שולחן ערוך, יורה דעה מח
א קֵבָה (קֵבָה הוּא כִּיס שֶׁבִּמְעִי הַבְּהֵמָה, שֶׁהַמַּאֲכָל נִכְנָס לַכֶּרֶס וּבְסוֹף הַכֶּרֶס שֶׁקוֹרִין פַּאנְץ עָשׂוּי כְּכוֹבַע וְקָרוּי בֵּית הַכּוֹסוֹת, וְהַמַּאֲכָל נִכְנָס מִבֵּית הַכּוֹסוֹת לְהֶמְּסֶס וּמֵהֶמְּסֶס לַקֵבָה וּמֵהַקֵבָה לַדַּקִין) שֶׁנִּקְּבָה, טְרֵפָה. וְאִם הַחֵלֶב שֶׁעַל הַיֶּתֶר סוֹתֵם הַנֶּקֶב, כְּשֵׁרָה; אֲבָל שֶׁעַל הַקֶּשֶׁת אֵינוֹ סוֹתֵם.
ב כֶּרֶס שֶׁנִּקַּב, טְרֵפָה, וְאֵין לוֹ דָּבָר שֶׁיִּסְתֹּם אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי הַחֵלֶב שֶׁעָלָיו אָסוּר. הַגָּה: תּוֹלָעִים שֶׁנִּמְצְאוּ בַּכֶּרֶס, כָּשֵׁר, דְּמִן הַפֶּרֶשׁ הֵן גְּדֵלִים אוֹ הַבְּהֵמָה אָכְלָה אוֹתָן (הגה"ת ש"ד סִימָן מ"ז).
ג בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רֹב הַכֶּרֶס, וְהוּא הַמָּקוֹם מִן הַבֶּטֶן שֶׁאִם יִקָּרַע יֵצֵא הַכֶּרֶס, אִם נִקְרַע בָּשָׂר זֶה, טְרֵפָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ קֶרַע זֶה לַכֶּרֶס עַד שֶׁנִּרְאֵית, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנִּקְרַע רֹב עֳבִי הַבָּשָׂר הַזֶּה אוֹ נִטַּל, טְרֵפָה. וְכַמָּה שִׁעוּר הַקֶּרַע הַזֶּה, בְּאָרְכּוֹ אֹרֶךְ טֶפַח. וְאִם הָיְתָה בְּהֵמָה קְטַנָּה וְנִקְרַע רֹב אֹרֶךְ הַבָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת הַכֶּרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּאֹרֶךְ הַקֶּרַע טֶפַח, טְרֵפָה, הוֹאִיל וְנִקְרַע רֻבָּהּ.
ד אִם נִקְדַּר הַבָּשָׂר הַזֶּה בְּעִגּוּל אוֹ בְּאֹרֶךְ, אִם הָיָה יֶתֶר מִכְּסֶלַע, וְהוּא כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ ג' גַּרְעִינֵי תְּמָרָה זוֹ בְּצַד זוֹ בְּדֹחַק, אִם יֵשׁ בָּהּ אֹכֶל הַנִּשְׁאָר סְבִיבוֹתֶיהָ כְּשֶׁאוֹכְלִין אוֹתָהּ, אוֹ בְּרֶוַח כְּשֶׁאֵין בָּהֶם שׁוּם אֹכֶל כְּלָל, הֲרֵי זֶה טְרֵפָה, שֶׁאִם יִמָּתַח קֶרַע זֶה יַעֲמֹד עַל טֶפַח.
ה אִם נִתְמַסְמֵס בָּשָׂר זֶה עַד שֶׁהָרוֹפֵא גּוֹרְרוֹ, חָשׁוּב כְּנִטַּל. הַגָּה: וְאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בְּבָשָׂר שֶׁהָרוֹפֵא גּוֹרְרוֹ וְלָכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנִּשְׁתַּנֶּה מַרְאִית הַבָּשָׂר דִּינוֹ כְּנִטַּל. (מָרְדְּכַי וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).
ו מַחַט שֶׁנִּמְצָא בַּחֲלַל הַקֵּבָה אוֹ הַכֶּרֶס דִּינוֹ כְּמַחַט שֶׁנִּמְצָא בְּבֵית הַכּוֹסוֹת.
ז הֶמְּסֶס וּבֵית הַכּוֹסוֹת דְּבוּקִין זֶה בָּזֶה. וְאִם נִקְּבוּ בִּמְקוֹם חִבּוּרָן, אֲפִלּוּ הַנֶּקֶב מְפֻלָּשׁ מִזֶּה לָזֶה, כְּשֵׁרָה. וְאִם הַנֶּקֶב בִּשְׁאָר צְדָדִים שֶׁאֵינָם דְּבוּקִים יַחַד, אִם הַנֶּקֶב מְפֻלָּשׁ מֵעֵבֶר אֶל עֵבֶר, טְרֵפָה; וְאִם לָאו, כְּשֵׁרָה בֵּין בְּהֶמְּסֶס בֵּין בְּבֵית הַכּוֹסוֹת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין בְּהֶמְּסֶּס אֲפִלּוּ בְּלֹא נֶקֶב מְפֻלָּשׁ (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ"י וא"ו הָאָרֹךְ ות"ה סִימָן קס"ה) וְהָכִי נָהוּג, אִם לֹא בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה שֶׁאָז יֵשׁ לִסְמֹךְ אַמַּכְשִׁירִין.
ח אִם נִמְצָא בְּאֶחָד מֵהֶם תְּחוּבָה מַחַט אוֹ קוֹץ וְלֹא נִקַּב מֵעֵבֶר אֶל עֵבֶר, הוֹפְכִין אוֹתוֹ וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ מִבַּחוּץ, אִם יִמָּצֵא עָלָיו קֹרֶט דָּם בְּיָדוּעַ שֶׁנִּקַּב כֻּלּוֹ וּטְרֵפָה, וְאִם לָאו, כְּשֵׁרָה (תוס' והג"מיי פ"ו בְּשֵׁם סְמַ"ג וְכָל הַפּוֹסְקִים) אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר רַק מְעַט מֵעוֹר הַחִיצוֹן שֶׁלֹּא נִקַּב וְהוּא שֶׁלֹּא מְלָחוֹ וְלֹא הֱדִיחוֹ, וַאֲפִלּוּ רֹאשׁ הָעָב שֶׁלּוֹ לְצַד חוּץ. הַגָּה: וְיֵשׁ מְקִלִּין לְהַתִּיר אִם לֹא נִקַּב מֵעֵבֶר לְעֵבֶר וְהוּדַח וְנִמְלַח, אוֹ שֶׁנֶּאֱבַד וְלֹא בָּדַק מִבַּחוּץ אִם הָיָה עָלָיו קֹרֶט דָּם (כָּךְ מַשְׁמָע בְּהַגָּהוֹת סמ"ק וְרַמְבַּ"ם וְרֹא"שׁ דִּלְקַמָּן וְעוֹד פּוֹסְקִים) וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְהוּ בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה. וְאִם עָבַר הַמַּחַט מֵעֵבֶר אֶל עֵבֶר וְעוֹדֶנּוּ תָּחוּב בּוֹ, בּוֹדְקִים אוֹתוֹ, אִם נִמְצָא קֹרֶט דָּם סְבִיב הַמַּחַט וְכָל שֶׁכֵּן עָלָיו (מָרְדְּכַי וּפוֹסְקִים וְהוּא ש"ס עָרוּךְ פא"ט דף נ"א וּכְּתֻבּוֹת דף ע"ו) בְּיָדוּעַ שֶׁקֹּדֶם שְׁחִיטָה נִקַּב כֻּלּוֹ וּטְרֵפָה; וְאִם לָאו, אַחַר שְׁחִיטָה דָּחַק וְעָבַר, וּכְשֵׁרָה אִם לֹא מְלָחוֹ וְלֹא הֱדִיחוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁהַמַּחַט עוֹדֶנּוּ שָׁם, אִלּוּ עָבַר מֵחַיִּים הָיָה הַדָּם סְבִיבוֹ. אֲבָל כְּשֶׁאֵין הַמַּחַט לְפָנֵינוּ, אָסוּר כְּשֶׁנִּקַּב כֻּלּוֹ אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ קֹרֶט דָּם. הַגָּה: כָּל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ בְּדִיקָה, אִם לֹא בְּדָקוּהוּ כְּגוֹן שֶׁנֶּאֱבַד אוֹ לָקְחוּ הַמַּחַט מִשָּׁם, טְרֵפָה, דַּהֲוֵי כְּאִלּוּ הֱדִיחוֹ וּמְלָחוֹ (רַשְׁבָּ"א סִימָן תש"ס). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בִּבְדִיקוֹת, יֵשׁ לְהַטְרִיף אִם נִקְּבָה הַמַּחַט מִשְּׁנֵי צְדָדִין, אֲפִלּוּ לֹא נִמְצָא קֹרֶט דָּם וְלֹא חֲלוּדָה, דְּאֵין אָנוּ סוֹמְכִין בָּזֶה עַל בְּדִיקָתֵנוּ מֵאַחַר דְּנִקַּב מִשְּׁנֵי צְדָדִין (אוֹר זָרוּעַ ואו"ה) וְהָכֵי נָהוּג. מַחַט אוֹ קוֹץ הַנִּמְצָאִים בְּהֶמְּסֶּס וּבֵית הַכּוֹסוֹת בַּחֲלָלוֹ וְלֹא נִתְחָב בָּהֶן כְּלָל, כָּשֵׁר בְּכָל עִנְיָן וְאֵין צָרִיךְ שׁוּם בְּדִיקָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי) וְיֵשׁ מְקִלִּין דְּאֲפִלּוּ בְּנִקַּב הַמַּחַט מִצַּד אֶחָד אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק מִבַּחוּץ אִם יֵשׁ עָלָיו קֹרֶט דָּם (רַמְבַּ"ם וְהָרֹא"שׁ) וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְהוּ אִם הוּא הֶפְסֵד מְרֻבֶּה וְאִי אֶפְשָׁר לִבְדֹּק, כְּגוֹן שֶׁנִּמְלַח אוֹ הוּדַח אוֹ נֶאֱבַד.
ט אִם נִמְצָא עָלֶיהָ חֲלוּדָה דִּינָהּ כְּנִמְצָא עָלֶיהָ קֹרֶט דָּם. הַגָּה: וְכֵן אִם נִמְצָא חֲלוּדָה מִבַּחוּץ נֶגֶד הַמַּחַט, אִם נִקַּב מִצַּד אֶחָד טְרֵפָה כְּאִלּוּ נִמְצָא שָׁם קֹרֶט דָּם (בֵּית יוֹסֵף).
י זֶה שֶׁאָמַרְנוּ מִצַּד אֶחָד כְּשֵׁרָה, הַיְנוּ מִבִּפְנִים כְּלַפֵּי הָרְעִי, דְאִי צַד שֶׁבַּחוּץ כְּלַפֵּי חֲלַל הַגּוּף, אֲפִלּוּ לֹא נִקַּב כְּלָל אֶלָּא שֶׁנִּמְצָא מַחַט בַּחֲלַל הַגּוּף, טְרֵפָה.
יא מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בַּקֻּרְקְבָן וְכֻלָּהּ נִבְלַעַת בְּעֹבִי בְּשָׂרוֹ וְנִשְׁאַר כַּחֲצִי אֶצְבַּע מִצַּד הַכִּיס גַּם מִצַּד הַחוּץ שֶׁלֹּא הָיְתָה הַמַּחַט אוֹכֶלֶת וְלֹא הָיָה נִכָּר שׁוּם נֶקֶב לֹא לְצַד פְּנִים וְלֹא לְצַד חוּץ, תּוֹלִין לְהָקֵל. הַגָּה: דְּהַמַּחַט בָּא מִבִּפְנִים וְהָוֵי כְּנִקַּב מִצַּד אֶחָד, וְאִם אֵין עָלָיו קֹרֶט דָּם מִבַּחוּץ, כָּשֵׁר (רַשְׁבָּ"א) וְיֵשׁ מַחְמִירִין וְאוֹסְרִין אֲפִלּוּ בְּכִי הַאי גַּוְנָא (הַגָּהוֹת ש"ד בְּשֵׁם מַהֲרַ"ם וָא"ו הָאָרֹךְ) וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם אִם לֹא בְּהֶפְסֵד מְרֻבֶּה.
יב קָטָן שֶׁמָּצָא מַחַט תָּחוּב בַּכֶּרֶס, יֵשׁ לְהַחְמִיר וְלֶאֱסֹר עַל פִּיו אִם הוּא חָרִיף לֵידַע וּלְכַוֵּן בִּדְבָרִים אֵלּוּ.
ש״ך
סָעִיף א
א ואם החלב כו'. ע"ל סי' ס"ד סעיף י"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב תולעים כו'. ע"ל סי' ל"ו ס"ק י"ז מ"ש מזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג בשר החופה את רוב הכרס. הוא קרום עב העובר על כל החלל וישנו מן החזה ועד הירכים והכרס הקרוי פנצ"א מיעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו הקרום. טור ורש"י: ש"ע סָעִיף ג
ד רוב עובי הבשר כו'. ודעת רש"י והרשב"א והר"ן ור' ירוחם דלא מיטרפא אלא בנקרע או ניטל מפולש עד שנראה כרס הפנימי וכ"פ מהר"מ אלשקר בתשובה סי' מ"ז וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' ס' וכן נלפע"ד מוכח בבה"ג דף קכ"ט ע"ב ומביאו המרדכי פא"ט בשם ראבי"ה והוא דעת איכא מ"ד ברי"ף ובזה נתיישב מה שקשה לב"י וב"ח ודו"ק וגם בעט"ז הביא שתי דעות בזה: ש"ע סָעִיף ג
ה או ניטל. ממקומו שיש בו חסרון: ש"ע סָעִיף ג
ו רוב אורך. בב"י וד"מ ושאר אחרונים דה"ה רוב רחבו ומשמע שם מדבריהם דה"ה בבהמה גדולה ששערוה טפח אין חילוק בין ארכה לרחבה אלא משום דהכא איתא לשון אורך הוצרכו לכתוב כן הכא דוקא: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז או באורך. פי' אם נקדרה דהיינו שנחסרה במפולש באורך וכשתעשה מן האורך עיגול יהיה כסלע ובסעיף ג' דניטל טרפה בארכו מיירי אפילו היכא שהרצועה אינה רחבה בענין שאם תעשה ממנה עיגול לא יהיה שליש טפח ואפ"ה כיון שארכה טפח טרפה כנ"ל ברור וב"ח והדרישה כתבו בזה פירושים אחרים דחוקים ע"ש ובפרט מ"ש בד"מ דנקדרה באורך ר"ל דכשיש חסרון משערינן כמו בעיגול ע"ש דמשמע דר"ל אפי' אם ההיקף של הרצועה באורך כהיקף העיגול וא"כ למה אמרו בש"ס נקדרה כסלע הל"ל נקדרה צריך בהיקפו טפח כדקאמר בנקרע ודו"ק וע"ל סי' ל' ס"ק ו': ש"ע סָעִיף ד
ח והוא כדי שיכנס כו'. לשון הרמב"ם וטור כדי שיכנסו שלשה גרעיני תמרה זו אצל זו בדוחק וכ"פ מהר"ל שם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט אם נתמסמס כו'. ע"ל סי' מ"ג סעיף ב' וס"ס נ': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
י כשרה. דהא בלאו הכי שופכים זה לזה. רש"י ופוסקים: ש"ע סָעִיף ז
יא ואם הנקב בשאר צדדים. וכתבו התוספות ומביאם הב"ח דאפילו נקבו שני העורות במקום ששוכב ע"ג המסס ומדובק שם בשומן אינו סותם דחלב טמא הוא כדלקמן סי' ס"ד סעיף ח' וכן משמע בת"ח ריש כלל צ"ה: ש"ע סָעִיף ז
יב ויש אוסרים כו'. בד"מ ובת"ח שם מסיק אמנם בת"ה סי' קס"ה פסק כרש"י וכ"פ באו"ה דאנו נוהגין כרש"י וטעמו של רש"י הואיל ואין לו עור עב אלא דק חיישי' שמא ניקבה מדופן לדופן והבריא משא"כ בעובי בית הכוסות עכ"ל ומשמע דאינו אוסר אלא כשהנקב בא ע"י מחט מטעם שמא ניקב והבריא וכן בת"ח ובאו"ה שם כלל נ"א דין י"א אוסרין מה"ט וכן כתב בסימני ת"ח שם והכי נהוג אם לא בהפסד מרובה או שעת הדחק הואיל ודופן שלו דק חיישי' שמא ניקב וחזר והבריא עכ"ל אבל כשניכר שבא ע"י חולי דליכא האי חששא כשר וכן הוא בפוסקים בשם רש"י וכן בס' ל"ח דף קס"ב ע"ב כ' דנראה דגם רש"י לא אוסר אלא במחט דהא בכל המקומות שכ"כ רש"י לא קאי אלא אמחט עכ"ל וכ"נ מדברי רש"י במתני' דהמסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ דריש פא"ט וז"ל שניקבו לחוץ שהנקב נראה מבחוץ וכגון שנקבו זה או זה שלא במקום חבורן כו' עכ"ל וכ"כ בהגהת ש"ד סי' צ"ד בשם א"ז דרש"י מיירי כאן בנקב שלא ע"י מחט ור"ל מש"ה אינה טרפה עד שהנקב נראה מבחוץ אבל ע"י מחט טרפה בהמסס מצד אחד או בדק של בית הכוסות מטעם הנ"ל ומהרש"ל בא"ו שלו שם לא הבין כן דברי הא"ז ודחק עצמו מאד והדבר פשוט כמ"ש ודלא כמ"ש הב"ח דרש"י אוסר נמי ע"י חולי ופסק כן שלא במקום הפסד מרובה ולא נהירא כלל ואפי' את"ל שכן דעת רש"י מ"מ הרי כל הפוסקים כתבו דלא כוותיה וגם כל האחרונים לא אסרו אלא במחט וכ"פ העט"ז והל"ח שם: ש"ע סָעִיף ז
יג בהמסס כו'. כ' הדרישה סי"ב דאע"ג דרש"י נקט בית הכוסות יש בו סביב שפתו עובי כו' אין לפרש דר"ל דבשאר בית הכוסות דינו כהמסס אלא נ"ל שכל בית הכוסות כולו כפול ועב כו' עכ"ל והב"ח בקונטרס אחרון השיג עליו בדברי' שאינם נראים כלל ואין ספק דאשתמיט להו דברי רבינו ירוחם נט"ו אות י' דכ' להדיא דלרש"י בבית הכוסות במקום הדק טרפה וכך כתב באו"ה כלל נ"א דין י"א וכן משמע מהר"ן פא"ט וז"ל בית הכוסות זה מקצתו עבה ויש בו שני עורות ומקצתו דק שאין בו אלא עור אחד וקאמר דמחט שנמצא במקום עובי שבו אם מצד אחד כלומר שלא ניקב אלא העור אחד כשרה עכ"ל (ומ"ש הדרישה נ"ל שכל בית הכוסות כולו כפול ועב כו' הכחיש הידוע והפוסקים) וכן משמע בסמ"ק סי' ר"א ומביאו בהגהת ש"ד שכ' וז"ל משמע הא אם נמצא המחט בכרס שלא במקום עובי בית הכוסות אפי' מצד אחד טריפה כו' ומ"ש הדרישה ליפלוג וליתני בדידיה כו' אינו קושיא כלל ע"ש ועיין בס"ק כ"ב: ש"ע סָעִיף ז
יד אפילו בלא נקב מפולש כו'. כבר נתבאר הטעם משום דחיישינן שמא ניקבה לחוץ וחזרה המחט לאחוריה והבריא ומשמע לסברא זו אפי' בדיקה לראות אם ניקבה לחוץ לא מהני דשמא הבריא כ"כ שאינו ניכר וכן הוא בהר"ן וכן משמע בהרשב"א בת"ה הארוך דף ל"ח ע"ב וכן משמע בתוס' פא"ט ופרק במה מדליקין ושאר מקומות שיישבו דהא דתנן שניקבו לחוץ ולא חיישינן שמא הבריא בשינויי דחיקי ואם איתא ה"ל לשנויי דמיירי שבדקו מצד האחר ודו"ק. ומשמע דבהמסס טריפה אפילו ליכא קורט דם מבחוץ וכ"כ העט"ז ופשוט הוא דאי באיכא קורט דם מבחוץ אפילו בית הכוסות טרפה כדבסמוך סעיף ח' מיהו נראה דבעינן קורט דם מבפנים דאל"כ נימא אחר שחיטה נתחב בהמסס וקודם שחיטה לא נתחב בו כלל דאם איתא דקודם שחיטה נתחב ה"ל למיסרך וכן משמע בת"ח ריש כלל צ"ד ע"ש ובסימנים: ש"ע סָעִיף ז
טו אם לא במקום הפסד מרובה כו'. והב"ח אסרה על ידי מחט אף בהפסד מרובה ולא נהירא כלל וכ"נ דעת הל"ח כהר"ב: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טז באחד מהם. כלומר בא' מהם הנזכרים דהיינו בהמסס או בבית הכוסות וק"ל: ש"ע סָעִיף ח
יז אם נמצא עליו כו'. אבל נמצא קורט דם סביבות הנקב כשירה עד שימצא קורט דם כנגד פי המחט מרדכי בשם ראבי"ה ושאר גדולים וב"י ות"ח: ש"ע סָעִיף ח
יח קורט דם כו'. דאם אין שם מכה קורט דם מנין. ש"ס: ש"ע סָעִיף ח
יט ואם לאו כשרה. משמע אפילו בהמסס לדעת המחבר וסייעתו ול"ד לישב לה קוץ בושט לעיל סי' ל"ג דחיישינן שמא הבריא י"ל דודאי כרס שהוא נח לעולם דאם איתא דעבר מעבר לעבר בתחלה כמו שהיה אז כך היה לו להמצא עתה וגם קרום לא היה יכול לעלות שם כי המחט העומד שם היה מעכבו מלעלות ומדלא נמצא עתה כ"א מצד אחד א"כ כך היה מתחלה ולא ניקב מעולם מעבר לעבר אבל גבי ושט דאכלה ביה ופעיא ביה וגמדה ליה ופשטה ליה כדאמר ש"ס בר"פ א"ט דכיון שהוא מתנענע תמיד איכא למיחש שמא מעיקרא ניקבו שני העורות של וושט מעבר לעבר ומחמת הנענוע חזרה המחט ונכנסה קצת בפנים ואז עלה הקרום מבחוץ דמסתמא עליית הקרום אינו יכול לעלות כל זמן שהמחט שם עכ"ל הר"ף בסמ"ק סימן ר"א דף צ"ו והובא בהגהת ש"ד וכן מסיק הרא"ש פא"ט בשם ר"ת: ש"ע סָעִיף ח
כ כשרה. כבר נתבאר דיש חולקים בהמסס ושנוהגים להטריף שלא במקום הפסד מרובה וע"ל ס"ק י"ד: ש"ע סָעִיף ח
כא אפילו לא נשאר רק מעט כו'. כן פסק בתרומת הדשן סי' קס"ה ע"ש והוכיח כן בראיות ברורות ודלא כהב"ח: ש"ע סָעִיף ח
כב רק מעט מעור החיצון. של בית הכוסות אפילו למאן דאוסר בהמסס מודה הכא כמו שהוכיח בת"ה שם וכתב הטעם דבשלמא בדבר שדופנו דק איכא למיחש שמא הבריא משום דאין דרך המחט לינקב וליכנס רק מעט קצת לארכו ובדופן דק בדבר מועט שתפש תעבור הדופן אבל בדופן עב שיש לפניה ליכנס ולעבור הרבה ועדיין לא תעבור את כל הדופן לית לן למימר שהבריא וע"ש שהאריך בראיות וכל זה דלא כס' תורת חיים דף קל"ד ע"ד שכ' בכאן דברים שאינם נראים ואשתמיטתיה דברי תרומת הדשן הנ"ל ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
