א הַלֵּב יֵשׁ לוֹ ג' חֲלָלִים, נִקַּב לְאַחַד מֵהֶם טְרֵפָה, וַאֲפִלּוּ אִם חֵלֶב טַרְפָּשׁ הַלֵּב סוֹתְמוֹ, אֲבָל אִם שֻׁמָּן הַלֵּב עַצְמוֹ סוֹתְמוֹ, כָּשֵׁר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מֵהָנֵי סְתִימַת שֻׁמַּן הַלֵּב וּכְדְאִיתָא בְּסָמוּךְ סוֹף סי' זֶה (כָּךְ מַשְׁמָע מִמָּרְדְּכַי פא"ט וְהג' אֲשֵׁרִי), וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם.
ב נִקַּב וְלֹא הִגִּיעַ לֶחָלָל, אִם מֵחֲמַת חֹלִי, כְּשֵׁרָה; וְאִם בְּקוֹץ אוֹ בְּמַחַט, טְרֵפָה.
ג נִמְצָא מַחַט בַּלֵּב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר בַּחוּץ, טְרֵפָה, וְהוּא הַדִּין אִם נִמְצָא בְּטַרְפֵּשָׁא דְּלִבָּא. הַגָּה: מִיהוּ, אִם לֹא נִמְצָא רַק בַּסִּמְפּוֹן הַגָּדוֹל שֶׁבַּלֵּב וְקוּפָהּ לְבַר, דְּהַיְנוּ לְצַד חֲלַל הַלֵּב, אִם רֹאשׁ הַמַּחַט כְּגַרְעִין שֶׁל תְּמָרָה, כְּשֵׁרָה (ד"ע בְּפֵרוּשׁ בה"ג) דְתָלִינָן דְּנִכְנַס דֶּרֶךְ הַגַּרְגֶּרֶת לַסִּמְפּוֹן שֶׁבַּלֵּב, וּמֵאַחַר שֶׁרֹאשׁוֹ לְמַטָּה אֵין סוֹפוֹ לִנְקֹב, וְהַבְּהֵמָה תִּפְלֹט אוֹתוֹ עַל יְדֵי כִּיחָהּ וְנִיעָהּ.
ד קְנֵה הַלֵּב שֶׁהוּא קְנֵה שֻׁמָּן שֶׁיּוֹרֵד בֵּין שְׁתֵּי עֲרוּגוֹת הָרֵאָה, וְכֵן הַמַּזְרֵק (פי' כְּעֵין קָנֶה) הַגָּדוֹל שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ לָרֵאָה שֶׁנִּקַּב לַחֲלָלוֹ בְּמַשֶּׁהוּ, טְרֵפָה וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ל"ד.
ה נִטַּל הַלֵּב, בֵּין בַּיָּד בֵּין מֵחֲמַת חֹלִי, טְרֵפָה.
ו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם שֻׁמַּן הַלֵּב דָּבוּק בַּלֵּב וְאָדוּק מְאֹד, מַפְרִידִין אוֹתוֹ בְּסַכִּין, וְאִם נִמְצָא שָׁם אוֹ בְּעֹבִי הַלֵּב קֹרֶט דָּם, אָסוּר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נִמְצָא בַּחֲלָלוֹ. הַגָּה: נִצְרַר הַדָּם בְּעֹבִי הַבָּשָׂר הֲרֵי הוּא כְּקֹרֶט דָּם וּטְרֵפָה (א"ו הָאָרֹךְ) ; ע"ל סוֹף סִימָן מ"ו בְּדִין לֵב שֶׁנִּסְרַךְ לְמָקוֹם אַחֵר.
