שולחן ערוך, יורה דעה מז
א בְּהֵמָה שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ שְׁתֵּי מֵעַיִם, טְרֵפָה; כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהּ מְעִי יָתֵר מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ שְׁנֵי מֵעַיִם זֶה בְּצַד זֶה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כִּמְעִי הָעוֹף, אוֹ שֶׁהָיָה הַמְּעִי יוֹצֵא כְּעָנָף מִן הַבַּד וַהֲרֵי הוּא מֻבְדָּל, בֵּין בְּעוֹף בֵּין בִּבְהֵמָה, אֲבָל אִם חָזַר וְנִתְעָרֵב עִם הַמְּעִי וְנַעֲשָׂה אֶחָד מִשְּׁנֵי רָאשָׁיו וַהֲרֵי שְׁנֵיהֶם מֻבְדָּלִים בְּאֶמְצַע, הֲרֵי זֶה מֻתֶּרֶת וְאֵין כָּאן יָתֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכְּשֶׁיּוֹצֵא מֵהַדַּקִּין מְעִי קָטָן כֶּעָנָף הַיּוֹצֵא מִן הַבַּד, אִם בְּרֹאשׁ הַקֵּבָה מָקוֹם שֶׁהַדַּקִּין יוֹצְאִין מִשָּׁם יֵשׁ שָׁלֵם כְּרֹחַב אֶצְבַּע קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל זֶה הַמְּעִי לִפָּרֵד, וְגַם לְמַטָּה לְאַחַר שֶׁנִּתְחַבֵּר עִם שְׁאָר הַדַּקִּין יֵשׁ כְּרֹחַב אֶצְבַּע שָׁלֵם, כְּשֵׁרָה; וְאִם לָאו, שֶׁאֵין כְּאֶצְבַּע שָׁלֵם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, טְרֵפָה, וְכֵן עִקָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א וְר"ן).
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּבְהֵמָה, אֲבָל בְּעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כָּשֵׁר. וַאֲפִלּוּ כַּמָּה עֲנָפִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ כָּשֵׁר (רַבֵּינוּ יְרוּחָם).
ג מְעִי הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכּוֹסוֹת (פֵּרוּשׁ, סוֹף הַכֶּרֶס עָשׂוּי כְּכוֹבַע וְקָרוּי בֵּית הַכּוֹסוֹת, וְהֶמְּסֶס מְחֻבָּר בּוֹ, וְהַמַּאֲכָל נִכְנָס מִבֵּית הַכּוֹסוֹת לְהֶמְּסֶס, וְהוּא הָאִצְטוֹמְכָא, וּלְפִי שֶׁמְּעַכֵּל הַמַּאֲכָל נִקְרָא הֶמְּסֶס, מֵעִנְיַן כִּמְסֹס נֹסֵס) (יְשַׁעְיָה י, יח) לְהֶמְּסֶס, (כְּשֵׁרָה, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכּוֹסוֹת לַכֶּרֶס), טְרֵפָה.
ד אִי אִית לָהּ תְּרֵי סַנְיָא דֵיבֵי, טְרֵפָה. וְאִי שָׁפְכִי לַהֲדָדֵי, כְּשֵׁרָה.
ה הַדְרָא דְּכַנְתָּא שֶׁיּוֹצֵא מֵאֶמְצָעִיתָהּ יַתֶּרֶת שֶׁתָּלוּי בַּדַּקִּין כְּמוֹ מְעִי קָטָן כְּאֹרֶךְ אֶצְבַּע, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְכָל זֶה דְּהַיַּתֶּרֶת סָתוּם בְּרֹאשׁוֹ וְאֵין הָרְעִי יוֹצֵא מִמֶּנּוּ, אֲבָל אִם הוּא פָּתוּחַ בְּרֹאשׁוֹ, טְרֵפָה, דְּהָרְעִי נוֹפֵל לַגּוּף (כָּךְ מַשְׁמַע מִמָּרְדְּכַי ס"פ אֵלּוּ טְרֵפוֹת וְכֵן הוּא בָּרַאֲבַ"ן סִימָן כ"א וּבַהַגָּ"ה שֶׁבְּסוֹף או"ה כְּלָל נ"ה דִּין ו' וְהוּא פָּשׁוּט) וְעוֹד דְּהוּא נְקִיבַת הַדַּקִּין.