כג והוא שלא מלחו כו'. זה למד המחבר מתשובת הרשב"א וכ"כ האחרונים ע"ש הרשב"א ולפעד"נ דגם הרשב"א מודה דהיכ' דמלחו או הדיחו כשר ודוקא היכא דניטלה המחט ומפני דקותה לא ניכר מקום נקיבתה וא"א לבדוק אם נקבה לחוץ הוא דכתב הרשב"א בתשובה סי' ר"ג דטרפה משום דצריך בדיקה להכשירה משום דבספק איסור עומדת דילמא ניקב לחוץ והלכך כל כמה דלא בדק להוציאה מחזקת איסור טריפה אבל כשידוע שלא ניקבה לחוץ דאז היא בחזקת היתר וא"כ הבדיקה לראות אם יש שם קורט דם היא להוציאה מחזקת היתר א"כ כל כמה דאין שם קורט דם בבירור כשר: ש"ע סָעִיף ח
כד ואפילו ראש העב כו'. כלומר שחודה הוא לצד חלל בית הכוסות וראש' העב הוא לצד חוץ דכה"ג גבי כבד בסי' מ"א טרפה משום דאמרינן דרך הושט נכנסה לדקין ונקבה הדקין הכא כיון דאיכא אוכלים ומשקים אמרי' אוכלים ומשקים דחקוה ש"ס וכ' בת"ח ריש כלל צ"ד ואין חילוק בזה בין אם המחט היא קטנה או גדולה: ש"ע סָעִיף ח
כה או שנאבד. לכאורה נראה לפרש דהיינו שנאבד הבית הכוסות והיה ידוע שלא ניקב לחוץ כדכתב ברישא אם לא ניקב מעבר לעבר אבל היכא דנאבד ולא הי' ידוע אם ניקב לחוץ או לא טרפה אף במקום הפסד מרובה אבל בת"ח כלל צ"ד דין ב' ובסימנים שם משמע דמכשיר אף בכה"ג בהפסד מרובה ומ"מ צ"ע דמשמע שם דהוציא כן ממ"ש בשם תשובת הרשב"א סי' תש"ס דאם לקחו המחט משם בלא בדיקה הוי כאילו הודח או נמלח עכ"ל וא"כ כי היכי דבהודח או נמלח מכשירים בהפסד מרובה ה"ה הכא ובתשובת הרשב"א לא נמצא דבר ולא משמע מידי וכן משמע בב"ח דבכה"ג טרפה אף בהפסד מרובה מיהו דעת מהרש"ל שם נראה להכשיר אף בכה"ג וכן הוא דעת הרא"ש וכמ"ש בס"ק ל"ב: ש"ע סָעִיף ח
כו סביב המחט. וכתב בהגהות שבסוף ס' או"ה דמסתמא אם הוא רחוק קצת מן הנקב כרוחב קש וכה"ג נמי טרפה כו' ומביאו הב"ח וכתבו מהרש"ל שם והב"ח דבניקב משני צדדין טרפה בנמצאת קורט דם סביב המחט בין מבפנים ובין מבחוץ וכ"כ הדרישה וכ"פ בפרישה בס"ס ל"ז: ש"ע סָעִיף ח
כז ואם לאו אחר שחיטה כו'. דכיון דיש כאן מחט למסרך דם אם איתא דניקב קודם שחיטה היה דם סריך ש"ס: ש"ע סָעִיף ח
כח אם לא מלחו כו'. בזה כ"ע מודו דכיון דניקב משני צדדין הרי הוא בחזקת איסור והבדיקה היא כדי להכשיר להוציאה מחזקת איסור וכל כמה דאין ידוע בבירור שאין שם קורט דם באיסורו הוא עומד: ש"ע סָעִיף ח
כט כל מקום כו'. ק"ק לאיזה צורך כ' הרב זה דמהיכי תיתי נימא דעדיף נאבד או לקחו המחט מהדיחו או מלחו ועוד דהא כבר כתב לעיל בהג"ה או שנאבד כו' דמשמע דנאבד הוי כמלחו והדיחו ונראה דאתא לאשמועינן דנאבד ולקחו המחט שוה בכל דיניו למלחו והדיחו ונ"מ להיכא דניקב מצד א' וקודם שבדקו אם ניקב לחוץ נאבד או לקחו המחט משם כשרה בהפסד מרובה כמו במלחו והדיחו וכן כתבתי בס"ק כ"ה שזהו דעת הר"ב בת"ח: ש"ע סָעִיף ח
ל מאחר דניקב מב' צדדים כו'. ונ"ל דה"ה בהמסס אם לא ניקב מב' צדדין כשר כשאין שם קורט דם כלל אפילו להאוסרים בהמסס היינו כשיש שם קורט דם בפנים וכמ"ש בס"ק י"ד והיא גופא חומרא בעלמא והבו לה דלא לוסיף עלה דנימא דאין אנו בקיאין ועוד דהאוסרי' אוסרים מטעם דחיישינן שמא הבריא א"כ איכא כאן ספיקי טובי ועוד דגם בניקב מב' צדדים כתב הב"ח דיש להכשיר בהפסד מרובה בזמן הזה וכן ראוי להורות דהא מהרש"ל ושאר אחרונים לא כתבו כלל חומרא זו דא"א בקיאין וגם העט"ז השמיטה: ש"ע סָעִיף ח
לא וא"צ שום בדיקה. משמע הא כל שנמצא קורט דם מבחוץ אפילו לא נתחב כלל טרפה דאם אין שם) מכה קורט דם מנין וכן דעת הר"ב בהג"ה לעיל סי' ל"ג סעיף ט' גבי ושט ועמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ח
לב ויש מקילין כו'. כן כתוב בדרכי משה ובת"ח ע"ש הרמב"ם והרא"ש ונמשך אחר דברי הב"י שכתב שכן משמע מדברי הרמב"ם וכן משמע מדברי הרא"ש אם הפכה ומצא קורט דם טרפה עכ"ד והב"ח כתב ע"ז וז"ל ותמה אני כו' עד ודלא כב"י והר"ב בהגהת ש"ע דחשבו על הרמב"ם והרא"ש דין שאינו אמת ע"כ לשונו ומפשט דבריו משמע דכוונתו להשיג דצריך בדיקה אחר קורט דם דאי לראות אם ניקב לחוץ מזה לא הזכירו הב"י והר"ב כלום וא"כ קשה מאי מביא ראיה מריאה דהתם צריך לראות אם ניקב לחוץ וה"ה הכא כיון דתחוב כאן לפנינו צריך בדיקה אם לא ניקב מצד השני כמו שניקב לפנינו מצד זה אבל אחר קורט דם מנ"ל דצריך בדיקה דילמא כי היכי דאין כאן קורט דם מבפנים ה"ה ליכא מבחוץ ועוד תימה איך ערבב לשון הרא"ש והשיג על הב"י והרב ואישתמיטתיה דברי הרא"ש גבי תחב לה קוץ בושט דפסק דא"צ בדיקה אם יש נקב והביא ראיה מבית הכוסות וכ"כ הב"ח גופיה בסימן ל"ג סי"ח לדעת הרא"ש ע"ש אלמא דבבית הכוסות פשיטא דא"צ בדיקה (וגם להב"י והר"ב אשתמיטו דברי הרא"ש אלו וק"ל) וגם על הטור יש לתמוה שכתב כאן הופכים ובודקים כו' וממ"ש לעיל סימן ל"ג ופא"ט ברמזים מבואר דא"צ בדיקה להרא"ש גבי ושט וא"כ כ"ש הכא ואע"ג דבריאה לא מכשירין אלא בנפיחה וכדכתבו הרא"ש והטור גופייהו בס"ס ל"ו וע"ש בב"י בע"כ צריך לחלק דהתם כל זמן שאין נופחין אותה יש לחוש שמא יש כאן נקב לפנינו ואינו ניכר משא"כ הכא דכיון דלפי אומד הדעת אינו נקוב לחוץ א"צ להפוך ולבדוק ועוד י"ל דשאני ריאה דקרומיה דקים מאד וכן חילק בס' מ"מ דף קס"ב ע"א ועוד יש לחלק בכמה גווני וק"ל: ש"ע סָעִיף ח
לג ויש לסמוך עלייהו כו'. כתב הב"ח משמע דלמאי דמצריך בדיקה בניקב מצד א' אין להתיר אם נמלח או הודח ולעיל כתב בהג"ה שאע"פ דצריך לבדוק לכתחלה מ"מ בדיעבד היכא דהודח ונמלח כשר וכאן חזר וסתר את דברי עצמו עכ"ל ואיני רואה שום סתירה וחזרה בכאן דלעיל הביא דעת הסמ"ק וכדכתב בת"ח דמשמע מדבריו דמצד א' מתיר בדיעבד ולא הוזכר בדברי הסמ"ק דאין צריך בדיקה לכתחלה וכאן הביא סברת הרא"ש והרמב"ם דלא מצרכי בדיקה כלל להורות דעליהם יש לסמוך אף בזמן הזה בהפסד מרובה והשתא א"ש הא דכתב כלל הכא סברת היש מקילים ושיש לסמוך עליהם דהא כבר כתבו לעיל אלא אתא לאשמועינן דל"ת כיון דאנן השתא לא בקיאינן אם כן כיון דאיכא ריעותא דמלחו והדיחו יש להטריף דדילמא יש קורט דם לפנינו וא"א בקיאין אלא סמכינן במצד א' אהמקילים וכן משמע להדיא בד"מ ובת"ח שכתב דהיכא דניקב מצד א' יש להכשיר אף בזמן הזה דאין זה בקיאות גדול כו' ועוד דהרי הרמב"ם והרא"ש ס"ל דא"צ בדיקה אפי' לכתחלה עכ"ל וזה ברור: ש"ע סָעִיף ח
לד וא"א לבדוק כו'. אבל היכא דבדק וליכא קורט דם מבחוץ כשר אפילו שלא במקום הפסד מרובה ודוקא בבית הכוסות אבל בהמסס אפילו ליכא קורט דם מבחוץ אלא מבפנים טרפה שלא במקום הפסד מרובה וכמו שנתבאר בס"ק י"ד: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לה וכן אם כו'. ומהרש"ל שם כתב דבניקב מצד א' חלודה לא מעלה ולא מוריד וגם כתב בשם מהר"מ מ"ץ דבחלודה באמצע המחט כשר והב"ח מטריף בכל ענין: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לו טרפה. כדלקמן סי' נ"א: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לז תולין להקל. לפי שדרך הושט לבלוע ודרך שם נכנסעם האוכלים אלא שנסתם הנקב שע"כ אחד מהנקבים נסתם וא"כ תולים במה שדרכו ועוד העמידנו על חזקתו דעוף זה בחזקת כשרות לגבי נקבים אלו עומד עכ"ל רשב"א: ש"ע סָעִיף יא
לח והוי כניקב מצד א' כו'. וכתב מהרש"ל פא"ט סימן ס"א דאפילו לדעת הרשב"א דוקא בכרס והמסס ובית הכוסות והוא דמוקמינן בחזקת מינקב כל היכא דלא בדקינן ליה (ע"ל ס"ק כ"ג וכ"ה) אבל קורקבן שעורו עב שהרי אפילו לפרש"י שכתב דבהמסס מצד אחד טרפה מודו בקורקבן כדכתב מהרא"י בת"ה א"כ היכא דלא מבדק פשיטא דאף הרשב"א מודה דאוקמינן בחזקת כשרות וזה ברור עד כאן לשונו ואין זה ברור בעיני דהא בתרומת הדשן שם כתב דאף בבית הכוסות מודה רש"י אלא ודאי צ"ל דלשמא הבריא לא חיישי' אבל לשמא ניקב חיישינן וכן משמע מלשון ד"מ שהבאתי בס"ק מ' דקורקבן שוה לבית הכוסות בזה: ש"ע סָעִיף יא
לט ואם אין עליו קורט דם. דביש עליו קורט דם אפילו תימא שבא דרך פנים ע"כ ניקב לחוץ דאם אין שם מכה קורט דם מנין: ש"ע סָעִיף יא
מ קורט דם כו'. וכתב בד"מ בסימן מ"ט וצריך בדיקה מבחוץ אם אין קורט דם לדברי המצריכים בדיקה בניקב מצד אחד עכ"ל ומשמע דהיכא דהודח או נמלח דינו כניקב מצד אחד: ש"ע סָעִיף יא
מא ויש כו'. הטעם כ' באו"ה כלל נ"א דין כ"ג דמאחר שהמחט לא ניכרת מבפנים כמו שאינה ניכרת מבחוץ איכא למתלי ולומר שמבחוץ באתה ונקבה הושט או הדקין וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ומשמע הא כל שיש שום היכר מבפנים כגון שיש קורט דם מבפני' ולא מבחוץ כשר: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
מב ולאסור על פיו. דכל שנמצא המחט רגלים לדבר וכעין גלוי מילתא בעלמא היא כו' עכ"ל הרשב"א בתשובה סי' ר"ד וכתב מהר"מ מלובלין בתשובה סימן ס"ו על עובד כוכבים שהיה מתעסק בהוצאת הפרש מן הבהמה ואמר ראה שמצאתי כו' עד אין אנו צריכים להאמינו ע"כ וע"ל סי' קכ"ז: ש"ע סָעִיף יב
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א ואם. הש"ך הראה מקום לסימן ס"ד ס"י ושם באות י"ג כתב דרש"י ור"מ מחולקין בענין חלב שעל היתר לרש"י כל בפנים לעוגל הוה חלב טהור ולהר"מ רק חוט מתוח הוה יתר ולא אינך וכבר כתבתי בט"ז דהמורה צריך ליזהר ועתב"ש. נמצא בין לענין ניקבה הקיבה ובין לענין היתר אכילה יש מחלוקת בין רש"י להר"מ ז"ל באייתרא יע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב תולעים. הש"ך הראה מקום לסימן ל"ז אות י"ז ושם נאמר דווקא במוח הא שאר איברים אמרינן בהו לאחר שחיטה פירש כמו בריאה וע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג בשר החופה רוב הכרס. עש"ך ודע דבעוף אין לו כרס הפנימי ולא כרס החיצונה ויתבאר זה בסימן מ"ט לענין אם נחלק הבשר שעל העצם שקורין בילי"ג כשר: ש"ע סָעִיף ג
ד רוב. הש"ך הביא כמה דעות דבעינן מפולש דווקא וכן הסכים התב"ש באות ה' בה"מ יש להקל אם לא נקרע מפולש מעל"ע וכ"כ הפר"ח אות ו' בה"מ להקל. ומ"ש דבזה מיושב קושית הב"י והב"ח והוא איכא מ"ד שכתב הרי"ף היינו דבגי' הרי"ף איכא מ"ד דהלכה כריב"ח ברוב קרוע ולא ברוב ניטל והקשה הב"י וב"ח דאם רוב קרוע כ"ש ניטל וע"ז תי' הש"ך דה"ק דברוב ניטל היינו שיש חסרון ל"ת דאפילו ניטל רוב עובי אף שאין מפולש קמ"ל דאפילו בחסרון בעינן דווקא מפולש עד שנראה הפנימי. ודע דברוב קרוע לכאורה הוה בעיא דלא איפשטא בגמרא וכמ"ש הרא"ש סימן מ"ב דאזלינן לחומרא ואם כן ספיקא הוה אבל כד מעייני ביה תמצא דוודאי הוא דהא אמרינן שם ותפשוט מדתנן או שנקרע רוב חיצונה ודחי דשמואל אמר מקום שאין בו מילת אם כן לדידן דפסקינן כריב"ח דכל הכרס במשהו וחיצונה הוא נקרע כו' אם כן מיפשטא בעיין דאף ברוב קרוע טריפה וצ"ע דהרא"ש פסק בסימן ל"ג כריב"ח וכאן פסק דספיקא הוה ואולי גם שם לא ברירא ליה ולחומרא פסק כריב"ח. אמנם לענין דינא נראה דכל הפוסקים פסקו כריב"ח אם כן נפשטא בעיין וליכא ספיקא לא הא ולא הא וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ג
ה או ניטל מקימו דהוה כחסרון ש"ך ור"ל דבין רוב קרוע או רוב ניטל טריפה: ש"ע סָעִיף ג
ו רוב אורך. עש"ך דמ"ש הב"י ה"ה רוב אורך ה"ה בהמה גדולה דשיעורא הוה טפח נמי אין חילוק בין אורך לרוחב וכתב כאן משום דהוזכר לשון אורך בבהמה קטנה ול"ת דווקא אורך וכ"ש בהמה גדולה דשיעורא טפח אין לחלק: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז או באורך. עש"ך דל"ק מסעיף ג' דאף בחסרון בעינן טפח דהתם מיירי שאם תעשה עיגול לא יהיה סלע וכאן מיירי שיש סלע מש"ה טריפה והשיג על הד"מ דמשמע מדבריו שאם ניטלה רצועה באורך יהיה חוט המקיף טפח וז"א דבעינן שאם תעשה עיגול דווקא אז יהיה חוט המקיף טפח ועיין בט"ז אמנם מ"ש נקדרה היינו מפולש לא ידענא מה בעי בזה דלהמחבר אף באין מפולש דינא הכי להר"מ ז"ל ואם נאמר כן הוא תי' הרש"ל כמו שהביאו הט"ז אין כאן קושיא וכ"ת דקושטא קאמר אף להר"מ בנקדרה בעינן מפולש כמין ארובה הא ליתא דהא בגמרא אמרו שאם תמתח תעמוד על טפח משמע דמדין טפח קאתינן עלה ואף באין מפולש אם נקדרה בעובי רוב כסלע הוה טריפה וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ד
ח והוא. עש"ך לא הבינותי כוונתו דאם ר"ל דהטור לא הזכיר בציפא בדוחקא וכ"כ רש"ל ביש"ש סימן ס' משום דא"א בקיאין איזו מיקרי ציפוי כולו כו'. א"כ לא היה לו להעתיק לשון הטור זו אצל זו דמשונה מלשון המחבר שכתב זה בצד זה ואם כוונתו כמ"ש הלח"מ שם בפ"ט מה"ש ה"ו דיש חילוק בין זה בצד זה או זה אצל זה שמפרש בציפא היינו זה בצד זה ויראה לפרש דהגרעים של תמרה הם רחבים קצת ואם מונחים שוכבים הם יותר רחבים וזא"ז היינו על חודן אם כן איך כתב וכן פסק מהרש"ל ולא הזכיר שם כלום בפא"מ סימן ס' מזה וצ"ע: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט אם. עש"ך דלדידן שא"א בקיאין כל שיש שינוי בבשר יש לחוש לבשר שהרופא גורדו ועמ"ש לעיל באורך ובסימן ג': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
י כשירה דבלא"ה שפכי להדדי רש"י ש"ך ואם ניקב דופן א' נמי כשירה ול"ת דוקא שניקבו זה לתוך זה עיין בהרע"ב בפי' המשניות וכבר התבאר: ש"ע סָעִיף ז
יא ואם. עש"ך דה"ה בין הכפולים דחלב טמא שם אינו סותם ועמ"ש בט"ז במקום שאין חלב טמא ביניהם אף שיש ב' עורות אפ"ה אם ניקבו זה לתוך זה או א' מהם כשירה דמדובק הוא וא' מגין על חבירו: ש"ע סָעִיף ז
יב וי"א. הש"ך האריך בכאן דאף רש"י אין אוסר כ"א ע"י מחט וע"י חולי מודה דכשר אם כן יש להכשיר אף בלא ה"מ וכן פסק הט"ז. אמנם בבמה מדליקין יראה מרש"י אף ע"י חולי לא הוה הגנה דחצי עור דק אין מגין וה"ה ביה"כ עור וחצי ולא קיי"ל בהא כרש"י אלא כר"י בעל התוס' עיין חולין נ' ב'. ודע דברייתא מחט בביה"כ דפי' רש"י דווקא נקיט הא המסס לא שמא הברי' הקשה כר"ו אות ט' אם כן עולא דלית ליה שמא הברי' איך הבין ברייתא זו. ולדידי אין זה קושיא די"ל עולא כרב דאין חוששין לס"ד ורב תנא ופליג על ברייתא ועולא כוותי' דרב ולדידן דחוששין ה"ה בהמסס. ע"כ אין להחמיר ע"י חולי כלל בהמסס ואף בוושט דלא חיישינן כאמור: ש"ע סָעִיף ז
יג בהמסס. עש"ך דביה"כ יש בו מקום שאין שם אלא עור א' ומשמע מדבריו ה"ה שאר הכרס באין ה"מ יש לאסור במחט כרש"י ובקיבה יש לומר דהוא קצת עב ודומ' לביה"כ במקום כפול עמ"ש לקמן בזה: ש"ע סָעִיף ז
יד אפילו. עש"ך דחשש שמא הברי' נתרפא ואין ניכר אף בהמסס ולאו דווקא וושט ול"ד לריאה דמקילין ע"י נפיחה. ומיהו באווזות שמלעיטין שיש מקילין אם לא ניקב מעל"ע יש לומר דמודו כאן באין ה"מ ושם מקילין אף באין ה"מ בניקב העור הפנימי לחוד דלא מחזיקין ריעותא מעור לעור. וכתב הש"ך דווקא אי יש ק"ד בפנים הא לאו הכי לא והדין עמו דאף דחיישינן שמא אוכלין ומשקין שטפוהו הוה ס"ס שמא לאחר שחיטה ושמא לא ניקב מעל"ע ול"ד לוושט דאף שאין ק"ד בפנים דהתם איתחזק איסורא ואף שלא במקום שחיטה מ"מ רגיל ומצוי הוא שינקבו שניהם משא"כ כאן וכן מוכיחין דברי הר"ן שהביא הט"ז והש"ך שם דווקא וושט אמרי' אוכלין ומשקין שתדירין שם שטפוהו ולא כאן. והתב"ש אות י"ב החמיר בכאן אף שאין ק"ד בפנים חיישינן שמא אוכלין ומשקין שטפוהו ודחה הראיה מהר"ן יע"ש ולי נראה דמב' צדדין טריפה אם ק"ד בפנים כמ"ש הש"ך אות כ"ו ואם כן ניחוש שמא אוכלין ומשקין שטפוהו והתב"ש הרגיש בזה ולא הבינותי מה שיש לחלק בין ב' צדדין לצ"א ואולי זה כוונת הש"ך שכתב שכן משמע מת"ח ריש כלל צ"ד ואין שם משמעות וכן תמה התב"ש ולפי מ"ש א"ש דשם משמע ב' צדדין אפילו סביב המחט בפנים ולא חיישינן שמא שטפוהו וכאמור: ש"ע סָעִיף ז
טו אם לא במקום ה"מ דלא כב"ח שאוסר אף במקום ה"מ כרש"י ש"ך ועמ"ש לעיל בזה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יז אם נמצא בא' מהם. הש"ך עשה כלומר דל"ת בא' מהם אעורות של ביה"כ קאי וז"א דנהי דהר"מ ז"ל מפרש כן לברייתא מצ"א אף מצד חוץ דסובר בחוץ לחלל יש בדיקה כמ"ש הב"י אבל אנן קי"ל דלחלל א"א בבדיקה אם כן אם תחוב בעור החיצון טריפה אלא א' מהנזכרים קאי אהמסס וביה"כ וכאמור: ש"ע סָעִיף ח