א סָעִיף א ואפילו אם חלב כו'. הטעם איתא בש"ס דכיון דהוא עשוי ככובע לא מיהדק:
ב סָעִיף א וי"א דלא מהני כו'. וכ"פ האו"ה כלל נ"ב דין ב' והב"ח חולק וכתב דהך דסוף סימן זה מיירי נמי בטרפש הלב ע"ש ואין דבריו מוכרחים והכי משמע מדברי הרמב"ם פ"ו מה"ש דין י' והכל בו דבשומן הלב נמי לא הוי סתימה ע"ש:
ג סָעִיף ב ולא הגיע לחלל. אפי' ניקב נקב מפולש מצד לצד ולא ניקב לחללו כשרה כ"כ הב"ח וע"ש :
ד סָעִיף ב אם מחמת חולי כו'. ע"ל סי' מ"ט מזה:
ה סָעִיף ב ואם בקוץ או במחט. ע"ל סי' נ"א מזה:
ו סָעִיף ג מיהו כו'. כן דעת הרב בפירוש בה"ג והאריכו הב"י וד"מ ומהרש"ל פא"ט סימן י"ב והדרישה ועט"ז והב"ח ושאר אחרונים בפי' דברי בה"ג אלו בכמה דרכים שונים ומסיק הב"ח וז"ל ולענין הלכה חיישינן לכל הפירושים וכשנמצאת בלב לגואי טרפה בין בקופה לצד ראש הבהמה בין בקופה לצד חלל הבהמה ובנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד ראש הבהמה נמי טרפה ואינה כשרה אלא היכא דנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד חלל הבהמה ודוקא דליכא הוכחה דכבר היתה לגואי וחזרה לאחוריה אבל אי איכא הוכחה דחזרה לאחוריה חיישינן דלמא בחזרתה נקבה הלב או קנה הלב ואינה ניכר וקרוב בעיני דלפי דהרשב"א ראה שדברי בה"ג סתומים ואפשר לפרשם על כמה דרכים כמו שנתבאר תפס לחומרא בת"ה הקצר וכתב בסתם דמחט שנמצא בלב טרפה ולא חילק מיהו בנמצאת בסמפונא רבא וחופ' לצד חלל הבהמה וליכא הוכחה דהיתה כבר לגואי וחזרה משמע דלדברי הכל כשרה ואם נמצא עצם בתוך הלב קבלתי שמעשה היה באשכנז בשור והכשירוהו חכמי הדור לפי שכך נמצא בלב הצבי כשנתקשה הדם נעשה עצם ואפשר שיהא נמצא כך לפעמים גם בבהמה עכ"ל וע"ל סי' מ"א:
ז סָעִיף ו יש מי שאומר כו'. אע"פ שלא הביא בב"י מי שחולק בזה כתבו בלשון יש מי שאומר משום דלא מסתבר להטריף כיון שלא הגיע המכה עד לחלל וכ"כ מהרש"ל שם שלולא קבלת ראבי"ה היה מכשיר אפילו בטפת דם מאחר שלא הגיע המכה לחלל הלב דאפי' תימא שהלב כולו לקוי מ"מ לא הגיע לפנים ע"כ:
ח סָעִיף ו ואצ"ל כו'. צ"ע הלא בכל לב יש דם בחללו ולשון המרדכי והגהת אשר"י כך הוא ראיתי שהביאו לפני מורנו אבי"ה שהי' שומן הלב דבוק בלב מאד ואדוק הרבה בכח וחתך בסכין השומן מן הלב במקום שהי' דבוק ולא ראה מבחוץ על הלב שום ריעותא במקום שהיה דבוק ואח"כ חתך במקום שהיה דבוק עד החלל וראה בעובי הלב ולא בחללו קורט דם ואסר עכ"ל (ומביאה ב"י) משמע דה"ק שראה בעובי הלב ובחללו לא ראה כלל דהתם קורט דם לא מעלה ולא מוריד וכן משמע באו"ה כלל נ"א דין ל"א דלא אסר אלא כשנמצא בעובי הלב ע"ש ואולי המחבר ר"ל דכשנמצא בעובי הלב ולא נשפשט עד לחללו טרפה ואצ"ל אם נמצא בעובי הלב ונתפשט עד לחללו ודו"ק:
א סָעִיף א ואפילו אם חלב טרפש. פי' כיס שהלב נחבא בו דכיון שעשוי ככובע לא מיהדק:
ב סָעִיף א אבל אם שומן כו'. ראייתו מסעיף ו' שאין מועיל שם סתימת השומן וכ"כ באו"ה שער נ"ב ומו"ח ז"ל כתב דשם מיירי בטרפש הלב שנקרא ג"כ שומן הלב שהרי רש"י פי' בדף מ"ט טרפשא דלבא שומן הלב כו' וע"כ לומר כן דאי מיירי בסעיף ו' משומן עצמו היאך שייך בזה לומר שומן דבוק ואדוק בו דהא כך גידולו ודבריו נכונים דאי לא קאי אטרפש מה שינוי ראו בו במה שהיה דבוק ולמה הוצרך ראבי"ה לחתוך שם אלא דמ"מ קשה להקל כיון שאו"ה ורמ"א אוסרים:
ג סָעִיף ב או במחט. בטור כתוב אפילו מבחוץ דאפילו נמצא מחט בחלל הגוף טריפה כמ"ש סי' נ"א ור"ל לא מיבעיא בפנים דאפשר דנקב מידי אחרינא ובא ללב אלא אפי' אם תחוב בחוץ ולא לחללו טריפה:
ד סָעִיף ג מיהו אם לא נמצא כו'. זה כתב דרך ביאור על דברי בה"ג והוא תמוה דלפ"ז לא הוה סיפא היפוכה דרישא דהא התחיל במונח בסמפון קטן ודוקא חודו למטה דתרתי לריעותא אז טריפה ובהכשר כתב דבתרתי לטיבותא דוקא כשר דהיינו מונח בסימפון גדול וקופו למטה ותו דלמה יהיה טריפה במה שסופו לנקוב דעכ"פ עכשיו אין כאן נקב ויש פירושים שונים הרבה והנלע"ד דמ"ש בה"ג אי קופה לתתאי ולא עייל פירושו או לא עייל ומצינו כזה רבים ובנוסחא שמביא ב"י בשם ת"ה כתוב דעייל נראה דחסר מלת או וצ"ל או דעייל וביאור הפשט בדרך הזה בדברי בה"ג תחלה נקדים דמצינו חילוק בין ריאה לכבד לפי מ"ש ב"י בשם תשובת רשב"א סי' רצ"ה דבכבד חששו במחט שנמצא בה שמא דרך כניסתה לשם מן הגרגרת עשתה נקב בחודה כל שהחוד למטה כיון שהולכת מהלך רב מה שאין כן בריאה שהיא קרובה לקנה ומן הקנה עד הריאה מקום רחב ע"כ מותר בריאה אם היא יפה אחר הבדיקה וכ"כ הרשב"א בת"ה הארוך דף ל"ו ולפ"ז נימא דבלב נמי קרוב הוא לקנה כאשר עינינו רואות דהלב והריאה הם בשטח אחד וא"כ לא היה לנו לחוש אם נמצא מחט בלב כמו בריאה וע"כ בא בה"ג וביאר לנו דין הלב דיש בו חילוק בזה והוא בדרך זה דאם יש לבהמה חזקה לנקיבה ע"י מחט זה כגון שהיא מונחת במקום שבסוף יעשה ודאי נקיבה אז מועיל דבר זה דנימא שיש לחוש שמא כבר עשה נקב בבואו תוך הלב שהוא מקום שנכנס לשם דרך הקנה כיון שיש חזקה רעה למחט זה אבל אם אין סופו ודאי לנקוב