ש״ך
סָעִיף א
א כענף מן הבד. דוקא שיוצאים מן הקיבה או מן הקורקבן וניכר שהוא מעי יתר שדומה לשני מעיים יוצאין אבל יוצא מן הדקין כשר דכיון דמן הקיבה אינו יוצא רק מעי א' א"כ דק היוצא מן הדקין לא חשיב יתר כמ"ש בס"ק ז': ש"ע סָעִיף א
ב בין בעוף כו'. ואע"ג דבסעיף ב' מכשיר בעוף אם יצא ממנו כמה ענפים התם איירי שחוזרים ומתערבי' אל הדקין משא"כ הכא שהוא מובדל וכן משמע בעט"ז דבסעיף ב' מיירי שחוזרי' ומתערבי': ש"ע סָעִיף א
ג יש כרוחב אצבע שלם כשרה. וכתב הרוקח דה"ה ב' בית הכוסות או ב' קיבות היוצאים במקום אחד והדרי ערבי כרוחב אצבע כשרה: ש"ע סָעִיף א
ד וכן עיקר. בש"ע נרשם כאן ר"ן ובאמת כן הוא בד"מ אבל צ"ע דאדרבה דעת הר"ן כהרמב"ם שהעתיק המחבר דאפילו לא נתערב אלא משהו למעלה וכן למטה כשר וכ' שכן דעת הרי"ף וכן הובא בב"י וכ' שדבריו נכונים מאד וצ"ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה אבל בעוף כו'. עיין ס"ק ב': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ו סניא דיבי. פירש"י הוא מחובר לדקין בכרס וסתום בראשו ול' סניא דיבי לפי שהוא מקום מאוס וכחוש שאפילו הזאבים שונאים אותו ואין אוכלין אותו ועיין בתשובת מבי"ט חלק א' סימן קנ"ט דף קע"ג ע"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז הדרא דכנתא כו'. מהרש"ל שם חלק על דין זה וכתב שהוא נגד סעיף א' וכתב שהרא"ש בפסקיו (שכתב כמו בסעיף א') חזר ממ"ש בתשובות בדין זה וגם הב"ח והדרישה דחקו את עצמם ליישב הדברים ולפעד"נ דלק"מ דבסעיף א' דוקא בשני מעיים יוצאים טריפה וכן כשאינן מחוברים למטה ברוחב אצבע ומ"מ נכר ששני מעיים יוצאים כאחד טרפה אבל הכא הרי אינו יוצא רק מעי אחד רק שאח"כ רחוק מן הקיבה יוצא מעי קטן מן אותו מעי וכ"מ להדי' בתשו' ראב"ן סי' כ"א (שמשם מקור דין זה) דיש לחלק בהכי וז"ל שם והכשירו רבותי ר' קלונימוס בר' יודא ור' אליקי' בר' יוסף ואני אחריהם ושאר חכמי הקהל כי אמרו לא טרפו חכמי' אלא שני מעיים היוצאי' מב' מקומו' כעין בעוף שיוצאים מן הקורקבן ב' דקים א' הולך אל הזפק והשני הן הדקין אבל הכא דק היוצא מן הדקין הוא ואין זה כנגדו בעוף ושוב פעם אחת בא לפני ג"כ מעשה כזה והיה ר' שמואל חתני דן לפני בהלכה ואמר לי שאינו יכול ללמוד מהסוגיא לא איסור ולא היתר שהרי אינו יוצא ממקום א' וכלה עד כאצבע שיחזור ויערב בראשו האחד בדקין והשבתי לו אם היו שני דקין יוצאין ממקום א' אז היו צריכים לחזור עד כאצבע ולערב אבל באחד היוצא א"צ עכ"ל הרי דמחלק בהדי' בהכי וזהו דעת הרא"ש והטור והמחבר וכן משמע באו"ה כלל נ"ה דין ז' דמחלק כמו שכתבתי ומיהו כתב ראב"ן שם בתר הכי וז"ל והשיב לי כיון שפירשה יוצא משני מקומות וממקום אחד הוא הקיבה והתם האחד דרכו והב' שאין דרכו יתר הוא י"ל דמן הדקין אפי' א' יתר הוא ואמרתי בלבי אפשר דאסור ומצאתי פירוש כנגדן בעוף דלא כפי' רבותינו שפי' על הקורקבן אלא שני מעיים היוצאין מן המעי יוצאין מן הקורקבן כו' עד ועמדו דברי רבותי שהכשירו למעי