יז אם נמצא עליו ק"ד. עש"ך והאי עליו לאו דווקא וכאלו אמר עליה על המחט דנגד פי המחט ממש בעינן הא בסביב הנקב בחוץ סמוך מיד כשירה דלא כב"ח וזה החילוק בין מצ"א לב' צדדין דב' צדדין אף סביב בחוץ כרוחב קש כמ"ש הש"ך אות כ"ו הוה טרפה וכ"ש סביב המחט באורך המחט וה"ה בפנים סביב הנקב טריפה ואלו מצ"א בעינן בחוץ נגד פי המחט ממש ומש"ה בקיאין מצ"א וב' צדדין שצריכין לבדוק כל אורך המחט א"א בקיאין ומיהו בהמסס מצ"א אף דצריך לבדוק כל אורך המחט בפנים באין ה"מ אפ"ה כשר דזה גופא חומרא כרש"י באין ה"מ מש"ה סמכינן אבדיקה כמ"ש הש"ך אות ל' ושם אבאר: ש"ע סָעִיף ח
יח קורט דם דאם אין שם מכה ק"ד מנין ש"ס ש"ך: ש"ע סָעִיף ח
יט ואם לאו כשירה. הש"ך כתב דמשמע אפילו בהמסס ול"ד לוושט כו' ויש לראות אם כן אביה"כ קאי לא כמ"ש לעיל כלומר כו' תקשה מ"ש בוושט דמחזיק מעור לעור ואין לומר דהתם אין בדיקה ושמא יש נקב בפועל בעור החיצון דהא התם הבריא נתרפא קאמר וי"ל דהתם בניקב עור וחצי קאמר ומקום ידוע יש בדיקה כיון שהקוץ תחוב לז"א שמא הבריא הא מעור לעור לא חיישינן ומסמ"ק הוא דמשמע דאף ניקב רק עור הפנימי שם טריפה עש"ך בסימן ל"ג אות ח"י ומש"ה ניחא ליה להקשות מהמסס להמחבר. או יאמר כשם שאין לוושט בדיקה לענין ניקב כך א"א להכיר רושם צלקת שהבריא משא"כ כאן שפיר יש להכיר ומש"ה לא קשיא ליה מביה"כ דמעור לעור אין מחזיקין ריעותא והא דניקב עור פנימי במקצת חיישינן התם היינו בעור א' חיישינן טפי ולזה הקשה מהמסס כו'. ודע שמ"ש דכאן מי החזירה למחט לאחורי' דלפ"ז אם נמצא המחט מונחת בתוך ביה"כ וניקב ביה"כ או שניכר ע"י קוץ הוה לן לחוש לשמא הבריא כמו בוושט דע"כ חזינן שחזרה לאחורי' וזה לא נמצא בשום פוסק להחמיר כה"ג בביה"כ אלא דיש עוד לחלק בכמה גוונים דוושט שכיח אוכלין ומשקין ושכיח שניקבו לחוץ או דעור החיצון אדום ואין ניכר רושם שנתרפא וא"כ צ"ע על הש"ך שהביא תי' זה דרא"ש ובאמת אף שלא נמצא המחט כלל כשירה ✍וצ"ע: כתבו הפוסקים ביה"כ שניקב זה שלא כנגד זה כשירה דמינח נייחי: ש"ע סָעִיף ח
כ כשירה. עש"ך דרמ"א שלא הגיה כאן דהמסס טריפה בלא ה"מ דסמך אמ"ש לעיל והיינו ביש ק"ד בפנים עכ"פ הא לא"ה לא: ש"ע סָעִיף ח
כא אפי' לא נשאר. כן הוכיח בתה"ד סימן קס"ה ש"ך: ש"ע סָעִיף ח
כב רק מעט מעור החיצון. עש"ך הטעם בשם תה"ד בדבר שהוא עב כיון דיש להמחט במה לתפוס לא חיישינן שמא ניקבה יותר ולא חיישינן שמא הבריא והנה בכאן יש להוכיח בבירור שאף הר"ב דאוסר באין ה"מ כרש"י הטעם שמא הבריא הא ע"י חולי כשר דאי הגנה במקצת עור כמ"ש רש"י בב"מ אם כן אמאי מעט מעור היצון כשירה להר"ב ועיין ט"ז אות י"א ואולי סובר דרמ"א להמחבר כ"כ ומש"ה לא מוכח מכאן: ש"ע סָעִיף ח
כג והוא שלא מלחו. עש"ך דהקשה על המחבר דמרשב"א אין ראיה דהא דכתב דבחזקת איסור היינו כשלא בדק אם ניקב לחוץ שנאבדה המחט ואי אפשר להכיר המקום שהיתה שם הא בדק בחוץ שלא ניקב ולא ראה אחר ק"ד דהבדיקה לחומרא יש לומר דמודה דכשירה ועמ"ש באות כ"ה: ש"ע סָעִיף ח
כד ואפילו ראש העב. עש"ך דל"ד לכבדא דהכא איכא למימר אוכלין ומשקין דחקוהו ונכנסה בראש העב: ש"ע סָעִיף ח
כה או שנאבד. עש"ך ודבריו צריכין ביאור הנה הר"ב ז"ל כתב בהג"ה זו הראשונה אם לא ניקב מעל"ע והודח או נאבד ולא בדק אחר ק"ד משמע וודאי דבדק וראה שלא ניקב מעל"ע שחתכו בפנים וראה שלא היה מנוקב יותר או ראה מעבר הב' שלא ניקב במעל"ע ולא עיין אחר ק"ד ואם כן נאבד היינו הביה"כ וכפל דבריו אמנם בת"ח כלל צ"ד דין ב' במה שסיים שם וכתב הרשב"א בתשובה סימן תש"ס דאם לקחו המחט משם הוה כהודח והתם בתשובת הרשב"א איירי להדיא דלא בדקו לראות אם ניקב מעל"ע כמו שאעתיק לשונו בסמוך והשווה אותן הרמ"א וכי היכי בהודח בה"מ מתיר שם ה"ה בלא בדק לראות אם לא ניקב מעל"ע יש להתיר בה"מ. דאין לומר כמ"ש התב"ש אות יו"ד דרמ"א ה"ק כמו בנמלח אסור בה"מ בב' צדדים ה"ה בלא בדק אי ניקב מב' צדדין טריפה בה"מ יע"ש דזה דוחק גדול דלמה ליה לרמ"א לתלות לא בדק אם ניקב ב' צדדין בדין הודח ונמלח בניקב מב' צדדין שזה מוזכר בתשובה רס"ו כמו שאבאר וזה מוזכר בתש"ס ואמאי לא אמר כפשוטו אם נאבד המחט ולא בדק טריפה אף בה"מ אלא וודאי מדתלה זה בזה ש"מ דהר"ב אהיתרא קמהדר כמו בהודח מצ"א כשידה לדידן בה"מ ה"ה בלא בדק אי לא ניקב מעל"ע כשירה בה"מ. ולפ"ז יהיה כוונת הר"ב כאן ג"כ כך וה"ק אם לא ניקב מעל"ע היינו באומד הדעת במשמוש היד שהבין שלא הלכה המחט יותר תו לא חיישינן שמא חזרה לאחורי' דמי החזירה ול"ד לוושט דאוכלין ומשקין החזירוהו משא"כ הכא וז"ש הר"ב ויש מקילין אם לא ניקב מעל"ע היינו ע"י אומד הדעת ומ"ש ולא בדק בחוץ אחר ק"ד הוא לאו דווקא וה"ה שלא בדק בחוץ אי ניקב מעל"ע. ויש עוד לומר מ"ש שלא ניקב מעל"ע היינו שאין ידוע אם ניקב מעל"ע ולית כאן חזרה מת"ח להגהותיו וכמ"ש באות כ"ט דהר"ב בא להשוותן לקחו המחט ללא בדק אחר ק"ד וכמו בלא בדק אחר ק"ד כשירה בה"מ ה"ה בלא בדק אחר ניקב בחוץ כשירה בה"מ עכ"פ ויהיה הפירוש או שנאבד היינו המחט נאבדה ולא יכולין להכיר מקום המחט וא"א לבדוק אי ניקב בחוץ אפ"ה כשירה והר"ב לא זו דהודח דעכ"פ יכולין לבדוק שלא ניקב מעל"ע אלא אפילו נאבד המחט (וכאלו אמר נאבדה אלא דלא דק בלישניה כמו מלת עליו) דא"א לבדוק אי ניקב מב' צדדין אפ"ה כשירה ומ"ש שכן משמע מהרש"ל בא"ט סימן ס"א שכתב שם תשובת הרשב"א תש"ס וכתב דל"ג כן ומשמע וודאי אדלא בדק אי ניקב מב' צדדין הוא דחולק ומכשיר דדוחק לומר דקאי אאם הודח דזה לא נזכר ברשב"א להדיא דטריפה היה לו להביא דברי הב"י דמפרש כן להרשב"א וכמו שאבאר: והנה אעתיק לך שלשה תשובות הרשב"א. בסימן ר"ג כתב וז"ל מחט בכרס וקודם שנבדקה אי ניקב לחוץ ניטלה ומחט דקה מאד לא ניכר מקום נקיבתה וגם א"א לבדוק אחר ק"ד שהודח אי יש לדמות לריאה. תשובה וודאי צריכה בדיקה ומה שאמרו מחט בביה"כ מצ"א כשירה בבדיקה קאמר שמא הבריא ניקב לחוץ ובהדיא מוכח בשמעתתא כן וכל שצריכה בדיקה אם לא בדק טריפה. ובסימן תש"ס עוד בזה"ל מחט בכרס ולא הספיקו לבדוק אי ניקב בחוץ וניטל המחט ואי אפשר לבדוק מפני דקות המחט ולא נודע מקומה איה גם א"א לבדוק אחר ק"ד לפי שלאחר רחיצת הכרס היה המעשה והשיב כל שצריכה בדיקה אם לא בדק טריפה. ובסימן רס"ו כתב להרב ר' יהונתן ומה דקשיא למר מעורות לבובין ל"ק לי כלל דאע"ג דאכתי מחט תחוב כל שהודח טריפה דכל שצריך בדיקה אם לא בדק אסור. וה"ה והוא הטעם בניקב מצ"א הופכין ובודקין אם ניקב מצד חוץ טרפה. ומיהו אם "עור המחט "שלם מצד חוץ כשירה אם אין ק"ד דאי איתא כיון שיש מחט למסרך בוודאי אחר שחיטה נעשה הא ניטל המחט טריפה הבדיקה שהיתה צריכה לה אין לה עכ"ל. והנה מכל מקום שהרשב"א בר"ג ותש"ס שכמעט הם לאחדים להמעיין שם בשניהם כתב דהמעשה היה לאחר רחיצת הכרס לאיזה צורך כתב כן דא"נ קודם רחיצה כיון שלקחו המחט משם וא"י אם ניקב מעל"ע גם אם היה ניכר המקום שניקב והיה מעל"ע אף קודם רחיצה היה טריפה ממ"ש בסימן רס"ו ממ"ש מר כו' הביאו הב"י והביאותיו בסמוך. אלא ע"כ דה"ק דהשואל שאל תרתי. א' שא"א לידע מקום הנקוב מפני דקות המחט. הב' לו אם היה ידעינן שלא ניקב אלא מצ"א כיון שהודח וצריך בדיקה אחר ק"ד טריפה וע"ז השיב הרשב"א דאה"נ דכל שלא בדק אחר ק"ד טריפה אפילו ידע דלא ניקב מעל"ע. וכפי הנראה דהב"י שכתב דכן משמע מתשובת הרשב"א נתכוין לתשובה סימן ר"ג והיינו שכתב וכ"מ מרשב"א שכתבתי בסמוך היינו דסי' ר"ג דתשובת הרשב"א תש"ס העתיק מקודם. אמנם כן לא ידענא דהרי הב"י לא העתיק מלין אלו דנעשה לאחר רחיצת הכרס ואי איתא הוה ליה להזכיר וע"כ שפיר תמה הש"ך באות כ"ג דמהיכן למד מהרשב"א כן דשאני הבדיקה אם לא ניקב מעל"ע וכמ"ש הרשב"א דומיא דוושט שמא הבריא לחוץ משמע מדבריו דווקא אחר נקב שלא בדק טריפה לא אחר ק"ד וכ"ת שהב"י נתכוין אסימן רס"ו וכגי' שלפנינו ומיהו אם "עור המחט "שלם מחוץ כשירה הא ניטלה המחט טריפה וסובר דה"ק אם ניקב מצ"א יבדק שלא ניקב מעל"ע ולא בדק אחר ק"ד טריפה זה וודאי לא ניתן להאמר דאי ניקב מצ"א אף שאין המחט לפנינו כ"ע מודים דכשירה דק"ד לאו במחט הוה למיסרך כיון דלא הגיע עד לחוץ וע"כ ט"ס הוא ותחת מלת "עור צ"ל "עוד ותחת מלת "שלם צ"ל "שם כמו שהוגה בב"י במלות קצרות ההיא דסימן רס"ו. הלא נודע שחיבורו עפ"י רוה"ק חיבר בלתי ספק ואיך במלות קצרות הגיה ותיקן הכל ואם כן אין ראיה כלל לא מר"ג ולא מרס"ו וכאמור. ולא עוד דמהרשב"א מבואר ההיפוך דמדכתב מפני דקותה לא נודע היה לומר רבותא אפי' עדיין שם והודח הכרס טריפה ודוחק לומר שהשואל מסופק בתרתי גם מתשובתו שהשיב דחיישינן שמא הבריא כלומר נקוב לחוץ ולא אמר נתרפא כיון דאף בבדק ולא ניקב מחוץ כל שלא בדק אחר ק"ד טריפה אלא וודאי דכשירה. ובסימן רס"ו לפי הגהות הב"י ומוכרח הוא להגיה כך אם כן אין ראיה דהרשב"א אניקב בב' צדדים קאי דהבדיקה להקל וכדאמרן. והפר"ח אות י"ט כתב דהמעיין בסימן ר"ג ורס"ו יראה דאם לא בדק אחר ק"ד טריפה עיינתי ואדרבה משמע כמ"ש. והתב"ש אות י"ג השיג ג"כ עליו יע"ש ובאות י"ד האריך עוד והנלפענ"ד כתבתי שגם הש"ך לא התיר אלא בבדק באומד הדעת שלא יצא לחוץ לדעת הת"ה ויש"ש כדכתיבנא. וראוי שתדע דזה דווקא אם המחט עדיין תחובה יש לומר שיודע להבחין באומד הדעת דמי החזירה הא כשאין המחט לפנינו ולא בדק אם לא ניקב לחוץ כ"ע מודים אף הת"ח ויש"ש דאסור אף בה"מ כמ"ש ✍. ולענין הלכה יש לפסוק כמ"ש הב"י והפר"ח אחריו אף שיודע באומד הדעת כל שלא בדק בדיקה מיוחדת שלא ניקב לחוץ טריפה בה"מ גם כן. ואחר ק"ד יש להכשיר בה"מ עכ"פ כפסק רמ"א כאן. ובאות ל"ב ול"ג יבואר מה שכפל הר"ב דבריו ויש מקילין: ודע דאם בדקו ולא ניקב מעל"ע וניטלה המחט ומפני דקותה א"א להכיר מקומה אין להתיר כ"א בה"מ לדידן דא"א בקיאין בבדיקת ק"ד כל אורך המחט מב' צדדין כ"ש לחפש בכל הכרס אם כן הוה כלא בדק אחר ק"ד ואסור באין ה"מ. ודבר זה למדתי מאדוני הרב המובהק בעל תבואת שור בסי' זה אות י"ד הלכה ה' ✍וברור הוא. הלא כל דבריו בצדק וכן הלכה: ש"ע סָעִיף ח
כו סביב המחט. עש"ך והעולה להלכה דבניקב מב' צדדין דהבדיקה לקולא היא אם כן אף שיש ק"ד בפנים דהתחיל עכ"פ מחיים טריפה מספק משא"כ כשאין ק"ד כלל ע"כ הוכחה שלאחר שחיטה וכדכתיבנא. ובניקב מעל"ע אף שרחוק כרוחב קש מבחוץ טריפה הא יותר מרוחב קש תולין במידי אחרינא. ולפ"ז החילוק הכין הוא מצ"א דווקא נגד פי המחט ממש הא סביב הנקב בחוץ בתוך רוחב קש כשירה וכ"ש אם סביב המחט באורך או בפנים דכשירה כיון שאין ריעותא בחוץ ובב' צדדין אפילו רחוק כרוחב קש טריפה הא יותר כשירה. והנה הב"ח החמיר בניקב מצ"א כל שיש ק"ד סביב הנקב ממש טריפה וזה החילוק בין מצ"א לב' צדדין דמצ"א רחוק קצת כרוחב קש כשירה וב' צדדין בתוך רוחב קש טריפה והש"ך באות י"ז הכריע כל שסביב הנקב בחוץ ממש לנקב אפ"ה כשירה כמו שיראה הרואה שם: ש"ע סָעִיף ח
כז ואם לאו. עש"ך והנה מגמרא משמע בידוע שלאחר שחיטה ניקב דוודאי היה כן והנה הב"י הביא דברי הר"מ פ"ו מה"ש הי"ב שמא דחקה לאחר שחיטה. וסבור הייתי לומר שהר"מ לשיטתיה שהיקל במקצת טריפות כמו שמבואר בסימן כ"ט או דקרוב לס"ס הוה אמנם בדפוס עם הכ"מ הגיה שם שוודאי לאחר שחיטה ועיין ב"ח וכה"ג בהגהות ב"י אות נ"ד יע"ש והנ"מ כמו שאומר אם ניקב מחוץ לפנים כמו שצייר הר"מ ז"ל ואף לדידן ממ"ג טריפה שמא ניקב אחד מאברים הפנימים מכל מקום אם לא נמצא ק"ד כלל הוה ספק טריפה דודאי הביה"כ דחק לאחר שחיטה דאין ק"ד כלל ובחוץ באתה שרואין שיש נקב בדופן נגדה ואם נאמר דשמא הוה ס"ס לאיסורא שמא אחד מאיברים ושמא ניקבה קודם שחיטה. ולהלכה קיי"ל דודאי אחר שהיטה ולא ספק וכמשמעות לשון הגמרא וכבר כתבנו מה שיש חילוק בין ספק טריפה לוודאי טריפה. וכל שיש ב' ספיקות לאיסורא הוה וודאי וכדבעינן למימר לקמן אי"ה ✍בסימן ק"י באורך: ש"ע סָעִיף ח
כח אם. עש"ך דבזה כ"ע מודים דכל שהבדיקה להקל כל שיש ריעותא אין מוציאין מחזקת איסור ואף בה"מ אסור כמבואר כאן הא מצ"א ולא בדק אחר קורט דם יש להקל בה"מ ואם לא בדק כלל אחר נקב אף באומד הדעת גם הש"ך יודה דטריפה וודאי ולא צידד להתיר אלא אם באומד הדעת ראה שלא ניקב לחוץ אמרינן מי החזירה. ולענין הלכה כבר כתבנו אף כה"ג טריפה בה"מ כל שלא בדק בחוץ אחר נקב או בפנים שחתך וראה שלא הגיע הנקב יותר. והנה מרשב"א גופא ר"ג ותש"ס וביותר מרס"ו כפי הגהות הב"י מבואר להדיא דב' צדדין ולא בדק אחר ק"ד טריפה שהבדיקה שהיתה צריכה הלכה לה וכדאמרן. ועיין בסימן ג' בהא דמים בראש ומכאן תראה כל שהספק מחיים אסור בלי בדיקה ושם אבאר אי יש לחלק דכאן הוה שכיח לאיסורא ושם הוה שקול דלא כט"ז ס"ס מ"ח ושם יבואר: ש"ע סָעִיף ח
כט כל מקום. עש"ך. הנה הרב קאי אמ"ש המחבר ב' צדדין אם לא מלחו טריפה והוסיף הרב ה"ה נאבד היינו ביה"כ או לקחו המחט כמו מלחו וע"ז תמה הש"ך פשיטא ומה בא לאשמועינן וכ"ת דלקחו המחט קצת לאחוריה דתו לא מיסרך מכל מקום נאבד ביה"כ כבר השמיענו בהג"ה א' דהוה כהודח ולמה חזר וכתב כאן לכן פי' לפי שיטתו באות כ"ה דהר"ב לא חזר כאן מת"ח ואהיתרא קמהדר דנאבד היינו המחט או לקחו קצת תו ליכא למיסרך הוא שוה למלחו וכמו במלחו יש תקנה לבדוק אם לא ניקב מעל"ע וכשירה בה"מ ה"ה נאבד וא"א לבדוק אי לא ניקב מעל"ע אפ"ה כשירה בה"מ ובתנאי שבאומד הדעת היה נראה שלא הלכה יותר. וכפי מה שפי' הש"ך באות כ"ה בת"ח דבריו כלל צ"ד אות ב' דאהיתרא מהדר ה"ה כאן. וכפי הנראה יפה פי' ממה שאני רואה הציון רשב"א תש"ס ואי איתא דאאיסורא קמהדר אמאי לא הביא רס"ו ששם מבואר יותר דאם הודח ולקחו המחט טריפה בב' צדדין אלא כמ"ש הוא ז"ל. וסבור הייתי לומר אני העני שהציון הזה הוא מש"ך אמנם עיינתי בד"מ והרואה יראה שם דקאי אניקב מצ"א והביא תשובת רשב"א סימן תש"ס. ולולי דבריו הקדושים הייתי אומר להיפך דלעיל אמר אם לא ניקב מעל"ע היינו שידוע בבירור שבדקו אח"ז והודח ונמלח או נאבד ולא סיים או לקחו המחט משום דנאבד התם אביה"כ קאי ומש"ה כשירה וכאן קאי אמ"ש המחבר ב' צדדין אם הודח וודאי טריפה דהבדיקה לקולא ע"ז כתב הר"ב דכ"מ שצריך בדיקה לקולא היינו לראות אם ניקב לחוץ ונאבד המחט או לקחו משם ומשום הכי הזכיר כאן לקחו וכאמור טריפה כמו בהודח ונמלח בב' צדדין ואאיסורא קמהדר ולא אהיתרא ושפיר מביא הא דסימן תש"ס דשם משמע וודאי הכין דכל שלא בדקו אם ניקב מעל"ע דהבדיקה לקולא טריפה וה"ה מסימן ר"נ המ"ל ראיה ולפ"ז בד"מ נמי א"ש. שוב ראיתי שרבינו המובהק בעל תב"ש אות ט"ו הרגיש קצת בזה: ש"ע סָעִיף ח
ל מאחר. עש"ך וכוונתו מבואר דאף לחפש כל אורך המחט א"א בקיאין וא"כ המסס מצ"א באין ה"מ באין ק"ד בפנים יש לכאורה להטריף דא"א בקיאין לחפש כל אורך המחט אפ"ה יש להקל באין ה"מ דאיכא ספיקי טובא שמא אין ק"ד ושמא לא הבריא ושמא הלכה כתוס' ומש"ה כתב ספיקי טובא דס"ס בחסרון ידיעה לא מהני. או יאמר כיון דבה"מ עכ"פ מכשירין וא"כ הלכה כתוס' כשיטת ר"ת א"כ אין להחמיר כלל. עוד כתב דב' צדדין בה"מ ראוי להתיר א"כ פשיטא בצ"א באין ה"מ להתיר והתב"ש אות י"ו אוסר בה"מ בב' צדדין ולכאורה ראוי לנהוג כן ומעשים בכל יום בקורקבן בניקב בב' צדדים אוסרים אף בה"מ באין ק"ד ועי' סי' מ"ט בזה אלא שאין ראיה דקורקבן עב ביותר מש"ה מטריפין כמ"ש הט"ז אות ט"ז ומשם ראיה להתיר כאן בהמסס וביה"כ בה"מ ואין ק"ד בב' צדדין: ש"ע סָעִיף ח
לא וא"צ. הש"ך הסכים לט"ז דאם ק"ד בחוץ טריפה אף שלא נתחב כלל ועמ"ש בט"ז דהצ"צ חולק והמיקל בה"מ אין לגעור בו יע"ש: ש"ע סָעִיף ח