אמרי' לקולא מצד שהוא קרוב כמו דאמרי' בריאה כיון שקרובה לקנה ואף ע"ג דגבי ריאה נמי הוה סופה לנקוב דהא אין מקום לצאת ואפ"ה כשר בכל גווני שאני התם שאפשר להתברר ע"י בדיקה מה שאין כן בלב מ"ה שפיר אמר בה"ג דאין טריפות אלא בתרתי לריעותא הא' שנמצאת בסמפון לבא בפני' דאז לית דוכתייהו למיפק וסופו לנקוב ע"כ אמרינן דשמא כבר עשתה נקב והיינו דוקא בכי רישא לתתאי דחזי לנקוב ע"כ אמרינן דכי אתא נקובי מנקבה בלב וחמיר מריאה אע"פ שהוא קרוב כמו ריאה אבל אם חדא לריעותא כגון קופה לתתאי והיא מונחת בפני' או דעייל בסמפון הגדול של הלב לחוד דהיינו קנה הלב שהולך מהגרגרת ללב ולא הלכה המחט לתוך הלב כלל אז תלינן לקולא ואמרינן שלא עשתה שום נקב דבחלוקה הראשונה דהיינו שהיא בפנים וקופה לתתאי פשיטא דכשר דא"א לנקוב בקופה אלא אפי' בחלוקה השנייה דהיא בסמפון הגדול מבחוץ ללב ופיה למטה נמי כשר דמחמת סמפון הגדול פשיטא שאין חשש כיון שהוא רחב וכמ"ש גבי ריאה אלא דהיה לנו לחוש שמא הלך לתוך הלב ועשה נקב וחזר לאחוריו לתוך הסמפון ואף שזה הוא קצת רחוק מ"מ היה לנו לחוש מכח חזקה שסופו לנקוב דכאן אין ודאי סופו לנקוב דאפשר שתפלוט ע"י השיעול כיון שהוא מונח במקום רחב עדיין שהוא למעלה מבשר הלב ע"כ לא מחזקינן איסורא כלל שמא נפק מהכא כו' וקשה מאי שנא מכבד דאמרינן בסי' מ"א בטור דטריפה בקופה לבר מטעם דהלכה דרך הושט והדקין והכא לא חיישינן ומכשרינן בקופה למטה וא"ל דשאני התם שא"א שתלך דרך הקנה דהא בקופה לא אפשר להיכנס בבשר זה אינו דהא במחט קלישתא אסור בכל גוני מטעם שמא נכנס דרך הושט וא"כ ה"נ ניחוש מספק לזה ונראה דבה"ג מפרש בכבד כמ"ש בת"ה הארוך קופה לבר היינו לצד חוץ לחלל דטריפה מצד שניקבה בהליכתה כמו שנעתיק לקמן סי' מ"א ולא חיישינן כלל שמא נכנס דרך הושט ולפי דברינו כשהוא תוך הסמפון הגדול ופיה למטה כשר אלא שרמ"א כתב בזה דטריפה ולפי פירוש שלו כתב מו"ח ז"ל אם נמצא עצם בתוך הלב קבלתי שמעשה היה באשכנז בשור והכשירוהו חכמי הדור לפי שכך נמצא בלב הצבי כשנתקשה הדם נעשה עצם ואפשר שיהא נמצא כך לפעמים גם בבהמה עכ"ל. ואני אומר אם קבלה היא נקבל אם לדין יש תשובה חדא דאף בצבי אם הוא מונח בענין שבמחט היה בו איסור מצד סופו לנקוב מאיזה טעם נכשיר אם ימצא בו שיוכל לעשות נקב מה מועיל לנו שנעשה מדם הלב תיתי מהי תיתי סוף סוף ניקב כמו מחט ולמה יכשיר יותר ממחט ותו דאפי' את"ל בצבי כשר מנין לנו ללמוד מין אחר ממנו דהרי כ' הרשב"א בסי' נ"ב לענין נפלה לאור בסעיף ד' דאין ירקות פוסל בכבד של עוף בייתי שיש במינו מדברי כו' משמע דלעוף אחר שאין במינו מדברי לא מהני אע"פ ששניהם עופות ק"ו שלא נלמד שור מצבי לזה וכ"כ הטור סי' מ"ב דאין ללמוד מין משאינו מינו ע"כ נראה שאין להקל בזה שאין לו יסוד מדברי הפוסקים:
ה סָעִיף ו שאם שומן הלב דבוק כו'. כבר כתבתי בסעיף א' דברי מו"ח ז"ל שכאן מיירי בטרפש הלב שנקרא שומן הלב דאל"כ אין פי' לדברים אלו:
א סָעִיף א סותמו. פי' כיס שהלב נח בו וכיון שהוא עשוי ככובע לא מיהדק. ש"ס:
ב סָעִיף א לדבריהם. והב"ח חולק על רמ"א וכ' דבסוף סי' זה מיירי בטרפש הלב. אבל הש"ך פוסק כדעת רמ"א וכ' שכן משמע מדברי הרמב"ם דגם שומן הלב לא הוי סתימה וגם הט"ז כ' שקשה להקל כיון שאו"ה ורמ"א אוסרים:
ג סָעִיף ב לחלל. פירוש אפילו ניקב נקב מפולש מצד לצד ולא ניקב לחללה. ש"ך בשם ב"ח:
ד סָעִיף ג וניעה. וכ' הש"ך דכל הפוסקים האריכו בפי' הג"ה זו ולהלכה מסיק הב"ח דחיישינן לכל הפירושים לחומרא דהיינו כשנמצאת בלב לגוואי טריפה בין בקופה לצד ראש הבהמה בין בקופה לצד חלל הבהמה ובנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד ראש הבהמה נמי טריפה ואינה כשרה אלא היכא דנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד חלל הבהמה ודוקא דליכא הוכחה דכבר היתה לגוואי וחזרה לאחריה אבל אי איכא הוכחה דחזרה לאחריה חיישי' דלמא בחזרתה נקבה הלב או קנה הלב ואינו ניכר. ואם נמצא עצם בתוך הלב קבלתי שמעשה היה באשכנז בשור והכשירוהו חכמי הדור וטעמם לפי שנמצא כן בלב הצבי כשנתקשה הדם נעשה ממנו עצם ואפשר שיהא נמצא כך לפעמים גם בבהמה וע"ל סי' מ"א עכ"ל ובט"ז חולק ע"ז (וכ"כ דמש"א) ופר"ח כ' עצם שכל צדדיו גסים ואין בו חדוד כלל בשום צד יש להכשיר וכ' עוד שיש מין שוורים שכך הוא בתולדה ע"ש. מחט הנמצא תקוע בלב אם יש היכר מבחוץ בדופן הצלעות שידוע שבא המחט לצד פנים יש לעיין אם תקועה מקצתה עדיין לדופן ולא עבר לחלל הלב בנקב מפולש אפי' קופה לבר כשירה אפי' במחט דקה רש"ל בשם מרדכי. וכ' דבלב הצבי גופא מה"ת להכשיר אם העצם מונח בענין שבמחט היה בו איסור משום דסופו לנקוב מה לי מחט או עצם ואפי' את"ל דבצבי כשר מנין לנו לדמות בהמה לצבי דאין ללמוד מין משאינו מינו ואין להקל בדבר שאין יסוד לו מפוסקים ראשונים עכ"ד ועיין בס' נקה"כ ואם יש ב' לבבות מעשה היה והטריפוהו דמש"א דף ק' ע"ב. מעשה בריבה אחת שפתחה התרנגולת והחתול עומד אצלה ואמרה הריבה שלא מצאה לב בתרנגולת ובעלת התרנגולת אמרה שמא או קרוב לודאי הושלך הלב לארץ ואכלה החתול והכשיר הגאון ח"צ בת' שאלה סי' ע"ד מטעם שא"א לשום נברא בעולם לחיות אפי' שעה א' בלא לב ע"ש שהאריך:
ה סָעִיף ו בחללו. וכ' הש"ך דזה צריך עיון שהרי בכל לב יש דם בחללו ואולי המחבר ה"ק דכשנמצא בעובי הלב ולא נתפשט עד חללו טריפה ואצ"ל אם נמצא בעובי הלב ונתפשט עד לחלל דפשיטא דטריפה (לב תרנגול שהיה עליו כיסוי מלא מים והלב כולו בתוכו וקלפוהו ובדקו ולא היה בו נקב כשר פר"ח בשם הריק"ש):
ו סָעִיף ו הרי הוא. כתב רש"ל שלולי קבלת ראבי"ה היה מכשיר אפילו בטפת דם מאחר שלא הגיע המכה עד חלל הלב דאפילו תימא שהלב כולו לקוי מ"מ לא הגיע לפנים. ופר"ח כתב אני אומר דאין לסמוך על קבלת ראבי"ה ע"ש):
א סָעִיף ג כיחה וניעה. עבה"ט [מ"ש ואם נמצא עצם בתוך הלב כו' ועיין בתשובת ח"ס סימן מ"ג ע"ד השאלה שנמצא עצם בלב פרה אחר הבישול ויש להעצם עוקצים הרבה חדים מחודדים והיה הפ"מ בדבר בתערובת כל בני הקהלה והרבה אנשים נסעו משם כבר ועמהם מבשר ההוא. וכתב שדברי הפמ"ג כאן בשם התב"ש מגומגמים ע"כ הביא הוא ז"ל דברי התב"ש בתוספת ביאור ותוכן הדברים דתרי מיני עצמות בלב. א' נמצא בחללו ולא תחוב בבשרו והיינו עובדא דהב"ח שקיבל להכשיר וכן עיקר ואף שהט"ז הקשה ע"ז דבריו דחויים. ע"כ אם נמצא בחלל כשר בכל ענין אפילו אם יש לו עוקצים הרבה. אך בתנאי שיהיה אדום אבל לא לבן כי אין דרכו של דם להתלבן. ועוד מין אחר עצם הנמצא גדול ומסובך בבשר עובי הלב ולא בחללו וע"ז העיד בלחם הפנים שהכשירו כמה גדולי הדור כי העידו בקיאים לפניהם שנמצא כן בשוורים גסים וזה כשר בכל אופן אפי' יש לו עוקצים הרבה ואפילו הוא לבן ומ"ש הפר"ח שאם נמצא העצם גם מכל צדדיו שיש להכשיר ר"ל בנמצא לבן בחללו. כי אדום בחלל ולבן בעובי הבשר כשר בכל אופן. זה תוכן דברי התב"ש ז"ל. מעתה בנידון השאלה שלא נמצא מונח בחללו אלא תחוב בעובי הבשר אם ניכר היטב שגדל בתוכו והיה מסובך בבשר הרי דינו מפורש להתיר (אף אם העצם לבן) ואף אם יש ספק שלא נתגדל בתוכו אולי מעלמא נתחב לתוכו וה"ל כמחט שנמצא בלב מ"מ הרי בתשובת צ"צ סימן ק"ז (והובא בבה"ט סימן מ"ח סק"ו) מתיר במחט שנמצא תחוב בכבד אחר בישול דאיכא ס"ס כו' אלא דהפר"ח מהנדז בדבר מ"מ התיר הכלים אחר מעל"ע ובסימן מ"ט הורה וסמוך כיון שהיה עוד צד קולא שכיון שיצא המחט לחוץ כחצי אצבע היו מרגישים כו'. והנה דעתי נוטה להקל כצ"צ אך הכא אין אנו צריכים לזה לא מיבעיא אם ספק אם היה תחלת גידולה או מעלמא