אחד כאצבע היוצא עכ"ל מיהו רבותיו דפירשו על הקורקבן ע"כ לא ס"ל הכי אלא ס"ל דבב' דקין היוצאין הוי הא' יתר וכנטול דמי אבל בדק היוצא מן הדקין לאו יתר הוא אלא דלדול בעלמא וכה"ג אמרי' לקמן סי' נ"ה ס"ד גבי יתרת רגל והיינו דעת הרא"ש והט"ו והאו"ה וכן מבואר בתשובה מבי"ט שם דקי"ל כפסק זה דתשובת הרא"ש מ"מ במקום שאין הפסד מרובה יש לאסור בדק היוצא מן הדקין כדעת רבי שמואל חתנו וגם במרדכי כתב שפי' הרי"ף ור"ח חלוקים על הוראה זו ומ"מ מבואר דאף לראב"ן אינו כשר אלא בדק אחד יוצא מן הדקין אבל בב' דקין היוצאי' מן המעי טריפה: ש"ע סָעִיף ה
ח כאורך אצבע כו'. וה"ה יותר וכן מבואר בתשו' הרא"ש ומביאו ב"י וע' בב"י וד"מ מ"ש בשם הכל בו: ש"ע סָעִיף ה
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א כענף מן הבד. עש"ך דמיישב הא דס"ה וכמ"ש באות ז' ולכאורה דר"ל דבס"א איירי שדק תלוי זה יוצא מתחלה מקיבה ומקורקבן ובס"ה איירי שיוצא דק מהדקין וז"א במשמעות לשונו גם דברי המחבר א"א לפרש כך ושוב ראיתי בתב"ש אות ד' עמד בזה ופירש דברי הש"ך דביציאתו מקיבה עושה רושם ששנים הם שרחבים הם כב' או שיש סדק וניכר שהם ב' בהתחלתן ובס"ה איירי שמתחלה הוא א' ממש ותלוי ועומד ועיין כר"ו אות ד' ומ"ש שם דהמחבר כתב אצבע לא ידענא מה הוא דזה לי"א ולא לדיעה קמייתא. והתב"ש כתב דלק"מ דבס"ה איירי שתלוי ועומד וסתום בראשו ואין משמש כניסה ויציאה ובס"א איירי שיוצא מהדקין ובסוף יוצא דרך פי הטבעת והואיל ומשמש כניסה ויציאה לעצמו הרי הוא מעי יתר וטריפה ונכון הוא. ומ"מ לענין דינא העלה שאין להכשיר מעי תלוי כ"א בתחלה הם אורך אצבע אחד ואין ניכר שם כלל שהם שנים והיתר הזה אין באורכו כ"א אצבע אז כשר בה"מ דוקא יע"ש. ובאין ה"מ צריך ג' תנאים אחד דמתחלה הם אחד באורך אצבע ולסוף ג"כ כלין כאחד באורך אצבע וכל ארכו של יתר רק אצבע אז כשר ולא בע"א וכן העלה הפר"ח ועיין בל"י וכן ראוי לפסוק להלכה שאין כשר כ"א בג' תנאים המוזכרים: ש"ע סָעִיף א
ב בין בעוף. עש"ך ורוצה ליישב קושית הט"ז ולא ניחא ליה בתירוצו דזה סיום הי"א כיון דהוא סעיף בפ"ע כמ"ש הדרישה יע"ש ופירושו הוא דבהמה בעינן תחלתו וסופו שיהא א' ואין צריך אורך אצבע לדיעה א' שהוא דעת הר"מ ז"ל ובעוף אם בתחלה יוצא א' ממש זהו הדין דס"ה דכשר ואם נראה מתהלה שהם שנים שרחבים הם כשנים או שיש סדק טריפה בעוף ובבהמה ואם הדרי ערבי בבהמה בעינן מתחלתו עכ"פ שיהיה כא' ובעוף אף אם הם מתחלה ב' ובסוף הדרי ערבי כשירה ומ"מ צ"ע בפירושו זה: ש"ע סָעִיף א
ג יש ברוחב אצבע שלם. כתב הש"ך ה"ה ב' ביה"כ אם כרוחב אצבע שלם כשירה כמו בדקין: ש"ע סָעִיף א