לב ויש מקילין. הש"ך האריך להשיג על הב"ח דע"כ השגת הב"ח דמב"י והר"ב משמע דאחר ק"ד א"צ לבדוק דאי השגתו אניקב מעל"ע הא לא הזכירו המחבר והר"ב כלום. ויש לראות הא הב"ח כתב דהב"י כתב על הרא"ש ור"מ דין שאין אמת והיינו בספרו הארוך דכתב ר' דהפכה במקרה ואי איתא דצריך לראות אם לא ניקב מעל"ע אימא ר' דהפכה לראות אם ניקב ומצא ק"ד ומחר"ב וודאי קשיא דלא זכר בש"ע כ"א דא"צ לבדוק אחר ק"ד. ומיהו בת"ח כלל צ"ד דין ב' יראה שם דלהר"מ א"צ בדיקה כלל היינו אף לראות אם ניקב מעל"ע גם מ"ש שם דלסמ"ק כשר מצ"א וכפי הנראה דסמ"ק מכשיר וא"צ בדיקה אחר ק"ד וכדבעינן למימר לקמן אות ל"ג וע"כ מ"ש הר"מ והרא"ש היינו אף לניקב מעל"ע א"צ בדיקה ומ"מ היה לו להזכיר ת"ח לא הר"ב בש"ע וע"כ דעתו להשיג אף ק"ד צריך בדיקה להר"מ ורא"ש א"כ מריאה אין ראיה כלל דהתם אחר נקב בעי בדיקה כ"ה הצעת דברי הש"ך. ומ"ש הש"ך דיש לחלק בריאה דשמא יש נקב בעין לכאורה מ"ש הכא דבאומד הדעת סגי וכמ"ש הש"ך ואלו בריאה לא סגי וי"ל דהתם כח הדוחה וריאה מרחפת תמיד חיישינן שחזרה לאחוריה ותי' הב' הוא פשוט דקדמי הריאה רכין ויש לחוש כו'. ולי נראה דבריאה יש ס"ס לאיסור' שמא ניקבה לחוץ ושמא מוושט בא אף דקרובה לקנה ומש"ה אין מקילין כ"א בריאה שלימה לא בחתוכה כדאמרן. ודברי הב"ח שם בלא"ה צריך עיונא ודקדוקא דבה דמראש דבריו משמע אחר ניקב בעי בדיקה ואח"כ כתב דאחר ק"ד בעי לכתחלה בדיקה וצ"ע: ש"ע סָעִיף ח
לג ויש. עש"ך הנה הב"ח התרעם על הר"ב ז"ל דלעיל כתב ויש מקילין אם הודח וזה דעת סמ"ק בהג"ה שם כמ"ש בד"מ ות"ח שם דווקא ב' צדדים אם מלחו טריפה לא בצ"א בדיעבד ולכתחלה צריך לבדוק אחד ק"ד מצ"א לסמ"ק וע"ז פסק הר"ב דבה"מ יש לסמוך אהגהות סמ"ק כו' ומה שנרשם לעיל הרא"ש והר"מ אין לו מובן דהא דיעבד קאמר ויש מקילין ואלו כאן חזר הר"ב וכתב ויש מקילין לכתחלה שא"צ לבדוק אחר ק"ד וציין הר"מ והרא"ש ולא הזכיר סמ"ק וכדאמרן ועל זה כתב הר"ב דיש לסמוך אם הודח משמע הטעם דכדאי הם שמקילין לכתחלה עכ"פ יש לסמוך לדידן דיעבד הא לסמ"ק שמצריך תחלה בדיקה אין כדאי להתיר דיעבד לדידן אם כן הרי יש חזרה מהג"ה להג"ה גם כפל דבריו. והש"ך תי' דה"ק בזמן הזה יש ב' לריעותא א' שמא אף דיעבד מעכב וא' דאין אנו בקיאין אלא שאין כ"כ בקיאות וה"א הודח גרע דשמא ניכר קצת הק"ד וא"א בקיאין ואלו היה בקי לפנינו היה מכיר ע"כ הוצרך לסייע מר"מ ורא"ש דמקילין לכתחלה ולא די לו בהיתר סמ"ק דלעיל כ"כ לבקיאין זה תוכן דבריו. ומ"מ קשה לי הג"ה א' ובשניה סגי לדידן אמנם מ"ש וכן משמע מד"מ אות ז' ובת"ח כלל צ"ד דין ב' לא הבינותי דהתם אלא הודח קאי ואף באין ה"מ מתיר דכדאי הרא"ש והרא"מ ואח"כ כתב בהודח דכדאי בה"מ. גם מ"ש דהגהות סמ"ק מצריך לכתחלה בדיקה אחר ק"ד המעיין בד"מ יראה דהסמ"ק אף לכתחלה א"צ בדיקה ואולי לא נזכר זה בסמ"ק ועל הב"ח יש לעיין ואין בידי סמ"ק לעיין ביה כראוי. והנה יש מקום אתי לומר דכפל דבריו הוא כך דלעיל כתב דיש להקל אם לא ניקב מעל"ע היינו שבדק אחר נקב ולא אחר ק"ד וזה דעת סמ"ק הא לא בדק אחר נקב טריפה אף בה"מ וכאן דהודח ונמלח או נאבד המחט ולא בדק מעל"ע יש לסמוך אהר"מ ורא"ש דלא הזכירו כלל ק"ד מדכתב אם הפכה כו' והנה ר' דהפכה י"ל במקרה או אחר נקב וממילא ראה ק"ד או אחר ק"ד וכבר התבאר: ש"ע סָעִיף ח
לד וא"א לבדוק. הא בדק בקיאין אנו בביה"כ ובהמסס אנו חוששין לדעת רש"י באין ה"מ ובה"מ כשירה אף לדידן כמבואר לעיל ועש"ך: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לה וכן. עש"ך בשם מהרש"ל דמצ"א אין חלודה מטריף ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לו טריפה. כדלקמן סימן נ"א ש"ך והיינו מטעם שמא ניקב א' מאיברים הפנימים ואי הוה ספק או וודאי ובאיזה ענין אבאר בסי' מ"ט: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לז תולין. הש"ך הביא ב' טעמים של הרשב"א ועיקר הטעם הא' ויש לומר בצירוף הטעמים דמצוי ג"כ שיתרפא מצד חוץ שרך הוא מש"ה אמר דאוקי אחזקה ומצוי ג"כ דרך הוושט מש"ה הכשיר כאן: ש"ע סָעִיף יא
לח והו'. הש"ך חולק על יש"ש דמכשיר בקורקבן אפילו לא בדק אי ניקב מעל"ע והשיג עליו דרש"י מודה בביה"כ דלא חיישינן שמא נתרפא ואפילו הכי בדיקה בעי וה"ה כאן ואף אחר ק"ד בעינן בדיקה: ש"ע סָעִיף יא
לט ואין עליו ק"ד. דאי יש בחוץ ממ"נ טריפה או שניקב א' מאיברים הפנימים או מבפנים בא וניקב מעל"ע ש"ך ועיין מ"ש בסימן מ"ט: ש"ע סָעִיף יא
מ אם אין קורט דם. הש"ך הביא בשם הר"מ מ"ט דקורקבן שוה להמסס וביה"כ לדברי המצריכין בדיקה ואין להתיר בלא בדק אחר ק"ד אלא בה"מ: ש"ע סָעִיף יא
מא ויש מחמירין. הטעם באו"ה דחיישינן לחומרא ויש"ש כתב הטעם בפנים רחוק הוא שיתרפא ובחוץ רך הוא ומשום הכי ה"מ אסור: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
מב ולאסור. עש"ך הטעם דהוה כעין גילוי מלתא והביא תשובת מהר"מ מלובלין ודווקא בשעה שעוסק בהוצאת הפרש לא אחר כך ועיין נה"ך: ש"ע סָעִיף יב
ט״ז
סָעִיף א
א שעל היתר. פי' קיבה עשויה כמין קשת וחלב שעליה מבחוץ נקרא דאקשתא וחלב שבפנים לעיגול נקרא דאייתרא כלומר חלב במקום יתר שעל קשת ואע"ג דקי"ל בסימן ס"ד בחלב שעל היתר אסור וקי"ל חלב טמא אינו סותם היינו טעמא דסותם לפי שאמרינן בגמרא שבני א"י אוכלים אותו שעל היתר אלא שבני בבל נהגו לאיסור לכל הפחות מהני גם לבני בבל שמתיר בסתימת הנקב אבל שעל הקשת אסור באכילה לכ"ע ע"כ אינו סותם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב כרס שניקבה כו' ואין לו דבר שיסתום אותו כו'. זה לשון רמב"ם וקשה דהא מצינו שפיר סתימה ביה דהיינו אם ניקב במקום שהטחול דבוק בו והטחול סותמו כמ"ש רמב"ם גופיה בההוא פירקא וז"ל וכן כל נקב שהבשר או החלב המותר באכילה סותם אותו ה"ז מותר וא"כ גם כאן הרי בשר של הטחול סותם שפיר את הנקב וי"ל דכיון שיש קרום על הטחול שאסור משום חלב גמור במקום הדבוק כרס כמ"ש סי' ס"ד ס"י קרום שעל דד הטחול חייבים עליו כו' והיינו במקום שדבוק לכרס וכ"כ רש"ל בפרק ג"ה סי' נ"ז וז"ל שעל הדד הוא מחובר שם לכרס ולחלב גמור עכ"ל וע"כ אין סתימה לכרס שניקב דחלב טמא אין סותם ואפי' במקום הדק של טחול יש עכ"פ איסור חלב ואינו סותם כלל ועי' מה שכתבתי סי' מ"ג ס"א עוד מזה וכן נראה פשוט כיון שכת' הרמב"ם סתם אין לך דבר שיסתום משמע בכל מקום וגדולה מזה איתא בהג"ה ש"ד דטחול שניקבה אין הכרס סותם אותו: ש"ע סָעִיף ב
ג תולעים שנמצאו בכרס. פי' מונחים בפנים ואם יוצאים לחוץ ואין ידוע אם יצאו קודם שחיטה נראה דדינם כמו בריאה בסי' ל"ו סעיף ה': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד שאם יקרע כו'. כל זה מיירי שנעשה הקרע על ידי חולי אבל אם נעשה ע"י קוץ טרפה בלאו הכי במפולש אפילו בפחות מטפח שמא ניקבו המעיים כמ"ש רשב"א בתשובה סי' רפ"ז וכ"כ או"ה כלל נ"א לדידן שאין בקיאין בבדיקה. וכ"כ ד"מ סי' נ"א בנעשה ע"י קוץ: ש"ע סָעִיף ג
ה רוב עובי הבשר. זה דעת הרמב"ם ולשונו שמ"ש בגמ' בכרס החיצונה ברובא פירושו ברוב עביו והיינו אפילו אינו מפולש טריפה ותמה עליו רבינו ירוחם דא"כ לא נודע לנו אם ניקב נקב מפולש היאך דינו כיון דבגמ' לא מיירי מזה וכתב הב"י ולי נראה דמשום דסתמא תנן כו' ביאור דבריו שפשוט הוא שאם נקרע בסכין דאסור אפילו בכל שהוא במפולש מטעם שמא ניקב הכרס וכיון דהתנא לא חילק בין קרע בסכין או על ידי חולי ממילא יש לנו לומר אף בקרע של חולי הוה במשהו ואמאי אמר התנא דבעינן רוב אלא ודאי דהתנא מיירי מאינו מפולש ושם אין חילוק באמת בין חולי לסכין דבשניהם בעינן רוב ממילא במפולש טריפה בשניהם במשהו ומ"ש ב"י שניהם שיעורן שוה פירושו הן ע"י חולי הן ע"י סכין שוין הם דהיינו במפולש במשהו ובאינו מפולש ברובו זה ביאור דבריו אבל מאד מאד הם תמוהים דודאי יש חילוק בין סכין לחולי במפולש אלא שאין האיסור של סכין שייך דוקא במקום זה והלא אפילו בכל מקום שהוא נגד חלל הגוף יש חשש בניקב ע"י סכין או קוץ שמא נגע באברים פנימים ונקבה אותם ומה לו לתנא לחלק כאן בבשר החופה הכרס בין סכין לחולי דאין חומרא של סכין תלוי בכאן דוקא ותו דהא בושט יש חילוק בין קוץ לחולי כדאיתא בסי' ל"ג בש"ע והוא מדברי התוס' והרא"ש והכי קי"ל ואמאי לא נחלק כאן ג"כ ואין התנא צריך להזכיר חילוק זה דאין גריעותא דסכין מחמת עצמו אלא מחמת חשש שמא ניקב בכרס והתנא לא מיירי מזה אלא מחמת טריפות מצד עצמו והיותר קשה דלדידיה קשה טפי מ"ט זכר התנא טרפות דאינו מפולש שהוא ברוב ולא זכר טרפות דמפולש שהוא במשהו ויש בזה חידוש גדול דאסור אפי' מחמת חולי אלא ודאי שבאמת אין איסור כאן אפילו במפולש בפחות משיעור ג' גרעינין והיינו אם הוא ע"י חולי אבל ע"י קוץ או סכין חיישינן בכ"מ שהוא נגד חלל הגוף כמ"ש סי' נ"א גם הרשב"א השיג על רמב"ם כמו שהביא ב"י וס"ל דדוקא מפולש בעינן בשיעורים שזכר כאן ורש"ל הביא להלכה כמותם ומ"מ אין להקל כיון דקבעו בש"ע להלכה ומ"מ ברור הוא דגם לענין מפולש הוה דינו הכי שאין אוסר אלא בטפח וכפי שכתוב כאן לענין עובי מאחר שמפרשים אחרים פרשוהו כן לענין מפולש כנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
ו הקרע הזה בארכו כו'. בטור כתו' בלשון זה או נקרע בו קרע באורך טפח או ניטל טריפה ואח"כ כתב נקדר הבשר בעיגול או באורך אם אין בחסרון אלא כסלע כו' וכ' ב"י בשם מהר"י חביב וזה לשונו לא ידעתי כוונתו כי אם הוא באורך אין זה קדירה ושיעורו טפח אבל אם הוא בעיגול אז כשתשים חוט סביב הקדירה יהיה בחוט אורך טפח עכ"ל פי' דהסלע הוא שליש טפח וכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה ובכסף משנה כת' ע"ז ולי נראה פשוט שכשאמרו שיעורו טפח הוא בנקרע ולא חסר ונקדר היינו שחסר ולפיכך שיעורו כסלע עכ"ל ולא תיקן כלום דעיקר קושיית מהר"י חביב היתה מכח מ"ש הטור תחלה אם נקרע או ניטל כו' וניטל היינו קדירה ומכ"ש לדברי הרמב"ם כפי מה שנזכיר למטה דקשה ורש"ל תירץ דברי הטור על כוונת דברי הרמב"ם שהעתיק כאן בש"ע דהיינו שלא נקרע ולא ניטל במפולש אלא בעובי הבשר ואח"כ כת' נקדר דהיינו מפולש ואין משמעות לשון הטור כן ונלע"ד דתחלה בא הטור להורות דכאן אינו כטחול דמצינו בו ניקב בסומכיה טריפה ואפ"ה ניטל כולו כשר ע"כ כת' כאן הן אם נקרע הרוב ממנו הן אם ניטל כל אותו הכרס טריפה דאין כאן מעלה לניטל יותר מבנקרע וע"כ כת' או ניטל אחר שכתב אם נקרע כטפח לגלות דבניטל כולו קאמר וא"ל למה כתב דין זה דלא דמי לטחול דוקא כאן ולא בשאר אברים י"ל לפי שנתן כלל בסי' נ' שבכ"מ שאמרו אם ניקב במשהו טריפה ה"ה אם ניטל חוץ מטחול א"כ ה"ה כאן שאין נקיבתו במשהו יהיה דינו כטחול לענין ניטל קמ"ל דליתא וכיון שגילה לנו דניטל אינו מועיל כאן בא לתת בו שיעור אח"כ דאם נקדר וניטל הבשר משם הן בעיגול הן באורך כיון שיש חסרון שיערו כסלע כנ"ל ומ"ש בטור או ניטל בו תיבת בו הוא ט"ס ובס"א אינה ויותר נראה שהיה כתוב כולי דהיינו בסיגנון זה כו' והמעתיק טעה וכ' במקום כו' תיבת בו אך בדברי הש"ע כאן שהם דברי הרמב"ם לא מתייש' בכל מה שזכרנו שהרי כתב תחלה או שניטל וניטל היינו קדירה ומה זה שכ' בסעיף ד' או באורך הא כבר כ' דינו וצ"ל דתני והדר מפרש דמתחלה כתב דרך כלל שיש טריפו' בנקרע ובניטל ואח"כ מפרש תחלה דין שיעור הקרע עד סוף הסעיף ובסעיף ד' מפרש דין ניטל דהיינו נקדר בעיגול או באורך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז כשאין בהם שום אוכל. הטור כ' סתם אם נכנסו שם בדוחק ותמה ב"י על שלא זכר החילוק בין יש עליו אוכל או לא ורש"ל כ' הטעם מאחר שלא ידעינן כמה יהא הציפוי ע"כ החמירו דבכל גווני טריפה אפי' אם נכנסים בדוחק בלא אוכל: ש"ע סָעִיף ד
ח שאם ימתח קרע כו'. אם נקדר בעגול אתי שפיר דכל עגול שיש ברחבו טפח יש בהיקפו ג' טפחים אבל אם נקדר באורך אין זה מכוון אל חוט המקיף שיהיה טפח ולא יותר אלא דה"ק אם הוא באורך וימתח בכפל שפתו אל שפתו עד שיהיה כעיגול יהיה טפח כל שיש בו כסלע באורך כנ"ל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ט במקום חבורן. פרש"י המסס ובית הכוסות סוף הכרם שקורין פאנצ"ה עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו וסביב סביב לחיבורן כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצעו הם שופכים זה לתוך זה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומהקיבה לדקין ע"כ ומשום הכי אין פוסל נקב במקום חבורן שהרי בלאו הכי שופכים זה לזה: ש"ע סָעִיף ז
י מפולש מעל"ע. כדי להבין פלוגתא דיש אוסרין שמביא רמ"א נעתיק מחלוקתן דתנו רבנן מחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה מב' צדדין טריפה ופרש"י דוקא בבית הכוסות בעינן נקב מפולש אבל בהמסס אפילו מצד אחד שלא נראה הנקב לחוץ אין זו סתימה לפי שהדופן דק מאד והקשו התוספות עליו דהא תנן המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ טריפה ש"מ גם בהמסס בעינן מפולש ואומר ר"י דהאי לחוץ לא לגמרי לחוץ אלא לצד חוץ לאפוקי ניקבו זה לתוך זה ועוד אומר ר"י דמצינו לומ' דבהמסס אפי' מצד אחד טריפה דחיישינן שמא ניקב לחוץ וחזר והבריא כמו גבי ושט בסי' ל"ג והא דתנן דדוקא ניקב לחוץ הוא טריפה היינו שידענו שלא הבריא כגון שאכל מחט לפנינו ושחטוהו מיד עכ"ל ובשם ר"ת כתבו דבהמסס נמי בעינן מפולש כמו בכל הטריפות והא דנקט בית הכוסות דקמ"ל מצד אחד כשירה אע"ג דניקב עור אחד שלם ולא חיישינן שמא הבריא אלא גבי ושט דפעיא ביה וגמדא ליה ופעמים שחוזר המחט לתוך הושט אבל בהמסס אם הבריא לא היה חוזר לתוכו והסכימו הטור ושאר פוסקים לדעת רבינו תם וכן פסק כאן בשלחן ערוך והיש אוסרין של רמ"א הוא רש"י והסכימו כן תרומת הדשן ואו"ה וע"כ פסק רמ"א דאזלינן לקולא במקום הפסד מרובה: ש"ע סָעִיף ז
יא בהמסס אפילו בלא נקב מפולש. נראה דכיון דלטעם דרש"י משום שאין כאן סתימה כמו שזכרתי בסמוך בשמו שייך דין זה אפילו באנו רואין שהנקב נעשה על ידי חולי ולא שלט החולי רק עד שמגיע הנקב ותו לא אפ"ה טריפה כיון שאין כאן סתימה אבל לפי מ"ש התוספות לדעת רש"י דהטעם שמא ניקב והבריא יש חילוק דאם נעשה הנקב ע"י מחט או קוץ אז דוקא חיישינן שמא ניקב כולו והבריא ואפילו אם אין המחט לפנינו אבל אם ניכר בהדיא שנעשה ע"י חולי ולא שלט החולי רק במקצת כשר והוא דומה למ"ש התוס' שאם אכל מחט בפנינו ושחטוהו מיד ולא נקב לחוץ דכשר ונראה דהכי קי"ל דהא גם ושט מכשירין ברואין שלא שלט החולי רק במקצת כמ"ש סי' ל"ג וע"כ אפי' בלא הפסד מרובה מותר בזה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב הופכין אותו ובודקין כו'. זה לשון הטור דמשמע שהבדיקה היא חיוב אפילו בניקב מצד אחד לחוד ורמ"א הביא בסמוך יש מקילין בניקבה מצד אחד א"צ לבדוק כו' והיינו הרמב"ם והרא"ש כמ"ש ב"י לדעתם וכן בד"מ ואני אומר תחלה שנלע"ד מוכח מן הגמרא דצריך בדיקה דאיתא שם אמר רב ספרא לאביי חזי מר האי צורבא מרבנן דאתי ממערבא ואמר מעשה בא לפני רבי במחט שנמצא בבית הכוסות מצד אחד ואמר טריפה שלח ליה ולא אתי לגביה אזיל אביי לגביה וא"ל אימא לי גופיה דעובדא היכא הוה א"ל בא לפני רבי מחט בעובי בית הכוסות מצד אחד והפכה רבי ומצא עליה קורט דם וטרפה ואמר אם אין שם מכה יוצא לחוץ דם זה מנין ואמר אביי שבחנם טרח לילך לו שאין כאן חידוש דמתניתין היא המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ ואם איתא דאין חיוב לבדיקה בנמצא מצד אחד למה אמר שאין כאן חידוש הרי השמיענו חידוש גדול שחיוב הוא להפוך ולבדוק כמו שעשה רבי דאל"כ למה הפכה רבי אלא ע"כ דדבר זה פשוט לאביי כיון דלמתניתין טריפה בניקבה לחוץ וכל שיצאה מצד אחד ודאי חיוב עלינו לראות אם יש קורט דם דאז ודאי ניקב גם השני כמו בכל ספק טריפות שאנו רואין בהם ריעותא וכמו שאמרו במשנה נפלה לאור ונחמרו מעיה דטריפה ולא קתני דצריכ' בדיקה ובאמת צריך בדיקה כדאיתא סימן נ"ב וכן במקומות רבים במקום שיש ריעותא וכמו שאמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ז) לענין בדיקת סכין פשיטא כיון דניקב טרפה בעיא בדיקה והיינו ודאי כיון שסכין מצוי לפגום הוה כאילו ריעותא לפנינו ונ"ל דמהטעם זה יהיה מוכח שגם הרמב"ם הכי ס"ל שהרי הוכחת ב"י מהרמב"ם דס"ל א"צ בדיקה מצד א' הוא כיון שלא הזכיר רק הטריפות ולא הזכיר בדיק' מצד אחד ובמה שאמרנו לאביי שלמד ממתני' הוה ממש כן ברמב"ם שלא הוצרך להזכיר הבדיקה כיון שיש לפנינו בניקב מב' צדדין דטרפה ודאי חוששין לו בניקב מצד א' וצריכה בדיקה אחריו והרא"ש כתב אם הפכה ובדקה כו' למד ב"י וד"מ מלשון זה שאין הבדיקה חיוב ותמהני שהרי גם הטור כתב לשון זה ברמזים כמו הרא"ש ואפ"ה כתב כאן הופכין אותו כו' דמשמע שהבדיקה חיובית אלא פשוט דלשון אם קאי על נמצא עליו דם וה"ק אם כשהפכה מצא עליו דם כו' דוגמא לזה פירש הרא"ש עצמו על מה שאמרו בידוע שנפלה לאור ונחמרו מעיה דה"ק בידוע שכשנפלה לאור נחמרו מעיה כו' וה"נ דכוותיה נמצא דהבדיקה חיוב לכ"ע לפי מה שכתבתי וכ"פ רש"ל להלכה וכן מו"ח ז"ל ולפי מ"ש דלמד אביי מדתנן שניקב מב' צדדין טריפה ש"מ בדניקב מצד אחד חייב לבדוק כיון דיש ספק טריפות לפנינו מבואר עוד דכל שנמלח הבשר או נאבד המחט וא"א לבדוק דטריפה מכח ספק דהא א"א לומר שיש חילוק בזה בין ניקב מצד א' לב' צדדין דא"כ הדרא קושיין לדוכתא למה אמר אביי שאין חידוש במעשה דרבי שמא יש חידוש דסד"א דאין צריך בדיקה בניקב מצד א' כשם שהוא קיל לענין אם א"א לבדוק הכי נמי קיל שא"צ לבדוק ע"כ קמ"ל דיש חיוב לבדוק אלא פשוט שאין קיל בנמצא מצד אחד הן לענין חיוב הבדיקה הן אם לא אפשר לבדוק דטריפה אלא דרמ"א כתב בסמוך דיש להקל בנמצא מצד אחד וא"א לבדוק וכ"כ רש"ל ולעד"נ כמו שכתבתי וכפסק הש"ע ע"פ תשובת הרשב"א סי' תש"ס שכתב כל מקום שצריך בדיקה טריפה אם א"א לבדוק וכמו שהביא רמ"א גופי' בסמוך שלכן יש להחמיר גם בזה ולא כמו שמקיל רמ"א בהפסד מרובה ב' פעמים בסי' זה: ש"ע סָעִיף ח
