדעת רש"י אבל עיקרן של ב' סעיפים אלו לדעת תוס':
כא סָעִיף ט ודוקא כו' אבל כו'. שסופה להתפרק שבחייה נפוחה היא:
כב סָעִיף ט וכל כו'. שמחמת נקב עולה:
כג סָעִיף ט או כו'. דודאי ניתקה משם:
כד סָעִיף יב טוב כו'. כמ"ש בסוף י"ט ל"ל משקין כו' וכפי' הרי"ף שם דאי איכא סירכא משתמטא וכ"כ הרמב"ם שם בפי' ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת.
כה סָעִיף יג יש מי כו'. מהנ"ל דאי כו' משתמטא וכן מ"ש בהג"ה למעך ומפרש מ"ש בגמ' משום סירכא דמשכא ר"ל רירין הנמשכין ואלו ניתקין ע"י הכנסת ידו או מיעוך:
כו סָעִיף יג (ליקוט) ויש מתירין למשמש כו'. אבל הרשב"א בתשובה סי' ש"ד כתב על זה שכל טבח שעושה כזה מסלקין אותו [וכ' שם לפי שזה הענין לא מצאנוהו בשום מקום בתלמוד ולא ידענו לו עיקר וכי אין סירכא אלא אם היא כעבות העגלה שמושכין בה ואינה יכולה להנתק או איזה שיעור נקבע בדבר יש משמוש אצבעות שאפי' הריאה והקנוקנות ימחו בכך סוף דבר אל תשמעו להקל בדבר זה בשום צד כלל] וע"ל ס"י (ע"כ):
כז סָעִיף יד בודק כו'. עט"ז:
כח סָעִיף טו טבח כו'. אע"ג דע"א נאמן באיסורין מ"מ כיון שבטעות היתה אין בדבריו כלום דאף חכם שהורה לאיסור אם טעה אינו כלום כמ"ש בפ"ד דסנהדרין ל"ג א' כיון דאלו הוי פרה דינך כו' ועתוס' בנדה כ' ב' ד"ה אגמריה ובחולין מ"ד ב' ד"ה היכי כו' ובפ"ב דכתובות (כ"ב א') אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת אם נתנה אמתלא לדבריה וכן אמרה טמאה כו' וכ"ש כאן שהאמתלא גלויה:
כט סָעִיף טז אמר הבודק כו'. כמ"ש ביבמות ל' ב' אמר רבה אשה כו' ושם ל"א א' ומתני' דהכא בכת אחת כו' וה"ה כאן דנשחטה בחזקת כו' ועתוס' שם ד"ה אשה:
ל סָעִיף יז כיון שבאו כו'. לאפוקי אם הקונה בא קודם כמ"ש שם קי"ז ב' כ"מ שהאמינה כו':
לא סָעִיף יז דבדיקת ריאה כו'. כמ"ש בירושלמי דפ"ג די"ט כנ"ל (בס"ק ב'):
לב סָעִיף יח בגב האונות. לאפוקי ניקבה מבפנים דלאו היינו רביתייהו כמ"ש בס"כ:
לג סָעִיף יח בסירכא. כפירש"י דמ"ש דסביך היינו סריך ול"ק אלא דבבישרא דוקא לאפוקי בעצם וע"ש בד"ה התם ובד"ה דסביך כו':
לד סָעִיף יח ולדידן כו' גם כו'. תוס' שם ד"ה רב נחמיה כו':
לה סָעִיף כ הא כו'. דלאו רביתייהו כנ"ל:
לו סָעִיף כ ואם כו'. הכלל בזה עד סוף הסימן דכל שרובו נסתם לא מיפרקא:
לז סָעִיף כב אם האומה כו'. כפי' הר"ן דמ"ש שם היכי עבדינן קאי אכ"מ דאתמר חוששין לר"נ אהעלתה צמחים ולאבימי אשניהם ורב נחמיה קאי לקולא אליכא מכה בדופן ולענין פלוגתא דר"נ ואבימי פסק כאבימי להחמיר בשל תורה וכן פלוגתא דרבא ורב נחמיה כרבא וז"ש ברישא וא"צ בדיקה אליבא דכ"ע ובסיפא טריפה ולא מהניא כו' דלא כר' נחמיה וכן לא חילקו בין העלתה כו' כנ"ל. (ליקוט) אם כו'. עמש"ש אבל לשיטת התוס' שם ד"ה מייתינן כו' וד"ה ר"נ כו' אינו כשר אלא בלא העלתה צמחים ואיכא ריעותא בדופן וע"י בדיקה. ובת"ה לשיטת רש"י פי' דמ"ש היכי עבדינן קאי אשניהם ואפי' העלתה צמחים ומ"ש ואי לא מחמת כו' היינו דצריך בדיקה ול"ג ואע"ג דלא קא מפקא זיקא ור"נ בדק כו' מחמיר אפי' איכא רעותא בדופן ולענין הלכה בש"ת הלך אחר המחמיר וקי"ל כר' נחמיה והלכך אין חילוק אי איכא ריעותא או לא בין העלתה צמחים או לא לעולם ע"י בדיקה כשרה ואי לא טרפה. והרז"ה והרמב"ם ור"ת פי' דמ"ש ואי לא כו' וטרפה היינו ספק טרפה וכמש"ש מ"ד ב' ורב נחמיה ל"פ ארבא אלא לפרושי קא אתי והלכך באיכא רעותא כשרה בלא בדיקה ואי ליכא כשרה בבדיקה ובשניהם אין חילוק בין העלתה צמחים או לא. והרי"ף גרס ואע"ג דלא מפקא זיקא ולא הביא דברי ר' נחמיה דס"ל דקאי אליבא מכח בדופן ולקולא פליג ופסק לחומרא כרבא ולשיטתו באיכא ריעותא כשרה ע"י בדיקה ואי ליכא ריעותא לא מהני בדיקה ואין חילוק בין העלתה צמחים או לא וכן לכל השיטות דלא כתוס' הנ"ל ד"ה מייתינן כו' ועעת"ה ל"ח א' ב': אבל אם סרוכה כו'. ת"ה שם בשם הרמב"ן וכתב שם דהרז"ה והראב"ד ס"ל דה"ה בכל המקומות אבל הוא הסכים לדעת הרמב"ן כתב וכן נהגו כו' (ע"כ):
לח סָעִיף כה ריאה שנמצא כו'. כמ"ש בריאה דקיימא גילדי גילדי שם מ"ו ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.