ד וכן עיקר. עש"ך מה שנרשם אדיעה שניה ר"ן צ"ע כי דעת הר"ן כרי"ף והר"מ דא"צ אורך אצבע אלא כל שיש בתחלה מחובר משהו ולסוף מחובר משהו כשירה ועמ"ש בט"ז מזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה אבל בעוף. הש"ך הראה לאות ב' ור"ל דכאן מיירי שמתחלה הם שנים ממש ולסוף הדרי ערבי במשהו בבהמה טריפה ובעוף כשר זהו הדין של ס"ב ואם מתחלה הם כא' ולסוף הם א' אף שנראה שהם כשנים שרחבים הם או היכר סדק אפילו הכי כשירה בעוף ובבהמה זהו הדין של ס"א לדיעה קמייתא ואם מתחלה הם א' ממש לגמרי ודק יוצא מהדקין ותלוי ועומד זהו הדין של ס"ה דכשר בעוף ובבהמה לדעת הש"ך ז"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ו סניא דיבי. עיין ש"ך מ"ש בפירוש סניא דיבי בשם המבי"ט יע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז הדרא דכנתא. עש"ך מה שמיישב דלא תקשה ממ"ש ס"א וכבר כתבנו פירושו באות א' בשם התב"ש וכר"ו דלעיל מיירי שיש היכר שהם עכ"פ שנים שרחבים הם כערך שנים ומשום הכי טריפה מה שאין כן כשמתחלה הוא א' לגמרי ותלוי ועומד זה לאו יתר הוא אלא דק היוצא מדקין מש"ה אין להטריף אף שהוא זקוף ועומד ולענין דינא כתבנו באות א' בשם התב"ש ועיין פר"ח ובל"י מביאו: ש"ע סָעִיף ה
ח כאורך אצבע ה"ה יותר. וכן הוא מבואר בתשובת הרא"ש ש"ך ועמ"ש לעיל לענין דינא דוקא אצבע ובה"מ כמ"ש התב"ש: כתב הכה"ג בהגהות הב"י אות כ"א בשם מהר"ש הלוי חי"ד סימן כ"ה בעוף שהטילה רעי מב' מקומות וצוה לחתוך בפנים וראה שהמעי הוא א' אלא שהוא רחב ומטיל רעי לב' נקבים אלו והכשיר כיון שהמעי א' הוא אין בכך כלום ונכון הוא הביאו האחרונים דברים אלו גם כן יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
ט״ז
סָעִיף א
א כמעי העוף. בגמרא איתא דבבהמה טרפה וכנגדן בעוף כשר פי' רש"י בעוף זמנין דהוה ואע"ג דלא משתכחי להו הכי קים להו וי"מ כל עוף דרכו כן משום דמן הזפק עד הקורקבן קנה של מעיים א' וההוא קרו ליה בני מעיים ובראש הקורקבן יוצאים בני מעיים גמורי' עכ"ל נמצא שללשון ראשון כשר בעוף כל יתרת בדקין וללשון הב' טרפה כל שהוא אינו כדרך להיות בעוף ודעה זו שמביא הש"ע הוא דעת הרמב"ם ויש בה משמעות בעוף לחומרא כפי' השני של רש"י שהרי כתב בין בעוף בין בבהמה ולפ"ז מ"ש בגמרא וכנגדו בעוף כשר היינו בשני מעיי' גמורים לא על מעי כענף מבית הבד. וגם בבהמה יש כאן חומרא שאוסר אם היתרת כענף היוצא מן הבד וכן דעת הרי"ף כמ"ש בית יוסף ולא כהרמב"ן שמביא המרדכי דלא אסרו אלא שני מעיים יוצאים מב' מקומות ולא דק היוצא מן הדקין ובהדיא כ"כ המרדכי שהרי"ף חולק על ראב"ן כתבתי זאת לפי שיש כאן תימא על הטור ועל הש"ע בדין דכנתא דסעיף ה' כמו שנכתוב שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב בד"א בבהמה כו'. זהו סיום דברי הי"א שמביא הש"ע בסעיף שקודם לזה והוא דעת הטור שס"ל דבעוף בכל יתר בדקין כשר והיינו כפי' הראשון של רש"י שזכרתי בסמוך וחולק על דעה הראשונה שהיא דעת הרמב"ם ומשמע מדברי רמ"א שפוסק כן לקולא בעוף וכ"כ רש"ל דבעוף כשר בכל גווני: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג מעי היוצא מבית הכוסות. להמסס כשרה והיוצא מבית הכוסות לכרס כצ"ל. וכן כתב בטור והטעם דמבית הכוסות להמסס כשר דכל חיויא ברייתא הכי אית להו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד סניא דיבי. פרש"י הוא כרס הפנימי ועשוי ככיס וסתום בראשו ולשון סניא דיבי לפי שהוא מקום מאוס וכחוש ואפילו הזאבים שונאים אותו עכ"ל. וכתב רש"ל ולפי דעתי שאין זה בית הכוסות שהרי לשם פרש"י עשוי ככובע: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה שיוצא מאמצעיתו. זה הוא דעת הראב"ן שמביא במרדכי וזכרתיו בסעיף א' וזכרו הרא"ש בתשובה וע"כ יש תמיה על הטור והש"ע שכתבו לפסק זה כיון שהם עצמם פסקו דלא כוותיה בסעיף א' דאפילו כענף היוצא מן הבד טרפה וכבר הקשה כן רש"ל ואמר שעל הרא"ש עצמו לא קשה אע"פ שגם הוא פוסק כרי"ף בפסקיו דאסור אפי' בדק מן הדקין דאפשר שבחבורו בפסקיו חזר בו ממ"ש בתשובה אבל על דעת הטור קשה וכן על הש"ע ונ"ל ליישב דבריהם דלא על חנם המשילו המעי היתר לענף היוצא מן הבד אלא להורות טעם האיסור דהיינו כשהיתרת תלוי ועומד באויר הבהמה כמו ענף מן הבד אע"פ שהרעי יוכל להכנס שם ולחזור לתוך המעי מ"מ הוא בדוחק משא"כ בהך יתרת שבהדרא דכנתא שהדקין מונחי' סביב הכנתא דהיינו השומן והך יתרת מונחת ג"כ ביניה' ובריוח הולך הרעי משם להיתרת וחוזרת למעי ע"כ אין היתרת פוסל שם דכחדא חשבינהו ואע"ג דהרא"ש לא זכר מזה כלום בתשובה מ"מ הכריעו הטור והש"ע כן להלכה ולא ניחא להו למימר דהרא"ש בפסקיו הדר ביה ממ"ש בתשובה כנ"ל בישוב דבריהם אבל לא נעשה מעשה מפני שאנו מדמין אלא גם בהדרא דכנתא טרפה ביתר וכן מסקנת רש"ל: ש"ע סָעִיף ה
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א כמעי העוף. עט"ז. והנה דיעה א' בש"ע הוא דעת הר"מ פ"ו מה"ש הכ"א דבבהמה בין אם מתחלתן ועד סופן הם שנים או בתחלה הם ב' ולבסוף הם אחד או כענף היוצא מבד ממש והיינו דקאמר והוא מובדל ר"ל דק היוצא מדקין ותלוי ועומד הוא טריפה אף בעוף וכפירוש הב' של רש"י דהא דקאמר כנגדן בעוף היינו על ב' בני מעיים היוצאין מקיבה דכנגדן בעוף דכשר ר"ל דהכי אית ליה דק אחד מזפק לקורקבן ושאר דקין יוצאין מקורקבן הא כענף מן הבד שזה שינוי הוא אף בעוף טריפה וה"ה ב' בני מעיים מתחלתן ועד סופן בעוף אם הוא יותר מן הדק שמזפק לקורקבן ומקורקבן לשאר דקין נמי טריפה לפירוש הב' של רש"י דכל שנשתנה אף בעוף הוה טריפה ומה דאמר וכלין עד כאצבע היינו שנעשין גוף אחד אצבע הזה שהוא גוף א' לא על השיעור אמר דיהא שלם בתחלתו או בסופו כאצבע שזה ליתא לפי' הר"מ ז"ל שהוא דיעה קמייתא שהביא המחבר ומש"ה פסק דבעינן שיהא מתחלה אחד ובסוף הדרי ערבי ואף במשהו שלם תחלה ומשהו בסוף כשר ועד כאצבע היינו שיהא מחובר גוף א' כאצבע. והי"א הוא דעת הטור והרא"ש דכאצבע בעינן שיור בין בתחלה בין בסופו שלם כאורך אצבע וסובר ג"כ דעוף כל שינוי אין פוסל בו כפי' הא' של רש"י כנגדן בעוף בכ"ע כשירה וזה שמביא בס"ב בד"א כו' אבל בעוף כשירה הוא דעת הטור וכדבעינן למימר שם. ומ"ש הט"ז במ"ש כנגדן בעוף דכשר היינו ב' מעיים גמורים לא כענף מן הבד הוא לאו דוקא ה"ה ב' מעיים גמורים כל שיש שינוי טריפה ולא מותר אלא ב' מעיים א' מזפק לקורקבן