יג סביב המחט. וכ"ש עליה בזה תירץ ב"י מה דקשה לו מה יש חילוק בין צד א' לב' צדדין דבשניהם אם יש דם טריפה ובלא דם כשר וניחא ליה דבצד א' אין טריפות אלא בדם נגד המחט ממש ובניקב מב' צדדין טריפה אפילו אם הדם סביב המחט ולי נראה לחלק דמצד א' אין טריפות כשנמצא דם בפנים דאע"פ שיש דם לפנינו ומוכח דנעשה מחיים מ"מ הרי לא ניקב רק עור אחד ע"כ דוקא אם נמצא הדם בחוץ טריפה דמוכח דניקב גם השני אבל מב' צדדין יש טריפות אפילו אם נמצא הדם מבפנים דבזה מוכח דנעשה מחיים: ש"ע סָעִיף ח
יד הנמצאים בהמסס כו'. נראה דאם יש קורט דם בחוץ דטריפה כמ"ש רמ"א סי' ל"ג בושט וכן משמע מדאמר כאן וא"צ בדיקה משמע דעכ"פ יש איסור בנמצא קורט דם בחוץ וה"ה מכה ועיין מה שכתבתי סימן מ"ט סעיף ג': ש"ע סָעִיף ח
טו ויש לסמוך עלייהו אם הוא הפסד מרובה וא"א לבדוק כו'. תמוה לי מה חידש בזה הא כתב כבר לעיל דבר זה ונראה דלא כתבו כאן אלא לתרץ למה יש להקל בנאבד המחט או נמלח והודח הבשר הא כתב בסמוך תחלת הג"ה זו כל מקום שצריך בדיקה כו' טריפה ע"כ כתב דבניקב מצד אחד הבדיקה עצמה אינה חיובית לי"א ע"כ כשר בא"א לבדוק וכך הם דבריו בד"מ אבל כבר נתברר לעיל שהבדיקה חיובית וא"כ אסור בכל גווני שא"א לו לבדוק דספק טריפות יש כאן: בהג"ה ש"ד סימן צ"ב ואו"ה כלל נ"א כתבו דאם נמצא מחט בדופן בית הכוסות באורך שאין יכולים להבין באיזה צד פונה הקופה טרפה כיון דחללו רחב דאי דרך הושט עייל על הפרש מיבעי לי' לאשתכוחי אלא ודאי נקיב ואתי עכ"ל הביא זה רש"ל פא"ט סימן ס"א וכתב ע"ז הך באורך פירושו שהמחט מונח בדופן בית הכוסות על ארכו של מחט ודברים של טעם הם ואין להקל אפילו מצד אחד ומבפנים ע"כ ולפ"ז אין היתר במצד א' אלא כשהמחט מונח בחלל בית הכוסות דוקא כדרך המאכל לא תחוב באורך הדופן גם בד"מ סימן מ"ו הביא הג"ה זאת ולא ידעתי למה לא הביאה בש"ע: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יא
טז תולין להקל. כיון שע"כ היה נקב בצד החוץ או בפנים ונסתם אותו הנקב תולין לומר שבא מבפנים כיון שדרכו לבוא מן הושט ועוד העמידנו על חזקת כשרות שהיה לו כ"כ ב"י בשם הרשב"א: ש"ע סָעִיף יא
יז ויש מחמירין ואוסרין אפי' בכה"ג כו'. הטעם דאנו חוששין שמא בא המחט מבחוץ ונקב שאר איברים ואם נראה שבא מבפנים לחוץ וניקב כולו ואין שם קורט דם כלל כתב בד"מ דטריפה דלא בעינן קורט דם אלא בהמסס ובית הכוסות שעורן דק אפשר לומר דאחר שחיטה ניקב דבר מועט כזו אבל בשר קורקבן הוא עב אין אומרים שמא ניקב בשעה מועטת כזו ולא תלינן לומר דילמא ניקב מחיים כל הבשר חוץ ממיעוט ואותו מיעוט ניקב בתר שחיטה הא לא אמרינן דהואיל וע"כ צ"ל שניקב רובו מחיים תלינן גם המיעוט אחר הרוב כן משמע מלשון הטור דדוקא לענין ניקב בפנים ולא בחוץ דין קורקבן כהמסס ובית הכוסות אבל בהא דניקב כולו לענין קורט דם אינן שוין ע"כ וכן המנהג בכל יום להטריף בניקב מב' צדדים אע"פ שאין קורט דם מבחוץ ותמהתי על מו"ח ז"ל שכתב בס"ס מ"ט שאף לענין קורט דם בניקב מב' צדדין הוה קורקבן כמו בהמסס ובית הכוסות וכתב שפשוט הוא ולא ראה דברי ד"מ אלו: ש"ע סָעִיף יא
יח אם לא בהפסד מרובה. הא דהכריע להקל היינו משום שמסתבר טפי שבא מבפנים דרך הושט שכן דרך הבליעה דרך שם כמ"ש הרשב"א הבאתיו בתחלת סעיף זה ואע"פ שכתב שם עוד טעם אחר דהעמידנו על חזקת כשרות נראה שאין אותו טעם מספיק להתיר לחוד) דא"כ קשה ממ"ש רשב"א עצמו העתיקו רמ"א סעיף ח' דכל מקום שצריך בדיקה ונאבד או לקחו המחט דאסור ולא אמרינן העמידנו על חזקתו אלא ודאי דלא כתב כאן כן אלא בצירוף טעם הראשון ונ"מ מזה בכל ענין שיש ספק אם ניקב הקורקבן גם מצד חוץ וא"א לבדקו כגון שנאבד אחר שנמצא בו מחט או שנחתך באופן שא"א לבדקו יש לאסור מספק מטעם הנזכר כיון שצריך בדיקה וא"א לבדוק ואע"פ שבתשובת ר"מ מינץ סי' ס"ו משמע שדעתו נוטה להקל בענין כזה מטעם נשחטה הותרה לא נלע"ד לסמוך ע"ז וכ"כ אחי מהר"י ז"ל בתשובה בענין שתינוק הרגיש בפיו בשעת אכילתו שיש מחט בקורקבן וצעק וראו במקום נשיכת השן בקורקבן יצא המחט משם חלק ממנו ואסר הכל אפילו התערובות מטעם שהתרנגולת חתיכה הראויה להתכבד אפילו היא כחושה והדין עמו שאע"פ שהטריפות הוא ספק בכאן מ"מ לא מועיל מה שחתיכה הראויה להתכבד היא דרבנן לא הוה ספיקא דרבנן כמו שכתבתי בשם או"ה ר"ס ק' וכן מבואר בהג"ה ש"ד ואו"ה בשם מהר"ם במחט שנמצא בקורקבן שזכר רמ"א כאן בשם יש מחמירין דאסר כל התערובות ואע"פ דהכריע רמ"א דלא כיש מחמירין מ"מ בספק זה שאין בו טעם להיתר יותר מלאיסור ודאי הכי קיי"ל דגם התערובות אסור כל שהאיסור חתיכה הראויה להתכבד : ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יט קטן שנמצא מחט כו'. דבר פשוט הוא שאין העובד כוכבים נאמן כלל בזה דקטן עדיף מעובד כוכבים כדאיתא בח"מ סי' ל"ה סעיף ז' דקטן והגדיל עדיף מעובד כוכבים שנתגייר והנה ראיתי בתשובה למהר"מ מלובלין סי' ס"ו בעובד כוכבים שעשה מלאכה אצל ישראל בהפשטת הבהמה והוצאת המעיים ובא לישראל ומסמר בידו ואמר לו ראה מסמר זה של ברזל שמצאתי ותחוב בכרס הבהמה וא"ל היהודי היכן היה תחוב והראה לו המקום שהיה תחוב בפנים בכרס שעשוי כמין קליפות בענין שלא היתה הבהמה נטרפ' אם היה כך ופסק דאין לסמוך על דבריו להתיר אלא לאסור דכיון דאם בא הישראל קודם שהוציא העובד כוכבים המחט היתה צריכה בדיקה אם ניקבה המחט לחוץ והואיל ועתה א"א לבדוק אסורה מספק והאריך שם בענין שיש להחמיר בספק כל שלא נבדק ולא אאמין שיצא פסק זה מפי הגאון דודאי אין כאן חשש טריפות דאם אין אתה מאמין לו במקום תחיבת המסמר אף לא תאמין לו במציאת המחט לגמרי דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאיתא במשנה פרק ו' דדמאי המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הם חייב לעשר (פירוש שדמאי הוא) מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר פירוש כי היכי דמהימנינן ליה במה שאמר של א"י הם ה"נ נאמין ליה במ"ש מעושרין הם וה"נ ממש כן הוא וגדולה מזה נ"ל דאפי' אם אין העובדי כוכבים מראה מקום התחיבה כגון שא"א לו להראות אין לאסור בשום פנים בזה דאפי' בקטן אמרינן כאן דאין נאמן לאסור אם לא שהוא חריף ויודע לכוין הענין וכ"כ לקמן סי' קכ"ז מכ"ש עובדי כוכבים דאינו נאמן לאסור כלל ואפי' בישראל גדול אמרינן שם דאינו נאמן אלא א"כ שהוא בידו ובפעם הראשון כדאיתא שם אז יש נאמנות לישראל אבל עובד כוכבים לא נכנס לגדר זה כלל אלא שאפשר לומר דאי מהימן ליה העובד כוכבים שאומר שמצא מחט בכרס קצתה בתוך דופן הכרס מבפנים שאפשר שהיה ניקב גם נקב מפולש אלא שהעובד כוכבים לא ידע לדקדק אחר זה אז יש לאסור מספק וראייה לזה מהא דכתב בית יוסף בסי' ט"ז בשם הרשב"א בענין אותו ואת בנו דיש לאסור אם העובד כוכבים מהימן ליה ה"נ כן הוא וכנ"ל גם לענין אם הכלי בן יומו כמ"ש בסימן קכ"ג סעיף י"ו והיינו במסיח לפי תומו דוקא אבל אם אמר העובד כוכבים שמצאה תחוב לאורך המסמר בתוך הקמטים של המסס שקורין הוי"ב שהוא כמין חדרים קטנים באופן שאין חוד של מחט מול עובי הדופן אין לאסור אפי' מהימן ליה העובד כוכבים ואפילו אם ישראל היה אומר שמצא כן ואין הכרס לפנינו לא נאסר מספק דאפי' למאי דכתבתי לעיל לאסור בלא בדיקה אם ניקב מצד אחד היינו בענין שהמחט נכנס ראשה לתוך עובי הדופן דיש חשש שמא הלך עוד וניקב משא"כ במונחת לאורך תוך עורות החדרים קטנים מבפנים אין חשש טריפות אלא אם יש הכרס לפנינו לכתחלה יבדוק במקום שאפשר ובמקום שא"א אין לאסור מספק בזה כנלע"ד ברור ונכון. עוד ראיתי בתשובה הנ"ל שהקשה על הגהת רמ"א בסי' נ' דלא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעותא לאחר שחיטה דלא יצאת מחזקתה מחיים וכתב בד"מ דכן משמע בתוס' פ' ד' אחין ובאמת לא משמע כן שהרי הקשו אמאי חוששין לספק דרוסה ולא אמרינן נשחטה הותרה מ"ש מההיא גבי זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה דמותרת צרת ערוה לשוק מטעם דהעמד אשה זו על חזקתה שהיתה צרת ערוה מקודם לכן אפילו השתא דמת בעלה וה"נ נימא השתא דנשחטה הותרה אפילו מספק דרוסה שנולד בחיים וי"ל דשאני הכא דדרוסה שכיח כו' וכ"כ בפא"ט גבי ישב לה קוץ בושט אלמא אי לאו דשכיח הייתי אומר דמוקמינן לה אחזקת היתר אפילו אם נעשה הריעותא מחיים בודאי שלא כדברי רמ"א ע"כ ואין כאן קושיא כל עיקר שהרי רמ"א לא כתב דבריו אלא אמידי שנולד בו ריעותא שצריך בדיקה וכיון שצריך בדיקה ודאי שכיח בו הטריפות והוה כמו ספק דרוסה שזכרו התוס' ובזה ודאי נשאר בחזקת איסור מחיים: ש"ע סָעִיף יב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א שעל היתר. עט"ז ומדבריו משמע כל שבפנים לעוגל הוה דאייתרא וסותם אמנם הב"י בסימן ס"ד כתב דהר"מ חולק על רש"י ומרדכי עיין פ"ז ממ"א ה"ו כתב וחוט משוך כמו יתר אלמא דלאו כל חלב מבפנים סותם ועיין ש"ך סי' ס"ד אות י"ג הביא דברי רש"י והרא"ם וכה"ג בהגהות הב"י אות א' והתב"ש אות א' כתבו דהמורה צריך ליזהר ולעיין אם אותו החלב סותם לכ"ע עכ"ל ולפ"ז נפל האי היתרא בבירא דמאן הוא היודע היום איזה חוט היתר המשוך וצ"ע: ודע דבגמרא נ' א' איכא תרתי לישני ורש"י ורא"ש פסקו כל"ק דאקשתא כ"ע ל"פ דאסור ודאייתרא פליגי והלכה כל"ק וכבני בבל דאסור וסותם כדר"נ דאמר אינהו מיכל אכלי ולדידן לא סתים בתמיה. אמנם מרש"י נראה דבני בבל וא"י בדאורייתא פליגי באייתרא דבני בבל כר"י כמ"ש רש"י שם להדיא ומשום הכי פסק כל"ק לחומרא בשל תורה יע"ש הרי דאייתרא ספיקא דאורייתא משוי לה אבל הרא"ש כתב ע"ז נהי מדאורייתא שרי כר' עקיבא (למאי דאפיך) מכל מקום מדרבנן אסור ועיין סימן ס"ד סי"ד חלב הקיבה דאייתרא ממנהגא אסור והרב הגיה דמדינא אסור ונרשם רש"י והרא"ש ולא הבינותי אם ר"ל מן התורה איך הרכיב רש"י ורא"ש וע"כ נראה דרא"ש סובר דהוה מדרבנן אלא דלהמחבר ליכא ביה כ"א מנהגא בעלמא דסובר כהר"מ דל"ב עיקר ומשום הכי כתב רמ"א דל"ק עיקר ומדרבנן כבני בבל וכ"ת בדרבנן הלך אחר המיקל די"ל דע"כ הלכה כל"ק דר"נ דאמר מיסתם לא סתים היינו בתמיה דלא כתו' ואם כן הי סתים והי לא סתים וכיון שכן בהכרח כל"ק. אמנם הר"מ דפסק בפ"ז מהלכות מ"א כל"ב לאו החלט גמור הוא דבסימן ס"ד כתב הב"י דכל"ק פסק כבני א"י דשרי וכ"כ המ"מ בפ"ז שם. ולפ"ז הר"מ שפסק בפ"ו מה"ש הי"א כרס אין לו דבר שיסתום אותו שהרי חלב שעליו טמא י"ל א' משני פנים או דלשיטתיה דפוסק כל"ב ואפילו הכי דאקשתא אין סותם דר"נ בניחותא אמר כפירוש התוס' חולין נ' וה"ה חלב שתחת הפריסה אף שרבינו יואל התירו ור"א אוסר והלכה כר"א אין סותם או דשאני חלב הפריסה דיש בו ספק תורה לא שייך אינהו מיכל אכלי והר"מ כל"ק ובאמור והר"ב שלא הגיה כאן כרס שניקב סותם החלב דהא לדידן ההיא דר"נ בלשון בתמיה מתפרש ש"מ דמפרש דהר"מ נמי כל"ק אלא דשאני חלב הפריסה דיש בו איסור תורה מה שאין כן דאייתרא דלא הוה אלא דרבנן ועיין יש"ש פא"ט סימן נ"ד הביא הא דרבינו יואל וכתב דבר חמצא הוה דרבנן משא"כ זה. ואם כן בההיא דריש מעיא בעי גרירה כמ"ש ש"א והסכים עמו הפר"ח בקו"א לא ידענא על מה התירו ועיין תב"ש סימן מ"ו מ"ש דרשב"א בתשובה סימן רנ"ג לל"ב איירי לא ידענא דהא כתב הרשב"א דאייתרא שבני א"י נוהגין היתר הרי כל"ק וכתב דכל חלב לרבות כו' הרי משמע מן התורה פליגי ומיהו לדידן דאייתרא מדרבנן אסור וכ"כ הלבוש בסימן ס"ד סי"ד חלב דאייתרא אסור מדרבנן ואין להקל בו הרי כמ"ש יע"ש ועיין בל"י אות ד'. ומעתה תדע שכרס שניקב וחלב סותם הוה רק ספק טריפה דשמא כר"י שהתירו ומיהו אם החלב ניקב הקרום וודאי אסור עיין סימן ס"ד ומיהו הא וודאי דאקשתא אין לעשות ממנו ספק דרוב הפוסקים כל"ק דאקשתא אסור לכ"ע יע"ש✍נ"ל: כתב הפר"ח בקו"א בשם ש"א מחט בקיבה ולא מעל"ע ויבלת כנגדה ושומן עליו כשר ופשוט הוא דהיינו דאייתרא ומינה אי לאו שומן הוה יבלת סי' דניקב מעל"ע וכל כיוצא בזה דיש הוכחה דניקב מעל"ע טרפה ועסי' מ"ט: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב כרס שניקב. עט"ז אפילו בקולשיה שאין איסור החלב שם אלא מדרבנן אפ"ה אין סותם מדרבנן ובמקום הגס אין סותם מספיקא מ"ה ומ"ש דגדולה מזו שאין כרם סותם לטחול לא ידענא מה גדולה הוא ועוד דכאן משמע הטעם דחלב טמא הוא ואין סותם ואלו בסימן מ"ג כתב הטעם דכל דבר שצריך שיעור כמו טחול ד"ז לא מהני סתימה וכבר כתבנו מזה שם: ש"ע סָעִיף ב
ג תולעים. עט"ז דעתו להקל אף במצא הכרס נקוב דתלינן לאחר שחיטה פירשו כמו בריאה לבד במוח חיישינן. ולפ"ז הא דכתב רמ"א דתולין דאכלה הבהמה או מהפרש הם גדילים היינו דא"צ לבדוק כלל בכרס אי יש שם נקב או לאו משא"כ אי מצא נקוב הכרס צריך בדיקה אי התולע רחוק מהחור או לאו עס"י ל"ז ודעת הש"ך להקל והפר"ח ודעת הב"ח ותב"ש להחמיר ועמ"ש לעיל בסי' ל"ז ובש"ך שם אות י"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד שאם יקרע. כתב הט"ז ע"י חולי דוקא בעינן טפח או רובו אבל ע"י קוץ במשהו טריפה שמא ניקב א' מאברים הפנימים ומ"ש לדידן שא"א בקיאין לא הבינותי דאפילו מדינא דגמרא לא היו בקיאין בקוץ לבדוק כל החלל: ש"ע סָעִיף ג
ה רוב. עט"ז ולשונו צ"ע דכתב מ"ש ברובו היינו רוב עוביו זה לא מצינו שיאמר כן דא"כ איך שייך לחלק הגדולה ברובה ומה חילוק יש בין גדולה לקטנה וודאי ברובה היינו רוב אורך או רוחב ומה שהזקיקו להר"מ לומר כן או כמ"ש הרשב"א בתה"א דא"כ הוה מהפסוקים לא מקרועים או כמ"ש הב"י. גם מ"ש בדברי הב"י השיג בנה"ך ופר"ח דהב"י ה"ק דאין חילוק היינו בין ע"י חולי או קוץ באין מפולש ברוב עובי ובמפולש וודאי יש חילוק בסכין בכ"ש מספק טריפה שמא ניקב א' מאברים פנימים ובחולי בעינן רובו אף במפולש וכן פי' בהדיא הכ"מ בפ"ט מה"ש ה"ה ולענין דינא העלו כולם דברוב עובי הבשר יש להחמיר ומפולש יש חילוק ע"י חולי ברוב אורך או רוחב וע"י קוץ טריפה בכ"ש ולא מהני בדיקה. ועתב"ש אות ה' תמה על הב"י דהא הר"מ בפי"א מה"ש סובר דקוץ מהני ליה בדיקה וא"כ שפיר אמר התנא ברובא לא מהני בדיקה ובאמת צ"ע: כתב הב"ח טעם כרס החיצונה דסוף הפנימי לנקוב הלכך אי העור שלם מבחוץ רק הבשר נקרע לב' מנגיחות השורים כשירה יע"ש הביאו ג"כ הכה"ג בהגהות ב"י אות י"ט והדמש"א כתב דבעינן קצת בשר קיים לצד העור יע"ש ומ"מ לא ידענא מהיכן למד דין זה דכרס החיצונה משום פנימי ועיין ריש א"ט ועיין פר"ח: ש"ע סָעִיף ג