דודאי יודה הפר"ח לצרף הספק ולתלות שהיה מתחלת גידולה אלא אפי' אי נראה לעין שמעלמא אתא מ"מ בנ"ד יש להקל כי העוקצין הם קטנים מאד והעצם רחב ואינו חד ואפילו היה נכנס דרך הושט והיה ניקב בעוקצו אברים הפנימים לא היה יכול לעבור רוחב עצם הגס ע"י נקב הקוץ הדק הלז ולא דמי למחט שהוא דק מלמטה ומתעבה והולך בשיווי כו'. ואע"ג היכא דהיה נמצא בלב שאינו מבושל אחר שחיטה ולא היה מקום לתלות אלא דקודם שחיטה אתי מעלמא לא הייתי מיקל מסברת הכרס לחלק בין עוקצין אלו למחט. מ"מ אמת הוא שקשה לתלות באיסור וא"כ בכה"ג מודה הפר"ח לצ"צ לומר מעלמא אתי אחר שחיטה כמו שסמך להקל בסימן מ"ט ע"כ נראה להתיר בנ"ד שהוא ג"כ הפ"מ ויאכלו ענוים וישבעו עכ"ד ע"ש]. מ"ש בשם ח"צ עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן כ"ג ובשו"ת מהר"ם זיסקינד רוטנבורג סימן ל"ג ובשאילת יעב"ץ חלק א' סימן קכ"א [ועיין בתשובת משכנות יעקב סוס"י י' שהעיר ע"ז מדברי הירושלמי במס' עבודת כוכבים גבי עורות לבובין דמבואר שם דניטל הלב אינו אלא מעשה טריפה ויש בה קצת חיות עדיין ע"ש]:
ב סָעִיף ו הבשר הרי הוא. [עבה"ט. והתב"ש סק"ה החזיק בדין זה להטריף ובחכ"א כ' דאין להכשיר כ"א בהפסד גדול ע"ש ועיין בתשובת ח"ס סימן ל"ג שכתב וז"ל האמת היא כמ"ש בתב"ש דדוקא הכא שלא ראה ריעותא בחוץ כלל רק שהיה דבוק כו' (גם בפמ"ג העתיק דבריו וע"ש) ועוד נ"ל דהכא לא היה אפשר לבדוק בתוך החלל שהוא מלא דם כמ"ש הש"ך הנ"ל דבר הצריך בדיקה להכשיר ונאבד בלא בדיקה או נמלח והודח דטריפה אבל אי היה הלקותא מתחלה מבחוץ ממקום הדבוק ונמשכת עד סמוך לחללו ונשאר כל שהוא מעביו שלא שלט שם החולי והיה אפשר לבדוק כן במראה עין כשר לפי דעתי אע"פ שלשון הש"ע לא משמע כן מ"מ האמת כמ"ש ועיין חו"י סימן ע"ו עכ"ל]:
א סָעִיף א אבל אם כו'. שלא אמרו אלא הלב העשוי ככובע כו' היכא כו':
ב סָעִיף א וי"א כו'. כגי' וא"ל דטרפשא ודליבא ועפר"ה:
ג סָעִיף ב ואם בקוץ כו'. דאפילו בחלל הגוף טריפה כמש"ש נ"ג ב':
ד סָעִיף ג נמצא כו'. כנ"ל:
ה סָעִיף ג מיהו כו' אם כו'. כמש"ש מ"ט א':
ו סָעִיף ד קנה כו'. שם מ"ה ב' וכרב:
ז סָעִיף ד שהוא כו'. כפירש"י:
ח סָעִיף ד וכן כו'. כפי' הרמב"ם:
ט סָעִיף ה ניטל כו'. דכל שניקב טריפה כ"ש לניטל וכן משמע במתני' שם נ"ו ב' דחמיר ניטל מניקב וע"ל סי' נ' ס"ב:
י סָעִיף ו יש מי כו'. כמ"ש שם נ"א א' אם אין שם מכה ק"ד כו' ועש"ך ופר"ח:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.