וא' מקורקבן לשאר הדקין כי זה דרכו וכאמור. ומ"ש דיש חומרא בבהמה ענף מבד היינו דק תלוי ועומד וזה שכתב הר"מ דמובדל ר"ל דאין לו חבור לסוף אלא תלוי ועומד כפי' הר"ן שהביא הב"י וע"כ תמה בסעיף ה' איך זיכה המחבר שטרא לבי תרי ששם כתב דק תלוי היוצא מדקין וזה כראב"ן ושם יבואר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב בד"א בבהמה. עט"ז וכוונתו מבואר דהא בס"א כתב בין בעוף כל שיש שינוי טריפה לז"א דכאן הוא סיום הי"א ודעת הטור הוא שמפרש כאצבע אורך אצבע בעינן תחלה וסוף סובר נמי כפי' הא' דעוף אין מטריף בו כל יתר אף שלא כדרכו ורמ"א הסכים לפי' הב' מדהביא ואפילו כמה ענפים יוצאים משמע שכן דעתו וגם בבהמה הביא בפי' רמ"א שכן עיקר לחומרא דבעינן אורך אצבע שלם בתחלה וסופו. וראוי שתדע דהיינו מספק שמא הלכה כמ"ד מלמעלה בעינן כאצבע ושמא כמ"ד מלמטה בעינן כאצבע ולא ודאי טריפה. וראיתי להכר"ו אות א' תמה דמה ענין זה לזה ותי' דמדאמר שיוצאין מב' מקומות ולא אמר ממקום א' אלא שאין אורך כאצבע אלא לאשמועינן דעוף אף בב' מקומות כשר יע"ש ול"נ דוודאי הי"א הוא דעת הטור וסובר כן דבעינן אורך אצבע מתחלה ואורך אצבע בסופו והכשיר בעוף בכל שינוי שיהיה והא דאמר שיוצאין מב' אדרבא י"ל אכנגדן בעוף קאי דאינו כשר אלא בב' מקומות דזה דרכו מזפק לקורקבן ומקורקבן לשאר דקין הא כענף מבד (הוא לשון בדי ערבה ר"ל שיוצא כמו בענפי האילן) אף בעוף טריפה דאין זה דרכו ואין ראיה. אלא האמת הוא דהטור פוסק כלשון ראשון של רש"י דבעוף אין חילוק ובכל ענין כשירה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג מעי היוצא מביה"כ להמסס כשירה הטעם דכל חיוי ברייתא הכי אית להו. ט"ז והכי אמרינן בגמ' יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד תרי סניא דיבי עט"ז בשם רש"ל. כתב הכה"ג בהגהות הטור אות ח' בשם מהר"ם מטארני תרי סניא דיבי הן בקרובים או רחוקים זה מזה ומש"ה הטריף בדק שהיה יוצא מהדורא דכנתא תלוי ועומד והיה לו דמות סניא דיבי בכל צורתו וכתב אף שהרא"ש בשם הראב"ן הכשיר היינו כשיש לו צורת דקין וזה היה לו דמות סניא דיבי יע"ש וכן הוא האמת לפירש"י כל יתר כנטול דמי ואין חילוק בין קרובים או רחוקים: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה שיוצא. עט"ז במה שתמה על המחבר שבס"א הביא לשון הר"מ וכפירש הר"ן דדק תלוי ועומד כענף מבד ממש טריפה ואיך חזר וכתב כאן סברת הראב"ן והרא"ש ותי' דוקא כשהוא זקוף ועומד ומש"ה המשיל כענף מבד אז הוא טריפה אבל כשהוא שוכב וסמוך עם הדקין בהדורא דכנתא כשר בדק תלוי כה"ג ולמעשה החמיר אף כה"ג יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א יוצא. וכ' הש"ך ודוקא שיוצאים מן הקיבה או מן הקורקבן וניכר שהוא מעי יתר שדומה לשני מעיים יוצאין אבל יוצא מן הדקין כשר דכיון דמן הקיבה אינו יוצא רק מעי א' א"כ דק היוצא מן הדקין לא חשיב יתר עכ"ל (ומסיק הש"ך בסעיף זה ומ"מ במקום שאין ה"מ יש לאסור בדק היוצא מן הדקין): ש"ע סָעִיף א