ו הקרע. הט"ז האריך ותוכן כוונתו דאיך כתב ניטל הוה שיעורו טפח או רובו הא בניטל שיעורו כסלע אי מעגלת ליה ורש"ל תי' דבאין מפולש אף בחסרון בעינן טפח או רובו ודחה זה והכ"מ תי' בניטל ביש חסרון אה"נ דמצטרף לשליש טפח והקשה דמ"מ איך כתב תחלה ניטל כיון שאין שיעורו שוה ותי' דניטל ה"ק דניטל כולו דל"ת כמו טחול ניטל יש לו קולא וז"ש הטור נקרע באורך טפח או ניטל ולא כתב נקרע או ניטל באורך טפח ובש"ע כתב שניהם נקרע או ניטל ואח"כ כתב באורך טפח ע"כ תני והדר מפרש ואף ברוב עובי אם כסלע הוה טריפה לדידיה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז שאין. הט"ז בשם רש"ל כתב דא"א בקיאין לשער עם האוכל או בלא אוכל ע"כ החמיר לשער בלא אוכל תלת קשייתא הוה טריפה: ש"ע סָעִיף ד
ח שאם ימתח. עט"ז ופירושו אף ברצועה ארוכה יהיה חוט המקיף יותר מטפח מ"מ בעינן אי מעגלת ליה יהיה שליש טפח וחוט המקיף טפח טריפה וזה פי' התו' שם דסלע שליש טפח וכל שיש כו' ולרש"י סלע ב' שלישי טפח שאם ימתח היינו בכפל יע"ש. ודע דבקטנה ברובה כתב הפ"ת אות ו' ששיעורו אם נקדר שחוט המקיף יהיה רובה טריפה והתב"ש אות ה' כתב דבקטנה לא מצטרף לרובה מידי דהוה אגרגרת אם נקדר אין מצטרפין לרובא ולא ידענא דהתם מה חזית דחשבת לרוחב חשוב לאורך מה שאין כן כאן בין אורך ורוחב ברובה אם כן יש לשער כן עט"ז בסימן ל"ד אות ג' ומיהו אם נקדר שאם תמתח בכפל גם התב"ש יודה ולדינא יש להחמיר כפ"ת✍: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ט במקום חבורן. עיין ט"ז הנה המאכל נכנס מוושט לכרס ומכרס לביה"כ (הוא סוף הכרס) ומביה"כ להמסס ומהמסס לקיבה ומקיבה לדקין. וראוי שתדע דהב"ח סובר דהמסס וביה"כ שניקבו זה לזה דכשירה היינו במקום חיבורן שאין להם אלא עור א' מפסיק באמצע הא במקום שיש לזה עור בפ"ע ולזה עור בפ"ע אף שהן דבוקים שומן שביניהם חלב טמא הוא ואין סותם והביא ראיה מתוס' נ' ב' ד"ה מחט ולפי דבריו במקום שיש דופן לזה ודופן לזה טריפה וא"כ דברי הראב"ן שהביא הפר"ח אות י"ב והרע"ב בפי' המשניות משמיעים בהדיא אף שיש דופן לזה ולזה אפ"ה כשירה והתב"ש אות י"א הרגיש בזה קצת. אמנם רש"י בריש א"ט ד"ה שניקבו כתב דווקא שהנקב נראה מבחוץ הא במקום חיבורן כשירה משמע בכ"מ חיבורן כשרה ואלו מתוס' משמע עכ"פ דווקא במקום שאין שומן ביניהם אף שיש דופן לכ"א כשירה הא במקום שחלב טמא מפריד ביניהם אף שניקבו זה לתוך זה טריפה. ולהב"ח א"ש לשון הש"ע שכתב אפילו הנקב מפולש מזה לזה ר"ל ל"מ באם ניקב מקצת הדופן כשירה אלא אפילו כל הדופן כשירה ואלו להפר"ח ושאר פוסקים קשה מה אפילו הא יותר מסתבר להכשיר כשהוא מפולש מאינו מפולש וניקב עור א' דה"א דהרעי יוצא מבין ב' העורות וזה דקשיא ליה להפר"ח אות י"ב יע"ש ותב"ש אות י"א רצה ליישב זה והמעיין יראה דקושית הפר"ח כדכתיבנא. ולדינא יראה אם ניקבו במקום שאין שומן מפריד ביניהם כשירה✍: ש"ע סָעִיף ז
י מפולש. עט"ז והוא מבואר דמרש"י משמע אפילו ע"י חולי טרפה בהמסס וה"ה ביה"כ עור וחצי דאין חצי עור דק מגין ולפ"ז הא דאמר ביה"כ מב' צדדין היינו עור וחצי אמנם זה פי' בבמה מדליקין ואלו בשאר מקומות משמע הטעם דחיישינן שמא הבריא ונתרפא והוא שיטת ר"י ור"ת חולק ואמר דשאני וושט מביה"כ והמסס וכבר נתבאר בסימן ל"ג ועיין מ"ש בש"ך ועיין תוס' חולין נ' ב' ד"ה מחט שכתבו ואגב דנקיט מצ"א נקיט משני צדדין דלכאורה אין לו מובן ולרש"י א"ש דנקיט משני צדדין דווקא הא עור וחצי כשירה דלא חיישינן שמא הבריא לרש"י כ"א דופן דק דמעט שתתפש המחט עוברת מעל"ע משא"כ היכא דיש לה לילך מהלך מה לא חיישינן ולתוס' הוקשה זה ותי' איידי וראיתי לת"ה סימן קס"ה כתב דתנא איירי ולא אמר משום היא גופא דווקא לחוץ אלא הא מילתא דפשיטא יע"ש ולא הבינותי דכפי הנראה לר"ת קאמר לה ושפיר הוקשה לר"ת אמאי לא אשמעינן רבותא בהמסס דווקא מעל"ע דהוה רבותא טפי אלא דעיקר חידושא מצ"א ומב' איידי יע"ש. והנה לדינא פסק רמ"א באין ה"מ טריפה והיינו ע"י קוץ כמ"ש הט"ז באות י"א ובה"מ כשירה וע"י חולי אפילו בלא ה"מ כשירה ומיהו כל זה בהמסס ולזה כוון רמ"א וי"א בהמסס הא ביה"כ אפילו עור וחצי יודה רש"י דכשירה לפי הטעם דחיישינן שמא הבריא נתרפא וכן אם שחטוהו מיד שבלעה מחט דליכא למיחש שמא הבריא נתרפא אף לרש"י כשירה בלא ה"מ כמ"ש התוס' בבמה מדליקין וכן בקורקבן וכל מקום שדופן עב אפילו לא נשאר כ"א מעט שלא ניקב לא חיישינן כמ"ש התה"ד סימן קס"ה כיון שיש להמחט לילך מהלך רב לא חיישינן הביאו הש"ך אות כ"ב וכ"ז פשוט וכן הלכה כאמור: ש"ע סָעִיף ז
יא בהמסס. עט"ז דע"י חולי כשר אפילו שלא בה"מ דבזה לא קי"ל כרש"י דאין חצי עור מגין דבכולהו נקובי מפולש בעינן דווקא וכבר התבאר באות יו"ד: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב הופכין. עט"ז ועיין נה"ך שכתב עליו דדבריו תמוהין דהא ר' במקרה הפכה יע"ש וח"ו לחשוד למאורן של ישראל לומר שכותב בלי השגחה. ואין לומר דהט"ז סובר דהפכה וודאי לא במקרה דמה"ת היה לרבי לעשות כן להפסיד ממון ישראל בחנם כיון דאין הבדיקה חיובית כמ"ש התב"ש אות י"ג אלא דרבי הפכה לראות אם לא ניקב מעל"ע וממילא ראה ק"ד ואם כן אכתי השמיענו ההיא צורבא מרבנן דבעי לראות עכ"פ אם לא ניקב מעל"ע זה אינו. גם אין לומר דההיא צורבא מרבנן דהאריך ואמר והפכה ר' ולא אמר מצ"א היה ומצא ק"ד אלא סובר באמת דבעי בדיקה וטעה ההוא צורבא מרבנן דא"כ איך אמר אביי דבחנם טרח ליה והא חידוש השמיענו לפ"ד דבעי בדיקה והכי היה לומר לאביי דאין הדין כך דא"צ בדיקה וכ' במקרה הפכה גם זה לא נראה. וסבור הייתי לומר דהט"ז ה"ק דוודאי אי נאמר דהר"מ ורא"ש סוברים דא"צ בדיקה הוא מברייתא דרבי דהפכה סובר הט"ז וודאי דרך חיוב לא במקרה אלא דברייתא קתני מצ"א כשירה ומב' צדדין טריפה וקשיא קושית הב"י מה איכא בין מצ"א ובין מב' צדדין אלא הברייתא סוברת מצ"א א"צ בדיקה ומש"ה פסקו הר"מ ורא"ש כברייתא דלא כרבי וא"כ קשיא איך אמר אביי דבחנם טרח ליה והא השמיענו דלא כברייתא וכל זה איננו שוה לי והנכון כפשוטו דאיך אמר אביי דבחנם טרח ליה דלמא האי צורבא מרבנן טעה וסבור דר' דרך חיוב הפכה והיא גופא אשמועינן אלא וודאי האמת כן הוא דזה מלתא דפשיטא דכל היכא דאיכא ריעותא צריך בדיקה. ולדינא העלה הט"ז להחמיר אף בה"מ בניקב מצ"א ולא בדק אחר ק"ד אף שיודע באומד הדעת שלא ניקב מעל"ע דלא כרמ"א. אמנם הש"ך בנה"ך השיג עליו וכן יראה דעת התב"ש בה"מ להקל בבדק לאחר מליחה והדחה דלא עברה המחט לחוץ כשירה אבל אי לא בדק אי לא עברה המחט מעל"ע אסור אף בה"מ וכן הלכה ובש"ך אבאר: ש"ע סָעִיף ח
יג סביב המחט. עט"ז דלאו דווקא ואפילו בפנים נמי טריפה כיון שיש היכר שהתחילה לינקוב מחיים משא"כ מצ"א בעינן ק"ד נגד פי המחט הא סביב המחט כשירה וק"ד פירשתיו לעיל בשם חוט השני סי' ס"ט דווקא נצרר או קורט ממש הא אדום הבשר אין מזיק והכל לפי ראות עיני המורה בזה. וראוי שתדע דהא דבעינן ק"ד היינו כשהמחט לפנינו הא נאבד המחט אפילו אין ק"ד כמבואר דלא שייך אי איתא דמחיים הוה ליה למיסרך דהא ליכא מחט וה"ה איתא לפנינו אלא חזרה לאחוריה איכא למימר שהיה ק"ד בחוץ ובחזירתה נפל הק"ד ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ח
יד הנמצאים. עט"ז דפירש הא דכתב רמ"א וא"צ שום בדיקה היינו דא"צ לראות אחר ק"ד בחוץ כיון דלא נתחב ומינה הא נמצא בחוץ טריפה כמו בוושט סי' ל"ג ס"ט ובאות ט"ז ואף דהתם אם נמצא בפנים נמי אסור משום דוושט אין לו בדיקה בחוץ משא"כ כאן ואף לרש"י וכמ"ש רמ"א כאן באין ה"מ אף בפנים לחוד אסור מ"מ בכה"ג בנמצא יש להקל אף באין ה"מ. ומיהו הצ"צ בסי' מ"ט היקל בנמצא אף שיש ק"ד בחוץ דל"ד לוושט דאוכלין ומשקין החזירו למחט משא"כ כאן לא חיישינן ומוכרח אני להאריך קצת. וזה לשון הצ"צ וליכא למימר א"צ בדיקה הא נמצא בחוץ טריפה דהא רוב הפוסקים בשם ראבי"ה הביאו הב"י דמצ"א דווקא נגד פי המחט הא סביבות הנקב לא וא"כ מהי תיתי לומר שהק"ד הוא ממש נגד מקום פי המחט. והגע בעצמך אם אין תחוב דקי"ל שא"צ בדיקה אם נמצא ק"ד אף שאין נגד פי המחט ובתחוב בעינן דווקא נגד פי המחט והשיג על הט"ז וש"ך יע"ש. והנה יראה לפרש דה"ק דאם נמצא ולא נתחב א"א לכוון שיהא הק"ד ממש נגד פי המחט מבחוץ לומר שאם היתה תחובה במקום שכלה פיה היה הק"ד מכוון ולז"א וכ"ת בנמצא אף שאין מכוון אסור דז"א דאיך יעלה על הדעת דנמצא יהיה חמור מנתחב זה נ"ל כוונתו. ולדידי דברי קדשו צריכא עיונא ודקדוק רבה. דהא בוושט בנמצא אף שלא כנגד פי המחט טריפה כמ"ש הט"ז בהדיא בסי' ל"ג אות י"ו וליש מכשירין שם בהג"ה בנתחב אא"כ ק"ד משמע דבעי ק"ד נגד פי המחט א"כ תקשה איך יהיה חמור כו' אלא מאי אית לך לומר דנתחב אי הק"ד רחוק אין סברא לומר שנתחבה ב"פ משא"כ בנמצא אף רחוק ק"ד שמא חזרה ע"י נענוע לאחוריה ולא נודע מקומה איה וכל שיש ק"ד טריפה ומיהו במקום ה"מ יש להתיר כאן כמ"ש התב"ש אות י"ז והפר"ח היקל בכל ענין. וראיתי להמ"י כלל צ"ד אות א' אם ק"ד או סירכא בחוץ אפילו לא נתחב דסירכא הוה כק"ד וכ"כ הצ"צ עכ"ל מ"ש דכ"כ הצ"צ היינו דסירכא הוה כק"ד ומיהו בלא נמצא תחוב מיקל והביאו המ"י גופא כלל פ"ט אות ל"ב. ובש"ך אות י"ז וכ"ו אבאר עוד ועמ"ש בט"ז אות י"ז בדברי המ"י כלל צ"ד: ש"ע סָעִיף ח
טו ויש לסמוך. עט"ז תמה הא כבר כ"כ לעיל דיש להקל בה"מ ולאיזה צורך הכפיל דבריו עמ"ש בש"ך אות ל"ג. עוד הביא דאם המחט תחוב באורך יש להטריף אף מצ"א יע"ש. ומשמע מדבריו דווקא נתחב הא מונח לאורך לא והתב"ש אות י"ז החמיר אפילו מונח. ודי לנו להחמיר בנתחב דהפר"ח מיקל בכ"ע ועיין סי' מ"ט בקורקבן אם מונח כבריח: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יא
טז תולין להקל. דמסתמא דרך הבליעה באה ועוד העמידנו על חזקת היתר ט"ז בשם רשב"א ובאות י"ז כתב דהוה רק סניף העמידנו כו' ועיקר הטעם דתולין דרך הנבלעים בוושט בא לו מבחוץ ועמ"ש באות י"ז: ש"ע סָעִיף יא
יז ויש מחמירין. עט"ז ובאות ח"י אבאר. ומ"ש דקורקבן אף שאין ק"ד בחוץ ובפנים אם ניקב מעל"ע טריפה בשם הד"מ וה"ט כיון דוודאי ניקב מקצת מחיים תלינן כולה כמו בנמצא ק"ד בפנים טריפה כיון דמקצת מחיים ה"ה כאן ואף דלדידן כתב הר"ב בהג"ה דא"א בקיאין לבדוק כל אורך המחט ואף בביה"כ טריפה מעל"ע בלא ק"ד מ"מ יש נ"מ בזה בה"מ דהתם מכשירין כמ"ש הש"ך אות ל' בשם הב"ח משא"כ בקורקבן אפילו בה"מ יש לאסור. אמנם הש"ך בסי' מ"ט אות ד' האריך להכשיר בקורקבן מעל"ע אם לא נמצא ק"ד והמ"י כלל צ"ד אות ג' כתב דאין נפקותא כ"כ דא"א בקיאין אם לא בה"מ יש להכשיר גם בקורקבן. ור"ל דבה"מ דבקיאין אנו גם בקורקבן יש להכשיר מטעם הש"ך סי' מ"ט אות ד'. ולענין דינא הפר"ח היקל והתב"ש בסי' מ"ט אות ג' החמיר יע"ש שדבריו נכונים עד מאד ומנהג בכל יום להטריף ואפילו בה"מ ואני תמה כיון שהש"ך גופא כתב בכאן אות כ"ב שאפילו ק"ד בפנים טריפה אם מעל"ע אלמא כיון דמקצת מחיים אסור ה"ה בקורקבן דודאי אין סברא לומר כל העובי ניקב לאחר שחיטה וכאמור✍נראה לי: ש"ע סָעִיף יא
יח אם. עט"ז הא דהכריע להקל דתולין במצוי דרך הבליעה הא בספק דאיכא ריעותא לא אוקי אחזקה ומש"ה כל דלא בדק מבחוץ אי עבר פי המחט לחוץ טריפה ובזה אפשר רמ"א מודה כאן כמ"ש הש"ך ואבאר שם אלא דהט"ז סובר אף אי לא בדק אחר ק"ד בחוץ טריפה אף בה"מ דלא כמ"ש רמ"א לעיל יע"ש. ודע דמ"ש דהכריע להקל משום דרך הוושט נכנסה ולא אמר משום ס"ס שמא בפנים ושמא לא ניקב א' מאיברים הפנימים דלאו וודאי הוא באין העור לפנינו או בעוף שיש לו זפק כמו שאבאר בסי' מ"ט דמה"ט הכשיר המחבר שם בספק ע"י חולי י"ל דאיכא נמי ס"ס לאיסורא שמא ניקב כולו והבריא ואף דלא חיישינן הא ע"כ הבריא או בפנים או בחוץ ושמא בא מבחוץ וניקב א' מאיברים הפנימים ומש"ה אמר דמסתמא דרך הוושט בא ותולין במצוי וכיון שכן אין לאסור מספק שמא הבריא דמי הכניסו להמחט לאחורי' כמ"ש סברא זו לחלק בין ביה"כ לוושט עסי' ל"ג באורך: ויש לחקור חקירה אחת וגדולה היא אלי כמו שאומר אם נמצא מסמר וראשו עב כגרעין של תמרה ופיו לחוץ דודאי דרך פנים בא או במחט ויש ק"ד בפנים דודאי מבפנים בא כמ"ש הפוסקים אם יש שביל וה"ה ק"ד וכעת נקוב הוא לחוץ ובצד פנים שלם ונתרפא לא ניכר שום ריעותא בו אי הוה ודאי טריפה דהרי היה נקוב מעל"ע או ספק הוא דהוה דשמא אחר שניקב מקצת הפנימי נתרפא אותו המקצת קודם שניקב לחוץ ולא הוה קרום מחמת מכה. דמ"ט לא הוה קרום או כיון דהיה שעה א' טריפה שוב אין לה היתר או סופו ליסתר כיון דמקום רעוע הוא וזה לא שייך כאן כיון דבאותה שעה שנתרפא עדיין לא היה נקוב לחוץ ולא חל עליו שם טריפות כלל גם קרום מחמת מכה לא הוה דלאו מקום רעוע הוא והרי אנו רואין כמה פעמים שבשר החי נתלש ונרפא כבראשונה ואין נסתר ודוקא בקרום מחמת מכה היינו במקום שעושה טריפה סופו ליסתור ולא סתימה מעליא הוה וכבר כתבנו במקום אחר מזה. ונ"מ טובא באם נתערב באחרות קודם שנודע הספק דמתירין כה"מ כמ"ש הש"ך בסימן ק"י או במליחה שנמלח עם אחרים שהתיר השבות יעקב בח"ב בה"מ וצורך מצוה בספק טריפה שנמלח מטעם ס"ס שמא לא טריפה ושמא הלכה כמאן דאמר כ"ק במליחה כדבעינן למימר קמן בסימן מ"ט ובק"ה אם כן ה"ה כה"ג נמי וצ"ע✍וע' מ"ש בסי' מ"ט עוד: עוד כתב הט"ז בשם אחיו במעשה דתינוק שמצאו מחט ויצא לחוץ כו'. ולפי שיטתו אפילו לא יצא לחוץ כל שא"א לבדוק אחר ק"ד טריפה. ודע דאם יש שביל או ק"ד מבפנים ודאי כשר אף בלא ה"מ ואף בחוץ ולא בפנים הוה ספק טריפה שמא ניקב א' מאיברים הפנימים וכאמור כאן: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יט קטן. עט"ז השיג על מהר"מ מלובלין ז"ל ממ"נ אי מהימן העובדי כוכבים נאמין ליה לכולי מלתא שלא היה תחוב כ"א באותן העורות דא"צ בדיקה כלל יעו"ש ובנה"ך ובפר"ח אות כ"ה השיגו על הט"ז כיון דעדיין עוסק הוא בהוצאת הפרש הוה רק כגילוי מלתא בעלמא דמסתמא מצאו ולא מהימן לנו שלא מצאו במקום המטריף ולענין דינא צ"ע בזה ואין בידי להכריע. וכל זה כשבא הישראל בעוד שעוסק בהוצאת הפרש ומצא מסמר בידו דרגלים לדבר אבל אח"כ שיצא הכרס בהיתר גם מהר"מ מלובלין מודה דכשר כמ"ש שם זולת מ"ש דאם ישראל שותק לא ידענא דלא הוה למידע עס"י קכ"ז. ומעשה היה בעובדת כוכבי' אחת שרחצה אצל הנהר חתיכת בשר שקורין הוי"ב ובאה ואמרה שמצאה מחט תחובה עם חוט א' של פשתן וראיתי המחט היתה מלוטשת כעין חדשה וחוט ג"כ היה חדש והתרתי דמראין הדברים ששקר ענתה גם לא היתה משרתת אצל הטבח אלא שבעלת הבית א' אמרה לה לרחוץ וכיון שיצא הכרס בהיתר מתחלה לא מחזיקין ריעותא זה נ"ל דל"ד לנדון מהר"מ✍ומ"ש הט"ז בזה על מהר"מ בסי' נ' אבאר בש"ך בעזה"י: ש"ע סָעִיף יב
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א היתר. וכ' הט"ז אע"ג דקיי"ל בסי' ס"ד דחלב שעל היתר אסור וקיי"ל דחלב טמא אינו סותם מ"מ כיון שבני א"י אוכלים אותו שעל היתר. מהני לבני בבל להתיר סתימת הנקב (אבל חלב שעל הקשת אסור לכ"ע ע"כ אינו סותם. נמצא יתד א' או מחט תחוב בסוף הקיבה של בהמה והקיבה לא ניקבה מעל"ע אלא שיבלת קשה שקורין וואר"ץ עומדת על הקיבה נגד אותו מקום שהמחט תחוב מבפנים. השיב בש"א סי' ס"ב שיבלת הוי הוכחה שניקב וה"ל קרום שעלה מחמת מכה אלא שיש להתיר לפי שהיבלת היתה מכוסה בחלב שעל היתר והגם שנמצא בחלב כתם שחור במקום שהיה דבוק להיבלת. אבל היה עליו כ"כ חלב עב ומבחוץ לא ראו שום כתם שחור וא"כ אין זה ק"ד מבחוץ ולא נקב מעל"ע עכ"ל. וכ"כ פר"ח אפי' נמצא היתד או מחט תחוב בדופן הקיבה אם נשאר מעט מהעור שלא ניקב מעל"ע יש להכשיר לכ"ע. ועיין צ"צ סי' מ"ט דנטה להחמיר. בת"ה סי' ה' הורה להטריף קיבה שיצא ממנו ג' ענפים באורך חצי אצבע ויותר ממנו כעין חתיכות מעי והיה סתום בסופו אך הבשר היה מעין בשר הקיבה בלי שינוי כלל. אך העלה להתיר והכשיר ע"פ עדות שכך רגיל להיות בהרבה בהמות השמינות מחמת השומן ע"ש): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב החלב. הקשה בט"ז דהא מצינו שפיר סתימה ביה דהיינו אם ניקב במקום שהטחול דבוקה. וצ"ל כיון שהקרום שעל גבי הטחול אסור משום חלב גמור כמ"ש בסי' ס"ד ס"י ע"כ אין סתימה לכרס דחלב טמא אינו סותם (עובד כוכבים שמצא יתד בכרס אי מהימן ליה אסור אע"ג שהעובד כוכבים אומר שלא היה נתחב אלא מקצת בדופן הכרס שבפנים אפשר שהעובד כוכבים לא ידע לכוון אבל אי אמר שמצא בתוך הקמטים של המסס שקורין הוי"ב אין לאסור עט"ז ס"ס זה. תרנגולת שבטנה צבה ולאחר שחיטה כשנקרע זב ממנה קילוח מים זכים כשירה תשובת ב"ח סי' קנ"ז אבל בבהמה כה"ג כ' הפר"ח סי' נ' ס"ק א' דאין להתיר אלא בה"מ. וכ' בש"י סי' ס"א ששמע מרופאים שיש חשש סכנה מהאוכלין בזה שיש לחוש שיבוא ג"כ לידי חולי שקורין וואש"ר זוכט. נקב שנמצא בדופן נגד הכרס לא חיישינן שמא ניקב הכרס וכשרה ע"ש סי' ק"ל. ומ"ש המחבר שהרי החלב שעליו אסור. זה להדעה שאוסר חלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה. אבל לבני ריינוס שנוהגין בו היתר לאכלה כמ"ש סי' ס"ד בהג"ה כ"ש אם ניקב הכרס וחלב זה סותמו דמהני. (פר"ח) ומה שהכשיר רמ"א גבי תולעים שנמצאו בכרס כ' מהר"מ טיקטין בשם ט"ז דוקא שנמצאו מונחין בפנים אבל אם יוצאים לחוץ ואין ידוע אם יצאו קודם השחיטה נראה דדינם כמו בריאה בסי' ל"ו וע"ש סעיף ה' עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג עובי. הש"ך מביא דעת רש"י והרשב"א ושאר כמה גדולי פוסקים דמתירים כל זמן שלא ניקב מפולש והט"ז כ' דמ"מ אין להקל כיון דקבעו בש"ע להלכה ועכ"פ ברור הוא דגם לענין מפולש אינו אוסר אלא בטפח. וכל זה כשניקב ע"י חולי אבל ע"י מחט או קוץ בכל גווני טריפה כבסי' נ"א ע"ש (דשמא ניקב הבני מעיים) (ט"ז) בהמה שנגחה חברתה בקרן במקום כרס החיצונה וניכר שנעשה המקום גבוה במקום הנגיחה עד שנראה שניקב הבשר שעל כרס החיצונה והעור שלם אם ידוע שניקב בשר החופה כשיעור שנטרפה בו דהיינו אורך טפח א' הוי טריפה מחיים וחלבה אסור כדין חלב טרפה אך אם אינו ידוע אם הנקב ארוך טפח נראה דאין לאסור החלב מחיים מספק. אך אם נשחטה ולא נמצא הקרע כשיעור טפח. מ"מ יש לבדוק באיברים הפנימים שנקיבתן במשהו (בי"ע סי' י"ג ועיין כנה"ג קס"ח. ופר"ח ס"ק ו'). (כ' צ"צ סי' מ"ט אם נמצא מחט תחוב בכרס וכנגד אותו מקום נמצא סרכא בכרס תלינן לחומרא דודאי הסרכא באה מחמת המחט שניקבה הכרס מעל"ע. אבל אם נמצא קוץ או מחט שמונח כך בכרס. אע"פ שבית הכוסות נסרך לאיזה מקום אין להטריף עכ"ל): ש"ע סָעִיף ג
ד אורך. וכתב הש"ך דה"ה רוב רוחב וגם בבהמה גדולה ששיעורה טפח אין חילוק בין ארכה לרחבה: ש"ע סָעִיף ג
ה מכסלע. פי' הש"ך דהיינו שנחסרה במפולש באורך וכשתעשה מן האורך עיגול יהיה כסלע. ובסעיף ג' דניטל בארכו טריפה מיירי אפי' היכא שהרצועה אינה רחבה בענין שאם תעשה ממנה עיגול לא יהיה שליש טפח ואפ"ה כיון שארכה טפח טרפה. והט"ז כ' דהמחבר תני והדר מפ' דבתחלה כתב דרך כלל שיש טריפות בנקרע ובניטל ואח"כ מפ' תחלת דין שיעור הקרע עד סוף הסעיף ובסעיף ד' מפ' דין ניטל דהיינו נקדר בעיגול או באורך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו בריוח. הטור כ' סתם אם נכנסו שם בדוחק ולא חילק בין יש עליו אוכל או לאו והטעם כ' רש"ל מאחר דלא ידעינן כמה יהא הציפוי ע"כ החמירו דבכל גווני טריפה אפילו בנכנסים בדוחק בלא אוכל. וכ' הט"ז דיש לתמוה דבשלמא אם נקדר בעיגול אתי שפיר דכל שיש ברחבו טפח יש בהקיפו ג' טפחים אבל אם נקדר באורך אין זה מכוון שיהיה טפח חוט המקיף ולא יותר אלא דה"ק אם הוא באורך וימתח בכפל שפתו אל שפתו עד שיהיה כעיגול יהיה טפח כל שיש בו כסלע באורך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז נתמסמס. ע"ל סי' מ"ג סעיף ב' וס"ס כ': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ח מפולש. דהא בלא"ה שופכים מזה לזה ול"ד שהנקב הולך מחלל זה לחלל זה אלא אפילו ניקב המסס לחוד או בית הכוסות לחוד במקום חיבורו כשרה משום דדופן המסס מגין על נקבי ב"ה ודופן ב"ה מגין על נקבי המסס: ש"ע סָעִיף ז
ט טריפה. וכ' הש"ך ואפילו נקבו שני העורות במקום ששוכב ע"ג המסס ומדובק שם בשומן אינו סותם דחלב טמא הוא. ומה שנקרא המסס וב"ה פרש"י סוף הכרס שקורין פאנץ עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו וסביב לחיבורן כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצעו הם שופכים זה לזה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומהקיבה לדקין: ש"ע סָעִיף ז
י נהוג. והטעם איתא בש"ך כיון שעורו דק חיישי' שמא ניקבה והבריא וכ"ז דוקא כשניקב מחמת קוץ או מחט (ואפי' בדיקה לא מהני לראות אם נקוב לחוץ) אבל אם ניכר שבא ע"י חולי כשר אפי' בלא הפסד מרובה. ולאו דוקא בהמסס אלא ה"ה בבית הכוסות במקום הדק נמי דינא הכי. וכתב עוד ומשמע דבהמסס טריפה אפי' ליכא קורט דם מבחוץ מיהו נראה דבעינן קורט דם מבפנים דאל"כ נימא אחר שחיטה נתחב בהמסס דאם איתא דקודם שחיטה ה"ל למסרך (ודע שב"ה מקצתה עבה ויש בו ב' עורות ומקצתה דק שאין בו אלא עור א' ולשיטת רש"י ויש אוסרים אלו במקום הדק נמי טרפה דומיא דהמסס. כ"כ רי"ו): ש"ע סָעִיף ז
יא אמכשירין. וכ"פ הש"ך דלא כב"ח דאוסר ע"י מחט אף בהפסד מרובה (ופר"ח כ' דאנו מתירין לגמרי ע"ש): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב ובודקין. וכ' הט"ז שבדיקה זו היא חיוב אפי' בניקב מצד א' דלא כרמ"א שמיקל בהפסד מרובה: ש"ע סָעִיף ח
יג עליו. וכ' הש"ך אבל אם נמצא קורט דם סביבות הנקב כשרה עד שימצא קורט דם כנגד פי המחט: ש"ע סָעִיף ח
יד כשרה. וכ' הש"ך משמע אפי' בהמסס ולא דמי לישב לה קוץ בושט לעיל סי' ל"ג דחיישינן שמא הבריא י"ל משום דהכרס נח לעולם ואם איתא שהיה בתחלה מעבר לעבר כמו שהיה אז כך היה לו למצוא עתה. וגם קרום לא היה יכול לעלות שם אבל גבי ושט כיון שמתנענע תמיד כדאמרינן בש"ס דאכלה ביה ופעיא וכו' איכא למיחש שמא מעיקרא ניקבו ב' העורות ומחמת הנענוע חזרה המחט לפנים ואז עלה הקרום מבחוץ וכ"ז לדעת המחבר אבל כבר נתבאר לעיל בהג"ה דנוהגין להטריף בהמסס אם לא בהפסד מרובה: ש"ע סָעִיף ח
טו ניקב. וכ' הש"ך אפי' למאן דאוסר בהמסס מודה בבית הכוסות דכשר מאחר שעורו עב לא חיישינן שמא הבריא: ש"ע סָעִיף ח
טז חוץ. אע"ג דגבי כבד בסי' מ"א טריפה הכא כיון דאיכא אוכלים ומשקים אמרי' דחקוה ולא ניקבו הדקין ואין חילוק בזה אם המחט קטנה או גדולה: ש"ע סָעִיף ח
יז שנאבד. כ' הש"ך דלכאורה נראה לפרש דמיירי שנאבד בית הכוסות והיה ידוע שלא ניקב לחוץ אבל היכי דנאבד ולא היה ידוע אי ניקב לחוץ או לאו טריפה אפי' בהפסד מרובה וכ"כ הט"ז מיהו שאר פוסקים מתירין אף בזה (וכ"ש אם ידוע בודאי שלא ניקב לחוץ רק דלא ידע אם יש ק"ד מבחוץ ונאבדו ע"ש בש"ך. ופר"ח פסק להקל דוקא אם ידוע שלא ניקב לחוץ אבל היכא דנאבד ולא היה ידוע אם ניקב לחוץ או לא לכ"ע טרפה ע"ש וצ"ע): ש"ע סָעִיף ח
יח סביב. (וזה החילוק בין צד א' לשני צדדים דמצד אחד דוקא עליו ובב' צדדים אפילו סביב. ועוד חילוק דבצד אחד אם נמצא ק"ד בפנים כשר עד שנמצא ק"ד בחוץ ובב' צדדים אפילו נמצא בפנים ק"ד טריפה וכ"כ אחרונים דבזה מוכח שנעשה מחיים). וכ' הש"ך אף אם הוא רחוק קצת מן הנקב כרוחב קש וכה"ג נמי טריפה וכן אם ניקב מב' צדדים ונמצא קורט דם בין מבפנים בין מבחוץ טריפה וכ"כ הט"ז: ש"ע סָעִיף ח
יט הדיחו. כתב הש"ך דבזה כ"ע מודו כיון דניקב מב' צדדים הרי הוא בחזקת איסור והבדיקה היא כדי להכשירה וכל כמה דלא ידעינן בבירור שאין שם ק"ד בחזקת איסור עומדת: ש"ע סָעִיף ח
כ שנאבד. כתב הש"ך דרמ"א אתי לאשמעינן דנאבד ולקחו המחט שוה בכל דינו למלחו והדיחו ונ"מ להיכא דניקב מצד אחד וקודם שבדקו נאבד או לקחו המחט משם כשרה בהפסד מרובה כמו במלחו והדיחו: ש"ע סָעִיף ח
כא בדיקתנו. כתב הש"ך בשם הב"ח ומהרש"ל דבהפסד מרובה יש להכשיר אף בזמן הזה. ואם אינו ניקב רק מצד אחד יש להכשיר בהמסס אף לדעת רמ"א אם אין שם קורט דם דבזה סומכין על בדיקתנו אף בזמן הזה: ש"ע סָעִיף ח
כב בדיקה. וכתבו הט"ז וש"ך אבל אם נמצא ק"ד מבחוץ אפילו לא נתחב כלל טריפה וע"ל סי' ל"ג סעיף ט' (דאם אין שם מכה ק"ד מנין וה"ה מכה): ש"ע סָעִיף ח
כג מרובה. כ' הש"ך אבל היכא דבדק וליכא ק"ד מבחוץ כשר אפי' שלא במקום הפסד מרובה ודוקא בבית הכוסות אבל בהמסס אפי' ליכא ק"ד מבחוץ אלא מבפנים טריפה רק שלא במקום הפ"מ. ואין להקשות הא גבי ריאה אליבא דכ"ע לא מכשירין אלא בבדיקה וצ"ל דשאני ריאה דקרומים שלה דקים מאד. והט"ז חולק על רמ"א ופוסק שאין לסמוך אדעת המקילין אף במקום הפסד מרובה ע"ש (כתב הט"ז בשם ש"ד דאין היתר מצד אחד אלא כשהמחט מונח בחלל ב"ה כדרך המאכל ולא תחובה באורך דופן דאם מונח בדופן ב"ה באורך אפי' מצד א' ומבפנים אסור כיון דחללו רחב אי דרך הושט עייל על הפרש איבעיא ליה לאשתכוחי אלא ודאי נקב ואתי ועיין ש"ך וט"ז ופר"ח. מחט שנמצא בעובי הכרס ולא יצא לחוץ מקצת התלמידים רצו להטריף. והרדב"ז סי' קי"ג הסכים עם הטבחים שהכשירוהו. ב"ה שניקבו ב' עורות זה שלא כנגד זה כשירה דמינח נייחי. ש"ס ש"ך): ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כד חלודה. ומהרש"ל חולק וס"ל דבניקב מצד א' חלודה לא מעלה ולא מוריד גם כ' בשם מהר"ם מ"ץ דבחלודה באמצע המחט כשרה והב"ח מטריף בכל ענין (וכ"כ פר"ח וכנה"ג ואם נאבד המחט קודם שנבדקה אם העלתה חלודה או לא כשר בניקב מצד א' עיין כנ"ג דף קמ"א): ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כה טריפה. כ' או"ה אם נמצא מחט בדופן בית הכוסות באורך שאין יכולים להבין באיזה צד הקופה פונה טריפה כיון דחללה רחב אי דרך הושט עייל על הפרש מבעי ליה לאשתכוחי אלא ודאי נקיב ואתי. ופי' מהרש"ל דבאורך ר"ל שהמחט מונח בדופן בית הכוסות על ארכו של מחט ואין להקל אפי' מצד א' ומבפנים ולפ"ז אין היתר מצד אחד אלא כשהמחט מונח בחלל בית הכוסות דוקא כדרך המאכל ולא כשתחובה באורך הדופן: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כו להקל. הטעם איתא בש"ך בשם הרשב"א שדרך הושט לבלוע ודרך שם נכנס עם האוכלים אלא שנסתם הנקב שע"כ א' מהנקבים נסתם וא"כ תולין במה שדרכו ועוד העמידנו על חזקתו דעוף זה בחזקת כשרות לגבי נקבים אלו עומד: ש"ע סָעִיף יא
כז כניקב. כ' מהרש"ל דגבי קורקבן כ"ע מודו דאם לא בדק דאוקמינן בחזקת כשרות. והש"ך חולק מטעם דאף דלשמא הבריא לא חיישינן אבל לשמא ניקב חיישינן: ש"ע סָעִיף יא
כח כשר. כ' הש"ך אבל אם יש שם ק"ד אפי' תימא שדרך פנים בא ע"כ ניקב לחוץ דאם אין שם מכה ק"ד מנין וכ' בד"מ וצריך בדיקה מבחוץ לדברי המצריכים בדיקה בניקב מצד אחד וכתב הש"ך ומשמע דהיכא דהודח או נמלח דינו כניקב מצד א'. וכתב הט"ז אם א"א לבודקו כגון שנאבד אחר שנמצא המחט יש לאסור מספק כיון שצריך בדיקה וא"א לבדוק לא אמרינן נשחטה הותרה וכ"כ מהרי"ל במעשה שתינוק צעק בשעת אכילה שיש מחט בקורקבן ואסר הכל אפי' התערובות ע"ש (כ' הש"ך וטעמא דאוסרין אפי' אין ק"ד מבחוץ מאחר דהמחט לא ניכר מבפנים כמו מבחוץ אנו חוששין שמא בא המחט מבחוץ וניקב שאר אברים. משמע מאו"ה כל שיש היכר מבפנים ולא מבחוץ כגון שיש ק"ד בפנים ולא בחוץ כשר: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כט חריף. והטעם כתב הרשב"א דכל שנמצא המחט רגלים לדבר וכעין גילוי מלתא בעלמא היא (ואם עובד כוכבים אמר שמצא ע"ל ס"ס קכ"ז דדבר פשוט שאין העובד כוכבים נאמן כלל בזה דקטן עדיף מעובד כוכבים עיין ט"ז שהביא מעשה בעובד כוכבים שהיה מתעסק בהוצאת הפרש מהבהמה כו' עד אין להאמינו ע"ש ועיין פר"ח): ש"ע סָעִיף יב
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א שעל היתר. [עבה"ט ומה שכתב בשם ש"א שיבלת הוי הוכחה שניקב כו' עיין בספר לבושי שרד אות ס"ב וס"ג שכתב דאם נמצא מבחוץ מקום קשה במשמוש כמו אגוז צ"ע דאפשר דמי ליבלת ומסתברא דזה לפי ראות עיני המורה ברוב קשיותו ומהותו ומדברי הפמ"ג סימן מ"ט סק"ב איכא למישמע דס"ל דבשר קשה לא הוי ריעותא ע"ש עוד ועיין מש"ל סק"ו בשם שבות יעקב]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב כרס שניקב טריפה. [ עי' בספר בינת אדם שער איסור והיתר סימן כ"ו שכתב שאלה עז אחת שדקרוה בין הצלעות סמוך לבטן ויצא פרש ונראה שהיה ניקב הכרס ועבר עליה יותר מי"ב חודש והיא חיה ויולדת מה דינה והשיב לכאורה כיון שיצא הפרש וא"כ בודאי ניקב הכרס הוי ודאי טריפה ולא מהני אף אם כחול ימים ירבה כמ"ש בסי' נ"ז אך אחר העיון נראה דאין זו רק ספק טריפה כי בטור הביא דעת י"א דכרס הפנימי היינו דוקא מפרעתא דהיינו למטה הרואה את הקרקע אבל למעלה ממנו במקום הצלעות לא נטרפה אם ניקב הכרס אלא או ברובו או טפח וזהו דעת בעל העיטור אבל דעת רוב הפוסקים דניקב הכרס בכ"מ שהוא טריפה במשהו והמגיה בטור כתב שהחוש והנסיון מעיד על דעת ראשונה לפ"ז הוי ספק דפלוגתא וכיון שחיתה י"ב חודש או שילדה היא כשירה עכ"ד ע"ש. ולע"ד לכאורה היתר זה צ"ע מאחר שדעת רוב הפוסקים להטריף בכ"מ במשהו כמו שכתב הוא ז"ל בעצמו א"כ הרי כתב הפמ"ג בסימן פ"א סק"ה דספק פלוגתא היכא דרבים סוברים כן אף חי י"ב חודש אין להתיר ע"ש. ומה שהביא דברי המגיה בטור הנ"ל וכוונתו בזה נראה דא"כ אפי' שדעת רוב פוסקים להטריף מ"מ דברי המגיה ע"פ החוש והנסיון משוי לה עכ"פ לספק השקול תימה שלא זכר דברי הב"ח שצווח על הגהה הנ"ל וכתב ושרי להו מרייהו להמדפיסים שהכניסו הגהה זו בספר דלא כהלכתא ע"ש. אולם לע"ד כשרצה הרב ז"ל להוכיח דניקב הכרס במקום הצלעות הוא רק ספק טריפה לא היה צריך להזכיר דעת בעל העיטור ולא דברי המגיה הנ"ל דנראה שגם רוב הפוסקים המטריפים בכ"מ במשהו לא מודאי דפשיטא להו דהלכה כריב"ח בפרק אלו טריפות דף נו"ן ע"ב אלא מספיקא משום דמספקא להו הלכתא כמאן עיין ברש"י שם שכתב וכיון דלא אפסיק הלכתא עבדינן לחומרא וטרפינן בכל הכרס בנקב במשהו גם ברא"ש שם סימן ל"ג כתב איכא מ"ד הלכה כרבה בר רב הונא ואיכא מ"ד הלכה כריב"ח ורש"י פסק לחומרא כר' יוסי בר חנינא וכן עמא דבר עכ"ל. ומסתמא גם דעת הטור ושארי פוסקים כן הוא שפסקו לחומרא כיון דספק דאורייתא הוא וא"כ לא הוי רק ס' טריפה ומהני לה שהייה י"ב חודש או לידה לפי הנחה הנ"ל דספק דפלוגתא מהני י"ב חודש להכשיר. אמנם בעיקר הנחה הנ"ל אף דכ"כ הש"ך בסימן נ"ז ס"ק מ"ח שכן משמע מדברי מהרש"ל פרק אלו טריפות סימן פ' ושדבריו נכונים וכן הסכים בפר"ח שם סק"נ וכ"כ בפמ"ג ובלבושי שרד ובתשובת זכרון יוסף חלק יו"ד סימן ב' ועוד בכמה ספרי האחרונים מ"מ הדברים צ"ע כמו שתמה על זה בספר עמק הלכה סימן ח' דא"כ דמהני שהייה י"ב חודש לספיקא דדינא נידון מיניה על הכלל שכל שאירע ספק טריפות כזו כשר ואם נימא דאין ראיה מזו שחיתה דממיעוטא הוא שחיין א"כ איך נכשיר בהמה זו יאמרו ב' בהמות בריעותא א' זו אסורה וזו מותרת כו'. ומסיק עוד שם לדינא דלא כמהרש"ל דל"ד לספק בגוף המעשה דבזה מהני י"ב חודש דנתברר שלא נעשה מעשה טריפה משא"כ בספיקא דדינא כו' עש"ה וכן מצאתי בספר עמודי אור שנדפס מחדש בסימן מ"ט שתמה על החכ"א בעובדא דעז הנ"ל ג"כ ע"פ סברא הנ"ל דא"כ העז ההיא התירה לנו נקיבת הכרס בין הצלעות דמאי שנא אותה העז או שארי בהמות כיון שעל פי המאורע ההיא הוכרע אצלו הדין כו' ע"ש (ובאמת תמיהה זו לא על החכ"א תסוב רק על מהרש"ל והש"ך והאחרונים שנמשכו אחריו) . גם מדברי הב"ח בהשגתו על המגיה בטור הנ"ל מבואר דלא ס"ל הא דמהרש"ל הנ"ל וצ"ע ועיין בתב"ש סימן ל' סק"ח ובספר בית אפרים סימן ל"ה ס"ק ק"מ]: (ב) שהרי החלב. עבה"ט. ומ"ש תרנגולת שבטנה צבה כו' עיין בזה בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן כ"ה והבאתיו לעיל סימן מ"ה. ומ"ש בשם שבות יעקב ששמע מרופאים כו'. ע"ש שכתב עוד וכה"ג שמעתי על התרנגולים שרגליהם נפוחות אפילו בעצם התחתונה שיש לחוש שבא מחולי פדגר"א שהדבר מצוי לתרנגולים והאוכלים באים לידי חולי זה לכן שומר נפשו ירחק מהם ע"כ: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג קרע זה לכרס. עיין בתפארת למשה שכתב מלשון זה משמע דוקא שנקרע מבחוץ העור ורוב עוביו ולא כשניקב מבפנים רוב עוביו ובחוץ המיעוט קיים וכ"פ הב"ח להדיא בזה ע"ש וכן הוריתי הלכה למעשה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