ב בבהמה. וכ' הש"ך אע"ג דבסעיף ב' מכשיר בעוף אם יצא ממנו כמה ענפים התם מיירי שחוזרים ומתערבים אל הדקין משא"כ הכא שהוא מובדל: ש"ע סָעִיף א
ג אצבע. וכ' הש"ך בשם הרוקח דה"ה ב' בית הכוסות או ב' קיבות היוצאים במקום א' והדרי ערבי ברוחב אצבע כשירה: ש"ע סָעִיף א
ד עיקר. ובש"ך הניח דין זה בצ"ע (ופר"ח כ' למעשה צריך ג' תנאים. א' שקודם שמתחילין להתפצל יהיה ברוחב המעי כרוחב אצבע. ב' שאין באורך הענף היוצא יותר מכאצבע. ג' שחוזר ומתערב למטה סמוך לבית הרעי כרוחב אצבע ואם חסרה א' מג' תנאים טריפה וכך פי' הרשב"א בת"ה): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה בעוף. וכ' הט"ז דבעוף בכל גווני כשר אבל הש"ך פוסק דוקא שחוזרים ומתערבים כדלעיל ס"ק ב' (ועיין פר"ח ועיין מ"ש בס"ק ג' תרנגולת שיש לה ב' נקבים מאחוריה שבהם היתה מוציאה הריעי אם בדקו אותה וראו שהמעי שבו יוצא הריעי היה א' לבד אלא שפי אותה המעי היתה מתפשט לב' מקומות ומ"מ היה נקב א' בגוף התרנגולת וכל המעי היה א' כשירה לפי שאין לו יתרון (הר"ש הלוי סי' כ"ה. וכנה"ג דף קס"ו): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ו דיבי. פרש"י שהוא כרס הפנימי ועשוי ככיס וסתום בראשו ולשון סניא דיבי שהוא מקום כחוש שאפי' הזאבים שונאים למיכל מיניה. וכ' מהרש"ל דלפי דעתו אין זה בית הכוסות דשם פירש"י עשוי ככובע: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף א
ז אצבע. וה"ה יותר והנה כל הפוסקים הקשו דברי הש"ע אהדדי דהא בסעיף א' פסק דאפילו כענף היוצא מן הבד טריפה ותירץ הש"ך דבס"ב מיירי דוקא בשני מעיים יוצאים כא' אבל הכא הרי אינו יוצא רק מעי א' אך שאח"כ רחוק מן הקיבה יוצא מעי קטן מן אותו מעי הלכך (הוי ליה דק היוצא מן הדקין) וכשר. וכ' עוד ומ"מ במקום שאין הפסד מרובה יש לאסור בדק היוצא מן הדקין (וכל זה מיירי במעי שיש בו רעי אבל אם אין בו רעי אע"פ שהוא חלול אינו יתר אלא הוא וריד הנמשך מן הכבד ולפעמים מסתבך במעיים ונראה כמעי יתר. פר"ח): ש"ע סָעִיף א
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א יוצא כענף. עיין בה"ט ועיין בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן ו' אות ב' מזה. ועיין בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' ל' ובספר פתח הבית סימן י"ג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ב תרי סני דיבי. [עיין פמ"ג שהביא בשם כנה"ג שכתב בשם מהר"מ טראני תרי סני דיבי הן בקרובים או רחוקים זה מזה מש"ה הטריף בדק שהיה יוצא מהדרא דכנתא תלוי ועומד והיה לו דמות סניא דיבי בכל צורתו ע"ש. ועיין בספר לבושי שרד אות ס' שתמה על זה דהא הלכה רווחת דיתרת שלא במקום האבר שריא. וסיים ולפי שאין ספר כנה"ג לפני איני אומר לא איסור ולא היתר וצריך להתיישב בדבר. איברא דאין זה רק בהפ"מ אבל באין הפ"מ בלא"ה אסור כיון דהסניא דיבי דבוק בהדקין הרי הוא טריפה להרמב"ן בפירוש כל יתר כנטול דמי ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ג כאורך אצבע. עבה"ט בשם פר"ח ועיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן כ"א שנשאל בנקב שנמצא בבני מעיים סמוך ליציאתו מן הקיבה והוא הולך בשיפוע ונמצא כן בהרבה בהמות. והטבחים אומרים שרוב בהמות כך הם והוא בא מסמפוני הכבד והשיב כיון שנקב זה לעולם בצורה אחת בשיפוע ובמקום אחד סמוך לקיבה יש להקל ולסמוך על האומרים שהוא הווריד ההולך מבני מעיים לכבד ופעולתו שהכבד זורק מרה דרך הווריד הזה לבני מעיים ומשם לקיבה לעכל המזון וגם נזכר וריד זה בכמה חיבורים ואין לחוש דלמא ניתק הוריד הזה בחיי הבהמה וטריפה משום נקיבת המעיים שהרי הריעי יפול משם לחלל הגוף דאדרבה אנו תולין שאחר שחיטה ניתק בשעת נטילת הכבד ועוד דאף אם ודאי ניתק בחיי הבהמה יש מקום להקל ולומר דוריד הזה מעיילינא אית ליה לתוך הבני מעיים להכניס שם טפת מרה אבל מפקינא לית ליה ואין טבעו להוציא ריעי ואמנם אע"פ שאנו מדמין לא נעשה מעשה להתיר היכא שודאי ניתק מחיים אבל היכא שיש לתלות שנעשה לאחר השחיטה בודאי כשר. גם הא פשיטא דאין שום חיוב לבדוק ולחפש אחר נקב זה כלל ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א בהמה כו' עד ואין כאן יתר. כל זה לשון הרמב"ם ומפרש מ"ש בד"א כו' אבל כו' בזה אין חילוק בין עוף לבהמה דאין חילוק אלא ביוצאין מב' מקומות וגורס כגי' הר"ש קיירא שכ' הרא"ש בשלמא למ"ד דלא הדרי כו' אלא כו' מאי כלין למטה ול"ג עד כאצבע אלא כאצבע וח"פ למ"ד דלא הדרי וערבי שיוצאין ממקום א' ומתפרדין כאצבעות מן היד שלמעלה מתערבין ולמ"ד הדרי וערבי כאצבע מלמטה ששם יתערב כמו אצבעות מן היד וה"ק שיוצאין ממקום א' וגם צריך שיתערבו למטה וז"ש אבל כו' וכלין כאצבע ופסק כמ"ד דהדרי וערבי לחומרא וע' לח"מ: ש"ע סָעִיף א
ב וי"א כו' בד"א בבהמה כו'. כל זה דעת הטור ופליג בתרתי וכגי' הנ"ל אלא שגורס עד כאצבע וקאי אשיעור ששיעור עירובן צריך כאצבע למ"ד דלא הדרי למעלה ולמ"ד דהדרי למטה ופסק כדברי שניהם לחומרא ומפרש בעוף כשר קאי אכולה וכלשון ראשון שברש"י וכן פ' הרשב"א כלשון זה והר"ן כ' בשם בה"ג הגי' להיפך בשלמא למ"ד דהדרי כו' מאי כלין למעלה ולענין הפלוגתא שלהם ולדינא הכל אחד דלמ"ד הדרי למעלה שיעור אצבע כו' כנ"ל ופ' ג"כ כחומרי שניהם כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג בד"א כו'. קאי אי"א כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ד ואפילו כו'. כלשון ראשון שברש"י כנ"ל דס"ל ב' או יותר: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ה הדרא כו'. שהראב"ן מפרש בד"א שיוצאין כו' שיוצאין ב' מעים מן המעי הגדול יוצאין עוד ב' ואמרינן יתר כנטול והוי נקיבת הדקין מקום נטילתן וראיה לפי' זה דקאמר וכנגדן בעוף וכ"ה בעוף באמת ומדקאמר ב' בני מעים משמע דא' היוצא מן המעים לאו יתר הוא שכן דרכו. ש"ע סָעִיף ה
ו וכ"ז כו' אבל כו'. שלכן ב' ב"מ טריפה לפי': ש"ע סָעִיף ה
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.