ד אורך הבשר. עבה"ט ועיין בתפל"מ שכתב דה"ה באלכסון או כחצי עגול והקרע הוא רוב או טפח ובלא חסרון וצ"ע לדינא עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה נקדר הבשר הזה בעיגול. עיין בתפארת למשה שכתב דבנקדר בבהמה קטנה משערים בשליש של רוב ארכו או רחבו כמו בבהמה גדולה דמשערים בשליש טפח בנקדר וצ"ע לדינא ע"ש. [וכ"כ בספר פ"ת אות י' אך אין כן דעת התב"ש והכרתי ופלתי סק"ה ע"ש ועיין בספר לבושי שרד אות ס"א שכתב דמדברי הט"ז סימן ל"ד סק"ג נראה כהפ"ת דגם לענין רוב אמרינן סברא דאם תמתח אך מהתוספות פא"ט ד' מ"ד יש להוכיח כדעת התב"ש וכו"פ דכל היכא דשיעורו ברוב אין נוהג בו דין דאם תמתח ומסיק דבאין הפ"מ יש להחמיר כהפ"ת אבל בהפ"מ יש להקל ע"ש]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ו והכי נהוג. [עבה"ט ומ"ש ומיהו נראה דבעינן ק"ד מבפנים עיין תב"ש שהחמיר אף באין ק"ד ובפמ"ג הסכים להש"ך עיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ח מ"ש בזה]: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז עליו ק"ד. עבה"ט מ"ש אבל אם נמצא כו'. ועיין בספר נחלת עזריאל בחולין דף נ"א שכתב דהש"ך לפרושי דברי הב"י אתי אבל לפי מה שכתב בס"ק ל"א דאפילו בלא נתחב כלל טריפה אם יש קורט דם מבחוץ כמ"ש הבה"ט ס"ק כ"ב מכ"ש בתחוב יש לאסור אף באינו עליו ממש ושוב כתב די"ל דביותר יש להטריף אם אינו תחוב כלל ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
ח ק"ד. עבה"ט סק"ג בשם צ"צ דה"ה סירכא וכ"כ בתשובת שער אפרים סימן ס"ב בתשובת חוט השני סימן ס"ט ושאר אחרונים ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ס"ד שכתב דנסרכה ממש בעינן אבל אם נמצא נפוח קצת מצד חוץ ועב קצת ואין שינוי בבשר לריעותא אין להטריף דזה בא מחמת כאב המחט שנתחב בבשר חי ואין להוסיף על הטריפות ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ב שכתב מה שנסתפקת אי ניכר שניקב מחמת חולי וק"ד מבחוץ אי אמרינן נמי אם אין כאן מכה ק"ד מנין זהו פשוט יותר מביעתא בכותחא דכך לי מחט כך לי נקב בעלמא כל שיש קורט דם כנגדו מורה לו שגם שם שלט המכה וקצת ראיה מלעיל סימן מ' ס"ו וכן ממ"ש הט"ז סימן ל"ז סוף סק"ג כו' אך נ"ל דבמחט דוקא צריכים להופכו לכתחלה ולבדוק אי איכא קורט דם מבחוץ דגבי מחט שכיחא שהבריא משא"כ מחמת חולי וניכר שלא שלט יותר. נהי דאי משכחת לה קורט דם כנגדו טריפה אבל אין צריך לבדוק ע"ז ודין זה אמת עכ"ד ע"ש]: ש"ע סָעִיף ח
ט ויש מקילין להתיר. עיין בדגמ"ר שכתב להכריע דהיכא שהיה דם בפנים שאז ודאי נעשה מחיים ולא בדק מבחוץ אם יש קורט דם אז טריפה אבל אם לא בדק לא בפנים ולא מבחוץ אם יש קורט דם וגם לא היה נקוב מב' צדדים אז אמרינן נשחטה הותרה וק"ו אם ראה בפנים שאין שם קורט דם וקודם שבדק מבחוץ נאבד דכשר אפילו שלא במקום הפ"מ. וע"ש דמשמע מדבריו דאפילו לדעת הש"ך לקמן סי' נו"ן סק"ג שפסק דהיכא דליכא הפ"מ אפילו בספק דלא יצא מחזקתו מחיים יש לאסור מ"מ הכא כשר אפי' שלא במקום הפ"מ דאיכא ס"ס שמא אחר שחיטה ושמא לא ניקב לחוץ ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
י דחק ועבר וכשירה. כתב התבואת שור בשם הים של שלמה דאם יש כעין שביל הניכר עד לחוץ טריפה דנראה מזה דמחיים עבר וכתב עוד בשם התו"ח דדוקא שלא מצאו הנקבים מיד כשהוציאו מן הבהמה אלא לאחר זמן יום או חצי יום ואיכא לספוקי שמא נעשה ע"י אדם אבל אם מיד שהוציאו מן הבהמה מצאוהו כך אין להכשיר דודאי נעשה קודם שחיטה. וכתב הוא ז"ל ע"ז דלדידן אין נ"מ בכל זה שכבר העיד רמ"א דנהגו להטריף בכל גווני בלא קורט דם ובלא חלודה ומ"מ כתבתי למקומות אחרים דלא נהיג כרמ"א כו' עיין שם ועיין בשאלות ותשובות תולדות יצחק סימן ה' שכתב ע"ז דאף לדידן נ"מ לפי מ"ש הש"ך סק"ל בשם הב"ח דאפילו ניקב משני צדדים אם לא נמצא קורט דם יש להכשיר בזה הזמן בהפ"מ וכן ראוי להורות מ"מ אם יש כעין שביל לחוץ או אם מיד שהוציא מן הבהמה מצאוהו כך אין להכשיר אפילו בהפ"מ ע"ש ופשוט הוא ונראה דהתב"ש לשיטתו שכתב באוח י"ז שיש לאסור אפילו בהפסד מרובה בניקב בב' צדדים משא"כ לדעת הש"ך והפמ"ג בס"ק ל' שפיר יש נ"מ: ש"ע סָעִיף ח
יא שום בדיקה. עבה"ט ועיין מה שכתבתי לעיל סק"ה ולעיל סימן מ"א ס"ק י"א מענין זה: ש"ע סָעִיף ח
יב הפסד מרובה. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז דאין היתר מצד א' כו' עיין בשבות יעקב חלק ב' סימן ס"ד שחולק על הט"ז במה שמטריף אם תחוב לאורך אף אם ניכר מבפנים דזה אינו. דהגהת ש"ד לא איירי רק בנתחב בו ואינו ניכר לא מבפנים ולא מבחוץ מהיכן בא וגם בזה אין להחמיר אלא שלא בהפ"מ כמו שפסק הש"ע בקורקבן ע"ש ועיין פר"ח שכתב ג"כ ע"ד הט"ז דאין זה עיקר לדינא ומיהו אם הוא תחוב מצ"א מבחוץ לאורך דופן ב"ה יש להטריף ע"ש. ור"ל באותו חצי עובי דופן שמצד החוץ הוא נתחב בתוך הבשר לאורך הדופן וכולה נבלע בעובי בשרו ולא ניכר שום נקב לא לצד פנים ולא לצד חוץ יש להטריף. ודעת התב"ש להחמיר יותר דאפילו לא נתחב אלא מונח לאורך יש להטריף. והפמ"ג הכריע במונח להקל. ובתחוב אף אם הוא מצד הפנימי להטריף. ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן ד' שהאריך להביא ראיה לדעת הפר"ח והעלה להקל בהפ"מ אכן אם נמצא ג"כ שנסרך ביה"כ לטרפש הכבד אז בוודאי בכה"ג אין להקל אפילו בהפסד מרובה ע"ש (עיין מה שכתבתי לעיל סי' מ"א ס"ק י"ב בשמו) ועיין בנו"ב תניינא חלק יו"ד סוף סימן ב' שכתב על דבר מחט התחובה בביה"כ ואורך המחט לאורך ביה"כ אם היא תחובה ממש באורך אין להקל רק בהפסד מרובה יש להתיישב ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג חלודה. עבה"ט ועיין בתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' ס"ד שהורה להקל בזה בהפסד מרובה או לכבוד שבת: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
יד שנמצאת בקורקבן. עיין בתשו' מעיל צדקה סימן י"ג שנשאל במחט שנמצא מובלע בקורקבן ואינו נקוב לא לפנים ולא לחוץ אלא שהיה יותר קרוב לצד חוץ מבפנים ושום ריעותא בשום צד אינו נראה אם יש להקל גם בזה אי לא דהוי לן למיזל בתר קורבא ומסתמא מבחוץ בא והשיב שאין שום ריעותא בזה שנמצא קרוב יותר לצד חוץ ואין ראיה ממה שהולכין אחר הקירוב שלא על קירוב זה כיוונו. ומכ"ש בדין זה דאיכא רוב נגד הקרוב כי על הרוב דרך ושט אתי ע"ש (ולפמ"ש בתשובת זכרון יוסף חלק אבן העזר סימן ה' אות י"ז בדעת הרמב"ם דדוקא היכא דאיתא קמן כמו ט' חנויות עדיף מקרוב מה שאין כן רובא דליתא קמן ואף דבסוגיא דב"ב דף כ"ג ע"ב לא משמע הכי היינו לר' חנינא שם אבל הרמב"ם ס"ל דלא קיי"ל כר' חנינא בהא ע"ש (ובזה מתורץ קושית ספר נחלת עזריאל בחולין דף י"א ע"ש ודו"ק) . אם כן יסתר היתר זה. אך מדברי הטור והמחבר לקמן סימן קכ"ט סעיף י"ח שכתבו והוא שיושבת בין ההרים מבואר דלא ס"ל חילוק זה ע"ש) אכן בשאלות ותשובות תולדות יצחק סוף סי' ד' כתב דאם המחט נכנס בבשרו יותר לצד החוץ מצד הפנים יש להטריף אפילו בהפסד מרובה ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
טו אם לא בהפ"מ. עיין ט"ז מ"ש ונ"מ מזה בכ"ע שיש ספק כו' ועיין בתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סימן ל"ג במעשה שמלחו יחד י"ח ענגשלי הענער וג' ענטין ואח"כ בשלו הקורקבנין ונמצא באחד ב' נקבים ודם צרור נרקב בהם באופן שאין לספק באחר שחיטה והנקבים מגיעים פנימה אבל חלק החיצון נחתך ואין לידע אם היה מגיע לחוץ. וכתב דאף דמטעם נשחטה הותרה אין להקל וכמ"ש הט"ז ודיש לאסור גם התערובות בחתיכה הראויה להתכבד מ"מ מדברי מהרש"ל מבואר דקורקבן שעורו עב מאד ולא שכיח שיהא נקוב מב' צדדין תולין להקל ואף שאין לסמוך עליו להקל בזה נגד המחמירים עכ"פ סמכינן על המחבר בסי' ק"א דחתיכה חיה לא הוי ראוי להתכבד וכן אם היא גדולה יותר מדאי ואף שנמלחו יחד קודם שנודע (עמ"ש לקמן סימן ק"ט סק"ה) יש לצרף הרבה קולות וסיומא דפסקא הורה למכור אחד מהם לנכרי מחשש גוף האיסור והתיר האחרים לבשל בב' קדירות ע"ש. ומ"ש עוד בשם אחיו בענין שתינוק הרגיש בפיו שיש מחט בקורקבן כו' עיין בספר בית לחם יהודה שהביא בשם שאלות ותשובות שבות יעקב שהמעשה הנ"ל בא לפניו והכשיר והוא ז"ל השיג עליו ועיין בשאלות ותשובות תולדות יצחק סי' ה' שהעלה להקל בזה בהפ"מ לסמוך על השבות יעקב ועל תשובת ר"מ מינץ שכתב הט"ז שדעתו נוטה להקל בענין כזה מטעם דנשחטה הותרה ופשיטא שאין לאסור בענין כזה התערובות ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טז אם הוא חריף. עבה"ט בשם ט"ז בעובד כוכבים שהיה מתעסק כו' וע' בתשובת חינוך ב"י סנ"א שדעתו דהיכא שהעובד כוכבי' מסל"ת ואינו יודע שטריפות תלוי בזה יש לחוש לאסור אכן אם אומר העובד כוכבי' שמצא המחט בפרש ולא ניקב כלל ודאי דשרי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ע"ש וע' בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' ך' בעובדא ששחט שוחט דמתא אצל קצב עובד כוכבי' ג' בהמות והקצב מכר הבני מעיים לעובד כוכבים אחד בעל אושפיזא אח"כ בא ישראל לשתות שכר וראה שהבעל אושפיזא הוציא מן ההמסס מסמר אחד וראה שניקב מעבר לעבר ושאל הישראל ממי קנית בני מעיים הללו והשיב מהקצב הידוע ושאלו להקצב מאיזה בהמה מכר הבני מעיים והשיב מבהמה שנשחטה ראשונה כי דרכו לעשות סימן איזה נשחטה ראשונה והקצב לא ידע עדיין מריעותא הנ"ל והעלה דאם הקצב היה מכחיש לבעל אושפיזא ואומר שלא מכר לו הבני מעיים או היה שותק לגמרי היו כולן מותרים דבעל האושפיזא לא מהימן אך כיון שהקצב אומר שמכר לו והקצב נאמן על מה שבידו וא"כ אסורה הראשונה והאחרונות מותרות שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ומבואר שם דאם לא היה הקצב יודע אם מהראשונה מכר לו או מאחרונות כיון שיש ספק ג"כ שמא היה הנקב במקום דשפכי לדעת השואלים שם מותרים לגמרי דיש עוד ספק שיש לומר על כל אחד שמא לא זו היא ואף שספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות יש לצרף מה שכתב המחבר בסי' ק"א ס"ג דלא מקרי חתיכה הראויה להתכבד רק מבושלת. ודעתו בסוף התשובה נראה שאין לסמוך על זה רק בשעת הדחק עיין שם: ש"ע סָעִיף יב
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ואם כו'. מ"ט ב' אמר רבא כו' וערש"י נ' א' ד"ה כ"פ ותוס' שם ד"ה דאייתרא כו'. ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב כרס כו'. כר"י בר חנינא שם נ' ב': ש"ע סָעִיף ב
ג ואין כו'. ע"ל סי' ס"ד ס"ט: ש"ע סָעִיף ב
ד תולעים כו'. עספ"ג ס"ז ב': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה והוא כו' אלא כו'. כ"ז לשון הרמב"ם ומפרש מש"ש נ"ב בשר החופה את רוב הכרס ברובו ר"ל ברוב עביו. וכל הפוסקים חולקים עליו וכתבו דוקא מפולש כפשטא דשמעתא: (ליקוט) אע"פ שלא כו'. למד ממ"ש קרועה ולא אמרו פסוקה כמו בגרגרת וחוט השדרה וכמ"ש בפ"ק דגטין מקרעין להן נייר כו' אבל בת"ה חלק עליו ואמר מ"ש קרועה משום דפסוקה הוא דוקא בכולה או רובה משא"כ דאפי' בטפח בגדולה ע"ש שתאריך. ולפי' תוס' דגטין גם שם מקרעין מעבר אל עבר ע"ש ט' ב' ד"ה מקרעין כו' (ע"כ). ש"ע סָעִיף ג
ו כיון כו' או כו'. שם בעי רב אשי ברוב כו' וערש"י שם ד"ה ברוב כו'. וע"כ צ"ל כן מדקאמר תפשוט כו' ופסק לחומרא ועוד דקי"ל כר"י בר חנינא ואיפשיט הבעיא: ש"ע סָעִיף ג
ז וכמה כו'. כר' יהודה דאמוראי כלהו ס"ל שם כוותיה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח (ליקוט) אם היה כו'. כרחב"א ור' יוסף אבל לפי' תוס' שם נ"ד ב' סד"ה כסלע קי"ל כגניבא. ת"ה מ"ג א' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ט ואם נקבו כו'. מתני' נ"ד א': ש"ע סָעִיף ז
י ואם הנקב כו'. מתני' מ"ב א': ש"ע סָעִיף ז
יא ויש כו'. ממ"ש נ' ב' ת"ר מחט כו' ומדשביק להמסס בר זוגיה ש"מ דשם אף מצד א' טריפה וכמ"ש בספ"ב דשבת למנ"מ למחט כו' וכן אמרו בפ"ג דסוכה והא דקאמר במתני' שניקבו לחוץ פירש"י לאפוקי שניקבו זה לתוך זה כמ"ש במתני' דלקמן כנ"ל ועתוס' שם ושם ושם ודייקו לחוץ ועוד דאין שום טריפות בשאינו מפולש וע"ש: (ליקוט) ויש אוסרין כו'. דבריו אינן נכונים דרש"י ל"ק אלא במחט כמ"ש ספ"ב דשבת ופ"ג דסוכה דחוששין כמו בוושט בסי' ל"ג ס"ט אבל בלא מחט לא עדיף מוושט כמש"ש ס"ד [ואף שבתוס' ורא"ש משמע דה"ה בלא מחט מ"מ י"ל דבריהם כמש"ל] ונ"ל דברי רש"י עיקר כפשטא דגמ' וכמה דחוקים פי' ר"ת בגמ' הנ"ל וכן בברייתא דחולין נ' ב' לא הזכיר אלא בית הכוסות. וכן שם מ"ט א' וכ"כ הרא"ש שם ס"ד לפסק רב אלפס דקי"ל כוותיה ואפשר כו' ואף שי"ל כמ"ש ר"ת משום דפעיא כו' וכ"כ בהג"א שם ד"ה אבל כו' ב' טעמים אלו לחלק ע"ש מ"מ העיקר כטעם הראשון וכנ"ל. ואח"כ מצאתי בתוס' דשבת ל"ו א' סד"ה למחט בשם ר"י כן ע"ש שכ' והא דבעי כו'. גם י"ל כמ"ש הרא"ש ברפ"ג דחולין כגון שניקב ע"י חולי והוא האמת (ע"כ): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב או קוץ. תוס' ד"ה כיון כו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
יג אפילו לא כו'. כמ"ש במתני' המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ וכפי' ר"ת דאפי' בהמסס צריך שינקב כל העור ואף לפירש"י דחיישינן שמא הבריא בהמסס דוקא שעורו דק וז"ש בברייתא משני צדדין טריפה ר"ל שנראית משני צדדין: ש"ע סָעִיף ח
יד והוא שלא כו'. כמ"ש בע"ז ל"ב ב' וכשיטת הרשב"א דגם מצד א' אינו כשר בלא בדיקה. ש"ע סָעִיף ח
טו ויש מקילין כו'. כ"מ בהגהת סמ"ק שהביאו הטור וע' בד"מ וע"ל ויש מקילין דאפי' כו' ויש לסמוך כו' וכמ"ש כאן: ש"ע סָעִיף ח
טז ועודנו כו'. כמ"ש למטה דכיון כו' אבל כו': ש"ע סָעִיף ח
יז סביב כו'. כנ"ל דאף מצד א' צריכה בדיקה והא דקתני בברייתא נמצא עליו ק"ד כו' קאי בין מצד א' בין משני צדדין ומ"ש מצד א' כשירה כו' היינו בנמצא סביב המחט וע' רש"י ד"ה ומצא כו': ש"ע סָעִיף ח
יח אם לא כו'. וכאן לד"ה אסור: ש"ע סָעִיף ח
יט דכיון כו' אבל כו'. גמ' שם ומ"ש מכל נקובי כו': ש"ע סָעִיף ח
כ כ"מ שצריך כו'. כמו ספק דרוסה ונפולה שאף דיעבד אסור בלא בדיקה כמ"ש בסוגיא שם כיון דאתיליד ריעותא וכן כל נקובי דעלמא דטריפה בלא קורט דם: ש"ע סָעִיף ח
כא מחט או קוץ כו'. כמ"ש מ"ג ב' אבל נמצאת לא אצטריך כו' משמע אף למ"ד דחוששין שמא הבריא וטריפה אף מצד א' וכמש"ל סי' ל"ג ס"ט: ש"ע סָעִיף ח
כב ויש מקילין כו'. דס"ל הא דהפכה רבי אירע כך ובהכי הברייתא כפשטא דמצד א' כשרה וא"צ בדיקה: ש"ע סָעִיף ח
כג ויש לסמוך כו'. עמש"ל ויש כו': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
כד זה כו'. תוס' ד"ה מחט וכמ"ש שם נ"ג ב' בקוץ עד כו': ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כה מחט שנמצאת כו' דהמחט כו'. כמו מחט שנמצא בריאה וסמפונא רבא דריאה ודכבדא דאמרינן סמפונא נקט ואתאי כ"ש בכה"ג דאמרינן דרך וושט עם האוכלין נכנסה שהוא קרוב יותר מהנך שדרך וושט לבלוע וע"כ א' מן הנקבים נסתם ותולין במה שדרכו: ש"ע סָעִיף יא
כו ואם אין כו'. דאפילו ניקב מצד פנים אם יש ק"ד מבחוץ טריפה כמ"ש בגמ' וכמש"ל ס"ח וע' סי' מ"ט ס"ג ור"ל דלכתחלה צריך בדיקה לדעת הרשב"א הנ"ל. ד"מ: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כז קטן כו'. דכל שנמצא המחט רגלים לדבר וכעין גילוי מילתא בעלמא היא דנאמן הקטן כמ"ש בספ"ב דכתובות. שם. ש"ע סָעִיף יב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.